לפנינו תביעת האישה להכללת נכסי מוניטין וקריירה במסגרת איזון המשאבים של בני הזוג.

רקע
הצדדים נישאו בשנת תשנ"ב (1992) כאשר הבעל היה שחקן כדורגל מקצועי בן 25. לאחר כעשר שנים, בשנת 2003, הפסיק הבעל את פעילותו כשחקן והחל את עיסוקו הנוכחי כמאמן כדורגל מקצועי.

בני הזוג הקימו חברה לממכר קפה כתוספת להכנסות, כאשר האישה קיבלה משכורת מהחברה.
אולם, על פניו נראה כי משכורתה לא הייתה בתמורה לעבודה, כך שאפשר באופן כללי לקבוע כי האישה הייתה עקרת בית ולא השתתפה באופן פעיל בכלכלת הבית.

לזוג שני ילדים ששניהם נמצאים במשמורת האב וזאת מאחר והיחסים בינם לבין האם אינם שפירים. לפי התרשמות בית הדין, האב, מלבד היותו המפרנס, הוא גם הורה הדואג לאיכות חינוכם של הילדים. הילדה הגדולה סבלה ממשברים קשים בהתבגרות וגם מהידרדרות חברתית.

לטענת ב"כ האישה יש לכלול את נכסי הקריירה והמוניטין במסגרת איזון הנכסים, ולדבריו כל מקום בו קיימים נכסי מוניטין וקריירה יש לשום אותם בכלל הנכסים בני האיזון בייחוד לאור ההפרש בין כושר השתכרותו של הבעל לעומת זו של האישה וכן אורך חיי הנשואין וויתורה של האישה על פיתוח קריירה אישית.

לטענת ב"כ הבעל, ההתייחסות לנכסי הקריירה והמוניטין היא דווקא במסגרת חלוקה בלתי שוויונית.

דיון
הצדדים קיבלו בקניין והתחייבות לחלוק את הנכסים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), כך שבית הדין דן על פי נוסח החוק, ככל הסכם ממון בין שותפים. אף לפי דין תורה, לאחר קבלת הקניין על ההסכם, לשון החוק – המשקף את ההסכם בין הצדדים לגבי זכויותיהם הרכושיות – מחייב ויש לדון על פיו. ברם, יש ליתן את הדעת כי הכנסות עתידיות אינן יכולות להיחשב כנכס ממשי ללא קנין הגוף או שיעבוד של 'פועל', כפי שהאריכו הפוסקים בחשן משפט סי' קע"ו, בהיות ההכנסות דבר של בא לעולם ולכן שומה על בית הדין לראות כיצד ואם ניתן להכליל הכנסות אלו בכלל איזון הנכסים.

על פי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, במסגרת הנכסים אשר בהן יערוך בית הדין את איזון הנכסים, רשאי בית הדין, לכלול לא רק את נכסיהם הממשיים של בני הזוג הקיימים עתה, אלא גם את נכסי העתיד הנובעים מ"כושר ההשתכרות" של מי מבני הזוג. כלשון הסעיף:

ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא... לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג.

יוצא אם כן, כי מאחר ובני הזוג קיבלו על עצמם בקניין, והסכימו לחלוק את רכושם על פי הוראות חוק יחסי ממון, הרי שבית הדין רשאי לכלול בין נכסים אלו גם את נכסיו העתידיים של הבעל הנובעים מ"כושר ההשתכרות" שלו.

ההתחייבות לחלוקה על פי חוק יחסי ממון יוצרת לכאורה חוב ממוני עכשווי על הצדדים להעברת זכויות עודפות מצד אחד למשנהו, ולצורך כך די בשיערוך החוב שנוצר ולא בקניין מהותי.

זאת ועוד: מצאנו התחייבויות ודיונים על זכויות שאינן זכויות רכושיות על פי דין תורה, כדוגמת "חזקת היישוב" או "מערופיא". יש לציין גם כן לשיטת רבנו משולם מלוקא ששותפים יכולים להתחייב בדבר שלא בא לעולם מכח "ההיא הנאה דסמכי אהדדי". אולם, זה רק כל זמן שהשותפות קיימת והשתתפו בפירוש מתחילה לשם כך.

