א

הצדדים נישאו בנישואין שניים בתאריך 15.10.2006. נולד להם בן בתאריך 9.1.2008.

בתאריך 28.8.2008 פתח הבעל תיק שלום בית מס' 842 ס"ח. יתר התביעות נדונו בבית המשפט.

בתאריך 3.1.2008 ניתנה החלטה בה נאמר ביה"ד נענה לבקשת הצדדים לתת זמן לבדוק את דרכם. לאחר מכן נתקבלה בקשה מאת הבעל בו מבקש דיון חוזר ונקבע מועד לדיון בתאריך 19.5.2009. לאחר שמיעת הצדדים כפי האמור בפרוטוקול, ניתן פסק דין שביה"ד דחה את תביעת הבעל לשלום בית בנימוק שכל תביעתו הינה לשם השגת תנאים ממוניים משופרים.

בתאריך 7.7.2009 פתחה האשה תיק תביעת גרושין שמספרו 845 ס"ט ותיק שונות ובו תבעה את כתובתה.

ביה"ד קיים דיון וניתנה החלטה. בין היתר נאמר שם כי –

נקבע דיון לתאריך י"ד חשוון תש"ע 1.11.09. בית הדין שמע את הצדדים וניתנה החלטה בו ביום, האומרת על ב"כ האישה להודיע לביה"ד תוך 7 ימים אם יש בידם עדים או הוכחות על תביעת האישה לחייב את בעלה במתן הגט. במידה ויודיע שאין לו עדים הוסכם ע"י ב"כ הצדדים להמציא סיכומים, תחילה ב"כ האישה ואח"כ ב"כ הבעל. ולאחר מכן יינתן פסק דין.

בתאריך 13.12.09 נתקבלו סיכומים מצד האישה התובעת, ובתאריך 11.2.10 נתקבלו הסיכומים מצד הבעל הנתבע.

עתה, בהתקבל סיכומי הצדדים, אישר למעשה ב"כ התובעת את הנאמר בהחלטה מתאריך י"ד חשוון תש"ע 1.11.09, לפיה במידה ואין לו עדים או הוכחות לביסוס תביעת האישה לחייב את הבעל במתן גט יישלחו סיכומים ויינתן פסק דין.

לאחר העיון בטענות הצדדים וב"כ כפי האמור בפרוטוקול מתאריך י"ד חשוון תש"ע 1.11.09 וכן בסיכומי הצדדים, נוכחנו כי אין בתביעת האישה שום הוכחה או ראיה המחייבת את הבעל במתן גט. הבעל למעשה הכחיש את טענותיה נגדו, והתובעת הגישה סיכומים ללא עדים או הוכחות לטענותיה, על אף שבית הדין נתן זמן להגשת הודעה על עדים או הוכחות.

בית הדין מציין כי המקורות ההלכתיים המובאים בסיכומי ב"כ האישה אינם דומים לנידון דידן, שלא הוכח בראיה או עדים על כל האמור בכתב התביעה ובפרוטוקול, ובפרט שהכול הוכחש ע"י הבעל.

מאידך גיסא, אין בית הדין רואה מקום לחיים משותפים לאור הפירוד הממושך, הטענות שבין הצדדים, ודחיית תביעת שלום הבית של הבעל,

לאור הנ"ל ביה"ד פסק:

א. לא הוכחה שום עילה הלכתית לחייב את הבעל במתן גט לאשתו.

ב. בית הדין ממליץ לצדדים לשבת יחד ולהגיע לידי הסכם גירושין מוסכם כשכל צד יעשה מאמץ להתגמש כי הפער בין הצדדים ניתן לגישור.

בתאריך 11.8.2010 האשה באמצעות ב"כ פתחה תביעת גרושין שניה.

ביה"ד קיים דיון נשמעו טענות האשה וכנגדם הכחשות הבעל, והוסיף ב"כ הבעל כי הדברים האלו נטענו בתביעת הגירושין הקודמת, וגם מופיעים בכתב הסיכומים הקודמים ואין בתביעה השנייה טענה חדשה שלא נטענה.

ניתנה החלטה בתאריך 25.1.2011 האומרת:

ביה"ד הודיע לצדדים כי החליט לאשר את קבל התיק לדיון ולשמוע את תביעת הגירושין בכפוף לכך שהאישה לא תחזור על טענות שהושמעו על ידה בדיון בתביעה הראשונה אלא תשמיע טענות חדשות.

ביה"ד שמע את טענות האישה ותשובות הבעל.

האישה אכן העלתה טענות במישור עדין של היחסים שבינו לבינה. ביה"ד מצידו שאל את הבעל שאלות לאחר ששמע את טענותיה של האישה. הבעל הכחיש מכל וכל את טענות האישה.

הטענות שהועלו ע"י האישה הן מהדברים שנעשים רק בין בני הזוג בלבד בין כותלי הבית. אין אפשרות להוכיח מצבים כאלו בעדים. לפנינו א"כ גרסה מול גרסה. הועלתה ההצעה שהצדדים מרצונם יסכימו ללכת להיבדק בפוליגרף. שני הצדדים השיבו כי הם מסכימים ללכת להיבדק בפוליגרף על שאלות שינוסחו ע"י ביה"ד בעניינים שהועלו בדיון.

ביה"ד הבהיר כי ההליכה לבדיקת פוליגרף תועיל רק אם הצדדים יקבלו עליהם מראש כי יפעלו בהתאם לתוצאות. דהיינו, אם הבעל שהכחיש את הטענות יימצא שאינו דובר אמת, הרי הוא יפטור את אשתו בג"פ. ואילו אם האישה תימצא שאינה דוברת אמת בטענותיה, הרי שתידחה תביעת הגירושין שלה.

הצדדים במעמד באי כוחם הצהירו כי הם מקבלים עליהם את תוצאות הפוליגרף ואת ההתחייבות של כל צד מהם כפי שביה"ד הבהיר להם.

בהתאם לאמור, מחליט ביה"ד כדלהלן:

ביה"ד מפנה את הצדדים להיבדק במכון פוליגרף ד"ר אביטל גנטון, רח' הירנברג 10 ת"א 03-6292207.

הצדדים קבלו בפני ביה"ד מרצונם, תוצאות בדיקת הפוליגרף יחייבו את הצדדים. אם הבעל יימצא שאינו דובר אמת, הרי הוא יפטור את אשתו בג"פ. אם האישה תימצא שאינה דוברת אמת, הרי שתידחה תביעת הגירושין שלה.

עלות הוצאות בדיקת הפוליגרף תחול מחצית על כל צד.

השאלות אותן יש על מכון הפוליגרף לשני הצדדים הם כדלהלן:

1) האם בעת היות האישה בזמן "נידה" הבעל כפה עצמו על אשתו לקיים יחסים עמו?
2) האם [...]?
3) האם [...]?

לאחר שיתקבלו תוצאות הפוליגרף ייתן ביה"ד החלטתו.

בהחלטה מתאריך 17.2.2011 נאמר כי על שני הצדדים לפעול מיד כפי הנאמר בהחלטת ביה"ד מיום כ"א שבט תשע"א 26.1.2011 ככתבה וכלשונה.

בתאריך 3.3.2011 הגיע חוות דעת של מכון הפוליגרף של ד"ר אביטל גנתון.

ובה נאמר:

"להלן שני שיקולים מקצועיים שהנחו אותי בעת עריכת הבדיקה על מנת להגדיל את הסיכוי לממצאים שישקפו את המציאות ויתנו לדיינים תמונה נכונה על ההתרחשויות.

מאחר שניתן לפרש את המילה "כפה", כאילו באמצעות לחץ הצליח הבעל לבצע את המעשים אותם ניסה לכפות לכאורה על אשתו, ומאחר שהאישה מסרה לי עובר לבדיקת הפוליגרף, כי על פי גירסתה בעלה אמנם הפעיל עליה לחץ בנסיון לכפות את מבוקשו, אך היא עמדה בפרץ וסרבה לאפשר לו להצליח בכך, מצאתי לנכון כי יש להשתמש בבדיקה במילים חלופיות למילה "כפה" כדי שתתאמנה לגירסת המוצגת של הנבדקת.

על בסיס שיקולים מקצועיים הנובעים מנסיוני ועל פי הספרות המקצועית, במקרים בהם השאלות נושאות בחובן מטען אמוציונאלי רב בשל תכנן והביטויים המילוליים הטמונים בהן, מוטב שלא להזכירן באופן מילולי מפורש במהלך הצגת השאלות בבדיקה בשלב בו נמדדות התגובות הגופניות. השימוש בשאלות ישירות כאלה עלול לגרום לעיוות התוצאות. הפתרון המקצועי המועדף הינו לבקש מהנבדק לכתוב בפני הבודק הצהרה ובה ניתנת גירסתו בנושאים העומדים לבדיקה, ובעת הבדיקה בפועל נשאל הנבדק אם ההצהרה שכתב היא הצהרת אמת או שהיא מכילה שקרים. בכך משיגים מיקוד בעניין אמירת האמת או השקר בנושא ונמנעים מרעש אפשרי שעלולות לגרום מילים בעלות מטען אמוציונאלי כבד או רגיש. גישה זו במיוחד טובה במקרים בהם יש אפשרות כי הנבדק או הנבדקת הינם קרבן לפגיעה של אדם אחר.

אשר על כן התבקשה הנבדקת, הגב' [פלונית] לרשום הצהרה בפני, שצילומה מצורף לחוות הדעת והוא מהווה חלק בלתי נפרד מחוות הדעת. בהצהרה זו רשמה הנבדקת בלשונה את הפרטים הבאים:

[פלוני] בעלי בזמן היותי בנידה לחץ עלי וניסה לשדל אותי לקיים יחסי מין איתו.

[פלוני] בעלי בזמן היותי בנידה, ניסה בניגוד לרצוני [...].

[פלוני] בעלי ניסה תוך אחיזה לגרום לי [...].

חד משמעי, מעולם לא ניסיתי בזמן נידה לפתות את [פלוני] בעלי לקיים איתי יחסי מין מכל סוג שהוא!!!

סעיף ד' דלעיל, אף שלא היה חלק מההחלטה של כבוד בית הדין מיום 26.1.2011, הוכנס על ידי הגב' [פלונית] להצהרה לפי בקשתה מאחר שמסרה כי בגירסתו האחרונה של הבעל, לאחר המועד בו החליט בית הדין על בדיקת הפוליגרף, הופיע לפתע הטיעון כי היא זו ששידלה אותו למעשיים מיניים בתקופות הנידה שלה."

התוצאה היא כי הפוליגרף שונה ממה שהחליט ביה"ד בנוסח השאלות ועל דעת עצמו ללא התייעצות עם ביה"ד.

