טענות הצדדים
הצדדים נישאו בשנת תשמ"ה (1984) והתגרשו בשנת תשע"א (2011), ובעת הנישואין רכשו נכס משותף – בית ששימש אותם למגורים.

כעת בפנינו תביעת הבעל לחייב את האשה ב"דמי שימוש ראויים", ביחס לתקופה שבה האשה גרה בבית, והתובע היה מנוע מלממש את זכותו למגורים בנכס, וכן הוגשו תביעות נוספות.

החל מקיץ תשס"ו התנהלו בבית הדין דיונים בתביעת האשה לגירושין, וכעבור כשנה החלו דיונים בתביעת הבעל לחלוקת הרכוש, תביעה שנכרכה בתביעת הגירושין.

ביום ט"ז תמוז תשס"ז (2.7.07) בית הדין פסק שעל הצדדים להתגרש, מאחר ושניהם אינם מעוניינים בשלום בית אלא בגירושין בלבד. אך למרות זאת, הגירושין לא יכלו לצאת לפועל, מפני המגורים המשותפים תחת אותה קורת גג.

עוד יצוין, כי כבר ביום כ"ג ניסן תשס"ח (28.4.08), בית הדין מינה את באי כוח הצדדים ככונסי נכסים לפירוק השיתוף בנכס הנזכר, אך למעשה ההליך לא הושלם עקב העדר שיתוף פעולה הדדי של שני הצדדים בקידום ההליך. האשה טענה שהבעל אשם בעיכוב, כשהוא נמנע לפעול בכל הכרוך בהסדרת רישום הנכס על שם שני הצדדים, רישום שהיה הכרחי קודם למכירתו לגורם שלישי. לאחר מכן עלתה מצד הבעל טענה להעדר שיתוף פעולה של האשה, בעת שהתגוררה לבדה בבית.

עד ליום כ"ג תמוז תשס"ט (15.7.2009), גרו שני בני הזוג יחד בביתם המשותף, אך בפירוד בתוך הבית. במועד הנ"ל ניתן בבית המשפט צו הרחקה, שבמסגרתו הבעל הורחק מהבית. בהחלטה נוספת של ביהמ"ש מיום א' אב תשס"ז (22.7.2009) נקבע שהשימוש בדירת המגורים יחולק בין הצדדים, כך שהבעל יתגורר ביחידת דיור במפלס התחתון והאשה ביחידת דיור נפרדת במפלס העליון, בהתאם להסכם מפורט שהוסדר בין הצדדים. אך לאחר זמן קצר האשה הגישה תלונה במשטרה כנגד הבעל, ומאז הוא הורחק שוב, ולא הורשה לשוב.

ביום כ"ה סיון תשע"א (27.06.2011) התגרשו הצדדים. לאחר הגירושין, ביקש כל אחד מהם לרכוש את חלקו של הצד שכנגד בנכס המשותף, ולאחר הליך התמחרות, הבעל רכש מהאשה את חלקה בנכס. לאחר מספר חודשים האשה פינתה את הנכס והבעל נכנס לגור בבית.

מהחומר שבפנינו עולה כי בפרק הזמן, החל מיום כ"ג תמוז תשס"ט (15.7.2009) ועד לחודש אלול תשע"א (ספטמבר 2011), למעט פרק זמן קצר, האשה גרה בבית לבדה, והבעל התגורר מחוץ לבית. התביעה דנן לחיוב האשה ב"דמי שימוש", מתייחסת לפרק זמן זה.

התובע מבקש לחייב את הנתבעת בגין תקופה זו, שבה הנתבעת עשתה שימוש בלעדי בנכס. לטענתו, מאחר שנמנע ממנו לממש את זכותו למגורים בנכס המשותף, על הנתבעת לשלם "דמי שימוש ראויים" ביחס לתקופה הנזכרת. מאידך גיסא, הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה.

באי כוח הצדדים בכתבי טענותיהם מתבססים על מקורות משפטיים בלבד, וכדלהלן.

התביעה בעיקרה מיוסדת על סעיף 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הקובע כי "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".

פרשנות משפטית ניתנה לחוק זה בפסק דין בע"א 1492/00 זרקא נ' פארס. נקבע שם ביחס לחובת תשלום דמי השימוש:

"חובה זו אכן קיימת, אולם רק כאשר השותף האחר השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים."

על יסוד פסיקה זו, דורש התובע, שנאלץ לצאת מהבית, לחייב את הנתבעת בדמי שימוש ראויים.

לעומת זאת, הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה, ולקבוע כי לא חלה עליה החובה לתשלום דמי שימוש, וזאת מאחר שהתובע אשם בכך שלא היה רשאי להתגורר בדירה.

לטענתה, מאחר ובית המשפט קבע שיש להרחיקו מהבית עקב מעשיו ומפני החשש מאלימות מצידו – בנסיבות אלו יש להסיר מסדר היום תביעה זו.

בסיכומי טענותיה, נשענת הנתבעת על החלטת ביהמ"ש העליון בבע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית, שבה נכתב בהחלטתו של השופט אליקים רובינשטיין, כדלהלן:

"כאשר התנהגותו של אחד מבני הזוג מחייבת את הרחקתו בצו בית משפט, אין כל ספק שהשימוש בדירה המשותפת נמנע ממנו בשל התנהגותו, ולא בשל השימוש שעושה בן הזוג השני. בנסיבות אלה, לפי הלכת זרקא, אין השותף זכאי לדמי שימוש ראויים... יתכן כי גם לפי הגישה הביקורתית ניתן לראות בהתנהגות המחייבת הרחקה ויתור של בן הזוג המורחק על זכויותיו בדירה, או חוסר תום לב שאינו מאפשר את תביעתו... אין בן זוג יכול לתבוע את חלקו בפירות של נכס, שעה שהוא עצמו – בהתנהגותו הפסולה – מבקש לסכל את הפקתם. כמובן שבידי בן הזוג לתבוע את פירוק השיתוף באופן שיאפשר את מיצוי ההנאה מהנכס... עניין נוסף שראוי להזכירו, ואף לו השלכות רוחב, הוא כאשר אחד מבני הזוג מאריך מטעמיו שלו את תקופת השיתוף, בין במישרין ובין באמצעות עיכוב הסדרת הגט... בעוד בן הזוג האחר מבקש פירוק השיתוף. במצב זה, בו אחד השותפים מסכל את ביצוע הפירוק, אין הוא יכול להישמע בטענת דמי שימוש ראויים".

ביחס לאסמכתא זו שהוצגה על ידי הנתבעת, יש להעיר כי בהחלטה של השופט רובינשטיין שהוצגה בכתבי טענות הנתבעת, אמנם נקבעו מספר קריטריונים מנחים למקרים בהם לא תתקבל תביעה לדמי שימוש ראויים, אך בהחלטה אחרת של השופט רובינשטיין, בבע"מ 5357/06 פלוני נ' פלונית, כבר הובהר כי "בפרשת פלוני הוצגו מספר קריטריונים מנחים למקרים בהם לא תתקבל טענת דמי שימוש ראויים – אך כאמור שם, המדובר בדרך כלל באיזונים קשים לביצוע".