עוד מצאנו שכאשר התחייבות או מסחר בדברים שאינם בני קניין על פי דין תורה, חייבים לדון על פי מנהג המדינה בניגוד לדין תורה כדברי הרש"ך ח"ב סי' רכ"ט וז"ל:

...אם כן מאחר שראובן נשא ונתן עם שמעון במקום שנהגו שלא יצטרכו בעסקיהם לדון בדין תורה, שהיה מן הנמנעות לישא וליתן ויבטל העסק והמשא ומתן, היתכן שנאמר שישא ויתן על סמך אותו המנהג. והדבר היה ידוע שאם אותו העסק והמאורעות שאיפשר שיארעו באותו העסק היו נידונים בדין תורה, הניח מעותיו על קרן הצבי ויאכל הלה וחדי, ובלי ספק לא היה ראובן עושה עסק עמהם. ואם כן היעלה על הדעת שהיה עושה עסק עמו על סמך אותו המנהג שבאותו מקום, ואחר כך יצא למקום אחר ויפשוט לו את הרגל ויאמר אין רצוני לדון ע"פ המנהג מקום המשא ומתן אלא כפי מקום התביעה..."

כפועל יוצא מהאמור, מאחר וההתחייבות לאיזון יכולה לכלול גם נכסים עתידיים הנובעים מקריירה ומוניטין שהתפתחו בתקופת הנישואין, הרי ששומה על בית הדין לבחון כיצד ובאלו מקרים יש לחשב במסגרת האיזון גם זכויות בהכנסות עתידיות, וכן איזו משמעות יש לתת למושגים "נכסי קריירה" ו"מוניטין" בהקשר לעניין זה.

על מנת לבחון את הסוגיה של נכסי קריירה ומוניטין לגופה, יש לבחון את המושג בהקשר המשפטי והתרבותי של "החברה המערבית"¹.

פסיקת זכויות בנכסי קריירה או מוניטין יוצאת מנקודת הנחה כי קיימת זכות קניינית של בן זוג בכושר ההשתכרות של בן זוג אחר. פירוש מעשי של פסיקה בהתחשב ב"נכסי קריירה" הוא, יצירת תלות לאורך שנים במעשה ידיו העתידיים של בן-זוג גם לאחר הגירושין.

כהגדרה, מדובר בשעבוד ו"קניין עבדות" המזכה את הזוכה באחוזים מכל פעולה שתיעשה בעתיד. ההגדרה בעצמותה מנוגדת לצו התורה האוסר העסקת בן חורין בעבודת עבד ללא יכולת חזרה, וכלשון הגמרא, בבא מציעא דף י עמוד א:

והאמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום! – אמר ליה: כל כמה דלא הדר ביה – כיד בעל הבית הוא, כי הדר ביה – טעמא אחרינא הוא, כי לי בני ישראל עבדים – עבדי הם, ולא עבדים לעבדים.

פועל המושכר לבעל הבית – כל מעשי ידיו שייכים לבעל הבית, אולם זאת תוך המגבלה שתינתן לפועל זכות חזרה בכל עת שיחפוץ, ובעל הבית לא יכול לקבל קניין מעשה ידיים מוחלט ותמידי בגופו של בן חורין (יעו' מחלוקת הרמב"ם והראב"ד שהובאה בחו"מ סי' קע"ו).

כך שעל פי דין תורה יש לראות בכך פגיעה בזכויות היסוד הבסיסיות של האדם, המתבטאת בשלילת חרותו², זאת בניגוד להלכה פסוקה בשולחן ערוך, חושן משפט, סי' של"ג:

התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום, חוזר, ואפילו קבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור בו והמעות חוב עליו, שנאמר: כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה), ולא עבדים לעבדים. הגה: ומהאי טעמא אסור לפועל, אפילו מלמד או סופר, להשכיר עצמו להיות בבית בעל הבית בקבע שלשה שנים (הגהות מרדכי פרק האומנין).

עצם השומה בשוק העבדים כמה שווה בן הזוג להימכר לפני ההשבחה וכמה הוא שווה לאחר ההשבחה, הוא דבר שאינו נסבל, גם אם מצאנו שומה כדוגמתה בשיערוך נזיקין, אין להשוות בין השניים.

