הצדדים גרושים משנת 2004. מנישואיהם בעבר, לצדדים ארבעה ילדים משותפים.

לפנינו מונחת בקשת האם לאפשר לה לרשום את הבת [א'] לבי"ס מסוים. האב הגיש התנגדות.

למרבה הצער, למרות הזמן הרב שעבר מעת נפרדו הצדדים בגירושין, עדיין לא נס לֵחו של יצר המריבות שבין הצדדים. ועד היום – 8 שנים אחר הגירושין – וגם לאחר שכל צד בנה את ביתו מחדש בנישואין, עדיין הם באים בשערי ביה"ד לדיון בנושא זה או אחר.

כאמור, הצדדים שהינם ההורים של הבת שעניינה מונח לפנינו, התגרשו בשנת 2004. בעת שהיו נשואים התגוררו הצדדים בישוב [...] שבשומרון. בקיץ 2005 האישה נישאה בשנית ובעקבות כך עברה לגור בירושלים. הבת [א'] למדה בביה"ס [...] שהינו בי"ס דתי תורני ברוח הציונות הדתית. הבת למדה בבי"ס זה החל מכיתה א' ועד לכיתה ד' כולל.

האם התגרשה בעת שהייתה הבת בכיתה ד'. לאחר זמן נישאה בשלישית ועברה לגור עם בן זוגה בעיר [א']. האם המשיכה במקום עבודתה בירושלים והבת [א'] המשיכה ללמוד בבי"ס [...] בירושלים. לצורך המשך הלימודים, היה על הבת [א'] לנסוע יום יום מ[א'] לירושלים וחזור.

בעקבות מצב זה פנתה האם בתאריך 8.5.12 לביה"ד שיאשר לה לרשום את הבת לביה"ס [ת'] בעיר מגוריה [א']. האם ציינה בבקשתה כי ביה"ס שייך לזרם חב"ד. ידוע לה כי האב מתנגד ומבסס את התנגדותו על כך שלדבריו בהסכם הגירושין ביניהם, הייתה התחייבות לרשום את הבת למוסדות חינוך "תורניים-לאומיים". לדברי האישה בבקשתה, ההסכם הייה למוסדות חינוך "תורניים" ותו לא.

המניע לבקשת האם לדבריה הוא, כי מצב זה של נסיעה יום יום לירושלים ובחזרה מהווה מצב "בלתי אפשרי" ובלתי נסבל מצד הבת, מצב שיש לו השלכות הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית על הבת. עד כדי כך הגיעו הדברים שהבת אינה רוצה להמשיך לנסוע אפילו למשך אותה תקופה שנשארה לסיום שנת הלימודים, והיא עתרה לכך שביה"ד יאשר את העברת הילדה מיידית לאותו בי"ס המבוקש על ידה.

האב, שלח את התנגדותו המנומקת בתאריך 15.5.12. עיקר התנגדותו היא משום שלדעתו יש להורה זכות לחנך את ילדיו בהתאם להשקפת עולמו. עיקרון זה לדעתו יש לשמר בכל מצב. הוא מציב שיקול זה כראשון השיקולים. בהמשך הוא מפרט הבדלים בין החינוך של חב"ד לבין הזרם הציוני דתי. הוא מוסיף, כי לדעתו הדבר גם יפגע גם בילדה. הוא מפרט כי ההפרעה היא בכך שבבי"ס של חב"ד מלמדים בין השאר גם על תאריכים, ניגונים וחגים של חב"ד. האב מציע כמה אופציות לרישום הבת במוסדות התואמים את השקפת עולמו. בי"ס [ל'] בעיר [פ'], ו/או בי"ס [נ'] בעיר [א'].

דיון – שמיעת הצדדים
ביה"ד קיים דיון במעמד שני הצדדים בתאריך 5.6.12 ט"ו סיון תשע"ב.

