ב"ה
בית הדין האזורי אשדוד
בפני כבוד הדיינים:
הרב יקותיאל כהן
הרב מיכאל צדוק
הרב מרדכי רלב"ג
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 16508/4
תאריך: ח'' בתשרי התשע"ב
(06/10/2011
תובע פלונית
בא כוח התובע עו"ד אהרן בלק
נתבעות פלוני
בא כוח הנתבעות עו"ד יגאל בן חיים
הנדון: כתובה/פיצוי גירושין
נושא הדיון: עוברת על דת

פסק דין
לפני ביה"ד מונחת תביעתה של האשה כי ביה"ד יפסוק שהגרוש חייב לשלם לה את כתובתה בסך 100.000 ₪.

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 10/10/02. לטענת האשה הם נישאו מתוך כוונה והסכמה להקים בית ולהביא ילדים לעולם, וכי לאחר ניסיונות רבים להרות אשר נכשלו הם עברו בדיקות רפואיות, ולטענתה התגלה כי הבעל עקר. טענת האשה היא, כי אילו היתה יודעת על כך קודם לנישואין לא היתה מסכימה להינשא לו. קידושיה עמו הם אפוא מקח טעות.

לדבריה, מגילוי האמור חלה הידרדרות ביחסיהם ובסמוך לאירוע בר מצווה לבן אחותה של האשה שהתקיים ביום 10/7/03 אליו הוזמנה האשה והנתבע התקבלה שיחת טלפון מאבי הנתבע ובה איומים על הצפוי לה באם תשתתף בריקוד הודי מסורתי כפי שעשתה מאז ילדותה במהלך כל הכרותה עם הנתבע.

בהמשך הגיעו לאולם אחי הבעל הנתבע ואחזו בידה של האשה במטרה למנוע את השתתפותה בשמחה, ובעקבות כך התפתחה תגרה באולם והושבתה השמחה. מאותו אירוע מנע הבעל מהאשה את כניסתה לדירת הצדדים.

ביום 13/8/03 הגיש הבעל תביעת גירושין, ולדברי האשה מיום האירוע עד ליום הגשת תביעת הגירושין, נעשו ניסיונות הדברות למען שלו"ב ביניהם שלא צלחו.

מנגד טוען הנתבע בתביעת הגירושין שהגיש, כי חיי הנישואין היו תקינים עד אשר החליטה האשה להתנהג בצורה נועזת וחושפנית תוך כדי השפלת הבעל ומשפחתו, ותוך גיוס כל בני משפחתה כנגדם.

גם הבעל מציין כי המשבר ארע ביום 10/7/03 במסיבת בר-המצווה של בן דודתה של האשה, כאשר האשה הציבה עובדה בפני הבעל, שבאותו אירוע תרקוד ריקוד הודי לתשואות הקהל. לדבריו מדובר בריקוד חושפני תוך שעל האשה ללבוש ביגוד מינימאלי ותוך שכל אברי גופה מוחצנים כלפי חוץ, כשהיא לבושה בלבוש לא צנוע בלשון המעטה.

הנתבע התנגד התנגדות נחרצת לתוכניתה זו של האשה, ופנה אליה, לדבריו, אין-ספור פעמים, הן בעצמו והן ע"י שליחים מטעמו, כשהוא מפציר בה שלא תעשה כן באירוע, ושלא תפגע בכך כבוד משפחתו. לדבריו בתחילה הבטיחה האשה שלא תעשה כן, ואולם לא עמדה בהבטחתה ורקדה באירוע כפי שתכננה, למרות ניסיונות שליחיו שתמנע מכך. דבר שגרם להתפתחות קטטה המונית בינם לבין משפחת האשה. כאמור, מאז הצדדים חיים בנפרד.

ביום יב' כסלו תשס"ד הופיעו הצדדים לדיון בבי"ד, וב"כ האשה הודיע כי האשה לא מתנגדת לגירושין אלא שהיא תובעת את כתובתה. במעמד ביה"ד נחתם הסכם גירושין לפיו הצדדים יתגרשו זה מזו כהסכמתם ותביעת האשה לכתובתה תידון לאחר סידור הגט, ואכן הצדדים התגרשו ביום 10/7/04.

ביום ג' טבת תשס"ו 3/1/06 התקיים דיון בתביעת האשה לכתובתה בו נחקר הגרוש, ולדבריו ביום האירוע שוחח עם האשה, כאמור בפרוטוקול:
"אמרה לי שהיא תרקוד באירוע ורוצה לציין שהריקוד הוא עם בגד מסוים ואנשים זורקים ומניחים לרוקדים כסף בחזה ואני התנגדתי לכך שתרקוד בתור האשה נשואה, ואני בתור בעלה מתנגד לכך וזכותי להתנגד כי זה פוגע בכבודי.

אני התחננתי לפני האשה שלא תרקוד והזהרתי אותה והתרעתי בפניה שלא תעשה את זה, כי זה עלול לקלקל את מערכת הנישואין, וחבר שלי הלך למקום האירוע, ואמרה שהיא תרקוד וגם לא תחזור היום לבית וכן ערבתי עוד חברה שלה שתשכנע אותה ואמרה שלא תרקוד, ומספר דקות אחרי זה עלתה לרקוד...".
כמו כן טען שבידו תמונה שאשתו רוקדת מחובקת עם אדם זר, וכן מבלה במועדונים לפני הגירושין, ועל כך הוסיף ואמר:
"אני רציתי להתגרש בגלל הכבוד שלי שרמסה, רציתי להביא ילדים ולא היתה לנו בעיה של יחסי אישות ועשינו בדיקת זרע והתשובה היתה שהכל נורמאלי, אולם צריך טיפול מסוים כדי להביא ילדים".
בהמשך נחקר הגרוש ע"י ב"כ האשה, ולשאלותיו ענה כי בדיקת הזרע נערכה חודשיים לפני המשבר. עוד אמר, שהאשה רקדה כך פעם אחת גם לפני החתונה, וכי התנגדותו היתה בעיקר לריקודים שלאחר הנישואין.

