עניינה של החלטה זו הוא סמכות בית הדין לדון בעניינים שכרך התובע בתביעת הגירושין שהגיש לבית הדין.

זמן מה לאחר שהוגשו התביעות בבית הדין, הגישה הנתבעת לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לאכיפת הסכם גירושין שאושר שם לפני 12 שנים וכן תביעה לפרוק שיתוף בין בני הזוג.

על פי הסכמתם, התגרשו הצדדים בביה"ד הרבני ביום י"ב בתמוז תשע"ב (1/7/2012), ועוד קודם לכך סוכם כי ההחלטה בסוגיית הסמכות תינתן לאחר סידור הגט.

בעבר הרחוק, בשנים 1998 עד שנת 2000, התקיימו בין הצדדים הליכים בבית המשפט לענייני משפחה. ההליכים החלו בתביעה שהגישה שם הנתבעת דכאן למזונות קטינים, תביעה רכושית וכן תביעה למשמורת הקטינים. בשנת 1999 התקיימו דיונים בנושאים אלו בבית המשפט לענייני משפחה. ביום 30.11.99 התייצבו הצדדים בבית המשפט, ולאחר דין ודברים באולם בית המשפט הכתיבו באי כוח הצדדים לפרוטוקול, כפי הנראה בעזרת בית המשפט, עקרונות להכנת הסכם שלום בית ולחילופין גירושין.

בסופו של דבר, לאחר עוד אי-אלו הליכים הגיעו הצדדים להסכם שכותרתו "הסכם שלום בית ולחילופין – גירושין" שנחתם ביום 22.2.2000 וקיבל באותו יום אישור ותוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה.

המחלוקת בין הצדדים היא, אם חרף ההליכים ופסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה שאישר את ההסכם, מוסמך בית הדין לדון בתביעות הכרוכות בגירושין.

לטענת התובע, בתמצית, ההסכם הנ"ל איננו רלוונטי עוד עקב השנים הרבות שחלפו מאז והפרתו ע"י הנתבעת. כמו כן, טוען התובע, כי על פי פסיקת בית המשפט העליון, "במעשה של מתן תוקף להסכם בין בעלי דין, כשהוא לעצמו, אין בית המשפט או בית-דין קונים סמכות לעתיד להמשיך ולדון בפסק הדין" (בג"ץ 6103/93 סימה לוי נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים (1994) פ"ד מח(4) 591). הסמכות הנמשכת קיימת אך ורק כאשר הערכאה שדנה בענין דנה בו לגופו והכריעה בו. כמו כן על פי בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה (2002) פ"ד נו(5) 634, 640, דוקטרינת הסמכות הנמשכת חלה על פי מהותה ותכליתה במצבים בהם בית המשפט דן ופסק מכוח סמכות מקורית לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, כך שמן הראוי שימשיך להחזיק בסמכותו בהתדיינות נוספת בין בני הזוג באותה סוגיה. לטענת התובע, תנאים אלו אינם מתקיימים במקרה דנן.

לטענת הנתבעת, בתמצית, בית המשפט לענייני משפחה היה מעורב ואף שותף לגיבושו של ההסכם שנכרת בין הצדדים כפי שעולה מפרוטוקול הדיון מיום 31.11.99. העקרונות שהוכתבו לפרוטוקול נקבעו בעזרתו של בית המשפט, ואלו היוו בסיס להכנת ההסכם שבסופו של דבר אושר וניתן לו תוקף של פסק דין. לפיכך, מן הדין שבית המשפט הוא שידון ויכריע במחלוקת הרכושית שבין הצדדים. הנתבעת מפנה, בין היתר, להחלטת בית הדין הרבני ברחובות בתיק (רבני רח') 8570-21-1 ס' ר' נ' ס' י' (תשס"ד 2003), שם קבע בית הדין, "שהעיקר הוא בשאלה אם בית המשפט היה שותף לגיבוש ההסכם, או שמדובר בהסכם שהוגש כמות שהוא לאישור בית המשפט".

