ב"ה
בית הדין הגדול
בפני כבוד הדיינים:
הרב אברהם שרמן
הרב ציון אלגרבלי
הרב ח.י. רבינוביץ
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 798217/2
תאריך: א'' באב התשע"א
(01/08/2011)
תובע פלונית
בא כוח התובע טו"ר משה מיטלמן ועו"ד יוסף אשכנזי
נתבעות פלוני
בא כוח הנתבעות טו"ר נחום ברגמן
הנדון: חלוקת רכוש ומזונות ילדים
נושא הדיון: חלוקת רכוש ומזונות ילדים

פסק דין
לפנינו ערעור על פסק דינו של ביה"ד האזורי בירושלים מיום ה' אב תשס"ט בתיק 695425/7, בו נפסק ברוב דעות:
"א. הדירה ברח' [...] ירושלים תחולק בין הצדדים לפי היחס של 90.76% לתובע. ו-9.24% למשיבה...

ד. פסק הדין למזונות הילדים מיום כ"ח ניסן תשס"ד (19.4.04) בתוקף, והאב ישלם את המזונות השוטפים של הילדים בסך 2,500 ש"ח עד לפינוי הדירה על ידי המשיבה.

ו. מיום שהמשיבה תפנה את הדירה יעמוד סכום המזונות והמדור שעל האב לשלם לארבעת הילדים על סך 4,200 ש"ח לחודש...

ז. מחייבים את המשיבה לשלם לתובע סך בשקלים השווה לארבע מאות ושמונים (480) דולר ארה"ב לכל חודש, לפי השער היציג ביום התשלום, בגין השימוש בחלקו בדירה מיום סידור הגט טו בשבט תשס"ב (28.1.02) ועד לפינוי הדירה בפועל. התובע רשאי לקזז סכום זה מן התשלום שעליו לשלם למשיבה בגין חלקה בדירה לפי סעיף א."

מעיון בנימוקי דעת הרוב עולה כי ביה"ד קבע את החלוקה בדירה באופן הנ"ל בגלל שחישב ומצא שהשקעתה של האישה בדירה היתה בסך 15714$. קביעה זו מבוססת על שני דברים עיקריים, על האמור בהסכם הגירושין, שלמרות שלא אושר בביה"ד, הוא משקף את חלוקת הזכויות בין הצדדים, ועל הודאת האישה בפני ביה"ד האזורי בדיון ביום כד בתמוז תשס"ז.

בהמשך לכך קבע ביה"ד כי האישה היא מורדת דמאיס עלי, ולכן הרישום של מחצית מהדירה השניה על שמה היא בגדר מתנה שחוזרת לבעל, ונפסק בשו"ע שמתנות שהבעל נתן לאשתו חוזרות במקרה שהאישה מורדת ואומרת מאיס עלי.

לאור זאת קבע ביה"ד גם כי האישה חייבת לשלם לבעל דמי שימוש עבור חלקו בדירה, בהפחתה של דמי המדור הראוי לילדים. מעיון בפסה"ד עולה כי ביה"ד חייב את האישה עבור השימוש של בעלה [השני והשלישי] והילדים בדירה, וקיזז מדמי השימוש את דמי המדור לילדים מבעלה הראשון בדירה ממוצעת של 2.5 או 3 חד' [דירת הצדדים היא בת 4 חד'].

עוד קבע ביה"ד כי פסה"ד למזונות הילדים מיום כח בניסן תשס"ד בתוקף. בפס"ד זה חויב האב לשלם סך 2500 ₪ למזונות ילדיו. ביה"ד קבע כי לאחר שהאישה תפנה את הדירה דמי המזונות יגדלו משני טעמים, משום שכעת האב חייב לספק לילדיו גם מדור, ומשום שכעת הכנסתו של האב גדלה.

בדיון שהתקיים לפנינו התברר כי ההסכם אושר על ידי הבד"ץ של העדה החרדית בירושלים, אך הצדדים לא חתמו שם על שטר בוררות.