ביחס לפסיקה במסגרת הנוכחית, מאחר שבית הדין אמון על פסיקה עפ"י ההלכה, בפסק דין זה נבחן את טענות הצדדים, וכן את העקרונות והאיזונים שעמדו ביסוד האסמכתאות המשפטיות הנ"ל – כולם ייבחנו בהתאם לכללי ההלכה. כפי שיובא להלן, בספרות ההלכה לדורותיה, לרבות בפסיקת השולחן ערוך קיימת התייחסות מפורטת ומנומקת לקביעת הקריטריונים לפסיקת דמי שימוש.

השאלות הטעונות הכרעה
בעת הדיון לבירור תביעה בין בני זוג לדמי שימוש בדירה המשותפת, עלינו להתייחס לארבעה נושאים, האמורים להשפיע על פסק הדין:

א. יש להגדיר מהו הגורם המחייב את תשלום דמי השימוש, והאם ביחס לגורם זה, יש מקום להבחנה ובדיקה מהו הרקע ומה היו הנסיבות שבן הזוג השני אינו מתגורר בנכס.

ב. האם בן זוג שהתגורר בנכס לבדו יכול לפטור את עצמו מתשלום דמי שימוש בטענה – מאחר שאני בעל הנכס כמוך – "בחלק שלי התגוררתי", וביחס לחלק זה איני מחוּיָב בדמי שימוש.

ג. האם יש מקום לחייב דמי שימוש, כשלמעשה בן הזוג התגורר בחלק מהדירה בלבד.

ד. האם לבן הזוג שהתגורר בנכס לבדו, מוקנית זכות מגורים על יסוד הזכויות הנובעות מהנישואין, ומהי ההשפעה שיש לזכות זו ביחס לתביעה לתשלום דמי שימוש.

העילה לחיוב תשלום דמי השימוש
במסכת בבא קמא דף כ. נאמר:

"הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או אין צריך. היכי דמי, אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, זה לא נהנה וזה לא חסר. אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, זה נהנה וזה חסר. לא צריכא, בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, מאי? מצי אמר ליה מאי חסרתיך, או דלמא מצי אמר הא איתהנית."

להלכה נקטינן (שולחן ערוך חו"מ סי' שסג ס"ו) – "זה נהנה וזה לא חסר", פטור, אבל אם דר בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, יחשב – "זה נהנה וזה חסר" וחייב.

עוד נפסק בשולחן ערוך שם: "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו צא, ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו". ובאר הסמ"ע:

"בכה"ג בכל ענין, אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, צריך לשלם לו כל שכרו, כיון דגילה דעתו דלא ניחא ליה ביה, ואין אומרים בכה"ג כופין על מדת סדום."

יש לדון האם חיוב התשלום ביסודו מכוח דיני הנזיקין, או מפני שמחויב לשלם תמורת הנאה שקיבל. הנפקא מינה היא במזיק באונס כשאין כוונתו להזיק, שיתכן ויפטר, משא"כ אם עילת החיוב היא ההנאה שנהנה מהנכס.

בספר נתיבות המשפט סי' רמו סק"ה כתב:

"אכול עמי צריך לשלם. עיין ש"ך ס"ק ט' שתמה ע"ז, דדין זה נלמד מקרע כסותי [ב"ק צ"ב ע"א], ושם גופיה אי לא אתי לידיה בתורת שמירה פטור. ובקצוה"ח סק"א תירץ דהא דמזיק פטור בלא אתי לידיה בתורת שמירה הוא מטעם דרחמנא לא חייבה למזיק כשהזיק ברשות הבעלים, כיון שהבעלים עצמן גרמו לנזק זה שיבוא, וכמו שכתב השיטה [כתובות ל"ו ע"ב ד"ה מתני'] במפותה שפטור מהקנס אף שאין יכולה למחול לקנס משום דבגרמתה נעשה ההיזק. מה שאין כן באתי לידיה בתורת שמירה, כיון שכבר נתחייב אין החיוב נפקע בדברים... מה שאין כן באכול עמי שהחיוב בא לו מצד שנהנה, חייב אפילו נעשה ברשות הבעלים, ומשום הכי בדור עמי בסי' שס"ג סעיף י' דמיירי בגברא דלא עביד למיגר פטור כיון שלא נהנה, והנכון עמו."

מבואר שבגברא דעביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא, יסוד החיוב, אינו חיוב נזיקין, מאחר שלא הזיקו בעצם המגורים הללו, וכמ"ש התוספות ד"ה זה: "דאפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו, אין זה אלא גרמא בעלמא". אלא החיוב נקבע כתשלום תמורת ההנאה שבמגורים, וכמפורש בגמ' שהתובע טוען "הא איתהנית", ועל כן אין נפקא מינה בנסיבות שהביאו לכך.

וכן בספר פני יהושע באר את הסוגיא, וכתב:

"סברת התוספות היא דודאי משום מה שחסר אין לחייבו כיון דהוי גרמא בניזקין, אלא כיון שנהנה זה בגוף ממון חבירו, שדר בביתו, בזה לחוד סגי לחייבו. והא דמספקא ליה שם בזה נהנה וזה לא חסר, היינו משום דאיכא למימר בכה"ג כופין על מידת סדום, כיון שהלה אינו מפסיד כלל. וגדולה מזו כתב המרדכי בשם ראבי"ה דאפילו לכתחילה מצי הלה לכופו לדור בעל כרחו בחצר דלא קיימא לאגרא, ואע"ג דרוב הפוסקים חולקים עליו, מ"מ בדיעבד שדר כבר שלא מדעתו שפיר מספקא להש"ס. אבל בזה נהנה וזה חסר, כגון בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, כיון דלא שייך להזכיר כאן כלל מידת סדום, כיון שמגיע לו היזק, שפיר פשיטא ליה להש"ס לחייבו משום הנאתו לחוד."

וכן בספר שערי ישר (להגאון רבי שמעון שקופ ז"ל) שער ג' פרק כה, כתב:

"גם לענין דין תשלומים דקים להו לחז"ל דכל נהנה מממון חבירו חייב לשלם, מסברא. או יותר נראה, דילפינן זה מקרא דאשר חטא מן הקודש ישלם, היינו אף דמזיק הקדש פטור, דלפי זה כל אוכל הקדש משלם רק בעד הנאתו."

וכן באר הגאון רבי ישראל גוסטמן ז"ל (קונטרסי שיעורים, על מס' בבא קמא, שעור יב):

"בדוכתא שמופקע לגמרי מדין מזיק, כגון שן ברה"ר, שגזירת הכתוב שפטור הוא מדין מזיק... וכן בתחב לו חבירו בבית הבליעה, ובכמה וכמה דוכתי, ואפילו הכי חייב מדין נהנה, ועל כרחך שנהנה הוא חיוב חדש ואין לו שום שייכות למזיק, וחיובו אינו בשביל חסרון חבירו אלא בעד הנאתו."