וביה"ד תמה על האישה שידעה מהחלטת ביה"ד מתאריך 17.2.2011 לפיה השאלות ישאלו כפי שנאמר בהחלטת ביה"ד מיום כ"א שבט תשע"א 26.1.2011 ככתבן וכלשונן.

בנידון דידן שהבעל התריע לפני הפוליגרף שלא בדיוק נוסחו השאלות כפי שנתבקש ע"י ביה"ד יש מקום לקבל טענת הבעל על מה שהוא מלין על תוצאות חוות הדעת הפוליגרף.

וגם אין ביה"ד מקבל את חוות דעת הפוליגרף שנעשה על דעת הבעל שבחר ביוזמתו פוליגרף אפילו שנעשה הפוליגרף ע"י נשיא איגוד ישראלי לבדיקת הפוליגרף.

ממצאי הפוליגרף כדלהלן: בבדיקות הפוליגרף שנעשה ל[פלוני] לא אובחנו תגובות פיזיולוגיות המחשידות אותו באמירת שקר.

בסיכום כותב: הכל נעשה בהסכמתו ומרצונו החופשי ללא כפיה מצידו של [פלוני].

אין ביה"ד מקבל את חוות הדעת הנ"ל שנעשתה ע"י הבעל מאחר ולא נעשתה ע"י ביה"ד.

ההיבט המשפטי
מבחינת הדין האזרחי הישראלי ביהמ"ש יהיה רשאי לקבל תוצאות בדיקת הפוליגרף בהתמלא שני תנאים הבאים.

1. שני הצדדים הסכימו מפורשות ומראש על עריכת בדיקת פוליגרף.

2. תוצאות בדיקת הפוליגרף עליה הוסכם הינו חד-משמעיות. בכפוף לתנאים הללו ביהמ"ש יהיה רשאי בהליך אזרחי לקבל את תוצאות בדיקת הפוליגרף. (פס"ד בערעור לביהמ"ש העליון ע"א ביאזי 61/841)

ובנידון דידן לא הייתה הסכמה לשינוי השאלות שנשאלו הצדדים ע"י הפוליגרף ולא כפי שביה"ד הנחה את הפוליגרף.

3. בתביעת הגירושין השנייה שפתחה האשה בתאריך 11.8.2010, היא לא העלתה טענות שלא נשמעו בתביעת הגירושין הראשונה שנדחה ע"י ביה"ד בפסק דין מתאריך 22/02/2010 כולל הטענת מאיס עלי שטענה האישה שלא הוברר באמתלא מבוררת לביה"ד.

ההיבט ההלכתי
מאחר והפוליגרף לא עמד בתנאים שביה"ד הכתיב לפוליגרף, ביה"ד לא מצא לנכון להיכנס לסוגיות ההלכתיות הנובעות בגין התוצאות הפוליגרף שלא נערך כפי הנחיות בה"ד.

הבעל הצהיר בפני ביה"ד כי הוא מוכן לתת גט מיד וכל נושא של הרכוש יש הסכמה בין הצדדים, ורק גובה הסכום חיוב מזונות קטין הוא שגורם לאי-גירושי הצדדים.

הבעל בקש לשלם סכום מזונות הקטין כפי המקובל ובפרט שמשלם עבור מזונות שלושת ילדיו מאשתו הראשונה מעבר ליכולתו של הבעל לאור השתכרותו החודשית, וגם נעזר לקבל תמיכה ממשפחתו הקרובה בכדי לכלכל את ארבעת ילדיו (הבן המשותף ועוד שלשות ילדיו מאשתו הראשונה).

האשה מבקשת סכום מזונות הקטין יותר ממה שהבעל יכול להתחייב. לכן לא הגיעו הצדדים להסכמה לגירושין.

לאור הנ"ל, ביה"ד מחליט ופוסק:

א. ביה"ד דוחה את תביעת האשה לחייב את בעלה במתן הגט מאחר שלא נשמעו הוכחות או ראיות חדשות שבגינם ניתן לחייב את הבעל בחיוב גט.

ב. ביה"ד חוזר על החלטתו לדחות את תביעת הבעל לשלום בית שניתנה בתיק שלום בית בתאריך 19.5.2009.

ג. מצווה על הצדדים להתגרש ועל הצדדים להתגמש בגובה מזונות הקטין ומדורו בכדי לסיים קשר הנישואין השניים של הצדדים שעלו על שרטון.

הרב שמעון מלכה – אב"ד
ב

ראיתי מה שכתבו חברי כבוד הרבנים הגאונים שליט"א ואין דעתי מסכמת עמהם. ואעלה הדברים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

בפני ביה"ד תביעת גירושין שהגישה האישה נגד בעלה. זוהי למעשה מהדורה שניה של תביעת גירושין מצד האישה לאחר שתביעתה הראשונה נדחתה. ביה"ד החליט לדון בתביעתה המחודשת של האישה שלדבריה התבססה על טענות חדשות. ערעור שהוגש לביה"ד הגדול, נדחה.

אלו נישואין שניים לשני בני הזוג. לאישה אין ילדים מנישואיה הקודמים. לבעל 3 ילדים מנישואיו הראשונים. הבעל משלם מזונות לילדיו מנישואיו הראשונים בסך 1,100 דולר קנדי. מנישואין אלו יש לצדדים ילד אחד משותף. יצוין שהצדדים פרודים זה 4 שנים ואין קשר ביניהם.

הליכי הדיונים וטענות הצדדים בבית הדין
האישה השתיתה את תביעתה על טענתה כי בעלה מנסה להכריח אותה לקיים מגעים ויחסים בזמן נידותה גם אם לא מלאים, וכן על כך שניסה להכריחה לקיים יחסים שלא כדרך בזמן נידותה. הבעל הכחיש וטען כי הכל נעשה מרצונה. האישה טענה כי בהיותה שומרת על כל פרט בטהרת המשפחה משום שהדבר אצלה מהווה ערך עליון ללא פשרות, הרי שבעלה גורם לה במגעיו לאיסור, הדבר מפריע לה ביותר והיא אינה רוצה לגור עם בעלה בחיים כאלה. האישה אף הוסיפה בתשובה לשאלת ביה"ד האם תהיה מוכנה לחזור לחיות עם בעלה – כי בשום אופן לא תהיה מוכנה לחזור אליו אחר שעשה מה שעשה וכן כל התנהגותו אליה בזמן היות בנידה, היא פשוט אינה מסוגלת לכך. המחשבה על מצב זה דוחה אותה מלהתקרב אליו.

היות ודברים אלו נעשים רק בין בני הזוג בתוך ארבע כותלי הבית ולא ניתן להביא על דברים אלו עדים, הסכימו הצדדים מרצונם ללכת לבדיקת פוליגרף על פי שאלות שיחליט ביה"ד. הן הבעל והן האישה קיבלו עליהם במפורש את תוצאות הפוליגרף כמחייבות אותם. הבעל קיבל על עצמו כי אם יתברר הוא כדובר שקר, אזי יפטור את אשתו בגט פיטורין מיד. ואילו האישה קיבלה על עצמה כי אם יתברר כי היא דוברת שקר אזי תידחה תביעתה לגירושין. בעקבות כך ניסח ביה"ד שלוש שאלות שיישאלו שני הצדדים.

האישה הלכה ראשונה למכון לפוליגרף, והסכימה להיבדק ולהישאל על כל השאלות כפי ששאל ביה"ד. יש לציין כי המומחה לפוליגרף אליו הופנו הצדדים ע"י ביה"ד תיקן את הניסוח בשאלת ביה"ד הראשונה, זאת משום שלדעתו המקצועית כפי שנימק זאת בחוות הדעת שכתב, יש פגם בניסוח המקורי של שאלה זו. בהתאם תוקן נוסח השאלה על ידו.

האישה הסכימה להישאל ונמצאה דוברת אמת. הבעל בשלב זה לא קיים את המוטל עליו ולא סיפק לביה"ד כל הסבר סביר למה אינו מקיים את החלטת ביה"ד שקבעה כי עליהם ללכת לבדיקת פוליגרף. ביה"ד זימן ישיבה לצורך כך, והחליט כי אם הבעל לא יבצע את החלטת ביה"ד, אזי יפעל ביה"ד נגדו באמצעים הנהוגים לגבי מי שאינו מקיים החלטות ביה"ד. רק לאחר החלטה זו ניאות הבעל ללכת לבדיקת פוליגרף.

בבדיקה זו הציב הבעל תנאים ועמד על כך כי יענה על השאלות בצורה שהוא מנסח. ללא קבלת תנאים אלו שהציב והניסוח אותו הוא קבע, לא הסכים הבעל להיבדק על השאלות ששאל ביה"ד. המומחה החליט כי יש לעשות את הבדיקה בדרך של תצהיר והבעל יחליט מה לכתוב בתצהיר כאשר אימות או אימות של הכתוב בתצהיר על ידם יהווה האינדיקציה לקביעה אם הכותב הוא דובר אמת או שקר. הבעל כתב תצהיר העונה לשאלות אחרות – שביה"ד לא שאל. הגם שהבעל הוא שניסח את כל הכתוב בתצהיר נמצא הבעל בבדיקה זו דובר שקר.

הדיון להיום זומן כדי לדון בתוצאות הפוליגרף, ולמעשה לביצוע הצעד המתבקש והוא סידור גט. זאת, על פי התחייבות הבעל לקבל עליו את תוצאות הבדיקה כמחייבות וליתן גט.

האישה וב"כ טענו כי יש לראות עילת הגירושין במעשיו של הבעל כלפי האישה בזמן היותה באיסור נידה, ותבעו את הגט על סמך בדיקת הפוליגרף שעברו שני הצדדים וקבעה כי האישה דוברת אמת ואילו הבעל אינו דובר אמת. משכך, טענה ב"כ האישה יש לממש את התחייבות הבעל ליתן גט וכן שעצם העובדות שנטענו כלפי הבעל ומעשיו הוכחו כנכונות, ובזה עצמו יש סיבה לחייבו בגט.

הבעל מצידו כפר באמינות בדיקת הפוליגרף, מאחר שזו לא נעשתה כפי שדרש ביה"ד. לדבריו הוא עמד על כך שיישאל בדיוק בניסוח שהורה ביה"ד, ואילו הבודק לא עשה כן אלא בחר בדרך אחרת. יתירה מכך טען הבעל כי ערך ביוזמתו בדיקה נוספת אצל מומחה פוליגרף אחר, שבה נשאל שלוש שאלות כפי ניסוח ביה"ד ובצורה של שאלות ולא תצהיר, ושם נמצא דובר אמת.

