תיק זה ראשיתו בתביעת גירושין שהגיש הבעל בתאריך 31.12.08.

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1994. נישואין שניים לבעל ונישואין שניים לאשה. מנישואין אלה נולדו לצדדים שני ילדים, שניהם קטינים.

לטענת הבעל בכתב תביעתו, מערכת היחסים של בני הזוג עלתה על שרטון כשלוש שנים לאחר נישואיהם. לדבריו האשה אינה מתפקדת כלל ואינה נוטלת חלק בעבודות הבית, אינה מנקה, אינה מבשלת, סובלת מבעיות אישיות, אינה מטפלת בילדים ומרבה לשוטט ברחובות.

לתיק ביה"ד צורף תסקיר פק"ס מיום ב' שבט תשס"ח (09/01/08), בו מתוארת האשה כ"מרבה לשוטט כהרגלה, מגיעה לעיתים לביה"ס ומביכה את ילדיה".

ובהמלצות אף צוין:

"האם סירבה להגיע לבדיקה פסיכיאטרית ולאבחון, גם לא בסיוע בני משפחתה המורחבת. תפקודה לוקה ביותר, היא ממשיכה לשוטט ברחובות ומציקה לילדים במפגשים ביניהם."

כמו כן צורפה לתיק ביה"ד החלטת ביהמ"ש לנוער בכפר סבא בה נאמר בין היתר כי:

"לאם לא נערכה עד היום כל הערכה פסיכיאטרית, התנהגויותיה החריגות ממשיכות ותפקודה הכללי וההורי לקוי ביותר."

בתיק זה התקיימו מספר רב של דיונים.

לדיון הראשון שהתקיים ביום א' בסיון התשס"ט (24/05/2009) הופיע הבעל בלבד, וביה"ד למד מפיו על מצב העניינים בתיק. לדבריו, הצדדים נישאו לפני 13 שנה ברעננה ולהם 2 ילדים קטינים, [י' י'] בן 12 ו[ל'] בת 11. לפני כחודשיים האשה עברה להתגורר אצל אמה בירושלים, והילדים נמצאים אצלו. הבעל הוסיף וציין בדבריו שבית משפט לנוער החליט שאסור לילדים להיות עם אמם אפילו רגע אחד, "היא מציקה להם בנפש", כדבריו. הבעל ביקש להזמין את האשה, וביה"ד קבע מועד ליום ג' תמוז תשס"ט 25.6.2009, והזמין את האשה בהתראה לצו הבאה.

אלא שגם לדיון שהתקיים ביום הנ"ל (25/06/2009) לא הופיעה האשה, והבעל אמר:

"בבוקר היתה בבית ובשעה 9:00 יצאה והייתי בטוח שמגיעה לבית הדין, אנו לא מדברים, היא יודעת מהדיון שמעתי ממנה לפני מספר ימים שיש דיון."

ביה"ד קבע מועד לדיון ליום כ' אלול תשס"ט 9.9.2009, והזמין את האשה בצו הבאה בשחרור בערבות של 5,000 ש"ח.

אולם גם לדיון שנקבע ליום 9.9.09 הופיע הבעל בלבד, וביה"ד הוציא החלטה בהאי לישנא:

"לאור ההיעדרויות החוזרות ונשנות של האשה, ומאחר וגם צו הבאה שהוציא בית הדין בפעם הקודמת עם ערבות עצמית על סך של 5000 ₪ שלדברי הבעל הוחתמה על ידי השוטר על הצו ולמרות זאת לא הופיעה לדיון – בית הדין מזמינה בצו הבאה המיועד לכל קצין ושוטר."

הדיון הבא בעניינם של הצדדים נקבע ליום 28/10/2009. ביום 27/10/2009, יום לפני מועד הדיון שנקבע, הובאה האשה לביה"ד באמצעות המשטרה. לדבריה, במועד הדיון הקודם "הייתי חולה", ולאחר שהצהירה כי תבוא לדיון שנקבע ליום המחרת ביטל ביה"ד את צו ההבאה.

ואכן לדיון שהתקיים בתאריך 28/10/2009 הופיעו שני הצדדים.

מדברי האשה למד ביה"ד כי היא התגרשה מבעלה הראשון לפני למעלה מ-15 שנה, וכי יש לה ממנו בת אחת, שבמועד הדיון הייתה בת 25 והתגוררה אצל אם האשה.

במהלך הדיון עמד ביה"ד על מצב היחסים בין הצדדים:

"בעל: האשה לא מתפקדת, לא עושה מה שמוטל עליה, מזיקה לילדים, מתפרפרת ברחובות, מקללת אותי.
אשה: הוא מקלל אותי, סרטן, סרטן, גם לילדים אומר כך.
ב"ד: את רוצה להתגרש?
אשה: אני לא רוצה להתגרש.
ב"ד: טוב לך איתו?
אשה: לא טוב לי.
בעל: לצערי הרב נפלתי בפח בפעם השניה.
ב"ד: יחסי אישות יש?
בעל: לא, אי אפשר להתקרב אליה, לא יודעת מה זה מקוה, מה זה מקלחת, עו"ס אומרת להתגרש מה שיותר מהר, מזיקה לילדים, מדגדגת את הילד עד שהצרכים שלו יוצאים, לילדה עושה מעשים מגונים, אני עסוק עם הילדים כל הזמן, בתסקיר הכול כתוב, הקב"ה עדי, אני לא משקר מילה, חודשים אנו במעקב, אנו גרים מול הרווחה, לשכת הרווחה מעבר לכביש.
ב"ד: למה את לא רוצה להתגרש?
אשה: לא יודעת, בגלל ילדים."

כב' אבה"ד שאל את הבעל למה הוא אינו עוזב את הבית. לשאלת האב"ד השיב הבעל:

"בעל: זה בית שאני משלם השכירות, יש לה אחים עשירים. כל מה שרוצה זה להיות גיבנת עלי, נדבקת בי, יש לאמא שלה דירה גדולה, אין לי לאן ללכת, אמא שלי אשה מבוגרת, הילדים שלי סובלים מאד, אני לא רוצה להתחתן, כל הראש שלי בטיפול בילדים.

אשה: הוא גנב, לקח את הזהב של אמא שלי.

ב"ד: שאמא שלך תתבע אותו בבית המשפט, מדוע שלא תתגרשי היום?

אשה: אני לא רוצה להתגרש.

בעל: היא מדברת סתם, כל הזהב שווה 4000 ש"ח, אני מוכן לשלם לה את זה אביא את הזהב מתי שתגידו לי, זה נמצא בבית, אוכל להביא אותו מתי שתבקשו.

אשה: אני צריכה לחשוב."

בסוף הדיון קבע ביה"ד מועד לסידור גט, והורה לבעל להביא ליום הגט את הזהב שלדברי האשה לקח מאמה.

ואולם ביום הקבוע לסידור הגט (02/11/2009) שוב הופיע הבעל בלבד, לדבריו הוא הכין את כל הזהב בכדי להביא אותו לבית הדין, אך האשה לקחה את הזהב והלכה לאמה. בלית ברירה שב ביה"ד והוציא צו הבאה נגד האשה.

לדיון שנקבע ליום 7.12.09 הופיעו הצדדים, הדיון נקבע לסידור גט, אך ב"כ האשה אמר שרצונה בשלום-בית. הדיון התלהט:

"אשה: הוא מרביץ בן שלי, בן זונה.

ב"ד: איך את אומרת כאלו מילים, אם את רוצה שלום, סתם את אומרת שלום.

בה"ד: (מתוך פר' קודם) בית הדין כבר אמר שלא תפעלי כלום עם קללות."

בדיון מיום כ"ט באייר התש"ע (13/05/2010) האשה לא הופיעה והבעל הציג החלטה מבית המשפט ולפיה בית המשפט אישר את המלצות התסקיר שבהם ניתנה משמורת שני הילדים לאב, האם תוכל לראות ילדיה בימי רביעי בבית המשפחה בין השעות 6:00-8:00 אחה"צ.

הבעל הוסיף:

"בעל: היא בכלל לא אשה, יום אחד לא היתה בשביל הילדים שלה.

ב"ד: עו"ס כותבת שהאינפורמציה כולה מפי האב, עם האם לא היה ניתן לנהל שיחה.

בעל: כשהילדים איתי הם בשלוה, מרגישים טוב, אוכלים, זו הפעם 15 שאני נמצא פה והיא לא באה, היא נמצאת ברמת אשכול בירושלים, מתקשרת ביום 100 פעמים ומנתקת, פעם אחת היתה פה וזה לאחר שאני הלכתי למשטרה ועשיתי צעקות ותחנונים."

בתום הדיון ביה"ד קבע מועד לדיון נוסף אליו הוזמנה האשה בצו הבאה.

בדיון מיום כ"ה בסיון התש"ע (07/06/2010), אליו הובאה האשה באמצעות שוטרת ושוטר, שבה האשה והביעה את אי רצונה בגירושין:

"ב"ד: את רוצה להתגרש?
אשה: לא רוצה, הוא לקח כל הזהב של אמא שלי, יש לו הרבה כסף,יש לו חנות ויש לו דירה.
בעל: הכל שקר.
אשה: אתה משקר, בן זונה.
ב"ד: היא מבקשת פיצוי ותתגרש, היא אומרת שיש לך חנות."

הבעל הכחיש את דברי האשה, והאשה שבה בה ואמרה כי החנות שייכת לאבא של בעלה. הבעל הסביר שזו חנות מלפני 40 שנה, המושכרת ב-500 דולר שאמא שלו מתקיימת מהם. מאידך גיסא, העלה הבעל טענות ממוניות נגד האשה לדבריו:

"היה לה 150,000 ₪ בחשבון שלה והעבירה לאחים שלה, זה כספים של קצבת הילדים מהביטוח לאומי, לאחים שלה רשת חנויות לוילונות."

ביה"ד פנה לאשה לשם בירור רצונה וטענותיה, ולביה"ד התברר כי זה כשנתיים שהצדדים חיים בפירוד, ותקופה ארוכה אף יותר אין ביניהם יחסי אישות:

"ב"ד: כמה זמן אתם בנפרד?
בעל: 3 שנים, שנתיים, היא לא חיה ... משוטטת מבית אחד לשני.
ב"ד: כמה זמן אתם בנפרד?
אשה: שנה וחצי, הוא לא רוצה שאהיה בבית.
...
בהד: כמה שנים שאין יחסי אישות?
בעל: שלוש שנים, ערב שבת היא אומרת מה בישלת לי, עושה צחוק מהקידוש, היא מסריחה.
אשה...
...
ב"ד: כמה זמן אתם לא ביחד?
אשה: שנה וחצי.
ב"ד: וכמה זמן לפני כן לא היו ביניכם יחסים?
אשה: לא יודעת, הוא יש לו חברה.
בשלב זה השוטרת מסבירה השאלה לאשה.
אשה: 5 שנים שלא היה יחסים.
ב"ד: למה הפסקתם?
אשה: לא יודעת."

גם בדיון שנקבע ליום כ"ז במרחשון התשע"א (04/11/2010) התנגדה האשה לסידור גט במילים "לא רוצה גט, בשביל מה גט". ובסופו של דבר הדיון נדחה לבקשת הבעל שכן ב"כ לא הגיע לדיון.

בדיון מיום כ' בטבת התשע"א (27/12/2010) האשה שבה וסירבה לגירושין, וב"כ אף עמד על מצבה הבריאותי הירוד:

"אשה: אני לא רוצה להתגרש, הוא רוצה להתחתן, אני לא רוצה להתחתן.

ב"כ אשה: לפי התנהגותה במשרד אצלנו ולפי מסמכים האשה לא בריאה, לא ניתן לכפות עליה גט, האשה חיה בבית אמה שאמורה לעבור בזמן הקרוב לבית אבות, האשה תיזרק לרחוב.

בעל: אחיה עשירים, היה לה 200,000 ₪ שהעבירה לאחים שלה, היא לא תיזרק לרחוב".

בסופו של דבר הדיון נדחה, גם הפעם מהסיבה שב"כ הבעל לא הופיעה.

בדיון מיום א' באדר ב התשע"א (07/03/2011) אמר הבעל ש"עו"ד שלי היתה פה שעה וחצי, ונאלצה להגיע לכפר סבא לדיון שם בבית המשפט". ב"כ האשה אמר לביה"ד שזה הדיון השלישי שב"כ לא מתייצב לדיונים, ובקש למחוק את תביעת הבעל לגט, כמו גם להוציא מלפניו החלטה שהאשה תוכל לחזור הביתה. הבעל התנגד לחזרתה של האשה הביתה: "אני לא מוכן בשום אופן שתחזור הביתה, 6 שנים שאין יחסי אישות".

בדיון מיום י' בסיון התשע"א (12/06/2011) אמר הבעל "יותר מ-5 שנים אין לנו קשר, אני רוצה גט, 3 שנים היא לא חיה איתי, היא בירושלים". והאשה השיבה "אני לא רוצה גט, אני אוהבת ככה, אני לא רוצה שיתחתן עוד פעם". ב"כ הבעל חקר את האשה, ולדבריה הם אינם חיים ביחד שנה וחצי, היא לא זוכרת מתי היא עזבה את הבית. וכי שנתיים לפני שהיא עזבה הם לא ישנים ביחד, עובדה שנומקה על ידה בכך שלבעלה יש חברה.

האשה נחקרה ע"י ב"כ הבעל, ולהלן תשובותיה השייכות להכרעת הדין:

"ב"כ בעל: את רוצה שכל אחד יחיה בבית נפרד. את לא רוצה אותו כמו בעל?
אשה: לא יודעת.
ב"כ בעל: את רוצה להישאר אצל אמא שלך, טוב לך שם?
אשה: כן, הוא יותר מידי קמצן.
ב"כ בעל: למה את לא רוצה לתת לו גט?
אשה: בלי כסף? בלי מזונות? יש הרבה כסף של אמא שלו.
ב"ד: כמה כסף את רוצה ממנו? ונעשה גט.
אשה: לא יודעת. אני לא רוצה כסף ולא רוצה גט, אני רוצה ככה.
בי"ד: למה?
אשה: ככה.
ב"ד: אנחנו יכולים לחייב אותך. זה לא טוב?
אשה: הוא לא מתבייש.
ב"ד: למה היא לא באה הביתה אתה אמרת לה לא להיכנס?
בעל: פקידת הסעד אמרה לה לא לבוא.
אשה: אני חושבת ברווחה אמרה לא להיכנס.
ב"ד: למה הרווחה אמרה ככה?
אשה: ככה."

בסיומו של הדיון נתן ביה"ד החלטה ולפיה על הצדדים להגיש סיכומים.

סיכומי הבעל התקבלו בביה"ד בתאריך 15.9.11, סיכומי האשה התקבלו בתאריך 09/10/2011.

ב"כ של הבעל מעמידה את תביעתו על כך שהצדדים כבר אינם חיים יחד והאשה מסרבת לחזור לגור עם בעלה, מה שלטענת ב"כ הבעל מחשיב את האשה כמורדת. ב"כ בעל עומדת על כך שהאשה מקללת את בעלה בכל הזדמנות, ולא נמנעת מכך אף בין כותלי ביה"ד הרבני כפי שמופיע גם בפרוטוקול הדיון מיום 7.12.09. ועוד טוענת ב"כ הבעל שהאשה גם היא אינה חפצה באמת ובתמים בשלום-בית.

