ביום י"ב שבט תשס"ג (15.1.03) פסק בית הדין, שמצוה על הבעל ליתן גט לאשתו. באשר למחלוקת הרכושית, צויין בנימוקי אחד הדיינים, שנכתבו בנפרד מפסק הדין, כי

"אין בית הדין יכול להכריע משום שהמחלוקת נוגעת לפירוש הסכם גירושין, והסכם הגירושין אושר בבית המשפט, על כן בית הדין מנוע מלפסוק בענין".

הכוונה היתה להסכם ממון שאושר ביום 27.6.96 בבית המשפט לעניני משפחה ברמלה.

בדיון שהתקיים ביום ט"ז אדר א' תשס"ג (18.2.03), טען ב"כ הבעל כי בית המשפט לעניני משפחה לא דן בנושא הרכוש, אלא רק אישר בזמנו הסכם, ממילא אין מניעה חוקית שבית הדין ידון בעניני הרכוש. לכן עומד הוא על תביעתו הכספית. בבקשה בכתב מאותו יום, ביקש ב"כ הבעל להביא לדיון בבית הדין בטרם הגט את הנושא הרכושי, וכן את נושא המזונות. בית הדין החליט כי תוגש בקשה מפורטת, ולאחריה יחליט בית הדין בדבר המשך הטיפול בענין פסק הדין שקבע שמצוה על הבעל לתת גט לאשתו. הבעל אכן הגיש כתב תביעה מפורט בעניני הרכוש, והאשה הגישה כתב הגנה, בו היא מעלה, בין היתר, טענת חוסר סמכות. לטענתה, על הבעל להגיש את תביעתו הרכושית לבית המשפט לעניני משפחה, מכח כלל "הסמכות הנמשכת".

במועד שנקבע לדיון בסוגיית הרכוש, יום כ"א אלול תשס"ג (18.9.03) חזרנו ושמענו את כל טענות הצדדים בקשר לסמכות לענין הרכוש, וזהו עניינה של החלטה זו.

שמנו עינינו בהסכם שאושר בבית המשפט לעניני משפחה לפני למעלה משבע שנים. מתברר, שאין מדובר שם בהסכם גירושין. זהו הסכם ממון, שהסדיר את כל עניני הרכוש של הצדדים לאותה עת, ובעקבותיו שבו הצדדים לחיי שלום. מגמתם בכריתת ההסכם - לשוב לחיי שלום - הוצהרה על בני הזוג במפורש בפסקאות המבוא להסכם. אמנם בסעיף 9 להסכם ניתנו הוראות מסויימות למקרה של "פקיעת הנישואין" של הצדדים, אך משמעותה של זו אינה בהכרח גירושין. גם מוות של אחד מבני הזוג, משמעו פקיעת הנישואין.

העובדה כי הסכם זה נחתם בין בני זוג שהיו מסוכסכים עובר לחתימתו, אינה יוצרת כל הבדל משפטי בין ההסכם האמור, לבין כל הסכם ממון אחר אשר אושר על ידי בית משפט לעניני משפחה בסמוך לנישואין של בני זוג כלשהם. גם בהסכמים מסוג זה נוהגים בני זוג ליתן הוראות בקשר לפקיעת הנישואין. העובדה שההסכם אושר על ידי ערכאה מסויימת, כשלעצמה, אינו יוצרת סמכות נמשכת לאותה ערכאה, למקרה של סכסוכים שהתגלעו מאוחר יותר בקשר לאותו הסכם. כאשר לא התקיים בבית המשפט דיון לגופן של הסוגיות הממוניות והכספיות הנכללות בהסכם, אלא זה אושר כלשונו, אין בכך כדי להקנות סמכות נמשכת לדון בסוגיית הרכוש. כך נפסק ב-בג"ץ 8578/01 חיים חליווה נ' עליזה חליווה פ"ד נו (5) 634, 641 (להלן – בג"ץ חליווה):

"בעניין שלפנינו, בעת הגשת ההסכם לאישורו של בית-המשפט לענייני משפחה, לא הייתה תלויה ועומדת בפניו תביעה למזונות האישה. כמו כן לא נערך בבית-המשפט לענייני משפחה דיון לגופן של הסוגיות הממוניות והכספיות הנכללות בהסכם בין בני-הזוג, וההסכם אושר כלשונו כפי שנוסח על-ידי באי-כוח הצדדים. בהתחשב בכך אין באישור ההסכם כפסק-דין לפי סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון ולפי סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, כשלעצמו, כדי להקנות לבית-המשפט סמכות דיון נמשכת בסוגיה."

אף שבמקרה דנן היו תלויות תביעות בבית המשפט קודם לאישור ההסכם, נראה לנו, שהעיקר הוא בשאלה אם בית המשפט היה שותף לגיבוש ההסכם, או שמדובר בהסכם שהוגש כמות שהוא לאישור בית המשפט. במקרה זה נראים הדברים, שמדובר בהסכם מן הסוג השני, ולכן אין לבית המשפט סמכות נמשכת לדון בסוגיית הרכוש.