ביום כ"א אדר תשס"ו 21/3/06 התקיים דיון בו הופיעו עדים מטעם הבעל. העד מהעדה ההודית העיד כי אצל ההודים מקובל שרק לפני החתונה רוקדים, אך לאחר החתונה הדבר אינו מקובל. לדברי העד:
"היה אירוע משפחתי של הגברת וביקשו ממנה לרקוד והבעל סיפר לי את הענין וביקש שאני אדבר איתה שלא תרקוד... ודיברתי עם האשה שתרד מהענין וחבל לריב בשל ריקוד, ואמרה שלא רוצה לראות את בעלה ולא אכפת לה מה יהיה מזה... ואח"כ באה עוד חברה ודיברה איתה אחרי שהתחילה לרקוד...".
ביום כ"ו אלול תשס"ז 9/9/07 התקיים דיון בו חזר הגרוש ואמר בשורה 38 לפרוטוקול:
"ההקפדה שלי על ריקודים מצד אשתי התחילה אחרי הנישואין, ולא מקובל עלי שאשתי תרקוד צמוד לגברים וחשופה, ויש הרבה הבדל בין ריקודי רווקה לנשואה, ובעיני [זה] לא מכובד וזה פוגע בי ומשפיל אותי".
האשה חזרה וטענה, כי "מקובל בעדה ההודית לרקוד במסיבות ריקודים הודיים גם רווקות וגם נשואות ובחתונה שלנו רקדנו יחד....".

הגרוש השיב, כי "בחתונה שלנו רקדנו אני והיא כי זו אשתי, אבל איני מסכים שתרקוד עם גברים זרים".

ביום כ"ג טבת תשס"ח 1/1/08 התקיים דיון בו נחקרה האשה, בו היא טענה כי הגרוש "היה מנהל טורניר והיה מזמין להקות שבהם שרים ורוקדים כולל נשים נשואות".

לגבי בדיקת הפוריות היא אמרה, כי לאחר תקופה של חצי שנה הם ערכו בדיקות רפואיות והתוצאות הצביעו על כך שלגבר (הגרוש) ישנן בעיות פוריות שבעטיין הוא יוכל להביא ילדים.

ביום ט"ו אייר תשס"ח 20/5/08 התקיים דיון בו המשיכה האשה להיחקר, ולשאלת ב"כ הגרוש השיבה: "אני לא הגשתי תביעה לגירושין, אני הגשתי תביעה רק על הרכוש, אלא שאחרי האלימות... רציתי להתגרש... ".

בהמשך רצה ב"כ הגרוש להוכיח כי האשה רצתה להתגרש עוד טרם הגיש הבעל את תביעת הגירושין.

כמו כן טען ב"כ הגרוש כי בתצהיר לתביעת מזונות שהגישה האשה, הצהירה האשה כי "אמור היה להתקיים אירוע משפחתי, והנתבע והוריו הזהירו את התובעת שלא תעז לרקוד אחרת יאונה לה רע... והאשה הגיבה כי 'אמרו לאימי ואימי אמרה לי'...".

דיון
העובדות העולות מהמבוא לעיל.

א. טענת האשה כי הגרוש עקר נפרכת ע"פ מסמך רפואי מיום 20/1/04 מד"ר שמולמן מיכאל – גניקולוג בסיכום כי "בן 26 לפי בדיקת זרע נורמאל..."

ב. לפי בדיקה ממליץ טיפול בפוריות להכנה להריון".

ג. הבעל הגיש תביעת גירושין ביום 13/8/03.

ד. טרם הגשת התביעה האשה החליטה כי רוצה להתגרש לאור המכות שקיבל אחיה מבני משפחת הבעל (לא מהגרוש).

ה. כמו כן החלה האשה להתנהג כגרושה עוד טרם הגירושין, כפי שהסביר ב"כ האשה את פשר התמונה בה היא נראית מחובקת עם אדם זר טרם הגירושין. על פי הפרוטוקול ביום א' שבט תשס"ה 11/1/05 שורה 39 "הזוג נפרד ביולי 2003 והתמונות שהוגשו הן אחרי הפירוד" וכאמור יש בכך ללמד על רצונה והחלטתה החד משמעית של האשה להתגרש.

ו. האשה מודה כי ידעה שבעלה מתנגד שתרקוד באירוע, ושהתרה בה כי "אם תרקוד יהיה רע".

ז. העד העיד כי פנה לאשה בשליחות הבעל והפציר בה שלא תרקוד, וכן פנה לחברה שתשכנע אותה, אך לשווא.

ח. בחתונתם רקדו יחדיו. לטענת הגרוש הם משפחה מסורתית ולטענת האשה חילונית.

והנה בנידוננו מתעוררת שאלה עקרונית, האם נכון יהיה לעשות הבחנה בין הזרם המכונה דתי/חרדי לחילוני.

שבזרם דתי/חרדי תהיה קיימת זכות לבעל לטעון נגד אשתו על התנהלות של פריצות ולבוש חשוף הנוגד את המקובל בזרם זה, ואילו בזרם החילוני לא תוכל להישמע טענה זו, מאחר והרוב פרוץ בה וזו הרגילות רח"ל והמקובל.

או שמא, גם בזרם החילוני יש מקום שתשמע טענה זו, מאחר וגם במסגרת חברה זו ישנן דרגות שבהן לבוש חשוף וגלוי נחשב לפרובוקטיבי ולפריצות. האם יש זכות לבעל חילוני להגביל את אשתו, ולדרוש ממנה, למשל, שלא תלך למועדונים או לא תשתתף בריקודים מעורבים, או שלא תתלבש בלבוש חושפני במיוחד, ושאם לא תשמע לכך יגרשנה בלי כתובה. האם ישנו מקום לטענה, כי מאחר ובחברה החילונית אינן מקובלות דרישות להגבלות והרחקות כדי להימנע מדבר ערווה, לכן בעל מקרב ציבור זה לא יהיה זכאי לדרוש להגביל את אשתו בכך? ובכלל, האם דין "עוברת על דת יהודית" שייך גם באדם החילוני בן דורנו?

הנה המשנה בכתובות עב ע"א קובעת:
"ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על בת משה ויהודית, ואיזוהי דת יהודית... מדברת עם כל אדם".
בהמשך הסוגיה בע"ב, אמר יהודה אמר שמואל במשחקת עם הבחורים. דברי המשנה הובאו להלכה בשו"ע אהע"ז סימן קט"ו הלכה ד' ונפסק, שם: "בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה אם יש עדים שהתרו בה תחלה ועברה על התראתו". וע"ש ב"ש סקי"ז שכתב: "בש"ג כתב שאין צריך להתרות אותה שתפסיד הכתובה אלא מתרה בה סתם שאל תעשה עוד..."

וע"ש ברמ"א שהגיה "ורגילה בכך" על "ומראה זרועותיה לבני אם", דמשמע דמקל דדווקא ברגילה בגילוי זרועותיה. והקשה שם הח"מ סקי"א, "ולא ידעתי למה העתיק זה, דאי בלא התרו בה אפילו רגילה אינה מפסדת כתובתה, ואם התרו בה ועברה על ההתראה אפילו בפעם אחת מפסדת כתובתה, דלא נתנו חכמים שיעור לדבר".