ב"כ של האשה טוען מנגד כי האשה תפקדה כאשה ורעיה מסורה עד אשר "איתרע מזלה וחלה הדרדרות במצבה הנפשי, ולפיכך לא היה בידה לשאת בטיפוח הבית ולצאת לעבוד". לדבריו הבעל "נישא לאשה ביודעין כי האשה סובלת מבעיות נפשיות ובריאותיות", אולם באהבתו אליה נשא אותה ואף תמך בה במהלך 15 שנות נישואיהם, והוא בבחינת "סבר וקיבל". גם הוא מודה כי "עסקינן באשה בעלת הפרעות נפשיות קשות" אך לטענתו הבעל החל להתרחק ממנה רק כאשר קשר קשרים עם אשה אחרת.

לדבריו האשה מעוניינת בשלום-בית, וכי יש לשקול במשנה זהירות את דבריה בדיון מיום 12.6.11, שכן ב"כ לא היה נוכח בו, וכן לא נוכח בו מתורגמן. לחלופין טוען ב"כ המלומד של האשה כי יש לדון את האשה כשוטה שאין לגרשה ורק יש להתיר לבעלה לשאת אחרת. ועל כן מבוקש על ידו כי הבעל ימשיך לזון ולכלכל את האשה למשך כל ימי חייה, וישא בסכום מזונות חודשי בסך של 7,997 ש"ח.

ביה"ד מציין כי דיון בתביעות הרכושיות של האשה נערך ביום כ"ד בטבת התשע"ב (19/01/2012) ובסופו נתן ביה"ד את החלטתו ולפיה פסק דין בתביעת הבעל לגירושין ינתן בלא להמתין להכרעת ביה"ד בנושא הרכוש.

סיכומם של דברים
בני הזוג שלפנינו אינם חיים יחד זה כארבע שנים (נכון ליום פסק הדין). האשה עזבה את הבית. בדיון שנערך ביום י' בסיון התשע"א (12/06/2011) שאל ביה"ד את האשה מדוע עזבה את הבית והיא השיבה "אני חושבת ברווחה אמרה לא להיכנס", היא נשאלה מדוע אמרו כך ברווחה והיא השיבה: "ככה". עוד נשאלה האשה האם היא מעדיפה להשאר בבית אמה, והשיבה בחיוב, בנימוק כי בעלה קמצן.

ב"כ הבעל שאלה אותה מדוע היא אינה רוצה להתגרש, ותשובת האשה הייתה "בלי כסף? בלי מזונות? יש הרבה כסף של אמא שלו". כב' אבה"ד התערב ושאל את האשה בכמה כסף היא מעוניינת בכדי להסכים לגט. והאשה השיבה "לא יודעת. אני לא רוצה כסף ולא רוצה גט, אני רוצה ככה".

האשה מוכרת לשרותי הרווחה. בתסקיר פקה"ס מיום ב' שבט תשס"ח (9.1.08) מתוארת האשה כ"מרבה לשוטט כהרגלה, מגיעה לעיתים לביה"ס ומביכה את ילדיה". ובהמלצות צוין:

"האם סירבה להגיע לבדיקה פסיכיאטרית ולאבחון, גם לא בסיוע בני משפחתה המורחבת. תפקודה לוקה ביותר, היא ממשיכה לשוטט ברחובות ומציקה לילדים במפגשים ביניהם."

יצוין שגם באי כוחה של האשה אינם מתכחשים למצבה הנפשי הירוד של מרשתם. כך בדיון מיום כ' בטבת התשע"א (27/12/2010) נאמר ע"י ב"כ אשה "לפי התנהגותה במשרד אצלנו ולפי מסמכים האשה לא בריאה, וכו'". וכך גם בסיכומי צד האשה נכתב ש"עסקינן באשה בעלת הפרעות נפשיות קשות."

הבעל תובע גירושין, טוען שא"א לחיות עם האשה חיי אישות שכן "אי אפשר להתקרב אליה, לא יודעת מה זה מקוה, מה זה מקלחת, עו"ס אומרת להתגרש מה שיותר מהר, מזיקה לילדים, מדגדגת את הילד עד שהצרכים שלו יוצאים, לילדה עושה מעשים מגונים". שני הצדדים מודים שעוד קודם לעזיבתה של האשה את הבית לא היו ביניהם יחסי אישות, כדבריה בדיון מיום כ"ה בסיון התש"ע (07/06/2010), "אשה: 5 שנים שלא היה יחסים, ב"ד: למה הפסקתם? אשה: לא יודעת."

הדיון ההלכתי
עניין לנו באשה אשר אין חולק בקשר למצבה הנפשי הירוד, וכדברי בא כוחה "אּתרע מזלה וחלה הידרדרות במצבה הנפשי". היא עזבה את ביתה ואינה חיה עם בעלה זה כארבע שנים, ותקופה ארוכה קודם לכן אף לא התקיימו יחסי אישות בינה לבין בעלה. בעלה עומד על כך שלא ניתן לחיות במחיצתה בשל כך, וכפי שגם עינינו ראו ואוזנינו שמעו כיצד היא פונה אל בעלה בכינויי גנאי עד שגם ביה"ד נאלץ להתרות בה.

לאור כל האמור, הרי שעל ביה"ד לדון תחילה וראש בהשלכות של מצבה הנפשי על יכולתה לקבל את הגט ולהתגרש מבעלה, בהמשך לכך לקבוע האם הבעל חייב במקרה שכזה בדמי רפואתה של אשתו, ולבסוף להיזקק לשאלה האם מתקיימות במקום שכזה עילות לחייב את האשה בגירושין.

ונבואה אל הסוגיות אחת לאחת.


א. הגדרת שוטה בכל התורה ולעניין גירושין
פשוט וברור הוא שאישה שאיתרע מזלה ולקתה בנפשה ייתכן שבאופנים מסוימים כלל לא ניתן יהיה לחיות עימה, וכפי שהדברים כבר פורשו בגמ' (יבמות קיב, ב):

"שוטה ושוטה דלא קיימא תקנתא דרבנן, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, לא תקינו רבנן נישואין."

ופרש"י:

"שוטה אפילו בפקחת לשוטה ושוטה לפקח אין דרכן להיות שלום ביניהם, וכ"ש שוטה לשוטה."

והרמב"ם ומר"ן השו"ע כפלו דין זה בהלכותיהם (הרמב"ם הלכות אישות ד, ט ו- יא, ד והשו"ע אבהע"ז מד, ב ו-סז, ז). ועיין בהפלאה (סי' סז סק"ו) שכתב לבאר שהדברים מוכחים עד כמה חמור הוא מום זה. דדברי הרמב"ם (ד, ט) והשו"ע (מד, ב) הראשונים עוסקים במי שהייתה שוטה בקידושין דאין לה קידושין כלל, ודבריהם האחרונים איירי במי שהתקדשה בהיותה בריאה ואח"כ השתטתה ובשטותה נישאה או קטנה שקידשה אביה בקטנותה ואח"כ הגדילה ונישאה דאין לה נישואין כלל.

אולם פשוט הוא דלא בכל שוטה נאמרו דברים אלו ומדרגות מדרגות יש באופני השטות; האחד חמור וקשה מחברו, ולא ראי זה כראי זה. ורק זאת יש לומר שעל דרך הכלל ככול שמצבם הנפשי של האיש או האשה החמור יותר ולקותם חריפה יותר כך יקשה לחיות עימה חיי משפחה עד שבמצבים מסוימים כלל לא יתכן ולא יעלה על הדעת שניתן יהיה לחיות עימם חיי משפחה. וכפי שהביא מר"ן הב"י (סי' מד וסי' קכא) מרבנו ירוחם (נכ"ב ח"ה קצ ע"ד) בשם הרמ"ה שחילק בין רמות השטות וכתב:

"מי שדעתו צלולה ומבין ומשיג הדברים על בוריין אף על פי שדלה וחלושה קידושיו קידושין גמורים וכן גירושיו. ואם דעתו משובשת שאינו משיג שום דבר על בוריו הרי זה בחזקת שוטה ואין קידושיו קידושין גמורים, ואם עיתים צלולה ועיתים משובשת ולא ידעינן העת שהוא עומד בדעתו ה"ז ספק."

ועיין ברמ"א (שם סי' מד סעי' ב ובח"מ ובב"ש שם).

והנה בעיקר דין שוטה תניא בגמרא (חגיגה ג, ב):

"ת"ר איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו. איתמר רב הונא אמר עד שיהו כולן בבת אחת, ר' יחונן אמר אפילו באחת מהן וכו'."

ופסק הרא"ש בריש חולין (ס"ד) כרבי יוחנן, וכן נראית דעת הרמב"ם ומר"ן כפי שיובא לקמן. והב"י בראש הלכות גיטין (סי' קיט) הביא את דברי רבנו שמחה משפירא שהעתיק את דברי הגמ' בחגיגה גם לדיני גיטין, וכתב דלא מחזיקינן את הבעל בחזקת שוטה שאינו יכול לגרש עד שיראו בו אותם סימני שטות המפורשים בפרק קמא דחגיגה וכו'. ושב מר"ן הב"י והביא בסי' קכא' את הברייתא בחגיגה לעניין כשרותו של הבעל לגרש, ועליהם את דברי הרא"ש דלעיל ושגם מהרמב"ם נראה כשיטתיה דסגי בסימן אחד כדעת ר' יוחנן. והוסיף לבאר דלדעת הרמב"ם הנך דברים שהוזכרו בברייתא אינם בדווקא וה"ה בשאר דברים המורים שדעתו מטורפת תמיד בדבר מהדברים, ודלא כשיטת ר' שמחה דלעיל.

ועוד כתב הב"י דנראה שגם ר' אביגדור כהן שהובא בדברי המהרי"ק (שורש יט) חולק על הרמב"ם וסובר כר' שמחה. אך הנה גם המהר"י וויל בתשובה (סי' נב) סבירא ליה כדעת הרמב"ם דמי שהוא שוטה בשאר דברים אף על פי שאינו לן בבית הקברות או קורע כסותו אפ"ה מקרי שוטה (וע"ע בזה בשו"ת "בית שלמה" ח"ב סי' צד ובשו"ת "מקום שמואל" סי' פב). וכן העלה מר"ן השו"ע (יו"ד א, ה וחו"מ לה, ח) כדעת ר' יוחנן דאפילו באחד מהם סגי ואפילו בדבר הדומה להם ומורה כמותם, ודווקא בעשאן דרך שטות וכמבואר שם.

והעיטור (אות ק קבלת עדות) הרחיב עוד את הגדרת השוטה, והביא מהרי"ף בתשובה שגם הפתאים ביותר שאין מכירים דברים שסותרים זה את זה ולא יבינו הדברים כדרך שמבינים שאר בני אדם, וכן הנבהלים והנחפזים בדעתם הרי אלו בכלל השוטים. והרמב"ם (שם ה"י) ומר"ן (חו"מ שם סעי' י) דרכו בדרכו, ועיין בגר"א (שם סקי"ט) וב"נחל יצחק" בביאור מקורו. ועיקר החילוק שבין השוטה לפתי מבואר בדברי הסמ"ע (שם סקכ"א), שהשוטה הינו מי שנטרפה דעתו ונמצאה דעתו מטורפת תמיד בדבר מהדברים, משא"כ הפתאים המבוהלים והנחפזים שאינם מטורפים בדעתם אך אין דעתם מיושבת כדרך שאר בני אדם. אך עיין גם בדברי ה"תבואות שור" (סי' א סקנ"א) שכתב ששוטה נשתנתה דעתו מחמת חולי או רוח רעה, ופתי דעתו קלישתא מעיקרא, ואין כאן המקום להאריך בדבר.

ומדברי מר"ן הב"י הנ"ל עולה שמדמה דיני שוטה בהלכות גירושין, בהגדרת בעל כשוטה שאינו יכול לגרש, לדיני שוטה המבוארים במס' חגיגה. וכן כתב גם הב"ש (סי' קכא סק"ט) להגדיר שוטה לענין גירושין על פי המבואר בחגיגה. וגם בספר "גט פשוט" (סי' קכא סקי"ב) כתב להגדיר את השוטה על פי המבואר בחגיגה, והוסיף את דברי רבנו המהרי"ט (אבה"ע סי' טז) שלעניין גירושין אין לפסול את הפתאים:

"לענין עדות שצריכים הם להעיד על מה שראו כבר אנו חוששים שמא נדמה לו באותה שעה שהדבר כן ואינו, ונתחלף לו דבר בזולתו, מאחר שלפעמים אין מכירים דברים שסותרים זל"ז, ואיך יעיד עכשיו על מה שראה בתחילה. אבל כשאנו באים לקיים דבר עימו במקח וממכר או בגיטין וקידושין ומסברו ליה וסבר, ואנו מכירין שהבין הדברים, כגון זה לאו שוטה הוא והרי הוא כפיקח לכל מה שהוא עושה בדעת שפויה לפנינו."

ועיין במהרי"ט עצמו שהביא ראיה לדבריו מהא דב"ב (קנה, ב) דאמרו ליה זיל אכול תמרי ושדי ביה קשייתא ברבא, ואף שבספר "תורת גיטין" (סי' קכא סק"ב) כתב לפקפק על ראית המהרי"ט מהא דב"ב מ"מ סיים "אך מי יבוא אחרי המהרי"ט". וכן העלה ב"שבות יעקב" (אבה"ע סי' קלז) כדעת המהרי"ט לעניין חליצה. וה"גט פשוט" לאחר שהביא את דברי המהרי"ט הוסיף דכן עולה ממה שהביא הב"י בסי' מד' דדוקא שוטה גמור אין קידושיו קידושין, אבל אם דעתו צלולה אע"פ שהיא דלה וקלושה הרבה קידושיו קידושין גמורים, ורק אם דעתו משובשת שאינו משיג שום דבר על בוריו ה"ז בחזקת שוטה ואין קידושיו קידושין גמורים, וכ"כ הרמ"א (שם). וכן עשה מעשה כדעת המהרי"ט בשו"ת "זית רענן" (הלכה ג סעיף ט).

ועיין גם בשו"ת "אבני שהם" (ח"ג אבה"ע סי' מג) שהאריך להביא השיטות בזה. ואף שהביא מהגאון הדברי חיים מצאנז (ח"ב אבה"ע סי' עד) ומה"שואל ומשיב" (מהדורא תניינא ח"ד סי' פז) שפסקו דלדינא וודאי אין לקיים דברי המהרי"ט ושכ"כ ב"בית שלמה" (סי' צה), מ"מ הוא עצמו ז"ל כתב לחזק את דברי המהרי"ט מהירושלמי המחלק בין תרומה לגיטין, דלתרומה ששואלין אותו על לשעבר אמרינן שאין בו דעת ולא סומכים על דבריו, משא"כ בגיטין דעושה מעשה להבא וכל זמן שנו בודקים אותו לעניין הגט דבריו קיימים.

