לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים מיום י"ד שבט תשע"א (7.2.2012) בתיק 736484/4, שבמסקנתו נאמר כדלהלן:

א. שני הצדדים חייבים להתגרש ועל כן האשה הפסידה את זכותה למזונות ומדור.

ב. האשה זכאית למחצית שכר הדירה של הדירה בבעלות פרזות. זכות זו היא זכות רכושית השייכת לאשה.

ג. הבעל רשאי להישאר להתגורר לבדו בדירה וזאת תמורת תשלום מחצית שכר הדירה לאשה.

ד. הבעל זכאי לקזז ממחצית שכר הדירה את מחצית התשלום החודשי שמשלם לחב' פרזות וכמו"כ זכאי לקזז את מחצית דמי הסיוע לדיור במידה והאשה מקבלת מהרשויות.

ה. לאחר שהצדדים ימציאו לבית הדין חוו"ד של מתווכים על גובה שכר הדירה של הדירה בנווה יעקב ולאחר שימציאו אף את סכום התשלום לפרזות וכן את הסכום של הסיוע לדיור, בית הדין יקבע את הסכום המדויק המוטל על הבעל לשלם לאשתו מידי חודש.

ו. קובעים מועד לסידור גט ליום שלישי כ"ה ניסן תשע"ב 17/04/2012 שעה 9:00.

בדיון שהתקיים לפנינו בנוכחות שני ב"כ הצדדים, נאמרו הדברים כדלהלן:

ב"כ המערערת: יש פסק דין של בית המשפט לעניני משפחה, שקדם לפסק דינו של בית הדין הרבני על אלימות הבעל. לא מכבדים את פסק הדין של בית המשפט. האשה נאלצה לעזוב את הבית, בגלל אלימות במשפחה. בית הדין מצטט פעמיים את פסק הדין של בית המשפט, ודילג על דברים. אסור לתת לבעל אלים פרס. מקבל דירה, ונפטר מתשלום מזונות לאשה. אין הוכחה ברורה יותר מפסק דין חלוט על אלימות. אם רצון הבעל להתגרש, יתכבד לעזוב היום את הדירה. למרות שמרשתי חולה מאד, אני כעו"ד שלה אקבל את הגט.

גם מבחינה הלכתית יש טעות. לפי ההלכה צריך לכבד חקיקת המדינה, שאין עדיפות לצד אחד להישאר בדירה.

בית הדין: למעשה האשה מתגוררת חמש שנים מחוץ לדירה, ובהתאם לפסק הדין נשוא הערעור חויב הבעל לשלם לה את שווי חלקה בשכירות הדירה. היכן הפגיעה במערערת?

ב"כ המערערת: אם הבעל לא יקיים את פסק הדין, ובטוח שלא יקיים – היא תיפגע. היא מסכימה להתגרש, אלא אם כן תקבל את הדירה.

ב"כ המשיב: מעולם לא ראיתי פסק דין הבנוי לתלפיות ומתומצת, כמו פסק הדין נשוא הערעור. מרשתו מקבלת כל חודש 800 ₪ ומתוך כך משלמת שכירות דירה. בהתאם לקביעת בית הדין האזורי, הרי מקבלת גם מחצית דמי שכירות. בסה"כ תקבל 1,500 ₪ לחודש. חברי טוען לאלימות. בשורה שלישית לפסק הדין, מציין בית הדין שעילה זאת לא הוכחה מעולם בבית הדין. בשנת 2006 פנתה האשה לבית המשפט, על אירוע שהבעל נשך אותה באצבעה. הסכימה האשה לצאת מהבית, ושהבעל לא יתקרב אליה ואל הבת. ואם תרצה, היא תחזור לפעמים לבית. כל עדויות הילדים על אלימות, בעת שהיו קטנים ועל לפני 30 שנה. אין שום אלימות בשנים האחרונות. פסק דינו של השופט גרינברגר למזונות האשה, תוקפו כל עוד שהצדדים נשואים. ומי קובע מתי צדדים לא נשואים? בית הדין הרבני. יש למחוק את הערעור.

לאחר העיון נראה שיש לתת את הדעת על טענת ב"כ המערערת, שהמערערת נאלצה לעזוב הבית שבו הם התגוררו בשכירות משותפת, וכן שבפועל לא ניתן יהיה לגבות את דמי השכירות, היות שאין זאת גבייה בדרך של גביית מזונות בלשכת ההוצאה לפועל, אלא גביה רגילה שקשה להוציא דרכה תשלומים מחייב שמצבו הכלכלי אינו שפיר.