ועיין בתשובת הרשב"א ח"ד סי' יג ובקצות החושן סי' שצא סק"ב שחיוב התשלום ב"נהנה" אינו נגבה ממיטב כנזיקין. והיינו שאין דנים את חיוב הנהנה כהלכה מהלכות מזיק, אלא כחייב החזר על הנאתו. וע"ע בזה בספר אור שמח הלכות נזקי ממון פ"א ה"ב.

בספר ברכת שמואל על מס' בבא קמא סי' יד הביא דעת רבו הגאון רבי חיים סולובייצ'יק ז"ל, שעילת החיוב בנהנה, אינה מפני טענת "ממוני גבך" אלא חיוב תשלום בגין ההשתמשות.

הברכת שמואל כתב בלשון זו:

"שאלתי מכבר את פי מו"ר זיע"א דלכאורה הא תביעת מה שההנהו הוא כתביעת חוב מלוה, דתובעו ממוני גבך, דהביאור דין מה שההנהו אינו דין מזיק שתובעו תשלומי החפץ, אלא שתובע תביעת החפץ עצמו שיש עליו, על ידי שהוא נהנה מהחפץ ונתרבה אצלו דמים ותובעו ממוני גבך, א"כ איך שייך שיפטור על ידי קים ליה בדרבה מיניה, ובכתובות דף ל: גבי תחב לו חבירו חלב לתוך בית הבליעה מבואר דע"י קלב"מ פטור אף מדין מה שההנהו. והשיב דתביעת מה שההנהו הוי ג"כ מלוה הכתובה בתורה. והסברתי לעצמי דבריו הק' עפ"י דברי המל"מ שכתב בנשתמש האחר בממון של חבירו שלא מדעתו באופן שאינו נעשה גזלן, כגון בשוגג, צריך לשלם לו שכר שימוש ולא הוי ריבית, דצריך לשלם לו בכדי שלא יהיה שולח יד בפקדון... וכן בדר בחצר חבירו שלא מדעתו, לא משום דנתאכל ברשותי' דידי' ומדין שכירות הוא דמשלם, אלא אדרבה משום משום דנתאכל מרשותא דמרא, על כן הוי כשולח יד בפקדון כל זמן שלא ישלם דמי השימוש, והוי כמלוה הכתובה בתורה, וזו היתה כוונתו דמו"ר."

העולה מדברינו, בנידון שבפנינו, הבית נשוא התביעה הוא כסתם בתים העומדים להשכרה, וככל שהנתבעת נחשבת כמי שגרה בחצר התובע שלא מדעתו, או בידיעתו אך בעל כרחו, חייבת בדמי שימוש. כאמור, התשלום הוא בגין ההנאה שהנהנה קיבל במגוריו בנכס, ובספר ברכת שמואל הוסיף ביאור שהתשלום כדי שלא יחשב כשולח יד בפקדון.

בהתאם לכך, ועפ"י המבואר בקצות החשן ובנתיבות המשפט, מאחר ודמי השימוש נקבעים כתשלום תמורת ההנאה מנכסי חבירו – עילה זו, להבדיל מעילת "מזיק", אינה יכולה להיות מושפעת מהנסיבות שהביאו לידי כך.

על כן ביחס לחיוב זה, נסיבות היעדרותו של בעל הנכס מהנכס ואשמתו בהרחקה, אינן רלבנטיות, ככל שהדבר נוגע לחיוב הנהנה בתשלום תמורת ההנאה שזכה בה.

כיצד להתייחס לטענה "בחלק שלי התגוררתי"
הנידון בסוגיא בבבא קמא דף כ' הוא במי שדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אך יש לדון מה דינו של שותף שגר בנכס המשותף לבדו, בלא שהתאפשר לשותף השני לממש את זכותו.

לכאורה, בנידון שבפנינו היה מקום לומר, שהנתבעת יכולה לומר שהשתמשה בחלק שלה בדירה, ואינה מחויבת בתשלום שכר דירה לבעלה, השותף עמה בדירה.

בשולחן ערוך חושן משפט סי' קעא סעיף ח', פסק ביחס לשותפים: "אם הוא דבר שאין יכולין להשתמש בו כאחד, חולקין אותו בימים". וכתב הרמ"א:

"לא חלקו, והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים, לא יוכל אחר כך האחר לומר, אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו, כל אחד בשלו הוא משתמש".

מקור דינו של הרמ"א הוא תשובות הרשב"א ח"ב סי' קמא. וז"ל הרשב"א :

"ואם אירע שישב בו האחד, שתים ושלש שנים. נראין לי דברים ברורים, שאינו חייב להעלות לו שכר. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש. ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה נמי. וכל שכן בחצר שאין בה דין חלוקה. דלא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו. וה"ה דאינו יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו שתי שנים, אשתמש בו אני לבד כנגדן. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש. ואלו רצה חבירו, היה משתמש בו".

תשובה זו הובאה בב"י בקצרה.

בפסק דין שכתבנו בתיק אחר והתפרסם בספר "עטרת דבורה" ח"ב סי' לג, הרחבנו את היריעה בהרצאת שיטת ראשונים אחרים והכרעת הפוסקים. אך במסגרת הנוכחית נתמקד בשיטה העיקרית שהיא שיטת הרשב"א, שנפסקה להלכה בשולחן ערוך, והוסכמה על רוב הפוסקים האחרונים, כפי שהתבאר בפסק הדין הנזכר.

הרשב"א סיים את דבריו וכתב:

"דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש, ואלו רצה חבירו, היה משתמש בו".

ועיין בביאור הגר"א סי' קעא ס"ק לז, שבאר – הדין הפוטר את השותף שהתגורר, מיוסד על שיטת ראב"י במסכת נדרים דף מו. בשותפים שנדרו הנאה זה מזה, שכל שותף יכול להשתמש בכל החצר מפני שזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו, דהיינו שהחצר קנויה לגמרי לשותף באותה עת שהוא משתמש בה.

וע"ע במגן אברהם סי' קלב סק"ב שהוסיף לבאר שבתשובת הרשב"א נקבעה ההלכה שלא לחייב דמי שימוש, בכפוף לכך שאותו שותף נהנה בהנאת שימוש בלבד, אך לא בהנאת כילוי פירות השיתוף, ובאר המג"א "דהתם אמרינן שנשתמש בחלקו, ועדיין הוא קיים".

יצויין, מלשון הרשב"א נראה, שכל עוד השותף השני היה יכול להשתמש יחד עם הראשון בחלקו, לא היה מקום לטענה שמבקש להשתמש בשותפות לבדו כדרך שחבירו השתמש, וכן אין מקום לתביעה שישלם לו שכר דירה. מאחר שהשותף שהשתמש בנכס המשותף, נחשב כמשתמש בנכס שלו, ואלו רצה חבירו, גם הוא היה יכול לבוא ולהשתמש בחלקו. מדוייק מדברי הרשב"א שביחס לתקופת הזמן ששותף השני כבר אינו יכול יותר לדור עם הראשון, יש מקום לתביעה שבה התובע מבקש להשתמש זמן דומה כנגדו, ולחילופין יוכל לתבוע תשלום שכר דירה.

