--!> הצדדים שלפנינו התגרשו זמ"ז כדמו"י בתאריך כ"ד סיון תשס"ו (20/06/2006).

עובר לגירושיהן הוציא ביה"ד פסק דין לגירושין בו הוחלט כי משמורת הילדים תהיה אצל האם, נקבע שיעור המזונות בו חויב האב, וצוין כי "פרט למפורט לעיל אין כל תביעות זה כנגד זה, לרבות הכתובה".

עתה מונחות לפנינו שתי תביעות הדדיות.

הגרוש הגיש את תביעתו בתאריך 23/11/2011, ובה עתר כי ביה"ד יורה על פירוק השיתוף בדירת הצדדים שברחוב [...], ובנוסף יחייב את הגרושה בתשלום מחצית דמי השימוש בדירה החל ממועד סידור הגט ועד למועד בו תימכר הדירה.

תביעת הגרושה התקבלה בביה"ד מספר חודשים מאוחר יותר, בתאריך 28.03.12, ובה היא מבקשת כי ביה"ד יורה לחלק את הדירה בחלקים לא שווים (הצעתה היא כי האשה תקבל 95% מהדירה והבעל יקבל את 5% הנותרים).

בתיקים אלו התקיימו שלושה דיונים.

בדיון שהתקיים לפנינו בתאריך כ"ח בטבת התשע"ב (23/01/2012), פירט ב"כ הבעל את תביעתו בהאי לישנא:

"ב"כ גרוש: התגרשו 2006 יש דירה משותפת, שלושת הילדים בגרו ב2008, האשה גרה בדירה, גבתה המזונות דרך הביטוח הלאומי, נותר חוב של 72,000 ₪ בהוצל"פ, הדירה שווה כמיליון ₪, לבעל מגיע חצי. הבעל רוצה למכור הדירה ולחלק חצי חצי ולשלם החוב בהוצל"פ מתוך חלקו בתמורה, הבעל טוען גם שמגיע לו דמי שימוש ראויים בדירה משנת 2008 מחודש נובמבר. אם נעשה חשבון דמי השימוש שמגיעים לו מגיעים ל-60,000 ₪ נכון להיום. הבעל דורש פירוק השיתוף בדירה וקיזוז דמי המזונות מהדירה. דרך אגב, המזונות נפסקו פה בבית הדין, הבעל אומר החוב בהוצל"פ לא גדל, הבעל אומר גם אם לא מגיע לי דמי שימוש אני רוצה למכור הדירה ולשלם החוב, הבעל מצהיר שרוצה לשלם החוב, וכו'.

אשה: אני משלמת משכנתא לבד משנת 1990 ועד היום, בסך של 700 ₪ לחודש.

***

לשאלת ב"ד מאשרת האשה שהילדים בגרו ב-2008 והיא גרה עם הילדים בדירה.

אשה: בכל המשכנתא הזו הוא שילם אולי 5000 ₪.

בה"ד: מתי קניתם הדירה?

אשה: בשנת 90 שוויה היה 30,000 דולר, כל שווי הדירה שולם ממשכנתא.

לשאלת ב"ד מאשר הבעל שכל הדירה מומנה מהמשכנתא.

אשה: הדירה מגיעה לי ולילדים, אני שילמתי כל השנים, בחיים לא נתן לי משכורת.

בי"ד: עד 2006 שהתגרשתם, איך שילמתם המשכנתא?

אשה: אני שילמתי כל הזמן מהחשבון שלי, לא מגיע לו כלום.

בי"ד לגרוש: מהתחלה היא שילמה את המשכנתא?

גרוש: היה לי חשבון בנק ובהתחלה היה יורד מהחשבון שלי."

הנתבעת ביקשה כי ביה"ד ידחה את הדיון עד אשר יעלה בידה להסדיר את ייצוגה, וביה"ד נעתר לבקשה ודחה את מועד הדיון. בדיון שהתקיים לפנינו בתאריך כ"ה באדר התשע"ב (19/03/2012) ביקש ב"כ הנתבעת לדחות את הדיון וזאת על מנת שהוא יוכל ללמוד את התיק, וביה"ד נענה גם לבקשה זו ודחה את מועד הדיון לתאריך כ"ד ניסן תשע"ב (16.04.2012).

בדיון שהתקיים לפנינו בתאריך הנ"ל הודיעו הצדדים לביה"ד כי הם ניסו לגבש הסכמות אך חרף הרצון הטוב "הפערים גדולים מדי. החלטנו בינינו ששנינו נסכם ונגיש הסיכומים לבית הדין, ובית הדין יוציא פסק דין".

סיכומי ב"כ הגרוש התקבלו בביה"ד ביום 19.04.12, וסיכומי ב"כ הגרושה התקבלו בביה"ד בתאריך 24.04.12.

א. אופן חלוקת הדירה
הסוגיה הראשונה העומדת לפתחנו בבואנו לדון בתביעות שלפנינו הינה שאלת הבעלות על הדירה נשוא התביעה. מדברי הצדדים עולה כי הדירה נרכשה בשנת 1990, ומומנה כולה, ולכל הפחות – רובה ככולה, ע"י נטילת משכנתא. האשה טוענת כי למן רכישת הדירה הייתה היא זו ששילמה את תשלומי המשכנתא, והגרוש טוען כי "בהתחלה היה יורד מהחשבון שלי". האשה אף טוענת כי היא זו שפרנסה את הבית "כל הזמן".

נראה כי שני הצדדים מסכימים כי האשה היא זו שנשאה ברובה ככולה של תשלומי המשכנתא, ואולם לביה"ד לא התברר ולא הוכח מהו מקור הכספים מהם מימנה האשה את התשלומים. האם היו אלה כספים שהיו שייכים לבעלה או שמא היו אלה כספי ירושה או עבודה בה עבדה האשה, ואם היו אלה כספי עבודתה של האשה האם היו הם בבחינת מעשה ידיה השייכים לבעלה או שמא, כפי שעולה מדבריה שהובאו לעיל, הייתה היא זו שפרנסה את הבית ומעשה ידיה שלה היו.

ואולם גם הבעל מודה שלפחות חצי הדירה הרשום על שמה שייך לאשה, וכל המחלוקת אינה אלא על חצי הדירה הנותר, שלדעת הבעל הרי שעצם רישומה של מחצית זו על שמו מזכה לו אותה, ולדעת האשה היות והיא הייתה זו שממנה את רכישת הדירה הרי גם מהחצי של הבעל מגיע לה, כך שלדבריה יש לרשום את הדירה 95% על שמה ורק 5% על שם הגרוש.

והנה הגם בדרך כלל יש משקל חשוב ואולי אף מכריע לשאלה מי השקיע את הכספים לרכישת הנכס וכפי המבואר בגמרא (ב"ק קב, ב), מ"מ נראה לענ"ד דבנידון דידן אין כל חשיבות לכך.

(1) מעשה הקנין הולך אחר כוונת בעל המעות
הנה ברור הדבר שבמעשה הקניין בלבד לא די, ובכדי לסיים ולהגדיר את הקניין בעינן גם לדעת בעל המעות אשר הוא בדעתו ובכוונתו מגדיר את הקונה הזוכה בנכס. ולחיבת הקיצור אביא סוגיא זו בתמצות, אחר דכבר דשו בה הפוסקים. מקור הדברים בגמ' בב"ק (קב, א) שהביאה את מחלוקת ר' יוחנן ובני מערבא בשליח ששינה משליחותו וקנה שעורים חלף חיטין, דלדעת ר' יוחנן לא בעינן שהמקנה ידע למי הוא מקנה, ודי בדעת הקונה הקובעת למי יקנה נשוא הקניין, ואילו לבני מערבא רק כאשר השליח אינו משנה משליחותו לא בעינן שהמקנה ידע למי הוא מקנה, אך כאשר השליח משנה משליחותו בענין שהמקנה ידע למי הוא מקנה, ואם לא ידע הרי שמי שהמקנה לא ידע עליו לא קנה את הדבר. והקשתה הגמרא על בני מערבא מהא דאיתא התם:

"ת"ר הלוקח שדה בשם חברו אין כופין אותו למכור וכו' מאי קאמר? אמר רב ששת, ה"ק: הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא – אין כופין אותו ריש גלותא למכור, ואם אמר על מנת – כופין את ריש גלותא למכור. אמר מר: הלוקח שדה בשם ריש גלותא – אין כופין אותו ריש גלותא למכור. מכלל דמקנא קניא ליה, לימא פליגא דבני מערבא, דאמרי: וכי מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל הבית!"

ופרש"י שהקונה שדה ואומר למוכר לרשום שמכר לריש גלותא, ועושה כן להטיל אימה שלא יצאו עליה עסיקין, אין כופין את ריש גלותא לכתוב לו לאחר מעשה שטר מכירה על שמו של הקונה שהינו בעל המעות. ומכאן משמע שריש גלותא לא קנו את השדה למרות שהקונה אמר שקונה לשמם, וממילא להם התכוון המוכר להקנות, וזה שלא כדעת בני מערבא הסוברים דבעינן דעת מקנה, היינו שהנכס עובר רק לידי מי שהמקנה מתכוון להקנות לו. וע"ז תרצה הגמ':

"אי משום הא לא קשיא, כגון דאודעיה לבעל שדה ואודעינהו לסהדי".

והיינו דהודיעו מראש לבעל השדה שהשדה נקנית לשם בעל המעות.