בקשת האם
האם הציגה את בקשתה לרישום הבת בבי"ס חב"ד. האם הסבירה כי הבת מתלוננת כי אין לה כח יותר להמשיך לנסוע ללמוד בירושלים. לדבריה, ההצעה ללמוד בעיר [פ'] אינה טובה משתי סיבות. ראשית לא נפתרה בעיית הנסיעות המתישות, ושנית מהבחינה החברתית, משום שהחברות מהכיתה יהיו בעיר [פ'] והבת תהיה לבד בעיר [א']. האם הסבירה כי הבקשה מבוססת בעצם על כך שהבת היא זו שרוצה ללמוד בחב"ד.

תגובת האב
הבעל השיב כי בבית הם נהגו בעבר בהשקפה לאומית וכי חב"ד אינו תואם את השקפתו, והוא רוצה בזרם ציוני גם אם בי"ס [נ'] הוא פחות מחב"ד. טען שלחב"ד דברים שהם זרים לילדה וזה לא לטובת הבת ללמוד שם. ובכלל, זכותו היא לקבוע את מקום הלימודים של הבת.

תגובת האם
האישה השיבה כנגד הטענה כאילו חוגגים שם את חגי חב"ד הרי שמנגד בבי"ס [נ'] חוגגים את יום ירושלים וכדומה והיא באופן אישי אינה חוגגת את החגים שחוגגים בבי"ס [נ'] כמו יום ירושלים.

האם אף ציינה כי גם במוסד שמאחוריו עומדים אנשי חב"ד ושכנגדו טוען האב, לא רק שמכירים את ערכי מדינת ישראל אלא אף מכבדים אותם. אנשי חב"ד תורמים את תרומתם למדינת ישראל ומשרתים בשירות צבאי ככלל אזרחי המדינה. אנשי חב"ד הם הליברלים הגדולים ביותר ומגלים פתיחות גמורה והבנה לכל יהודי באשר הוא ובוודאי שהם מוקירים ומעריכים את המגזר הציוני דתי ואת כל אלו הנמנים עליו. כל פעולות אנשי חב"ד נעשים בנעימות ובסבר פנים יפות ועל בסיס רצוני בלבד. הם ידועים בהקרבת האישית למען הזולת ולמען הקהילה ומקיימים בהידור את דברי הלל "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה."

האם הוסיפה, כי אם לאב יש רצון להקנות לבת את השקפתו הוא מוזמן לעשות זאת. על ההצעה שהבת תלמד ב[נ'], השיבה האם, כי היא ראתה מה גודל ב[נ'] ולא בכדי נפתחים בתי ספר תורניים אחרים משום שלא רוצים את [נ']. באשר לדפוס ההתנהגות ואורח החיים בבית, אמרה האם כי כיום היא נשואה לבעל תשובה ובהחלט הנהלים של חב"ד אינם זרים לה גם אם הם לא חב"דניקים.

בשלב זה נסתיימו טענות הצדדים.

שמיעת הבת
ביה"ד הוציא את הצדדים החוצה וקיים התייעצות. בסופה, החליט ביה"ד כי הדרך הנאותה ביותר לעמוד על המצב האמיתי של הנפשות העושות הוא להשתמש באמור בתורה ביחס לרבקה "נקרא לנערה ונשאל את פיה". לפיכך, החליט ביה"ד להכניס את הבת לבדה ללא ההורים וממקור ראשון לעמוד על הלך מחשבתה ורצונה.

ביה"ד סבור כי במקרה זה כמו מקרים רבים אחרים העוברים תחת ידו של ביה"ד והעוסקים בנשמתו וחינוכו של הקטין, יש בהחלט מקום רב ואף מכריע לשמוע את דעתו של הבן או הבת לגביהם נשוא הדיון. ביה"ד הוא זה שיתרשם ויחליט על משקלם של דברי הקטינה. על פי הניסיון הרב שיש לביה"ד. אכן יש משקל רב לדברי הילד/ה עצמו/ה כל עת שמדובר בילד רגיל ובר דעת בהתאם לגילו.