לפי זה, אם השותף שדר בנכס המשותף מנע את חבירו ממגורים עמו, יחויב לשלם או לתת לחבירו לגור תקופה דומה.

וכן כתב בשו"ת בית שלמה חלק חו"מ סי' מח, וז"ל:

"אמנם כיון... שפעם אחת לפני כמה שנים שרצה שמעון ג"כ להיכנס לבית ולא הניחו ראובן, נראה דלפי"ז הדין עם שמעון... מבואר... מסיום דברי הרשב"א שהטעם הוא משום דבלא"ה היה הבית פנוי, ואילו היה רוצה חבירו היה משתמש בו ולא מיחה בו חבירו. אבל בנ"ד דפעם אחת רצה שמעון להכנס ולא הניחו ראובן, בכה"ג ודאי דצריך ראובן לשלם שכירות לשמעון עבור חלקו, וכמבואר מדברי הרשב"א עצמו, כנ"ל. וגם זה דבר ברור ופשוט, דכיון שראובן לא הניח לשמעון להכנס בו, לאו כל כמיני' להשתמש בחלקו של שמעון בעל כרחו... עכ"פ בנ"ד שלא הניח ראובן ליכנוס את שמעון בבית, והשתמש בו הוא לבדו בע"כ של שמעון בכל הבית, נלע"ד שחייב ראובן לשלם לשמעון דמי שכירות בעד השנים שאח"כ, שדר בחלק שמעון."

וכן מהרש"ם בתשובה, חלק א' סימן ח', כתב:

"בדבר מה שתבע ראובן מיהודה, שזה ב' שנים תבעו לדין לחלוק כפי הכתב. ויהודה סירב מלציית ד"ת, ותובע שישלם שכר דירה מה ששוה חלקו יותר מחלק ראובן. יפה כתב רו"מ שמחויב יהודה לשלם. דכל טעם הרשב"א שאם רצה חבירו היה משתמש ג"כ, וזה לא שייך בנ"ד, וכבר העלה כן בשו"ת בית שלמה חו"מ סימן מ"ח."

אך עדיין יש מקום לבאר הטעם מדוע אם שותף אחד מנע מחבירו לגור עמו, בטלה טענת "בשלי השתמשתי", הרי עכ"פ לכאורה יש מקום לטענה זו מאחר שהנתבע גר בתוך שלו, וכסברת ראב"י במסכת נדרים.

נראה שהביאור בהלכה זו מתקבל לאחר שנבאר כי הלכה זו שפסק הרמ"א בשם הרשב"א נאמרה בשותפים שלא בקשו לחלוק את השותפות, לא בדרך של 'גוד או איגוד' ולא בחלוקה לזמנים, וביחס לפרק הזמן שבו מתקיים השיתוף, יש מקום לקביעה שכל אחד משתמש בתוך שלו. אבל אם אחד השותפים תובע לחלק את השותפות ובהעדר עילה לדחות את תביעתו, הדין עמו לחלק את השימוש בנכס בחלוקת זמנים, כל עוד לא ניתן להשלים את פירוק השיתוף בנכס בחלוקה גמורה. ואם לאחר הגשת התביעה, שותף אחד שהה במקום שנה, עליו לאפשר לשותף השני לשהות במקום למשך שנה או לחילופין לשלם דמי שכירות.

ואכן, בתשובת הרשב"א מפורש שדן במקרה שבו השותפים מעוניינים להמשיך בשיתוף ביניהם בנכסים, אלא שהתעוררה שאלת בירור זכויות כל אחד מהם בנכס המשותף. כך עולה מדבריו בלשון השאלה בה נאמר בלשון זו:

"שנים שלקחו מקום ישיבה של בית הכנסת, כל זמן שאינן רוצין בדין 'גוד או איגוד' היאך עושין, ישתמש בו כל אחד לפי שיזדמן או יש ביניהם דין חלוקה לזמנים ידועים".

הרי שתשובה זו עוסקת בשותפים שאינם מעוניינים בפירוק השותפות. וביחס לנסיבות אלו יש מקום לסברת ראב"י שיש ברירה, וכל אחד נידון כמשתמש בשלו בעת שהוא שוהה בחצר. אבל אם חבירו מנוע מלהכנס לנכס, בסתמא יש לקבוע כי יחס לנסיבות אלו כבר לא חלה השותפות, ומעיקרא השותפות לא נוסדה אדעתא דהכי שרק אחד מהם יוכל לממש את זכותו כשותף, וחבירו יהיה מנוע משימוש בנכס.

וכן בתשובת אהל יצחק (להג"ר יצחק הכהן חסיד ז"ל) חחו"מ סי' נד כתב:

"בנידון דידן הרי אמר לו ראובן לשמעון גוד או אגוד, דבזה אפילו שיכולין שניהם להשתמש כאחד ויכול לטעון דבשלו הוא משתמש, יכול ראובן לומר גוד או אגוד כמ"ש בשלחן ערוך שם, ואינו יכול לומר דבשלו הוא משתמש."

ובספר פני הבית (להג"ר אברהם ענתיבי ז"ל) חו"מ סי' קעא סק"ג, כתב:

"אף דאם דר בחלק חבירו, יכול לומר בשלי אני דר, זהו דוקא אם דר בחלק חבירו ולא היה שם חבירו כדי לעכב עליו, ואחר כך בא על העבר, אינו יכול לטעון. אבל על מכאן ולהבא יוכל לטעון ולומר לו או הסתלק מחלקי או תן לי שכירות חלקי, אפילו לרשב"א."

ובספר בית דוד חחו"מ סי' נה דייק הלכה זו מלשונו של הלבוש.

בלבוש סי' קעא סעיף ח' כתב:

"אם הוא דבר שאין יכולין להשתמש כאחד בכל יום, חולקין אותו בימים שלימים, וכל זמן שלא חלקו והשתמש בו אחד מן השותפין לבדו אפילו כמה שנים, והשני לא היה כאן או היה ושתק, אינו יכול לומר אח"כ אשתמש גם אני לבדי כך זמן כמו שנשתמשת אתה, שזה יאמר לו כל זמן שלא חלקנו אני לא נשתמשתי אלא בחלקי, ואתה מה לי ולך למה לא באת ונשתמשת אתה בחלקך, ואם רוצים לחלק תתחיל החלוקה מהיום, ומה שדר בו זה לבדו לא יחשב. וכן הדין במקום בבית הכנסת כשישב עליו זה אפילו כמה שנים, והשני לא היה בעיר או היה בעיר ושתק, אין מנכין לזה מה שישב עליה, דבשלו הוא משתמש כל זמן שלא חלקו."

וכתב הבית דוד על דבריו:

"קצת קשה לכאורה על הר"ב הלבוש ז"ל דהוסיף מדיליה על דברי הרשב"א וכתב דהשני לא היה כאן או היה ושתק, דמה לנו ולשתיקתו, ואפילו עומד וצווח שלא ישתמש חבירו או שיעלה לו שכר מאי אהני ליה, הלא זה יכול לומר בשלי אני רוצה להשתמש ובוא אתה והשתמש גם כן. ונראה דכוונתו לומר, שיכול להתרות בו ולומר 'גוד או איגוד' ואל תשתמש אתה לבדך, שאם תשתמש תתן לי שכר הראוי, דבזו הדין עמו, כיון שאומר 'גוד או איגוד', והוא לא אגיד ולא מוגיד."

