הצדדים חלוקים בשאלת קביעת "מועד הקרע" לצורך עריכת איזון המשאבים על ידי האקטואר.

בבקשת הבעל מבוקש לקבוע את מועד הקרע ליום בו פתח הבעל את תביעת הגירושין בבית הדין – ביום י"ג בתמוז תשס"ז (29/5/07) היות ותביעת הגירושין התקבלה, והתביעה באה לאחר הנתק שחל בין הצדדים.

בתגובת האשה מבוקש לקבוע מועד מאוחר יותר ומוצעים שלושה מועדים אפשריים: יום מתן פסק הדין בערעור על ידי בית הדין הגדול, יום מתן פסק הדין על ידי בית הדין דנן או יום עזיבת הבעל את הבית בחודש ינואר 2009 – היות ובכל מועד מוקדם יותר הקרע ניתן היה עדיין לאיחוי.

מאחר ובני הזוג הסכימו שבית הדין ידון לפי חוק יחסי ממון, נבחן את האמור בסעיף 8 לחוק:

"ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא... לעשות אחת או יותר מאלה:...

(3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים (בחקיקה הקודמת – בשעת פקיעת הנישואין), אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע."

לפי האמור בחוק בית הדין רשאי בנסיבות מיוחדות לקבוע מועד מוקדם בו ייערך האיזון.

בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול בתיק 3369-21-1 נכתב על ידי כבוד נשיא בית הדין הרבני הגדול הגאון הרב שלמה משה עמאר שליט"א:

"... סעיף 8(3) לחוק יחסי ממון בין בני זוג מקנה סמכות לקביעת מועד האיזון לאו דוקא בעת פקיעת הנישואין, ובתי המשפט גם נוהגים כך למעשה, וכך ראוי לנהוג כאן"

בפסק דין של בית הדין הרבני בתל אביב בתיק (מספר חדש) 322313/4) נכתב:

"באופן כללי ברירת המחדל היא שמועד הקרע הינו במועד סדור הגט. אלא שיש חריגים היוצאים מן הכלל. טיבו של קרע, שקודם לו החלשת וניוון המיתרים – היוצרים את הקשר – עד ליצירת הקרע.

לעתים, עולה ארוכה ומרפא לניוון זה ואינו מגיע לכלל קרע ואף אם החל להקרע יכול שמתאחה.

לעתים, הניוון הינו סופני ולא ניתן לריפוי והקרע אינו ניתן לאיחוי. ופעמים, הינו מיידי באופן שלא ניתן להשבה ולאיחוי.

על כן במקרים כאלו יש לשקול אם להקדים את מועד הקרע טרם מועד סידור הגט, אך לא ניתן לקבוע מסמרות במועד מסויים, לפי שכל ענין וענין נדון בפני עצמו ולא הרי קרע זה כהרי קרע זה... "

על פסק הדין האמור הוגש ערעור לבית הדין הגדול. בית הדין הגדול קיבל את עמדתו העקרונית של בית הדין האזורי בתל אביב. בערעור בבג"ץ שהוגש על פסקי הדין קיבל בג"ץ את עמדת בית הדין, לפיה ניתן להקדים את מועד הקרע עוד לפני פקיעת הנישואים, וכך נקבע בבג"ץ 2642/08 פלונית נ' כב' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, 08/04/2008:

"בהקשר לסעיף 8 לחוק יחסי ממון קבע בית הדין האזורי כי אכן "ברירת המחדל" היא שמועד האיזון הוא מועד הגירושין אלא שיש חריגים לכך ו"כל ענין וענין נדון בפני עצמו ולא הרי קרע זה כהרי קרע זה". עמדה זו עולה בקנה אחד עם הפרשנות שניתנה לסעיף 8 בבית משפט זה לפיה "סעיף 8 מאפשר גמישות רבה אשר נותנת בידי הערכאה השיפוטית כלים לאזן את הנכסים בין הצדדים באופן הוגן, תוך לקיחה בחשבון של שיקולים כלכליים ואחרים" (בג"ץ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים, פסקה 12 (טרם פורסם, 13.12.2006) ) והשופט רובינשטיין אף קבע כי "בכל הנוגע להסדר איזון משאבים הותיר המחוקק שיקול-דעת נרחב לבית-המשפט (סעיפים 8-6 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973) " (בע"מ 1681/04 פלונית נ' פלוני, פ"ד נט (4) 614, 619 ז (2005))...