כאמור, בנימוקי אחד הדיינים הועלתה סברה כי בית הדין מנוע מלדון בעניני הרכוש, מאחר ודיון שכזה יצריך פרשנות של ההסכם שאושר על ידי בית המשפט. מתברר כי סברה זו מוטעית היא. כך נפסק ב-בג"ץ חליווה (שם, 641):

"ערכאה שאישרה הסכם ממוני בין בני-זוג כפסק-דין אינה רוכשת סמכות נמשכת בנוגע לפרשנות ההסכם או אכיפתו (להבדיל מתביעה לתיקון, לשינוי או לביטול הסכם ממוני שאושר כפסק-דין, אשר ככלל תוגש לערכאה שאישרה את ההסכם. ראו: ע"א 164/71 צפניה נ' צפניה [6], דעתם של השופטים ח' כהן וויתקון אל מול דעתו החולקת של השופט לנדוי; ע"א 394/88 מאייר נ' (ברמן) מאייר [7], בעמ' 474-475; ע"א 3203/91 אזולאי נ' אזולאי [8], בפיסקה 4 לפסק-הדין; בג"ץ 6103/93 הנ"ל [5], בעמ' 612-613; ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר [9], בעמ' 838-839; ע"א 3695/96 צייטלין נ' טשינגל [10]; א' רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול [11], בעמ' 378)."

ובהמשך (שם, 642):

"במקרה שלפנינו הגישה האישה תביעת מזונות לבית-הדין הרבני. שאלת פרשנות ההסכם התעוררה עקב טענת הגנה שהעלה הבעל. כאמור, לפי ההלכה הפסוקה מימים ימימה, אין בתביעה שעניינה פרשנות הסכם כדי להקנות סמכות נמשכת לערכאה שאישרה אותו. זאת ועוד, אין לבית-המשפט לענייני משפחה יתרון על-פני ערכאה אחרת במתן פרשנות להסכם בין בני-הזוג, שהרי ההסכם אושר כלשונו כפי שנוסח על-ידי באי-כוח הצדדים בלא שהתנהל דיון מהותי בסוגיות הממוניות הנכללות בו, ובלא שבית-המשפט נחשף לעובדות הקשורות בכריתתו."

על פי האמור בכתב התביעה בעניני הרכוש, מתבקש בית הדין ליתן פסק-דין, לפיו –

"א. לאשה הנתבעת לא מגיע כל סכום שהוא מאת הבעל (התובע) מכוח סעיפים 9(א) ו-9(ב) להסכם שאושר בתיק תמ"ש 10780/96 הרצ"ב.
ב. על האשה לשלם לבעל מחצית מכל חובות תפעול החנות, כאמור בסעיף 9(ב) סיפא להסכם הנ"ל ובהתאם לסעיף 7(ד) סיפא להסכם הנ"ל ("אחריות משותפת לכל חוב שבגין הפעלת החנות")."

הנה כי כן, עולה במפורש, כי אין מדובר בתביעה לשינוי ההסכם שאושר על ידי בית המשפט, לתיקונו או לביטולו. התביעה מבוססת על ראיית ההסכם כבר-תוקף, ועל המערכת העובדתית שהתפתחה בין הצדדים למן יום אישור ההסכם ועד פרוץ הסכסוך דהאידנא. מסתבר, אמנם, שבמהלך הדיון בתביעה יהא צורך להיזדקק לפרשנותו של ההסכם. מבג"ץ חליווה עולה, כי אין בכך כדי לחסום את סמכותו של בית הדין הרבני.

בית הדין הרבני מוסמך לתקן טעות שיצאה מתחת ידיו. בבית הדין הרבני לא חל כלל "סופיות הדיון". פרק מיוחד לענין זה נקבע בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים – התשנ"ג (פרק י"ד: סתירת הדין ודיון מחדש). על פי תקנה קכ"ח, יכול בית הדין, אשר חושש כי טעה בפסק דינו, להביא אף ביוזמתו לשינוי פסיקתו. כאשר מדובר בטעות בדין, אין צורך להביא בפני בית הדין טענות עובדתיות או ראיות חדשות, שלא היו ידועות בדיון קודם. לפיכך, אין בעובדה כי היתה סברה קודמת, מוטעית, של בית הדין, שאין הוא מוסמך לדון בתביעה הרכושית, בכדי למנוע את תיקון הטעות על ידי בית הדין עצמו.

זאת ועוד. אף שניתן פסק דין לגירושין, טרם סודר הגט. תביעת הגירושין עדיין תלויה ועומדת עד למסירת הגט ומתן "מעשה בית דין". עובדה היא, שהצדדים זומנו לאחר מתן פסק הדין, להמשך הליכי הגירושין. במקרה דנן, פסק-הדין קבע רק, כי מצוה על הבעל לתת גט. כל עוד לא ניתן הגט, אמור בית הדין להמשיך ולדון בתביעת הגירושין, הן במישור היישומי של פסק הדין כפי שניתן, והן בבקשות להחמרת נוסח פסק הדין מ"מצוה" ל"חיוב" ואולי אף ל"כפיה". לפיכך, יש לראות – מבחינה מהותית - בכותרת לפסיקת בית הדין, שם נכתב "פסק דין", כ"החלטת ביניים".

לאור זאת, אין מניעה לדון בתביעת הרכוש של הבעל אשר כרוכה בתביעת הגירושין של האשה. משהתברר כי הנושא בסמכותנו, חובה עלינו להפעילה לבקשת צד מעונין.

לאור האמור, הננו מחליטים כדלקמן:
א. בית הדין מוסמך לדון בתביעה הרכושית של הבעל.
ב. בתאריך י"ב שבט תשס"ג (15.1.03) ביה"ד פסק שמצוה על הבעל לתת גט לאשתו, ועתה, כהכנה לסידור הגט, ביה"ד קובע מועד לחקירת שמות, לתאריך כ"ג כסלו תשס"ד (18.12.03) בשעה 9:30.

ניתן לפרסם החלטה זו ללא שמות הצדדים.

ניתנה, ביום ה' כסלו תשס"ד (30.11.2003).

(-) נחום גורטלר - אב"ד          (-) אברהם שמן - דיין          (-) ציון אשכנזי - דיין

העתק מתאים למקור

הרב חנוך גרנביץ
המזכיר הראשי