וכן מבואר בספר כסף הקדשים על חו"מ סי' קעא שכתב בביאור שיטת הרשב"א:

טעמו משום שכן הוא דרך קנין דשותפות, שבזמן שישתמש בו אחד מהם יהיה כאילו איגלאי מילתא למפרע שהקנין חל לו לבד לזמן הזה... עיקר טעמיה דהרשב"א בזה נראה דהיינו מצד שהיה לו לשותף השני לעשות חלוקה או סדר שימוש זמן אחר זמן, וכל שלא עשה כן, הניח את מה שישתמש חבירו על כפי מה שהוא על פי ההלכה, והרי ההלכה דיש ברירה בזה, וכנ"ל. משא"כ כששותף אחד ברח ע"י אונס או כדומה איזה טעות... מודה הרשב"א שיוכל אח"כ השותף השני להשתמש לבדו במקומות ההם כעין הזמן שנשתמש בו חבירו ממש... הרמ"א בהג"ה כתב דגם היכא דלא שייך גוד או אגוד רק שנה אחר שנה שייך, בחלקי נשתמשתי', צריך לומר דאיירי שהלך ברצון ולא ע"י אונס וכנ"ל, וכשהיה סדר של שנה אחר שנה גם שלא היה כן על פי הרשאה מהשותף, מכל מקום נראה דלא שייך שנתרצה שיאמר חבירו בחלקי נשתמשתי, וכנ"ל", עכ"ל.

מבואר בכסף הקדשים כמו שכתבנו, שחלוקת הזמנים אינה דבר הנעשה מעצמו, אלא רק כשאחד מהשותפים תובע זאת – הדין עמו, ובלא תביעה אינו מחויב להעלות שכר, דמטעם מחילת השותף השני אתינן עלה, וכל עוד היה יכול לתבוע חלוקה, לכל הפחות חלוקת שנה שנה, ולא תבע, הרי שמחל על זכותו. למרות זאת, סובר כסף הקדשים שבמקום שבנסיבות המקרה מוכח שהשותפים אינם מסוגלים לממש את השותפות באותו זמן, כגון כשאחד מהשותפים נאלץ לברוח עקב אונס שמנעו לדור כאן ולממש את חלקו בשיתוף, דינו כתובע חלוקת שותפות ולאחר שהראשון דר בבית במשך שנה, השני זכאי לדור שנה אחרת כנגדו.

עפ"י המבואר, יתבאר פסק דינו של הבית שלמה שהורה שאם האחד מנע מחבירו שימוש בשותפות, צריך להעלות לו שכר, מפני שבאותה עת ששותף אחד מונע מחבירו את השימוש בנכס המשותף, נעשה חבירו כמי שתובע חלוקת השותפות, שאינו מוחל על זכותו, ומעיקרא ביחס לתקופה זו לא התכוונו להישאר שותפים, שרק אחד מהם יוכל לגור והשני יהיה מנוע מכך. ובתקופה זו אין מקום לראות את השותף שגר בבית כמי שגר בתוך שלו, וכסברת ראב"י. מאחר ויש מקום לסברא זו רק בעת שהשותפות עדיין קיימת, עיי"ש בר"ן במסכת נדרים דף מה:, אך לאחר סיום השיתוף, הוא עושה שימוש בשלו ובשל חבירו.

מסקנת הדברים: לשיטת הרשב"א, להלכה פוסקים דינא ד'גוד או איגוד', אך כל עוד השותפות שרירה וקיימת, ואין תביעה לפירוק השותפות, אין מקום לחלוקת זמנים, הן כדרך להנהגת השותפים מכאן ולהבא, והן כעילת תביעה ביחס לתקופה שכבר עברה. אלא שניהם רשאים להשתמש בדרך שיוויונית בנכס המשותף. אך אין מניעה שכל שותף יתבע בכל עת פירוק השיתוף בדרך של 'גוד או איגוד'.

בטרם הוגשה תביעה לפירוק השיתוף בדרך של 'גוד או איגוד' ובטרם חולקה השותפות, כפי הנידון בתשובת הרשב"א, כל אחד משתמש בשלו. ואם אחד מהם בחר שלא להיכנס לנכס, אין אחד מחויב לאפשר לחבירו שימוש בנכס לפרק זמן השווה לזמן שבו הוא השתמש, וכמו כן אינו מחויב בתשלום שכר דירה לחבירו עבור הזמן שגר במקום זה לבדו. אבל לאחר שאחד השותפים תובע חלוקת שותפות בכל דרך שהדין נותן, דהיינו בדרך של מכירה לגורם שלישי וחלוקת התמורה או בדרך של 'גוד או איגוד', או אף בדרך של חלוקת זמני שימוש, כיון שהדין עמו, מכאן ולהבא כבר לא יוכל חבירו לטעון בשלי השתמשתי ולהיפטר מתשלום שכר דירה או למנוע מחבירו מגורים לפרק זמן שווה כמוהו.

במקרה שבפנינו, הבעל הורחק מהבית בצו של בית המשפט לאחר שהאשה התלוננה כנגדו. התביעה להרחקת הבעל מהבית לא נידונה בבית הדין, וככל שהדבר נוגע לענייננו, ובטרם הוכח אחרת, ניתן להניח שהיה מקום למתן צו ההרחקה, והייתה הצדקה למנוע מהבעל לגור בביתו עם אשתו, מחשש להתנהגות אלימה מצידו. למרות זאת, מאחר ועוד קודם למתן הצו, הבעל תבע פירוק השיתוף בנכס, והאשה הסכימה – ואף ניתנה החלטה על יסוד ההסכמה ובאי כוח הצדדים התמנו ככונסי נכסים למימוש ההליך, אלא עקב עיכוב בהסדרת רישום הנכס ועיכוב בחיבור חשמל תיקני לבית, ההליך התעכב – אין מקום שבמסגרת הנוכחית נברר מי מהצדדים אשם יותר בעיכוב. גם אם העיכוב, בחלקו או בעיקרו, נבע מהתנהלות שאינה ראויה מצד הבעל, שנמנע משיתוף פעולה מהיר ויעיל בהסדרת ההליך, החל מהמועד שבו הבעל תבע את פירוק השיתוף בנכס, ובודאי לאחר שהנושא הוסכם וכאמור כבר החל ההליך למימוש הפירוק, החל ממועד זה, לשניהם זכות שווה למימוש השימוש בנכס. וזאת מפני שמכאן ולהבא שניהם כבר אינם במתכונת שיתוף של מגורים משותפים יחד, אלא במתכונת של חלוקת שותפות, בשלב ראשון, כל שותף רשאי לממש את זכותו לחלוקת השימוש בנכס לזמנים שווים, ובשלב שני – פירוק מלא של השיתוף.