...הנה כי כן, בית משפט – ובענייננו בית הדין – רשאי בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת לקבוע מועד איזון מוקדם ממועד פקיעת הנישואין כאשר כל מקרה נבחן לגופו."

בנדון דנן ברור שהקרע בין הצדדים אינו ניתן לאיחוי מזה זמן רב. ללא ספק מתקיימות הנסיבות לפיהן יש להקדים את מועד הקרע לצורך עריכת איזון המשאבים. הבעל טען שהקרע בין הצדדים היה קיים זמן רב לפני הגשת תביעת הגירושין, תביעת הגירושין של הבעל התקבלה, ובית הדין קבע בפסק דינו מיום י"ז בסיון התש"ע (30/05/2010) שאין ממש בדברי האשה על שלום בית. גם בית הדין הגדול הגיע לאותה מסקנה.

מהו השלב המשמעותי ביותר ביצירת הנתק שבין הצדדים? מהם הקריטריונים אותם ישקול בית הדין בבואו לקבוע את המועד המבטא נתק שיש בו כדי להפסיק את הסדר איזון המשאבים? נראה שהפסקת חיי אישות כתוצאה ממריבה היא הנקודה המשמעותית ביותר ביצירת הקרע, והיא תוגדר נקודת הקרע בנסיבות האמורות.

על כך ניתן ללמוד מעיון בסעיף 3 א' לחוק יחסי ממון:

"לא עשו בני הזוג הסכם ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף..."

הסעיף מלמדנו שהסדר איזון המשאבים מושתת על ההנחה שבני הזוג מסכימים להחיל עליהם את הסדר האיזון. איזון המשאבים נתפס כהסכם ממון לכל דבר, כך שאם בני הזוג לא ערכו הסכם ממון אחר, רואים אותם כעורכים הסכם ממון בו מפורט הסדר איזון המשאבים.

הקביעה בחוק, שאיזון המשאבים ייחשב להסכם ממון מוסכם, הגיעה לחקיקה לפי דרישת דייני בית הדין הרבני הגדול, הרב שאול ישראלי זצ"ל והרב אליעזר גולדשמידט זצ"ל. דרישתם באה מכח ההבנה שאי-אפשר להחיל על בני זוג נורמת התנהגות מבלי שהם עצמם חפצים בה. בהסדר איזון המשאבים המחוקק לא קבע נורמת התנהגות ראויה אלא הגדיר את רצון הצדדים והסכמתם. איזון המשאבים מחייב את הצדדים רק בשל העובדה שישנה הסכמה שלהם לקבלתו כהסדר מחייב.

ההבנה שבסיס האיזון נעוץ ברצון הצדדים ובהסכמתם, חשובה בבואנו לקבוע את מועד הקרע. היות והסדר האיזון נתפס כהסכם יש לחזור לרצון הצדדים ולברר מה כלול בהסכמתם. מה כוונת ההסכם שביניהם, ועד למתי הם הסכימו לאזן את נכסיהם – באשר ההסכם נערך על סמך אמדן דעת, יש לפרשו לפי אמדן הדעת. כך ניתן יהיה לקבוע את מועד הקרע.

מאחר ומדובר בהסכם ממון שבין בני זוג שהנם בעל ואשה, ולא בהסכם ממון שבין שני שותפים אחרים, הרי שיש לבדוק מהו המאפיין המיוחד והמייחד את מערכת היחסים שבין בני זוג נשואים. מהו הגורם שבעקבותיו נולדה ההסכמה לערוך איזון משאבים ומהיכן נולדה ההסכמה להיות כשותפים ולאזן את הנכסים.

בתלמוד הבבלי, במסכת כתובות דף ח עמוד ב נאמר:

"אמר רב חנן בר רב: הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו, אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה – נהפך עליו לרעה."