וע"ש ברשב"א (קב, ב) ובתוס' הרא"ש (הובא בשטמ"ק שם) שהסבירו שלר' יוחנן בעל המעות קונה למרות שקנה בשם ריש גלותא משום שלעולם "דעת המוכר למכור למי שהמעות שלו או למי שדעת בעל המעות לקנות לו". ועיין ברי"ף (שם לו, ב) וברא"ש (שם סי' יט) וברשב"א דפשט דבריהם דהלכה כר' יוחנן שלמרות שאמר לו שקונה לריש גלותא בכל זאת השדה ניקנת לבעל המעות, וכן עולה מדברי ה"קצות החושן" (חו"מ סי' קפג סק"ג) דלא קי"ל כבני מערבא.

ואף שמהש"ך (סי' קפג סק"ב) משמע שכאשר כתב על שם ריש גלותא זכה ריש גלותא בנכס, מ"מ הרי כבר חלקו עליו הקצות (שם סק"ד), הנתיבות (סק"ב) והרע"ק (בהגהותיו שם סק"ב), והגם דבסי' קפד (סק"ג) כתב הט"ז גם הוא כדברי הש"ך, מ"מ כבר כתב עליו הקצות (שם סק"א) "ותמהני על המאורות הגדולים הט"ז והש"ך מה ראו על ככה".

(2)על בעל המעות להודיע לעדים שהשדה קנויה לו ולא למי שנכתב השטר על שמו
אלא דגם הרשב"א, שסובר שבעל המעות קונה את הקרקע למרות שלא אמר זאת מפורש למוכר, מסכים שאם יבוא ריש גלותא ומכח השטר הרשום על שמו יתבע את השדה יצטרך בעל המעות לתת לו את השדה, אא"כ הודיע מראש לעדים שקונה בשביל עצמו, וכך לשונו:

"ובתוספות נראה שהם סבורים דע"כ צריך שיודיע לעדים שאל"כ מנין לנו שלא קנה ריש גלותא כיון שקנה בפירוש בשמו, ומ"ש מהאומר לאשה הילך מנה והתקדשי לפלוני שמקודשת לאותו שקבלה המנה על שמו. והראיה שהביאו מקידושין (ז' א') אינה ראי' לפי הנראה בעיני, וכו', אבל מ"מ נ"ל שהדין אמת דנהי שהמוכר דעתו למכור לבעל המעות מ"מ על כרחנו לא לבעל המעות דוקא אמרינן, שאלו הי' דעת בעל המעות לקנות למי שקונה בשמו ודאי קנה לכ"ע וא"צ שטר אחר מבעל המעות, אלא שאנו אומרים שדעת המוכר להקנות לבעל המעות עצמו או למי שהוא לוקח לו בשמו. וכו' ומסתברא דכי אמרינן הכא לימא פליגא דבני מערבא דמשמע דוקא לבני מערבא הא לר' יוחנן ור' אבא מדינא קנה בעל המעות ולא ריש גלותא אע"ג דלא אודעי' לי' למוכר ולא לעדים, היינו דוקא כל שהוא מצד המוכר דלא אמרינן שלא קנה הלוקח הואיל שקנאו בשם ריש גלותא וכדסברי בני מערבא אלא קנה לוקח שהוא בעל המעות כל שידע ריש גלותא שהלוקח קנה לעצמו ומשום יקרא דידיה הוא דעבד א"נ לפנוחי, הא לאו הכי אלו בא חבירו ששטר המקח בשמו לומר שהוא זכה בו יכול הוא לומר כן וזכה בו כנ"ל."

וכן הוא גם לדעת הרמ"ה (שטמ"ק שם). וכעין זה עולה גם מדברי הרא"ש בתשובה (כלל צו סימן ה) שדן בראובן שלקח בית או שדה, וכתב השטר בשם אחד מבניו, ואמר לעדים שלא יעידו על מקח זה אלא בהראות השטר, והשטר היה תמיד ביד האב, ועכשיו נמלך להחזיר השטר בשמו, וגם המוכר רוצה בכך. והשיב על זה הרא"ש:

"נמצא בנדון זה, כיון שהיה קנין בשביל בנו, ונכתב השטר בשם בנו, הרי זכה בנו בבית, או בשדה. אע"פ שאמר לעדים שלא יעידו במקח זה אלא בהראות השטר, אם היה הבן אומר לעדים: באו והעידו שאבי קנה לי מקח זה, היו צריכים להעיד, ולא יכבשו עדותן בשביל שאינה (בשל) (ברצון) האב, שהיה שלוחו של בן וזכה לו שלא בפניו, אבל לאו כל כמינייהו."

ומדבריו עולה ברור שהגם דס"ל דהלכה כר' יוחנן שלמרות שאמר לו שקונה לריש גלותא בכל זאת השדה נקנית לבעל המעות, זה אינו אלא במקום שברור שלא התכוון להקנות לו ולא כתב אלא לפנחיא בעלמא, ובזה חולק על בני מערבא הסוברים שבכל אופן אין בעל המעות יכול לקנות משום דבעינן לדעת המוכר שלא ידע שהנכס יקנה לבעל המעות. אך במקום שאפשר ובעל המעות התכוון להקנות למי שנרשם בשטר הרי שבעל השטר, הו"א מי ששמו נרשם בשטר, רשאי לתבוע את בעל המעות בטענה שזיכה לו שלא בפניו. וכדאמרינן (ב"ב עז) זכה בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר, חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. וכן נראה גם מדברי הריב"ש (סי' קן).

ובדרך זו צעדו גם התומים (סי' ס ס"ק י"ז) והנתיבות (שם סקי"ט), שכן מר"ן השו"ע פסק להלכה (סי' ס סעי' ט) כדברי ספר התרומות (שער נא) שראובן שהלוה מנה ללוי ובשעת ההלוואה אמר ללוי שיכתוב את השטר ע"ש שמעון אך יתן אותו לראובן, לא יוכל לוי לדחות אח"כ את ראובן בטענה שלאו בעל דברים דידי את. והקשה התומים דדין זה נובע מהא דב"ק ושם העלו דאם חבירו מערער ואומר שזכה בו, ואומר שקנה בשמו וכתב השטר על שמו, שהוא של המערער, וכפי שהרחבנו לעיל. וא"כ קשה מאי שנא הך דשטר הלוואה דאינו יכול לומר כך, כיון שהאי דינא נלמד מהא דהתם.

ותירץ התומים דההיא דב"ק מיירי בשטר קנין, וכשמצוה לכתוב שטר קנין בשם לוי הרי הוא כמזכה לו את השדה, משא"כ בשטר הלואה שהוא רק שטר ראיה ואינו קונה בשטר. והנתיבות הקשה עליו דאי מיירי בשטר קנין דהיינו שקונה בשטר, הא בעינן דלימטי השטר ליד הקונה, וכשאמר תנו לידי לא קנה שום אחד מהם, דלוי לא קנה שלא הביא השטר לידו, והמוכר לא אמר לו זכה בשטר בשביל פלוני, וראובן לא קנה שלא נכתב השטר על שמו, דבשטר קנין בעינן שיהיה נכתב שם הלוקח ושיגיע השטר לידו, ועל כרחך צריך לומר דמיירי התם שקנה בכסף והשטר הוא שטר ראיה. ועיין שם שסיים על דברי התומים ד"באמת שסיים בעצמו בצ"ע, ומה לי לעיסה שהנחתום מעיד עליה". ועל כן הלך הנתיבות לדרך אחרת ותירץ דבלוקח שדה בשם חבירו, כיון דאומר הילך מנה והשדה יהיה קנוי לשמעון, קונה שמעון השדה באותו כסף שנותן ראובן, כמבואר בסימן ק"צ [סעיף ד'] באומר הילך מנה ויהיה שדה מכור לפלוני דקנה פלוני כו', ומיירי במקום שקונה קרקע בכסף לחוד בלא שטר. וכפי שכתב הש"ך סימן קפ"ג [סק"ב] בשם הב"י [שם מחודש ג'], דאם קנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו והודיע למוכר, דקנה חבירו. וכיון דזה הוי קנין לחבירו אין יכול לומר שלא להשביע עשיתי, כמ"ש הש"ך בסימן קכ"ו סקנ"ד בשם הטור [שם סעיף ט"ו] דאין יכול לטעון במעמד שלשתן טענות השטאה והשבעה, משום דהוי קנין ובקנין אין יכול לטעון טענות אלו. והכא נמי אין לך קנין לחבירו גדול מזה, ודאי דאין יכול לטעון שום טענה, ואזלינן בתר הודאתו ואמירתו וזכה חבירו, וכמו שזוכין אשתו ובניו בבגדים שלקחן לשמן בב"ק ק"ב [ע"ב].

והוסיף דכן מבואר ברשב"א וריב"ש וברא"ש [הנ"ל] ובשאר פוסקים, בלוקח שדה על שם בניו או על שם חבירו דזוכין בו חבירו ובניו. וכיון דקנה חבירו השדה בשעת נתינת הכסף שקונין בו, אף שציוה אח"כ ליתן השטר ראיה לידו אין בכך כלום, שכבר זכה בו. משא"כ בהלואה דלא אמר רק כתבו שטר בשם שמעון, דאפילו אם אמר בפירוש הריני נותן מעותי במתנה לשמעון והריני מלוה לך המעות שאני נותן במתנה בשמו, וכתבו השטר בשם שמעון ותנו השטר לידי, אין שמעון זוכה בהמעות, דאין אדם יכול לזכות בשלו לאחר, אם לא בזיכה לו ע"י אחר ואמר זכה.