הופעת הבת [א'] לפני ביה"ד
ראשית ייאמר, כי המדובר בבת בגיל 11 + 3 חודשים. גיל שיש לו משמעות הלכתית. התורה מכירה בשיקול הדעת של גיל זה בבת לגבי יצירת נדרים, כדעת כשֵרה ומועילה להחיל איסורים. מעבר לכך, ביה"ד מצא לפניו בת שבהתפתחותה הרוחנית ורמת ההבנה והדעת שיש בה, היא בוגרת בדעתה הרבה מעבר לגילה הביולוגי. היינו משייכים רמה זו לגיל 16-18. הבת הביעה משנה סדורה, ללא כל התלהמות או רוגז, הכול בנחת, ובעיקר לגופו של עניין.

הבת תיארה את קשייה בנסיעה יומית לירושלים וכי היא נרדמת בשיעורים כתוצאה מכך. הבת התייחסה לאפשרות של בי"ס [נ'], ואמרה כי היות והבנות שהיא מכירה מבי"ס זה אינן תואמות כיום את אורח חייה היא אינה רוצה ללמוד שם. הבת הדגישה כי היא מעוניינת ורוצה ללמוד בחב"ד משום רמת הלימודים ובעיקר החינוך למידות שמקבלות הבנות שם. רמתן הרוחנית של הבנות מבי"ס חב"ד תואמת לדבריה כיום את אורח חייה. הבת ציינה ומנתה דברים הנמצאים בביתם של הבנות מ[נ'] איתן היה לה קשר ואותן ביקרה בביתן, דברים שהם מפריעים לה והיא אינה יכולה להסכים להם. בכל מקרה היא הסבירה, כי היא על פי אורח חייה היום תרגיש בהחלט חוסר נעימות רוחנית בחברתן והיא תחוש הרגשת שונות בבי"ס [נ'] ביחס להליכותיהן שם. הבת הדגישה כי הלימודים במוסד חב"ד זוהי בחירה שלה ללא כל לחץ מהאימא שלה. היא אינה רואה או חשה בחב"ד כל התנגדות לציונות או למדינה. הבת ציינה גם כי היה לה שיח עם אביה בנושא זה והיא הסבירה לאביה שהתנגד לכך שהיא תלמד בחב"ד, כי הטענות שהוא כביכול מעלה אינן נכונות ביחס למצב בשטח. עניין החגים של חב"ד, שהעלה האב, סיפרה הבת שאמרה לאביה כי אין בו כל סתירה לאורח החיים הציוני. הבת ציינה כי כיום "ירד לה החשק" מהמושגים אותם הייתה חיה בעבר, ולפיכך היא לא רואה כי בלימודים בחב"ד יש איזה שהיא הפרעה. אדרבה, היא מאד מרוצה מהחברות שיש לה משם. היא רואה בחינוך של הבנות שם ובהליכותיהן רק דברים טובים ולכן היא רוצה ללמוד שם.

לקראת פסיקה
כאמור, מדובר בזוג שהתגרש לפני 8 שנים, אך עדיין משום מה חשים צורך להעלות שוב ושוב נושאים שונים גם כאשר אין כלל מדובר בדברים מהותיים וענייניים. נראה כי גם גט הכריתות שנעשה ביניהם לא עלה בידו למגר את יצר המריבה מביניהם. האב (הבעל לשעבר) מוצא מידי פעם עילה חדשה להעלות בביה"ד גם בעיות שעם קצת הבנה או רצון טוב היה ניתן להביאן לידי פתרון פשוט, ובלבד שמעמד הריב יחזור על עצמו גם בין כותלי ביה"ד.