והעולה מכך דכל ענין ההתראה היא לגלות כי הבעל מקפיד בדבר, דהרי אף אם האשה רגילה לגלות זרועותיה או לדבר עם הבחורים, כל עוד דלא הקפיד עליה הבעל בדבר, האשה אינה נתפשת על כך, ואילו כאשר הבעל מתרה באשה והיא עוברת על התראתו – הרי חשובה כחצופה ופרוצה, שבהתנהגותה ובהתנהלותה המחוצפת נגד ולמרות התראתו של בעלה היא עשויה אף להגיע לזנות, דעוברת על דת בהתראה יש חשש זנות, וכמשתמע בתרומת הדשן סימן רמ"ב, עיי"ש.

והנה יש ללמוד "מרגילה בכך" דלא הבחין הרמ"א כמה זמן רגילה בכך, וי"ל גם אם דרכה בכך היה עוד מבית אביה ורגילה בכך מלפני נישואיה, זכותו של הבעל ביום מן הימים להפסיק את אשתו ממנהגה זה ולהקפיד בדבר מכאן ולהבא ולהתרות בה בדבר. כמובן כל זאת שנעשה הבעל את הדבר בתום לב ובכוונה טהורה, ולא ממניעים זרים. ולפ"ז ניתן לכאורה לתרץ את קושיית הח"מ ולומר כי "רגילה בכך" הוא לחומרא, שגם אם היה אורח חייה קודם לכן בפריצות ואדעתא דהכי נישאו, הרי זכות הבעל לתבוע מאשתו לשנות את התנהגותה ובהתראה.

יש להדגיש ולומר, שלמרות שהבעל מתחיל להקפיד ומשנה מהרגילות בחברה אליה הוא משתייך, הרי מאחר שהתרה באשתו והיא עוברת היא על התראתו, מתעורר וקם חשש זנות. שמאחר והאשה מתעלמת בהפגנתיות מהתראות בעלה ומהקפדתו, הרי שהיא עשויה גם להגיע לדברים חמורים יותר, כזנות, שוודאי גם אצל הציבור חילוני הדבר חמור ופסול.

אמנם יש סברא לומר כי בזוג המשתייך לזרם החילוני, מאחר ונשא האשה על דעת לחיות עמה כפי המקובל בזרם זה, כולל ביקור במקומות הוללות ופריצות והליכה בלבוש חשוף ופרוץ, הרי שעל דעת הכי התחייב לה בכתובה ובתוספת הכתובה, וכן כתב בשו"ת "שושנים לדוד" חאהע"ז סימן כ"ה וז"ל:
"דמה שטען הבעל שיוצאת לשוק בגילוי הראש, כל השומע ילעג לו, כי הלא זה זמ"ר שפשתה המספחת וכל הנושא בנות ישראל בזה"ז מידע ידיע שבודאי תהיה פרועת ראש, ואדעתא דמנהג שייף ועייל להתחייב בכתובה, ומה טענה היא להרים ראש לבא בטענת עוברת על דת".
אלא דיש לדחות דבריו וסברתו, דהנה לדרכו, זוג חילוני שחי בנדתה שעברה עליו רוח טהרה ואשתו דוחתו ומסרבת להיטהר, ומבקש לגרשה, האם ביה"ד יחייב אותו בכתובה מאחר דאדעתא דחיי עבירה התחייב לה בכתובתה? דבר זה אינו מתקבל על הדעת וכזאת לא תהיה בישראל.

ועיין שו"ת יביע אומר חלק ג' חאהע"ז סימן כ', שהאריך למעניתו בנושא זה, וכתב שם סקי"א לדחות דברי שו"ת שושנים לדוד:
"שהרי כיון שמנהג זה הוא אותיות גהינם, ואינו יכול לבטל הלכה פסוקה שבידינו, וכדאמרינן בר"ה ט"ו ע"ב, כי נהגו איסורא מי שבקינן להו... שמנהג איסור אינו דוחה הלכה... וא"כ הואיל וכל המקדש ונושא אדעתא דרבנן קעביד בשעבוד הכתובה, ודאי שלא חייבו חכמים כתובה לפרוצות, ולא נשתעבד מעולם אלא למי שתנהוג ע"פ דעת חז"ל, ולכן כל שעתה נכנסה בו רוח טהרה, וברצונו שגם אשתו תחזור למוטב, דינא קא משתעי, ואם לא תרצה תצא שלא בכתובה".
ועוד עיי"ש בריש דבריו שם שכתב:
"וגדולה מזו אני אמר שאפילו נתברר בעדים שהבעל והאשה בשעת נישואיהם היו חופשים, ולאחר זמן החלה רוח ה' לפעמו וחזר בתשובה, ודורש מאשתו שלא תוסיף לעבור על דת משה ויהודית והיא באה מחמת טענה דסבר וקביל, והתרה בה בפני עדים שאם תוסיף לעבור על דת תצא שלא בכתובה, ועברה על התרתו תצא שלא בכתובה ואין משגיחים בטענתה, שכיוון שכמעט כל הפוסקים סוברים שמצווה לגרשה וי"א שאסור לקיימה ודאי שהדין עמו ולא שייך בזה סביר וקביל דאי איהו שתיק אנן מי שתקינן? ולפחות כשטוען על זאת, מי הוא זה שיתעלם מטענתו הצודקת לכסות על האמת פלסתר... דהא דקיימ"ל העוברת על דת יוצאת שלא בכתובה, אף אם בא עליה אח"כ, לא אמרינן ראה ונתפייס, דדווקא לענין לענין מומין אמרינן הכי, אבל גבי מילתא דאיסורא מה מועיל מה שנתרצה אח"כ והלא היא אסורה להיות נשואה...".
זאת ועוד, גם אם נאמר כמ"ד דעל דעת הכי התחייב לה הכתובה, י"ל דהנה כתב הרמב"ם בפ"י מהלכות גירושין: "ושאינה צנועה בבנות ישראל הכשרות מצוה לגרשה", וסיים הרמב"ם בפכ"ד מהלכות אישות: "ואע"פ שלא הוציא אין לה כתובה, שהכתובה מתקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידה אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה אלא תהא קלה בעיניו להוציאה", עכ"ל. ועיין בחלקת מחוקק סימן קט"ו סקי"ח דלמד מכך, וז"ל: "ונראה אם אין מוציא אותה והיא מתנהגת מכאן ואילך בדרך הצנועות וחזרה ממעשיה הראשונים, אסור לדור עימה בלא כתובה, וצריך לכתוב לה כתובה אחרת, דכתובה הראשונה נמחל שעבודה בשעה שעברה על התראתו".