וכן העלה גם הרב "חקרי לב" (מהדו"ב חו"מ סיק ו) דרוב הפוסקים סוברים דכל שלא הודיע לעדים זכה מי שנכתב השטר על שמו, ושגם הרשב"א לא כתב אלא דמצי טעין בעל המעות דמשום יקרא דר"ג או לפנחיא בעלמא כתב כן, אך במקום שכתוב "נתונים הדברים לפלוני שיזכה בהם" אין לך זכיה גדולה מזו. ומעתה לא נותר לנו אלא לראות האם כלל זה, שמי שנכתב השטר על שמו יכול לזכות בנכס, שייך גם בבעל שרשם נכס על שם אשתו.

(3)אשת איש שהיו שטרות יוצאים על שמה
והנה הרמ"א בחושן משפט (סימן סב סעי' א) הביא את דברי הטור באבה"ע (סו"ס פו) שכתב שאשה שלא היתה נושאת ונותנת תוך הבית, והיו שטרות כתובים על שמה, הם שלה. היו כתובים על שמה ועל שם בעלה, הם שותפות של שניהם. והסמ"ע (שם סק"ה) ציין עליו שבטור כתב דאפילו אם נושאת ונותנת בתוך הבית, מ"מ אם הוא ידוע שהבעל עצמו כתב השטר על שמה הרי הוא שלה, ואם כתבו הבעל על שם שניהם, הרי הוא של שניהם. ועל כן כתב דמור"ם איירי כאן בכתבה האשה מעצמה על שם עצמה או על שם שניהם, דאז צריכין דוקא שלא תהא נושאת ונותנת בתוך הבית. אך הש"ך (שם סק"ז) חלק עליו דא"כ הוא כדבריו "עיקר הדין שכתב הטור לא כתב הר"ב, ודין אחר שלא נזכר בטור יכתוב הר"ב מבלי צורך". וע"כ כתב דמור"ם אזיל לטעמיה, שכתב בדרכי משה באה"ע סוף סימן פ"ו על דברי הטור וז"ל, והרשב"א כתב (בתשובה ח"א סי' תתקנ"ז) כל זה דוקא אם היא בחזקת שיש לה נכסי מלוג, אבל אם אינה מוחזקת בכך עליה להביא ראיה, דכל מה שיש לאשה בחזקת בעלה הוא, כי סתם אשה נושאת ונותנת בתוך הבית, ומשמע דס"ל להרב כהרשב"א, ולדעתו ז"ל למרות שבדר"כ נאמן בעל השטר בטענתו שנקנה עבורו, אא"כ יש עדים שלא כך היה, מ"מ באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית אמרינן דבסתמא לא נקנה עבורה. וזה שלא כתשובת הרא"ש (כלל צ"ו סי' ד), שהוא מקור דברי הטור, שממנו משמע שאשת איש שטוענת על קצת קרקעות שהניח בעלה שהם חציים משלה, כי בעלה קנה חציים משל מעותיה שנפלו לה מבית אביה, והשטר כתוב בשם שניהם נאמנת ואפילו אם היא נושאת ונותנת תוך הבית, כי אדם הקונה קרקע אין דרך שיכתוב את אשתו בשטר הקניה, וזה שכתב שם אשתו, ניכרין הדברים שחצי דמי הקרקע הן משלה.

ולדעת הש"ך עיקר כהרשב"א, דמה שעשה הבעל השטר על שמה אין ראיה, דדילמא לגלויי זוזי הוא דבעי, וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים [נ"א ע"א], ונתבאר באבן העזר סימן פ"ה [סעיף ט'] וסימן פ"ו [סעיף ב'], וכן הוא בתשובת רשב"א שם. ונתבאר עוד באה"ע שם [סימן פ"ה סעיף י'] דאם היא אומרת לא היו המעות טמונים אינה נאמנת. וע"ש שהוסיף דלדעת הפרישה באבן העזר [סוף סימן פ"ו] אם מסר השטרות לידה לא יוכל לטעון שלא להשביע עצמו עשה כן, אך לדידיה ס"ל דאפילו השטרות ברשות בעלה לא שייך שלא להשביע, כיון שכתב מתחילה השטר על שמה והעיד עדים על זה בשטר.

והנתיבות (שם ביאורים סק"ז) הלך בדרך שלישית וכתב שדברי הסמ"ע דאפילו השטרות ביד הבעל נאמנת אינם נראים, שכיון דנאמן לטעון על המעות שהן שלו ולגלויי זוזי כתב השטר על שמה כמבואר באה"ע סימן פ"ה [סעיף ט'] ופ"ו [סעיף ב'], וע"כ צ"ל דדל זוזי מהכא ותיקני בשטר, ובזה צריך דוקא שיהיו השטרות ביד האשה. והעלה שהרא"ש והרשב"א לא פליגי, דהרא"ש מיירי שהשטרות תחת יד האשה, דאז לא שייך סברא דלגלויי זוזי, כמבואר בגמ' (ב"ב נ"א, א) שכאשר נכתב שטר לא שייך סברא דלגלויי זוזי. ודימה זאת למה שהבאנו בדין הכותב שטר בשם ריש גלותא דאם שמעון מערער ואומר אע"פ שלא היה הממון שלי אני זכיתי בו מאחר שעשית קנין על שמי וציוית לעדים לכתוב שטר על שמי, אין ממש בדבריו, הואיל ואמר לעדים שיתנו השטר לידו ולא ליד שמעון. ומשמע מדברי הטור שם דאם ציוה שיתן גם השטר ליד שמעון זכה שמעון, והכא כיון דהשטרות ביד האשה על כרחך ציוה למסור לידה השטר, וממילא לא שייך שוב דלגלויי זוזי, וכדאמר בש"ס דדל זוזי מהכא ותיקני בשטר, וכיון שציוה ליתן השטר לידה קנתה. ולעומתו הרשב"א מיירי כשאין השטר תחת יד האשה, דהא מדמה ליה לכותב שטר בשם ריש גלותא דלא זכה ריש גלותא ע"ש, ושם הא מיירי בלא ציוה למסור השטר לריש גלותא כמו שכתב הטור שם. והוסיף דאם השטר תחת יד האשה, והבעל טוען שבשעת כתיבה ציוה ליתן השטר לידו רק אח"כ מסר הוא השטר לידה בפקדון כיון שהיא נושאת ונותנת, נראה דלא מהימן, מטעם דאמרינן ביבמות קט"ז [ע"א] אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, וא"כ הכא נמי כיון דהשטר נכתב על שמה לא חיישינן לפקדון דלא מפקיד גבה שטר כזה.

נמצאנו למדים דלדעת הסמ"ע במקום שהבעל כתב את השטר על שמה הרי שאפילו אם השטר ביד הבעל והיא נושאת ונותנת בבית אזלינן בתר השטר, לדעת הש"ך באשה הנושאת ונותנת בתוך הבית לא אזלינן בתר השטר אפילו אם כתב הבעל את השטר אלא אם מוחזקת שיש לה נכסי מלוג. ולדעת הנתיבות העיקר הוא אם השטרות בידה דאז לא שייך האי סברא דלגלויי זוזי הוא דבעי ועל כן אזלינן בתר השטר שקנתה בו. ואף דיש עוד לדון בהני שיטות, ואכן אפשר שהרא"ש והרשב"א לא פליגי וכפי שכתב גם ה"משפטי שמואל" (סי' ל) שהרא"ש איירי באשה שאינה נושאת ונותנת בתוך הבית, וכפי שהעמידו גם הגר"א (שם סקנ"ב), והרשב"א איירי באשה שאינה נושאת ונותנת בתוך הבית. מ"מ עולה ברור שבסברא עיקרם של דברים אחד הוא, דכל אימת שהבעל כתב את השטר על שמה ואין סיבה לתלות ולומר שלא התכוון להקנות לה ורשם את השטר על שמה רק לסיבה חיצונית כגון לגילויי זוזי, לפיוסא בעלמא או להבריח מבעל חוב וכד' או כגון שידוע שהיו לה מעות מבית אביה אזלינן בתר הכתוב בשטר, וככול שהראנו לעיל באות ב'.

וכ"כ "ערוך השולחן" (חושן משפט סימן סב סעי' ו) אחר שהביא את שיטות הסמ"ע, הש"ך והנתיבות:

"כבר בארנו בסוף סי' ס' דבזמנינו אין שום ראיה מה שנכתבו קרקעות על שם האשה ואפילו נתקיים בערכאות מפני שהרבה עושים כן מפני איזה טעמים שיש להם ואין כוונתם להקנות להן לכן צריכים הדיינים להיות מתון בזה מאד מאד."

ומשמע מדבריו שכל אימת שאין לנו לתלות ב"איזה טעמים" שרק בשלם נכתב השטר ע"ש האשה אזלינן בתר הכתוב בשטר, וכן מצינו שעשו מעשה רבותינו הפוסקים.