בכתב הערעור ובדיון שהתקיים לפנינו טען ב"כ האישה המערערת כי לביה"ד הרבני אין סמכות לדון בענייני הרכוש בין הצדדים משום שלא הוגשה תביעת גירושין על ידי מי מהצדדים. הצדדים פנו לביה"ד אך ורק כדי לסדר גט ולאשר הסכם גירושין שגם הוא לא אושר לבסוף, כך שלביה"ד אין גם סמכות נמשכת.

לגופו של פסה"ד, ב"כ האישה טוען גם על ההחלטה בעניין חלוקת הדירה וגם על ההחלטה בעניין המזונות.

בעניין חלוקת הדירה טוען ב"כ האישה שהאישה אינה מורדת דמאיס עלי משום שהבעל הוא זה שדחף אותה לגירושין במעשיו. עוד טוען כי גם אם נניח שהאישה היא מורדת דמאיס עלי והפסידה מתנות, חלקה של האישה בדירה אינו מתנה שעליה נאמר דאדעתא למישקל ומיפק לא יהיב לה אלא עסקה שהבעל עשה עם האישה שתסכים להינשא תמורת זה שיכניס כסף. עוד טוען, שגם אם נקבל את ההנחה שהשקעה של הבעל בדירה היא מתנה, ההפרש בין ההשקעה בדירה הראשונה למחיר שהתקבל תמורתה הוא רווח ולא מתנה, ויש לחלקו בשווה. ב"כ האישה מפנה למש"כ מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א בפד"ר ח"ה עמ' 170.

בנוסף טוען ב"כ האישה כי לא עברו שנים עשר חודש מאז המרידה, ובכה"ג פליגי הפוסקים האם הפסידה מתנות כדאיתא בפסקי הדין, ובנד"ד מדובר בבני ספרד די"א שלא נוהג אצלם תקנת בני המתיבתא, ולכן האישה המוחזקת יכולה לטעון קים לי.

בנוסף טוען ב"כ האישה כי ביה"ד הסתמך על הסכם הגירושין שכבר נקבע שאין לו תוקף.

ובעניין המזונות טוען ב"כ האישה שהסכום שנפסק נמוך ואינו משקף את יכולת ההשתכרות של הבעל. עוד נטען כי ביה"ד לא היה צריך לחייב את האישה על השימוש של הילדים בדירה, ואין הדבר דומה למי שירד לבית חברו והכניס לשם דייר אחר, דרצה מזה גובה רצה מזה גובה.

דיון
נדון תחילה בטענת חוסר הסמכות שהועלתה בפנינו.

ראשית יש לומר כי היה על ב"כ המערערת להעלות טענה זו בפני ביה"ד האזורי שיפסוק בעניין הסמכות ורק לאחר מכן לערער לפני ביה"ד הגדול. משהתקיים דיון בבית הדין האזורי בלי להעלות טענת חוסר סמכות בהזדמנות הראשונה, יש לקבוע כי המערערת הסכימה לסכמות בית הדין.

זאת ועוד: על פי פסיקת בית המשפט העליון הגשת הסכם גירושין לאישורו של בית הדין כמוה כהגשת תביעת גירושין בה נכרכו כל העניינים שפורטו בהסכם: בג"ץ 81 / 566 אליהו עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול לז (2) 1. נקבע כי במקרה שכזה מתייתר הצורך בבדיקת "המבחן המשולש", מאחר ועצם קיומו של הסכם גירושין מעיד כי תביעת הגירושין כנה והעניינים שנכרכו בו נכרכו כדין ובכנות.

בית המשפט העליון הדגיש (שם, בעמ' 7):
"במקרה של כריכה משותפת כזו על ידי שני בני הזוג, פטורים אנו מהחששות הרגילים והמקובלים בסוגיית הכריכה, שמא הכריכה, שנעשית על ידי בן-הזוג האחד, פגומה היא בחוסר כנות, שמא באה לחטוף ולהקדים את הגשת התביעה לערכאה אחרת על ידי בן זוגו וכיוצא באלה".