כלומר ע"פ הח"מ בדעת הרמב"ם, בכל עוברת על דת שבעלה התרה בה, קבעו חז"ל ביסוד חיוב הכתובה כי ממילא יימחל שיעבוד הכתובה, בלי קשר לרצונו של הבעל.

ועיין כתובות ריש פרק אע"פ דף נ"ד ע"ב, דתנאי כתובה ככתובה, ונפקא מינא לעוברת על דת לאחר התראה שמפסידה תוספת כתובתה כמו כתובתה. ודון מינא ואוקי באתרין שאף שמדובר בבעל חילוני, ניתן להתרשם כי הוא מבקש בכנות, שהאשה הנשואה לו תנהג באופן מכובד יותר מזמן הרווקות, ותמנע מהתנהגות חושפנית פרוצה, ומריקודים צמודים לגברים זרים.

י"ל כי קדוש יאמר לו ויש לחזק מגמתו ורצונו לחזק את תא משפחתו ולהרחיק מעליו מה שאפשר מהכיעור והדומה לו, וכל שיש בו במגמת חז"ל לצמצם איסור עוברת על דת וממילא חשש של זנות, הוי בדין חז"ל, האמור שהעוברת על התראתו בעוברת על דת שהפסידה כתובתה ותוספת כתובתה, שבקפידת הבעל תליא הדבר והיא מגמת ההתראה על ידה מתגלה כי האשה חצופה ופרוצה מתוך שעוברת על הקפדת והתראת בעלה וממילא יש חשש זנות. וזכות והקפדה זו שייכת גם בבעל זה כאשר עושה זה בכנות ותום לב, גם אם פרוץ הוא בשמירת תורה ומצוות ועדיין לא זכה למאור שבתורה, והיא תורת העולה, כפי המשתמע בדברי מרן היביע אומר בסוף התשובה האמורה סקי"ט שכידוע דן בתשובתו באדם חילוני המבקש לגרש אשתו מאחר שלא מתלבשת בצניעות ודוחה תביעתו:
"מאחר שטענת הבעל לא נאמרה מתוך כנות ותום לב ורק תואנה הוא מבקש ובעקיפין הוא בא להפטר מאשתו להוציאה בעל כרחה בלא כתובה... אולם הא ודאי שעל בית הדין להוכיח את האשה בלשון הקשה בתוך הרכה ולהזהירה שמכאן ולהבא תתנהג ככל בנות ישראל הכשרות בכיסוי ראש ובבגדי צניעות... אם בכל זאת תסרב לשמוע בקול המורים ונראה לעיני ביה"ד שהבעל מוכן להשלים עימה אם תתנהג בצניעות כדת ( ופשוט שמדובר בבעל חילוני – י. כ) יש לקנסה בכתובתה ובמזונותיה... אבל עם אין פני הבעל לשלם ורק מחזיק בטענה זאת לגרש את אשתו בעל כרחה בלי כתובה נראה שאין לקנסה כלל, שאל"כ כל איש חפשי הנשוי עם חפשיה כמוהו ויתן עיניו באחרת, יבא בטענות אלו... "
הנה בנדון דידן ברור והכל מודים כי הבעל התרה באשה שלא תרקוד, אלא שהטענה שכנגדו היא, כי מאחר ואורח חייו הוא חילוני, אינו זכאי הוא לדרוש כזאת מאשתו. הנה כאמור הוכח מהגמ' והפוסקים שהדין עמו והתראתו התראה ומפסידה כתובתה. כאמור, אם חצופה ופרוצה היא לעבור על התראתו יש חשש גדול כי גם תבוא לידי זנות, וודאי גם בעל חילוני זכאי לעמוד על המשמר ולהבטיח את נאמנות אשתו אליו וטהרת ביתו.

ולטענה כי לא היה פני הבעל לשלום וכי חיפש תואנה לגרשה בלי כתובה, והאשה תלתה רצונו לגרשה מאחר והתגלה כביכול כי הבעל עקר, הרי תמוהה טענה זו, לא מבעיא כי התברר בכתובים כי הבעל יכול להוליד ועוד שכיום חובק בן, אלא שהיפכא מסתברא, שאם כטענתה אכן הבעל עקר, דווקא לו יהיה ענין לשמר את נישואין ולהחזיק באשה שזכה בה ותפוס בה, שהרי מי ירצה להינשא לכתחילה לבעל עקר. דווקא הוא, האחרון במצב כזה ובנסיבות אלו, יחפוץ לפרק את הנישואין, ולכן, ההפך הוא הנכון, הבעל חפץ בנשואיו עם אשתו אך לא במחיר התנהגותה הפרוצה והחושפנית.

ניתן עוד להוסיף כי מאחר וכאמור, הכל מודים שהבעל התרה באשה, וזו עובדה שאין עליה עוררין, לכן נטל ההוכחה חוזר אל האשה להוכיח כי הבעל פעל שלא בתום לב, וזאת היא לא הוכיחה.

זאת ועוד, הבעל פטור מתוספת הכתובה ע"פ רבינו ירוחם, שבזמן ששני הצדדים מורדים הפסידה האשה תוספת כתובתה ואמנם הבעל הגיש תביעת הגירושין, אולם מוכח מהחומר המצוי בתיק כי האשה חפצה בגירושין לא פחות מהבעל, ולא בגלל הבעל, דהנה כאמור בפרוטוקול הדיון מיום 20/5/08 טענה האשה כי אחרי האלימות רציתי להתגרש, והדיגשה כי מדובר באלימות שהיתה נגד אחיה ע"י משפחת הבעל, ורצונה זה היה עוד בטרם הגיש הבעל את תביעת הגירושין ביום 13/8/03,

ומעיון בפרוטוקול האמור עולה כי חזרה שינתה ושילשה כי "רציתי להתגרש":

א. שורה 30 – "שאחרי אלימות משפחתי רציתי להתגרש".

ב. שורה 32 – "אלא שהיתה אלימות מצד משפחת בעלי כלפי אחי רציתי להתגרש".

ג. שורה 37-38 "היתה אלימות כלפי אחי יעקב זה רציתי גם אני להתגרש".

וכעולה מהחומר שבתיק, אירוע הבר-מצווה בו רקדה האשה היה ביום 10/7/03 ויומיים לאחר מכן היה אירוע האלימות כלפי אחי האשה, כפי שהעידה ואמרה בפרוטוקול הנזכר בשורה 37, כלומר ביום 12/7/03, ובעקבות כך, כאמור בפרוטוקול, החליטה האשה כי רצונה המוחלט הוא גירושין, ואילו הבעל הגיש תביעת גירושין חודש לאחר מכן – ביום 13/8/03. ניסיון הגישור לשלו"ב ע"י מנהלה, היה לאחר הקטטה באולם השמחות אולם לפני אירוע המכות השני (כך העידה בפרוטוקול האמור) שלאחריו כאמור רצונה היה להתגרש וכאמור חודש לאחר מכן הגיש הבעל את תביעת הגרושין.