ב"שארית יוסף" (סי' עה) דן באשה שבעלה נתן מעות בעד הבית "וציוה לכתוב לאשתו הבית שיהא שלה, אבל בערכאות אינו כתוב רק שהיא קנתה הבית מפלוני", והסתפק שם אם נדון בה שקנתה היא הבית כפי שכתוב בערכאות או כפי האמת שבעלה נתן המעות ונתן לה במתנה או שנאמר שהבעל לא התכוון לתת לה ולא כתב אלא להבריח מבעלי חובו שהיות וכתוב שהמוכר מכר לאשה לא יוכלו בע"ח של הבעל לגבות מהבית [משא"כ אילו היה כותב שהבעל קנה ונתן לאשתו דאז בע"ח טורפים מהמתנה שנתן הבעל לאשתו], והעלה שהבית שלה אך לא יהיה בחזקתה יותר מנכסי מלוג שהפירות לבעלה. ומשמע מדבריו דלדעתו דע"ל הבית שייך לאשה אך גם אין לו דין מתנה שהבעל לא אוכל פירות, והנראה דדעתו ז"ל ללכת לגמרי בתר מה שנכתב בערכאות וכאילו נתן לה אחר את הבית, ולמרות שאנו יודעים את האמת וגם היא מודה בה שהבעל הוא שנתן את המעות למוכר, מ"מ היות וכתב שהמוכר מכר לאשה חשבינן ליה כנותן מתנה לאשתו על מנת שיאכל פירות, ועל כן אוכלם. ולדברינו אלה עולה שאזלינן לגמרי אחר הכתוב בשטר שבערכאות, וצ"ל שמאחר ואין הוכחה שלא התכוון לתת לה אמרינן שנתן לה על פי מה שכתוב בשטר.

וכן הבין גם המהרש"ם (חלק ה סימן לח) בדבריו של השארית יוסף, שלא כתב את החשש להברחה אלא כסניף בעלמא, וכך לשונו:

"ובאמת מ"ש דלהבריח עשה ודוקא היכי דב"ח חוזר וגובה ממנה ל"א כן לפ"ז יש לבטל בזה"ז כל המתנה דידוע בזה"ז בנימוסיהם אין הב"ח חוזר וגובה מן הלוקח אחר שכבר בא בטאבילאציע ע"ש הלוקח, אבל כפי הנראה ד"ז כתב רק לסניף ואין בידינו לבטל סתם מתנה לומר שעשה כן להבריח מב"ח, וראי' ברורה מהש"ס דכתובות ע"ח סוע"ב גבי ההיא אתתא דבעי דתברחינהו לנכסה מגברה קודם נישואין כתבתינהו לברתה אינסבא ואיגרשה אתאי לקמי' דר"נ וקרעי' לשטרא משום דס"ל שטר מברחת הוא דאפי' במקום ברתה נפשה עדיפא לה ומסיק דדוקא בכתבה כל נכסי' ולא שיירא כלל, אבל במקצת קנתה שפיר ולא תלינן בהברחה, ולשי' רש"י גם בכולה דוקא בהודיעה לעדים דלהברחה עושה כן, ולשי' התוס' כיון דגלתה דעתה סגי, וע"ש בר"ן בשם רי"ן מג"ש דכל דאמרה בעינא לאנסובי הוי אומדנא דמוכח דלהבריח עשתה וא"כ גבי בעל שנתן לאשתו ולא גילה דעתו כלל לא תלינן בהברחה ואפי' אי נימא דגם בזה איכא אומדנא היינו בנתן כל נכסי' ולא שייר כלום."

ומשמע מדבריו דרק במקום שהבעל גילה דעתו שאינו נותן אלא להברחה או שנתן כל נכסיו דיש אומדנא ברורה שלא עשה כן אלא כדי להבריח, רק אז מבטלים את השטר.

וכ"כ ה"בית יצחק" (חחו"מ סי' עב) דבמקום שהבעל רשם את הדירה על שמו וע"ש האשה אזלינן בתר הרישום, בין לדעת הסמ"ע ובין לדעת הש"ך, וכלשונו ז"ל:

"דכיון דהלוקח חותם הבקשה לגעריכט לעשות האינטאבוליטיאן כשהבית נכתב ע"ש האיש והאשה על כרחך חתמו שניהם, א"כ הוי חתימת הבעל כהודאה שחצי הבית שלה או כמתנה, וא"כ הוה שלה. ודוקא כשנכתב השטר בלא ידיעת הבעל אמרינן כיון שנושאת ונותנת כתבה השטר על שמה, וכו' כמו שכתב הסמ"ע (סק"ה). אך הש"ך כתב (סק"ז) דהרשב"א חולק וכו' ולפענ"ד דהטאבעלע ע"ש האשה גם הרשב"א יודה דלכאורה איך שייך לגלויי זוזי הוא דבעי, ובמה סמך עצמו שכתב השטר ע"ש האשה, דלמא לא תרצה להחזיר לו השטר, אך שסמך עצמו על זה שעפ"י דין תורה יכופו אותה להחזיר לו השטר או השדה וכו' משא"כ בטאבעלע הנעשה בנימוסיהם והבית דין לא יהיה בידם לכופם, על כרחך נתכוון למתנה גמורה."

וכ"כ גם בפסקי דין רבניים (ח"ג עמ' 75) בית הדין הרבני הגדול בהרכב הרבנים הגאונים הדאיה, בן מנחם והדס:

"וטעם דברינו הקודמים שאין יסוד לטענותיו של הבעל שמן הדין היתה צריכה לחזור לו הרכוש שרשם על שמה, דלא רשם בשבילה רק כשתהא אצלו ולא כשתעזוב אותו ויתגרשו, היינו, משום שאחר שרשם על שמה בטאבו ולא התנה שום תנאים ע״ז בנתינתו ולא פורש שום דבר ע״ז בשטר שבטאבו, היא מוחזקת בזה והוי שלה ומה שנתן לה משלו יש שזכותה בזה עוד יותר גדול ממה שאחרים היו נותנים לה וכדין הבעל שנתן מתנה לאשתו, ועיין בספר שו״ת שארית יוסף סי׳ ע״ה דדן באשה שיש לה בית וכו' וכל השו״ט בדבריו שם אם הבית שעל שמה בערכאות הוא בדין נ״מ והפירות של הבעל כיון שבערכאות כתוב דקנתה מאחר, או כיון דלפי האמת זה הי׳ במעותיו של הבעל הוי כאילו נתן לה הוא מתנה ואין הבעל אוכל פירות, וכן דן מטעם זה לענין אם מכרה אם קיים או שהבעל מוציא מיד הלקוחות ע״ש. אבל זה נראה ודאי שכיון שכתוב בערכאות על שמה אף שידוע שנקנה במעותיו של הבעל הוי שלה. וכו' ואין בכח החשש לבטל מה שרשום על שמה בערכאות, ובנ״ד חשש הברחה אין וכו' וכל טענתו כאן דנתן לה רק לכשיהי׳ שלום בינם נראה ברור דמאחר שרשום על שמה בטאבו בלי שום תנאי וכל ענין הסכסוך שבינם נתהווה אח״כ שאין בכח טענתו לשנות ממה שבחזקתה בכח הטאבו."

וכן הוא בפס"ד של חברי ביה"ד הגדול הרבנים הגאונים אלישיב, עבודי גולדשמיט (פד"ר ח"ו עמ' 264):

"אכן יש גם לומר, דדוקא בדירה קנויה שהבעל שילם מכספו והוא רשם בטאבו ע״ש אשתו, זוהי הוכחה שהבעל נתן לה במתנה שהרישום בטאבו הוא הקובע את הבעלות משא״כ בחוזה של שכירות וכו'."

וכן הוא גם בפד"ר יא (עמ' 122) בביה"ד האזורי בת"א בהרכב הרבנים צימבליסט, אזולאי ודיכובסקי:

"אף שרוב כספי הדירה שולמו ע״י אבי האשה, מכל מקום כיון שמחצית הדירה נרשמה בטאבו על שמו, יש מקום לומר שהרי זו כמתנה שנתנו לו. ואף שיש מחלוקת הראשונים אם אנו רואים את הרישום כמתנה וכפי שניתבאר בדברי הרב דיכובסקי, מ״מ מספק אין להוציא ממנו. וכן היא מסקנת ה״תומים״ בסי׳ ס״ב סק"ה, וכאשר העלו בפס״ד מבי"ד הגדול שבכרך ו׳ עמ׳ 264."

ועיין בכעין זה שם גם בעמ' 253 וכן פד"ר חי"ד (עמ' 22) וחט"ז (עמ' 249).

ואף שבפד"ר טז עמ' 217 (וכן בעמ' 353) בפסק מביה"ד האזורי בירושלים העלה הגר"ש שפירא זצ"ל:

"עוד נראה כיון שנוהגים היום לכתוב דירה ע״ש שני בני הזוג, אפילו אם אחד נתן את כל הכסף, אין ראיה – ממה שרושמים הדירה ע״ש שניהם – שנותן חצי מתנה. זאת משום שכותבין כן מפני המנהג, ואין כוונה לתת מתנה. והגע עצמך: שמעשים בכל יום שאבי האשה. נותן הכל – הדירה והרהיטים – והדירה נרשמת מחצית ע״ש הבעל. האם מסתבר לומר, שהרהיטים שנקנו בדמים מועטים – אינם מתנה אלא נכסי מלוג – ואילו הדירה שנקנתה בדמים מרובים, מחצית הינה מתנה? ! ודאי שדבר זה אינו מסתבר. אלא שרושמים מחצית הדירה ע״ש הבעל מפני המנהג, וגם הרא"ש יודה בזה שלא קנה הבעל."