כל עוד היו הדברים הנידונים דברים שביניהם, אף שאין בכך טובה, אין ביד ביה"ד למנוע מאנשים בוגרים לריב ביניהם. משבחר אחד הצדדים בדרך זו של התגוששות דרך הערכאות השונות, זוהי בחירתו על כל חסרונותיה. אך, משחצו גלי המריבה את גבול החוף של אזור הילדים, שומה על ביה"ד ליטול את היוזמה ולפעול ככל הניתן למנוע ולסכל באיבו מצב שבו ההורים במסגרת המריבות ביניהם יקריבו כ"זבחי ריב" את נפש הילדים. הסכסוך הנדון לפנינו הוא בהחלט מאותם מקרים.

ביה"ד, הוא המופקד על שלומם של הילדים, כאשר ההורים אינם משכילים לקחת אחריות זו על עצמם. ביה"ד הוא הגורם היחיד שבידיו הכלים האובייקטיביים כדי לעמוד על דבר אחד הקובע כל שלב בחיי הילד, והוא – "טובת הילד". משום מה נדמה לכל צד כי טובת הילד נקבעת לפי "טובתו הוא" או לפי קו המחשבה וההשקפה האידיאולוגית שלו. ולא היא, משקלה של "דרך חיים" של צד זה או אחר בקביעת מהלכים בחיי הילד, היא מזערית אם בכלל, בוודאי שאין בכוחה לקבוע מהי טובתו של הילד. בסופו של יום, אמת המידה היחידה הייתה ותישאר רק "טובת הילד" כאשר כל התנאים והנקודות הנוספות, יש בהם אך ורק להכריע בין שני מקומות ו/או צדדים שטובת הילד שווה בהם. העמדת "רצון האב" מול "רצון האם" אינו קיים במסגרת זו כלל. שכן, לא במילוי רצון צד זה מול רצון צד אחר עסקינן, אלא בטובת הילד ובנפשו. מה שקרוי בדרך כלל "רצון האב" ו/או "רצון האם" מבטא לכל היותר את "טובת" אותו צד, וכאמור משקלו של מרכיב זה אינו בר משקל כלל במערכת השיקולים של טובת הילד.

מנקודת מבט זו, ניגש ביה"ד לשאלות ממין אלו של השאלה הנידונה לפנינו. במסגרת זו על ביה"ד לקבל נתונים. במקרה שלפנינו אין מחלוקת בין הצדדים על רמת הלימודים הטובה בשני המוסדות. המחלוקת היא אודות דרך ההשקפה של מוסדות אלו. מהבחינה הבסיסית, שתי ההשקפות יכולות להיות נכונות, כל אחד בדרכו שלו. ולפיכך, מה שנשאר לבדוק הוא מהי טובת הילד ובמקרה שלנו הילדה. ברור הוא כי לצורך קביעה זו יש בהחלט משקל גם לבחון את רצונה של הבת עצמה ובעיקר את הרגשתה הנפשית מכל התנאים הנלווים של כל מוסד לרבות החברה שבכל מוסד. הן ההרגשה של הבת כלפי חברותיה ומהן אליה, והן עצם הנגישות לחברות כולל ביקורים הדדיים של הבת וחברותיה, מהוות מרכיב חשוב בקביעת הרגשתה של הבת מהיותה לומדת במוסד זה או אחר.