ובאמת דנראה לי, אני הקטן, דדברי המהרי"ט מדויקים בדברי הרמב"ם בהלכות עדות, שבהלכה ט' כשדן בשוטה שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד כתב "הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב", ומשמע דאדם כזה בכלל שוטים יחשב לכל דבר ולא רק לעניין עדות, וכן דייק בספר "זכרון יוסף" (סי' י) וב"אור הישר" (סי' יא). אך בהלכה י' בדין הפתאים נקט הרמב"ם בלשונו "הרי אלו בכלל השוטים ודבר זה לפי מה שיראה הדיין שאי אפשר לכוון הדעת בכתב", הא קמן דבדין זה סייג וכתב שבדבר זה מוטל על הדיין לבחון האם הוי שוטה ולעניין מה. ואחר זמן ראיתי דכעין זה כתב לדייק גם ה"עונג יו"ט" (סי' קנג). וע"ש בדבריו הנפלאים בטעם החילוק בין מי שדעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים לבין מי שאינו אלא פתי, נחפז ונבהל. דמי שדעתו משובשת תמיד אינו נקרא בר דעה בדיני תורה לכל דבר ועניין, משא"כ פתי שאינו נחשב שוטה ובמה שמבין דעתו דעה. ועיין שם שכתב לבאר באריכות לאיזה דבר בעינן את דעתו של הבעל על מנת לקדש או לגרש. ומ"מ נראה דאליבא דרובא דרבוותא דלענין גירושין אין לפסול את הפתאים, וכשיטת המהרי"ט.

ובתשובת "בית שמואל" אחרון לר' שמואל אב"ד פוזנא (אבה"ע סי' ט) דן באשה שהינה עיתים חלומה ועיתים שוטה ובעלה רוצה לגרשה בעת חלימתה, ונסמך על דעת ר' שמחה שהבאנו לעיל דס"ל שאין שוטה אלא כאשר יש לו את כל הסימנים המצוינים בבריתא בחגיגה, ועל כן העלה שהואיל ובנד"ד לא היו לאשה כל הסימנים הרי שאינה חשובה שוטה ורשאי בעלה לגרשה. ומדבריו עולה שגם לעניין הגדרת האשה כשוטה המנועה מלקבל את גיטה אזלינן בתר דברי הבריתא בחגיגה, וע"ש שיצא לו כן מהא דהתוס' (יבמות קיג, ב) לא אמרו שאחת הנ"מ בין הטעמים המובאים בירושלמי לכך שאשה שוטה אינה מתגרשת הינה במקום שיודעת לשמור את גיטה אך אינה יודעת לשמור את עצמה. דמזה שהתוס' לא אמרו שיש כזו נ"מ עולה שלשיטתם לא יתכן ששוטה תדע לשמור את גיטה, ועל כורחין לומר שלשיטתם אינה שוטה אא"כ יש בה את כל סימני השוטה שאחד מהם שמאבדת את מה שנותנים לה. ולענ"ד קלה כמות שהיא הרי לא עלה לו לב"ש אחרון אלא שזו דעת הר"ר שמחה ושהתוס' ס"ל כמותו, אך אנו הלא לא כך העלנו להלכה, ודעת הרמב"ם ומר"ן הב"י דלא כר' שמחה, ואף בסימן אחד המנוי בברייתא או הדומה לו מוחזק כשוטה, ואדרבא לדידן יש פעמים שמתגרשת מדאוריתא אך אסור מדרבנן לתת לה את גיטה, וממילא לדידן אין זה מוכרח לומר שיש לדון את האשה כשוטה רק אם מתקיימים בה הדברים המנויים בחגיגה או הדומים להם. ואף דאפושי פלוגתא לא מפשינן ויש לנו למעט המחלוקת כל מה שנוכל, מ"מ אפשר דגם אליבא דר' שמחה עצמו י"ל שאין אנו דנים את האשה לשוטה לענין גיטין אך על פי המבואר בחגיגה. דהנה לקמן אביא את תשובת המהרש"ל שמצא בספר ראבי"ה שנחלקו ר' שמחה ור' אפרים והראבי"ה עצמו בהגדרת יודעת לשמור את גיטה וכתב שם הר"ר שמחה וז"ל:

"הילכך יודעת לשמור את גיטה דשוטה מסתבר דסגי אפי' בצרור וזרקו ולכל היותר באם נבחנ' בין חפץ לחפץ בשע' שמחזירתן."

ומכל דבריו שם עולה ברור דגם הוא ז"ל אינו דן את האשה כשוטה לענין גיטין אלא על פי המובא ביבמות קיג' לחלק בין יודעת לשמור עצמה וגיטה לאלו שאינן יודעות. וגם המהרש"ם (חלק ב סימן קמז) הביא שבשו"ת "גור אריה יהודא" (חאבה"ע סי' כא) השיג על הב"ש אחרון וכתב דדוקא לגבי הבעל פליגי הר"ש והרמב"ם בדין שוטה, אבל באשה דחיישי' לגרירה הכל תלוי אם יודעת לשמור א"ע שלא יגררו אחריה. וכ"כ גם ב"עטרת חכמים" פרנקל תאומים (אבה"ע סי' יז) כשיטת הגור א"י דלענין אישה שמתגרשת לרצונה ושלא לרצונה העיקר תלוי בשאלה האם ראויה לשמור גיטה ועצמה כמבואר לקמן באות ב', ואם אינה יודעת לשמור גיטה אף שלא נראו בה סימני שטות המבוארים במס' חגיגה אפ"ה מדאוריתא אין גיטה גט, ואי יודעת לשמור גיטה אך אינה יודעת לשמור עצמה אסור לגרשה מדרבנן. והגם שהמהרש"ם הביא שבתשו' מהר"ם ב"ב הישנות (הלא הוא רבנו המהר"ם מרוטנבורג סוס"י תנ"ה) מוכח דגם בזה נחלק הר"ש וסיים דאם אינה מאבדת וכו' כפקחת היא. מ"מ המעיין שם יראה דלא הובאו שם אלא דברי הר' שמחה שהביא הב"י אצלנו.

וכבר נזקק לדברי הר"ש האלו החתם סופר זצ"ל (חלק ד [אבן העזר ב] סימן ב), שהר"ש כתב שמה:

"ירושלמי דמס' תרומות משמע עד שיראו בה כולם ופליג קצת אגמ' דידן ועיקור סי' זה המאבד מה שנותני' לו דומי' שטותא יתירתא חזו בי' דהוי משחרר עבדו ובעוד שלא ראינו סי' זה אפי' בדיקה לא צריך והרי הוא בחזקת פקח."

והביא החת"ס שהגאון מ' יוסף שטיין הרט זצ"ל בתשובתו שבס' "אור הישר" נתקשה בזה הא ש"ס ערוך דגם באחד משארי סימנים מחזיקים אותו לשוטה ואיך אמר דוקא במאבד מה שנותני' לו. והחת"ס עצמו הוסיף והקשה עוד דמה קאמר דבירושלמי משמע דבעי כולם הלא הירושלמי קאי לרב הונא ולדידי' גם לש"ס דילן בעי כולם, ואילו אנן קי"ל כר' יוחנן ולר"י סגי בשום א' מהסימנים בין להירושלמי בין לבבלי. וכתב רבנו החתם סופר ליישב את דברי הר"ש עפ"י מה שמסיים בירושלמי שהביאו תוס' אמר ר' אבין מסתברא כר' יוחנן בלבד ממאבד מה שנותני' לו, רצונו לומר דמסתברא מילת' דר' יוחנן דבחד סגי לא בכל חד וחד מהם דגם בהנך שלשה מודה ר' יוחנן לר"ה דבעי' שלשתן, ומה שאמר ר' יוחנן בחד מנהון אינו אלא בהך חד שמאבד כסותו ס"ל לר' יוחנן דסגי דזהו שטותא יתירתא כמו משחרר עבדו שבב"ב.

והוסיף החתם סופר וכתב:

"והנה נהי דהירושלמי פליג בזה אש"ס דילן מ"מ י"ל היינו בענין שוטה, אבל אשה שנשתטית דמן התורה מתגרשת אם יכולים לשמור גיטה דאז משלחה ואינה חוזרת כמבואר ביבמות קי"ג ע"ב ומדאמר דבר תורה שוטה מתגרשת ע"כ מיירי ביש בה סי' שוטה שבכל מקום ואפ"ה מתגרשת עד שבדקנו בה אם משלחה וחוזרת, ועל זה י"ל כל זמן שלא ראינו בה סי' שטותא יתירתא דמאבדת מה שנותני' אפי' בדיקה אינה צריכה אם משלחה וחוזרת, מה תאמר עכ"פ מדרבנן אינה מתגרשת משום דאינה יכולה לשמור עצמה ממנהג הפקר ומשום גרירה לזה י"ל כיון דמן התורה מתגרשת ורק מדרבנן אפשר דנוכל לסמוך אהירושלמי דעד שיראה בה סימני שטות ביחד או מאבדת מה שנותני' לה מתגרשת שפיר. והנה הרואה בדברי רבנו שמחה הנ"ל יראה דקאי אשוטת וכן מייתי לי' הרב"י בסי' קי"ט אהך דינא דמיירי לעיל מיני' מהך ירושלמי דגרירה ע"ש וא"כ דברי רבינו שמחה מדוקדקי' מאוד עיי' וק"ל."

ונמצא דלשיטתו של החת"ס הגם שיש בה סימני שטות דחגיגה בכל זאת לא זה הוא הפוסל אותה לעניין גיטין, ומתגרשת אם יודעת לשמור גיטה, ורק ציין שאם אין בא סימני השטות המפורשים בחגיגה היינו שמאבדת כל מה שבא לידה או שלושת הסימנים האחרים יחדיו אין לחוש שאינה יודעת לשמור עצמה ויכולה להתגרש הגם שיש בה אחד מסמני השטות שבכל מקום (פרט למאבדת כל מה שבא לידה).

העולה לנו מזה דלדעת הרב "גור אריה יהודה", ה"עטרת חכמים" וה"חתם סופר" גם שוטה שיש בה סימני השטות שבכל התורה כשרה לקבל גיטה ובתנאי שהינה יודעת לשמור את עצמה ואת גיטה. וכל האמור במס' חגיגה אינו נוגע לדיני כשרות האשה לקבל את גיטה אלא דווקא לכשרות הבעל לתת את הגט ולשאר העניינים המבוארים שם (ושאליבא דרובא דרבוותא אין דין הפתי נוגע לכשרות הבעל לגרש). ובאמת דכן הוא פשט הגמרא והפוסקים ראשונים ואחרונים דכשרות האשה לקבל את גיטה תלוי אך ורק ביכולתה לשמור את גיטה ואת עצמה, ונבואה לפרש הדברים.


ב. הגדרת שוטה לעניין קבלת האשה את גיטה
והנה עלה לנו לעיל דשאני דין שוטה האמור בענייני עדות ושחיטה ובבעל החפץ לגרש מדין שטות הפוסלת את האשה מלקבל גיטה או האוסרת על בעלה לגרשה, ומקורו טהור בגמרא (יבמות קיג, ב):

"א"ר יצחק: דבר תורה שוטה מתגרשת, מידי דהוה אפקחת בעל כרחה, ומה טעם אמרו אינה מגורשת? שלא ינהגו בה מנהג הפקר. היכי דמי? אילימא דיודעת לשמור גיטה ויודעת לשמור עצמה, מי נהגי בה מנהג הפקר? אלא דאין יודעת לשמור לא גיטה ולא עצמה, דבר תורה שוטה מתגרשת? והא אמר דבי רבי ינאי: ונתן בידה – מי שיש לה יד לגרש עצמה, יצתה זו שאין לה יד לגרש עצמה! ותנא דבי רבי ישמעאל: ושלחה מביתו – מי שמשלחה ואינה חוזרת, יצתה זו שמשלחה וחוזרת! לא צריכא, דיודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור עצמה, דבר תורה שוטה מתגרשת – דהא יודעת לשמור גיטה, ואמור רבנן לא ליפקא, שלא ינהגו בה מנהג הפקר."

ואף שבירושלמי מובאת דרך אחרת בסוגיא דידן, ושם ר' ינאי נקט דטעמא דנשתטית לא יוציא הינו מפני גרירה ולא מפני שאין לה יד לגרש את עצמה, וגם דבריו דר' ינאי התם שנויים במחלוקת מ"מ כבר פטר זאת ר"ת בתוס' (שם) דאין זה תימה כי יש מימרות וסוגיות בירושלמי הפוכות מהש"ס שלנו, וכך לשונו הטהורה:

"ועוד הביא ר"ת ראייה מירושלמי דפירקין דקאמר התם נשתטית לא יוציא, דבי ר' ינאי אמרי מפני גרירה, ה"פ שנגררת אחר כל אחד ונוהגין בה מנהג הפקר. ר' זירא ור' מנא תרוייהו אמרי שאין יכולה לשמור את גיטה. רבי נחמיה בשם ר' יהודה אמר תלתא מילי איכא בינייהו וכו', וה"מ למימר דאיכא בינייהו יודעת לשמור את גיטה ולא את עצמה דלמ"ד מפני גרירה אסור כדאמר הכא, ולמ"ד שאינה יודעת לשמור את גיטה זו יודעת לשמור גיטה, אלא ניחא ליה למימר איכא בינייהו אפי' באין יודעת לשמור את גיטה ולא עצמה. ואע"ג דהכא משמע דליכא מאן דפליג שלא ינהגו בה מנהג הפקר ורבי ינאי הוא דדריש הכא שאין יכולה לשמור גיטה מונתן בידה, ובירושלמי קאמר ר' ינאי משום גרירה ופליג אטעמא דאמר דאינה יכולה לשמור גיטה אין זה תימה כ"כ כי יש סוגיות ומימרות הפוכות מהש"ס שלנו."

ועיין בהסבר והעמדת דברי הירושלמי האלה גם בראבי"ה (סי' תתקכא), וברשב"א בסוגיא, ובספר התרומה (סי' קלא), ואכמ"ל בזה.

וכן פסקו הרמב"ם (הלכות גירושין י, כג) והשו"ע (סי' קיט ס"ו), וכך לשונו הטהורה של הרמב"ם:

"מי שנתחרשה אשתו הרי זה מגרשה בגט ותהיה גרושה, אבל אם נשתטית אינו מוציאה עד שתבריא, ודבר זה תקנת חכמים הוא כדי שלא תהא הפקר לפרוצין שהרי אינה יכולה לשמור את עצמה, לפיכך מניחה ונושא אחרת ומאכילה ומשקה משלה ואין מחייבין אותו בשאר כסות ועונה שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים בבית אחד, ואינו חייב לרפאותה ולא לפדותה, ואם גירשה הרי זו מגורשת ומוציאה מביתו ואינו חייב לחזור ולהטפל בה. ואינו חייב לרפאותה. {א"א ואם בת רפואה היא למה לא יתחייב לרפאותה וכמה יש שמשתטות מכח חולי וחוזרות ומתרפאות}. ואם גרשה הרי זו מגורשת וכו'. {א"א והוא שיודעת לשמור גיטה}."

ולקמן אות ג' נדקדק בדבריו.

ודברי הגמרא שהבאנו לעיל מוסבים על דברי המשנה דאמרה:

"נשתטית לא יוציא נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציאה עולמית."

