לפני בקשת המבקש לקביעת סמכות שיפוט בנושאי הרכוש, תוך החייאת התיק אשר נסגר בסגירה מנהלתית.

דרשנו בעבר את תגובת הצד השני, אך למרות פרק הזמן שעבר תגובתם לא הומצאה אלינו עד היום. משכך, אנו נדרשים להכרעה בנידון.

עיקרי העובדות הרלוונטיות הן כדלקמן. המבקש הגיש לבית הדין ביום ה-23/10/2010 תביעת גירושין אליה כרך את ענייני הרכוש כדין ובכנות. לאחר מכן ביום ה-2010/ 17/11 הגישו הצדדים בקשה משותפת לסידור גט בהסכמה ולאישור הסכם הגירושין אותו הם ערכו, ואשר הומצא על ידם לתיק בית הדין. לצדדים נקבע מועד דיון ליום כ"ז בשבט, 1/2/2011. למועד הדיון הצדדים לא הופיעו, ומשכך, ניתנה החלטה שהתיק יישאר פתוח לעוד 45 יום ולאחר מכן הוא ייסגר. ביום כ"ב בניסן תשע"א, 1/2/2011, ניתנה החלטה בדן יחיד אשר סגרה את התיק.

ביום ה-15/6/2011 הגישה המשיבה תביעה בנושא הרכוש לבית המשפט לענייני משפחה, תביעה זו עניינה למתן פסק דין הצהרתי לחלוקה לא שוויונית בדירת המגורים המשותפת בשיעור ניכר לטובתה. טרם נערך דיון או קדם דיון בעניינם, והמועד שנקבע לדיון בתיק הוא ליום ה-16/1/2012.

טענות המבקש
עיקרי טענותיו המשפטיות של המבקש שתיים הנה:
לדבריו, אין לראות בסגירה מנהלתית של תיק סוף פסוק. סגירת תיק איננה פסיקה שיש בה דחיית התביעה או לחילופין מחיקתה, ומשום כך לצורך החלטה על סגירת התיק אין צורך במותב מלא וההחלטה ניתנת גם בדן יחיד. זוהי סגירה טכנית בלבד – שבנידון דידן היא ניתנה בשל אי הופעת הצדדים לדיון – ומשכך ניתן להחיות את התיק מחדש ולדון בו ובכול הנושאים האחרים שנכרכו בו.

בנוסף, אין במתן צו סעד על ידי הערכאה האזרחית המקבילה כדי לקנות סמכות שיפוט, ובכלל זה גם מתן פסק דין הצהרתי שעניינו זהה והוא בכלל מתן סעד זמני.

הכרעה
אנו מקבלים את טענות המבקש, וקובעים כי סמכות השיפוט בנושאי הרכוש מסורה לבית דין זה.

הדברים במקרה דנן ברורים ופשוטים, והם כבר נידונו בעבר בבתי הדין האזוריים ובבית הדין הגדול – כך שלמעשה מתייתר כאן הצורך לערוך בסוגיות הללו דיון או ניתוח משפטי חדש, אלא רק בבחינת "ראה מה שכתוב שם" – ותו לא.

באשר לסגירה מנהלתית של תיק, אכן מדובר בסגירה טכנית ולא בקביעה או בהכרעה מהותית לגופו של תיק או לגופה של תביעה. מדובר בהחלטת ביניים בלבד, משכך, ניתן לפתוח שוב את הפעילות בתיק בהחלטה שיפוטית חדשה ולקבוע לצדדים מועד לדיון.

ראה בסוגיה זו את שכתב (בתיק מס' 1820-23-1) כבוד בית הדין הרבני הגדול בהרכב כבוד הדיינים – הנשיא הרב משה שלמה עמאר, הרב שלמה דיכובסקי והרב ציון בוארון, בהחלטתו מיום ה -9/3/2008:

"לאחר העיון נראה לנו כי צדק בית הדין האזורי בהחלטתו לחזור ולפתוח את התיק המקורי שנסגר, וכי בית הדין הוא המוסמך לדון בתביעה להחזקת הילדים והסדרי הראיה. החלטה על סגירת תיק איננה שוות ערך להחלטה בדבר מחיקת תביעה או ביטול תביעה. החלטה בדבר סגירת תיק הינה החלטת-ביניים מנהלית ומשמעותה מצומצמת: התיק נכנס "להקפאה". התיק יורד בשלב הסגירה ממצבת התיקים הפעילים של בית הדין. בשלב הביניים, התיק מצוי דרך קבע בארכיב בית הדין והוא ממתין להחלטה נוספת, אם החלטה בדבר חידוש ההליכים ואם החלטה בדבר מחיקה סופית של ההליך. מטעם זה החלטה בדבר סגירת תיק יכולה להינתן ע"י דיין אחד בלבד, בהתאם לסעיף 8(ה) וסעיף 8 (ה1) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955. אילו היה מדובר בהחלטה סופית המוחקת את ההליך, מן הדין היה שההחלטה תינתן ע"י שלושה דיינים כדרישת החוק.

ראו: ע"א 756/85 שושנה יעקב נ' ציון יעקב מ (2) 637.

