בפנינו תביעת אשה לכתובתה.
הצדדים עדיין לא גרושים, הבעל מסרב לגרש את האשה כבר זמן רב, למרות החלטות מפורשות של בית הדין לחיוב גט והטלת צווי הגבלה. עתה תובעת האשה את כתובתה קודם לסידור הגט, בשל העובדה כי הבעל אינו מוכן לגרשה.
מקורה של תביעה זו הוא בהחלטת בית הדין מיום 13.10.10 (ע"י מותב בית הדין הקודם), בה נאמר בין השאר כך:

"בהמשך להחלטת בית הדין מיום כ"ה טבת תש"ע (11/01/2010) המחייבת את הנתבע לגרש את אשתו ולאחר שהנתבע סירב מספר פעמים לגרש את אשתו, פתחו האשה וב"כ תביעות לחייב את הבעל בכתובה והטלת צווי הגבלה בהתאם כולל תביעה למזונות אשה מחמת שמעוכבת להנשא.
הדיון נקבע להיום בתביעות הללו. בית הדין שוב חזר וביקש מהבעל שיכבד החלטת בית הדין להתגרש, הבעל סירב בטענה שהדיונים בבית המשפט עדיין לא הוכרעו והוא מבקש להמתין לסידור הגט עד לסיום ההליכים.
האשה וב"כ טענו שההליכים בבית המשפט הסתיימו ניתנו החלטות שלא הוגש ערעור עליהן, לדבריהם הבעל נוקט בסחבת מכוונת על מנת לעגן את האשה ומבקשים מבית הדין שינקוט את הסעדים המתבקשים לסרבני גט כמקובל.
הבעל השיב שהוא מתכוון לערער למבקר המדינה והוא לא ישלים עם החלטות בית המשפט. כמו כן חוזר על טענתו שהאשה בוגדת בו עם גברים זרים. לדבריו, בתם המשותפת בת 13 שנה יכולה להעיד על כך.
האשה מכחישה מכל וכל את הטענה הזו. לדבריה, מעולם לא בגדה בבעלה בתקופת הנישואין ואין לבעל שום הוכחות.
הבעל המשיך לטעון כנגד החלטות בית הדין שלדבריו אינם עושות צדק עמו ואף התריס בלשון בוטה שאין צדק בבית הדין והחלטות בית הדין אינם מחייבות אותו.
עמדת בית הדין שיש למצות את ההליכים עם הבעל המסרב פעם אחר פעם לכבד החלטות בית הדין ולנקוט יד קשה כנגד התרסותיו כלפי בית הדין, שכן לבעל היתה אפשרות לערער על החלטת בית הדין ולא להתריס כנגדן .
לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:
א. לקבוע מועד נוסף לסידור גט.
ב. בית הדין מתרה בבעל שאם ימשיך לסרב לכבד החלטת בית הדין, בית הדין ישקול להטיל עליו צווים נוספים בהתאם לתקנות הדיון כולל מאסר.
ג. ...
ד. ...
ה. ...
ו. בית הדין מוציא כנגד הבעל צווי הגבלה בהתאם לאמור בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה – 1995 סעיפים 2 (1) 2 (3) 2 (6)".

בנוסף, ביום 30.1.11 חייב בית הדין את הבעל בתשלום מזונות "מעוכבת מחמתו", ובתוך החלטתו שב והתרה בבעל שאם לא יגרש את אשתו, בית הדין ידון בתביעת כתובתה של האשה.
וכך נאמר בסיום החלטה הנ"ל:

"לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:
א. בית הדין מחייב את הבעל לשלם לאשה מזונות בגין מעוכבת גט מחמתו על סך אלף ₪ לחודש.
ב. חיוב התשלום החל מיום 01.04.2010 ועד להחלטה אחרת של בית הדין.
ג. לקבוע מועד נוסף לגט.
ד. בית הדין מתרה בבעל שאם יעמוד בסירובו לתת גט, ידון בית הדין בתביעת האשה לכתובה ותוספת".