וכבר העלנו באות א' דבנשתטה הבעל שאינו מוציאה עולמית היינו שוטה שיסודו בדברי הברייתא בחגיגה דלעיל, ומינה עולה שגם נשתטית האמור במשנה איירי באופן זה, וזה החילוק בין האיש המגרש לאשה המתגרשת שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו ועל כן אם נשתטה לא יוציאה עולמית, אך האשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה. ולדרך זו הרי שהמשנה איירי בשוטה על פי המבואר בחגיגה ובכל זאת אם יודעת לשמור גיטה מתגרשת דאוריתא ורק משום שאינה יודעת לשמור עצמה גזרו חכמים שאין לגרשה. וכפי שהוכיח שם אביי בסוף הסוגיא:

"אמר אביי דיקא נמי דקתני גבי דידה נשתטית לא יוציא וגבי דידיה לא יוציא עולמית מאי שנא הכא דקתני עולמית ומאי שנא התם דלא קתני עולמית אלא שמע מינה הא דאוריתא הא דרבנן."

ועולה לנו מזה דאשה שיוצאה לרצונה ושלא לרצונה אין דינה כרוך כלל בההיא דחגיגה, וכפי שהראנו לעיל בסוף אות א, דההיא דחגיגה מגדירה את מצבו הכללי של האדם האם בר דעה הוא לדיני תורה או לא, וכאשר אינו בר דעה הרי שאינו במצוות ומשום כך אינו רשאי לגרש את אשתו. וכך גם אינו בכלל חיוב עדות שהינו מצווה, וכפי שדייק הרמב"ם בלשונו הזהב בהלכות עדות וכתב: "השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות", היינו שהגדרת שוטה על פי המבואר בחגיגה הינה דין כללי לעניין חיוב במצוות, ועל כן גם בעל שהשתטה באופן זה אינו בכלל המצוות.

ואולם דין אשה המתגרשת אינו תלוי בחיובה במצוות שהרי גם קטנה שאינה חייבת במצוות מתגרשת אע"פ שקיבל בה אביה קידושין דאוריתא וכן מי שהתקדשה בהיותה פקחת והתחרשה וכמבואר בגמ' ובטוש"ע סי' קיט' (ס"ו) וקמא' (ס"ו). ומוכח דבדין אשה לא בעינן שתהא בת מצווה בכדי להתגרש, ולגביה כל השאלה הינה רק האם יש בה דעה להבין את מעשה הגירושין עצמו ואם אכן יש בה דעה כזו הרי שהיא מתגרשת מדאוריתא, ורק חכמים גזרו דבמקום שאינה יודעת לשמור את עצמה לא יוציאנה.

וכעין זה כתב גם הגאון הרב "שרידי אש" (חלק א סימן סב) זצ"ל והביא דכן מצא גם באו"ז סי' תשע"ח, שכתב בפירוש:

"ומיהו בעת שטיותה, אע"ג דאית בה סימנים הללו, אם היא חכמה לשמור את גיטה ואת עצמה, מתגרשת לכתחילה".

וסיים בדבריו:

"הרי מבואר, שאם יודעת לשמור א"ע מותרת להתגרש לכתחילה. ואחרי פסקו של האו"ז אין לפקפק עוד".

וכפי שהעלו גם הרב "גור אריה יהודה" והרב "עטרת חכמים" שהובאו לעיל, שהיות ולעניין גירושין א"צ את דעתה של האשה הרי שהעיקר תלוי במה שאנו רואים אם יודעת לשמור גיטה ועצמה. וכן דייק מהגמ' גם בשו"ת "תפארת צבי" סי' מ, והסכים עימו הגאון האחיעזר זצ"ל (חלק ג סימן יז).

ואף שבשו"ת "בית יצחק" שמאלקיס (אה"ע סי' י) כתב לדחות את דיוקו של ה"תפארת צבי", וכתב שי"ל דקרי לה שוטה שאינה ברת דעת יתירה, כמו דאיתא בטור אה"ע סי' קנ"ד: "איש המשתטה בכל יום". והעלה שאם היא שוטה באחד מג' סימנים המבוארים בש"ס לא מהני מה שהיא שומרת א"ע דאמרינן מקרה בעלמא הוא, כמ"ש התוס' בחגיגה, שאם הוא מוחזק כשוטה לאחד מד' דברים הוא מוחזק כשוטה לכל דבריו. מ"מ כבר דחה דבריו בשו"ת "שרידי אש" וכתב דבעל ה"בית יצחק" לא ראה את דברי האו"ז. והוסיף דאין זה ענין למ"ש התוס' בחגיגה, דהתם לענין דין שוטה מדאורייתא אמרינן כיון שהוא שוטה לדבר אחד יש לו דין שוטה לכל דבר, שאף שהוא כפקח בשאר דברים, מ"מ יש לו דין שוטה מחמת דבר אחד. "משא"כ באשה, ששוטה מגורשת מן התורה, מידי דהוה אפקחית בע"כ, והאיסור הוא רק מטעם גרירה, או מטעם שמירת גיטה, שפיר אמרינן: כיון שהיא יודעת לשמור גיטה וא"ע מתגרשת. ומ"ש התוס': כיון שהוא שוטה באחת, ודאי יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבר היינו מצד הדין, שכן הוא הדין להחזיקו כשוטה בכ"ד ולא מהני מה שהוא נראה כפקח, משא"כ באשה אין שום דין שוטה ויש רק דין של גרירה או שמירת גט". וסיים שהעיקר כדעת ה"תפארת צבי", "וכבר הזכרתי שכל גדולי האחרונים הסכימו לזה ואין מקום לפקפק בזה".

וכן העלה בשו"ת "עונג יום טוב" (סימן קמג) באשה שנשתטית ונתרפאה ועתה אין רואים בה עניני שטות ויודעת במשא ומתן, רק שניכר שלפעמים אין דבריה מסודרים, ולפעמים ניכר קצת שעדיין אין שכלה שפוי כראוי, ואין ספק שיודעת לשמור גיטה ועצמה כי נוהגת כבנות ישראל הכשירות. והעלה דודאי דלדינא דגמרא יכולים לגרשה כיון שיודעת לשמור גיטה ועצמה. וביאר:

"גבי גטין דאשה מתגרשת בע"כ לא איכפת לן אלא ביודעת לשמור גיטה ועצמה, ואם יודעת לשמור גיטה ועצמה אף שהיא שוטה בשאר דברים נמי מתגרשת משום דלא בעינן דעתה כלל דהא ר' יצחק ביבמות (דף קי"ג) קאמר דבר תורה שוטה מתגרשת ומפני מה אמרו נשתטית לא יוציא שלא ינהגו בה מנהג הפקר, הרי דעל שוטה גמורה שיש בה כל סימני שטות אפ"ה אין האיסור אלא משום שמא ינהגו בה מנהג הפקר, וכן במתניתין דדייקינן מלשון עולמית דקתני גבי איש שבא למעט דבאשה הוי רק מדרבנן מיירי נמי בשוטה גמורה שיש בה סימני שטות ואסורה רק מדרבנן."

והוסיף שאף אין לחשוש שגירושין של אשה כזו נקראים גירושין בע"כ ואסורים מחדר"ג, דזה לא מיקרי בע"כ כיון שבענין הגט אנו רואין שהיא עוסקת בזה כפקחית גמורה. ואף אם נחשיבה לשוטה מ"מ בע"כ לא מיקרי ודמי' לחרשת דמתגרשת ודאי אף בזמה"ז כל שמתרצית לקבל גט.


ג. הגדרת יודעת לשמור את גיטה
והנה לעיל הבאנו את דברי הרמב"ם בדין זה, והוא ז"ל לא הזכיר בדבריו את הא דבעינן שתהא השוטה יודעת לשמור את גיטה, ולא גדר לנו בלשונו הזהב אמתי נכנסת השוטה לגדר זה.

וכבר עמד על זה הרב המגיד על אתר וכתב:

"וכדומה לי שרבינו שלא באר כאן סמך לו על מ"ש פ"ב בדין הקטנה שכל שאינה מבחנת בין גיטה לדבר אחר אינה מתגרשת, והוא פירוש למה שאמרו אינה יודעת לשמור עצמה כמו שכתבתי שם, ומפני שידוע היקש השוטה לקטן בכמה מקומות לא באר רבינו בכאן זה, ולא מצאתי לו טעם אחר בזה. וכו'."

וברור ופשוט הוא שמה שכתב ה"ה שכל שאינה מבחנת בין גיטה לדבר אחר נחשבת אינה יודעת לשמור עצמה טעות סופר הוא וצ"ל אינה יודעת לשמור גיטה. וכ"כ ה"ידי אליהו", וחיזק את דברי רבנו ה"ה וכתב דפשוט הוא שהרמב"ם סמך כאן על מ"ש בפ"ב, דזו דרכו בקודש וכל חיבורו "דורך דרך זה שסומך על מ"ש במקום אחד ואינו כופל הדינים". ועוד דהכא בפי' כתב שהרי אינה יכולה לשמור את עצמה ולא הזכיר גיטה כלומר אפילו שיודעת לשמור את גיטה כמו דאסיקו בגמרא. וכן כתב בפירוש המשנה דפרק חרש אפילו יודעת לשמור את גיטה עיי"ש. ובאינה יודעת לשמור גיטה דבר תורה אינה מתגרשת ולא היה אומר רבינו 'ודבר זה תקנת חכמים' בפירוש כתב בפ"ב שכל שאינה מבחנת בין גיטה לדבר אחר אם גרשה אינה מגורשת.

ואף שהרב מגדל עז כתב דמהירושלמי פרק חרש משמע דאף באינה יודעת לשמור גיטה אם גירשה הרי היא מגורשת ושכן דעת רבנו הרמב"ם, והדברים היו כה פשוטים בעיניו עד שהוא ז"ל כתב:

"ואיני יכול לומר שרבינו הראב"ד ז"ל לא ראה הירושלמי הזה כי ידעתי הכל לפניו כשולחן ערוך לכך אמרתי שהמקרא לא השמיע לאזניו שיתן לבו גם לזאת."

וגם הרב "מרכבת המשנה" כתב דהרמב"ם והראב"ד פליגי, והאריך לישב את דברי ר' ינאי בבלי ובירושלמי כי היכי דלא ליסתרו, ולשיטתו הרמב"ם פסק כר' ינאי משום גרירה, ולדעתו של רבנו הרמב"ם:

"אפי' יש לה אב ועתים חלומה אסור לגרשה לכתחלה אבל בדיעבד ה"ז מגורשת אע"ג דאין יודעת לשמור גיטה (במקום דליכא חרם רבינו גרשום מאור הגולה) דכל שנתקדשה לדעתה מוציאה בעל כורחה אע"ג שאין לה דעת משא"כ כשקדשה אביה בעינן בדיעבד שתהיה בת דעת בשעת גט וזה נלמד מלשון רבנו פ"ב מהל' גירושין הי"ט ונתיישבה השגת הראב"ד."

מ"מ גם הרב "מעשה רוקח" סמך בכל כוחו על דברי ה"ה, והוסיף מדיליה דכן עולה גם ממה שרבנו הרמב"ם כתב בפ"א דאם נתנו לה כשהיא ישנה ונעורה והרי הוא בידה אינו גט, ומדכתב אינו גט שמע מינה דמן התורה קאמר, והרי הדברים ק"ו דהתם הו"ל ראוי לבילה ואפ"ה הוא בטל מה"ת מכל שכן בשוטה שאינה ראויה כלל. ובוודאי שלא תהא מגורשת אפי' בדיעבד. וציין שסברת הרב "מגדל עוז" אינה נראית כלל. וחיזק את דברי הרמב"ם מסברא "דאיך יפקיע הגט כשהיא שוטה גמורה לקידושין שקיבלה כשהיתה פקחת."

וכן פסק להלכה מר"ן השו"ע (סי' קיט סעי' ו), וכך לשונו הטהורה:

"יכול לגרשה בלא דעתה... אבל אם נשתטית, ואינה יודעת לשמור עצמה, אינו מוציאה עד שתבריא, שלא ינהגו בה מנהג הפקר. לפיכך מניחה, ונושא אחרת ומאכילה ומשקה משלה. ואין מחייבים אותו בשאר כסות ועונה ואינו חייב לרפאותה (וי"א דחייב במזונותיה ורפואתה) (ב"י בשם הרשב"א והטור בשם הרמ"ה והראב"ד), (וכן פסק לעיל סי' ע' סעיף ד', וכן עיקר), ולא לפדותה. ואם גירשה, מגורשת והוא שתהיה יודעת לשמור גיטה. (וי"א דאפי' בדיעבד אינה מגורשת) (כן משמע במהרי"ו סימן נ"ב) ;... ומוציאה מביתו ואינו חייב לחזור וליטפל בה."

והסכים עימו רבנו הרמ"א דמדאוריתא בעינן שתהא יודעת לשמור גיטה ואם אינה יודעת לשומרו הגט בטל, וכ"כ הח"מ (סקי"ג), הב"ש (סק"י), הט"ז (סק"י') הבאה"ט (סק"ט) וה"ערוך השולחן" (סעי' כ). ולא חלקו אלא במקום שיודעת לשמור את גיטה אך אינה יודעת לשמור את עצמה, דבזה לדעת מר"ן השו"ע אם גירשה כאשר אינה יודעת לשמור את עצמה בדיעבד מגורשת, ולדעת רבנו הרמ"א אינה מגורשת.

והנה אף אחר שהעלינו שאליבא דרוב הפוסקים ועל צבאם הרמב"ם ומר"ן השו"ע מדאורייתא בעינן שתהא יודעת לשמור את גיטה אכתי פש גבן לברורי אימתי נכנסת היא לגדר זה. והנה בסוגיא דידן לא בואר בגמ' מהו גדר זה, אך דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, וכפי שביאר לנו גם הרב המגיד דלעיל הרי ששיעור זה כבר התפרש בדין קטנה המתגרשת.
דהכי איתא במשנה (גיטין סד, ב):

"נערה המאורסה... וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה, אינה יכולה להתגרש."

ושם בגמרא ביארו:

"ת"ר וכו' ואיזו היא קטנה יודעת לשמור את גיטה, כל שמשמרת גיטה ודבר אחר. מאי קאמר וכו' אלא אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר."

ורבא כייל לן התם (סה, א) גדרים בדין זה, וכך לשונו הטהורה:

""אמר רבא, ג' מדות בקטן: צרור וזורקו, אגוז ונוטלו – זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים, וכנגדן בקטנה – מתקדשת למיאון; הפעוטות – מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, וכנגדן בקטנה – מתגרשת בקידושי אביה; הגיעו לעונת נדרים – נדריהן נדר והקדשן הקדש, וכנגדן בקטנה – חולצת; ולמכור בנכסי אביו, עד שיהא בן עשרים."

ועיין שם שנחלקו הראשונים בגירסת הסוגיא, דמה שהבאנו הינה גירסת רש"י, תוס', הרא"ש (שם סי' יא), בעל המאור (יבמות לו, ב), בה"ג (הלכות מיאון סב, ב), סמ"ג (עשין נ דף קלב, א), ראבי"ה ור' אפרים (ראבי"ה סי' תתקכ"א), ספר התרומה (סי' קל), ראב"ן (ד"ה כל), ועוד.
אך הרי"ף (ל, ב) גרס איפכא:

"צרור וזורקו, אגוז ונוטלו – זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים, וכנגדו בקטנה – מתגרשת בקידושי אביה; הפעוטות – מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכו', וכנגדן בקטנה – מתקדשת למיאון."