העובדה כי לצורך חידוש ההליך נזקק הבעל להגשת בקשה חדשה ונפרדת, שאף קיבלה מספר סידורי חדש, איננה מאיינת את סמכות בית הדין שנקנתה כדין עוד קודם לכן. ככלל, כל בקשה המוגשת לבית הדין, לרבות בקשות ביניים טעונה פתיחת תיק נפרד ותשלום אגרה (חוץ מאלו שפטורות במפורש עפ"י התקנות מתשלום אגרה). ממילא, מקבלת הבקשה מספר חדש, המתאים להליך" (ההדגשות הוספו, א"י).

באשר לנושא השני שהועלה בדבר בקשת סעד זמני למתן פסק דין הצהרתי ברכוש – שאין לראות בו כדי לקבוע סמכות שיפוט על ידי הערכאה האזרחית, הדבר נכון באופן עקרוני, ומכל שכן בתיק המסוים שלפנינו, בו לא נידונו עדיין כלל נושאי הרכוש לגופם.

בנושא זה יש להפנות את תשומת הלב לדברים שכתב כבוד בית הדין הרבני בחיפה בהחלטתו בתיק מס' 9840-24-1:

"תביעה על פי סעיף 11 לחוק (חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973) הינה הלכה למעשה בקשה לסעד זמני. כל כולו של סעיף זה עוסק, כפי שמעידה כותרתו, ב"אמצעים לשמירת זכויות", אשר באופן מהותי אינם בגדר סעד סופי. לפיכך, בצדק פסק בית המשפט העליון כי משהוגשה התביעה הרכושית העיקרית לבית הדין הרבני, צריכים גם סעדים לפי סעיף זה להיות נדונים שם, וכמו כל טפל ההולך אחר העיקר.

לא כך הוא כאשר לבית המשפט מוגשת רק תביעה לשמירת זכויות על פי סעיף 11 לחוק, הגם שהיא המוגשת ראשונה. כאמור, זהו סעד זמני בלבד, ואין בו כשלעצמו כדי להכריע בגורל הסמכות לדון בסעדים רכושיים עיקריים, שטרם נתבעו. זאת ועוד: היקף סמכותו של בית המשפט נגזר מן הסעד אשר נדרש בכתב התביעה. לא ייתכן להעמיס בגדרי הסמכות של בית המשפט עניינים שלא נתבעו בכתב התביעה. כאשר נכרך בבית הדין רק חלק מעניני הרכוש, כגון ענינה של דירת הצדדים, ולא נכרכו עניני רכוש אחרים כגון זכויות סוציאליות של הצדדים, מקובל לומר, כי רק אשר נכרך הוא הנמצא בסמכות בית הדין, בעוד שלגבי עניינים אחרים ניתן לפנות לבית המשפט לעניני משפחה. כך גם ביחס לתביעה רכושית שלא נתבעה בבית המשפט, לא ניתן לומר כי היא בסמכותו, אך ורק בשל העובדה כי בית המשפט עוסק בטווח מסויים של רכוש הצדדים. לפיכך, אילו היתה האשה מגישה לבית המשפט ראשונה רק תביעה לשמירת סעדים, לא היינו רואים בכך כל מחסום לסמכות בית הדין לדון בעניני הרכוש שנכרכו על ידי הבעל."

גישה זו של בית הדין האזורי אומצה על ידי כבוד בית הרבני הגדול בית הדין הגדול (בתיק מס' 1700-21-1):

"עמדתו של בית הדין האזורי מקובלת עלינו. המערערת לא תבעה בבית המשפט סעד של חלוקת רכוש. כל אשר תבעה הוא סעד של שמירת זכויות. מעצם טיבו זהו סעד ביניים וההחלטה הסופית בעניינו מתמצית בשמירת זכויות בלבד. כדי להעניק למערערת סעד זה, לא מוטל על בית המשפט להכריע באופן סופי בתביעה לחלוקת רכוש. כל אשר יאמר בית המשפט באשר לזכויות ההדדיות של הצדדים ברכוש שיש להם, לא יהיה בבחינת מעשה בית דין בקשר לחלוקת הרכוש. קביעותיו של בית המשפט תהיינה לכאוריות והן תהיינה מוגבלות לצורך מתן הסעד של שמירת הזכויות. דווקא בגלל היקפו המוגבל של הסעד יש להניח כי לא יתנהל משפט מפורט כמקובל במשפט חלוקת רכוש. לאור שיקולים אלו, שהינם רק בבחינת שיקולים משלימים לטעמי בית הדין האזורי, אין מקום לומר כי הקדמת בקשה לשמירת זכויות רכושיות בבית המשפט לעניני משפחה, שוללת את סמכותו המאוחרת של בית הדין בתביעה לחלוקת רכוש שנכרכה בתביעת גירושין."

אמור מעתה: מלאכתנו כבר נעשתה על ידי אחרים, ודבר שפתים בעניין זה הוא אך למותר.

נעיר עוד כי הקביעות המשפטיות הללו של כבוד בית הדין הגדול בשני נושאים האמורים מיושמות חדשות לבקרים בבתי הדין הרבניים בתיקים משפטיים רבים כנוהג קבוע ורגיל מקדמת דנא.

סיכומו של דבר
סמכות השיפוט בנושאי הרכוש שנכרכו כדין לתביעת הגירושין קנו את מקומם ושביתתם בבית הדין הרבני.

ניתן ביום י"א בכסלו התשע"ב
(07/12/2011)

הרב אריאל ינאי – דיין