כמו כן, עוד טרם סידור הגט, החלה האשה להתנהג כגרושה כפי שהסביר ב"כ, פשר תמונה בו נראית האשה מחובקת ע"י זר טרם הגירושין, ואלו דבריו : "הזוג נפרד ביולי 2003 והתמונות שהוגשו הם אחרי הפרוד", וכאמור יש בכך ללמד כי גמלה האשה בלבה להתגרש.

זאת ועוד, בכתב התביעה שהגישה האשה ביום 28/7/04 באמצעות ב"כ המלומד קמה וניצבה הודאת בעל הדין כי הבעל פטור מכתובה ותוספת הכתובה, שהרי שם בסעיף 18 נטען, כי "לו ידעה התובעת על מומו של הנתבע, לא היתה נותנת הסכמתה לשאת אותו, מדובר אפוא במקח טעות", עכ"ל.

הנה לאור טענת האשה על מקח טעות ממילא נפל פיתא בבירא, שהרי אם אין קידושין אין גם החיובים הנובעים מכך, כולל הכתובה ותוספת הכתובה, וכאמור בגמ' כתובות דף עו ע"ב, שאפילו כסף קידושין חוזר במקח טעות, וז"ל: "אבל קידושי טעות אי מייתי ראיה אין, אי לא לא". וכן משמע מהמובא בפת"ש אבע"ז סימן ע"ז סק"ח עיי"ש, ולכן לאור שיטת ב"כ שהוי מקח טעות, הרי הבעל פטור מכתובתה ותוספת כתובתה. אין לומר שדברי ב"כ האשה, הגורמים חיוב לאשה לא מחייבים אותה, מאחר ויכולה לטעון "לתיקוני שדרתיך ולא לעיוותי," מאחר ומוכח מהגמ' כתובות דף פ"ה ע"א דטענת לתיקוני שדרתיך היא טענה טובה של המשלח לתביעת השליח מדיני מזיק, אבל אין בה בכדי לפטור את המשלח מחיובים שגרם לו השליח כמיופה כוחו.

אשר על כן לאור כל האמור לעיל, ע"פ כל אחד מהנימוקים בנפרד וכ"ש בהצטרף כולם יחד – פטור הגרוש לשלם לגרושתו כתובה ותוספת כתובתה.

בהתייחסות לנימוקי עמיתי הרה"ג מ. רלב"ג שליט"א אומר כי כעולה מנימוקי, חלוק אני עליו ובעיקר על מסקנתו סעיף ב' (דלהלן), מאחר והוכח שבנידון דידן הבעל כנה היה בתביעתו מאשתו להימנע מלרקוד, וסבור אני כאמור כי גם חילוני שמנהל אורח חיים פרוץ וחי חיי הוללות רשאי וזכאי לתבוע מאשתו להתנהג באופן השומר על טהרת ביתו ואשתו, ובלבד שכאמור כנה הוא בדרישתו.

כמו כן אין חיסרון בנידון דידן באמירות הבעל כי אין זה לכבודו ולא כבוד משפחתו, כי סוף סוף יש בעוברת על התראתו מגמה של חוצפה ופריצות שיכול להביאה לידי זנות.

באשר לקושיא שהתקשה, מה טעם לחזור ולכתוב כתובה חדשה לעוברת על דת, הרי סוף סוף מיד תפסיד את כתובתה מאחר וממשיכה ועוברת על דת, י"ל כי אה"נ במידה ומחזיקה בדרכה והתנהגותה וממשיכה לעבור על דת – כל כתובה שתיכתב אינה מחייבת את הבעל ובזכותו, אם רצה לדור עמה בלא כתובה, שתהיה קלה בעיניו לגרשה.

ומה שכתב הח"מ שיש על הבעל לכתוב כתובה חדשה אם אין מוציא אותה, פירש שם, שמדובר במתנהגת מכאן ואילך בדרכי הצנועות וחזרה ממעשיה הראשונים.

(-)הרב מיכאל צדוק – דיין


הבעל פתח תיק גירושין בתאריך ט"ו באב תשס"ג 13/8/03. בתאריך י"ב בכסלו תשס"ד 7/12/03 הופיעו לפנינו הבעל והאשה וגיבשו בסיוע בי"ד הסכם גירושין שקיבל תוקף פסק דין. בסעיף ב' להסכם הגירושין נכתב: "נושא הכתובה ידון בבית הדין אחרי הגט, והצדדים מסמיכים את ביה"ד לכך".

הצדדים התגרשו בבית הדין הרבני בתאריך י"ח תמוז תשס"ד 7/7/04.

החל מהתאריך א' שבט תשס"ה התקיימו דיונים בענין תביעת האשה על כתובתה.

קודם שנפרט את עיקרי טענות הצדדים ניתן תמונת רקע לענין שעליו נסוב הסכסוך בין הבעל לאשה ושבגינו התגרשו.

בתאריך א' שבט תשס"ד התקיים בבי"ד דיון והצדדים השמיעו את טענותיהם. ב"כ האשה טען, כי הבעל רצה בגירושין והאשה הסכימה לכך. הצדדים חיו אורך חיים חילוני, והאשה נהגה ללכת לריקודים של העדה ההודית, לפי מסורת הודית ותמיד רקדה עם אחותה ואחיה בחתונות ומסיבות. הוסיפה האשה ואמרה: רקדתי ריקוד הודי מסורתי כשהיתה מסיבה אצל משפחתו של הבעל גם רקדתי, ואז לא טענו כנגד כך שום טענה. לדברי ב"כ האשה: מדובר באירוע בר-מצוה של המשפחה שבו רקדה האשה, ואז משפחתו של הבעל נכנסו לאולם והתנהגו באלימות. מאז לא חזרה האשה לביתה והיה נתק בין הצדדים. האשה ניסתה ליצור קשר עם הבעל ולא נענתה. היו נסיונות פיוס, אולם אלה לא הועילו, ולכן החליטו הצדדים להתגרש. נתון עובדתי ברור לצדדים ולבית הדין הוא, שהאשה באה ממשפחה של זמרים ורקדנים, כאשר אביה הוא זמר מפורסם בקרב הקהילה ההודית, ואחיה ואחותה מופיעים כרקדנים באירועים ומסיבות בקרב הקהילה ההודית.