וכך גרסו גם הראב"ד (שם), הרמב"ן (במלחמות שם), ר"ח, רי"ד, בעל העיטור (אות ג גט מיאון), הרשב"א, הריטב"א, רבינו קרשקש, ר' שמחה (בראבי"ה דלעיל), רמ"ה (ב"ב קנו, א), ועוד.

והתוס' (שם סד, ב) כתבו דכל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר היינו כפעוטות, וכ"כ שם הרא"ש דיודעת לשמור גיטה היינו כעונת הפעוטות, וכל זה לשיטתם וצ"ל שלדעת הרי"ף מבחנת בין גיטה לדבר אחר זהה לאגוז ונוטלו צרור וזורקו.

ועיין בדברי מו"ר הסבא קדישא "במכתב מאליהו" (שער ה סימן ד) שכתב שכשיטת הרי"ף פוסק גם הרמב"ם (גירושין ב, יט) שסתם וכתב:

"קדשה אביה כשהיא קטנה ומת, אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין וכו'."

ומדלא הצריך שתגיע לעונת הפעוטות משמע דדי שתבחין בין גיטה לדבר אחר וכגירסת הרי"ף, והכי מוכח גם מדבריו לענין מיאון (אישות ד, ז) שגורס כדברי הרי"ף. וע"ש שהביא את דברי המהריב"ל (ח"ב סי' ד) ודחאם, והוסיף לפרש דמבחנת בין גיטה לדבר אחר היינו כל שנותנין לה גיטה ודבר אחר עימו וכשלאחר זמן מבקשים ממנה את הדבר שהתגרשה בו מוציאה את גיטה, וכפי שהביא הרשב"א בסוגיאן מהירושלמי. וכן כתב גם הגאון ה"יד דוד" בפסקי הלכות (ח"א עמ' 141) דדעת הרמב"ם כדעת הרי"ף, ופירש דיודעת להבחין בין גיטה לדבר אחר ר"ל שיודעת ענין הגט, וע"ש שגם הוא ז"ל הביא את דברי הרשב"א מהירושלמי דלעיל.

וכ"כ מרן הב"י (סי' קמא) שנראה שדעתו של הרמב"ם נוטה לגירסת הרי"ף ומשום הכי סתם דצרור וזורקו אגוז ונוטלו היינו מבחנת בין גיטה לדבר אחר, ואילו היה גורס כפירוש רש"י הוה ליה לפרושי דהיינו כבת שש או בת שבע שהוא עונת הפעוטות. והכי סתם בשו"ע (סעיף ו) ולא הביא את גירסת רש"י וסיעתו אלא בלשון י"א, וכך לשונו הטהורה:

"קדשה אביה כשהיא קטנה, ומת, או שנשאת, אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר, דהיינו שנותנים לה צרור וזרקו, אגוז ונוטלו, ויש אומרים דהיינו משתגיע לעונת הפעוטות דהיינו בת שית או בת שבע, כל חד וחד לפום חורפיה (טור), מתגרשת על ידי עצמה. ואם אינה מבחנת, וגירשה ע"י עצמה, אינה מגורשת."

והנה כבר דשו הפוסקים ראשונים ואחרונים בפשר גדר זה דבעינן שתהא מבחנת בין גיטה לדבר אחר וכפי שהבאנו מהרשב"א וה"יד דוד" דלעיל, ועיין גם בריטב"א, מאירי, שו"ת מהר"י בן לב (ח"ב סי' ד), מהרשד"ם (אבה"ע סי' לט), "תבואות שור" (יו"ד סי' א סקמ"ה), "גור אריה יהודה" (סי' כא), ו"בית יצחק" (אבה"ע ח"א סי' א) מ"מ הרי הכל תלוי במחלוקת האם בעינן שיהיה בה שיעור דעת שנותנים לה צרור וכו' או כפעוטות. ונראה שהנ"מ בין שתי השיטות, מלבד מה דפשוט דלדעת רש"י בפחות מגיל הפעוטות היינו כבת שית כבת שבע אף אם היא חריפה ביותר לא הוי גט וכדכתבו הטור והט"ז, הינה במידת ההבנה הנדרשת מהאשה כדי שתוכל לקבל את גיטה. דלדעת הרי"ף והרשב"א כפי שהביא מהירושלמי די בכך שתבין את ייחודיותו של הגט, היינו שתדע שהגט מיוחד משאר חפצים ומבדיל בינה לבין בעלה גם אם אינה מבינה עד תום את משמעות הגירושין, הכריתות וההבדלה. אך לדעת רש"י בעינן שתבין גם את משמעות הגירושין עצמן היינו שבגט זה הובדלה מבעלה ואינה יכולה לשוב אליו, וכפי שכתב רש"י בד"ה אינה מתגרשת, "דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשלחה וחוזרת, וכו'", הא קמן דבעי שתבין את משמעות הגירושין עצמן, וכ"כ גם הפרישה בפירוש דברי הטור הסובר כרש"י "שתדע לשמור את גיטה שלא תחזור לבעלה".

ועל כן לדעת הרי"ף די שמבחנת בין גיטה לדבר אחר ויודעת ייחודיותו של הגט, אך לדעת רש"י בעינן כעונת הפעוטות והיינו שתבין למעלה מכך, ותדע את משמעות הגירושין.

וכעין זה מצאנו במהרש"ל (בתשובה סי' סה) שהביא את מחלוקת רבנו שמחה ולמולו ר' אפרים והראבי"ה, דלדעת ר' שמחה יש לגרוס כרי"ף ועל כן העלה:

"והיינו דאמר ר"י (שם) דבר תורה שוטה מתגרשת מידי דהוה אפיקחת בעל כרחה ומוקי לה ביודעת לשמור את גיטה וקמ"ל דמשלחת ואינה חוזרת לא בעינן דעתה בגיטה אלא דעת שמירה דמי שיש לה דעת שמירה יודעת להבין כשאומרין לה אל תחזרי לבית פלוני עוד."

ולשיטתו הכל תלוי ביכולתה לשמור חפצים, וכשיודעת לשמור את חפציה אמרינן שמן הסתם תבין כשאומרים לה אל תחזרי, משמע דלא בעינן שתבין מעצמה ענין הגירושין שכורתים בינה לבין בעלה, רק די שתבין כשיאמרו לה שלא תחזור. ונראה דעל זה פליגי הראבי"ה ורבנו אפרים ולשיטתם לא די בכך שתבין כשיגידו לה אלא בעינן שתבין את מהות הגירושין עצמן. וע"ע בדברי המאירי ודו"ק.

ונראה דאף שרבנו שמחה ולמולו הראבי"ה ורבנו אפרים נחלקו התם גם בהשוואה בין קטנה לבין גדולה שהינה שוטה, ורבנו שמחה כתב:

"דלענין שמירת גיטה דשוטה לא בעינן דעתא צילותא כולי האי כמו קטנה המתגרשת בקידושי אביה, משום דזו הגיעה לכלל שנותיה."

ואף רבנו אפרים והראבי"ה כתבו דמתוך דברי רבנו שמחה ניכר דהוא:

"מודה בקטנה אך מפני שהיא גדולה אומר אתה דעדיפה וסגי לה בשיעורא זוטא דצרור וזורקו אגוז ונוטלו וכו'."

מ"מ רבנו שמחה עצמו קילס את גירסת הר"ח והרי"ף בדעת רבא דקטנה די בכך שתהא מבחנת בין צרור לאגוז על מנת שתוכל להתגרש, ולא הדר ביה מהא. וכן הביאו בשמו הפוסקים הח"מ (סי' קיט סקי"ג), הב"ש (שם סק"ט וסי' קמא סק"ז) וה"שדי חמד" (מערכת אישות סי' באות ז). ולמעשה אין משם כל ראיה לחלק בין דין שוטה שהינה גדולה לדין קטנה, ועיין גם ב"משיב דבר" (ח"ד סי' מה) דהעלה על פי דברי הרב המגיד משנה שהבאנו לעיל להשוות בין דין שוטה גדולה לדין קטנה בעניין זה.

והנה האשה הניצבת לפנינו בזה אין כל ספק שהיא מבינה היטב לא רק את ייחודו של הגט על פני חפצים וכתבים אחרים אלא גם את משמעות הגירושין, וכפי העולה מפרוטוקולי הדיונים שתוארו לעיל בארוכה שהיא יודעת היטב את משמעות הגירושין ועל כן מסרבת להתגרש מנימוקיה שהוזכרו לעיל. וממילא אין כל ספק דלכו"ע נכנסת היא בגדר יודעת לשמור את גיטה, ולא נותר לנו אלא לדון האם גם מדרבנן ראויה היא לקבל את גיטה ומותר לגרשה, והאם יודעת היא לשמור את עצמה.


ד. הגדרת אינה יודעת לשמור את עצמה
הנה בעיקר דין זה שאין לגרש את האשה במקום שאינה יודעת לשמור את עצמה כבר נתקשה הגאון הט"ז (סי' קיט סקי"ב), דאיך אפשר שהחמירו על הבעל שיתעגן ויתבטל מפו"ר ויהיה כל ימיו בהרהורי עבירה וכל זאת רק משום חשש גרירה, והרי האשה באותה שעה איננה בת דעת ופטורה ממצות וא"א לאדם חטא כדי שיזכה. ולכן כתב דדוקא בזמן הש"ס גזרו בזה היות והיה בידו לישא אחרת משא"כ בזה"ז דאיכא חדר"ג ואין בידו לישא אחרת על אשתו.

ובשו"ת המהרש"ם (ח"ב סי' קמז) הביא שבשו"ת רח"כ הוסיף דגם אם יהא רשאי לישא אחרת כיון שאשה זו אגידה בי' לא יהבי לי' אחרינתא, ועל כן הוסיף המהרש"ם:

"נראה דאין כונת הירושלמי משום עבירה דידה אלא דמשום גרירה יכשלו בה רבים שיומשכו אחריה בזנות, ובכה"ג משום עבירה דרבים אומרים לאדם חטא וכו' כדאי' כה"ג בגיטין (דף ל"ח סוע"א) ורע"ב וגם שם נקט לשון מנהג הפקר נהגו בה ונחשבים כעין אנוסים כמ"ש התוס' בשבת (דף ד' ע"א)."

וע"ש שעפ"ז כתב דבזה"ז שיש בתי פקודות הממלכה שמושיבים שם החולים חסרי הדעת בבתים מיוחדים לשמרם, יש לצרף זאת לקולא ולסמוך על כך שמשמרים אותה ולא לחשוש לגרירה. וכעין זה כתבו גם בשו"ת מהרש"ל (סי' סה), בשו"ת מהר"ש (ח"ז סי' ג), בשו"ת "יחוה דעת" להגר"י חזן (אבה"ע סי' ס), ובשו"ת "יענה ברוך" קונשטט (סי' נו) (אך עיין שם במה שכתב שכיוון שגזירת גרירה אינה אלא מדרבנן לכן במקום שיש פלוגתא אם אנו בקיאין יש להקל לסמוך על המקילין, וק"ק דהא הוי ספק מצד חסרון ידיעה ועוד דאין עושין ספק דרבנן בידים וכפי שהעיר בנדון זה כבר השם אריה, ויש ליישב קצת אך אכמ"ל).

ומדברי המהרש"ם עלה לנו דגזירת חכמים הייתה בכדי שלא יכשלו בה רבים שיומשכו אחריה בזנות, וחיזק זאת מדברי הגמ' בגיטין וכהסבר התוס' (שבת ד, א) דאז חשובים הרבים כאנוסים, וכדאיתא התם:

"וגבי חציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה בהשולח (גיטין דף לח:) משום שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות ודומי' לאנוסין והוי נמי כמצוה דרבים."

ומינה למדנו דאין אנו מכניסים את הבעל בגדר אומרים לאדם חטא ואוסרים עליו לגרש אלא במקום שחיישינן שהאשה תחזר ותמציא עצמה לזנות, דרק אז חשובים הרבים כאנוסים והוי מצוה דרבים.

וכעין זה מצאנו גם בדברי רבנו החת"ס (חלק ד [אבן העזר ב] סימן ג) דהוא ז"ל כתב להבהיר דבשוטה אין חילוק בין יש לה אב או לא ולא מיירי ר"ת אלא בקטנה, וטעמו ונימוקו עימו:

"דבפקחית האב שומרה שמשלחה ואינו חוזרת, ולזנות לא חיישי' כיון דלית לה תאות תשמיש עדיין היא תשמור עצמה, משא"כ שוטה אפי' קטנה כיון דסופה להיות גדולה ותהי' להוטה אחר זנות תקנו שלא תתגרש משום גרירא."

גם ממנו עולה ברור דחשש גרירה אינו אלא במקום שתהיה להוטה אחר הזנות, ומשמע דחיישינן שתהיה היא מחזרת אחרי הרבים ומכשילתם.

וכן כתב במפורש גם בשו"ת "לבושי מרדכי" (ח"ב סי' כו):

"דבקטנה לא שייך טעמא דגרירה משום דאינה בת תאוה אלמא דוקא היאך דשייך לומר שהיא תגרום לגרירה חיישינן."

וכ"כ בשו"ת "עטרת חכמים" (חאבה"ע סי' יז):

"שאם נראה לבית הדין שהיא גדורה מחשש שתפקיר עצמה לזנות, ואין נראה ממנה בשום דבר הסרת מסוה הבושה, דינה כמי שיכולה לשמור עצמה."

וידעתי את אשר כתב רבנו ה"אור זרוע" (שו"ת סי' תשע"ח) בשם רבנו שמחה (שמקורם בשו"ת הראבי"ה שהובא לעיל) "דהאידנא לא ידענא במה יש להבחין אם יודעת לשמור עצמה", וכלשונו של האור זרוע:

"דהאיך נדע שהיא יודעת לשמור עצמה, כמו שכתבת, הלא כבר מעשה בא לפני מורי רבינו שמחה בשוטה אחת והיתה יודעת לשמור את גיטה, וכתב דלא ידענא במה יש להבחין אם יודעת לשמור עצמה, ובעבור כך דחק לומר דר' יצחק לאו דכולי עלמא. ואנו היאך נעמוד על הדבר, והיאך נדע מה קרוי לשמור עצמה."

ואף שה"שרידי אש" בתשובה (ח"ג סי' א אות ח) כתב די"ל שהאו"ז לא דיבר אלא באשה שגם בשעת שטותה אינה יודעת לשמור את עצמה דאז בעת חלימותה איננו יודעים אם היא יודעת לשמור את עצמה, אבל באשה שגם בשעת שטותה יודעת לשמור את עצמה לא שייך לומר שאיננו בקיאים בבדיקה. מ"מ גם הוא בגודלו ז"ל הניח דבריו אלו בצ"ע, והנראה שטעמו דמלבד שפירושו זה אינו מוכרח באו"ז הרי האו"ז למד חשש זה שאין אנו בקיאין מדברי רבנו שמחה, והרי רבנו שמחה ז"ל המובא בראבי"ה לא כתב דאין אנו יודעים להבחין רק באופן הנ"ל, ואדרבא מדבריו במקורם עולה כי הוא חושש שאיננו יודעים להבחין בכל שוטה.