בדומה לאמור לעיל, ראו את דברי השופט קיסטר ב-ע"א 316/65 ברוק נ' ברוק פ"ד כ(2)6, 11 מול האות ו':
"... אם על כל פנים היו מגישים את ההסכם שביניהם לבית הדין כדי שזה יאשרו ויתן לו תוקף של פסק-דין, ניתן היה אז לאמר שענין הדירה נכרך בתביעת הגירושין, והיה מקום לאמר שהענין נשאר בסמכותו הייחודית של בית הדין".

פס"ד ברוק אושר בע"א 336/68 לויץ נ' לויץ, פ"ד כ"ב (2) 944. וראו: בג"צ 661/77, הבר נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד ל"ב (3) 324, 328 (מול ז', מפי השופט י' כהן); בג"צ 635/82, וינברג נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד ל"ז (4) 253, 260 (מול ב', מפי השופטת בן-פורת), ופסקי דין רבניים, כרך י' עמ' 310, 314.
במקרה דנן ברור מתוך הנסיבות כי הצדדים כרכו את נושא הרכוש בגירושין, והותירו את ההכרעה בו לאחר ביצוע הגט בפועל. לא זו בלבד, אלא שהנסיבות מצביעות על כך שהצדדים הסכימו בפני בית הדין כי המחלוקות ביניהם בנושא הרכוש יוכרעו לפי דין תורה.
משעה שענין הרכוש נכרך בגירושין, ולא הוכרע בטרם ניתן הגט, ממשיך בית הדין להחזיק בסמכות ראשונית להכריע במחלוקת עד למתן פסק דין סופי ובלתי מותנה:
"...כן נתונה סמכות טבועה לערכאה השיפוטית, ולבית הדין בכלל זה, להמשיך ולהחזיק בידיה סמכות שיפוט לגבי נושא התלוי ועומד מלפניה עד לסיומו של ההליך. כל עוד לא ניתן פסק דין סופי, נמשכת סמכות השיפוט עד אשר תסיים ערכאת השיפוט את מלאכתה. משניתן פסק דין סופי ובלתי מותנה, תמה המלאכה".

(בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, ([פורסם בנבו], 6.4.2006), פיסקה 14; ראו גם: בגץ 6378/04 גיליאן שרעבי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, ([פורסם בנבו] 2004).

נמצאנו למדים שהסכמת הצדדים, אפילו מכללא מבססת סמכות לביה"ד גם לאחר הגירושין אם הנושא הנדון היה חלק מהדין ודברים בין הצדדים טרם הגירושין ואינו עילה חדשה.

ועתה לגופו של ענין.

הנחת היסוד של פסק הדין היא שהאישה מורדת ד'מאיס עלי', כאמור בעמ' 4 לפסה"ד: "אין טעם להאריך בנימוקים הלכתיים, כי בנידון דידן הדברים ברורים מאד. על פי הלכה מוגדר המצב של האשה לפני הגירושין כמורדת 'מאיס עלי'. כך כתבה בכתב ידה בבקשה לגירושין: "חוסר התאמה. קושי עצום בהתקרבות לבעל - הרגשת דחיה וסלידה אפילו בליגוע בבגדו". וכן אמרה בדיון (כח ניסן תשס"ד, עמ' 2): "הגעתי למצב שלא יכולתי לגעת בבגדים שלו... מבחינה רגשית רציתי להתגרש". [...] במורדת מסוג 'מאיס עלי' פסק בשו"ע (אה"ע, סימן עז ס"ב): "וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו". והטעם "כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה" (כתובות, דף נד ע"א, ביאור הגר"א שם, אות ז)".

אך כאן שגה ביה"ד האזורי בכפלים. משום שמעיון בתיק עולה כי מעולם לא התקיים דיון בטענת הבעל שהאישה מורדת, וזאת מהטעם הפשוט, שהאישה מעולם לא מרדה. ונצטט קטעים מפרוטוקול הדיון שהתקיים לפנינו:
"ב"כ המערערת: בית הדין קבע שהיות שהאשה בגדר של מורדת, לכן איננה זכאית למחצית הדירה. הצדדים התגרשו ולא נעשה שום בירור על מרידת האשה. אגב מדובר בהרכב אחר שדן לפני כן בעניני הצדדים. גם אילו היה מתקיים בירור, ברור שהבעל לא פנה לבית הדין לפני הגט להכריז על האשה מורדת, ולא היתה התראה לפני הגט. כל טענת המשיב שהאשה מורדת, בעת הדיון על חלוקת הדירה. יתרה מכך אם היה מתקיים בירור, עובדתית היה מתברר שהצדדים חיו יחד עד שלשה שבועות לפני הגט. לא הוגשה שום תביעה לגירושין [...].

