לפנינו תביעת האשה לכתובתה.

כן האשה תובעת מזונות מעת שעזבה את הבית ועד סידור הגט.

הצדדים התגרשו ביום 14.11.11.
כתובה
האשה תובעת 100,000 ש''ח לכתובתה. זהו הסך הנקוב כתובה. הכתובה היתה לנגד עיני בית הדין.

ב"כ הנתבע מגיב לתביעת הכתובה: האשה עזבה את הבית בעילה לא מוכחת. הגישה ערעור, ובית הדין הגדול קבע כי אם האשה תביע נכונות לחזור לגור באזור העבודה של הבעל, בית הדין האזורי ידון ברצינות כוונותיה. חובת ההוכחה על האשה לקבלת זכויותיה כאשת איש. לכן גם לא מגיעים לאשה מזונות ולא כתובה.

ב"כ האשה מגיב: בהחלטה מיום 3.5.10 לא חויבה האשה בגט, אלא היתה רק המלצה לגירושין. אם כך, אין עילה להפסד מזונות וכתובה. האשה אמרה כי עזבה בגלל משפחת הבעל. רק לאחר שהבעל דרש להתגרש, האשה הסכימה להתגרש. בפס"ד רחובות 2897-21-1 מיום 31.10.06 וכן תיק 5904-21-1 בבית דין תל אביב נפסק שמעשה כיעור לא שולל כתובה, וצריכה האשה התראה. פה לא היה התראה. כן טוען שלא היה איזון משאבים.

בית הדין דוחה את ניסיונו של ב"כ האשה להציג את עזיבת האשה את הבית בעילת משפחתו של הבעל, כאשר העניין לא עלה אף ברמז בהחלטות בית הדין עד היום וכן לא בתסקיר שירותי הרווחה המקיף מיום 16.5.12 שיתואר בהרחבה להלן. האשה לא טענה זאת לפני שירותי הרווחה, למרות היקף טענותיה לפניהם, ואין סיבה והצדקה לקבל טענה זו כיום.

במהלך הדיון ב"כ האשה מצהיר כי האשה לא תתבע חלוקת זכויות כספיות מהבעל, זאת בשל תביעתה לכתובה בבית הדין, משום שמבין שבבתי הדין לא פוסקים גם כתובה וגם איזון משאבים, כהצהרתו וכהבהרתו.

ב"כ הנתבע מוסיף: האשה לא הצהירה שהיא רוצה שלום בית. בפרוטוקול מיום 4.7.11 לא נאמר שהאשה רוצה שלום בית, אלא רק הצהירה כי היא מוכנה להתגרש. לאשה לא היתה כל כוונה לחזור לבעל. באשר לאיזון משאבים, האשה קבלה נכסים תמורת הדירה. הדירה היתה רשומה ע"ש שניהם. הדירה חולקה בחלקים שווים, הבעל שילם לה 65,000 ש''ח, אף שהדירה נרכשה ע"י הבעל. אין להוסיף לה גם את הכתובה. אולי מה שקבלה כבר על הדירה זה פירעון כתובה בעת הנישואין. כן טוען שמצבו הכלכלי של הבעל לא טוב.

הבעל לשעבר מצהיר כי הוא מרוויח כ- 8000 ש''ח לחודש ועובד בהייטק.

לשאלת בית הדין, ב"כ האשה מצהיר כי אין לאשה הוכחות לטענות כי היא עזבה את הבית מחמת משפחת הבעל או מחמת איומים. אך טוען כי זה כתוב בתסקיר.

עוד מוסיף כי אמנם בתסקיר שירותי הרווחה 16.5.10 האשה טענה כי היא רוצה להתגרש, אך לאחר מכן היא חזרה בה.

ב"כ האשה מציין כי בהחלטת בית הדין מיום 24.5.10 כתוב כי הסיכוי לשלום אפסי, כפי שנאמר בתסקיר. כן טוען כי נאמר שם שאין עילה מוכחת לעזיבת האשה את הבית.

עד כאן תמצית טענות הצדדים בשאלת הכתובה.

תסקיר שירותי הרווחה
טרם הכרעת הדין נציין פרטים מרכזיים (בדרך כלל ציטוטים) מתוך תסקיר שירותי הרווחה מיום 16.5.10.