הליכים מקבילים בערכאות אחרות
בביהמ"ש לענייני משפחה הגישה האישה תביעת מזונות עבור הילדים. נקבעו בינתיים מזונות זמניים לא כולל מדור בסך 1,200 ₪.

הליך נוסף הוא בהגשת תביעה אזרחית שהגישה אם הבעל. התביעה היא נגד הבן (הבעל) והאישה להחזר חוב על סך 100,000 ₪.

במהלך הדיון האחרון ניסה ביה"ד במשך שעה ארוכה לפשר בין הצדדים בנקודות מחלוקת אלו. התברר כי הבעל מוכן בעקרון ליתן גט לאשתו אלא ששני מכשולים עומדים בדרך זו שלפי דעתו יש לפותרם. הראשון הוא שאלת ה 100,000 ₪ והשני ענין מזונות הילד. הרקע לתביעת החוב של 100,000 ₪ הוא העובדה שהצדדים חתמו חוזה לקניית דירה ב[...]. שולם לקבלן סך של 156,000 ₪. החוזה בוטל, אך החברה לא מחזירה את הכסף כל עוד לא יגיעו הצדדים להסכם ביניהם למי עליה להחזיר את הכסף. החברה אינה מוכנה להיות חשופה לתביעה מכל צד שהוא באם תחזיר את הכסף לצד השני. לטענת האישה יש לחלק את הכסף שווה בשווה לכל אחד מבני הזוג מחצית. מנגד טוען הבעל, כי 100,000 ₪ שהביא הוא בעת הקנייה הן מהלוואה שקיבל מאִמו שאף היא גייסה את הכספים מהלוואות ומחסכונות. ולכן לפי דבריו ראשית יש לקחת 100,000 ₪ מתוך אותו סכום של 156,000 ₪ המונח אצל החברה, וליתנו לאימו ובכך להחזיר את חוב ההלוואה. את היתרה של 56,000 ₪ יש לחלק בין בני הזוג כל אחד מחצית. האישה טוענת כי אמנם נכון שקיבלו את הסך הנ"ל מאִמו אבל כלל לא דובר על חוב או הלוואה אלא הייתה זו מתנה שנתנה האם לבני הזוג.

יצויין, כי אין כל מסמך חתום לא מצד האישה ולא מצד הבעל היכול להוות שטר חוב. הבעל הודה על עובדה זאת במפורש כי מעולם לא חתם לאִמו על שטר חוב ו/או צ'ק לפרעון ההלוואה.

בכדי לקבל את הגט הייתה האישה מוכנה לפשרה בעניין הכסף המוחזק אצל החברה – שהבעל יקבל 100,000 ₪ שלדבריו שייכים לאִמו, ומאידך היא תקבל 56,000 ₪ שלדבריה היא הביאה אותם מקופת גמל שהביאה ופדתה לצורך קניית הדירה. הבעל היה מוכן ליתן גט רק אם יגיעו להסדר כולל בכל העניינים, כשלדבריו הוא מתכוון לכך שגם נושא מזונות הילדים יוסדר בהסכם ולא יידון בביהמ"ש. הבעל הציע שמאחר שהוא כבר משלם מזונות עבור שלושת ילדיו מנישואיו הראשונים, הרי שהסכום אותו הוא מוכן לשלם עבור הבן המשותף, הוא הסך היחסי שכל בן מהראשונים מקבל דהיינו בסביבות 1500 ₪ אך לא יותר. וכן דרש שיהיה שיפוי שיגן על הבעל מפני תביעה חדשה למזונות ילדים. האישה עמדה על כך שמעבר לסכום המזונות ישלם הבעל גם עבור מדור שלדעתה זה לא פחות מ-1,000 ₪, ובס"ה 2,500 ₪. או לחילופין היא בכלל מעדיפה כי הנושא ימשיך להיות נדון בפני ביהמ"ש לענייני משפחה שם הוא מונח לדיון. הבעל התנגד ועמד על כך שאם לא תוותר האישה בעניין מזונות הילדים לא יִתן גט.

למעשה על נקודה זו "פוצץ" המו"מ והצדדים החליטו לחזור לדיון העקרוני בתביעת האישה לחייב את הבעל במתן גט.

הצדדים ובאי כוחם חזרו לדיון וטענו את טענותיהם לגופה של תביעת הגירושין של האישה להטיל חיוב גט על הבעל. בכך הגיע למעשה הדיון בפני ביה"ד לסיומו וניתן היה לגשת לפסיקה.

ב"כ האישה התובעת הסכימה מיד כי ביה"ד יוכל לגשת לפסיקה על פי כל מה ששמע וע"פ בדיקות הפוליגרף. ב"כ הבעל הנתבע דרש להגיש את סיכומיו בכתב. ביה"ד החליט על סדרי הגשת הסיכומים ומיד לאחר מכן יגש ביה"ד לשלב של מתן פסק הדין.

ב"כ שני הצדדים הגישו את סיכומיהם ובשלב זה ניגש ביה"ד לפסיקה.

דיון ופסיקה
השאלות העומדות לדיון הם:

1. עילת הגירושין כפי שנטענה ע"י האישה, האם יש בה בכדי להטיל חיוב גט?

2. האם על פי טענות האישה והבעל בלבד ניתן לחייב את הבעל בגט?

3. האם יש לחייב את הבעל בגט על פי תוצאות בדיקת פוליגרף?

4. האם התחייבות הבעל ליתן גט מחייבת אותו על פי הלכה?

1. עילת הגירושין
לפנינו טענת האישה על מעשי הבעל כלפיה שהוא מכשילהּ בעבירה על איסורי תורה. האישה תיארה את מעשי הבעל. מניתוח ראשון נראה, כי עילת הגירושין היא תחת הכותרת של "עובר על דת". אולם, הוסיפה האישה כאמור כי בעקבות התנהגותו הבוטה והנלוזה כלפיה היא היום אינה במצב שיכולה כלל לחזור אליו והתנהגותו אליה למעשה המאיסה אותו עליה. לפיכך בפנינו טענת האישה לשתי עילות גירושין הלכתיות:

1. "עובר על דת";
2. "מאיס עלי".

תחילה נתייחס בפסק הדין לעילת הגירושין של "עובר על דת" ולשאלות הנוספות הנ"ל ככל שיש בהן להשפיע על תוכן הפסיקה.

טענת "עובר על דת"
האישה טענה כי הבעל ניסה לקיים איתה יחסים בזמן היותה נידה. בפועל הוא התקרב אליה ונגע בה בזמן איסור. למעשה הכשיל אותה באיסור והיא שומרת בקפידא על הלכות נידה.

הבסיס לדון במקרה זה הוא מדין המבואר במשנה במסכת כתובות (עב א') הדנה על האישה:

"ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית. איזהו דת משה, מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נידה. ע"כ לשון המשנה.

מבואר ב"בית שמואל" בסי' קטו ס"ק א:

"ואם הוא (הבעל) מכשיל אותה בדבר איסור כופין אותו להוציא וליתן גט וכו'."

כלומר, המשנה אף שדיברה על האישה העוברת על דת בזה שמכשילה את בעלה, הוא הדין גם אם הבעל הוא שמכשיל את אשתו שכופין אותו ליתן גט. מבואר ומדויק בדברי הב"ש שלא זו בלבד שבמקרה זה מחייבים את הבעל ליתן גט אלא אף "כופין" כלשון הב"ש. להלן יורחב המקור לכך.

על פי הנחה זו, נמצא שעל כל פנים לפי דברי האישה וטענותיה הרי שאם אמת בפיה ונכונות העובדות, הרי שיש עימה טענה שיש בה עילה לחיוב הגירושין.

אלא שאין הדברים פשוטים. במקרה שלפנינו אין האישה טוענת כי בעלה קיים איתה יחסי אישות בזמן נידה, אלא שהבעל ניסה לקיים יחסים בזמן נידה נגד רצונה, בפועל לא היו יחסים אישות משום התנגדותה. אולם, היו לדברי האישה, כל שאר דברי הקרבה כמו נגיעה וכדומה האסורים בזמן היותה נידה.

וכאן השאלה היא, האם דין המשנה מוגבל רק ל"שימשתו נידה" אבל במגע וכדומה לא, או שאין הבדל וכל איסור שהיא מכשילתו דינה כעוברת על דת. הן נכון שציינה המשנה דוגמא נוספת של "מאכילתו שאינו מעושר" שמכך לכאורה עולה שגם מעבר לשימשתו נידה יהא אותו דין.

שאלה זו נידונה בנושאי הכלים של השו"ע. עיין בח"מ סי' קטו סק"ב שכתב על כך:

"ולא נתבאר אם מכשלת אותו בשאר איסורים כגון שציוה לה להניח עירוב והוא סומך עליה ומטלטל בשבת ואח"כ נודע שלא הניחה עירוב... וכיוצא בזה אם ג"כ יוצאת בלא כתובה."

כלומר הח"מ מסתפק אם אכן בשאר איסורים גם יהא הדין של המשנה של עוברת על דת. ומה שספק הוא לח"מ, פשוט הוא לדעת הב"ש שם סק"ב שכתב:

"מיהו יש לומר דוקא שמאכילתו דבר איסור אבל שאר איסור שאינו דבר אכילה כגון נגיעה בעת נידתה לא..."

הנה לפי זה נופלת במקרה שלפנינו טענת האישה, שכן לפי שיטת הב"ש אין זה בגדר "עוברת על דת" כאשר האיסור הוא "נגיעה בעת נידתה", וזוהי טענת האישה במקרה שלפנינו כפי שנתבאר. לפי"ז אין טענה של עילת גירושין בפי האישה.

אלא שאין הדברים כן.

שהרי, עצם דברי הב"ש טעונים בירור והבנה. לפי כלל זה של הב"ש שכל דין עוברת על דת הוא רק באיסורי אכילה, צריך להבין למה משמשתו נידה הוי בכלל עוברת על דת, הרי אין זה איסור אכילה. ואם נאמר שמצד חומרת האיסור של נידה, הרי במקרה דנן בחיבוק ונישוק עסקינן שלפחות לחלק מהראשונים הוא איסור דאורייתא, וא"כ מסתבר שגם בזה במכשילתו יחול דין המשנה של יוציא וכו'. אפשרות נוספת היא שייתכן לבאר את הייחוד שיש כשמשמשתו נידה, שהוא בגלל שהכשילתו בדבר שהוא ממהות האישות, וכשמכשילתו בכך אין מקום לאישות משא"כ לגבי מגע נידה. ולפי"ז יש מקום לדון מה הדין לגבי חיבוק ונישוק.