יש להבחין בין קביעה על דרגת הטיב של מוסד זה או אחר ואפילו אולי על קביעה אם השקפה מסוימת עדיפה היא על אחרת. בשאלות אלו צריך להיות זהיר אם לקבל את דעתו של הילד, מאחר שמדובר בקטין שיכולת הקביעה שלו היא מטבעה אינה כשל אדם מבוגר. לבין קביעה ומתן תשובה על השאלה היכן הרגשתו הנפשית של הילד טובה יותר. בנקודה זו יש בהחלט להתחשב במה שאומר הילד. כשהטובה האובייקטיבית אינה מוטלת בויכוח על שני המוסדות הרי שלרצון הילד והרגשתו יש בהחלט משקל. רק האדם עצמו – ובמקרה שלפנינו הבת – היא זו שיודעת היכן היא מרגישה יותר טוב מהבחינה החברתית, מהי תחושתה הנפשית והיכן ובאיזה נסגרת היא "מוצאת מקום לנפשה". על כך ניתן ללמוד רק משיחה עם הילדה עצמה, ולצורך כך שמע ביה"ד בנחת תוך העלאת שאלות שונות, את דעתה המוצקת של הבת. לפיכך, במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, הרי שמלבד ההורים החליט ביה"ד לשמוע והתרשם התרשמות בלתי אמצעית מהבת עצמה.

כשאנו מזכירים את שאלת הנגישות וקיום הביקורים אצל חברות, הדבר אינו מתבטא בהכרח בנגישות פיזית. אמנם, אין ספק שמניעת נגישות פיזית וודאי יוצרת מצב של ריחוק בפועל מן החברה. מאידך, גם אם פיזית קיימת נגישות, היא אינה נקבעת רק בגלל הקירבה הפיזית. שאלת הנגישות מתבטאת בהחלט ובעיקר בהרגשת הבת, אם רצונה והרגשתה הן, כי היא יכולה מבחינת מאווייה להרגיש טוב בבית של חברה זו או חברה אחרת. הרגשתה של בת כי אינה רוצה ללכת לבקר בבית של חברות מסוימות מהטעמים שעימה, יוצרות בסופו של דבר מצב של חוסר נגישות לחברות איתן היא אמורה ללמוד. בוודאי שיש בכך משום פגיעה בהרגשת הילדה ולמעשה פגיעה בטובתה של הבת עצמה.

לפיכך, בת שמוחלט אצלה כי היא לא תלך לבקר בבתים מסוימים משום ערכים שאימצה, שאותם יש לכבד, בפועל יביא הדבר להרגשה לא טובה של הבת באותו מוסד, דבר שבהחלט יש בו פגיעה בהתפתחות החברתית של הילד בחברת הכיתה.

ומן הכלל אל הפרטים
לפני ביה"ד הוצגו שלש חלופות לבי"ס עבור הבת [א']:
1) ביה"ס [ל'] – בעיר [פ']
2) ביה"ס [נ'] – בעיר [א']
3) ביה"ס [ת'] – בעיר [א']

ביה"ד בחן את כל החלופות ע"פ קריטריון אחד והוא איזה מקום לימודים יהיה טוב ביותר עבור הילדה. המושג "טוב" לעניין זה אינו תלוי אך ורק ברמתו הלימודית של המוסד, אלא במכלול של נתונים אשר בשקלולם ניתן לקבל הערכה סופית. לצורך קביעה זו יש להתחשב בכמה מרכיבים עיקריים שיש בהם כדי להביא את התוצאה. ודאי יש לקחת בחשבון ההערכה את הנתונים דלהלן: רמת הלימודים, הקושי הפיזי דהיינו המרחק של ביה"ס ממקום המגורים ובעיקר מיקומו של ביה"ס בעיר אחרת. אך בראש ובראשונה יש לבדוק את הנתונים שבכוחם להשליך על יכולתה של הילדה להשתלב במקום הלימודים, כאשר לעניין זה יש לבחון את כל הנתונים חברתיים וסביבתיים של אותו מקום לימודים. בעניין זה יש להרגשת הבת משקל מכריע.

חינוך, אינו דבר שיכול להיות מועבר בדרך של "הנחתה". גם אם לאב ו/או לאם יש דרך חיים והשקפה שבה הם הולכים ובוודאי סבורים שהיא הנכונה, הדרך להנחיל אותה לילדיהם אינה יכולה להיות בשרירות ובהכרח של "אני ההורה ואני אקבע". הכוח להכריח פיזית את הילד הוא אמנם בידי ההורה, אך כח זה לא יקנה את החינוך המבוקש. במקרים מסוימים אף יגרום לריאקציה.