מ"מ כבר בא חבר בית דין זה (נתניה) בעבר הגר"מ פרבשטיין שליט"א (מובא בפד"ר טז [עמ' 237]) ואחר שהרחיב והעמיק בסוגיא על כל צדדיה דחה את דברי כב' הגר"ש שפירא זצ"ל, וכתב:

"ונראה שא״א מכח אומדנא זאת להוציא מיד הבת, כיון שכבר התברר שלהפקיע מהכלה כשהדירה רשומה על שמה, הרי זו הוצאה ממוחזק, כדי להוציא ממוחזק על ידי אומדנא, על האומדנא להיות ודאית, וזה לא עלה על דעת אדם מעולם לומר שכל בעל או אב הכותב דירה על שם בני הזוג, אין כוונתו לתתה אלא לאחד מהם בלבד.

ונראה שאפילו בלא מוחזקות אין כאן אפילו ספק אומדנא, מפני שכל אדם יודע שרישום בחוזה, וק"ו בספרי האחוזה, מהוה הקנאה, ולא עלה על דעת אב מעולם אם מת בנו, לתבוע את הדירה ולהוציא את האלמנה מן הדירה, בטענה שהוא קנה את הדירה רק עבור בנו, אלא כל טענות האב או הבעל נובעות מהסכסוך שבין בני הזוג, ודעתם היא שעל דעת שיתגרשו לא נתנו את הדירה לאשה, וטענה זו אע״פ שהיא אומדנא אמתית, אי אפשר מכוחה להפקיע את המתנה, וכפי שהאריכו לפסוק בכמה וכמה פס״ד, דבעל הנותן מתנה לאשתו אע״פ שמוציאה מחמת שסרחה עליו, אין האשה חייבת להחזיר מתנות שנתן לה, עי׳ בזה בפד״ר כרך ד' עמי 256, וכרך ח׳ עמי 277 וכרך י״א עמי 128 ועמ' 255 ועוד."

וככול שהראנו לעיל.

וע"ע במה שכתבו בתוקפו של הרישום בטאבו חברי ביה"ד הגדול הרבנים הגאונים ניסים, אלישיב, וז'ולטי (פד"ר ו, 382):

"לפי"ז הרי יש לדון דהוא הדין בנוגע להעברת נכסי דלא ניידי שאינם יוצאים מרשות לרשות אלא ע"י רישום בטאבו, דיש בזה משום תיקון ונעילת דלת בפני הרמאים, שאלולי כן הרי בידי כל אחד למכור נכסיו לכמה בני אדם ולהחליף את מכירתו עשרת מונים, ובזה וכיוצ"ב כולי עלמא מודו דדינא דמלכותא דינא, ויש לפי זה תוקף לרישום במשרדי האחוזה, ויש בזה משום מעשה קנין."

וע"ע בשו"ת שערי אשר (קובו) (ח"ב סי' כז), בפד"ר (ח"א עמ' 283), בשו"ת שמע שלמה (ח"ד חו"מ סי' יא), בשו"ת דברות אליהו (ח"ה סי' סב וסי' פח) ועוד.

לאור כל האמור לעיל פשוט וברור הוא שבנדוננו שהדירה נקנתה ע"י שני הצדדים במהלך נישואיהם, ונרשמה ע"ש שניהם הרי שהדירה שייכת לשניהם. גם האשה אשר נשאה ברוב נטל החזרי המשכנתא, שמימנה כולה את רכישת הדירה, אינה טוענת שהדירה נקנתה רק על ידה ועבורה ואינה טוענת אלא שהיות והתברר שהיא זו שנשאה בסופו של דבר במֵרב התשלומים הרי שהיא זו שראוי כי תקבל את מֵרב הדירה. כאמור לעיל טענה זו אינה מקנה לאשה זכויות מעבר לרשום בספרי האחוזה. דין טענתה להידחות, והדירה שייכת לשני הצדדים כפי רישומה.

ומה שטוענת הגרושה כי על פי חוק יחסי ממון ראוי כי היא תקבל נתח גדול יותר בדירה, הרי שחוק יחסי ממון מתייחס לאופן חלוקת הרכוש במועד פקיעת הנישואין או אף קודם לכך (סעי' 5 א), בנד"ד הצדדים התגרשו לפני מספר שנים, ועובר לגירושיהם ניתן ע"י ביה"ד פסק דין בו נכתב כי פרט למה שסוכם ביניהם "אין כל תביעות זה כנגד זה", ועל כן ברור הוא כי האשה ויתרה באותו מועד על תביעת חלק נוסף בדירה, והיא אינה יכולה לתבוע אותו כעת (וראה לענין זה גם את סעי' 8 לחוק).

ואולם יחד עם זאת, אין ספק ואין חולק על כך שהיה על הגרוש לשאת בתשלום חלקו במשכנתא ששולמה למעשה אך ע"י האשה. בנדון שלפנינו אין לראות באשה כאדם הפורע חוב חבירו שלא מדעתו אשר על פי ההלכה הניח מעותיו על קרן הצבי (שו"ע חו"מ קכח, א), שכן לולא הייתה פורעת הייתה מפסידה את הדירה, ודינם כאן כשותפים שהשתתפו הן בהלוואה והן בדירה, ודינם מפורש בחו"מ בסימן קע"ו (סעי' י ברמ"א): "וכל שאינו משנה או פושע יעשה בשל חברו כמו בשלו ונוטל מחבירו חלקו במה שהוציא דכל שותף כיורד ברשות דמי."

למעלה מן הצורך אציין כי כבר נזקקו לנדון שכזה חברי ביה"ד הגדול (תיק מספר: 1-24-0114) וביארוהו על מקורו מהסוגיא בב"ב (מב, ב) דכל שותף כיורד ברשות דמי ונוטל כאריס. וציינו שאע"פ שבסימן ע"ז בש"ך (ס"ק ה) כתב שבשותפין שלוו אין האחד מורשה לשלם עבור חלק חברו עד שירשהו לשלם, וכתב שדין זה הוי ספקא דדינא, והמחבר פסק שם ששותף ששילם עבור חלק חברו חוזר וגובה מחברו חלקו – כל זה לא שייך הכא. לפי שכאן נשתתפו גם בדירה וגם בהלואה וידוע שאם לא משלמים ההלואה הבנק מעמיד כונס נכסים ומוכר הדירה באופן ששני הצדדים נפסדים בהפסד גדול. לכן נראה שבכה"ג כו"ע מודים דחשיב שכל אחד נתן רשות לחברו לשלם ויש למי שפרע חלק חברו דין של יורד ברשות. וזכאי לקבל את מה ששילם חזרה.

אך גם כאן אזלינן אחר מה שנכתב בפסק הדין לגירושין והיות ובו נכתב כי "פרט למפורט לעיל אין כל תביעות זה כנגד זה, לרבות הכתובה", הרי שהגרוש פטור ממה שלא שילם עד יום מתן הגט, ומחויב לשלם רק את חלקו בתשלומים מיום סידור הגט.

העולה מהמקובץ שהן על פי ההלכה והן על פי חוק יחסי ממון:

א. יש לדחות את טענת הגרושה לחלוקה אי שוויונית של דירת הצדדים, ויש לחלק את דירת הצדדים בחלקים שווים בין הצדדים.

ב. הגרוש ישיב לגרושתו את מחצית תשלומי המשכנתא ששולמו על ידה החל ממועד סידור הגט.

ב. תשלום דמי שימוש ראויים
עתה לאחר שעסקנו בשאלת הבעלות על הדירה, והכרענו כי מחצית הזכויות בדירה שייכות לבעל, מוטל עלינו לדון במה שנגזר מכך והיא עתירתו של הגרוש כי ביה"ד יחייב את הגרושה בתשלום דמי שימוש ראויים החל מתאריך הגירושין.

מעיון בחומר שבתיק עולה כי הגרוש מעולם לא תבע מהגרושה לעזוב את ביתם המשותף, ותביעתו הראשונה לפירוק השיתוף בבית ולמכירת הדירה הוגשה אלינו אך בתאריך 23.11.11.

מקור דין זה מובא בגמרא (ב"ק כ ע"א):

"הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך? היכי דמי, אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, זה לא נהנה וזה לא חסר. אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, זה נהנה וזה חסר."

העולה מכאן הוא דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו והחצר קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר חייב הנהנה לשלם לבעלים את שכרו, כיון שזה נהנה וזה חסר. וברור הוא דבנ"ד ביתו של הבעל הוי כחצר דקיימא לאגרא, והאשה הינה בבחינת עבידא למיגר, וא"כ כל אימת שדרה בו האשה שלא מדעתו של הבעל חייבת לשלם. אלא דבנד"ד האשה דרה בבית מדעת הבעל עד שעת עתירתו, ועלינו לברר האם יש לחייב את האשה על אותה תקופה.

(1) הדר בחצר חברו מדעתו
והנה אף שבגמ' דנו דין זה באדם שדר בחצר חברו שלא מדעתו, הרי שלכאורה בדר מדעתו של חברו גם בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר פטור, כיון שבעל החצר ידע שהוא דר ולא מיחה בו, וכפי שעולה מדברי רש"י שם, מ"מ התסו' שם (כא ע"א ד"ה כהדיוט), חלקו על רש"י וכתבו:

"דשלא מדעת, לאו דוקא. אלא אורחיה דמילתא נקט וה"ה מדעתו."