מאחר ואחד מבני הזוג משלם מראש עבור הכנסותיו העתידיות, הרי שעל מנת להשלים את אותו החוב, עליו לעבוד במקצוע אותו רכש עד עת פרישתו לגמלאות ואולי אף יותר, וזאת ללא אפשרות להתפטר, להחליף מקצוע או לנפוש.

במקרה של הפסקת עבודה לא יתקבלו זיכוים או חישובים מחדש, אלא קיימת דרישה של שיעבוד מוחלט עד עת סיום יכולתו התעסוקתית.

כך יוצא, שפסיקת "נכסי קריירה" לא רק שמעלימה את זכויות הפרט במסגרת חיי המשפחה, אלא גם מעבר לכך – בן הזוג נשאר משועבד בפועל לבן הזוג השני לאורך כל חייו, גם לאחר שנתגרשו. לא זו בלבד שנוצרת זכות בכספים ובזכויות שנצברו במשך החיים המשותפים, אלא שכישוריו המקצועיים של בן הזוג נקנים "קניין עולם" לבן הזוג השני³.

יש להוסיף, שחוק יחסי ממון אינו מכיר בהגדרה של שותפות מוחלטת⁴, ועל כן הוא מחריג נכסים מתקופת טרום הנישואין ופיצויי גוף שנתקבלו במהלך הנשואין. כלומר, הנשואין מהווים רק מסגרת לחיים משותפים, ואינם מובילים להתבטלות האינדיבידואל של כל אחד מבני הזוג⁵.

גם אם נקבל כי בכלל ההסכמה להכללת נכסי הקריירה ישנה בחירה עצמית להתחייבות ולא קיימת פגיעה בחירותו של המתחייב, ובלבד שהתשלום ייעשה מתוך הרכוש שכבר נצבר בפועל ערב הגירושין, כך שבן הזוג יוכל להפסיק את עבודתו בעת שירצה, עדיין קיים קושי גדול בשיערוכה של ההכנסה העתידית.

ככלל, תשלום מוקדם או היוון של הכנסה עתידית שלא באה לעולם – הינם בעייתיים, מאחר וקיימת אפשרות לאי-מימוש – כתוצאה מהפסקת עבודה, נכות, פיטורין, משבר כלכלי וכדומה. פירוש הדבר, כי המשקיע ב"הון האנושי" של זולתו מקבל הכנסה מובטחת, בעוד הצד השני משועבד וידו על התחתונה, והוא יקבל את תמורתו רק אם יעבוד וישתכר כמצופה. שיערוך אקטוארי וסטטיסטי לפי טובת הנאה לא יכולה להוות הערכה של נכס אמיתי, היות והנישום אינו יכול לממש את ההכנסה העתידית ברגע נתון לפני שתתקבל התמורה בפועל.

קושי נוסף קיים בשיערוך חלקו של המשתתף הסביל, ובקביעת מבחן לתמורה המזכה בקניין הגוף מוחלט בכישוריו של בן הזוג⁶.

לא ניתן למצוא הגיון צרוף או סיבה מספיקה להעניק נכסי קריירה או מוניטין אישי במשפחה ממוצעת, גם אם האישה מקדישה את כל עתותיה לגידול הילדים, החזקת הבית ותמיכה בדרך זו בבעל העובד למחיית המשפחה מחוץ לביתו.

בהשקעה בחינוך, האישה עוסקת בשלה באותה מידה שעוסקת בשל בעלה. התמורה למאמץ זה היא ילדים הגדלים לתפארת. ברוב שנות הגידול של הילדים הם מבלים חלק ניכר משעות היממה במוסדות חינוך ותעסוקה חברתית, ולרוב, בשעות הערב ואחר הצהריים המאוחרות האב שותף במידה שווה לזו של האם בחינוך הילדים⁷.

ההקרבה העצמית למען משפחה מודרנית, שבה בממוצע 2.2 ילדים, מוגבלת לשנים מועטות. ההשקעה בהחזקת הבית בעולם המודרני קטנה אף היא, ואם היה רצונה של האשה לממש את כושר השתכרותה, הדלתות פתוחות לפניה. לאור זאת, לא ניתן לקבוע כי אי-מימושו היחסי של כושר השתכרותה של האישה נובע דווקא מהקרבה אמיתית על מנת להיות לעזר ואחיסמך לבעל, או שמא חוסר השתכרות זה הוא פועל יוצא מחוסר כישורים, או מתוך רצון לחיים קלים בצל מפרנס.