אך הנה רבנו שמחה עצמו אזיל התם לשיטתיה דשוטה האמורה בעניינים אלו דבעיא בדיקה הינה רק שוטה בגדר הברייתא בחגיגה, ואפשר דדוקא בשוטה כזאת כתב דאיננו יודעים להבחין, משא"כ במקום כנד"ד דאין האשה נכנסת בגדר שוטה האמורה בברייתא דחגיגה, ובכה"ג גם ר' שמחה יסכים דידעינן להבחין. (ובפרט דרבנו שמחה עצמו ס"ל דגזירת גרירה אינה מוסכמת, ושלדעת ר' יוחנן לא חיישינן לה, ובשעת הדחק ניתן לסמוך על שיטה זו ולהתיר לגרש שוטה שאינה יודעת לשמור את עצמה). וכן ראיתי שכתב גם ב"משפטיך ליעקב" (ח"ג סי' לט).

ועוד והוא עיקר דרובא דרבוותא לא חששו להא דאנן לא בקיאינן בבדיקה זו, דכבר כתב ב"תרומת הדשן" (ח"ב סי' רטו):

"דכיון דאינו רק גזירה דרבנן שאין להחמיר בה כ"כ, לכך הדבר תלוי בידיעתך וראות עיניך."

וגם רבנו ירוחם (נתיב כד ח"ו) לא חשש להא דלעיל וכתב:

"שוטה אם יודעת לשמור גיטה ועצמה מתגרשת אפילו מדרבנן."

ומעין זה כתב במאירי (על המשנה ביבמות קיג):

"יש שוטה שיודעת לשמור עצמה ואת גיטה ודנין בכ"א כפי מה שהיא אחר שנדקדק בעניינה יפה יפה וכו."

ולא חששו דאין אנו בקיאין בבדיקה זו. וכן עולה ברור מדברי מר"ן השו"ע דלעיל שכתב:

"אבל אם נשתטית ואינה יודעת לשמור עצמה אינו מוציאה עד שתבריא וכו' ואם גירשה מגורשת והוא שתהיה יודעת לשמור גיטה."

ומשמע שאם יודעת לשמור גיטה מוציאה ללא פקפוק ורק אם קבענו שאינה יודעת לשמור עצמה אינו מוציאה, ולא חשש ולא הזכיר שאין אנו יודעים לקבוע האם היא יודעת לשמור עצמה או לא. וכן עולה גם מדברי רבנו המבי"ט (ח"ב סי' כ) שאין אנו חוששים דלמא איננו בקיאים היום בבדיקה.

ובזה נפתרו ונפטרו גם דברי רבנו הט"ז (סי' קיט סקי"ב) דכתב "זה אין אנו בקיאין כ"כ לדעת מתי נקראת שימור לגיטה". ולדבריו אפילו בגדר לשמור את גיטה הנצרך מדאוריתא איננו בקיאים, אך מדברי כל הפוסקים ראשונים למעלה עולה דלא חיישינן לכך, וגם הב"ש שדברי הט"ז היו גלויים לפניו לא הביא דבר זה משמו ומוכח דגם הוא אינו חושש להא. וככל זאת כתבו גם ה"עטרת חכמים", ורבנו ה"שדי חמד" (ח"ד מערכת אישות סי' ב אות ז). וכן עולה גם מדברי ה"גט פשוט" (סי' קיט סקל"א) ומדברי מוהרש"ז בתשובה (בסוף השו"ע ח"ה סי' כה).

וכן ראיתי לרבנו האחיעזר (ח"ג סי' יז) שכתב ככל אשר כתבנו לעיל, וראיתי ושמח לבבי, וכך לשונו הטהורה:

"ומה נקרא שומרת את עצמה ממנהג הפקר נראה בודאי דהוא מזנות, וכמו שהביא כתר"ה מתשו' בעל התניא, וכן ראיתי בכמה אחרונים, א"כ אפילו בעת שטותה מעיקר הדין יכולים לגרשה. והט"ז בסי' קי"ט מסתפק וחושש להחמיר כיון דאינה יודעת לשמור את גיטה, דאין אנו בקיאים כ"כ לדעת מתי נקראת שימור לגיטה, ובס' "עטרת חכמים" סי' י"ז כ' ע"ד הטו"ז שהוא יחיד בדבר הזה, ובשו"ת רש"ל מבואר שלא כדבריו, וכן מסתימת השו"ע, ובפרט שבאמת נפלא למה נאמר שאין אנו בקיאים בבדיקה זו, וכו'."

וכן סיים גם בשו"ת "עטרת חכמים" שם:

""ובודאי הכול תלוי בעוצם בינת המורה והבי"ד אשר לפניהם האשה, ודורשים וחוקרים על כל מהותה ומשפט מעשיה וכו'."

אתינן לדינא דכל אימת שברור לנו שאשה זו אינה נכנסת בגדר שוטה הלהוטה אחר הזנות וממציאה ומפקירה עצמה לכך עד שהינה מכשילה את הרבים שרי לגרשה גם מדרבנן. ובנד"ד הרי זה כ-3 שנים שהאשה עזבה את ביתה ולאורך כל הדיונים הרבים שהתנהלו בביה"ד, כמפורט לעיל, לא ראו עינינו ולא נשמעה בפנינו כל טענה כי האשה מופקרת לזנות, חלילה, ומכשילה את הרבים, ואין לנו לחשוש כלל וכלל ולהטיל בה דופי שכזה, וברור ופשוט הוא שאין כל מניעה הלכתית-בריאותית לסדר לה את הגט.


ה. אם בנד"ד חלה על הבעל חובה לרפאות את אשתו
בנד"ד ב"כ של האשה טוען שבמצבה הנפשי הירוד חייב הבעל לזונה ולפרנסה, ודיון בתביעת המזונות של האשה אף קבוע לתאריך כ"ה אייר התשע"ב.

הנה עיקר דין זה נשנה במשנה (כתובות נא, א):

"לקתה חייב לרפאותה, אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי."

וביארו תוס' על אתר (נב, ב) דטעם הדבר שיכול לומר לה הרי גיטך וכתובתך רפאי את עצמך הינו מפני שחיוב הרפואה הינו בכלל חיוב מזונותיה, וקיבלה עד עתה את מזונותיה תחת מעשי ידיה ומעתה רשאי לומר לה איני חפץ במעשה ידיך ואיני מרפאך.

והרמב"ם (הלכות אישות פרק יד, יז) חילק בדבר וכתב:

"האשה שחלתה חייב לרפאות אותה עד שתבריא. ראה שהחולי ארוך ויפסיד ממון הרבה לרפואה ואמר לה הרי כתובתיך מונחת או רפאי עצמך מכתובתיך או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך שומעין לו. ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ."

וביאר הב"ח (סי' עט) דהרמב"ם יצא לעשות בדרך זו שלום בין מתניתין דלעיל לבין הספרי. דהרשב"א (נב, ב) הביא מהספרי (כי תצא פסקא ריד):

"ושלחתה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא ופירשה הראב"ד ז"ל במוטלת על המטה וכל שכן בבנות ישראל הקדושות אם היא מוטלת על המטה שאינו יכול לגרשה עד שתתרפא ומתניתין בשאינה מוטלת על המטה."

וכתב הב"ח דלדעת הרמב"ם המשנה עוסקת בחולי ארוך ולכן רשאי לגרשה ואילו הספרי איירי בחולי שאינו ארוך ולכן אינו יכול לגרשה. אך כבר כתבו הרב המגיד והכס"מ על אתר דהרמב"ם סובר שדברי הספרי אינם להלכה, והכי עולה גם מהא דלא הביאם הרמב"ם בהלכות מלכים (אך עיין בכך גם במשפטי עוזיאל ח"ז סי' פ, ואכמ"ל). ועיין בח"מ (סי' עט סק"ב) דכתב דאפשר לומר שהרמב"ם אורחא דמילתא נקט, וגם בחולי שאינו ארוך ס"ל דרשאי לגרשה.

ואף שהב"ש (שם סק"א) חילק בין רפואה שיש לה קצבה דדמיא לפדיון שבשני המקרים הפגיעה באה בבת אחת לבין רפואה שאין לה קצבה דדמיא למזונות, ועל פי זה ביקש לחלק בדברי הרמב"ם בין חולי ארוך דמסתמא אין לו קצבה ודמיא למזונות שרשאי להיפטר מהם עם הגירושין, לבין רפואה שיש לה קצבה דדמי לפדיון שאז אינו רשאי לגרשה עד שיפדה אותה. אך הנה כבר דחאו הגאון ה"בני אהובה" זצ"ל דיש חולי ארוך דיש לו קצבה וחולי קצר דלא קיץ, וכפי שאמרו במסכת כתובות (דף נ"ב ע"ב) הקזת דם בארץ ישראל הוא כחולי שאין בו קצבה. והוסיף שגם סברתו של הב"ש צ"ע, דלפי מ"ש רש"י במתניתין דף נ"א דלכך חייב לפדותה ואינו יכול לומר הרי כתובתיך ותפדה את עצמך דמשנשבית חל עליו חיוב פדיון. וא"כ לפי זה אף בחלתה תיכף חל עליו חיוב רפואה, רק דמיירי דהוא חולי ארוך והרפואה והחולי מתחדשין בכל יום חדשים לבקרים ובזה יכול לומר הרי כתובתיך ותרפאי את עצמך. אך ברפואה על החולי שהיה לה קודם הגט פשיטא דחייב לרפאותה דנתחייב תיכף ברפואה ואינו יכול להפקיע עצמו בזה בגט. ואמת נראה דגם הב"ש עצמו חזר בו מדבריו אלה ולכן לא חזר וכתב את פירושו זה על סעיף ג' שם העוסק בחילוק שבין חולי ארוך לקצר, וצ"ב.

אך הנה זה מצאנו להרב "מעשה רוקח" שכתב שהרמב"ם דייק את חילוקו מלשון המשנה שנקטה "לקתה חייב לרפאותה ואם א"ל הרי גיטה וכתובתה ותרפא את עצמה רשאי" ולא קצרה ואמרה לקתה יכול לומר לה הרי גיטך וכתובתך וכו', ומכאן הסיק שהמשנה מילי מילי קתני, דאם לקתה בחולי קל וקצר חייב הוא לרפאותה, אך אם הוא חולי ארוך רשאי לומר לה וכו'. "ודבר זה אף שלא נתבאר בגמ' רבינו הוציאו ג"כ מכח הסברא שהיא עמוד ההוראה, דאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה, שהרי אי אפשר לבנין האנושי להיות בלי חולי או כאב קטן וגדול שם הוא, ואם נתיר לגרש ושבעלה לא יהא חייב ברפואתה בקל כולם יוציאו נשותיהם ודבר זה החוש מחייבו, אלא ודאי דחידושא דמתניתין לא איירי אלא בחולי ארוך דוקא, ומזה הטעם עצמו כתב רבינו דאין ראוי לעשות כן מפני ד"א לחוש לגירוש הנשים מפני זה כל מאי דאפשר.

ונראה עוד דדייק לה מלישנא דמתניתין דקתני ואם א"ל הרי גיטך וכתובתך וכו' דלשון ואם א"ל מורה דלכתחילה אין לעשות כן דאל"כ ליתני ויכול לומר לה וכו' וזה דיוק נכון וגם בספ"י מהלכות גירושין פסק רבינו במי שנשתטית אשתו שאינו חייב לרפאתה מכח הסברא והראב"ד ז"ל השיג על רבינו ועיין להה"מ ז"ל שם. וראיתי בשו"ת מהרח"ש סי' י"ז שדקדק מדברי רבינו שאם רוצה לגרשה כשהחולי ארוך צריך הוא לפרוע לה תחילה כל כתובתה ותוספתה ואח"ך יגרש ונכון הוא ע"ע."

אך סו"ס נראה דגם הרב מעשה רוקח מודה דאם גירשה אף בחולי קצר פטור מרפואתה. ועיין גם בדברי הח"מ והב"ש שם שהזכירו את שיטת הרא"ם דגם בזמן הזה אם רצה לגרש ולתת לה כתובתה אין לה עליו כלום. וכבר ביארתי כל זה בפס"ד (אחר) (תיק מס' 819672/1), והעלנו שם בס"ד דהיכא שיש לו טעם מבורר נהגו הרבה בתי דינים להרשות לבעל להשליש לה כתובתה ולהיפטר ממזונותיה.

ועל פי הלכה זו דאם רוצה רשאי לגרשה ולהיפטר מרפואתה תירצו האחרונים את הסתירה לכאורה בדברי מר"ן השו"ע בין סי' ע' לסי' קיט'. דבסי' ע' העלה מר"ן השו"ע (סעי' ד):

"הנושא אשה ואח"כ נשתטית חייב לזונה ולרפאה."

והרמ"א על אתר העיר דזה סותר למה שכתב מר"ן השו"ע בסי' קיט' (סעי' ו), וכפי שהבאנו לעיל דהתם כתב:

"אבל אם נשתטית, ואינה יודעת לשמור עצמה, אינו מוציאה עד שתבריא, שלא ינהגו בה מנהג הפקר. לפיכך מניחה, ונושא אחרת ומאכילה ומשקה משלה. ואין מחייבים אותו בשאר כסות ועונה ואינו חייב לרפאותה (וי"א דחייב במזונותיה ורפואתה) (ב"י בשם הרשב"א והטור בשם הרמ"ה והראב"ד), (וכן פסק לעיל סי' ע' סעיף ד', וכן עיקר), ולא לפדותה. ואם גירשה, מגורשת והוא שתהיה יודעת לשמור גיטה."

וכתבו הח"מ (סי' ע סקט"ו וסי' קיט סק"ט) והב"ש (סי' ע סק"י וסי' קיט סק"י), דבסי' ע' מיירי במקום שאינו רשאי לגרשה מהתורה כגון בשוטה שאינה יודעת לשמור גיטה, ולדעת הח"מ אפשר לומר דאיירי גם במקום שרשאי לגרשה מהתורה אך אינו רוצה לתת לה כתובתה, ועל כן חייבוהו חכמים לרפאותה, ואילו בסי' קיט' איירי מר"ן במקום שרשאי לגרשה מהתורה ורק חכמים מנעוהו מלגרש מפני שאינה יודעת לשמור עצמה והוא מוכן לתת כתובתה ועל כן פטרוהו מרפואתה, דאף שמנעוהו חכמים מלגרש מ"מ בחיובי ממון לא חייבוהו. ועל פי זה ביאר הח"מ דגם דעת הרמ"א שהביא שם לחלוק ולחייב אותו ברפואתה זה מפני שס"ל דמאחר שחכמים מנעוהו מלגרש חייבוהו גם בכל ענייני הממון. ושם הוסיף דהאידנא שאין מגרשים אישה בע"כ הרי שלכו"ע אם מסרבת להתגרש גם אם בעלה רוצה לגרשה ולתת לה כתובתה חייב בכל ענייני הממון (ועיין גם בב"ש שדן במקום שהבעל עבר על החרם וגירש). ומ"מ למה שהבאנו לעיל בשם הרא"ם הרי אם יהיה טעם מבורר לבקשתו גם היום נפטור אותו מתנאי כתובתה, וראה במה שהבאתי בזה לקמן.