וכ"כ בשו"ת "תרומת הדשן" (ח"א סי' שיז) וז"ל:

"... ואע"ג דבכולהו ההיא שמעתא לא נקיט אלא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, משמע הא מדעתו פטור. והכי פרש"י אהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי. התוס' כתבו בפשיטות אף בלא ראיה, דלא כרש"י. וי"ל דרש"י נמי לא מחלק בין מדעת לשלא מדעת אלא גבי זה נהנה וזה לא חסר, דעלה קאמר התם, דכיון דלא חסר והוי נמי מדעת, ודאי פטור הנהנה. אבל היכא דזה נהנה וזה חסר, אפילו מדעת נמי, אינו מוחל על חסרונו". עכ"ל.

וכן העלה גם הרמ"ע מפאנו (סי' פט) וכך לשונו:

"...וקס"ד לדמוייה לחצר דקיימא לאגר וגברא דעביד למיגר דכ"ע חייב וכו' דזה נהנה וזה חסר – וכ"ת התם שלא לדעת בעל החצר והכא לדעת ופטור, לא מצינן למימר הכי, דהתם אע"ג דנקט "שלא מדעתו" ומשמע מתוך דברי רש"י דאילו מדעתו פטור. כבר חלקו עליו רבני צרפת, ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר פסקו, דכיון דאיכא חסרון מעט גבי בעל הבית, משום שחרירותא דאשיתא, דצריך לשלם לו כל הנאותיו, ואפי' שגם רש"י אינו מחלק בין לדעת בין שלא לדעת אלא גבי חצר דלא קיימא לאגרא, דעל הרוב אינו חסר כלל אבל בחצר דקיימא לאגרא דזה נהנה וזה חסר ודאי אינו מוחל נזקו. וה"ז דומה לאומר שבור את כדי, קרע את כסותי דחייב אם לא אמר לו ע"מ לפטור."

והנה רבנו הרמ"א בסי' רמו (סעי' יז) הלך בדרכו של ה"תרומת הדשן" והעלה להלכה:

"האומר לחבירו, אכול עמי, צריך לשלם לו. ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונות, צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו אבל לא מזונות אשתו. ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה אבל היכא דנתן לו לשם מתנה רק אח"כ נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו פטור."

הלכה שמקורה בתד"ש שהביאה משם המהרי"ח שלמדו מהאומר לחבירו שבור את כדי וקרע כסותי שחייב אע"פ שמותר לו לשבור, וה"נ אע"פ שאומר לו לאכול את שלו חייב לשלם. והש"ך (שם סק"ט) השאיר את דברי הרמ"א האלו בצ"ע משתי פנים. האחת מהא דכתב הרמ"א גופיה בסי' שסג' (סעי' י) "האומר לחברו דור בחצרי אין צריך ליתן לו שכר", ולמדו מתשובת הרשב"ץ שהובאה בב"י שם. והשניה מהא דמבואר בגמ' דבקרע כסותי גופא, אי לא אתי לידיה בתורת שמירה, פטור, אע"ג דלא אמר על מנת לפטור.

וב"קצות החושן" (סק"א) תירץ את הקושיה השניה דבאומר קרע כסותי, אין במשמעות הלשון "והפטר", ומ"מ אם לא אייתי לידיה בתורת שמירה פטור כיון דברשות בעלים עביד ואין חיוב נזק אלא היכא דהמזיק עביד מדעתיה דנפשיה, משא"כ במקום דאייתי לידיה בתורת שמירה דאז אין די באמירה קרע כסותי כדי לפוטרו שכן אין בלשון זו לשון והפטר. ומכאן העלה ה"קצות החושן":

"וא"כ לפ"ז בא ואכול עמי דאין חיובו משום תורת מזיק אלא משום שנהנה, וא"כ אפילו עבדיה מדעת בעלים לעולם הוא חייב לשלם במה שנהנה, דיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות נמי חייב לשלם מה שנהנה (ב"מ קא, א) אע"ג דעבדיה מדעתיה, דגבי נהנה ודאי חייב כל כה"ג, אלא דלא נימא דלשון בא ואכול עמי הוי נמי לשון והפטר וא"כ ודאי פטור, לזה מייתי מוהרי"ח ראיה מקרע כסותי שבור כדי דאין בלשונו לשון והפטר, דאי הוי בו לשון פטור אין לחלק בין אתי לידיה בתורת שמירה, דהיכא דפוטרו בפירוש ודאי פטור, וכיון דאין בו לשון והפטר ממילא חייב כיון דלא פטרו, ואי משום דעביד מדעת בעלים, גבי נהנה ודאי חייב דלא גרע מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה דודאי חייב ודו"ק וזה נכון."

וע"ש בט"ז שגם הוא השאיר את הקושיא הראשונה דלעיל בצ"ע, וכתב דלענין הלכה נראה עיקר כהך דהכא דראייתו ברורה, וראייה על זה מדברי הב"י ביו"ד סי' קטו' דהאומר דור עימי היינו בשכירות. וכן עולה גם מדברי הב"ח (סי' שסג דף נד,ב) שכתב:

"אלא הכא מיירי בדרואהו דר בו ולא אמר לו כלום ולפיכך אינו פטור לרב אלפס והרא"ש אלא בחצר דלא קיימא לאגרא אבל בחצר דקיימא לאגרא חייב, ולא אמרינן בהא שתיקה כהודאה דמיא דכיון דחסריה, דכל זמן שרואין את זה עומד בביתו אין מבקשין ממנו להשכיר, כדכתבו התוספות לשם (בדף כ') בד"ה זה נהנה, אם כן איכא למיהב טעמא לשתיקתו דמימר אמר הלא כבר חסריה ומה יועיל אם אומר לו עכשיו צא מן הבית אחר שכבר חסרו, דכיון דכבר חסרו צריך לשלם לו שכירות לא אמרינן בהא שתיקה כהודאה דמיא, וכ"כ הגהות אשיר"י בפרק המפקיד (ב"מ פ"ג סי' ח – ט) דכל היכא דאיכא למתלי שתיקתו מטעם כך וכך דמקובל לעיני בית דין לא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא וכו'."

ולקמן הוסיף וכתב ביחס למחלוקת "תרומת הדשן" והרשב"ץ:

"ונראה לי דבפלוגתא דרבואתא המוציא מחברו עליו הראיה, ואם הדר בו מוחזק מצי למימר קים לי כרשב"ץ דדור בחצרי חנם קאמר ופטור מלתת שכירות, ואם בעל הבית מוחזק מצי למימר קים לי כמהרי"ח ומהרא"י. וכך העלתי בתשובה (סי' לט) על הלכה למעשה ולשם הארכתי בסייעתא דשמיא ודלא כהרב בהגהת שלחן ערוך שפסק כהרשב"ץ בסתם נ"ל."

והש"ך (סי' שסג סקי"ג) הביאו ונראה דמודה לדבריו בחצר דקימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. אך ה"בית שמואל" (אבה"ע סי' ע סקכ"ח) הביאו וכתב דנראה עיקר דצריך לשלם לו דהא כתבו הרשב"א (נדרים לג, ב) והר"ן (שם) והמגיד (הלכות אישות פי"ב הי"ט) הזן או המהנה לחבירו סתם חוזר ומשתלם ממנו ולא אמרי' במתנה יהיב ליה, וכ"פ הרב רמ"א ביו"ד סי' רנ"ג ובח"ה סי' רס"ד, ושכן הוא בב"י סי' קס"ו ושכ"פ בט"ז. וגם הגר"א (סקצ"א) השאיר את דברי הב"ח בצ"ע, וכתב דמהתשב"ץ מוכח דאיירי בחצר דלא קיימא לאגרא ולכן פטור ולא דמי לאכול עימי דחסר וחייב. נמצא דלדעת הט"ז, הב"ש והגר"א הלכה כדעת "תרומת הדשן" ובחצר דקיימא לאגרא חייב הנהנה לשלם על מה שנהנה, משא"כ לדעת הב"ח והש"ך הוי ספיקא דדינא והמוציא מחבירו עליו הראיה.

וה"פתחי תשובה" (חושן משפט סימן שסג סק"ז) הביא את דברי ה"חתם סופר" (חלק חו"מ סי' קי"ט) שכתב דכיון שהרמ"א הכריע דבאומר דור בחצרי אינו צריך ליתן שכר, מי יבוא אחר הכרעת רמ"א להוציא ממון. ועוד, לא יהא אלא פלוגתת תשב"ץ ו"תרומת הדשן", כבר הכריעו הב"ח והש"ך המוציא מחבירו עליו הראיה, ובש"ך משמע שנראים לו יותר דברי תשב"ץ כו'. והוסיף החתם סופר עוד אומדנות המוכיחות שבנד"ד בתורת מתנה השכינו בביתו ושרק עתה מחמת קטטות הסיתוהו לתבוע. ועל כן העלה דאין מקום להוציא מיד המוחזק, "אך עכ"פ נימא ליה יען אינו זוכה אלא מטעם ספק ספיקא הנ"ל או מפלוגתת תשב"ץ ו"תרומת הדשן", א"כ טוב וישר לבצוע". ועיין גם בקצות (שם סק"ט) דציין דהאחרונים לא הכריעו בנדון זה והשאירו הדבר בספק, וציין לדברי הב"ח והש"ך.