מי ערב לנו כי אילו הייתה האישה, חלילה, חסרה במסגרת המשפחתית, היה הבעל מגיע ליכולות אישיות פחותות? שיערוך ספקולטיבי מסוג זה אין מקומו בהיכל הצדק, שבו יש לפסוק דין על בסיס הקשר נסיבתי מוכח.

הגישה הארכאית⁸ הסוברת כי התרומה הנשית לתא המשפחתי מבחינה כלכלית בנויה על הקרבה עצמית מוחלטת, אין מקומה בעולם המודרני, בו כבר אין צורך לקבץ עצים, לכבס בנהרות, לטחון וללוש. כפועל יוצא מכך, אין מקום להקנות זכויות יתר עבור בחירה בחוסר מעש מחוץ לבית המגורים, כאשר מנגד ברוב מוחלט של משקי הבית ישנם שני מפרנסים.

פעמים רבות יש לראות באי-קניית כישורים אישיים בשנים של טרום הנישואים כסימן לחוסר יכולת עצמית ולא כסימן להקרבה עצמית. ביכולתו של כל אדם לקנות השכלה ולהינשא לאחר רכישת כישורים עצמיים. הבחירה שלא לעשות זאת והעדפת מסלול חיים עם פחות מימוש עצמי, אינה מהווה כיום אבן בוחן עיקרי להקרבה, ופעמים שהיא מעידה על העדר יכולת או העדר רצון.

לאור האמור, לא ניתן ליישם שיערוך נכסי קריירה וחלוקתם כדבר שבשגרה, ולא נראה שזו הייתה כוונת המחוקק, שהרי בהטלת חובה לחלוק נכסי עתיד כדבר שבשגרה יש פגיעה יסודית בצדק בסיסי, ודומה שאילו היה נעשה הסכם וולונטרי בין שני אנשים שבו אחד מהם משעבד את כושר השתכרותו לחברו, היה דינו של הסכם מסוג זה להתבטל⁹.

על כן, עלינו לנקוט גישה מצמצמת ולבחון מתי והיכן ניתן ליישם את הפיסקה המתייחסת להכנסות עתידיות¹⁰.

כמקרה בו יש מקום לפסיקת נכסי קריירה ומוניטין, ניתן להביא את פסק הדין הראשון¹¹ בו נפסקו זכויות בתואר אקדמי של בן זוג. פסיקה שלעצמה הינה בלתי מוסכמת ובלתי מקובלת ברוב מוחלט של מדינות ארה"ב¹².

באותו מקרה, שני בני הזוג היו מורים ועסקו בהוראה. הבעל החליט ללמוד לימודי רפואה והזוג עבר למקסיקו בכדי שהבעל ירכוש את השכלתו כרופא. במשך שנות לימודיו של הבעל שולמו כל ההוצאות באמצעות הכנסותיה של האישה, וכאשר הבעל גמר את לימודיו נפרדו בני הזוג.

כאן ניתן לראות כי יש קשר ישיר בין המאמץ המשותף לבין רכישת ההשכלה, אין זה אומר כי יש כאן עילה לקניין גוף, אולם יש הצדקה למתן פיצוי וזיכוי עבור מאמציה של האישה ביצירת יכולת כלכלית נמשכת.

בית המשפט של ניו יורק קבע כי האישה זכאית לחלק מהכנסותיו העתידיות של הבעל, אך כאמור, גישה זו אינה מקובלת בשאר מדינות ארה"ב. בחלק מהמדינות אין פסיקה של נכסי קריירה כלל, ובמדינות אחרות במקרים יוצאי דופן ניתן אך ורק זיכוי או פיצוי.