ואכן, ביום 29.6.11 התנהל דיון בתביעת האשה לכתובתה, עקב סירובו של הבעל לגרש (הדיון התקיים ע"י ההרכב במתכונתו החדשה).
להלן נצטט מתוך החלטת בית הדין מיום 29.6.11 שניתנה ע"י הרכב זה:

"בפנינו תביעת גירושין של האשה.
הצדדים פרודים שנתיים.
בית הדין עדכן את הצדדים בשינוי מותב בית הדין והצדדים מסכימים לדון מאותה נקודה בה הופסקו הדיונים ע"י ההרכב הקודם.
ב"כ האשה טוען כי הבעל כבר חוייב בגט משנת 2010. הבעל מסרב לגרש. הוטלו צווי הגבלה כנגד הבעל; עיכוב יציאה ושלילת רישיון נהיגה וכן מזונות מדין מעוכבת. מציין כי בית הדין כבר התרה בעבר שישקול מאסר כנגד הבעל (החלטת בית הדין מיום 13.10.10, סעיף ב). מוסיף שהאשה מגישה גם תביעה לכתובה, אם לא יהיה גט.
ב"כ הבעל טוענת כי דיון לכתובה אמור להתבצע רק לאחר הגט. לטענתה, הבעל אינו מתנגד לתת את הגט אך מעדיף לתת את הגט לאחר סיום הדיון בבית המשפט. לטענת הבעל האשה עוסקת בזנות. לדבריו קיימת התעללות מינית מצד האשה בילדות שלהם עם גברים אחרים. הילדות בנות 11, 12, 14. העניינים נידונים בית משפט בתיק משמורת ואבהות.
בית הדין מבהיר לבעל כי אין לכרוך את חיובו לגרש את אשתו בענינים הנידונים בבית המשפט, ובית הדין עומד על כך שהבעל יגרש את אשתו לאלתר.
לאור סירובו של הבעל לגרש, האשה דורשת כתובתה. זאת בהתאם להחלטת בית הדין מיום 30.1.11 סעיף ד. החלטה זו מעוגנת אף בדברי הרמ"א באבן העזר סימן קנד סעיף כא.
ב"כ האשה טוען כי הצדדים נישאו בשנת 2000 והכתובה היא בשקלים חדשים. תובע את כל סך הכתובה 120,000 ש''ח.
הבעל טוען כי האשה זינתה ולא מגיעה לה כתובה. בית הדין בקש ממנו שיבהיר ראיותיו. הבעל טוען כי הוא ראה את האשה עם גבר אחר. ראה גבר יוצא מהבית ואת האשה לחוצה במטבח. טוען כי לאשה יש גבר שגר בחדרה והילדה ספרה לו על כך.
בשלב זה בית הדין לא מצא בדבריו של הבעל די ביסוס לכך שהאשה אינה זכאית לכתובתה.
ב"כ הבעל דורשת להביא ראיות נוספות, חומר ממשטרת ישראל מתוך חקירת הבנות המוכיח את אי זכאותה של האשה לכתובתה. בית הדין מקציב לבעל 21 יום להמצאת ראיותיו. במידה ולא יוצגו, בית הדין יוציא החלטה בתביעת הכתובה ע"פ החומר שבתיק.
במקביל, יש לקבוע מועד לסדור הגט לעוד 30 יום ולהזמין את הצדדים כמקובל.
בית הדין רואה בחומרה את העובדה שהבעל עושה דין לעצמו ולא מקיים אחר החלטות בית הדין – פעם אחר פעם – הקובעות כי הוא חייב לגרש את אשתו. בית הדין לא יאפשר לבעל להמשיך סרבנותו זאת, ויפעל ככל יכולתו כדי לגרום לבעל לגרש את אשתו, ע"פ גדרי ההלכה והחוק".

לאחר הודעת האשה כי הבעל לא מגרשה וכי היא תובעת את כתובתה, הוציא בית הדין החלטה נוספת ביום 4.8.11:

"בקשת ב"כ האשה למתן החלטה הוקראה.
כאמור בהחלטת בית הדין מיום 29.6.11, בית הדין לא מצא בדברי הבעל די ביסוס לכך שהאשה אינה זכאית לכתובתה. גם את הראיות שהתבקש להמציא תוך 21 יום לא המציא.
ברם, טרם הוצאת החלטה באשר לחיוב כתובה, בית הדין פונה לבעל להמציא עמדתו בענין הגירושין, קרי- הסכמה להתגרש לאלתר וזאת בתוך 14 יום.
במידה ולא תתקבל תגובה או שהיא לא תניח את דעת בית הדין, בית הדין יוציא החלטתו בתביעה לחיוב כתובה בסך האמור.
בנוסף, על האשה להמציא כתובתה לבית הדין בתוך 10 ימים".