גם ב"כתב סופר" (חו"מ סי' כא) כתב כשיטת הב"ח דבדור עמי כיון שתה"ד חולק על הרשב"ץ הוי ספיקא דדינא ואין מוציאים מספק ואי מוחזק בעה"ב אין מוציאים ממנו כמ"ש הב"ח ובחייב לו או יש לו משלו בידו גם בדור עמי ליכא ספק וכו"ע מודים דחייב כמ"ש. וע"ש שתמה על "תרומת הדשן" דלא זכר ששיטתו היא שיטת הרשב"א נדרים ל"ג ומובא ומסכים עמו ר"ן נדרים ובכתובות ק"י ולא חלק עליו רק במפרנס אשתו סתם, אבל במפרנס לאחר סתם כולם שווים דחייב לשלם דסתמא לא לשם מתנה הוא, וכבר קדמו בכעין זו ה"משנה למלך" (גזילה ואבידה ג, ט).

והוסיף:

"ודאי מה שנותן לחבירו דבר בסתם שדרך ליתן במתנה אמרינן ביותר שלשם מתנה נתן בסתם מלומר לשם הלואה כשלא תבע ממנו להלותו אבל בזן חבירו או שאומר דור בחצירי שדרך להשכיר חצירו ולא לתת לשם מתנה וכן לזון את חבירו שכיח יותר בהלואה ממתנה, וכ"ש כשזן אותו לימים הרבה ומזוני לא קייצי תולים יותר לשם הלואה מלשם מתנה. ועיקר הרבותא של רשב"א ור"ן דלא נימא כיון דלא התנה עמו לשם הלואה לא נתחייב זה בלא אומר ודברים אלא סתמא כפירושו וסמך על הסתם, כנ"ל בשיטתו של הר"ן".

ועיין בכיוצ"ב גם בדברי הרב מאמר קדישין (סי' רמו אות יא) שכתב דאם הוא אדם חשוב דיקורי מתייקר ביה פטור הנהנה מלשלם אפילו אם אכל אצלו זמן ארוך.

והקצה"ח (סימן רמו סק"ב) כתב ליישב את פסקי הרמ"א, וחילק דבסי' שס"ג איירי בגברא דלא עביד למיגר שלא נהנה אך החצר קיימא לאגרא דזה חסר והיות ולא נהנה פטור, משא"כ באכול עמי שזה נהנה וזה חסר, חייב לשלם. וה"כתב סופר" דחאו דהרשב"ץ פירש דבריו דאפילו גברא דמיגר מ"מ פטור, והרמ"א לא ציין שסובר כרשב"ץ רק בגברא דלא מיגר. וע"כ כתב לחלק באופן אחר, והוא דס"ל לרמ"א דהרשב"ץ מודה באומר אכול עמי או זן סתם דחייב, דטעמו של הרשב"ץ מבואר מתוכו שכ' הא דמחויב בזה נהנה וזה חסר בדר בחצירו בלא דעתו שיוכל לומר משום שהוא דר בתוכו לא באו אחרים לשוכרו ואלו לא הי' דר בתוכו הי' באים אחרים לשוכרו וטענה זו לא שייך רק בשנכנס בתוכה בלא דעתו של בעל החצר, אבל אמר דר בחצירי איהו דאפסיד אנפשי'. ועל זה הוסיף הכתב סופר דדוקא בדר בחצירו שאין החסרון ברור כ"כ ולא הוציא מדילי' כלום דאז כשהוא מצוה שידור בו נראה שלא באו אחרים לשוכרו עד אז. או שכיון שצריך למהדר על אינשי שישכרוהו "ומי יודע אם ימצא בקל לתת במתנה שאין זה חסרון מכיסו אלא כמניעת הריווח ולכן בסתמא אמרינן לשם מתנה", ו"אין זה היזק וחסרון כ"כ כמו המוציא הוצאות משלו ומאכיל לחבירו דוודאי רחוק יותר לומר שלמתנה ניתן לו בסתם וסתמא כפירושו לשם הלואה". וכתב להוכיח זאת מהא דאיתא ברבינו ירוחם (נתיב י"ט חלק ה') בשם ר"ש ברשב"ץ מי שזן א' בסתם ויש לו נכסים אפילו הי' ביד אחר חייב לשלם, הרי בוודאי ר"ש ברשב"ץ לא יחלוק על אביו דס"ל בדור עמי פטור וע"כ דמודה הרשב"ץ בזן לחבירו.

אך ראה בנתיבות שם (סק"ה) שקילס את תירוץ הקצות, שהכל תלוי בהנאה שנהנה, וכן עולה גם מדברי ה"גור אריה" (ב"ק צג, א) שהכול תלוי בדין נהנה, וכן נראה גם מ"ערוך השולחן" (אות כו) שכתב שבחצר שעומדת לשכר אך גברא דלא עביד למיגר ואמר לו דור פטור.

והרב חוקי חיים גאגין (ב"ק כ, א) יישב דהתשב"ץ מיירי בחצר דלא קיימא לאגרא דלא חיסרו דבר ולכן פטור, וציין שכן מצא בתשובות התשב"ץ (ח"א סי' קעד), וכ"כ הרב "בני חיי" שהתשב"ץ איירי בחצר דלא קיימא לאגרא, וכ"כ גם הרב "פעמוני זהב" (סי' שסג), וכ"כ הרב כנה"ג (חו"מ מהדו"ב סי' שסג הגהב"י אות טז) בתירוצו הראשון, וע"ש עוד בתירוצו השני, ועיין גם בדברי הגר"א (שם סקל"א).

ומן המקובץ עולה דהאי דינא במחלוקת מצוי, ולדעת הט"ז, הב"ש והגר"א הלכה כדעת "תרומת הדשן" ובחצר דקיימא לאגרא חייב הנהנה לשלם על מה שנהנה, משא"כ לדעת הב"ח והש"ך הוי ספיקא דדינא והמוציא מחבירו עליו הראיה, וכוותם נראה דס"ל לחת"ס ול"כתב סופר". והקצות, הנתיבות, ה"גור אריה", ה"חוקי חיים", ה"בני חיי" וה"פעמוני זהב" ועוד ס"ל דבחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר לכו"ע גם במקום שההנהו מדעתו חייב לשלם על הנאתו, (ולשיטת הקצות, הנתיבות וה"גור אריה" בסי' רסג' איירי בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, בעוד שלשיטת ה"חוקי חיים", ה"בני חיי" וה"פעמוני זהב" הרי שבסי' רסג איירי בחצר דלא קיימא לאגרא).

ומ"מ אחר שהב"ח, הש"ך, ה"חתם סופר" וה"כתב סופר" ס"ל שיכול המוחזק לומר קי"ל הרי שגם לו הייתה כל הדירה בבעלות הגרוש יכולה הייתה הגרושה שדרה בדירה לומר קי"ל כדעת הסוברים שאיני צריכה לשלם על מה שנהנתי מדעתו, ופטורה מתשלום עד למועד בו אמר לה בעלה צאי, היינו למועד בו הגיש הבעל את תביעתו לבית הדין.

וב"ה כעיקרי דברינו אלה העלה גם כב' אב בית דיננו הגר"י זמיר שליט"א בפסק דין שיצא תחת ידו (תיק מס' 3159), וראיתי ושמח ליבי.

(2) כשהדירה רשומה על שם שניהם, והאשה השתמשה לאחר הגירושין
ואולם בנד"ד הדירה הינה בבעלותם של שני הצדדים, וכפי שהעלנו בחלקו הראשון של פסק דין זה, ובכה"ג הרי שלכאורה פשוט יותר שיש לפטור את האשה מדמי השימוש. דהנה הרמ"א (חו"מ סי' קע"א סעי' ח) הביא להלכה את תשובת הרשב"א (ח"ב סי' קמא) שהעלה:

"ואם אירע שישב בו האחד, שתים ושלש שנים. נראין לי דברים ברורים, שאינו חייב להעלות לו שכר. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש. ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה נמי. וכל שכן בחצר שאין בה דין חלוקה. דלא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו. וה"ה דאינו יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו שתי שנים, אשתמש בו אני לבד כנגדן. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש. ואלו רצה חבירו, היה משתמש בו".

אלא דשם העלה הרשב"א לפטור את השותף שהשתמש מדמי שימושו היות "ואלו רצה חבירו, היה משתמש בו". ואילו בנד"ד דאיירי בבני זוג שהתגרשו הרי לאחר הגירושין שוב לא היו רשאים שני השותפים להשתמש בדירה ביחד. אלא דהא גופא קשיא דמה בכך שאם היה רוצה היה יכול להשתמש בחלקו, והרי סו"ס לא השתמש והשני השתמש ומדוע לא ישלם הנהנה על הנאתו, וככול אשר הראנו לעיל באורך דלדעת הרשב"א, דהוא מקור דין זה, משלם על הנאתו דהכי הוא בחצר דמיקם לאגרא וגברא דעביד למיגר.

ולענ"ד נראה ליישב דזו זכותו של שותף להשתמש בחלקו בדירה, והגם שמשתמש הוא בכל הדירה נחשב הדבר כהנאה מחלקו הוא ולא מחלק חבירו. ולכן הדגיש הרשב"א פעמיים דבחלקו הוא משתמש, ואינו צריך לשלם על כך. ומה שהוסיף הרשב"א בסוף דבריו וכתב "ואלו רצה חברו היה משתמש בו" לא בא לנמק את סיבת הפטור, ולומר כי פטור מתשלום מפני שלא מנע את חבירו משימוש (דבאמת גם אם לא מנע עדיין צריך לשלם מדין נהנה), ולא הוסיף זאת אלא כדי לחזק את הקביעה שמי שדר בבית לא השתמש אלא בחלקו, שהרי בשותפין כך היא צורת השימוש וגם השני יכול היה להשתמש כרצונו בכל הבית, באופן שאין שימושו של האחד בא על חלקו של השני.