גם אם נמצא קשר בין ההקרבה האישית של האישה לבין העצמת כושר ההשתכרות של האיש, עדיין ניצבים לפנינו קשיים מרובים. כיצד נחשב את היחס בין השקעתה של האישה לבין השקעתו של הבעל? מה נובע מכישרון טבעי דבר שהינו נכס שהיה קיים קודם הנשואין ומה נובע מתמיכת בת הזוג? שמא מדובר בסיוע בעל חשיבות זניחה, מאחר וללא תמיכת בת הזוג האחד היה בן הזוג השני יכול להשיג הלוואה לצורך מימון הלימודים? האם עצם היות האיש נשוי הקשתה על השגת התואר, והאם אין לומר כי הצורך בתמיכה של בת הזוג נבע מהצורך לקיים חיים משותפים, שהינה מהות נפרדת מההעצמה העצמית של הבעל?

יש לקבוע כי הכישורים הטבעיים הם נכסים שהיו קיימים טרם הנישואין, הענקת זכות לאדם אחר בכישורים אלו אינה תואמת את הגישה שבאה לידי ביטוי בעקרון איזון המשאבים, המחריג נכסים שלא התקבלו במאמץ משותף. על כן יש, על דרך הכלל, להחריג קבלת זכויות בכישורים אלו, בדומה להחרגה של פיצויי גוף בסעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון.

בדברינו לעיל היתה רק התייחסות לחלוקה ממונית, בה מקבל בן הזוג התומך זכויות ממון על חשבונו של בן הזוג השני. אין בדברים האמורים כדי להפחית מחלקה של האישה ופועלה בהשגת הזכויות הרוחניות, במנותק מחלוקה ממונית.

ודאי שערכו המוחלט של העיסוק בגידול הילדים גדול באין שיעור ויחס להתעסקות בענייני ממון בני חלוף. כבר אמר רבי עקיבא לתלמידיו בהתייחסו לזכויותיה של רחל אשתו במעלתו הרוחנית ותורתם של התלמידיו (כתובות ס"ג ע"א) "שלי ושלכם שלה הוא", ופירש רש"י, "תורה שלמדתי אני ושלמדתם אתם על ידה הוא".

מלבד האמור, מתוך עיון בנוסח החוק עולה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי לא היה רצון ליישם דגם יחודי ויוצא דופן הנתון בחוסר הסכמה נרחבת.

סעיף 8 לחוק יחסי ממון פותח במילים "ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת", ובסעיף 8 (2) עצמו נכללים נכסים עתידיים וכושר השתכרות כחלוקה בלתי שוויונית, כלומר נכסי קריירה אינם בני איזון כברירת מחדל, והכללתם נחשבת כחלוקה בלתי שוויונית. לפיכך – כך קבע המחוקק – התחשבות בהם תיעשה רק בנסיבות מיוחדות.

הכרעה
לאור האמור נחזור ונבחן את הנידון שלפנינו. הזוג נישא כאשר הבעל כבר היה בעל כישורים כשחקן כדורגל, השגת הכישורים נעשתה הודות למאמצים מפרכים וארוכים עוד בטרם הנישואין.

המעבר משחקן למאמן הינו מעבר טבעי, ולא היה צורך לשם כך בהעצמה נוספת שבה יש מקום למצוא אפשרות להעמדת זכויות בהכנסות עתידיות.

האישה אומנם עסקה בהחזקת הבית עם שני ילדיה, אולם, לא מצאנו הקרבה אישית מיוחדת שתזכה אותה בזכויות עתידיות.

יתרה מכך, הידרדרותה החברתית של הבת הבכורה נפלה על כתפיו של האב, שני הילדים נמצאים כעת מרצונם במשמורת האב וממאנים לחזור לאם, דבר המהווה מעמסה – עד כדי סכנה מקצועית – על הרווחים העתידיים של האב.

העולה מהאמור, כי אין מקום להכללת נכסי מוניטין וקריירה של הבעל במסגרת איזון המשאבים.

הרב יצחק רפפורט – דיין

ראיתי את דברי עמיתי הרה"ג יצחק רפפורט שליט"א והריני מסכים עם דבריו ומסקנתו. ברצוני להוסיף תימוכין נוספים לעמדה זו.

הבסיס לטענה שיש להתחשב ולאזן את המוניטין האישי הינו על פי התיקון לחוק יחסי ממון האמור בחוק בסעיף 8 (2), וזה לשון הסעיף:

ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;

משמעות הדברים, שהתחשבות בכושר ההשתכרות, הבאה לידי ביטוי גם במוניטין האישי, אינה בהכרח וכדבר שבשגרה, אלא תלויה בשקול דעת בית הדין בהתקיים התנאי של נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.

