א. בני הזוג, פלוני (להלן: "הבעל") ופלונית ( להלן: "האישה"), נשאו זל"ז כדמו"י והתגרשו ביום 27.10.2010 לאחר כ- 30 שנות נישואין.

בשנים האחרונות של הנישואין, חלו קרעים ביחסים שבין הבעל לאישה כמו גם ביחסי האב עם ילדיו, כאשר הבעל מאשים את האישה בכל מה שאירע בינו לבינה ובינו לילדיו. לאישה, מנגד, גרסה שונה לחלוטין באשר לסיבות אשר גרמו לקרעים המשפחתיים.

ב. בני הזוג התגרשו וניתן ע"י בית הדין פסק דין לפירוק רכושם המשותף.

לפנינו תביעות כספיות הדדיות של הצדדים.

הבעל תובע מהאישה דמי שימוש ראויים בגין שימוש בלעדי שעשתה בדירות הצדדים כמו גם ברכב המשפחתי. האישה מנגד תובעת מהבעל מחצית מהחזרי הלוואות ששילמה.

ג. לצדדים שתי דירות בת"א. דירת "חדר וחצי" בקומת קרקע ברח' [ש'] אשר שווי דמי השכירות החודשיים שלה על פי הערכת מתווך עומד בין 2800 ל- 3000 ש"ח ודירה נוספת בת 3.5 חדרים ברח' [ס'] אשר שווי דמי השכירות החודשיים שלה עומד בין 3900 ל- 4100 ₪. הערכת המתווך הוגשה אומנם על ידי הבעל אך לא נסתרה על ידי באי כח האישה, ובנסיבות אלו, כמו גם נוכח היותה סבירה, מקבל אותה בית הדין.

ד. לדברי הבעל, עקב המריבות והאווירה הבלתי אפשרית, נאלץ לעזוב את הדירה בה התגוררו הצדדים ברח' [ס'] וביקש לעבור להתגורר בדירת הצדדים ברח' [ש'], אולם, הבן י', שהתגורר בדירה, סירב לאפשר לו להתגורר בדירה ואף החליף יחד עם אימו - האישה את המפתח לבית, דבר שהביא את האב - הבעל להגיש תביעה לסילוק יד כנגד הבן בבית המשפט לענייני משפחה בסוף חודש דצמבר 2008.

בהחלטה מיום כ"ג סיוון תשס"ט (15.6.2009) חייב בית הדין את האישה לתת לבעל העתק מפתח של הדירה. לדברי הבעל הוא קבל את המפתח רק ביום 23.6.2009.

הבעל תובע מהאישה מחצית מדמי שימוש ראויים בגין שימוש בלעדי בדירות ברח' [ס'] וברח' [ש']. כמו"כ תובע הבעל דמי שימוש ראויים ברכב המשפחתי וזאת בהסתמך על החלטת בית הדין מיום כ"ג סיון תשס"ט (15.6.2009).

האישה, מנגד טוענת שנשאה לבדה במשך תקופה ממושכת בתשלומי המשכנתא על הדירה ברח' [ס'], ומשכך, היא תובעת מחצית מהחזרי המשכנתא. כמו"כ תובעת האישה מהבעל לשאת במחצית מהלוואה שנטלה בחודש אוגוסט 2008.

ה. טרם שניגש להכרעת הדין עלינו לקבוע מספר מועדים קובעים.

1. תביעת הגירושין של הבעל הוגשה בחודש ספטמבר 2008. לדברי האישה, הבעל הפסיק להעביר כספים לחשבון המשותף כבר באוגוסט 2008. בנסיבות אלו, בית הדין קובע שהמועד אותו נגדיר כמועד 'הקרע הכלכלי' יהיה 1.9.2008.

2. בעקבות המשבר בין הצדדים, בחודשים האחרונים של שנת 2008 הבעל היה 'יוצא ובא' בדירת הצדדים. מכל מקום, עיון בחומר ובפרוטוקולים מלמד שהצדדים מודים שעד סוף חודש דצמבר 2008 הבעל היה מתגורר מדי פעם בדירה המשותפת ברח' [ס']. משכך, קובע בית הדין שניתן את יום 1.1.2009 כמועד בו עזב הבעל את הבית.