ולדברינו אלה הרי שגם אם האחד לא יוכל להשתמש בחלקו מפני אריא דאיסור דרביע עליה, וכנדון דידן שהצדדים התגרשו ואסור לגרוש לחיות באותה דירה עם גרושתו, ואיירי בגוונא שהגרוש לא התנגד לכך שהגרושה תישאר בדירה, בכל זאת הרי שאין באי שימושו של הגרוש בדירה בכדי לקבוע שהגרושה משתמשת גם בחלקו, והרי הגרושה נחשבת למשתמשת בחלקה, ואינה חייבת בתשלומים מדין נהנה. ובכעין זה עיין בלשון ה"ערוך השולחן" (שם אות יב) שכתב:

"זה שאמרנו שמשתמשים לזמנים או שניהם כאחד זהו דווקא כשגמרו ביניהם כך אבל כשלא גמרו ביניהם ואחד מהם נשתמש בזה לבדו אפילו כמה שנים והשני לא היה כאן או היה כאן ושתק אינו יכול לומר אח"כ אשתמש גם אני לבדי כל כך זמן כמו שנשתמשת אתה, מפני שזה יאמר לו כל זמן שלא חלקנו בינינו לא השתמשתי אלא בחלקי, ולא היה לי למנוע מלהשתמש בשביל שלא נשתמשת, ואני לא עיכבתי על ידך מלהשתמש, ואם אתה רוצה לחלק לזמנים תתחיל מהיום, וכן במקום בהכ"נ כשאחד ישב עליו כמה שנים והשני לא היה בעיר או שהיה ושתק אין מנכין לו מה שישב עליו דבשלו השתמש כל זמן שלא חלקו וגמרו ביניהם [לבוש] וכו'."

אלא דע"כ לומר, והדברים ברורים, דכל זה תלוי ומותנה בהסכמת שני השותפים, וכלשונו של הערוך שהשותף השני "לא היה כאן או היה כאן ושתק", שאז ורק אז רשאי אחד הצדדים להשתמש בפועל בכל הדירה מבלי לשלם על הנאת שימושו, ואולם כאשר אחד השותפים אינו משתמש בדירה ומתנגד לכך שהשני ימשיך להשתמש בדירה לבדו, ואין לכך כל מניעה עקב דברים שסוכמו ביניהם מראש וכדו', אין הנהנה יכול להכריח את שותפו לאפשר לו להשתמש בנכס לבדו ללא תשלום לשותף שנהנה מחלקו.

וכ"כ במפורש בשו"ת בית שלמה (חחו"מ סי' מח) בראובן ושמעון שירשו בית גדול מאביהם וראובן דר בבית ומנע משמעון להיכנס אליו, וכתב הבית שלמה:

"דבר זה ברור ופשוט דכיון שראובן לא הניח לשמעון ליכנס בו לאו כל כמיניה להשתמש בחלקו של שמעון בחינם בע"כ, וראיה עוד לזה דבב"י סס"י שסג הביא תשובת הרשב"א על א' מהשותפים שבבית ששכרו לאחר שלא מדעת שותפו אין השוכר משלם למי שהשכירו לו אלא החצי בלבד והחצי האחר יתן לחברו וכו' ע"ש והובא בהבגהת רמ"א סוס"י שס"ג וכו' ולכאורה הא מילתא טעמא בעי דכיון דאם ישב בו בעצמו א"צ ליתן לחברו למה שייך חצי השכירות לחברו דמה לי שישב בעצמו או הושיב אחר במקומו, אלא הוא הדבר אשר דברנו דהא בסס"י שס"ג מיירי שהשכיר לו כל הבית היינו שישתמש בו בעצמו בכל משך השכירות מש"ה שייך מחצית השכירות להשותף השני ובסיפא כתב רמ"א שם סס"י שס"ג דאם לא השכיר רק חלקו א"צ ליתן להשני כלום והיינו אף שבאמת השוכר דר ומשתמש בכל הבית כמו המשכיר שהיה יכול להשתמש בכולו כל זמן שאין השותף נכנס לדור בו מ"מ א"צ לשלם להשני כלום שהשוכר עומד במקום המשכיר וכו'"

וזו גוף ראייתו שבמקום שאחד השותפים השכיר את הבית לאדם שישתמש בו לבדו (בלא שהשותף השני יכנס לבית) אזי דמי השכירות משתלמים לשני השותפים, שכן אז השוכר משתמש גם בחלקו של השותף השני, אך במקום שהשוכר משתמש בבית כפי שמשתמש בו השותף שהשכיר לו (והשותף השני יכול גם הוא להשתמש בבית) אזי למרות שהשוכר משתמש בכל הבית אינו משלם שכירות אלא לשותף שהשכירו, שכן באופן זה אין השוכר משתמש בחלקו של השותף השני, וממילא אין השותף השני מקבל דמי שכירות. וה"ה בנד"ד כאשר נמצא שהאשה דרה בבית לבדה והגרוש מנוע מלהיכנס אליו ולדור בו נמצא שהאשה משתמשת בבית לבדה הן בחלקה והן בחלקו של הבעל, ומשעה שגילה הגרוש את דעתו ורצונו לקבל תשלום על חלקו זכאי הוא לתשלום על כך, וככל אשר הראנו לעיל שמשעה שבעל הבית אומר לנהנה צא מחלקי, והנהנה לא יוצא זכאי הוא לקבל תשלום על ההנאה מחלקו.

הא קמן דכל זמן שלא חלקו השותפים את הבית רשאי כל אחד מהשותפים להשתמש בכל הדירה ונחשב למשתמש בחלקו, ואינו צריך לשלם על כך, ורק כאשר אחד השותפים חדל מלהשתמש בדירה ודורש תשלום עבור השימוש בחלקו או מבקש לחלק את השותפות יכול לומר לו או שנחלוק או שתתן לי את השכירות המגיעה לי. וכן ראיתי שהעלה הרה"ג אוריאל לביא שליט"א בפס"ד מביה"ד צפת (תיק 617243/6), אם כי הסברו בדברים מעט שונה אך מסקנתו לנד"ד דומה, והביא דכן כתב גם בספר פני הבית (חו"מ סי' קעא סק"ג):

"אף דאם דר בחלק חברו יכול לומר בשלי אני דר, זהו דווקא אם דר בחלק חברו ולא היה שם חברו כדי לעכב עליו ואחר כך בא על העבר, אינו יכול לטעון. אבל על מכאן ולהבא יוכל לטעון ולומר לו או הסתלק מחלקי או תן לי שכירות חלקי, אפילו לרשב"א."

וכן עולה גם מהלבוש (שם), ה"אוהל יצחק" (חחו"מ סי' נד) וה"בית דוד" (חחו"מ סי' נה), ועיין בכל זה עוד ב"בנין אב" (ח"ב סי' עא), בפד"ר (חי"ח עמ' 300),, ושם נכנסו לדון גם בבית גדול אך אין זה עניין לנדוננו שהמדובר בבית קטן עד מאוד.

העולה מכל האמור שבנדוננו פטורה הגרושה מתשלום דמי שימוש על חלק בעלה בדירה וזאת עד לתאריך 23/11/2011 בו עתר הגרוש כי ביה"ד יורה על פירוק השיתוף בדירת הצדדים שברחוב [...], ויחייב את הגרושה בתשלום מחצית דמי השימוש בדירה.

החל מהתאריך הנ"ל מוטל על הגרושה לשלם דמי שימוש על חלקה היחסי בשימוש בחלקו של הבעל, באופן שאם האשה מתגוררת בבית ביחידות יהיה עליה לשלם לגרוש מחצית מדמי השכירות הראויים של הבית, אך אם מתגוררים עימה גם ילדי הצדדים הרי שמחצית דמי השכירות יתחלקו בחלקים שווים בין כל המתגוררים, והגרושה תשלם רק את חלקה היחסי. לצורך חישוב זה על הצדדים לשלוח לביה"ד חוו"ד של שני מתווכים או שמאים על גובה דמי השכירות הראויים לדירה זו, וכמו כן עליהם להודיע לביה"ד האם הגרושה מתגוררת בדירה בגפה או שמא ילדי הצדדים עדיין מתגוררים עימה.

סיכומם של דברים
א. הדירה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים.

ב. הבעל ישלם לאשה את מחצית תשלומי המשכנתא ששולמו על ידה החל מיום מתן הגט.

ג. האשה תשלם לגרוש את חלקה היחסי בשימוש בדירה החל מתאריך 23/11/2011, בו עתר הגרוש כי ביה"ד יורה על פירוק השיתוף בדירת הצדדים שברחוב [...], ויחייב את הגרושה בתשלום מחצית דמי השימוש בדירה, וזאת על פי המצוין לעיל.

הרב יהודה יאיר בן מנחם – דיין

מצטרף למסקנות.

הרב יעקב זמיר –אב"ד

מצטרף למסקנות.

הרב אברהם שינדלר – דיין

ניתן ביום ג' באב התשע"ב
(22/07/2012)