בית הדין: בכל אופן לדברי האשה, הצדדים קיימו יחסי אישות ביניהם עד סמוך לסידור הגט. מה עוד שלא התקיימו כללי הכרזת מורדת.

ב"כ המשיב: האשה כל מה שבידה כדי לסדר הגט מיידית. אם כן מאבדת מייד את כתובתה ולא צריכים הכרזת מורדת. בדבר ברור שאין שלום בית, לא צריך הכרזה והתראה. לא נכון שהיו ביניהם יחסי אישות.

המערערת: עד חודש לפני הגט הלכתי למקווה. והיו יחסי אישות. ידעתי שהוא בעלי. אף פעם לא אמרתי לא, ליחסי אישות.

המשיב: אמרתי לו שלא תלך. בסוף לא היה יחסי אישות. עד חודש שבט הייתי ב[...], אחר זה אמרתי לה שלא תלך ולא היה".

הדברים מדברים בעד עצמם: בעוד ב"כ הבעל טוען שלא היו יחסי אישות, הבעל בפיו מודה לדברי האישה שמעולם היא לא סירבה ליחסי אישות. נהפוך הוא, הבעל הוא זה שאמר לה שלא תלך למקווה. הגם שהאישה אמרה שאינה יכולה לגעת בבגדו וכדומה, אך כידוע ישנן נשים שלא מעלות על דעתן למנוע חיי אישות גם אם הדבר כרוך בקשיים מרובים עבורם. אם כן, האישה אינה מורדת. נצטט מדברי מרן השו"ע בסי' עז סעי' ב':
"האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת מורדת; ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי".

הרי שכאשר אין מרידה מחיי אישות, אין כלל דין מורדת, למרות שבני הזוג ביקשו להתגרש, עניין היחסי אישות לא עלה, וכפי שהתברר בפנינו הטעם הוא משום שבאמת לא היתה מרידה מחיי אישות.

ומעתה אין צורך לכל הטענות שהעלה ב"כ האישה על כך שביה"ד האזורי הסתמך על הסכם שבוטל, ועל כך שלא היתה התראה והכרזה ולא המתינו יב"ח, שגם בזה דנו הפוסקים [עיין פד"ר ו' מעמ' 33 ומעמ' 325 ופד"ר י"ד מעמ' 26], משום שמעיקרא ליתא לדין מורדת, משום שהאישה לא מרדה.

לפיכך הערעור על חלוקת הזכויות בדירה מתקבל, והזכויות בדירה יחולקו לפי הרישום. בהתאם, גם הערעור על חיובה של האישה בדמי שימוש מתקבל ויש לחייב את האישה רק עבור חלקו של הבעל לפי הרישום.

בנוסף, ביה"ד חייב את האישה לשלם עבור השימוש של ילדיה מהבעל מדין נהנה. וגם בעניין זה הערעור מתקבל. אמנם נכון שהבעל לא חייב לספק לילדיו דירת ארבעה חדרים, ואפשר להצטמצם בפחות מכך, אבל עד כמה שהילדים כבר דרו בבית אי אפשר לחייב את האישה לשלם עבורם בגלל שהיתה לה קורת רוח מכך, משום שאדרבא חובת המזונות והמדור מוטלת על האב כדאיתא בסוף סימן פב שהאם יכולה לתת את הילדים לאביהם או להשליכם לקהל, והנהנה העיקרי הוא האב, למרות שלא רצה שהאישה והילדים ימשיכו לגור בדירה, מ"מ כשהילדים כבר גרו לא מסתבר לחייב את האישה בכך.