ו. הרמ"א בשולחן ערוך חושן משפט הלכות חלוקת שותפות סימן קע"א סעיף ח' פסק :

לא חלקו והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים, לא יוכל אחר כך האחר לומר אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש.

מקור פסיקתו של הרמ"א בדברי הרשב"א בתשובותיו (שו"ת חלק ב' סימן קמ"א):

נראין לי דברים ברורים שאינו חייב להעלות לו שכר. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה כל שכן בחצר שאין בה דין חלוקה דלא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו, וה"ה דאינו יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו שתי שנים, אשתמש בו אני לבד כנגדן דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש ואלו רצה חברו, היה משתמש בו.

העולה מדברי הרשב"א והרמ"א הוא ששותף שלא השתמש בנכס המשותף לו ולחברו אינו יכול לתבוע לאחר זמן החזר בדמות שימוש בלעדי או תשלום בעבור התקופה ששותפו עשה בה שימוש בלעדי.

עם כל זה, הדברים אמורים בשותף שעזב את הנכס ואין מדובר בשותף שנכפה עליו לעזוב את הנכס המשותף, ודוק – נכפה פירושו שנמנע ממנו לעשות שימוש בנכס ואין פירושו שעזב את הנכס מרצונו בשל תחושה לא נעימה ו/או אווירה לא טובה. הלכה פסוקה בחו"מ סימן שס"ג שהמוציא אדם מתוך דירתו אינו חייב לשלם בעד ההזק שנגרם לו בזה שאינו נמצא בדירתו, אלא אם המוציא דר בדירה, עליו לשלם כפי הנאתו אף על פי שלא היה מוציא כסף עבור הנאה זו .

בקובץ תשובות (לגרי"ש אלישיב שליט"א) סימן קצ"ז כתב שיש מקום לומר שאם אחד גירש את חברו מביתו והכניס אחר תחתיו, בעל הבית יכול לדרוש דמי שכירות גם מזה שגירשו מביתו, מפני שיש לומר שגם זה מקרי השתמשות ברכוש חבר, הואיל והוא הכניס את חברו לגור בבית ויש לו קורת רוח מזה, הרי אפשר לומר שדינו כאוכל ממה שחברו נפסד.

ז. ומן הכלל אל הפרט.
לא הוכח בפנינו שהבעל גורש או אולץ לעזוב את הדירה ברח' [ס']. אמנם, האישה הרחיקה את הבעל באמצעות צו הרחקה בחודש ספטמבר 2008, אך היה זה למשך 24 שעות בלבד, ולטענתה, בעילה מוצדקת. הצדדים מסכימים שהבעל חזר להתגורר בבית, לפחות מדי פעם, גם לאחר שניתן צו ההרחקה ופג תוקפו.

משכך, אין אנו יכולים לקבוע שהבעל אולץ לעזוב את הבית ברח' [ס'], ולפחות מצד הספק, דינו כמי שעזב את הבית מרצונו - גם אם עשה זאת בשל החרפת המשבר המשפחתי ונוכח אווירה לא נעימה ועוינת.

דבר זה אינו ניתן להיאמר לגבי הדירה ברח' [ש']. כיוון שהאישה נהנתה בכך שהבן, שהיה מסוכסך עם אביו גר בדירה, על פניו וכפי שכתבנו, יש מקום לחייבה בדמי הנאה.

טענת האישה כי הבן גר בדירה בהסכמת אביו אינה יכולה לעמוד אלא עד המועד בו הגיש הבעל תביעה לסילוק יד של הבן מהדירה. כמו כן, לא ניתן לקבל את טענת האישה - האם שהבן עשה מה שעשה על דעת עצמו וללא קשר אליה, שכן, בסופו של יום, יצא הבן מהדירה רק בעקבות הצו שנתן בית הדין כנגד האם, דבר שהוכיח שהדירה הייתה בשליטת האם.