כבר אמר החכם מכל אדם (משלי כב ו) בדיוק רב: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" ועמד על דיוק זה המצות דוד בפירושו שם: "התחל והרגל את הנער בשנים להוליכו בעבודת ה' לפי דרך חכמתו אם מעט ואם הרבה...".

הווה אומר, לא רצון האב ולא רצון האם יהיו טובים ככל שיהיו, אינם יכולים להיות בדרך של כפיה על הילד. כך לא תצלח דרך החינוך. יש להתאים את דרך החינוך לילד למצבו, לסביבתו ולאורח חייו. רק הנחלה בדרכי נעם היא זו שיש ביכולתה להנחיל את המורשת אותה מעוניין האב להעביר לילדיו. קביעת מקום לימודים הנוגד את רצון הילד לא זו בלבד שלא תשיג את ייעודה, אלא שעלולה בהחלט לפתח ריאקציה והשיג את המצב ההפוך. שיחות ענייניות ודיאלוג עם הילד/ה הן הדרך הנכונה.

השורה התחתונה היא, ששומה עלינו לבחון את המקום שבו תהיה הרגשתה של הבת חיובית ומועילה, באווירה שבה תוכל לספוג אל קרבה באופן היותר מועיל וטוב, ולרבות הנתונים החברתיים של מקום זה או אחר שבכוחם להשפיע עמוקות על הרגשתה של הילדה בגיל זה ועל השתלבותה בחברה הרצויה לה.

אין ביה"ד נזקק להכריע בין שלשת המוסדות, איזה מביניהם טוב ועדיף על פני חברו. המדובר במוסדות שלדעת כל הנוגעים בדבר, הינם בעלי רמה לימודית גבוהה. בוודאי שאין המדובר להכריע בין מוסדות שהאחד הוא טוב והשני רע. לא אלו פני הדברים. המדובר בשלושה מוסדות שנחשבים מוסדות "טובים".

השאלה העומדת לפנינו היא היכן הוא מקום החינוך בו תהיה "טובת הילדה".

כאמור לעיל, המצב הקיים היום שבו לומדת הילדה מחוץ למקום מגוריה (בי"ס [...] בירושלים) אינו יכול להימשך. כל בר דעת מבין את הנזק הנגרם הן מהנסיעות היום יומיות ממקום ישוב אחד לשני, והן מבדידות הילדה החל מגמר הלימודים כל יום וכלה בסופי שבוע, שעה שהילדה נמצאת בניתוק מחברותיה. משום טעמים אלו בלבד דינו של מצב זה להסתיים.

מאותם טעמים נופלת גם האופציה של לימודים בבי"ס [ל'] הנמצא בעיר [פ'], שהוא ישוב אחר ומחייב נסיעה באוטובוס. הטיעון כאילו המקום קרוב מבחינת המרחק בק"מ, אין בו להושיע, שכן בפועל הדבר מחייב נסיעה בינעירונית ומודעים אנו היטב כי גם שני מקומות הקרובים על המפה בפועל כאשר זקוק אתה לשם הגעה להשתמש בתחבורה ציבורית, הם למעשה רחוקים. יתירה מכך טלטולי הדרך קיימים בהחלט גם בנסיעה זו. מה עוד שבוודאי בשעת עומס ולחץ זו של הבוקר הנסיעה באוטובוס צפוף ובדרך כלל בעמידה אינה "תענוג" וזאת בלשון המעטה. גם בעיית הניתוק מהחברה לאחר שעות הלימודים ובסופי שבוע, בעינה עומדת ודי בסיבה זו כדי לפסול את האופציה הזו. לא רק שלא נשיג בכך את טובת הילדה אלא אף את ההיפך, ייגרם בכך נזק חברתי לילדה.