ובעניין המזונות, פסה"ד שקבע שמזונות האישה יעמדו ע"ס 2500 ₪ ניתן לפני שנים, והוא חלוט, כך שאין מקום לערער עליו. ומעיון בתיק עולה שמאז ועד הלום מצבו של הבעל ויכולת ההשתכרות שלו לא השתפרה, כך שאין מקום להתערב בשיקול דעת ביה"ד האזורי בעניין זה.

הכרעה
לאור כל האמור מוחלט לקבל את הערעור בעניין הדירה ובעניין דמי השימוש. התיק מוחזר לביה"ד האזורי שיחשב מחדש את דמי השימוש בהתאם לרישום ובהתאם לאמור לעיל שאין לחייב את האם עבור השימוש של ילדיהם המשותפים. הערעור בעניין המזונות, נדחה.
הרב אברהם שרמן - דיין

ראיתי מה שכתב עמיתי כב' הגר"א שרמן שליט"א, ואני מסכים לדבריו ומוסיף שאפילו אם נקבל את עמדת ביה"ד האזורי שהשתית את הפסק על הלכות מורדת, לא ניתן לגרוע מזכויותיה של האשה בחלקה בדירה בשים לב לנימוקים הרבים דלהלן וזאת מתוך הנחה שגם לו יצויר שימצא פקפוק באחד הנמוקים, נותרים השאר ע"מ להועיל לביסוס הפס"ד:

1. מאחר והאשה מוחזקת במחצית זכיותיה בדירה ויש סוברים שכאשר לא היו המלכות והתראות ושהיה ארבע שבתות לא מפסידה כתובתה ונראה שכן הוא הדין גם במתנות.
עיין שו"ת משפטים ישרים חלק א סימן רנא:
"שאלה דיני מורדת בקצרה ומהו החילוק לדעת הש"ע בין האומר' מאיס עלי או האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה.

תשובה מורדת האומרת מאיס עלי יש לה כל דין מורדת דבעינא וכו' לענין שמתרין בה שאם עומדת במרדיך כו' אך אין מכריזין עליה מטעם שכתב הר"ן ז"ל וז"ל מעולם לא הוכרזה הכרזה באומרת מאיס עלי. והטעם לפי שזו שאומרת בעינא ליה כיון שאינו מאיס עליה אפשר שתתביש ותחזור למוטב אבל באומרת מאיס עלי אין מכריזין עליה שמן הסתם לא תחזור אפילו בכמה כרוזות עכ"ל. אך נראה דמ"מ ממתינין לה ד"ש =ד' שבתות= ושולחין לה פעם שנית ונמלכין בה ב"ד פעם ג' ואז תאבד כתובתה ומבקשים מהבעל שלא יתן גט עד י"ב חדש שכן מבואר בפירוש אפילו באומרת מאיס עלי אמנם אם ירצה לגרש אחר ד"ש הרשות בידו כמ"ש בחלקת מחוקק סק"י ע"ש ואחר ד"ש יש חילוק בין מאיס עלי לבעינא ליה דבמאיס עלי נוטלת כל בלאותיה הקיימין אפילו לא תפסה ובבעינא ליה דוקא אם תפסה. נמצא שאין חילוק בין מורדת דמאיס עלי אלא בשני דברים (א) בענין ההכרזה (ב) בענין הנדוניא לחלק בין תפסה אם לא תפסה. והרב בש"ע שלא הזכיר זה באומרת מאיס עלי הוא נמשך אחר לשון הרמב"ם דאית ליה דכופין בטענת מאיס עלי ולכך לא הזכיר שהייה י"ב חדש וד"ש אבל אנן לא קי"ל כרמב"ם בזה וא"כ דין אלא שאין כופין. ובאמת שהרב בש"ע נתן מקום קצת לטעות שסתם במאיס עלי ועיין בכתב יד מבואר כמ"ש וכל דברי הגה בזה הדין לא קי"ל כותייהו אף שכתבם סתם כי הם היפך דברי הש"ע והרמב"ם ז"ל ואנו אין לנו אלא דברי הרמב"ם ז"ל."