גם הבעל מודה שהיה מודע לכך שאשתו היתה רקדנית קודם לנישואים, אלא שטוען "ההקפדה שלי על ריקודים מצד אשתי התחילה אחרי הנישואים, ויש הבדל בין ריקודי רווקה לנשואה, ובעיני [זה] לא מכובד וזה פוגע בי ומשפיל אותי". ב"כ הבעל טוען: לגבי אירוע הבר-מצווה שעליו דובר, ריקודים היו עם גברים זרים, בנוכחות הרבה אנשים ובניגוד לרצון הבעל ומשפחתו, שהם מסורתיים ושומרי שבת. התנהגות האשה בפני אנשים במסיבות, הרגיזה את הבעל והפריע לו מאוד, ולכן תבע את הגירושין.

בחקירת הבעל ע"י בא כוחו בתאריך ג' בטבת תשס"ו 3/01/06, סיפר הגרוש, שלאחר האירוע שבעקבותיו הם נפרדו, ניסו הצדדים לשקם את חיי הנישואין בעזרתו של ידיד משותף, ונפגשו אצלו שתי פגישות, וכתוצאה מכך נפגש הבעל עם האשה פעמיים במסעדה, כשכל פגישה ארכה שעתיים, ובפגישות אלו אמר הבעל לאשה שהוא זקוק לזמן להירגע. באותו דיון הסביר הבעל לביה"ד את הסיבה להתנגדותו לריקודים של האשה באירועים ומסיבות: "אני בתור בעלה מתנגד לכך וזכותי להתנגד כי זה פוגע בכבודי", וכן חזר על כך בהמשך החקירה "אני רציתי להתגרש בגלל הכבוד שלי שרמסה".

בתאריך כ"ו באלול תשס"ז 9/9/07 החליט ביה"ד כי על הגרוש להוכיח כי הוא ובני משפחתו נוהגים אחרת מרוב בני העדה ההודית בכל הקשור לריקודים הנהוגים בקרב העדה.

בדיון שהתקיים בתאריך כ"ג בטבת תשס"ח 1/1/08 טענה האשה כי כבר לפני 4 שנים התחילה להופיע במופע הודיידה שבו מופיעות נשים רווקות ונשואות וכ-5000 איש מקרב העדה ההודית משתתפים וצופים בהם, ולפני שנה ראתה את הוריו של הגרוש משתתפים באותו מופע. כמו כן טענה האשה שהגרוש בתפקידו כמנהל טורניר כדורסל, מזמין להקות שבהן שרות ורוקדות נשים נשואות, ובטורניר האחרון הזמין את הלהקה שאני חלק ממנה, וכשנודע לו שאני מופיעה שם ביטל את ההזמנה. האשה הציגה תמונה שבו מצולם הגרוש עם להקת רקדנים שמופיעות נשים ביחד עם קבוצתו מהכדורסל. הגרוש לא הצליח להוכיח לביה"ד כי הוא שונה מרוב בני העדה ההודית המשתתפים במופעים מעין אלו, שבו הופיעה גרושתו.

המסקנות העובדתיות שאליהן הגיע ביה"ד:

1. האשה מופיעה כרקדנית בריקודים לא צנועים לפני גברים.

2. הבעל היה מודע לכך קודם שנשאה לאשה.

3. עיקר התנגדותו של הבעל להמשך הופעת אשתו כרקדנית היתה מפני שראה בכך פגיעה בכבודו ובכבוד משפחתו.

4. יוזמת הגירושין היתה של הבעל בגלל סירובה של אשתו להפסיק להופיע כרקדנית.

למרות הניסיונות של אשתו לשלו"ב תוך כדי שאינה מוותרת על זכותה להמשיך בתפקידה כרקדנית, דחה הבעל ניסיונות אלו ותבע את הגירושין והאשה הסכימה לכך.

דיון:
קודם שניכנס לדיון ההלכתי בשל מה לחייב או לפטור את הבעל בכתובת אשתו, נעמיד תחילה נקודה הלכתית ברורה שאין צורך לדון בה. בעל שמגרש את אשתו מרצונו ומיוזמתו חייב – לשלם לה לאחר הגירושין כתובתה, הכוללת את עיקר הכתובה ואת תוספת כתובתה, שהוא הסכום שהוסיף לה בהתחייבות שהתחייב בכתובה מעבר לסך עיקר הכתובה. הנידון לחיוב או לפטור מכתובה שעליו יש לדון הוא, האם דין האשה כדין "עוברת על דת" שמפסידה כתובתה.

השו"ע חאהע"ז סימן קטו סעיף א פוסק: "אלו יוצאות שלא בכתובה, העוברת על דת משה ויהודית". ובסעיף ה פסק השלחן ערוך:
"איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל, ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית, יוצאת לשוק או למבוי מפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו וראשה פרוע, ואין עליה רדיד ככל הנשים, אע"פ ששערה מכוסה במטפחת, או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה, או לחייה כדרך שעושות הגויות הפרוצות, או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם, [מוסיף הרמ"א - ורגילה בכך], או שהיתה משחקת עם הבחורים, או שהיתה תובעת התשמיש בקול רם מבעלה עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש, או שהיתה מקללת אבי בעליה בפני בעליה, מוסיף הרמ"א, וי"א... אם קללה אפילו אבי בעלה בפני עצמה, ועיין לקמן סימן קנ"ד ה"ה המקללת בעלה בפניו ע"פ בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה אם יש עדים שהתרה בה תחילה ועברה על התראתו ואם אין עדים תשבע שהוא כדבריה".
החלקת מחוקק בתחילת הסימן בס"ק א הביא בשם הרא"ש שתי הגדרות הנכללות בעוברת על דת יהודית וז"ל: ודת יהודית משום חציפותא ומשום חשד זנות הוא דמפסידה, כ"כ הראש. ביאור הדברים הוא, "עוברת על דת" יהודית אין פירושו שהאשה עושה מעשה איסור דווקא, והראיה שמקללת אביו בפניו נחשבת כעוברת על יהודית, אלא "דת יהודית" פירושו מנהג נשות ישראל הכשרות. אלא שבכלל זה ישנם שני סוגים של "עוברת על דת יהודית", הסוג האחד הוא כשמתנהגת כדרך נשים פרוצות, והתנהגות זו גורמת ומביאה לידי זנות, וממילא תיאסר על בעלה. התנהגות כזו מהווה סיבה מוצדקת לחיוב גירושי האשה מבעלה, כדי שלא יחיה עם אשתו באיסור, שהרי אשת איש שזינתה אסורה לבעלה. הסוג השני הוא, כשהאשה מתנהגת לא בדרך של בו אמורה האשה להתנהג כלפי בעלה, דהיינו שעושה מעשים שכוונתם להשפיל ולבזות את בעלה, כגון שמקללת את אביו בפניו.