נשארו לפנינו שתי אופציות של בתי ספר הנמצאים בעיר [א']. בי"ס [נ'] ובי"ס [ת'].

כאמור, אין ויכוח בין הצדדים כי מדובר בשני מוסדות ראויים. המחלוקת נפלה אודות ההדגשים שבמוסד זה לעומת האחר.

ההיתפסות והירידה לרזולוציה זו של ניואנסים משניים, כמו אלו ימים מודגשים במוסד זה ואילו ימים מודגשים במוסד אחר, אין להם ולא כלום עם דרך החינוך לתורה ולמידות טובות ולא עם טובת הילדה. ערכים נוספים יכולים בהחלט להיות מונחלים מההורים ישירות לילדים כאשר אף הורה אינו חושב במקרה שלפנינו למנוע דרך זו ממשנהו. לפחות מצד האם נשמעה אמירה מפורשת על כך בעת הדיון בביה"ד.

על העובדה כי גם האב עצמו אינו רואה בלימוד במוסד זה כשלעצמו כל פגם מהותי נוכל ללמוד מדברי האב בדיון עצמו. האב נשאל ע"י ביה"ד איזה מוסד היה שולח את הבת אם לא הייתה האפשרות של בי"ס [נ'] בישוב, אלא רק היו לפניו שתי אפשרויות, בי"ס דתי רגיל (לא תורני כמו [נ']) ובי"ס של חב"ד. האב אמר בגילוי לב כי אז היה שולח את הבת ללמוד בבי"ס של חב"ד. כלומר, גם האב עצמו אינו שולל מהותית את החינוך בביה"ס של חב"ד באשר הוא חב"ד, אלא שבהתאם להשקפתו הוא רוצה את ביה"ס [נ'] במידה שאופציה זו קיימת, אך גם הוא יעדיף את חב"ד על פני חינוך דתי שאינו תורני.

נמצא, שנשארה לפנינו רק שאלה אחת שעליה עלינו להשיב, והיא: היכן ובאיזה מוסד תתמצה "טובת הילדה"?

כמפורט לעיל, ביה"ד בירר את הנתונים של בתי הספר וגם התייחס להרכב החברה בהם.

חינוך בכלל וחינוך ילדים בפרט, אינו מוצר שניתן לקבוע בו עובדות במסמרות ולומר "הילד או הילדה ילמדו רק כאן לאורך שנים", רק משום שזה רצונו של הורה עקב השקפת עולמו. התפתחות הילדה מהבחינה הרוחנית וההשקפתית מושפעת באופן ישיר מאורח החיים בו היא גדלה. לחיים, דינאמיקה משלהם והם אינם בנויים בשבלונה קבועה.

דברים משתנים, גם כאשר משתנה הבית וגם כאשר משתנה הסביבה. הורים שהתגרשו, עם כל רצונו של הורה זה או משנהו שהילד/ה ילכו לאורך זמן במסלול ההשקפה שהוא מאמין בו, הרי שלא ניתן בפועל להבטיח יעד זה. בהיפרדות של בני זוג ידוע מראש לכל אחד מהם כי כל אחד מהם חופשי להקים בית חדש ולהינשא לאחר. ברור שלא ניתן להבטיח שהבית החדש יתנהל בדיוק באותה הדרך שהיה נהוג בעת שהיו נשואים. כוחם של גלי החיים חזק מכל הבטחה שהיא. מאורעות מתחדשים הם אלו שקובעים דפוסי חיים חדשים. כל עוד אין מחלוקת בין הצדדים כי שני הדרכים הינם דרכים טובות, ואין ח"ו מדובר במסלול חיים שאינו תואם את ערכי המוסר והמידות, הרי שזכותו של אדם להנהיג בהם את אורח החיים שיתנהל בביתו.