ראוי לציין שהרה"ג המחבר הנ"ל ציין שאפילו שבמאיס עלי מסתמא לא תחזור לשלום בית ולכן לא מכריזים עליה ארבע שבתות מכל מקום יש צורך בשהיה ארבע שבתות בנוסף להמלכות והתראות על מנת לקבוע שהיא מורדת. ודון מיניה בנידוננו שיש צורך בכך על מנת להפסידה מתנותיה לדעת הרה"ג הנ"ל וסיעתיה, עיין שו"ת שושנים לדוד שמש ומגן ועוד.

זאת ועוד שנראה מהמתואר בפס"ד האזורי שלא מדובר במקרה אבוד שאינו בחזרה, שכלה ונחרצה עם האשה שלא לחזור לבעלה, בשים לב לכך שהאשה אמרה שאחרי חדש וחצי שהלחיץ אותה לא מוכנה לנגוע בבגדיו, בעוד שלפני כן חייתה אתו. וניתן להבין שכל אמירתה נבעה מהלחץ, ויתכן שלו היה ביה"ד מפעיל סדרי השהיה ההמלכות והתראות ולווי מקצועי הייתה חוזרת בה מרצונה להתגרש. ולכן מאחר והאשה מוחזקת אין להפסידה מתנות, ובפרט שכאמור יש פוסקים שסוברים שרק לאחר י"ב חדש מתחיל הפסד מתנות לאישה בטענת מאיס עלי.

2. עין מחנה אפרים הלכות שכירות סימן כב דרק בהוציא הוצאות על נכסי אשתו והוא אוכל פרות אומרים במורדת אדעתא למיפק לא יהיב לה כיון שהוא אוכל פרות, אבל במתנה או שאר דברים דאינם עשוים להתנאות ולא מטי לבעל הנאה מיניה לא אמרינן.

3. ככלל יש לצמצם דין זה של הפסד מתנות במורדת דמאיס עלי, כשם שמצינו בנותן מתנה לחברו על דעת שהוא אהבו ונעשה שונאו שהמתנה קיימת, כך צריך להיות גם באשתו, והחידוש שנאמר במורדת דמאיס עלי יש לצמצמו רק למתנות אישיות כמו מלבושים ותכשיטים שמופיע בתלמוד לגבי אלמנה וכדאיתא בסי' צט, ולא לרכוש.

4. גם אם נרחיק לכת בהפסד מתנות לכל היותר ניתן להפסיד רק את חלקה במחצית ממה ששילם לקבלן שמכר להם את הדירה השניה, דהיינו באותם 110000$, אבל לא את חלקה בהפרש בין מחיר הקניה למחיר המכירה, משום שהקבלן מוכר ישירות לאישה [עי' ב"ק קא ע"ב ובשו"ע חו"מ סי' צז], נמצא שחלק זה לא קיבלה מהבעל אלא מהקבלן.

5. מאחר והמנהג היום שהאשה זוכה במחצית הרכוש והכספים אפילו רשומים על שם הבעל מכח חוק יחסי ממון, לכן ק"ו שתזכה בחלק שרשום על שמה בדירה גם כאשר טענה מאיס עלי, ואין להפסידה. וכן לא שייך לומר היום אדעתא למיפק לא יהיב לה ללא תנאי מפורש מאחר ועלולה האשה לדרוש פירוק שיתוף גם בהיעדר גט ולכן יש אומדנא שהמתנה חלוטה אחרת בנסיבות של היום היה עליו להציב תנאי זה כתנאי מוקדם למתנה.

לכן לדעתי יש לקבל את הערעור ביחס לדירה, והאישה זכאית ליטול מחצית מתמורת הדירה. ובהתאם יש לחייבה בדמי שימוש לפי הרישום. גם מש"כ עמיתי שאין לחייבה עבור השימוש של ילדיהם המשותפים, מקובל עלי, וכך מן הדין.
(-) ציון אלגרבלי, דיין

ניתן ביום א' באב התשע"א
(01/08/2011)

הרב אברהם שרמן - אב"ד
הרב ציון אלגרבלי - דיין
הרב ח.י. רבינוביץ - דיין