לצד הזהירות בניבול הפה, למדנו כאן שלחיי האישות שבין בני זוג קיים תפקיד מרכזי ומהותי בחיי הנישואים, למענם כלה נכנסת לחופתה. ניתן להבין שבהעדר חיי אישות בין בני זוג חסר מרכיב מרכזי ומשמעותי בקשר הנישואים. מסגרת הנישואים כוללת התחייבות בסיסית, הן של הבעל והן של האשה, לחיות חיי אישות. הבעל לא יכול להתנות על חיובי האישות, וכך נפסק בשולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן סט סעיף ו:

"התנה הבעל שלא יתחייב באחד מהדברים שהוא חייב בהם, או שהתנית האשה שלא יזכה הבעל באחד מהדברים שהוא זוכה בהם, התנאי קיים, חוץ מג' דברים שאין התנאי מועיל בהם, ואלו הם: עונתה, ועיקר כתובתה, וירושתה."

חיי האישות הם אחד משלושה דברים שאי אפשר להתנות עליהם.

גם האשה משועבדת לחיי האישות וכך בדברי הר"ן מסכת נדרים דף צ עמוד ב:

"דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו."

הרי שמסגרת הנישואים היא מסגרת בו קיימת התחייבות הדדית לחיות חיי אישות.

כשבני הזוג מתחתנים, דעתם להיות בשותפות של בעל ואשה עם כל מרכיבי קשר הנישואים הכוללים התחייבות ושעבוד לחיות חיי אישות. כתוצאה מכך הם מסכימים לערוך ביניהם הסכם ממוני בצורת שותפות של איזון משאבים. הסכם האיזון נולד על דעת שותפות של נישואין. קשר של נישואין הוא קשר מושלם המכיל בתוכו חיי אישות. בהעדר חיי אישות נפגם חלק מרכזי וחשוב מקשר הנישואין, בעקבותיו מפסיקות ההתחייבויות ההדדיות של הצדדים שבאו על דעת קשר של נישואים.

כמו כן מצאנו שהפסקת חיי אישות של אחד הצדדים נחשבת למרידה, ומרידה מפסידה זכויות ממוניות. כך במרידת האשה, האשה מפסידה כתובתה ועוד מזכויותיה. במרידת האיש, האיש מפסיד זכותו בפירות האשה, כמבואר בספר בית יעקב סימן צ' (וראה עוד בפד"ר א' עמוד 101).

אם המרידה מפסידה זכויות שמקורם מעיקר הדין, ודאי שמרידה תפסיד זכויות הבאות מכח הסכם, שכן קיים אמדן דעת שההסכמות לא היו למצב של מרידה.

ניתן אמנם למצוא בני זוג שלמרות העדר חיי אישות ביניהם ממשיכים לחיות בהרמוניה באהבה ובשיתוף. נדון דנן שונה, שכן העדר חיי האישות הביא בסופו של דבר להעצמת הסכסוך ולפרוד המוחלט שבא בסופו של דבר בין הצדדים.

בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום ו' בטבת תשס"ח (15/11/07) נאמר:
ביה"ד: כמה זמן אתם לא מקיימים יחסי אישות?

הבעל: שנים.

האשה: זה לפי רצונו, תמיד לפי רצונו, בשנה האחרונה קיימנו יחסי אישות, הפעם האחרונה קצת מזמן הוא דוחה אותי.

ביה"ד: מתי?

האשה: כשהוא רצה, לא כל כך מזמן, בערך לפני חדשיים.

הבעל: אשתי אמרה דברים שאינם אמת, שנים. לפחות שנתיים לא קיימנו יחסי אישות. היא היתה מסרבת, אני רציתי והיא דחתה אותי.
הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה ממתי פסקו חיי האישות ובשל מי, כאמור, בית הדין קיבל את תביעת הגירושין של הבעל כך שעמדת הבעל ביחס למהות הסכסוך התקבלה. גם האשה מודה שחודשיים לפני מועד הדיון היה המועד האחרון בו התקיימו יחסי אישות בין הצדדים, דהיינו יום ג' בתשרי תשס"ז (15/9/07) הוא יום המוסכם על הצדדים כיום בו פסקו חיי האישות ביניהם.

לאור האמור, בית הדין קובע את יום ג' בתשרי תשס"ז (15/9/07) כיום הקרע לענין איזון המשאבים ועל האקטואר לערוך את חוות דעתו בהתאם.

ניתן ביום י"ד באלול התשע"א
(13/09/2011)

הרב אחיעזר עמרני – אב"ד

הרב דוד בירדוגו – דיין

הרב מאיר פרימן – דיין

---

---