הצדדים פרודים מ 8.09. ביום זה עזבה האשה את הבית בעפולה ועברה להתגורר עם הילדים בבית אמה בפתח תקווה, על רקע תלונותיה על אלימות נפשית ואיומים מצד הבעל כלפיה ומתוך החלטה להפסיק אלימות זו. האשה אובחנה בשלב מסוים כסובלת מהפרעת חרדה-דיכאון וטופלה במסגרת מתאימה. האשה רצתה ללדת במרכז הארץ ליד אמה, דבר שעורר התנגדות קשה מצד הבעל.

עמדת האשה: עד להריון השלישי, היחסים עם הבעל היו טובים. לדבריה, הבעל ביקש ממנה להתגרש בעוד היא התעקשה על שלום בית. במהלך חופשה שיזמה עם הילדים בבית אמה בפתח תקווה, הודיעה האשה לבעל כי אין בכוונתה לחזור אליו. לדבריה, במסגרת ניסיון לשלום בית, סוכם שלאחר שבוע היא תחזור, אך לדבריה הבעל התקשר אליה וביקש להתנתק ממנה ומהילדים למשך שנה, לאחר מכן חזר בו מכוונתו לנסוע וביקש שלא תחזור אליו. לדבריה, מאוחר יותר הבעל ביקש שילכו לטיפול זוגי, היא סרבה, והבעל הטריד אותה טלפונית. בשיחה עם פקידת הסעד, האשה אמרה כי כיום ברצונה להתגרש.

עמדת הבעל: האשה בקשה שיעברו לפתח תקוה, כבר לאחר ההריון השני, וזה יצר בעיות זוגיות. לדבריו, בשל התנגדותו לכך, יחסיהם התערערו. לפני הריונה עם הבת [א'], היחסים התערערו שוב, בשל בקשתה המחודשת של האשה לגור בפתח תקווה. לקראת לידת [א'] האשה רצתה ללדת בפתח תקווה והוא התעקש שתלד בעפולה, וזה העמיק את המתיחות. לדבריו, כאשר ביקש מהאשה להחליט האם רוצה לגור עמו בעפולה או להתגרש, הודיעה לו שהיא עוזבת את הבית. לדבריו, הוא הציע כי ילכו לטיפול זוגי, אך היא סירבה. ניסיון שלהם לשלום בית, נכשל. הוא עבר משבר רגשי, שלאחריו החליט להתגרש והגיש תביעה. בשיחה עם פקידת הסעד, אמר הבעל כי כיום ברצונו להתגרש. עוד נאמר בתסקיר מפי הפק"ס כי האשה ספרה שכשהבינה מהבעל שפתח תיק גירושין, התאכזבה בתחילה מהחלטתו, אך במשך הזמן מנסה להשלים עם כך.

בנוסף, נציין מתוך החלטת בית הדין בהרכבו הקודם, החלטה מיום 24.5.10:

בית הדין שמע את הצדדים וב"כ ועיין בחומר שבתיק הכולל תסקיר מפורט ומקיף של שירותי הרווחה פתח תקוה, מיום ג' סיון תש"ע, שנערך לבקשת בית הדין בהחלטתו.

מן המקובץ עולה, כי בין הצדדים קיים משבר אמון קשה, האשה טוענת שהבעל איים עליה, הבעל מכחיש בכל תוקף. בשיחה עם פקידת הסעד הסכימה האשה להתגרש, למרות זאת מבקש ב"כ להתייחס לבקשתה היום לשלום בית.

לשאלת בית הדין, האם תסכים לעזוב את בית הוריה ולחזור אל הבעל, לביתם המשותף בעפולה? השיבה בשלילה. ב"כ הבעל מבקש לראות בסירובה, הוכחה לחוסר כנות בבקשתה לשלום בית, שכן על פי ההלכה האשה צריכה להתגורר בבית המשותף. מנגד טוען ב"כ האשה, שיש לקבוע ישיבה להוכחות.

יצוין, כי לדברי האשה, היא עברה להתגורר בבית הוריה מאחר והבעל איים על חייה. הבעל מכחיש וטוען שיש לו הרבה טענות כנגד האשה ואינו מאמין בשלום בית, לאור הטענות השקריות של האשה.

הצדדים וב"כ העלו טענות בנוגע למשמורת והסדרי ראייה והטיפול הנדרש מהם ע"י שירותי הרווחה.

בדיון היום העלה ב"כ הבעל דרישתו לפירוק שיתוף בדירה, תוך כדי מתן זכות ראשונית לצדדים לרכישת חלקו של השני בדירה.