לפיכך, פוסק בית הדין שעל האישה לשלם לבעל דמי שכירות ראויים בסך 2900 ₪ לחודש מיום 1.1.2009 ועד ליום 23.6.2009.

ביום כ"ג סיוון תשס"ט (15.6.2009) נתן ביה"ד החלטה ולפיה לא אם לא תוצע על ידי האישה הצעה הגיונית בתוך 7 ימים יקבע בית הדין שהרכב המשותף מסוג פורד פוקוס יהיה בשימוש הבעל למשך 8 חודשים החל מיום 15.7.2009. האישה לא הציעה כל הצעה לבית הדין בדבר חלוקת השימוש ברכב והמשיכה לטעון לזכותה לשימוש בלעדי בו על אף שהודתה שהוא נמצא בבעלות משותפת.

הבעל הגיש לביה"ד הערכת שווי שימוש ברכב בדמות הצעת מחיר של חברת השכרה. יש לציין שהצעת המחיר רלוונטית לרכב ממודל חדש. האישה, מנגד, טוענת שאין מקום לפסוק כל דמי שימוש ראויים לבעל, נוכח העובדה שהיא שילמה את כל ההוצאות הכרוכות ברכב לרבות אגרה שנתית וטיפולים שוטפים. כמו"כ טוענת האישה, שאף אם יפסק שהיא חייבת בדמי שימוש ראויים,יש לקחת בחשבון שמדובר ברכב ישן שגילו למעלה מ- 10 שנים.

לאחר שיקול דעת, ועל פי החלטת בית הדין מיום כ"ג סיוון תשס"ט (15.6.2009) פוסק בית הדין שעל האישה לשלם לבעל 10,000 ₪ כדמי שימוש ראויים בגין התקופה בה עשתה שימוש בלעדי ברכב.

בפסיקה זו לקח בית הדין בחשבון בין השאר את העובדה שמדובר ברכב ישן, כמו גם את העובדה שהאישה, נשאה לבדה בכל ההוצאות הכרוכות לרכב.

ח. האישה תובעת מהבעל לשלם מחצית מהחזרי המשכנתא בה נשאה לבדה.

על פניו, יש צדק בתביעת האישה נוכח העובדה שהדירה ברח' [ס'] הייתה רכוש משותף הרשום ע"ש הצדדים בחלקים שווים ונוכח העובדה שמשכנתא הינה תשלום הוני .

ביה"ד דוחה מכל וכל את טענת הבעל שבתשלומי מזונות ילדים בהם הבעל חויב בבית המשפט לענייני משפחה (בסך 1100 ₪) נכלל גם חלקו במשכנתא (850 ש"ח). טענה זו איננה יכולה להתקבל ומוטב לה שלא הועלתה.

לאור קביעתנו לעיל שמועד הקרע הכלכלי היה 1.9.2008, קובע בית הדין שהחל מיום זה על הבעל לשאת במחצית מתשלומי המשכנתא בהם נשאה ושאותם שילמה האישה לבדה- בכפוף להצגת אסמכתא בדבר התשלום.

האישה גם תובעת מהבעל לשאת במחצית מהלוואה בסך 40 אלף ₪ אותה נטלה באוגוסט 2008. לדברי האישה, ההלוואה ניטלה על ידה לכסות יתרת חובה בחשבון המשותף. ביה"ד אינו יכול לקבל תביעה זו נוכח העובדה, שיתרת החובה בחשבון במועד האמור, ערב נטילת ההלוואה, עמדה על 10466 ₪ בלבד.

מכל מקום, נוכח העובדה שמדובר בחשבון משותף על הבעל לשלם לאישה מחצית מיתרת החובה במועד האמור דהיינו 5233 ₪.

באי כח הצדדים יערכו התחשבנות לאור קביעות בית הדין בדבר חיובים הדדיים בפסק דין זה.



ניתן ביום י' סיוון התשע"א
(12/06/2011)
הרב חיים שלמה שאנן - אב"ד
הרב מרדכי מזרחי בר אור - דיין
הרב שלמה שטסמן - דיין