ואולם נראה שחילוק זה של הב"ש בין איסורי אכילה לשאר איסורים, אינו נוגע כלל למקרה הנדון בפנינו.

והביאור בזה הוא, דחלוק הדיון הנדון במשנה בכתובות ובהלכה, מהדיון ומהמציאות הנדונה במקרה דנן, והם שני נידונים שונים. כל הדיון במשנה הוא במישור זה שהאישה הכשילה את הבעל בחלק זה שלא הודיעתו על כך והוא אמור היה לסמוך עליה, ובכך שהיא בעצם הביאתו לכך שאינו יכול לסמוך עליה בדברים יסודיים של אוכל ו/או תשמיש הרי שהאישה הציבה "קלקול" בחיי הנישואין. שהרי אין אדם יכול לחיות עם אישה כזו שעשתה לו כן בעבר ואינו יכול לסמוך עליה גם בעתיד. בזה מחדש הב"ש את חידושו לחלק בין איסורי אכילה ותשמיש שבהם אמור לסמוך עליה לשאר איסורים שאין הוא מחויב לסמוך עליה ואין זה מהוו קלקול לחיי הנישואין.

כלומר הנדון במשנה הוא כאשר הדיון הוא מנקודת ההיבט של הכשלה של צד אחד מבני הזוג את השני כאשר הוא במצב של חוסר ידיעה, וחוסר האימון שנוצר הוא הפוגם באפשרות לחיות חיי נישואין.

אבל במקרה שהאיסור ידוע לשני הצדדים אלא שצד אחד מכשיל בכח את הצד השני ומאכילו איסור, ולמשל כמו במקרה שלפנינו, שהאישה וגם הבעל יודעים שהיא נידה, וגם יודעים את מהות איסור נידה, אלא שהבעל בפועל ביוזמתו ובכוחו נגד רצונה של אשתו נוגע ומחבק אותה ואף מנסה יותר מכך דהיינו לקיים עימה יחסים בזמן איסור נגד רצונה, בזה הרי פשוט שדבר זה הוא קלקול מהותי בחיי הנישואין ואי אפשר כלל לקיים חיי נישואין שכאלה על פי התורה. בזה הרי לא יכולה להיות כל נפ"מ באיזה איסור מדובר שהרי לא על יכולתו לסמוך על אשתו או לא לסמוך עסקינן שבזה נוכל אולי לחלק ולומר כי לא בכל דבר צריך הוא לסמול עליה ולכן אין בכך קלקול כמו שחילק הב"ש.

אבל כאשר המדובר שהבעל בכח כופה על אשתו לחיות באיסור תוך עבירה הרי אין לך קלקול גדול מזה והיעלה על הדעת שנאמר לאישה במצב כזה לחיות עם בעל כזה? ברור שלא. לפיכך, ודאי שבזה אף לדעת הב"ש הוא נחשב "עובר על דת" וחייב ואף כופין עליו לגרשה.

אך גם לאחר דברים אלו ששייך כאן דין "עובר על דת", עדיין עומדת לפנינו שאלת הבירור העובדתי האם אכן הדברים היו בפועל כפי שתיארה האישה. ובזה נבוא לשאלה השניה.

2. נאמנות האישה
האם על פי טענות האישה והבעל בלבד ניתן לחייב את הבעל בגט?

כל תביעה המועלה ע"י צד אחד שמטרתה לחייב צד שני, נטל ההוכחה מוטל על התובע, אלא אם כן תהא הודאה מצד הנתבע. על פי כלל זה גם כל המקרים המוזכרים במשנה כ"עוברת על דת" אינם יכולים להתבסס רק על טענת הבעל כנגד אשתו אלא על פי בירור כפי הנדרש על פי ההלכה דהיינו שני עדים, או על פי הודאת האישה (הביאור למה מועילה הודאה בכה"ג והרי אין אדם משים עצמו רשע, וכל ענין הודאה בכה"ג שלכאורה הוא כלפי שמיא, מבואר בטוב טעם בפסק דין של ביה"ד הרבני תל אביב 3899/יג פד"ר חלק א' עמוד 13, הרכב הרבנים א. גולדשמידט, ש.ש.קרליץ, י.בבליקי).

כלומר, אם הבעל טוען טענת עוברת על דת כנגד אשתו כגון שטוען שהיא "משמשתו נידה" או "מאכילתו שאינו מעושר" ומנגד האישה תכחיש עובדתית את הנטען דהיינו שתטען כי כלל לא שימשה איתו או כלל לא האכילתו, הרי שבמקרה כזה הווי טענה מול טענה ומשלא הוכיח התובע את תביעתו אין כל בירור שאכן הדברים קרו ודינה של תביעה כזו להידחות כדין "כופר הכל".

יתירה מכך, לכל אדם חזקת כשרות. נמצא שאין כל סיבה לחשוד אדם שמן הסתם עומדת לו חזקת כשרות ואנו מניחים שהוא לא עבר על דין תורה והכשיל את השני בכך. ולפיכך כאשר הנטען מכחיש ואין לטוען כל הוכחה אין בפני כל סיבה בכלל להאמין שאכן קרה מה שנטען. מ"מ נראה פשוט שבהכחשה לא יהא התובע נאמן. והדברים מפורשים בדברי ה"נודע ביהודה" מהדו"ת אבהע"ז סי' כ"ו, הובאו להלן. א"כ במה דיברה המשנה שציינה את "משמשתו נידה" בעוברת על דת. הדברים אמורים באופן המתואר בגמ' שם כתובות עב א' "דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזל ושיילה אישתכח שיקרא". כלומר בעצם, אין האישה מכחישה את עצם העובדא שהיו יחסי אישות בינה לבעלה בתאריך מסוים, אלא שטוענת שהייתה טהורה ועתה נתברר בעצם שהייתה טמאה ונמצא שהכשילה את בעלה באיסור. העולה מזה שלו הייתה האישה מכחישה את דברי הבעל, לא היה הבעל נאמן בטענתו. גם מעצם האוקימתא של הגמ' מוכח שללא ההוכחה של "אזל ושיילה ואישתכח שיקרא" וכמו שמבוארת בראשונים דרגת הבירור הזו שהיא נאמנותו של זה שאמרו בשמו, מ"מ ללא ראיה זו, גם במחלוקת בנקודה זו בין הבעל לאישה, אם הייתה האישה טהורה בזמן פלוני כדבריה או טמאה כדברי הבעל, לא היה הבעל נאמן בטענתו.

זאת ועוד, על דברי המשנה הנ"ל בכתובות עב א' של עוברת על דת, הקשו בגמ': "היכי דמי אי דידע נפרוש ואי לא ידע מנא ידע?". הקשה הר"ן: "והאי דלא אוקמה במודה כתב הראב"ד ז"ל משום דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע". ועל כך חולק הר"ן וכותב: "ולא נראה דלהפסיד כתובתה ודאי דנאמנת דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי". ולכאורה עולה מזה כי לגבי האיסור אינה נאמנת וא"כ כיצד ניתן לגרשה על פי הודאתה. וצ"ל שלגבי זכות זו שנתנו לה שאי אפשר לגרשה בע"כ בכך הוי תביעה שבין שני בע"ד ולא לגבי שאלת האיסור שהרי דין "עוברת על דת" מבואר שאינו משום האיסור שבדבר, אלא משום שהיא הכשילתו ואי אפשר לאדם לחיות עם השני בצורה כזו. נמצא שהמכשיל מקלקל את חיי הנישואין. וכבר עמד על כך המשנה למלך בפ"ב מהלכות סוטה ה"א: "דכל אותן ששנינו בפרק המדיר דיוצאות בלא כתובה לאו משום דאינהו עברו על איסור דלא מצינו בשום מקום דאם האישה אכלה חלב או דם שתצא בלא כתובה".

היטיב להגדיר זאת החזון איש כתובות סי' ק"י סק"ה בהתייחסו לדברי המשנה למלך, והסביר:

"אלא נראה דלא מיתדר ליה באישה כזו... והרי קלקלה האישות שאינו יכול לדור עימה."

אך פשוט הוא שבלא הודאת האישה, יש צורך בבירור גמור ככל תביעה שבין שני בעלי דינים.

מעתה יש לבחון את המקרה שלפנינו האם נוכל לחייב את הבעל על פי טענת האישה והכחשת הבעל. לכאורה על פי הנ"ל הרי במקרה של הכחשה אין מקום לקבל טענת האישה על כך שהוא "עובר על דת". הן מצד ההכחשה והן מצד כי אין להוציא אדם מחזקת כשרות ומה לנו לתלות בו שעבר איסורים?

אלא, שלמעשה במקרה שלפנינו, לא הכחיש הבעל אלא הודה בעובדות שאכן היה לו מגע עם אשתו בזמן היותה נידה כולל דברים של חיבה, אלא שטען שהיה זה בהסכמה של אשתו. מעתה, יש לבחון היאך נדון בטענה זו. זאת משום דבטענה זו הרי הוא מוציא את האישה מחזקת כשרות בזה שאומר שהיא עשתה כן בהסכמה ולמעשה עברה היא איסורים ביודעין, ולא כל כמיניה לומר כן על אחרים שעשו איסור כאשר בסתם מעמידים אנו כל אדם בחזקת כשרות. ואף שגם היא בטענתה כלפיו מוציאה אותו מחזקת כשרותו, שהרי היא טוענת שנגע בה והתקרב אליה נגד רצונה בזמן נידתה, וא"כ למה נאמין לה? התשובה לכך היא שאמנם כן הוא שהיא בטענתה מוציאה אותו מחזקת כשרות ואם אכן היה הבעל מכחיש זאת מכל וכל שלא קרב אליה ולא עבר שום איסור, לא הייתה האישה נאמנת בטענתה, אלא מאי, הוא הרי מעצמו הודה בכך שעשה מעשה איסור אלא שטוען שאשתו הסכימה דהיינו תולה את הקלקלה גם בה, והרי היא מכחישה זאת מכל וכל, ומה לנו להוציאה מחזקת כשרותה של אישה כשרה בישראל. הוא הבעל כלפי עצמו ודאי נאמן אך בחלק שמטיל עליה אינו נאמן ושוב א"כ נשארה בפנינו רק גירסת האישה שהרי לומר שהיא הסכימה אינו נאמן.

אלא שעדיין יש לנו לדון מדוע אינו נאמן במיגו? שהרי, היה הבעל יכול להכחיש לגמרי ואז היה הוא נאמן, א"כ נאמינו שהייתה הסכמה של האישה במיגו שיכל להכחיש מכל וכל ולא להודות.