לדעת בית הדין בנסיבות הללו, בהן הצדדים פרודים מזה כשנה, קיים משבר אמון המעיב על יחסיהם ולאור הצהרת האשה שאינה מוכנה לחזור לבית הבעל ללא עילה מוכחת, הסיכויים לשלום בית אפסיים. מסקנה עולה בקנה אחד עם המלצות שירותי הרווחה בתסקיר המקיף שערכו לאחר בחינה מדוקדקת של היחסים בין בני הזוג, שאין סיכוי לשלום בית.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:
בית הדין ממליץ לצדדים להתגרש.

על הצדדים לנהל מו"מ ענייני להסכם גירושין הכולל את כל המרכיבים בתיק זה, ולהעבירו לאישור בית הדין...

עד כאן ציטוט מתוך ההחלטה הנ"ל.

מהחלטה זו ומהתסקיר שפרטיו תוארו לעיל, עולה כי לא ברורה סיבת עזיבתה של האשה את בית המגורים, וכן לא ברור האם האשה שאפה להתגרש לאחר העזיבה, או שמא רצתה בניסיון לשלום. מהתסקיר עולים טענות ונתונים לשני הכוונים. כן נראה כי האשה לא הצליחה לשכנע את בית הדין בהרכבו הקודם כי היא אכן מעוניינת בשלום בית עם בעלה, לאור סירובה לחזור לעפולה. כן נאמר שסירובה לשוב הינו ללא עילה מוכחת, וכן כי לאור התרשמות בית הדין ולאור תסקיר שירותי הרווחה, אין סיכוי לשלום בין הצדדים.

כן נציין כי האשה לא מימשה את החלטת בית הדין הגדול המתוארת לעיל, לעבור לאזור עבודתו של הבעל.

למעשה, הפן העובדתי עדיין מוטל בספק בנסיבות תיק זה, כאשר הגרסאות הרשמיות סותרות, הן אודות הבעל לשעבר (הנתבע) והן ביחס לאשה.

דיון והכרעה
אם נסכם הענין נאמר כך: אין חולק כי האשה עזבה את הבית על דעת עצמה. כמו כן, אין חולק כי הבעל פתח תיק גירושין בבית הדין. כן משתמע כי חלק בלתי מבוטל מהעילות למשבר, נבע מרצונה של האשה לעבור דירה לפתח תקווה או ללדת שם, כפי המתואר בתסקיר.

ברם, מהלך הדברים בין עזיבתה של האשה לבין מועד הגירושין; מי רצה שלום בית ומי דחה אפשרות זאת, אינו מבורר בצד העובדתי, כאשר במכלול החלטות בית הדין, טענות הצדדים והתסקיר שלפנינו, לא יהיה ניתן להתחקות אחרי העובדות לאשורן, כפי המתואר לעיל. לכך מצטרפת העובדה כי עילת עזיבתה לטענתה, בשל איומי הבעל, לא הוכחה בבית הדין.

ההגדה ההלכתית למצב זה הינה כי לפנינו ספק מסוים בזכאותה של האשה לכתובתה.

ונבאר הדברים והדינים המתאימים לאור האפשרויות השונות.

אם אכן היינו יודעים בוודאות כי האשה זו שיזמה את הגירושין, ואף שהבעל הפציר לשלום, היא לא נענתה, ואין לה עילה לעזיבתה, האשה היתה מפסידה כתובתה בוודאות. עיקרון זה מובא בפס"ד ביה"ד צפת טבריה, תיק מספר 2187-21-1, אודות זכאותה של אשה לכתובתה כאשר היא זו שיזמה את הגירושין והתחילה את המרידה, ללא עילה מוצדקת בהלכה.

ברם, בנסיבות דידן שהמצב העובדתי מסופק, כפי שהובהר לעיל, יש לברר – האם תהיה האשה זכאית לכתובתה?

בשאלה מעין זו עסקו בבית הדין הגדול (תיק 835204/1 בבית הדין הגדול, ע"י כב' הדיינים הרב ציון אלגרבלי, הרב יקותיאל כהן והרב שאנן. פס"ד שיובא להלן נכתב ע"י כב' הרב שאנן).

פסיקת בית הדין הגדול
בשאלת ספק עובדתי בסוגיית זכאותה של האשה לכתובתה
וכך נכתב שם ביחס לשאלת ספק עובדתי בזכאותה של האשה לכתובתה ותוספת כתובתה:

יא) לעניין הכתובה.