ועיין שיטה מקובצת מסכת כתובות דף כז עמוד ב, שכתב בשם הרא"ה:

בעי אביי וכו' עד חצר של שניהם מהו. לאו דהוי בינייהו בשותפא אלא כלומר שחצר שכל אחד דר בו הוא ואיידי דתנא במתניתא ואם היתה חצר שלה הוא נדחה מפניה מיבעיא לן היכא דהוי חצר שכל אחד דר בו בשלו וזהו אחד מן המקומות שיש בתלמוד לשון אחד בב' מקומות פירשו מתחלה דהכי בעי למימר חצר שכל אחד דר בו בשלו ובעלמא דאמרינן חצר של שניהם ר"ל שהיו משותפין בין שניהם. ת"ש היא נדחית מפניו כו' עד דגייסי אהדדי. [ע"כ הרא"ה ז"ל].

ועיין בפסק דין של ביה"ד הרבני בתל אביב בתיקים 1503-1504/תשיז (תשי"ז 1957), פד"ר 337, 343, שהביאו את דברי הרא"ה, והסיקו לעניין שנדון בפניהם:

יוצא לפירוש הרא"ה שהנידון בגמ' שם כשהדירות הן נפרדות וכן הבעיא בגמרא הוא שאחרי ששתי הדירות שלה ושלו הן בחצר אחת מי נדחה מפני מי ואינו ענין רק לטלטול מכח הדין שאסור להם להיות בחצר אחת אחרי הגרושין, א"כ אין משם לפשוט את נדוננו בדירה המוחזקת ע"י האשה בשכירות, אם על הבעל לעזבה לאחר הגירושין.

במיוחד בהתאם לנוהג בארץ הרי זכות השכירות על דירה מהווה מעין בעלות או רכוש ששוה כסף, שהרי נהוג שמשלמים בעד זכות זו כשמעבירים את הדירה למי שהוא, אם כן הדעת נוטה שבמקרה שהדירה שכורה על ידי הבעל והאשה בזכויות שוות, דינה של דירה זו כחצר של שניהם וא"כ בנד"ד כשהדירה שכורה על ידי האשה ולה הזכות הבלעדית הרי אין לדחותה מפני הבעל.

יוצא אם כן שאין משם לפשוט את נידוננו בדירה המוחזקת ע"י הצדדים בשכירות משותפת, אם על הבעל לעזבה לאחר הגרושין.

אולם מהחלקת מחוקק אה"ע סימן קיט ס"ק כז, וכן הבית שמואל ס"ק יח, וכן הפרי חדש שם, משמע להדיא שאפילו בחצר של שניהם הדין שהאשה נדחית, וכפשטות לשון הגמרא, כתובות דף כח ע"א.

אך בנידוננו חלקה של האשה בזכות השכירות אינה מובטחת בהיעדר בטחונות, על כן אין לשלול זכותה של האשה בדירת השותפות ולהעמידה במצב שיהיו חייה תלויים לה מנגד, עד אשר תקבל השכירות המיוחלת.

כמו כן נראה שהמדובר בדברי חז"ל, שהאשה נדחית מפני הבעל, הוא כשהמכוון הוא לפתרון זמני על מנת לאפשר גט, ואין המדובר בפתרון קבוע, תוך שלילת זכות האשה לגוד או איגוד, ובהיעדר אפשרות זו נראה שחלוקת זמנים בין הצדדים לשימוש בדירה היא הפתרון המועדף בנידוננו, היות וצד ג', הבעלים על הדירה – המדינה באמצעות חב' פרזות – לא בהכרח יסכים לגוד או איגוד.

ועיין שולחן ערוך חושן משפט, הלכות חלוקת שותפות, סימן קעא סעיף ח:

ואם אין המקום עשוי לשכור, אם הוא חצר או חנות או בית שאי אפשר להם לדור ביחד (טור), שוכנים בה שנה שנה, שאי אפשר שישכנו שניהם כאחד, מפני היזק ראייה, שהרי אין בה דין חלוקה; ואין אדם עשוי לטרוח כל שלשים יום לפנות מחצר לחצר, אלא משנה לשנה.

והנה, ערב מתן פסק הדין בבית הדין האזורי תוקן חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998, והוספו בו סעיפים 3א ו-3ב. עניינו של סעיף 3א, כאמור בכותרת הסעיף, הוא "הוראות לעניין הזכות למגורים בדירה ציבורית בעת פירוד בין בני זוג". עניינו של סעיף 3ב הוא "שמירת זכויות עקב עזיבת דירה ציבורית בשל אלימות בן זוג". בין היתר נקבע שם:

3א. (א) ...
(ב) (1) השר יקבע הוראות לעניין הזכות למגורים בדירה ציבורית שבה מתגוררים בני זוג, בעת פירוד, שיבטיחו ככל הניתן את טובת ילדי בני הזוג, תוך איזון ראוי בין טובתם לבין זכותו למגורים בדירה ציבורית של בן זוג עם מוגבלות, אם קיימת;

(2) תקנות לפי פסקה (1) יותקנו בהסכמת שר הרווחה והשירותים החברתיים ושר המשפטים, ובאישור ועדה משותפת של ועדת הכלכלה והוועדה לקידום מעמד האישה של הכנסת.