ובפת"ש (סי' ע סק"ז) העיר על דברי הח"מ בנושא הכתובה דבהגהות "יד אפרים" כתב דמלשון תשובת הרשב"א מבואר דאף באומר הרי גיטה וכתובתה לא מהני כיון שאינו יכול לגרשה. ועוד הביא מתשובת "חוט השני (סי' לב) שכתב שבנד"ד אין לפטור את הבעל ממזונות האשה ורפואתה מטעם שנשתטית וכדברי הרמב"ם שכן:

"כבר נפסקה ההלכה מפי גדולי האחרונים כהראב"ד שהשיג עליו וכן דעת הרשב"א בתשובה שחייב לה בכל. ועוד אפשר שבזה גם הר"מ מודה כי שגעון כזה הבא מחמת חולי ועודנה בחוליה מוחזקים הם להתרפאות ואין אחד מיני אלף אשר לא יוכל להרפא, והר"מ לא פליג אלא היכא שהיא בריאה ומשתגעת שהשגעון ההוא ברוב פעמים הוא שיגעון נצחי ואינו יכול להתרפאות."

וכדברי ההגהות אפרים הקשה גם בשו"ת "נחלת עזרא" (ח"א סי' טז).
מ"מ בנד"ד שהעלנו שמדאורייתא ומדרבנן אין איסור לגרש אישה זאת, הרי שאם יהיה טעם מבורר לבקשתו של הבעל להתגרש יש לפוטרו מרפואתה וכדברי הרא"ם, וכפי שהעליתי בעוניי בפס"ד מפורט בעניין זה (תיק [בן זאב] הנ"ל) שבמקום שיש לבעל טעם מבורר נהגו הרבה בתי דינים כדברי ה"ישועות יעקב" (חלק ב סימן קמ) שאם יש לבעל טעם מבורר אף שאין הדין נותן לגרשה בע"כ מחמת זה מ"מ יוכל למנוע ממנה מזונות עד שתקבל ג"פ. דכן עשו מעשה בפסקי דין רבניים חלק ג' (עמוד 297) בנ"ד שהיה לבעל טעם מבורר הנראה גם בעיני ביה"ד שלא לרצות בה, ומשום כך העלו דיוכל למנוע ממנה מזונות עד שתקבל ג"פ כדעת הרא"ם.

ועיין בזה גם באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לא"י (פס"ד בעמוד נא) שאחר שהביאו את דברי הגאון ר' יצחק אלחנן בסוף ספרו נחל יצחק ח"א, שהכריע שאם הבעל השליש גט וכתובה אין להוציא ממנו מזונות, דקשה להוציא מן המוחזק, אע"פ שרוב הפוסקים חולקים על הרא"ם. כתבו שגם הם עושים כהרא"ם במקרים מיוחדים (אך יש לדון האם נדונם שם דומה לנד"ד.

באופן דומה כתב גם בשו"ת "ציץ אליעזר" (חלק כ"א סימן ל"ט) להיסמך על ה"ישועות יעקב" במקום שהבעל טוען מאיס עלי ויש לו טעם מבורר אף שאין הדין נותן לגרשה בעל כרחה עי"ז, ובמקום שטוען על אשתו שעברה על דת ולא היה לו עדות ברורה בדבר אלא שהיה רגלים לדבר קצת.

וכן עשו מעשה בתי הדין הרבניים לדורותיהם כמובא בחלק א' עמ' 321, חלק ג' עמו' 225, 231, 233, חלק ה' 292, 297, חלק ו' עמ' 25, חלק ז' 272, 277, חלק ט' 209, חלק י"א עמ' 74, 202 ועוד.

וכן העלה להלכה גם מו"ר הגאון הגדול הראשל"צ הגרש"מ עמאר שליט"א ("שמע שלמה" ח"ב אבה"ע סו"ס כא) שאחר שהרחיב והעמיק בסוגיא זו כיד ה' הטובה עליו כתב וזל"ה:

"ומ"מ כשנראה שאין לו (לבעל) שום טענה ממשית יש להחמיר בענין (ולא להפסידה את מזונותיה גם אם ישליש כתובה), דקדמוננו תקנו שלא לגרש בע"כ כידוע וכו'. ומ"מ במקום שב"ד רואים שהאשה ממררת את חיי בעלה ולא רוצה לחיות עמו בשלום וגם להתגרש אינה מסכימה מאיזה סיבה שתהיה כל כה"ג בודאי דאפשר לפוטרו ממזונותיה אם ישליש גט וכתובה אע"ג דאין מקום לחייבה בגט מחמת חוסר הוכחות וכדומה וכו' והכל לפי ראות עיני הדיינים."

וגם בכתובות בהם נעשתה שבועה כבר העלו האחרונים שבמקום שיש לבעל טענה מבוררת רשאי למנוע ממנה שכ"ו, וכפי שעולה מן האחרונים שהובאו דבריהם בפס"ד של הגר"צ אלגרבלי שליט"א (תיק מס' 3267-22-1). וכ"כ גם בשו"ת "ביכורי אשר" (ח"א סי' כא), וע"ע ב"שדי חמד" (מערכת אישות סי' ב) במה שהביא משם מוהר"י בן יעיש ועוד.

ומעתה, הרי שאליבא דמר"ן השו"ע אחר שאשה זו הניצבת לפנינו בזה אין איסור ומניעה לגרשה לא מדאורייתא ולא מדרבנן, וככול שהראינו לעיל בס"ד, אין הבעל חייב ברפואתה ורשאי לומר לה הרי גיטך וכתובתיך רפאי את עצמך. וגם אם נחמיר עליו בזמה"ז מכוח החדר"ג הרי כבר העלו רבים מהפוסקים, והכי נהוג הרבה בתי דינים שכאשר יש לו טעם מבורר מדוע מואס בה רשאי למנוע ממנה ש"כ ובכללם גם רפואתה. ואחר שעלתה לנו בסיעתא דשמיא כל זאת, לא נותר לנו אלא לעמוד על דינה של אשה זאת, לברר ולדעת האם יש עילה לחייבה או לכופה לגט או לכל הפחות לאפשר לבעלה להיפטר ממזונותיה ורפואתה.


ו. האם בנד"ד יש עילה לחייב את האשה לקבל את גיטה
והנה דין זה יסודו בדברי הגמ' (יבמות קיב, ב) שהבאנו לעיל בראש פסק דין זה:

"שוטה ושוטה דלא קיימא תקנתא דרבנן, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, לא תיקנו רבנן נישואין."

ומדין שוטה למד הריב"ם (מובא בתשובת הרא"ש כלל מב סי' א) מקור לדין הנכפית, כפי שהשוותה הגמ' בב"מ (פ, א) בדין המוכר שפחה לחברו ואמר לו שפחה זו שוטה היא נכפית היא משועממת היא וכו'. וחיזק את תשובת הרא"ש (שם) שכתב שמום של נכפית חשוב כמום גדול שכופים את האשה לקבל גט בעקבותיו (ועיי"ש בדברי הריב"ם שלא כתב שנכפית הוי סכנה, ורק דימה דינה לדין המשוגעת עליו נאמר דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת).
וכדברי הרא"ש בתשובה שם בעניין הנכפית פסק מר"ן השו"ע (סי' קיז סעי' יא):

"מי שנודע לו שאשתו נכפית ורוצה לגרשה ואינו משיג כדי כתובתה כופין אותה לקבל גט (ואין בזה משום תקנת ר' גרשום) ויתן הנמצא בידו לכתובתה והמותר כשתשיג ידו, ואם תמאן לקבל גט ימנע ממנה שאר כסות ועונה. הגה ודוקא במום כזה שאלו היה באיש היו כופין לגרש מדין התלמוד ולא תקן ר"ג שתהא האשה עדיפא מאיש."

ואף שהח"מ (סקי"ט) והב"ש (סקכ"א) כתבו דנכפית יש בה סכנה מ"מ כבר תמה עליהם רבנו הרע"ק בתשובה (תניינא סי' עד), וכתב דאינו יודע היכן ראו על ככה הלא הרא"ש כלל דין זה רק בכלל המומין הגדולים ולא כתב דיש בדבר סכנה. וכן כתב מו"ר הגאון הרב "מנחת אברהם" (ח"ב סי' יא) זצ"ל דשוטה כופים אותה לקבל גיטה, והוכיח כן מדברי הגאון ה"דברי חיים" (אבה"ע ח"א סי' נ) דכתב דנשתטית גרע מנכפית. וה"מנחת פיתים" (אבה"ע סי' קיט) שדן במי שחלתה 'בהיסט ריקא ואז היא ממש כיוצאת מדעתה' וכתב שחשובה כנכפית שלדעת הרא"ש מותר לגרשה בע"כ למרות שאין בה טעם של סכנה וכמש"כ גם החת"ס (אבה"ע סי' קטז).

וכ"כ גם ה"צמח צדק" (שו"ת אבה"ע קידושין א סי' ו):

"שוטה גרע מנכפה ועכ"פ לא עדיף מיניה שהרי אי אפשר לו לדור עימה ואין לך מום גדול מזה, ואף על פי שאדרבה שהרי אי אפשר לו לגרשה דשוטה אינה מתגרשת, מ"מ לענין שישא אחרת הרי אנו רואים זו כמחויבת לקבל הגט."

ועיין גם ב"עטרת שלמה" קוליץ (ח"א סי' ל) שכתב שמום של נשתטית הוא מום גדול שמסתבר שאפשר לכוף עליו את האשה לקבל גט, אילו היה במציאות שאפשר לגרש אשה שוטה, גם אם מום זה נולד אחרי הנישואין.

אלא דאכתי פש גבן לברורי באיזה סוג שוטה מדובר, ואמתי נחשב מום של שטות כמום גדול. ונזקק לדין זה הגאון ה"חלקת יואב" זצ"ל (ח"א סי' כד) והגדיר את עיקר החילוק שבין מום גדול למום קטן בהאי לישנא:

"וזה עיקר החילוק בין מום גדול למום פשוט, דמום פשוט ראויה לדור עם בעלה, ותלוי רק במי שמקפיד בזה, ומספקא ליה להש"ס (כתובות עה, ב) בסתם אדם אם הוא מקפיד, אבל אם רואים הב"ד שאין שום איש יכול לדור עמה ואין הבית יכול להתנהג ע"פ צוויה וודאי דמום גדול הוא. ואין מלשון נשתטית ראיה כמבואר בתשו' הרא"ש שהובא בשו"ע סי' קנד' סעי' ה' באיש המשתטה יום יום והאשה טענה שאי אפשר לה לקבלו אין כופין להוציא הרי דהוא בר גירושין אף דקרי ליה נשתטה, ואף דחזינן באיש דאין כופין (כתובות עז, א) היינו כמו שחלקו (שם) בנכפה דבאיש לא הוי ממומי הגדולים ובאשה הוי ממומי הגדולים, וה"נ בזה כיון דענין האשה שתהיה משגחת בתוך הבית וכל שאינה יכולה לנהוג מום גדול חשוב, ודלא כהנוב"י חלק יו"ד ריש סי' קמו'."

ושם דן באשה שהיו בה כמה מומים וסירבה לעמוד עם בעלה לד"ת, והביא מהמהרי"ק (סי' קא) דאף אשה שאינה שוטה רק שאינה יודעת לנהוג בצרכי הבית מחמת שטותה ופתייתה מום גדול חשוב ומתירין לו לישא אחרת. וז"ל:

"כי אשה צריכה להיות לבעל לעזר כדכתיב אעשה לו עזר, ואם אינה בר הכי בכלל מומים גדולים הוא, וכו', ובאמת המעיין בצדק יראה דגם הרשב"א שהביא שם המהרי"ק מיירי רק ששכלה דל ולא שוטה ע"ז התיר הרשב"א ז"ל, וגם המעיין בתשובת הרא"ש כלל מב' יראה דנכפה הוי מום גדול, והוציא כן מש"ס ב"מ (פ, א) מהא דחשיב הש"ס בשפחה נכפית עם משועממת ופי' רש"י ז"ל משוגעת, ושם בברייתא תנא שוטה בפני עצמו ומשועממת בפ"ע, וע"כ דשוטה המבואר שם אינה בכלל שגעון רק פתי ביותר המבואר ברמב"ם פ"ט מהלכות עדות ה"ט דאינו כשוטה לכל התורה רק לענין עדות, כמבואר בתשובת מהרי"ט אבה"ע ח"ב סי' טז, וכיון שהוא מום גדול בשפחה ממילא כן האשה דהיא כשפחה לשמשו כמבואר ריש פרק חרש (קיג, א), ועיין בהה"מ פ"י מגירושין הלכה כג' ע"ש, וכל שהב"ד רואין שאי אפשר לבר דעת לדור עמה הוי מום גדול".

ומה שציין ה"חלקת יואב" דשיטתו אינה כשיטת הנו"ב (תנינא יו"ד סי' קמו) אינו אלא מפני שהגאון הנוב"י כתב שאינו מכניס עצמו להתיר לבעל לשאת אשה על אשתו היות והאשה אינה משוגעת גמורה והיא עוסקת במו"מ אלא שאינה בת דעת שלמה בכל הדברים, ועכ"פ ראויה לתשמיש בבדיקת חברותיה, ואם נתיר לבעל לשאת עליה הרי נתת דבריך לשיעורין ואשה שלא תהא כ"כ פקחת יאמר הבעל התירו לי לישא אחרת:

"ובמשך איזה שנים לא ישאר שום זיכרון מאיסור שתי נשים ויהיו בנות ישראל כהפקר בעיני בעליהן ובפרט בדור פרוץ כזה."

ולא נחלקו ה"חלקת יואב" והנוב"י אלא בהיתר חדר"ג, וכפי שיראה כל מעיין בתשובת הנוב"י במקורה דלא החמיר אלא משום החרם שלא לשאת שתי נשים (וע"ש דלא ביאר את פרטי המקרה ומדוע נדרש דווקא להיתר אשה שניה, ולא דן כלל באפשרות כפיה, חיוב או גירושין בע"כ), אך אפשר דאה"נ שניהם מסכימים שבמקום שאי אפשר לדור עם האשה כופין אותה לקבל גיטה, במקום שבו היא כשרה לכך, וכפי שהבאנו לעיל בדין נכפית.

ועיין בדברי הנו"ב (תנינא אבה"ע סי' קד סוד"ה ומ"ש) שכתב בדין אשה שיש לה בראשה איזה חולי, ואינה יכולה להלוך חוץ לביתה וגם תשמיש קשה עליה, והעלה שאם ירצה בעלה לגרשה ולתת לה כתובתה והיא לא תרצה "אז נחכם להון אם יכול למנוע מזון וכסות". ובר מן דין כבר הביא הפת"ש (סי' א סקט"ז) דבתשובת כ"י מהגאון מהר"י אייזיק אב"ד דק"ק טיקטין העלה דלהתרת חדר"ג יש לסמוך על הרמב"ם שהביא הב"י בסי' קכא' שלהגדרת שוטה אין צורך דווקא בסימנים המוזכרים בש"ס חגיגה אלא ה"ה בשאר סימנים, והכל לפי ראות עיני ביה"ד.