יש לנו לדון מה הדין כשיש לנו ספק, האם מגיע לאשה כתובתה, עוד יש לנו לדון מה הדין כאשר האשה היא זו שתובעת את הגט האם יכולה היא לתבוע גם תוספת כתובה?

לענין מי המוחזק, הדבר שנוי במחלוקת.

המרדכי יבמות פרק הבא על יבמתו אות נב כתב שהאשה היא המוחזקת בכתובה, והנדון שם בספק מי האשם שאין ילדים, וכן כתב המרדכי בשם ראבי"ה הלכות נדה (דף א טור ב) לגבי רואה מחמת תשמיש: "ועוד מספק לא תפסיד כתובה דקיימא לן כבית שמאי דאמרינן שטר העומד להגבות כגבוי". וכן כתב ביבמות הנ"ל.

ועיין גם שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' שנג שהביא מכמה ראשונים מלבד המרדכי והראבי"ה הנ"ל שכתבו שהאשה היא המוחזקת, ונציין לכמה מהם:

הרא"ש בבא בתרא פרק ט סוף סי' ג כתב שהאשה היא המוחזקת, לענין שממעטת בנכסים, וכן מהרי"ק סי' צב, הב"ח אבן העזר בסי' ט שהולכים אחר הרוב שאינה קטלנית וחושן משפט סי' סז בשם המרדכי שכתובה כיון שהיא מעשה בית דין האשה מוחזקת.

הברכי יוסף חו"מ סי' יב האריך מאד בזה והביא אף הוא שהאשה היא המוחזקת, כיון ששטר כתובה בידה.

אלא שהב"ש סי' ט ס"ק ד תמה שהסוברים שהשטר הוא כגבוי הם בית שמאי והלכה אינה כבית שמאי.

אמנם המהרש"ם שם תלה הדבר האם מזונות וכתובה הם דאורייתא או דרבנן. שבדאורייתא בכל ספק מעמידים אדאורייתא אפילו להוציא ממון.

יב) ולכאורה יש לדון היום כאשר כותבים שטר ונותנים בידי האשה, ובעיקר לגבי תוספת כתובה, למה לא יחשב כשטר גמור מדאורייתא.

אכן מצאתי בחידושי הרי"ם אבן העזר סי' סח אות כג (דף מא ד) שכתב לחלק בין עיקר כתובה לתוספת כתובה, עיקר כתובה כיון שהוא מתחייב ע"פ חז"ל אין אומרים שמתחייב מרצונו, משא"כ תוספת שאין עליו חיוב ונותן מדעתו, הרי כשאר המתחייבים שהוא מהתורה. ועיין בעניין זה לענין עיקר כתובה באוצר הפוסקים סח ח אות לה ג (כרך יח עמ' 232). אם כן גם למהרש"םהאשהמוחזקת ככל שהדבר נוגע לתוספת כתובה. ועיין עוד בזה בספר עיונים במשפט אבן העזר סי' מג.

ויש לדון במקום שנוהגים כיום רק לכתוב מאתיים זקוקים, האם זה כמי שהוא מתחייב ע"י חז"ל לענין זה?

יג) בפד"ר כרך ג' (מתחילת עמ' 161 ואילך) שניתן ע"י הגאונים רי"מ בן מנחם ר"י הדס ור"ב זולטי זצ"ל, שם היה הנדון האם האשה שעזבה את בעלה היא מורדת כאשר היא טוענת שאינה יכולה לגור עם חמותה ומשפחתו. הביאו את נתיבות המשפט על רבינו ירוחם מישרים נתיב כג שדן במקום שיש מחלוקת הפוסקים, אם יכול הבעל לכופה לדור עמו, האם רשאי הבעל לומר "קים לי" ולהפטר מכתובתה. וכתב:

"ואפשר עוד דאפילו לא תפסה, מכל מקום כיון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי, והפסד הכתובה הוא ספק, אין ספק מוציא ודאי,וזה מקצוע גדול הוא וצריך לפנים...."

"וכן נראה דעת הבית שמואל בסימן קנ"ד סק"ב שכתב בפלוגתא דרבוותאבמומין גדולים שידעה בהן אם היא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל עכשיו א"י לקבל, שאפילו לרמ"א שפסק אין כופין להוציא, מ"מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו ויכולה לומר קים לי כהני פוסקים, ועיין בבית מאיר שם שתמה דהלא במורדת דינה לפחות מכתובתה והבעל הוא המוחזק בממון.