במקרה שלפנינו, דברי הבת נשוא הדיון נאמרו בצורה ברורה. הבת אימצה את אורח החיים שבו מתנהל בית האם כיום. אורח חיים שגם לדברי הבת אין בו כלל ניגוד או סתירה למה שהייתה רגילה קודם לכן. מאחר שזה המצב שנוצר, הבת היא היחידה הזכאית לקבל על עצמה אורח חיים שלדבריה היא רואה בו רק תוספת של ערכים מסוימים מה עוד שאינם פוגעים באותם ערכים שהאב מאמין בהם.

מאחר שביה"ד שמע היטב את הבת וגם התרשם כי אכן הבחירה של בי"ס [ת'] היא בחירה עצמאית שלה. היא בחנה את המוסד ובעיקר את הבנות הלומדות שם. הרי שאם הבת אומרת בפירוש כי החברה במקום פלוני אינה לרוחה ואינה מתאימה לאורח חייה היום תוך הצגת דוגמאות, אין ספק שהדעת מחייבת לשמוע את רצון הבת המבטא באופן ישיר ואמיתי את משאלת הנפש שלה, וכבר אמר החכם מכל אדם "לב יודע מרת נפשו". ואין מקום כלל להכתיב לבת ולהכריחה ללמוד במקום שאינה חפצה ואף מתנגדת עקב הפגיעה באורח חייה.

לא בכדי הורונו חכמינו ז"ל ברוחב ובעומק דעתם את השקפת החינוך וביצועו בשטח במימרא בתלמוד (ע"ז יט א): "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ".

"טובת הילד" במקרה שלפנינו היא חדה וברורה. אין ספק שלימודים במקום שאינו תואם את מצבה הרוחני ואורח חייה של הילדה לא זו בלבד שנוגד את טובת הילדה אלא שסביר שיגרום לקרעים בנפשה של הילדה בהיותה שונה מחברותיה באותו מקום ובכך שתיאלץ להסכים לדברים שאינה מסכימה להם. מה עוד שאנו נחסום בכך את ביקורי הילדה אצל חברותיה מהטעמים שאמרה הילדה לפני ביה"ד משום שאינם תואמים את ערכיה כיום.

לעומת זאת, הלימודים במוסד שבחרה הילדה עצמה ובהכירה את החומר החברתי רק ייטיבו עם הילדה ויביאו תרומה חיובית להתפתחות הנפשית בגיל זה, ולהשתלבותה בחברה, דבר שמהווה מרכיב חשוב מאד בילדה בגיל זה, וביותר בילדה האמורה לבנות את אישיותה בכוחו עצמה עקב היותה בה להורים שנפרדו.

סוף דבר, טובת הילדה מחייבת קביעה לפיה תלמד הילדה בשנה"ל הבאה בביה"ס [ת'].

טוב יעשה האב, אם טובת הילדה לנגד עיניו, שיסייע גם הוא בכך, זאת מבלי לגרוע מזכותו להנחיל את מורשתו לבת בדרך של הסברה במסגרת פגישותיו עם הבת.

על פי כל האמור מחליט ביה"ד:
א. ביה"ד מאשר לאם לרשום את הבת לשנה"ל הבאה (תשע"ב – תשע"ג) לביה"ס [ת'] בעיר [א'].

ב. במסגרת סמכותו קובע ביה"ד, כי חתימת האם לבדה תהא מספיקה כדי לבצע את הרישום בביה"ס הנ"ל.

ג. ביה"ד פונה לשני ההורים לפעול אך ורק בדרכי נועם ולא לערב את הבת עצמה בנושא זה. נפש הילדה וטובתה היא ערך עליון ואל לשום צד לעשות צעד כלשהו שיהיה בו כדי לפגוע בילדה, פגיעה שמי יודע אם יוכל לתקנה.

הרב אליהו הישריק – דיין

ראיתי את מה שכתב חברי, ואני מצטרף למסקנות.

הרב זבדיה כהן- דיין

ניתן ביום כ"ב בתמוז התשע"ב
(12/07/2012)