על כן החל ממועד הגשת התביעה לפירוק השיתוף ובודאי לאחר שהתביעה כבר התקבלה מההיבט העקרוני, אין מקום לטענת "בשלי השתמשתי", מאחר והחל ממועד זה התחייבה חלוקת השותפות ביניהם, לכל הפחות בדרך של חלוקת זמנים.

אמנם אילו חיוב דמי השימוש היה מיוסד על עילת תשלומי נזיקין, היה מקום להתחשב ברקע שהביא ליציאת השותף האחד מהבית, וכמבואר בספר נתיבות המשפט שהובא לעיל. אך מאחר וכאמור, הפוסקים הסכימו שאין זו עילת החיוב, אלא מפני שהדר בחצר נהנה, ומשלם בגין הנאה שקבל, ביחס לעילה זו, אין נפקא מינה לרקע שהביא ליציאתו מהבית.

זכות מגורים על יסוד הזכויות הנובעות מהנישואין
עוד יש לקבוע, שאין מקום לחיוב דמי שימוש, אם לאחד מבני הזוג שמורה הזכות מגורים בנכס מכוח הזכויות הנובעות מהנישואין. על כן אם אחד מבני הזוג מתגורר תקופה מסוימת מחוץ לבית, וללא שנשללה מבן הזוג השני זכות מהזכויות הנובעות מהנישואין, אין עילה לתביעה לתשלום דמי שימוש, וזאת מפני שהשימוש נעשה כמימוש הזכות הנ"ל. לכן כשהאשה גרה בדירה המשותפת בלא בעלה, גם ללא זכותה כשותף בנכס, בסתמא האשה יושבת במדור מכוח זכותה למזונות ומדור עבורה. וכן אם האשה עזבה, והבעל מתגורר לבדו בדירה המשותפת, גם בלא זכותו כשותף בנכס, בסתמא הוא גר בדירה כבעל הזכאי לפירות נכסי מלוג של אשתו.

מאחר וכאמור, חיוב דמי השימוש מיוסד על חובת תשלום בגין ההנאה שבמגורים, ככל שהאשה זכאית להנאה זו במסגרת זכותה למזונות, או הבעל זכאי להנאה זו במסגרת זכותו לפירות נכסי מלוג, אין מקום שהלה יחויב בתשלום עקב הנאה זו.

על כן התנאי הראשון לחיוב דמי שימוש הוא – שיתברר שהנתבע לתשלום אינו זכאי למגורים בדירה המשותפת מכוח הזכות הנ"ל. דהיינו אם הבעל הוא הנתבע, הבעל אינו זכאי לפירות נכסי מלוג. ואם האשה היא הנתבעת, כבר אינה זכאית למזונות מבעלה.

כמו כן לאחר שהבעל והאשה השותפים בנכס, כבר התגרשו, גם לשיטת הרשב"א הנזכרת אין מקום לטענה "בשלי השתמשתי", מאחר שעפ"י ההלכה בן הזוג השני מנוע ממגורים באותה דירה, ודינם כשותפים שתבעו לפרק את השיתוף ביניהם, וכמבואר לעיל.

ועיין בפד"ר כרך יח עמ' 300 בפס"ד של בית הדין האזורי ירושלים שהג"ר שמואל שפירא ז"ל כתב כדבר פשוט, שלאחר הגירושין, מאחר שהזוג מנוע ממגורים משותפים קיימת חובת תשלום שכר דירה, מפני שאינם יכולים להשתמש בשותפות במקום זה. ולפי המבואר, היינו מפני שכבר כלה זמן השותפות.

אך ביחס לתקופת הפירוד בטרם גירושין ולאחר שהאשה טענה "מאיס עלי", כתב בפסק הדין שם להסתפק האם לאחר שכלתה האישות ביניהם כלתה השותפות. עיי"ש שלא הביא מהמקורות הנזכרים. ונראה שאין מקום לספק, ויש לדון את בני הזוג כשותפים שסיימו את תקופת השותפות, וזאת לאחר שאנו פוסקים להם דינא דמתיבתא המבואר בסי' עז ס"ג ברמ"א, שבו נקבעה חלוקת רכוש אף קודם הגירושין (לרוב הפוסקים). או לפי דרכו של הבית יעקב סי' עז שהובא בפד"ר כרך יב עמ' 373, שאין מניעה שהאשה תקבל את חלקה בנכסיה, אף קודם הגירושין, כשאין לבעל זכות לפירות נכסי מלוג, דהיינו בטוענת מאיס עלי, לשיטת הרא"ש לאחר י"ב חודש, ולשאר הפוסקים גם קודם לכן.

ועיין בספר בית אב (להג"ר אליהו בקשי דורון שליט"א) ח"ב סי' עא, שדן במקרה שהאשה עזבה את הבית עקב סכסוכים, הבעל טען שאשתו אסורה עליו, ולאחר זמן התגרשו וניתן פס"ד לחלוקת הרכוש. אך עקב התארכות הדיונים, גם כעבור מספר שנים, האשה עדיין לא קבלה את חלקה בדירה.

באותו נידון, בית הדין האזורי בחיפה, בהרכב הג"ר אליהו בקשי דורון שליט"א והג"ר שמואל דיקמן ז"ל, פסק שלא לחייב את הבעל בשכר דירה, גם לאחר שניתן פס"ד לחלוקת הרכוש, וגם לאחר הגירושין. ומאידך בית הדין הגדול ביטל את פסק דינם, וקבע לחייבו בשכר דירה מיום עזיבת האשה את הבית, ועוד טרם הגירושין. לפי המבואר לעיל, היינו מפני שהיה דינה כאומרת "מאיס עלי", ודנו שמיום עזיבתה את הבית נחשבת כדורשת את פירוק השיתוף, ומכאן ואילך בהעדר זכאות לפירות נכסי מלוג, הבעל כבר אינו יכול לטעון "בשלי השתמשתי". נראה שפסק הדין של בית הדין הגדול מכוון להלכה, ובמחילה מכ"ת חברי בית הדין האזורי, אין דבריהם מחוורים. מפני שלא היה מקום ללמוד מדינו של הרשב"א העוסק במקרה שאין אחד מהשותפים תובע 'גוד או איגוד', ובנסיבות ששני השותפים מסכימים שמסגרת השותפות שרירה וקיימת, ולהקיש מדבריו למקרה הנידון באותו פסק דין, שבו הצד שלא התגורר בדירה עזב את בן הזוג ובקש לפרק את השיתוף ואף קבל פס"ד לחלוקת הרכוש, ובסופו של דבר בני הזוג התגרשו, והביאו לסיום פרק השותפות. שבנסיבות אלו, גם טרם בפורק השיתוף, לכל שותף הזכות לתבוע חלוקת זמנים ולחילופין דמי שימוש, וכפי שהתבאר לעיל.