לאחר העיון בחומר ובטענות ומענות הצדדים, נראה כי אף שיש מחלוקת לגבי מידת המעורבות של בית המשפט, אכן היתה מעורבות מסויימת של בית המשפט בקידומו ובגיבושו של ההסכם שאושר בסופו של דבר. נראה לכאורה כי אם היה מדובר בתביעת גירושין כרוכה שהיתה מוגשת בשנים הסמוכות לאישור ההסכם הנ"ל בשנת 2000, היינו מסתפקים במידת המעורבות המשתקפת מפרוטוקול הדיונים – מעורבות לא גדולה במיוחד – והיינו מכריעים כי בית המשפט הוא המקום המתאים להכרעה בתביעות שנכרכו בתביעת הגירושין, לרבות בתביעה הרכושית אשר לא תמיד היא בעלת אופי מתמשך. נציין כי העובדה שהצדדים קבעו בהסכם הגירושין כי בהעדר הסכמה ביניהם לגבי פירוק השיתוף, ימנה בית המשפט כונסי נכסים, תומכת גם היא במתן סמכות נמשכת לבית המשפט.

ואולם הקושי במקרה דנן הוא שמאז אישור ההסכם עברו שנים רבות, ואין זה פשוט לומר כי התביעות הנוכחיות שנכרכו בגירושין נובעות באופן ישיר מן ההסכם שנחתם בזמנו. ברור לכל כי במשך שנים רבות כל כך, חלו התפתחויות רכושיות טבעיות אצל בני הזוג, ועקב כך הכרעה במחלוקת הרכושית הנוכחית מצריכה שמיעת טענות הצדדים וקבלת ראיות, ולמעשה מדובר בהליך משפטי עצמאי. כמו כן, ההסכמות שבין הצדדים לענין החזקת הילדים אינן בהכרח רלבנטיות עוד, לאחר תקופה ארוכה של שנים, וברי כי לשם הכרעה במחלוקת הנוכחית יש צורך בהליך עצמאי וקבלת חוות דעת מקצועית. זאת ועוד, במבוא להסכם הגירושין מיום 22/2/2000 הצהירו הצדדים כי בכוונתם "לפעול במהלך 12 החודשים הבאים במשותף לפתרון בעיותיהם על מנת לנסות לשמור על שלמות המסגרת המשפחתית". מאז עברו 12 שנים ולא רק 12 חודשים. תקופת זמן ארוכה זו אינה מלמדת כשלעצמה כי תשש כוחן של ההוראות המהותיות שבהסכם, אך יש בה כדי לחזק את ההשקפה כי הסכסוך הנוכחי מרוחק באופן משמעותי מן הסכסוך הקודם, כך שאין להחיל לגביו את דוקטרינת הסמכות הנמשכת. בדומה לכך נפסק בפרשת ע"א 167/63 פהימה ג'ראח נ' יעקב ג'ראח (1963), יז 2617, כי אף שברגיל בית דין או בית משפט שפסק מזונות, הוא המוסמך לדון בתביעה מאוחרת לשינוי פסק הדין, לא מן הנמנע, כי אף אם נפסקו לאשה בעבר מזונות בבית הדין, ועקב סכסוך חדש שפרץ היא פונה עכשיו אל בית המשפט, עשוי בית המשפט לדון בדבר אם סבר כי בנסיבות המקרה, אין זה המשך של אותו עניין שתחילתו נדונה בבית הדין. אם בפסק דין שהכריע בסכסוך כך, בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין על אחת כמה וכמה.

לאחר ששבנו ושקלנו בדבר ומאחר וממילא הצדדים צפויים להתייצב בעוד ימים ספורים לדיון בבית המשפט לענייני משפחה לקדם משפט בתביעות שהגישה שם הנתבעת דכאן, אנו סבורים כי על פי עקרון הכיבוד ההדדי של הערכאות ובהתחשב בנסיבות המיוחדות לעניין דנן, מן הראוי כי בית המשפט הוא שיכריע במחלוקת בשאלת הסמכות.

הצד המעוניין בדבר יבקש איפוא את הכרעת בית המשפט בשאלת הסמכות.

הצדדים מתבקשים להגיש אלינו הודעות עדכון תוך 7 ימים ממתן החלטת בית המשפט, ולאחר מכן נחליט על המשך דרך הטיפול בתיקים שלפנינו.

ניתן ביום י"ג בתמוז התשע"ב
(03/07/2012)