אומנם בנסיבות מיוחדות ניתן לשקול את הפער בכושר ההשתכרות, אשר קיים גם בנידוננו, אבל לא רק בו – אלא גם בתרומה של האחד לפיתוח כושר ההשתכרות והמוניטין של זולתו, דבר שבנידוננו נראה כי מדובר בתרומה שולית, כפי שהתייחס לכך כבר חברי.

קשה להעריך את ערכו של המוניטין האישי של הבעל. יתכן ובניגוד לתחזית העכשווית – העתיד, במיוחד בתפקיד דינמי וצופן שינויים כמאמן, לוט בערפל. יתכן שלא יימצא תפקיד המתאים לכישוריו ויתכן שמחמת הגיל או בקשת מנוחת הנפש יבקש לחדול מהתפקיד התובעני של מאמן. האם הוא יחויב להמשיך בעיסוקו כ"עבד נרצע" כדי למצות את כושר השתכרותו?!

"התא המשפחתי" המדובר אף הכין ומקיים עתודה כלכלית בדמות עסקי הקפה אשר ממנה עתידה האשה לקבל את חלקה, כפי הנראה גם מתוך הבנה שלא לעולם חוסן.

לאור זאת מצטרף אני לכך, שאין לאזן את המוניטין או לשנות מהחלוקה השוויונית של נכסי הצדדים בעקבות הפער בכושר ההשתכרות.

הרב יוסף יגודה – דיין

אני מסכים למסקנות ההחלטה שאין לאזן את המוניטין, מטעמים אחרים.

הרב יצחק שמואל גמזו - אב"ד

ניתן ביום כ"א בסיון התשע"ב
(11/06/2012)



הערות
¹ ההפניות להלן הן בעיקר למשפט האמריקאי, היות שערש לידתו של רעיון הכללת נכסי קריירה ומוניטין בכלל איזון המשאבים והפולמוס סביבו החלו בארה"ב בשנות ה-80 למאה הקודמת. לכן עיקר התייחסותי היא לפסיקה ולספרות המשפטית והאקדמית האמריקאית.

² בדומה לכך נטען בארה"ב, כי יש כאן פגיעה בתיקון ה 13 לחוקה האמריקאית האוסר עבדות: Servers v. Servers 496 So.2d 992(Fla. 1983): "...Indeed, such an award by the trial court would transmute the bonds of marriage into the bonds of servitude contrary to Amendment XIII of the United States Constitution".

³ זאת מתוך ניסיון מלאכותי ליצור תמיכה כדוגמת מזונות שאחר הגירושין (Alimony) . יצירת חלוקה בלתי שוויונית בנכסים על מנת לפצות את אחד מבני הזוג על נחיתות כלכלית או חברתית מהווה הפרה של כללי הצדק.

לינור וויצמן הציגה כי לנשים אחרי גירושין יש ירידה של 73 אחוז לעומת עליה של 42 אחוז ברמת החיים של הגברים. הנתונים אותם הציגה וויצמן היו מוטעים בזדון, ובהרצה מחודשת בשנת 1996 הוכח כי על פי הנתונים אותה קיבצה היחס הוא 27- לעומת 10+ בהתאמה. בחישובים אלו לא נכללו תשלומי מזונות עובדה שיש בהן כדי לשנות את התוצאות:
Peterson Richard R. :A Re-Evaluation Of The Economic Consequences Of Divorce, American Sociological Review, 1996, Vol 61, (June:528-536).

מחקרים יותר מהימנים הצביעו על ירידה בהכנסותיהם של שני בני הזוג 10%- לאיש לעומת 22%- לאשה:
"Economic Conseqeunce of Marital Dissolution", Stroup Atlee L. and Pollock Gene E. Journal of Divorce & Remarriage (The Haworth press Inc. Vol. 22, No. 1/2, 1994, pp 37-54.

ראה גם: Stanley Elliot Tobin, The Divorce Revolution. By Lenore J. Weitzman, Ph.D., 20 Loy. L.A. L. Rev. 1641 (1987).