שאלה דומה לזו ממש איתא בשו"ת "פנים מאירות" חלק ב' סי' י"ב, הובא בבית מאיר סי' צ"ו סעיף י"ב (הובאו דבריו בפתחי תשובה בסי' קטו ס"ק ג') ששאל כן על דין המשנה בעוברת על דת בשימשתו נידה, מה יהיה הדין כאשר האישה מודה אך טוענת שהיא לא הכשילתו לבעל בזה משום שהוא ידע מכך, האם תהא נאמנת במיגו שיכלה להכחיש מכל וכל? (מעצם שאלתו הנסמכת על מיגו, מוכח דאם הייתה האישה מכחישה ברור שהייתה האישה נאמנת וכמו שנכתב לעיל).

וכתב על כך הפנים מאירות, שבמקרה כזה ישבע הבעל שלא ידע והיא הכשילתו ויוציא את האישה בלא כתובה. ולכאורה שיטה זו מחודשת היא לומר דע"י שבועה ניתן לבעל נאמנות אף להפסידה ממון ולגרשה בע"כ כנגד מיגו של האישה. אך אפילו לשיטת הפנים מאירות מבואר שללא שבועה האישה נאמנת בטענה זו לומר שהבעל ידע. ואמנם הדבר אינו מוסכם ושיטות יש לכאן ולכאן. הפ"ת מביא שיטת המהר"י הלוי אחי הט"ז, דאינה נאמנת כלל להעלות טענה כזו שהבעל ידע, דאם לא תאמר כן, הרי כל עוברת על דת תטען שגם הוא הבעל "עובר על דת" וזה הרי אין בידו להוכיח? אך הפ"ת נוטה להעמיד את דהרי המהר"י הלוי במקרה שהיו עדים על כך שעברה את העבירה וא"כ "לא מפיה אנו חיים", בזה אינה נאמנת לטעון על הבעל שידע וכדומה, אבל אם כל האימות שהאישה עברה עבירה הוא מפי האישה בלבד ועל כך אנו נסמכים, תהיה האישה נאמנת במיגו שבעלה ידע. עוד הביא הפ"ת תשובת ה"נודע ביהודה" מהדו"ת סי' כו שנשאל על מקרה זה ממש שהודתה האישה ששימשתו נידה אך טענה שבעלה ידע מכך. והשיב הנודע ביהודה דאם ידוע בעדים ששימשה אינה נאמנת כלל. בתחילת דבריו הגדיר הנוד"ב את טענת האישה "הנה טענת האישה שבעלה ידע מזה היא טענה חלושה וגרועה מאד שאף אי נימא שיצרו תוקפו...אבל לא נחשד גם היותר רשע כל שאינו רשע להכעיס להיות שביק היתרא" ובהמשך דבריו כתב דבידוע על פי עדים ששימשה אך טוענת שבעלה ידע מכך "ודאי שלא מפיה אנו חיים ולא הייתה נאמנת כלל דמהי תיתי להאמינה". אך במקרה שאין עדים וכל הידיעה על כך ואימותה הוא על פי הודאת האישה הרי היא נאמנת במיגו.

על פי דברים אלו במקרה הנדון בפנינו אימות הידיעה שהבעל נגע בה בעת נידה הוא על פי הודאת הבעל בלבד שהרי אין עדים היכולים להעיד על כך. והבעל הרי טוען שאשתו הסכימה לכך, א"כ יהא נאמן במיגו שהיה יכול להכחיש מכל וכל. ושוב א"כ לא יהא הבעל בגדר "עובר על דת".

אך נראה שאף על פי כן יש מקום לדון ולקבל את הודאתו של הבעל ולהגדירו כ"עובר על דת" על סמך הודאתו ולשלול את אפשרות המיגו הנ"ל. זאת, בהסתמך על דברי הבעל בעת שהתנהל הדיון בפני ביה"ד. בעת הדיון בביה"ד קיבל עליו הבעל להיבדק בפוליגרף אודות השאלה אם עשה את המעשים המיוחסים לו ע"י האישה או לא וגם קיבל עליו את תוצאות הבדיקה בצורה שיחייבו אותו ליתן גט אם יתברר ששיקר. והרי הוא יודע שהמעשים האלו היו במציאות, ממילא אחר שקיבל עליו בדיקת פוליגרף לא היה יכול להכחיש ולטעון שלא היו הדברים מעולם שבכך יוכחש ע"י בדיקת הפוליגרף שזה עתה קיבל על עצמו, ולכן אין לו מיגו להכחיש את העובדות ולומר שלא היו. אלא מאי, יש לו מיגו שמלכתחילה היה יכול שלא לקבל עליו את בדיקת הפוליגרף, אבל א"כ זהו בדיוק הנדון של "מיגו למפרע", שאדם מאבד את זכות המיגו כאשר הוא עצמו טען מקודם טענה שחסמה אותו מלומר כמו שאומר עתה. עמדת הבעל נבנתה בשני שלבים: ראשית קבלת בדיקת פוליגרף ושנית הטענה שהאישה הסכימה שעתה לא יכול לאומרה, ולכן הוי מיגו למפרע שאינו עומד לטוען לזכותו.

נראה שיש כאן נקודה נוספת שיש להדגישה – נקודה היכולה לשפוך אור על המניע להודאתו. הוזכר לעיל, שבתחילה, בעת הדיון הראשון בביה"ד הכחיש הבעל מכל וכל את העובדות. משום מה, לאחר שעלה ענין הפוליגרף והבעל עצמו הציע שיקבל על עצמו את הבדיקה ותוצאותיה, "סידר" הבעל את הודאתו, וטען שאמנם המעשים בפועל היו אך נעשו בהסכמה. כלומר, הבעל מטעמים שעימו בחר לנטוש את דרך ההכחשה הטוטאלית ובחר בדרך זו של הודאה בהסתייגות. הבעל לא טרח להסביר זאת, אך יותר מנראה הוא כי אימת הפוליגרף לתופסו בשקר היא היא שהניעה אותו להודות בעובדות ולבחור בדרך של "אמנם אני מודה בעובדות אבל..." מעתה נתגלה כי הבעל הוא זה שבמו פיו פסל את אפשרות ה"מיגו" לטענת הכחשה של העובדות, זאת משום שאין הדבר נוח לו. כלומר, בנסיבות שנוצרו הבין הבעל כי אין לו כל סיכוי לשרוד מול הפוליגרף אם יעמוד בהכחשתו. מהותו של מיגו היא האפשרות לטעון טענה אחרת שעקרונית היא יותר טובה. במקרה דנן הבעל כבר "ניסה" את הטענה שהיא יותר טובה והחליט כי עבורו היא אינה טובה, א"כ מה לנו לטעון טענת מיגו עבורו.

על בסיס שתי נקודות אלו, אין לקבל את טענת הבעל כאילו האישה הסכימה למעשיו. לפיכך, מתוך טענת הבעל כולה נותרה למעשה רק חלק ההודאה בעובדות, שלגביהם יש בפנינו "הודאת בעל דין" שאכן עשה את המעשים המיוחסים לו, וממילא לאו כל כמיניה לתלות באישה מעשי איסור בשעה שיש לה חזקת כשרות.

אימות או הודאה כתוצאה מאי מתן תשובה לביה"ד
מסלול נוסף, שעליו נוכל להשתית את נאמנות האישה על טענתה כי הבעל "עובר על דת" ולא לקבל את גירסתו של הבעל היא על בסיס החשבת סירובו של הבעל לענות לשאלות ביה"ד.

ביה"ד ביושבו לדון אינו שותף פסיבי לדיונים. התפקיד והחוב המוטל על ביה"ד בעת שבאים שני צדדים הוא להגיע לגילוי האמת. במסגרת זו ביה"ד הוא המנווט הוא השואל והוא החוקר. חקירת הצדדים וב"כ נעשית רק מתוך "סיוע" לביה"ד בתפקידו לשאול את השאלות המיועדות לגילוי האמת. מה קורה כאשר צד מהצדדים אינו מעונין להשיב לשאלות ביה"ד ומנסה לשמור על הקרוי "זכות השתיקה"? או אפילו משיב תשובות על שאלות שלא נשאל אלא הוא יצר אותן.

דיני הראיות במקרה זה שונות בביה"ד הרבני מאשר בביהמ"ש. בביה"ד הרבני נקבעים סדרי הדין והראיות על פי הנפסק בשולחן ערוך ובפוסקים שאחריו. על פי ההלכה קיימת חובה מוחלטת על כל צד לענות לכל שאלה שביה"ד שואל. אין לצדדים את האופציה שלא לענות על שאלה שנשאלה ע"י ביה"ד. במקרה שבכ"ז יש סירוב של נשאל לענות על שאלה, על פי ההלכה לא זו בלבד שמדובר על "התרשמות" אלא הרבה מעבר לכך. הדבר נחשב כהודאה גמורה של הנשאל באותן עובדות שאליהן התייחסה השאלה. וכך כותב הרא"ש בתשובה כלל קז סי' ו':

"וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר ומחמת שלא יתברר הוא כובש דבריו, ויעשה הדיין כאילו השיב ונתברר שקרו".

דברי הרא"ש הנ"ל הובאו להלכה, ראה חו"מ סי' טו סמ"ע ס"ק יג, וש"ך ס"ק ה'.

במקרה שלפנינו נוסחו השאלות ע"י ביה"ד ונשלחו למכון לפוליגרף. עוד טרם ומבלי להיכנס לשאלת מהימנות בדיקת הפוליגרף, שלזה נתייחס בהמשך, שאלה זו היא שאלת אמינות של הממצאים של בדיקת פוליגרף אם יכולים הם להתקבל כראיה או לא. אבל בדיקת הפוליגרף עצמה בנויה משני שלבים:

1) שלב השאלות – שהינם שאלות שנוסחו ע"י ביה"ד.
2) עריכת ממצאי הבדיקה של נתוני תגובות מכשיר הפוליגרף לתשובות שהשיב הנבדק, ע"י המומחה והפיכתם למסקנות.

הדיון ההלכתי ביחס לקבילות תוצאות בדיקת פוליגרף הינו ביחס לקבלת מסקנות הבדיקה לאחר שנשאל השיב עליהן. זהו השלב השני הנ"ל. אך ביחס לשלב הראשון של העמדת השאלות בפני הנשאל, אמנם זכותו של כל אדם לומר כי אינו חפץ כלל לעמוד בבדיקת פוליגרף מטעמים שעימו. ביה"ד מוכן לקבל זאת ולא יראה בכך ראיה מוכחת לאי אמינותו של הנשאל. אך באם הנשאל-הנתבע הביע את מוכנותו העקרונית להיבדק בפוליגרף ולהשיב לשאלות ואף קיבל עליו מראש דבר זה מרצונו והופיע לבדיקה אצל מומחה הפוליגרף, אלא שאינו מוכן להשיב על שאלות כפי שנוסחו ע"י ביה"ד, כאן נפגמה אמינותו. משום שאף אמנם אם לתוצאות הממצאים של מומחה הפוליגרף אין משקל של ראיה מוכחת, הנה ביחס לשאלת הנשאל את השאלות שניסח ביה"ד, בזה משמש מומחה הפוליגרף כזרוע ארוכה של ביה"ד (officer of court) לביצוע טכני של השאלות.