בנידון שבפנינו, האשה תבעה גירושין ומאסה בבעלה על יסוד טענות שהעלתה בכתב התביעה ובדיון בבית הדין. בתגובה, גם הבעל בקש להתגרש. ביחס לנסיבות אלו – כתב הב"י סי' ע"ז בשם הר"ן בתשובה סי' יג – "אבל האומרת מאיס עלי... הרי היא מבטלת תנאי האישות מיד, והפסידה כל שיש לה על הבעל". על כן מאחר ובאותה תקופה, האשה כבר לא הייתה זכאית למזונות עבורה, וביחס לתקופה זו – מעמדם של שני בני הזוג, כשני שותפים רגילים.

דמי שימוש בבית גדול ונעשה שימוש בחלקו בלבד
האמור לעיל מתייחס לדירת מגורים בגודל ממוצע, ובנסיבות שגם כשאחד מבני הזוג אינו מתגורר בה, בן הזוג השני עושה שימוש בכולה.

אך במקרה שבפנינו, הנכס הינו בית מגורים בשטח של 242 מ"ר, שהוא גדול מאד יחסית לשטח הנחוץ עבור האשה והבת שגרה עמה, ולמעשה הנתבעת עשתה שימוש רק בחלק מהבית, וזאת בהתאם להסכמה שהוסדרה בין הצדדים. בעת הדיון בבקשת האשה לצו הרחקה, בהחלטת ביהמ"ש מיום א' אב תשס"ז (22.7.2009), נקבע על יסוד הסכמת הצדדים, שהשימוש בדירת המגורים יחולק בין הצדדים, חלוקה בעין, כך שהבעל יתגורר ביחידת הדיור במפלס התחתון והאשה בעליון, בהתאם להסכם מפורט שהוסכם בין הצדדים באותו מעמד. עלינו לבחון את ההשפעה של הסכמה זו, על הפסיקה הנוכחית.

בספר אור זרוע, פסקי בבא קמא סי' קכה, מצויה תשובת הראשונים ביחס לדירת מגורים השייכת לשתי אחיות כשלמעשה גרו בבית אחת האחיות שנישאה, עם בעלה, ושניהם בלבד עשו שימוש במלוא הבית.

ובתשובת רבי יצחק ב"ר אשר הלוי כתב:

"אם היה ראובן דר לבדו בבית, היה חייב להעלות שכר לרחל מכל חלקה שהרי נשתמש בכל הבית. ואם היה די לו בחצי הבית, היה לו להושיב ב"ד ולחלוק הבית קודם שנכנס בו. ואפילו הוא גברא דלא עביד למיגר, כמו שאמרת שהיה לו די בחצי הבית. ואין הפטור תלוי אלא בדלא קיימא לאגרא, דאמר ליה מאי חסרתיך. אבל חצר דקיימא לאגרא, אפילו גברא דלא עביד למיגר, חייב דהא חסריה, ואתה אמרת לבסוף דחצירו דקיימא לאגרא הוא."

מבואר שניתן להושיב בי"ד לביצוע החלוקה ובכך להיפטר מדמי שימוש. ונראה שככל שהדבר נוגע לפטור מדמי השימוש, אין נ"מ בין חלוקת שותפות גמורה, ובין חלוקת השימוש בבית. אם השותף נהג בהתאם, יש תוקף לחלוקה זו לדונו כמשתמש בחלקו בלבד, ושלא לחייב דמי שימוש. והדין כן, מאחר שניתן לבצע חלוקת שותפות בדרך של חלוקת זמני שימוש, כמבואר בחו"מ סי' קעא ס"ח, ה"ה אם נפסקה לשותפים פסיקה בת תוקף הקובעת חלוקה אחרת, כגון חלוקת שימוש בגוף הנכס, ואכן למעשה עפ"י פסיקה זו אחד השותפים עשה שימוש רק בחלק מהבית, ונהנה מחלק זה בלבד, בכוחה של חלוקה כזו לקבוע שכל אחד משתמש בשלו, בעת שהוא משתמש בחלק שהוקצה עבורו.

הסכמה כזו לחלוקת השימוש, תקבל תוקף גם ללא קנין נוסף, אלא די שהוסכמה חלוקת השימוש, ובהתאם להסכמה זו כל אחד מהם החל להשתמש בנכס באותו חלק שהוקצה עבורו. עיין שולחן ערוך חו"מ סי' קנז סעיף ב' ובספר מחנה אפרים הלכות שכירות סי' א', ובקצות החושן סי' קנג סק"ג וסי' קפט סק"א, ובנתיבות המשפט סי' קצב סק"ו, ובספר הר צבי חו"מ סי' פב.

לפי זה במקרה הנוכחי, מאחר שההסדר הנ"ל הוסכם ואושר בביהמ"ש, והצדדים החלו לנהוג עפ"י הסכמה זו, די בכך לתת תוקף להסדרת חלוקת שימוש בנכס בתקופת הביניים, עד לפירוק השיתוף הסופי. וזאת אף אם החלוקה אינה חלוקה שיוויונית, מאחר וכך הוסכם ביניהם.

יצוין כי בהסכם הנזכר נקבע כדלהלן: "הסכם זה נכנס לתוקף מרגע זה וישאר בתוקף עד להחלטה אחרת שתינתן בענין פירוק השיתוף בבית הדין הרבני בצפת, או לכל הסכמה אחרת".

לדברי הנתבעת, במשך כל התקופה אכן נהגה בהתאם להסכם הנ"ל, ולא השתמשה במלוא הנכס אלא רק בחלקה. ויצוין שמצד התובע, בכתבי טענותיו, אין הכחשה לטענה זו.

על כן בהתאם למבואר, בנסיבות אלו אין מקום לדון אותה כמי שנהנתה מחלקו של השותף השני, התובע דנן.

אמנם לאחר שהתובע הורחק בשנית, היה רשאי לבקש לבטל את ההסכם הנ"ל, עקב אי יכולתו לממש את זכותו הקבועה בהסכם, ויש להניח שדרישתו הייתה מתקבלת, אך כאמור בגוף ההסכם נקבע שההסכם ישאר בתוקף עד להחלטה אחרת של בית הדין או הסכמה. לכן בהעדר החלטה או הסכמה, ההסכם בתוקף. מלבד זאת, לא הייתה מניעה שהתובע ישכיר את חלקו ובכך יממש את פירות חלקו בנכס, על יסוד ההסכמה הנ"ל. התובע בחר שלא לנהוג כך, ויתכן שנהג כך לאחר שסבר שבקרוב יורשה לחזור. עכ"פ בנסיבות המתוארות, אין עילת חיוב דמי שימוש, לרבות לאחר הגירושין. מאחר וגם לאחר הגירושין, התובע היה רשאי להשכיר את היחידה התחתונה בנכס, כפי שעשה לאחר מכן, לאחר שרכש את הנכס במלואו.