⁴ Partnership theory, ראה: Alicia B. Kelly. "The Marital Partnership Pretense and Career Assets: The Ascendancy of Self Over the Marital Community" Boston University Law Review 81 (2001): 59.

⁵ זאת בניגוד למדינות בהם מחשבים את כלל הנכסים במסגרת האיזון מבלי לבדוק את מקור הנכסים ואם התקבלו טרם הנשואין.

⁶ טיעון קרוב לכך הועלה גם כן על ידי בית המשפט האמריקאי: Dewitt v. Dewitt, 98 Wis. 2d 44, 53, 296 N.W.2d 761: "an award based on upon the prediction of the degree holder's success at the chosen field may bear no relationship to the reality he or she faces after the divorce.

⁷ בדומה לכך:
"on the whole, a degree of any kind results primarily from the efforts of the student who earns it. Financial and emotional support are important, as are homemaker services, but they bear no logical relation to the value of the resulting degree", Simmons 708 A.2 at 956 (citing Hoak v. Hoak, 370 S.E.2d 473, 477 (W. va. 1988)
⁸ גישה שעמדה, כנראה, בבסיס דברי השופט א. ברק (בג"ץ 1000/92 בבלי נ' ביה"ד הרבני הגדול). קביעה נוספת שעמדה בבסיס ההחלטה הנ"ל קובעת כי באי יישום הילכת השיתוף יש משום חוסר הכרה בתרומה של בת הזוג לתא המשפחתי היות ויש ביישום הלכת השיתוף "המכשיר המשפטי (ה)נועד להגשים מטרה חברתית". במילים אחרות, על הפרט לשלם מכספו שלא בצדק למען מטרות הכלל – גישה שבסיסה ברוחות סוציאליסטיות –קומוניסטיות שאין מקומן בהיכל המשפט אלא בבית המחוקקים.

עצם הקביעה כי חקיקה שיפוטית יכולה לפגוע בקניין הפרט ללא התערבות המחוקק יש בה משום פגיעה בעקרון בהפרדת הרשויות.

זאת בניגוד לדין תורה בה הרווחים הרוחניים של חיי הנשואין נמצאים במישור שונה מהחלוקה הרכושית כאשר אין קשר מוכח בין השנים, מלבד מה שיש להעמיד הרכוש כמכשיר לקיום התא המשפחתי אם באמצעות תשלום מזונות או העמדת פירות לרווחת הבית. אולם, בכלות חיי הנישואין הולך כל אחד עם רכושו האישי לדרכו.

קיימת גישה שלישית זו הרואה בקשר הנשואין כשותפות עיסקית:
"Equitable distribution was based on the premise that a marriage is, among other thing, an economic partnership to which both parties contribute as spouse, parent, wage earner or homemaker"
Price v. Price, 69 N.Y.2d 8, 14, 503 N.E.2d 684, 687, 511 N.Y.S.2d 219, 222 (1986).

לגישה זו מקום כגישה משפטית היות והיא נוצרת מתוך הסתכלות על אומדן דעתם של המתקשרים ללא עירוב אידיאולוגי, אולם, כאמור לעיל הרציונל המונח בבסיס גישה זו אינו תואם את ארעיות הנשואין בחברה המודרנית והירידה הנדרשת בהשקעה האישית בתחזוקת הבית ובחינוך הילדים בהשוואה לעבר.

⁹ גם בית המשפט העליון קבע, כי "לא בנקל וכעניין שבשגרה ייעשה שימוש בסעיף 8(2) " (בע"מ 4699/08 פלונית נ' פלוני).