לפיכך, סירובו של הנשאל להשיב על שאלות ביה"ד שנשאל באמצעות מומחה הפוליגרף, יש לראות בהן כסירוב לענות על שאלות שנשאל ע"י ביה"ד עצמו. שכן, כאמור מומחה הפוליגרף מהווה בשלב זה "ידו הארוכה" של ביה"ד ומשמש כפה של ביה"ד בלבד. משכך פני הדברים, דינו של המסרב באופן זה לענות לשלות שנשאל ע"י מומחה הפוליגרף, כמי שהודה ונתברר שקרו כמ"ש הסמ"ע והש"ך הנ"ל.

מסקנת הדברים ביחס לעילת "עובר על דת"
מקרה דנן עומד בכללי ההלכה להחלת דין "עובר על דת". קיימת לפיכך עילת גירושין.

יש אימות בפנינו על העובדות מכח "הודאת בעל דין."

יש בפנינו אימות העובדות, כתוצאה מאי מתן תשובה לשאלות ביה"ד ע"י הנתבע שדינו על פי כללי ההלכה כמי שהודה בעובדות.

עילת גירושין בטענת "מאיס עלי"
בצד השאלה הראשונה של "עובר על דת" ובמנותק ממנה, הועלתה ע"י האישה טענה כי חייה עם בעלה במצב התנהגות זה שהוא מנסה או כופה עליה חיים המנוגדים לחלוטין לאורח חייה – ובנוסף עצם הניסיון והכפייה לכך בשעה שברור לבעל כי הדבר הוא בניגוד מוחלט לרצונה ופוגע בפרטיותה האישית ממש תוך הפעלת התנהגות בוטה ונלוזה כלפיה. היא רואה בכך פגיעה נפשית בה. כל אלו הביאו לכך כי בעלה המאיס את עצמו עליה – לטענתה, בעקבות דפוס התנהגות זו כלפיה טוענת האישה כי דרך זו הביאה אותה למצב "אל חזור" שכיום היא במצב שאינה יכולה כלל לחשוב על חזרה לחיות עם בעלה. מאיסותו עליה היא כה נחרצת היא אפילו לא מעלה במחשבתה כל אפשרות לחזור לחיות יחד עימו וק"ו במעשה.

האם אכן לפנינו מאיס עלי ב"אמתלא ברורה"?

אנו נדרשים למידת ההוכחה שצריכה האישה הטוענת טענת מאיס עלי להביא לביה"ד כדי שההגדרה אכן תהיה במעמד של "אמתלא ברורה". מה הכוונה "ברורה".

בנוסף, יש לדון מהי דרגת חומרתה של אותה התנהגות, האם זו צריכה להיות התנהגות שהיא עצמה יכולה להוות עילת גירושין או ששאלת המניע למאיסות תלויה בחיים בשטח ואפילו אם אין בטענה כשלעצמה עילת גירושין כמשמעותה על פי ההלכה באבן העזר.

ידועה ההלכה שהציב רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל בשו"ת חוט המשולש סי' ב:

"שהעיקר הוא מאיס עלי הוא אף היכא דאינה יכולה לברר האמתלא ואף בלי רגלים לדבר"

בתשובתו הנ"ל ביסס את הדברים על דברי הרשב"א בסי' תקעב שכתב:

"ואם יש ואם נפשכם לומר שאינה יכולה לומר מאיס עליה אלא במה שאפשר שיש לו דבר שהוא מאיס וכו' אינו זה שאין החן והמיאוס תלויים אלא ברצון הלב".

ובסוף דבריו שם מסיק:

"דברור מדעת כל הפוסקים הראשונים ז"ל שע"פ דינא דגמרא לא בעינן רגלים לדבר בטענת מאיס עלי".

הרמ"א באבהע"ז סי' עז סעיף ג' נתן בידינו את הגדרה:

"בטוענת מאיס ואינה נותנת אמתלא מבוררת, אבל מ"מ נותנת אמתלא ואין בזה רמאות והבי"ד ידונו בזה לפי ראות עיניהם".

לגבי דרגת הבירור על טענת האישה מצינו דעות בזה. הב"ח, בקיצור דיני מורדת אות ב' כתב:

"אם נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראית לחכמי המקום למה הוא מאיס עליה שברצון הייתה נשארת תחתיו לולא זה הדבר שהיא טוענת ואומרת שמאיס עלה והיא טוענת בברי שכך הוא אע"פ שאינה יכולה לברר כלל אפילו ע"י עד אחד וכו'".

מאידך מדברי הבית שמואל בקיצור דיני מורדת אות ג' עולה כי אמנם יש צורך בבירור של שני עדים אך הוא עצמו סייג זאת וכתב:

"אם אינה יכולה לברר דבריה ע"פ עדים אז הוי טענה שאינה ברורה דהיינו אם אין נראה רמאות אז יכול לגרש אותה מיד בלא כתובה".

כלומר, גם לשיטת הב"ש אף שדרוש בירור על טענת האישה, קנה המידה אינו בהכרח דווקא שני עדים, משום שתכליתו של הבירור אינו כבכל דיני הראיות, שהוכחת העובדות היא דרישה אבסולוטית ובלא זה אין מקום להעלאת הטענה של התובע/ת, אלא קנה המידה בנושא מאיס עלי באמתלה ברורה הוא "אין נראה רמאות" כלומר ביה"ד צריך להגיע למצב בו יהא משוכנע כי המניע לטענת "מאיס עלי" של האישה מקורו בכנות ולא נטען מתוך מרמה. היה וביה"ד נראה לו כי אין רמאות בטענת האישה, בכך נשללה האפשרות כי בפנינו "תכסיס" מצד האישה ודי בכך כדי לקבל טענת האישה כי בעלה מאוס עליה כטענה מהימנה.

אם נחדד הדברים, הצורך בבירור על טענת מאיס עלי אינו משום הדרישה להוכחה פוזיטיבית-חיובית של העובדה, אלא כל הליך הבירור נועד לשלילה של האפשרות למניע אחר לטענת מאיס עלי והצגת הטענה במרמה. משאך הוכח חלק זה כי התביעה והטענה של מאיס עלי הייתה בכנות וממניע ענייני, די בכך. ומששוכנע ביה"ד על פי הבנתו כי אכן אין לתלות את טענת האישה במניעים אחרים שוב דינה של טענת מאיס עלי להתקבל.

הגדרה זו לגבי הבירור תואמת גם את דברי הרמ"א שהובאו לעיל בענין מהות המאיסות אם היא אכן טענה שהביאה וגרמה את המאיסות כדברי האישה או לא. מכח זה חידש הרמ"א כי אין צורך באמתלא מבוררת דווקא, אלא "כל שיש אמתלה ואין בזה רמאות" ומי המוסמך לקבוע דבר זה ובאיזה קנה מידה? על כך ממשיך הרמ"א ואומר: "והבי"ד ידונו בזה לפי ראות עיניהם".

הווה אומר: הצורך בהוכחה אינו לגופו אלא כדי שביה"ד יהיה משוכנע כי אין כאן רמאות ובכך מיצה הליך הבירור את עצמו. מהאי טעמא גם הקובע אם להשתכנע בחומרת המאיסות הוא ראות עיני בית הדין.

וכדברים האלו הסיקו וכתבו הרכב ביה"ד הרבני בתל אביב בתיק 2944/לו (הרבנים: ח.ג.צימבליסט, ע.אזולאי וש. דיכובסקי) פורסם בפד"ר חלק יא עמ' 193:

"ובכן, כל הצורך בהוכחה למאיסות הוא אך ורק כדי להשתכנע באמיתות הדבר ושאכן מאיסות ממשית לפנינו ולא מדומה, אבל כל שאנו משוכנעים אין צורך בהוכחות".

וראה לענין הגדרה זו דברי החזון איש (אבן העזר סי' סט אות טז) בפירושו לדברי הבית שמואל שפסק דאם טוענת מאיס עלי ותובעת כתובתה ליתא לדינא דמתיבתא. וכתב על כך החזון איש:

"והעיקר תלוי לפי ראות עיני הדיינים אם יש ריעותא במאי דתבעה כתובה, אבל אם נראין הדברים דמאיס עליה אלא שמבקשת כתובה כדי שתוכל להתפרנס... אינה מפסדת בתביעתה".

כלומר, כל ששוכנעו הדיינים שהבעל מאוס עליה אין תביעת הכתובה מקלקלת את טענתה. והיינו כפי המבואר לעיל שעיקר ההוכחה מכוונת רק כדי שיהיה ביה"ד משוכנע כי תביעתה אכן כנה ולא ממניעים אחרים. הא כל ששוכנע ביה"ד בכך דינה כאומרת מאיס עלי לכל דבר וענין.

נראה דהבסיס לכל הנ"ל הם דברי התוס' בכתובות סג' ב' ד"ה אבל שכתבו:

"דלא מציא למימר מאיס עלי אלא היכא דיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה".

והנה על פי כל הדברים הנ"ל נראה, דאמנם הבאנו לעיל כי אין בתוצאות בדיקת פוליגרף בכדי להוות הוכחה כעדים, משום כל המגבלות שבבדיקה זו ותוצאותיה. אך נראה פשוט שכל זה נכון לאותם מקומות שאנו זקוקים להוכחה חיובית בדרגת בירור שני עדים. בזה אנו אומרים שלמרות הסבירות שיש בבדיקת פוליגרף אנו עדיין לא נוכל לקבלה כתחליף לעדות שני עדים.

אכן לגבי בירור מידת האמתלא שבפי האישה, ודאי שתוצאות בדיקת פוליגרף מהוות לפחות "רגלים לדבר" ואף יותר מכך. בעיקר, אמורים הדברים כאשר בפנינו תוצאות בדיקה כפולה של שני הצדדים הנוגעים בדבר, ותוצאות הבדיקה מורות על צד אחד כדובר אמת ועל צד ב' כדובר שקר. במקרה כזה, בכדי לדחות את סבירות התוצאות נצטרך לומר שחלה טעות בשתי הבדיקות מקצה לקצה, וזה דבר לא סביר כלל ורחוק מן ההיגיון.