לאור החלטה זו, בפנינו תגובתו של הבעל ומנגד צירוף הכתובה ע"י האשה.
הבעל, באמצעות ב"כ (תגובה מיום 11.8.11), טוען כי האשה אינה זכאית לכתובתה. לטענתו, הוא נישא לאשה כאשר היתה כבר בעיצומו של הריונה השלישי. לדבריו, בעת תחילת ההיריון הוא היה אסיר בכלא ללא חופשות, ומכאן מסיק כי האשה התעברה מאחר. לטענתו, עילה זו היא בגדר "מרידת האשה", ושוללת מהאשה את זכאותה לכתובה.
כן טוען כי לא יגרש את האשה עד לסיום ההליכים בבית המשפט בענין תביעתו לשלילת אבהותו מהבת מ' בת 11.
בתגובת האשה באמצעות ב"כ (התקבלה ביום 17.8.11) דורשת האשה את מלוא כתובתה בסך 120,000 ש''ח. מציגה העתק כתובתה מיום כ"ו סיון תש"ס על סך הנ"ל.
בית הדין דוחה את טענת הבעל הנ"ל, כאשר אין בטענה שהציג כדי לשלול מהאשה את כתובתה, שהרי אף לטענתו, האשה התעברה מאחר עוד טרם נישואיהם, ומשכך אין במעשה זה, אף אם יתברר כאמת, כדי לשלול מהאשה את כתובתה.
לאור האמור ולאור כל ההחלטות הקודמות שהוצגו, בהם הותרה הבעל לא פעם בדבר פסיקת כתובה טרם הגט, בית הדין מחייב את הבעל בסך 120,000 ש''ח בגין כתובת אשתו.
חיוב כתובה טרם הגט, כאשר הבעל מסרב למלא אחר החלטת בית הדין לגרש את אשתו, נשען בין השאר על הנימוקים ההלכתיים הבאים:
הבעל-הנתבע כבר חוייב בגט, בדין מרידתו באשה לחינם ועיגון האשה, אך לא נפסק כלפיו כפיית גט. וראה ברמ"א אבן העזר סימן קנד סעיף כא שכתב:

"ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אע"ג דאין כופין לגרש, מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה מיד וכו'".

וראה ביאור הגר"א שם (ס"ק סט) שכתב:

"כיון דחייב להוציא וליתן כתובה, נהי דא"י לכופו על הגט, כתובה מ"מ חייב לה".

וראה גם בספר שורת הדין חלק ח (עמוד שנד והלאה), פס"ד מאת הג"ר חיים שלמה שאנן שליט"א בענין חיוב כתובה עוד טרם הגט, שם מביא מקורת נוספים לחיוב כתובה בבעל המחויב לגרש, עוד טרם הגט.
מסקנה:
א. הבעל חייב לשלם לאשה סך 120,000 ש''ח בגין כתובתה.
ב. יש לקבוע מועד נוסף לסידור גט.
ג. בית הדין חוזר על האמור בסוף החלטתו מיום 29.6.11: בית הדין רואה בחומרה את העובדה שהבעל עושה דין לעצמו ולא מקיים אחר החלטות בית הדין – פעם אחר פעם – הקובעות כי הוא חייב לגרש את אשתו. בית הדין לא יאפשר לבעל להמשיך סרבנותו זאת, ויפעל ככל יכולתו כדי לגרום לבעל לגרש את אשתו, ע"פ גדרי ההלכה והחוק.
ד. בית הדין מתרה בבעל כי אם לא יופיע לדיונים שייקבעו מהיום והלאה, בית הדין יוציא נגדו צו הבאה ע"י משטרת ישראל, וישקול הזמנתו ללא שחרור בערבות או שחרור תמורת הפקדת סך מזומן ע"פ שיקול דעת בית הדין. בית הדין לא יאות לבטל את פקודת המעצר שתוצא כנגד הבעל בגין אי הופעתלדיונים.

ניתן ביום כ"ג באב התשע"א
(23/08/2011)

הרב מיכאל בלייכר - אב"ד
הרב יצחק אושינסקי – דיין
הרב ישראל דב רוזנטל – דיין