¹⁰ במאמר מוסגר ובנגיעה קלה, נציין את המניעים ההיסטוריים של קביעת "נכסי הקריירה" כ"נכסים בני איזון". מבחינה היסטורית לפני החקיקה בקליפורניה בשנת 1968, הקובעת כי ניתן ליזום גירושין גם בחוסר אשם היה פירוק הנישואין ובעקבותיו חלוקת הרכוש או פסיקת פיצוים בדמות תמיכה של מזונות לאחר גירושין פועל יוצא של ההסתכלות על חיי הנישואין כהתקשרות תמידית. כפועל יוצא מכך כאשר כלים הנשואין אם קיים אשם מצד הבעל, הרי שהוא עדיין מחויב בתשלום מזונות. היסודות ההיסטוריים של פסיקת המזונות שורשם במשפט האנגלי שבו מבחינה פורמאלית לא הייתה אפשרות לגירושין.
לאחר הרפורמה בחוק הגירושין, בו נקבע עקרון של חוסר אשם, כשהיה ביד מי מהצדדים לדרוש את פירוק חיי הנישאין, ממילא לא היה מקום לפסיקת מזונות וחלוקת הרכוש נעשתה על בסיס חלוקת הנכסים הנצברים במשך הנשואין בשווה.

אולם נטען, כי עדיין מצבן של הנשים גרוע ממצבם של הגברים לאחר פירוק הנשואין (ראה הערה 3), ועל מנת לשפר את מעמדם של הנשים לאחר הגירושין היה צורך לגרוע מחלקו של האיש וליצור בצורה מלאכותית "מזונות" או תמיכה מתמשכת למרות כלותם של חיי הנשואין בדמותם של נכסי קריירה. זאת על אף העובדה שפעמים רבות הנשים הן היוזמות את הגירושין וללא אשם.

על מנת ליצור לגיטימציה משפטית לחלוקה זו נעשה ניסיון אקדמי ליצור דגם משפטי חדש לזוגיות – מסגרת שביסודה לא קיים אינדיבידואל. הנחת יסוד כפויה המניחה כי כל צד מוכן לוותר על כל אישיותו למען השותפות. כאשר לא מדובר בתמורה להשקעה משותפת בנכסים המשותפים שאת פירותיהם נוטלים בעת פירוק הנשואין, אלא בשותפות בה כל אחד מקבל מחצית מהזכויות ללא קשר להשקעה בפועל, זאת מתוך רצון לייחס לשני בני הזוג רצון פנימי של אלטרואיזם ושותפות מלאה גם בנכסים שהיו קיימים טרם הנשואין וגם באינדיבידואל, וזאת מבלי לבחון את התרומה האמיתית של כל אחד מבני הזוג.

גם אם הרעיון כרעיון הינו יפה, הוא מוגבל למסגרת התנדבותית ואין להחשיב אותו כברירת מחדל, זאת מאחר והוא מכריח אותנו לייחס לבני הזוג התעלמות מאחוז הגירושין וארעיות ומשך הנשואין. בני זוג בוגרים יודעים כי אפשר ודרכם יפרדו ויש להניח כהנחת יסוד כי כל פעולותיהם נעשות לאור מציאות זו. ועוד, מאחר וכל אחד יכול ליזום את פירוק השותפות, הרי שכל השקעה נעשית מתוך לקיחת סיכונים בהתאם.

אסור למחוק את ההבחנה הברורה בין חלוקה צודקת לבין יצירת שוויון. יצירת שוויון לאחר הגירושין הוא מתפקיד החברה או הממשל. היות אחד מבני הזוג בעמדה חברתית נחותה לא מזכה אותו בחלק עדיף בנכסים המשותפים ואסור שבמסגרת חלוקה ממונית יצטרך אחד מהצדדים לשאת בעוול של כלל החברה או חוסר יכולותיו של בן הזוג השני. אין להכריח את אחד מבני הזוג לעשות חסד בעל כרחו, דבר שהוא בכלל האיסור של לא תהדר דל. הרכוש המשפחתי אינו קופה סוציאלית הרואה פני עתיד, אלא קופה של הרכוש שהצטבר בפועל ובעין והוא אשר יחולק בין בני הזוג במועד איזון המשאבים. הנחה זו חייבת להיות בבסיסה של כל מימוש של סעיף 6(ד) לחוק יחסי ממון בין בני זוג.

¹¹ O'brian v. O'brien 66 N.Y.2d 576, 498 N.Y.S.2d 743, 489 N.E.2d 712 (1985); הפסיקה מקובלת רק במדינת ניו יורק.

¹² לדוגמא: Mahoney v. Mahoney 91 N.J. 488, 453 A.2d 527 (1982);Stevens v. Stevens, Ohio St. 3d 115, 116-17, 492 N.E.2d 131, 132-134 (1986).