הווה אומר: לגבי שאלת נכונות ה"אמתלא" תועיל בהחלט פוליגרף כדי לאושש את טענת האישה שתהווה בכך "אמתלא ברורה".

שכן, לפי קנה המידה של מהות הראיה בזה כפי שהתבאר לעיל, אנו זקוקים להוכחה אך ורק כדי לשלול את החשש שתביעת האישה היא ממניעים אחרים, ולזה בהחלט שיש בידינו הוכחה של סבירות רבה שדי בה כדי לשכנע את ביה"ד בכדי להוציא ולבטל חששות של מניעים זרים מאחורי טענת האישה בשעה שאל מול פנינו מונחות שתי בדיקות המשלימות זו את זו ונותנות תמונה ברורה על רקע תלונת האישה. ועל כך נאמר (דברי הרמ"א) "כל שיש אמתלא ואין בזה רמאות...והבי"ד ידונו בזה לפי ראות עיניהם".

מסקנת הדברים ביחס לעילת "מאיס עלי"
מקרה דנן עומד בכללי ההלכה להחלת דין "מאיס עלי באמתלה ברורה". קיימת לפיכך עילת גירושין.

יש בפנינו אימות ברמה הנדרשת על פי ההלכה על עובדת היותה של האמתלא הנטענת המניע למאיסות הבעל בעיני האישה. אימות שביה"ד יכול בהחלט לסמוך עליו כדי להבין שבפנינו טענת מאיסות שאין בה מניעים זרים.

בנוסף, קיים בפנינו אימות העובדות למצב זה של מאיס עלי כפי שנקבעו לגבי אימות העובדות של עוברת על דת לעיל על בסיס "הודאת בעל דין".

סיכום נושא עילות הגירושין
על פי כל הדברים הנ"ל, שתי עילות הגירושין שנטענו על יד האישה בתביעתה לחייב את בעלה בגט, הן היותו של הבעל "עובר על דת" והן טענת "מאיס עלי", עמדו בשני המבחנים הנדרשים על פי ההלכה.

1. מבחן ההגדרה
כל טענה הנטענת בביה"ד יש לקבוע ראשית אם הטענה כפי שהועלתה אכן עומדת בהגדרות ההלכה והשו"ע כדי לקבוע שאם אכן היה מעשה זה הוא מחייב בגט. במקרה שלפנינו, אין ספק כי המעשים שנטענו אכן עומדים בהחלט בהגדרות ההלכתיות הן לגבי טענת "עובר על דת" והן לגבי היותו "מאיס עלי באמתלה ברורה", כפי שנקבעו ההגדרות בשו"ע. הווה אומר, אם יעמדו טענות האישה במבחן הנוסף של בירור העובדות ואמיתות טענותיה הרי שבהחלט יש במעשי הבעל כדי לחייבו בגט.

2. מבחן הוכחת העובדות
כל טענה הנטענת בתביעה המונחת בפני ביה"ד חייבת לעמוד בנטל ההוכחה העובדתית. דהיינו על התובע לברר ולהוכיח כי אותם עובדות אשר הוא טוען אכן היו במציאות.

על פי כל האמור התובעת עמדה בנטל ההוכחה הנדרש על פי ההלכה.

לגבי עוברת על דת הדברים כבר הוזכרו כי קיים אימות מלא מדין הודאת בעל דין וכן אימות נוסף שנחשב כהודאה כתוצאה מאי מתן תשובות לשאלות שנשאל.

אלו בהחלט קיימות גם לגבי טענת מאיס עלי. אלא, שלגבי טענת מאיס עלי באמתלה ברורה, הוספנו שדי גם על פי ההלכה בבירור הבדיקה של פוליגרף לשלילת מניעים זרים כפי שנתבאר.

הדין בהלכה לגבי המקרים הנ"ל
עובר על דת
דין עוברת על דת מבואר במשנה כתובות דתצא בלא כתובה ונפסק בשו"ע אבהע"ז סי' קטו סעיף א'. כבר הזכרנו לעיל דינו של עובר על דת מבואר בבית שמואל שם ס"ק א' בשם השלטי גיבורים (על דברי המשנה בכתובות עב, לב ע"ב מדפי הרי"ף) : "ואם הוא מכשיל אותה בדבר איסור או נודר ואינו מקיים כופין אותו וליתן גט". יש דקדוק לשון בדברי הבית שמואל שלא נמצא בשלטי גיבורים. הבית שמואל כתב "כופין אותו להוציא וליתן גט" דהיינו, לא רק חיוב אלא אף כופין במקרה זה. נראה כי מקור מפורש לדברי הבית שמואל הם דברי הרמ"א בסי' קנד סעיף א' שכתב:

" יש אומרים דמומר כופין אותו ע"י כותים להוציא... ויש חולקים ואומרים דאין כופין למומר או לשאר עובר על דת אא"כ פושע לה כגון שמאכילה דבר איסור..."

כלומר, מתוך דברי הרמ"א הנ"ל עולה בבירור, כי במקרה שהבעל עובר על דת במסלול של "מאכילה איסור" בזה לכו"ע כופין, אף לסוברים שבכל שאר מקרים אין כופין, (וק"ו הדברים דכופין לי"א הסוברים שגם למומר כופין שהרי הישוו שם הדברים).

זה המקרה הנידון לפנינו ביתר שאת בבעל המכריח בפועל את אשתו לעבור איסור ובוודאי איסור חמור כנידון דידן.

המסקנה היא שבמקרה שלפנינו יש לא רק להטיל חיוב על הבעל אלא ביהותו "עובר על דת" המכשיל את אשתו באיסור יש לכפותו לגט.

מאיס עלי באמתלא ברורה

לגבי דין מאיס עלי באמתלה ברורה, לא נאריך שכבר נכתב רבות ונביא בקצרה המסקנות. כידוע נחלקו בו אבות העולם. לדעת הרמב"ם כופין את הבעל ולדעת הרא"ש אין כופין. מרן בשו"ע פסק כהרא"ש נגד הרמב"ם.

בשאלה, האם לשיטות שאין כופין יש מ"מ "חיוב" בגט, יש דעות בין בתי הדין. ראה ערעור תשמ"ב/10, פד"ר חי"ב עמ' 104, ועמ' 114 (הרבנים עובדיה יוסף, ולדנברג, קוליץ). מאידך יש רבים הסבורים כי גם לשיטת הרא"ש שאין כופין מ"מ יש חיוב. ראה עזרת כהן לראי"ה קוק תשובה נה- נו.

בפרט הדברים אמורים ביחס למקרה של "מאיס עלי באמתלא ברורה" שבה רבים הסבורים שאף אי נימא שהרא"ש חולק אף במקום של אמתלא ברורה היינו רק לענין שאין כופין אבל גם לשיטת רא"ש במקרה זה מחייבים אותו ליתן גט ללא כפיה.

ראה לענין זה, בפס"ד של ביה"ד הגדול ערעור תשכ"ח/3 בהרכב הרבנים הנשיא יצחק נסים, אליעזר גולדשמידט זצ"ל ויבלט"א הרב יוסף שלום אלישיב שליט"א, פורסם בפד"ר חלק ז' עמוד 204-205, שהביאו כן בשם הריטב"א והמאירי. וכן במאמרו של הרב חגי איזירר, שורת הדין חלק ב' עמ' עג, עט סובר כן שיש חיוב במקרה זה גם אליבא דשיטת הרא"ש. וראה במאמרו של הרב צימבליסט פורסם בשורת הדין חלק ה' עמ' רל שהביא שהדבר תלוי במחלוקת רבינו יונה ור"ת. וראה עוד בפס"ד של הרב ישראלי לח/131 לח/134 שיש חיוב גט בכה"ג.

כמו כן יש שיטות הסוברות כי באישה הנותנת אמתלא ברורה, כופין את הבעל לגרשה אף שבמקרה רגיל של מאיס עלי אין כופין. זוהי דעת הר"מ מרוטנבורג שהובא ברא"ש.

ויש מאחרוני זמננו שכתבו שיש אף לסמוך על דעה זו, ראה ציץ אליעזר חלק ד' סי' כא:

מכל האמור יש כר נרחב לדון בדבר כפיה לגרש במקום שישנו בטענת המאיס עלי אמתלא מבוררת, ובית הדין רואה צורך השעה לכוף את הבעל לגרש כדי שלא תצא האשה לתרבות רעה.

וראה עוד בשו"ת יביע אומר חלק ג' אבהע"ז סי' כ' אות לד. דעתו לענין צירוף טענה זו לענין כפיה במקום שיש עוד טענה, שכתב:

המורם מכל האמור שהואיל ומצאנו חברים רבים גדולים ועצומים מרבותינו הראשונים דס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל שכופין את הבעל לגרש בטענת מאיס עלי. וכן תיקנו רבנן סבוראי בבי דינא דמתיבתא, ונהגו בתקנה זו עד סוף זמן הגאונים קרוב לשש מאות שנה, ועשו מעשה רב לכוף את הבעל להוציא בטענת מאיס עלי. אע"פ שרבים מהפוסקים אינם סוברים כן, וגם מרן בש"ע סובר שאין כופין, מ"מ כשיש עוד צירופים להקל, שפיר סמכינן ע"ז הלכה למעשה.

והנה הרא"ש גופיה שיצא לחלוק בעוז על שיטת הרמב"ם שכופין, מ"מ הוא עצמו כתב בשו"ת כלל מג סי' ח':

אמנם, בנדון זה, ספר לי אחיה אמתלאות שנותנת למרידתה, ואתה דיין בדבר הזה, תחזור על הדבר אם יש ממש בדבריה. ואם דעתו לעגנה, ראוי הוא שתסמוך על מנהגכם בעת הזאת, לכופו ליתן גט לזמן.

מכל האמור נראה, שוודאי יש מקום רב להטיל "חיוב" על הבעל לגרשה במאיס עלי במקום שיש אמתלא ברורה. ולענין כפיה מצאנו שיש הסוברים שיש לצרף את דעת הרמב"ם ואת דעת הסוברים שבאמתלא ברורה כופין, במקום שיש עוד סיבה ועילה לחייב ולכוף את הבעל.

נראה עוד, שבמקום כזה שהבעל עושה מעשה איסור בעיקר דיני האישות דהיינו טהרת המשפחה, ומנסה בכל דרך לכוף את האישה לחיות באיסור, וודאי הוא שהאמתלא במקרה זה היא על עיקר האישות שאינה כדת וכדין. מאיסות על מניעת חיי נישואין על פי הלכה וודאי שיש בה פגיעה ומהווה הרבה יותר מצער גוף רגיל.