אמנם התובע טוען שהנתבעת גרמה להוצאתו מהבית ללא הצדקה, אך כל עוד הנתבעת לא השתמשה בחלקו של התובע, ולא נהנתה הנאת מגורים מחלקו בבית, וזאת על פי ההסכמה הנזכרת, אין מוטל עלינו לדון האם אמנם יש ממש בטענה שהנתבעת הביאה להוצאתו של כדין. וזאת על יסוד דברי התוספות (הנזכרים לעיל) שכתבו: "אפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו, אין זה אלא גרמא בעלמא". וכן פסק הרמ"א סי' שסג סעיף ו'. על כן גם אם היה מתברר שהבעל הוצא מהבית ללא הצדקה, בנסיבות המתוארות בנידון דנן, מאחר שהנתבעת לא עשתה שימוש בחלקו, הוצאתו מהבית אינה יכולה להביא לחיוב הנתבעת בתשלום ההוצאות שנגרמו לתובע, לרבות שכר דירה, גם אם התובע נאלץ לשכור עבורו דירה חילופית.

אמנם לולי ההסכם הנ"ל, ובהעדר הסכם לחלוקת שימוש בנכס, גם אם בפועל הנתבעת הייתה מתגוררת בחלק מהנכס בלבד, הרי שביחס לאותו חלק, דינה כנהנית מנכס שחציו של השותף השני, והיה מקום לחייבה בדמי שימוש.

סיכומו של דבר, חיוב דמי שימוש, מיוסד על חובת תשלום בגין הנאה מחלקו של השותף השני, ולא כקנס או פיצוי על הרחקתו של השותף מהנכס. על כן ככל שהדבר נוגע לנידון דנן, מכיוון שהנתבעת נהגה כפי שהוסכם בזמנו והוחלט בביהמ"ש, וכך המשיכה לנהוג גם לאחר התלונה במשטרה ועד לעזיבתה את הבית, למרות שהתובע היה מנוע מלגור בנכס, לרבות לאחר הגירושין, אין מקום לפסיקת דמי שימוש, מאחר שהנתבעת עשתה שימוש רק באותו חלק בבית שהוקצה עבורה.

מסקנות
א. בפנינו תביעה לתשלום "דמי שימוש ראויים" שהוגשה ע"י אחד מבני זוג שלא גר בדירת המגורים המשותפת, כנגד בן הזוג השני, שעשה בנכס שימוש בלעדי. ראשית, עלינו לקבוע אם לנתבע זכות מגורים בנכס מכוח הזכויות הנובעות מהנישואין. אם הנתבעת היא אשה נשואה, יש לבחון אם היא זכאית לדמי מזונות, ולמדור בנכס זה. ואם הנתבע הוא הבעל, יש לבחון את זכאותו לפירות נכסי מלוג. בנסיבות שקיימת הזכאות הנזכרת, דינה של תביעה זו להידחות. בנסיבות אלו התביעה תידחה גם אם בן הזוג השני היה מנוע מלהיכנס לדירת המגורים, וגם אם בסופו של דבר לא נמצאה הצדקה להוצאתו מהבית. וזאת מפני שהתשלום לא נקבע כקנס על מניעת מגורי השני, אלא מיוסד על חובת החזר תשלום בגין הנאת מגורים. החזר זה אינו מחויב כשהנתבעת היא אשה הזכאית למזונות או כשהנתבע הוא בעל הזכאי לפירות נכסי מלוג.

ב. בהעדר זכאות האשה למזונות או זכאות הבעל לפירות נכסי מלוג, אם בן הזוג שהתגורר מחוץ לבית לא היה מנוע מלהתגורר בבית, אלא התגורר מחוץ לבית המשותף מבחירתו, ואילו היה מבקש לשוב ולגור בבית, לא הייתה מניעה לחזרתו, אין מקום לחיוב דמי שימוש. אך לאחר הגירושין, כשבן הזוג מנוע מלגור עם הצד השני כתוצאה מהגירושין, יש לחייב את בן הזוג המתגורר בנכס בדמי שימוש.

ג. כמו כן אם הוגשה תביעה לפירוק השיתוף, ובן הזוג הגר מחוץ לבית מבקש לפרק את השיתוף בנכס לאלתר ועקרונית הבקשה מתקבלת, מכאן ואילך ובהעדר ראיה למחילה על דמי השימוש, יש מקום לחיוב הנתבע בדמי שימוש, למעט בנסיבות המתוארות בסעיף א'.

ד. מאחר והתשלום הוא בגין ההנאה שקיבל במגורים אלו, כל עוד הנכס ראוי להשכרה, ובהתאם לאמור קיימת עילת חיוב דמי שימוש, אין נפקות לנסיבות שהביאו למגורים בלעדיים של אחד מהם, לרבות כשבן הזוג השני היה מנוע ממגורים בבית עקב צו הרחקה וכיוצ"ב.

ה. אם הנתבע לתשלום דמי שימוש, לא השתמש בבית כולו, לאחר שהוסדר עבורו שימוש בחלק מהבית, במסגרת הסכם בר תוקף שנערך בין הצדדים, אין לראותו כמי שנהנה מחלקו של הצד השני, ואין לחייבו בדמי שימוש, גם אם הצד השני הורחק מהמגורים בנכס ללא הצדקה.

אמנם ביחס לתקופה שלאחר הגירושין, אין טעם בהסדרת מתכונת חלוקת שימוש כזו, מאחר ובהתאם להלכה הפסוקה בשולחן ערוך אה"ע סי' קיט ס"ז, שני בני הזוג לאחר הגירושין מנועים ממגורים באותו בית, ואף בשני בתים בחצר אחת. אך ניתן להסדיר חלוקת שימוש בדרך שבה צד אחד יממש את חלקו באמצעות השכרתו לגורם אחר. על כן במקרה הנוכחי, מאחר שהנתבעת אכן מילאה אחר הוראות ההסכם, ולא עשתה שימוש ביחידת הדיור התחתונה, התביעה תידחה. וזאת למרות שנמנע מהתובע עצמו השימוש בחלקו, ובלא שיוטל עלינו לבחון האם בזמנו אכן הייתה הצדקה בהרחקת התובע.

הרב אוריאל לביא, אב"ד

אנו מצטרפים למסקנת פסק הדין המפורטת בסעיף ה' לעיל.




בהתאם לאמור, התביעה לדמי שימוש – נדחית.

ביחס לשאר התביעות שבפנינו:

א. בהתאם לאמור לעיל, הנתבעת לא עשתה שימוש בחלקו של התובע בבית. לפיכך הארנונה ומסי הועד מוטלים על שני הצדדים בחלקים שווים.

ב. תשלומי המים ואגרת הטלוויזיה בתקופה שבה התובע לא התגורר בבית, מוטלים על הנתבעת לבדה.

ג. על הנתבעת להבהיר תוך עשרה ימים מיום החתימה הדיגיטאלית של החלטה זו, את תביעתה ביחס לתשלומים לחברת החשמל, מהנדס החשמל והמודד. עליה להבהיר לשם מה נועדו התשלומים ולצרף קבלות.

ד. כמו כן, על התובע להבהיר את תביעתו בענין פיצוי עבור השלכת חפציו האישיים. עליו להסביר את נסיבות האירוע ולפרט את החפצים שהושלכו ואת שווים. גם הבהרה זו תוגש לבית הדין תוך עשרה ימים מיום החתימה הדיגיטאלית של החלטה זו.

ניתן ביום כ"ג ניסן תשע"ב
(15/04/2012)