(ג) הקביעה מי מבני הזוג זכאי למגורים בדירה ציבורית לא תקים לבן הזוג המפונה מהדירה זכות לפיצוי כלפי בן הזוג הזכאי למגורים כאמור, ואולם אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לגרוע מזכותו של בן הזוג המפונה מהדירה לסיוע לפי כל דין.

(ד) זכות למגורים בדירה ציבורית אינה ניתנת להעברה או לוויתור כלפי בן זוג, לרבות בן זוג לשעבר, ואינה ניתנה לאיזון במסגרת איזון משאבים בין בני הזוג או לחלוקה.

3ב. לא תיפגע זכות למגורים בדירה ציבורית עקב עזיבת הדירה בשל אחד מאלה:

(1) שהות במקלט לנשים מוכות כהגדרתו בחוק משפחות חד-הוריות, התשנ"ב-1992;

(2) אלימות מצד בן הזוג, ובלבד שניתנה החלטה שיפוטית המעידה על קיומה של אלימות כאמור.

נמצא לכאורה כי לפי ההוראות החדשות, הזכות של המערערת למגורים בדירה הציבורית אותה עזבה – וקיימת מחלוקת בין הצדדים אם העזיבה היתה עקב אלימות – אינה ניתנת לאיזון במסגרת איזון המשאבים בין הצדדים או לחלוקה.

אלא שלפי הוראת סעיף 3א(ב)(1) הנ"ל אמור שר הבינוי והשיכון לקבוע הוראות "לעניין הזכות למגורים בדירה ציבורית שבה מתגוררים בני זוג, בעת פירוד...", והוראות שכאלו לפי התיקון לחוק טרם נקבעו. על פי הוראת המעבר (סעיף 2 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי (תיקון מס' 4), התשע"ב-2012), עד לקביעת הוראות אלו "יחולו, לעניין קביעת הזכות למגורים בדירה ציבורית בעת פירוד בין בני זוג, הכללים כהגדרתם בחוק העיקרי". כללים אלו מצויים בהוראת מינהל של משרד הבינוי והשיכון שנושאה הוא "הקצאת דירות בשכירות בשיכון הציבורי" (אתר הַמִּרְשֶׁתֶת של משרד הבינוי והשיכון). לענייננו נקבע בהוראה 6.4.3. פיסקה 3 (שם, עמ' 16):

במקרה שלבני הזוג לא נשארו ילדים המתגוררים עימם – המשך המגורים בדירה יהיה עפ"י החלטת בני הזוג וללא התערבות החברה המאכלסת.

אך סתמו ההוראות ולא פֵּרְשו, מה הדין כאשר בני הזוג אינם מצליחים להגיע להחלטה מוסכמת.

אם נאמר כי בהעדר הוראה מפורשת לעניין זה, וכל עוד לא הותקנו במפורש תקנות לעניין זה, יחול הדין הכללי לגבי חלוקת נכסים בין בני זוג כפי שהיה בתוקף ערב התיקון לחוק, תיווצר לכאורה חוסר התאמה עם התיקון לחוק אשר לפיו זכות המגורים בדיור הציבורי אינה ניתנת לחלוקה בין בני הזוג.

מכל מקום, ב"כ הצדדים לא טענו לפנינו בשאלת משמעות התיקון לחוק לגבי הצדדים, והבעל עצמו לא ערער על פסק הדין האזורי, ולפיכך לא נוסיף מעבר לאשר אמרנו.

בלי לקבוע מסמרות כי במקרה דנא אלימות היא שגרמה לעזיבת המערערת את הדירה, קשה להשלים עם מצב שבו אלימות שהביאה בן זוג אחד לעזוב את הדיור הציבורי שאותו קיבלו בני הזוג יחדיו, תיצור חוסר איזון כלכלי או אחר בין בני הזוג.

מן הראוי כי מחוקק המשנה יתן דעתו על הסיטואציות הבעייתיות שעלולות להתעורר עקב הליכי גירושין לגבי מגורי בני זוג בדיור ציבורי, וישקוד על התקנת התקנות, שהיו אמורות להיות מובאות לאישור תוך 90 יום ממועד תחילת התיקון לחוק.

לאור האמור מתקבל הערעור באופן חלקי, ומוחלט כדלקמן:
1. הצדדים יתגרשו במועד שייקבע על ידי ביה"ד האזורי, תוך השארת המשיב בדירה באופן זמני והסדר תשלום השכירות יהיה כפי שנקבע על ידי ביה"ד האזורי.

2. אחרי הגירושין תיקבע על ידי בית הדין האזורי חלוקת זמנים לשימוש כל צד בדירה, כאשר הבסיס לחלוקה יהיה זכאות שווה לשני הצדדים בזמנים מתחלפים.

3. ביה"ד האזורי יקבע מי הראשון בסבב חלוקת הזמנים להשתמשות בדירה.

הרב ציון אלגרבלי – דיין

ניתן ביום ז' באב התשע"ב (26/07/2012)