במקרה זה סברא פשוטה היא שיש להפריד בין בני הזוג, שהרי לא ניתן ידינו לאיסור חמור זה. ממילא, הדעת נותנת שבמקום שהאמתלא המבוררת נוגעת למצב שבהשהייתו יש מצב איסור רק מחמת עובדה זו שהם נשואים, שעלינו לעשות כל מה שניתן להפריד ביניהם ומאיסות זו היא על עיקר התנהגות וניהול חיי האישות.

בזה נראים הדברים כי אף שנחלקו בדעת הרא"ש אם יודה שיש חיוב במקרה של אמתלא ברורה, זהו כאשר הנידון הוא מאיסות רגילה של אישה כלפי בעלה. אך מאיסות כזו של פגיעה בציפור נפשה של האישה הרוצה לשמור על חיי נישואין כשרים, יש מקום רב להניח שאף לדעת הרא"ש יש "חיוב" על הבעל לגרשה בגט וייתכן שאף כפיה.

פסיקת הדין
במקרה שלפנינו הועלו שתי טענות עיקריות ע"י האישה לחייב את בעלה בגט. טענה שהבעל הינו בגדר "עובר על דת" כמשמעותו בהלכה. וטענה שניה היא טענת מאיסות ובלשון ההלכה "מאיס עלי" כשיש ברשותה "אמתלא ברורה".

שתי העילות שהעלתה התובעת עמדו במבחן הראיות הנדרשות על פי ההלכה.

דעת ההלכה שבמקרה זה על שתי עילותיו, יש לחייב ואף לכוף את הבעל למתן גט פיטורין לאשתו.

על פי כל האמור ולאחר שהכריע ביה"ד כי הבעל הינו "עובר על דת" על פי גדרי השו"ע ובנוסף קיבל ביה"ד את טענת האישה כי התנהגות הבעל כלפיה יש בה כדי ליתן בידה סיבה אמיתית לטעון "מאיס עלי באמתלא ברורה", פוסק ביה"ד כדלהלן:

א. ביה"ד מחייב את הבעל לפטור את אשתו בגט פיטורין.
ב. באם הבעל לא יתן גט כפי שחויב, ידון ביה"ד בדרכים של אכיפת החיוב על הבעל על פי ההלכה ככל שתונח לפניו בקשה לעשות כן.

הרב אליהו היישריק – דיין

ג

ראיתי את מה שכתבו כבוד האב"ד וכבוד עמיתי, ואכתוב את דעתי בתיק זה. הצדדים נישאו בתאריך 15/10/2006, יש להם ילד שנולד בתאריך 09/01/2008, והצדדים פרודים מחודש 01/2008.

בפנינו תביעה שנייה של האישה לגירושין לאור טענות חדשות של התובעת, לפיהן הבעל כפה עליה קיום חיי אישות בזמן נידה בניגוד לרצונה, ומאידך גיסא, טענת הבעל כי הדבר נעשה בהסכמתה.

לפי החלטת בית הדין מיום כ"א שבט תשע"א 26/01/2011 נשלחו הצדדים לבדיקת פוליגרף לאימות הטענות. בתאריך 03/03/11 התקבלו בבית הדין תוצאות בדיקת הפוליגרף של האישה, ובתאריך 24/06/11 תוצאות הבדיקה של הבעל.

לאחר מִכֵּן התקבלו בבית הדין סכומי הצדדים.

לדעתי, אין מקום להתייחס לתוצאות בדיקת הפוליגרף ובכך לחייב את הבעל בגט כיון שהסכמת הבעל לקבל על עצמו את תוצאות בדיקת הפוליגרף הייתה על פי שאלות שנוסחו ע"י בית הדין, כשלמעשה בפועל מכון הפוליגרף שינה את נוסח השאלות על דעת עצמו ושאל את הצדדים שאלות בנוסח אחר, וזאת מבלי להיכנס לשאלות העקרוניות, מהי עמדת ההלכה על תוקפה של בדיקת פוליגרף כראיה משפטית, ומה כוחה של הסכמת הבעל לקבל את תוצאות הפוליגרף כעילה לחיוב גט.

בעצם השאלה, האם אישה נאמנת לטעון כי בעלה בא עליה בימי נידתה, מצינו מחלוקת בראשונים, דעת הריטב"א בכתובות (כג.) שאפילו לרב המנונא שפסק שאישה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת משום שחזקה אין אישה מעיזה פניה בפני בעלה היינו משום שלא עשתה אותו רשע, אבל הטוענת על בעלה שכופה לשמש אתו בנידה לא נאמנת, כיון שעושה אותו רשע בטענתה.

וכן דעת מהר"י וייל בסימן כ"ב, אך מטעם אחר. לדעתו יש לפסוק כדעת מהר"ם שבזמן הזה ישנם נשים חצופות ומעיזות פניהם בפני הבעל וטוענות שקר כיון שנותנות עיניהם באחר, ולכן אין את החזקה אין אישה מעיזה פניה בפני בעלה.

וכן פסקו הרדב"ז בח"ג סימן ת"ז, שו"ת משפט צדק ח"א סימן נ"ט, שו"ת נודע ביהודה תניינא אבן העזר סימן צ"א, ושו"ת אהל יצחק הכהן סימן ו'

לעומתם, דעת מהרלב"ח סימן ל"ג בשם עוד ראשונים שאישה נאמנת גם בזמן הזה לטעון שבעלה כופה אותה לשמש בנידתה, כיון שחזקה היא אין אישה מעיזה פניה בפני בעלה וכן כתב בשו"ת עין יצחק ח"ב סימן ל"ד.

אולם בשו"ת עדות ביעקב סימן ל"ו כתב שכדי לצאת י"ח כל השיטות על האישה לקבל בחרם או בשבועה שהיא דוברת אמת.

ועיין עוד בבאר היטב בסימן קנ"ד ס"ק כ"ב. ובשו"ת יביע אומר חלק ד' אבן העזר סימן י"א, שהאריך בהסבר השיטות הנ"ל.

בנידון דידן, לא מדובר בטענות האישה על קיום יחסי אישות בפועל בזמן נידתה אלא בניסיון של הבעל לעשות כן, ראה פרוטוקול הדיון מיום כ' שבט תשע"א שורה 15: "כשהייתי בנידה הוא ניסה לכפות אותי עליו. הוא ניסה [...], גם בפרוטוקול הדיון מיום ב' כסלו תשע"ב שורה 7 טענה ב"כ האישה "הבעל עשה מאמץ כשהיא בנידה לקיים יחסים", ובשורה 35 "הוא היה מנסה לגעת בי."

גם בדו"ח של מכון הפוליגרף לבית הדין מיום 03/03/11 נכתב בעמוד 4, כי על פי גרסת האישה בעלה הפעיל עליה לחץ בניסיון לכפות את מבוקשו אך היא עמדה בפרץ וסירבה לאפשר לו להצליח בכך, וזו הסיבה שבודק הפוליגרף שינה את ניסוח השאלה לאישה מ"כפה" ל "ניסה".

על ניסיון לעשות איסור כבר נפסק בשולחן ערוך אבן העזר סימן קט"ו סעיף א' "ודווקא שהכשילתו אבל רצתה להאכילו דבר איסור לא אבדה כתובתה". דהיינו ברצון או ניסיון בלבד לעשיית עבירה לא הוי עובר על דת.

אלא שגם אם נאמר שלא קיימו יחסי אישות ממש בנידותה, אך נגיעה הייתה כפי טענתה בפרוטוקול הדיון ובתצהיר שמסרה למכון הפוליגרף, אך על נגיעה בנידה כבר פסק הבית שמואל באבן העזר סימן קט"ו סעיף קטן ב' דלא הוי בכך עובר על דת. כך שאין בפנינו עילה לחיוב הבעל בגט.

מאידך, בית הדין נתן פסק דין בתאריך 19/05/2009 הדוחה את תביעת שלום הבית של הבעל בנימוק כי הבעל הסכים לתת גט בתנאי שהאישה תפחית מסכום המזונות וקבלת שיפוי במקרה של תביעה חדשה, וכל כוונתו לשלום בית הינה לגרום לאישה להסכים לתנאים שלו.

בנוסף, בתאריך ח' אדר תש"ע 22/02/10 ניתן פסק דין הדוחה את תביעת האישה לחייב את בעלה בגט בנימוק כי לא הוכחה עילה הלכתית המחייבת את הבעל בגט אך גם אין בית הדין רואה מקום לחיים משותפים לאור הפירוד הממושך טענות הצדדים ודחיית תביעת שלום הבית של הבעל. בסופו של פסק הדין הנ"ל נכתב כי בית הדין ממליץ לצדדים לשבת ולהגיע להסכם כיון שהפער ניתן לגישור.

לא נעלם מעיני, גם הפירוד הממושך שבין הצדדים מתאריך 01/2008 דהיינו ארבע וחצי שנים, שעל פי פרשנות חלק מבתי הדין בדברי הרב חיים פלאג'י זצ"ל יש בכך כדי לחייב את הצדדים בגט, ומאידך החולקים על דבריו ובפירוש דבריו של הרב זצ"ל. ראה פד"ר כרך י"ג עמוד 306, פד"ר ט' עמוד 211-213, פדר י"ב עמוד 206 פד"ר י"ג עמוד 362, שו"ת ציץ אליעזר ח"ב סימן מ"ב, וראה פסק דין בית הדין הגדול תיק מספר 810538/2 מיום 28/04/2011 הדן באורכה בעניין זה.

לא נעלמה ממני גם הסכמת הבעל לתת גט בתנאים מסוימים.

לאור כל הנ"ל, על הצדדים לסיים את הנישואין בהקדם האפשרי, ומצווה על הבעל לתת מייד גט לאשתו, ויפה שעה אחת קודם.

הרב זבדיה כהן – דיין

לסיכום
בדין זה נחלקו הדעות. לדעת הרוב, אין מקום לקבל את תביעת האישה לחייב את הבעל ולהטיל עליו חיוב גט. אולם דעת הרוב כי יש מצווה על הבעל לגרש את אשתו. לדעת המיעוט, יש לקבל את תביעת האישה ולהטיל חיוב על הבעל לגרש את אשתו, ובאם לא ייתן גט יש לדון בדרכים של אכיפת החיוב על בעל.

נפסק כדעת הרוב, לפיכך:

א. ביה"ד אינו מקבל את תביעת האישה לחייב את הבעל ליתן גט לאשתו.

ב. ביה"ד פוסק שבמצב זה שאין מקום לשלום בית, יש לסיים את קשר הנישואין, ולפיכך מוטלת מצווה על הבעל לגרש מיד את אשתו, ויפה שעה אחת קודם.

ניתן ביום ל' ניסן תשע"ב
(22/04/2012)