ובדרכו של החלקת יואב דרך גם בשו"ת "שם אריה" (סי' ב) והעלה דאשה שיש לה מרה שחורה ואינה עוסקת בצורכי הבית וגם אינה יכולה לשמור נדתה אף דקי"ל דשוטה נבדקת עפ"י פקחות מ"מ מום גדול הוי, ובמום גדול משתדלים שתתגרש, ואם יש ספק אילו אינה יכולה לשמור את עצמה ישא אחרת ע"י היתר מאה רבנים. ובשו"ת "חבלים בנעימים" (ח"א סי' פ אות טו) כתב דאפילו שוטה שיכול לגרשה ס"ס לא גרעה מנכפית דג"כ יכולה להתגרש וכופים אותה להתגרש, ואם תמאן לקבל גט יכול לשאת אחרת עליה ואין בזה חדר"ג. והביא מה"דברי חיים" (ח"א אבה"ע סי' מא) שלהתיר לו חדר"ג א"צ שתהיה שוטה ממש עם סימני שטות גמורים אלא כל שאינה ראויה לדור עם בעלה כדרך כל הארץ, והוסיף שכ"כ ה"בית שלמה" (אבה"ע סי' צה), השו"מ (מהדורה א ח"ג סי' קח), ומשמע מדבריו שכל אימת שאינה ראויה לדור עם בעלה כופים אותה, והוסיף דבכה"ג גרע ממאיס עלי דהוי מום גדול וא"א לדור עימה.

וא"כ גם בנד"ד אחר כל מה שהארכנו לעיל בתיאור נידון זה בו לדאבון לב האשה סובלת מהפרעות נפשיות קשות, ואף רשויות הרווחה מציינות כי תפקודה לוקה, ובעלה עומד על כך שלא ניתן לחיות במחיצתה בשל כך, וכפי שגם עינינו ראו ואוזנינו שמעו כיצד היא פונה אל בעלה בכינויי גנאי עד שגם ביה"ד נאלץ להתרות בה. וודאי נופלת בהגדרתו של ה"חלקת יואב" ש"אם רואים הב"ד שאין שום איש יכול לדור עמה ואין הבית יכול להתנהג ע"פ צוויה וודאי דמום גדול הוא", וככול דברי הפוסקים שהבאנו לעיל. ואחר אשר הראנו דמן הדין מאחר שהיא יודעת לשמור את גיטה ואת עצמה ראויה היא לגירושין הרי שיש לכה"פ לחייב אותה לקבל את גיטה.


ז. בנידון זה הבעל אף מואס באשתו באמתלא מבוררת
ועוד בה וגם היא עיקר שאף אם נאמר דמצבה הבריאותי של אשה זו אינו בגדר מום גדול הרי הבעל הניצב בפנינו מואס בה ועומד על כך שלא ניתן לחיות עימה, וטעמו ונימוקו עימו בצורה מבוררת לביה"ד, ובכה"ג רבים הם רבותינו הפוסקים הסוברים שיש להתיר לבעל לגרשה בע"כ במקום שמואס בה באמתלא מבוררת, ואין כאן חדר"ג.

כך כתב הרב "בני אהובה" (אישות יד, טו) בהסבר דברי הרמ"א בריש סי' עז' (סעי' א) והעמידו בגוונא דטוען מאיס עלי או שאר טענות ולכך אין להוסיף על כתובתה כיון דלדבריו האמת אתו ואין מוציאין מיד המוחזק. ולמד זאת מהרמב"ם דס"ל דאם היא טוענת מאיס עלי כופין אותו לגרש שלא יהיו בנות ישראל כשבויות מכ"ש באיש שהוא טוען כן שלא יהיה כשבוי.

והוסיף:

"ואע"פ דלא קי"ל כרמב"ם היינו לגבי אשה בספק איסור דאורייתא דשמא נתנה עיניה באחר, דגט מעושה פסול שלא כדין, וגם לעשות מעשה לגרש לא פסקינן כותיה. אבל בענין חרם דרבינו גרשום וגם רק בענין ממון כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו דאינו עובר חרם דרבינו גרשום ופטור ממזונות דהא לדינא דרמב"ם אפילו לגרשה בעל כרחה מותר ולית כאן חרם דרבינו גרשום וגם אין להוסיף כתובה ולא להקרא מורד כלל זה מה שנראה לי בדעת רמ"א ולענ"ד נכון וברור הוא."

ויותר מבואר כתב המהרש"ם (ח"ג סי' צג):

"לענין חדר"ג דלשיטת כמה פוסקים הוא רק מדרבנן פשיטא דיש לצרף שי' הרמב"ם וש"פ דלא גרע כח האיש מכח האישה כמ"ש בתשו' הרא"ש כלל מב', וא"כ בדטוען מאיסה עלי מהראוי להתיר לגרש בע"כ ועכ"פ בדאיכא אמתלא מבוארת כהא דנד"ד שהיא חרשת יש להקל."

הרי דס"ל שיש להקל לגרשה בכה"ג בע"כ.

ואף שדברי הגאונים האלה אינם אלא שנתיר לבעל לגרשה בע"כ אך אין בהם בכדי לחייב את האשה עצמה לקבל את גיטה, וכפי שנביא לקמן בחילוק הדברים, מ"מ הנה לנו דברי הרב "באר משה" ירושלימסקי (בקונטרס בנין ירושלים סי' טז אות ב) שכתב במפורש דבכה"ג דהבעל מואס באשתו מאיסות מבוררת כופין אותה לקבל את גיטה, וכך לשונו הטהורה:

"הנה כיון דהוא שונאה בתכלית שנאה מפני מעלליה לא טובים ונמאסה עליו א"כ יש צד היתר גדול ע"פ דעת הרמב"ם פי"ד מהלכות אישות הלכה ח דכופין אותו להוציא בטוענת היא מאיס עלי יעו"ש, וכמו כן בטוען הוא מאיסה עלי דלא יפה כח האישה מכוח האיש, וכמ"ש בתשובת הרא"ש כלל מב, ואף דמרן הכנה"ג אבה"ע הגהב"י (סי' א אות לג) כתב דהעלה בתשובה בכמה ראיות דהמורד על אשתו ואמר מאיסה עלי חרגמ"ה מונעו מלישא אשה אחרת יעו"ש, מ"מ הא יש לנו תנא דמסייע רבן של ישראל המהר"מ ב"ב סי' תתרי"ח שנראה מדבריו שגם היכא שהמניעה ממנו שטוען דמאיסה עליו או שהיא אשה רפה בדעותיה כיון שהוא מעוגן מחמת זה כופין אותה שתצא יעו"ש, וכ"כ בספר בני אהובה פי"ד מה"א הלכה טו וכו'. וכ"כ בספר חיים ושלום אבה"ע סי' א שכן דעת התומת ישרים (סי' קלט) והפני משה (ח"ג ר"ס יט) והשמן המשחה (סי' קנא) ופאת נגב (סי' טוב) דבטענת מאיסה עלי כופין שתתגרש."

הא קמן דאיהו ז"ל סבירא ליה דגם עושים מעשה ומחייבים את האשה להתגרש, ושכן ס"ל ללהקת פוסקים.

וכך העלה גם מו"ר הראשל"צ הגרש"מ עמאר שליט"א בתשובה ב"שמע שלמה" (ח"ב אבה"ע סי' א) ולאחר שאסף כעמיר גורנה דעות הפוסקים בעניין זה סיכם וכתב:

"נמצאנו למדים שדעת רוב הפוסקים שבעל שמאס באשתו ונתבררה טענתו בבית דין יש להתיר לו לישא אחרת אם תסרב אשתו לקבל את גיטה, וק"ו בן בנו של ק"ו שצריכים הבית דין לומר לאשה הזו שהיא חייבת לפי הדין לקבל גיטה מיד בעלה, ובזה נראה דאין חולקים כלל."

ובפס"ד אחר שיצא תחת ידי הבאתי מה שראיתי למו"ר הראשל"צ הגרש"מ עמאר שליט"א בשבתו בביה"ד הגדול ("שמע שלמה" ח"ה סי' כא) שעלה והוסיף ברוח מבינתו בדין זה. דהתם יצא לדון בבני זוג שהיו פרודים זה כשלושים שנה והבעל מבקש להתגרש אך האשה מסרבת וניכר הדבר שרק בשביל להפיק רווחים ממוניים אומרת כן, והעלה לחייבה בגט היות שבאופן זה לא תיקן ר' גרשום שלא לגרשה בע"כ שכן האשה הזאת חפצה בגירושין יותר ממנו, "רק רוצה להפיק איזה רווחים בטרם תיתן הסכמתה המפורשת לגירושין". [ועי"ש דמנה עוד טעמים בנד"ד דהיה ברור לביה"ד שהבעל מואס בה ויש אמתלא מבוררת למאיסותו].

וחב"ד הגדול הגר"א שרמן שליט"א (שם) יצא לחלוק בדבר וכתב שכל עוד לא הוכח שהאשה הינה מורדת אין לחייבה בגט ורק הבעל יכול לגרשה בע"כ. וחיליה מהרשב"ש בתשובה (סימן תיא) שכתב:

"והרביעית היא שאין בגירושיה לא מצוה ולא עבירה ולא חיוב כפיה, כגון אשתו שניה שאין בה לא ערוה ולא דבר אלא כעין שהקדיחה תבשילו או ששנאה או מצא אחרת נאה הימנה, בזו אין חובה על ב"ד ליזקק לו. שאעפ"י ששנינו בפרק חרש האשה יוצאה לרצונה ושלא ברצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, אין הכוונה שב"ד יכריחוה לבא לקבל גיטה, אלא שאם זרק לה גט בחיקה אעפ"י שהיא אינה רוצה להתגרש גירושיו גירושין אעפ"י שלא ברצונה, וכו'. וכבר טעו בזה קצת מגסי הרוח, מחמת שראו בהלכות גירושין בפ"א שכתב הרמב"ם ז"ל שהאשה מתגרשת שלא ברצונה, ואלו עניי הדעת חסרי מוח לא ידעו הפרש בין בעל כרחה ושלא ברצונה לכפיית ב"ד, שאלו אמרה המשנה שהאשה מתגרשת בכפיה שכופין את האשה להתגרש, היה חובה על ב"ד לכופה להתגרש, אבל לא אמרה המשנה אלא שהיא מתגרשת שלא ברצונה, וכו' אבל הב"ד יכפו האשה להתגרש שלא במקום מצוה אין לנו."

וכ"כ בהפלאה (ק"א סי' עז אות ג), וכ"כ גם ב"נודע ביהודה" (תניינא אבה"ע סו"ס קי) וכך לשונו הטהורה:

"אבל האשה אף שבעלה יכול לגרשה בע"כ מ"מ אין שום חיוב עליה שתהא מחויבת לקבל הגט ואם יכולה להשתמט שלא יגרשה לא ידעתי בזה עליה שום איסור."

ואף שראיתי לרב "בית מאיר" (סי' קטו סוף סעי' ד) דלא ס"ל הכי וכתב שהאשה משועבדת לקבל את גיטה כשירצה לגרשה, מ"מ קשה לעשות מעשה כוותיה נגד הנהו פוסקים.

ומו"ר הראשל"צ ונשיא ביה"ד הגדול שליט"א השיבו דגם הוא כוונתו שנאמר לה שאם לא תאווה לקבל גיטה נתירו באחרת, אך הוסיף דבנ"ד יש שם טעמים נוספים לחייבה בגירושין, שהייתה שם מאיסות גדולה, והם פרודים שלושים שנה, ואין תקוה שישובו לשלום-בית, ועל כולנה ברור הוא שהיא חפצה בגירושין "וחיוב האשה בגירושין הוא בגדר מנה תבירא תבר". ומינה יש לומר דה"ה לנד"ד דגם כאן יש מאיסות גדולה בטעם מבורר, והם כבר פרודים שנים ואין תקוה שישובו לשלום-בית, וגם האשה חפצה בגירושין ורק מעכבת זאת מסיבות חיצוניות, וממילא לאור כל זאת נראה דאליבא דכו"ע יש לחייבה להתגרש.

ולכול זה יש לצרף גם את דברי רבנו ירוחם (מישרים, חלק ח נתיב כג) בשם מורו ה"ר אברהם בן אשמעאל:

"שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."

וכפי ששם כאשר שניהם אינם רוצים זב"ז והבעל מסרב לגרש כופים אותו לגרש הכ"נ ויותר מזה יש לומר בנד"ד, שברור לביה"ד ששניהם אינם רוצים זב"ז וכל עיכוב הגירושין מצד האשה אינו אלא בכדי להפיק רווחים צדדיים, כמבואר לעיל בהרחבה, הרי שיש לחייבה להתגרש (ועיין במה שכתבנו בפירוש דברי רבנו ירוחם אלה בהרחבה בתיק מס' 292973/1). ורק בהא יש להבדיל בין נד"ד לדהתם, דהתם האשה הינה בגדר מורדת ועל כן העלה רבנו אברהם בן אשמעאל שהפסידה תוספת כתובתה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה. משא"כ בנד"ד דנסתחפה שדהו ויש לחייבו בתשלום כתובתה כפי המבואר בדין נכפית המובא לעיל ונפסק בשו"ע סי' קיז', הכל כמבואר לעיל.

וכן מצטרפים לנד"ד דבריו המפורסמים של רבנו הגר"ח פלאג'י בספר "חיים ושלום" (ח"ב בסימן קי"ב) וזל"ה:

"בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים וכו', וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה שנאה ותחרות, פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה, וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים, עתידין ליתן הדין, וכמו כן להיפך כשהאשה רוצה וכו' וכדי להנקם מהאשה מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים, גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מהשמים וכו', והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, כבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקווה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני, כדבר האמור."

ואף שדברי רבנו הגר"ח פלאג'י אלה עוררו פולמוס הלכתי חריף בין היושבים על מדין וכפי שהרחבנו בפס"ד הנ"ל, מ"מ כבר העלו הרבנים הגאונים אזולאי, וולדנברג וקאפח זכר כולם לברכה (בפד"ר ח"א עמוד 162) וז"ל:

"ברם אמתלא זו של חוסר תקוה לחיים משותפים אין בה כדי להטיל חובה על האשה לקבל ג"פ, כל זמן שלא הוכח בהוכחות מספיקות שהאשה אשמה בהפרעת שלום הבית עד כדי כך שיש לה דין מורדת, או בדומה לזה אמתלא ברורה שהאשה נמאסה עליו."

ועל כן אחר כל שהעלנו לעיל בחומרת מצבה של האשה, ובאמתלא הברורה העומדת לבעל המואס בה, הרי שבהצטרף דברי כל הפוסקים עליונים למעלה גם בנד"ד יש לחייב את האשה לקבל את גיטה.
והנראה לענ"ד כתבתי וצוי"מ וימ"ן.
מסקנת הדברים
לאור כל מה שהתברר לעיל, ביה"ד פוסק:
א. האשה כשרה לקבל את גיטה הן מדין תורה והן מדרבנן.
ב. בנד"ד האשה מחויבת לקבל את גיטה, ובעלה פטור מרפואתה ומזונותיה (האשה תבעה מזונות בתאריך 12/06/2011 – ותביעתה נדחית).
ג. בפני ביה"ד תלויה ועומדת תביעת רכוש של האשה וביה"ד יתן את החלטתו בנושא הכתובה עם החלטתו בתביעת הרכוש.

הרב יהודה יאיר בן מנחם – דיין

מצטרף למסקנות פסק הדין של הרה"ג בן מנחם שליט"א.

הרב יעקב זמיר – אב"ד

מצטרף למסקנות פסק הדין של הרה"ג בן מנחם שליט"א.

הרב אברהם שינדלר – דיין

ניתן ביום כ"ד באייר התשע"ב
(16/05/2012)