לשני סוגים הללו התכוון הרא"ש, כאשר הסוג הראשון נכלל בהגדרה של עוברת על דת יהודית משום חשד זנות.

הרמ"א בסוף סעיף ד הביא את תרומת הדשן סי' רמ"ב שפוסק, וז"ל: "אשה הרגילה להתייחד עם כותים נקראת עוברת על דת". וכתב הב"ש ס"ק כ, וז"ל: "יעויין בת"ה שם כתוב, יחוד הוא דת משה (היינו שאיסורו מהתורה) ילפינן מקרא כמו שילפינן פרוע ראש, ומבואר שם אפילו יחוד פעם אחת אחר התראה הוי עוברת על דת משה, אלא אם מחמת משא ומתן שלה נתייחדה אז דוקא כשרגילה לעשות כן הוי עוברת על דת משה ולא בפעם אחת".

היוצא מדבריו שאפילו כשהאשה עוברת על איסור, שהרי אסורה להתייחד אפילו פעם אחת, ואפילו לצורך משא ומתן נראה שאסורה להתייחד, שאל"כ גם כשרגילה בכך תהיה מותרת בכך שהרי עושה זאת לצורך משא ומתן. מוכח א"כ שהמדד לעוברת על דת אינו האיסור שעליו עוברת כשמתנהגת כך, אלא חשש הזנות שנוצר כתוצאה מהתנהגות זו, לכן אפילו אם עוברת על איסור יחוד כשמתייחדת עם גויים לצורך משא ומתן היות שאין חשש זנות כתוצאה מכך, לכן אינה נחשבת לעוברת על דת.

וכן נראה משו"ת הרשב"א סימן תקע"א שהביאו הרמ"א (הובא לעיל) על דברי השו"ע במראה זרועותיה לבני אדם (שנחשבת לעוברת על דת יהודית), והוסיף הרמ"א בשם הרשב"א: "ורגילה בכך", וכתב הב"ש ס"ק י"א וז"ל:
"בתשובת הרשב"א עובדא היה שהיתה מתקוטט' ומחמת כעס גילתה זרועותיה, וכתב דלא הוי עוברת עד"מ דאינה רגילה בכך, ופי' בד"מ דאיירי בהתרה בה דאל"כ מהיכי תיתי לומר דהיא עובר' על ד"מ. ונראה דוקא בכה"ג דגלתה מחמת כעס או בכיוצא בזה אז אמרינן דלא עשתה מחמת פריצו' אלא דוקא כשרגילה לעשות כן, אז לא תלינן בשום סיבה כמ"ש בסעיף ד' בשם הת"ה סי' רמ"ב, אבל אם מגלה את זרועותיה בלא סיבה או אפי' לא רגילה לעשות כן, הרי היא עוברת על ד"י. והרב רמ"א שכתב ורגילה בכך משמע אפילו אם מגלה את עצמה בלא סיבה, א"י מנ"ל וכן תמה עליו בח"מ".
מדברי הב"ש עולה, כי המדד לעוברת על דת הוא לא מעשה איסור שעושה האשה אלא רק כשמתפרש המעשה כפריצות, שאז יש חשש של זנות ובעקבותיו נחשבת האשה ל"עוברת על דת". עוברת על דת מפסידה גם את עיקר כתובתה וגם את תוספת הכתובה וכן פסק השו"ע בסעיף ה.

הטעם לכך שמפסידה את כתובתה, מבואר בב"ש ס"ק כא, שהוא קנס שקנסו חכמים את האשה.

לדינא מפסידה האשה את כתובתה אפילו אם הבעל רוצה להמשיך לחיות עימה, שהרי מותרת היא לו כל זמן שלא התברר שאכן זינתה, אבל את כתובתה מפסידה כיון שקנסוה חכמים על התנהגותה הקלוקלת. וכן כתב הרמב"ם בלכות אישות בפרק כ"ד הלכה ט"ו ביתר הרחבה, וז"ל:
"עוברת על דת משה או על דת יהודית... אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא, ואע"פ שלא הוציא אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה".
אמנם הרמב"ם כתב את טעמו על עיקר כתובה שאותה חייב הבעל מדין תקנת חכמים, את הוא הדין גם לגבי תוספת כתבוה, שקנסו חכמים את האשה שתפסיד גם אותה, כפי שמבואר בשו"ע סעיף ה'.

הגר"מ פיינשטין זצ"ל באגרות משה חלק אהע"ז חלק א סימן קי"ד, דן באשה שאינה רוצה לכסות את שערה והבעל רוצה לגרשה משום כך ולהפטר מכתובתה מדין עוברת על דת ,וכתב שם וז"ל:
"ואם ידע הבעל מתחילה כשנשאה שאינה רוצה לכסות השער ומ"מ נשאה וכתב לה כתובה, אף אם היה זה בזמן שרוב הנשים היו מכסות שערן כדין, נמי היה צריך ליתן לה כתובה כיון שידע ונתרצה ונתחייב לה הכתובה. ודין הגמ' הוא רק כשלא ידע, שחשב שתתנהג ככל בנות ישראל הכשרות ולבסוף לא רצתה, או שאחר זמן קלקלה מעשיה בזה ואינה רוצית שוב לכסות שערה בזה אמרו שיוצאה בלא כתובה".
אמנם יש לדון בחידושו דלפי דבריו אפילו אם נשא את האשה בזמן שלא היתה מכסה את שערה, ולאחר מכן חזר הבעל בתשובה ודורש מאשתו שתנהג כדת משה וכדת יהודית אע"פ כן חייב הבעל בכתובתה.

ונראה לחלק, דבמקרה ובמדובר בחוזר בתשובה אמנם התחייב הבעל לאשה תוספת כתובה בעת הנישואין, אבל כשחזר בתשובה יכול לדרוש מאשתו שלא תתנהג בפריצות, ואם לא תשנה דרכה קנסוה חכמים שתפסיד הכתובה. וכן מוכח, שהרי בכל עוברת על דת מפסידה האשה את כתובתה ותוספת כתובתה למרות שבעת הנישואים התחייב לה הבעל תוספת כתובה, ואז היא לא עברה על דת, אלא החלה לעבור על דת לאחר הנישואין. ולא מסתבר לומר שקנס האישה תלוי ברצון הבעל בעת הנישואין, שהרי קנסוה בשביל שתשנה האשה את דרכה, וזכות הבעל כיום לבקש שהאשה תחזור בה מלהתנהג בפריצות. ואע"פ שבפרוץ לא קנסוה היינו כדי שלא יהיה חוטא נשכר ובמקרה והבעל פרוץ אדרבא מסתבר שיתחייב לשלם.

לאור האמור לעיל המסקנות הן כדלהלן:

א. עוברת על דת משה ויהודית פירושו, אשה שאינה מתנהגת כמנהג בנות ישראל כשרות באחת משתי האופנים: 1. אשה המתנהגת כדרך נשים פרוצות, והתנהגות זו גורמת ומביאה לידי זנות 2. אשה העושה מעשים שכוונתם להשפיל ולבזות את בעלה.

ב. אם בשעה שהתחייב הבעל לאשתו את כתובתה ידע הבעל שאשתו עוברת על דת משה ויהודית, והבעל עצמו פרוץ באותה התנהגות קלוקלת – אזי לא קנסו חכמים במקרה זה את האשה שתפסיד את כתובתה.

על פי המסקנות הנ"ל, כיון שבמקרה דידן השתכנע בית הדין שריקודי האשה אינם נחשבים לחריגה בקרב סוג האוכלוסיה שבהם חיו והתגוררו בני הזוג, וממילא אין לראות בהתנהגות האשה כהתנהגות מגרה המחשידה אותה בכונה לזנות, הרי שאינה נחשבת בשל כך לעוברת על דת. בנוסף לכך, עובדה היא שהבעל ידע על ריקודי האשה קודם לנישואין ולא דרש ממנה להפסיק אלא רק לאחר שנשא אותה, והסיבה שדרש ממנה להפסיק עם ריקודים אלו היא לא בגלל הטענה שהיא עוברת על דת, דהיינו החשש שהיא תזנה עם גברים אחרים, אלא בגלל שזה פוגע בכבודו, ומה עוד שהרי הבעל ומשפחתו היו משתתפים באירועים של הקהילה ההודית ובאירועים אלו הריקודים הללו היו חלק מרכזי מהמופע, וא"כ לפי אורח חייו של הבעל ריקודים אלו השתלבו היטב. זאת ועוד, שהרי בתוקף תפקידו אירגן הבעל מופעים הכוללים ריקודים אלו במסגרות עליהם הוא אחראי. ועל פי מסקנה ב' האמורה לעיל, במקרה זה לא קנסו חכמים את האשה שתפסיד את כתובתה. על כן אין להכליל התנהגות האשה בקריטריון של "עוברת על דת" במסקנה א' סעיף 2, ולא לדמות התנהגות זו למקללת אביו בפניו, וכדומה שכיון שמשפילה אותו נחשבת לעוברת על דת.

החילוק ברור וגלוי לעין, דוקא כשעושה האשה מעשים שכל כוונתם הם להשפיל את הבעל וממילא מעשים אלה מוכיחים על כוונת האשה להשפיל את בעלה, הרי היא מחריבה את היסוד שעליו מושתת מוסד הנישואין, שהוא כיבוד הדדי וכמאמר המדרש "זכה נעשית לו עזר, לא זכה – כנגדו". אבל כשעושה האשה מעשים המהנים אותה, ואין כוונתה כלל וכלל להשפיל ולבזות את בעלה, אלא הבעל הוא שמפרש את מעשיה בצורה זו, אין בזכותו לתבוע ממנה שתשנה את דרכה קודם שידרוש זאת מעצמו כמאמר האומר: "קשוט עצמך קודם ואח"כ קשוט אחרים", ואין לראותה במקרה זה כעוברת על דת, לפיכך הגרוש חייב לשלם לאשה את מלוא סכום כתובתה.

עמיתי הרה"ג מיכאל צדוק פטר את הבעל מתשלום הכתובה מטעם נוסף, מדין "מורדת", כיון שהאשה רצתה בגירושין דינה כמורדת המפסידה את כתובתה. אולם חלוק אני עליו בכך, וזאת מהטעם כי מבחינה עובדתית, כפי העולה מהפרוטוקולים, הבעל הוא שיזם את הגירושין ואילו האשה היתה זו שניסתה להשיב את שלום הבית ביניהם, ואף ערבה גורם חיצוני כדי לגשר ביניהם. הבעל מצידו קטע את הליך שלו"ב בטענה שעליו להירגע. לאחר מכן היה אירוע שבני משפחתו של הבעל הכו את אחי האשה, לאחר אירוע זה הפסיקה האשה בניסיונותיה לשלו"ב והחליטה שאף היא רוצה בגירושין. או אז הבעל פתח תיק גירושין נגד האשה.

במקרה שכזה אין לראות באשה כמורדת שהרי הבעל הוא זה שיזם ורצה בגירושין בכל אותה תקופה, ואילו האשה בתחילה רצתה בשלו"ב, ורק בשלב מאוחר יותר החליטה שגם היא מעוניינת להתגרש. על כן, אין לראות באשה כמורדת משני טעמים: הטעם הראשון, כיון שהבעל מרד באשתו בתחילה, ואין משמעות למרידת האשה שמרדה אחריו. הטעם השני, מרידת האשה במקרה זה מוצדקת, שהרי המרידה נבעה מכך שבני משפחת בעלה התנכלו לבני משפחתה ואף היכו את אחיה כדי לגרום לפירוד בין בני הזוג, ולא היתה אפשרות לאשה להפריד בין בני משפחת בעלה לבעלה מכיון שבני הזוג התגוררו אצל הורי הבעל.

(-)הרב מרדכי רלב"ג - דיין

בפסק הדין שכתב הרה"ג מיכאל צדוק הוא נימק את דעתו בשני נימוקים. האחד, כי יש לשלול את זכות האשה לכתובתה בשל כך שהיא נחשבת על פי דין ל'עוברת על דת'. והשני, כי האשה היא מורדת, ומדין מורדת יש להפסידה מכתובתה.

אני מסכים עימו רק לנימוק השני דהיינו שיש לראות באשה כמורדת ולהפסידה מכתובתה. אולם לגבי הנימוק הראשון דעתי היא כדעת הרה"ג מרדכי רלב"ג שאין להחשיב את האשה כעוברת על דת.

אני מצטרף אפוא למסקנת פסה"ד של דעת הרב צדוק.

(-)הרב יקותיאל כהן – אב"ד


לאחר שמיעת דברי הצדדים וב"כ והעדים ועיון בכל החומר המצוי בתיק מחליט ביה"ד ברוב דעות לדחות את תביעת האשה לתשלום כתובתה.

לדעת המיעוט הגרוש חייב לשלם לאשה כתובתה.

ניתן ביום ט"ז בכסלו התשע"ב

(12/12/2011)


הרב יקותיאל כהן - אב"ד הרב מיכאל צדוק - דיין הרב מרדכי רלב"ג - דיין