אכן דעת הבי"ש הוא כמש"כ הנתיבות משפט הנ"ל כיוון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי והפסד הכתובה הוא ספק, אין ספק מוציא מידי ודאי. ועיין בכנה"ג כללי קים לי אות מ"ו ובברכי יוסף חו"מ סי' י"ב סעי' ט"ו."

למעשה הב"ש חזר על סברא זו בסי' קטוס"ק ח לעניןאשה שהמירה ברצון וחזרה בה, שאסורה לבעלה והפסידה כתובה, שכתב אף שלדעת האוסרים אינה אלא ספק זינתה, "לא הוי כאלו טוען הוא שמא פרעתיך, והוי החוב בודאיוהפרעון ספק הוא והאומר יודע אני שהלויתי וא"י אם פרעתיך חייב, שאני הכא דהיא אסורה לו והיא גרמה האיסור לכן לית לה הכתובה כמו בקינוי וסתירה". הרי שהאשה נחשבת מוחזקת גם במקום מחלוקת הפוסקים.

יד) והוסיפו בפד"ר הנ"ל:

"וגם לדעת הבית מאיר יתכן לומר שרק בספיקאדדינא אין להוציא מהבעל הכתובה שהוא המוחזק כיוון שהוא טוען טענת ודאי קים לי כדעת הפוסקים שדינה כמורדת והפסידה כתובה, אבל בספק בקביעת העובדא אם היא מורדת או לא, בזה גם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה, שהרי אין בפנינו טענת ודאי שהיא מורדת, והרי זה כאומר הלויתני ואיני יודע שפרעתיך שחייב לשלם ועיין בשו"תהמהרי"ט ח"א סי' קי"ט עי"ש"... עד כאן מהפד"ר הנ"ל.

ועיין שו"ת יביע אומר חלק ג – אה"ע סימן כא ד"ה (א) שכתב לענין מחלוקת ראשונים האם מי שרגילה לעבור על דת צריכה התראה להפסיד כתובה שהבעל יכול לומר קים לי לגבי מחלוקת אבל אינו נאמן לטעון טענות להפסיד כתובה:

"יש מקום לומר דהבעל שהוא מוחזק בכתובה יכול לטעון קים לי כוותייהו... מ"מ נראה דהיינו דוקא כשהבעל טוען כן בתום לב, אבל בנ"ד [שהבעל טען שאשתו עוברת על דת] שטוען זאת מתוך מריבה וקטטה, לאו כל כמיניה להפסידה כתובתה."

ועיין עוד בספר עיונים במשפט שם.

והנה הנדון שלפנינו הוא ספק בעובדה, ולכאורה היה לנו לתת לה כתובה, אבל אין זה נכון. כאשר יש לנו ספק אבל הבעל טוען בודאי, אין זה ספק אם פרעתי, כי לבעל עצמו אין זה ספק ובודאי אם ניתן לומר "קים לי" במקום מחלוקת הפוסקים, ודאי שיכול לומר כן במקום שלו עצמו אין ספק, והנידון בפד"ר הנ"ל שגם לבעל אין העובדה ברורה.

ואם כן לדעת מהרש"ם לדעת הגרע"א ואף לדעת הפד"ר הנ"ל כל עוד יש לנו ספק גם במציאות, אין ניתן לחייב את הבעל בכתובה.

טו) ולגבי תוספת כתובה, אכן אין מקום לטענת שלא על דעת כן שתבקשי גט כתבתי לך, עיין בפד"ר א עמ' 219 (ע"י הגר"א גולדשמידט זצ"ל) כתב כמה דרגות: תביעת גירושין שהיא ע"פ בקשת האשה אף שבאה בטענה צודקת, אין לה תוספת כתובה, בגלל שמקרה זה תלוי במחלוקת ר"ת ור"ח; כשהבעל הוא הגורם לגירושין, בגלל שמונע ממנה בגלל דבר יסודי באישות כמו שאינו מקיים חיי אישות, או שאינו זן אותה, יש דעה בתוספות שבזה יש חיוב כתובה גם לר' חננאל, אלא שהרא"ש והרשב"א חולקים גם בזה; כשהבעל מונע ממנה את עיקר יסוד האישות ובידו האפשרות שלא למנוע ממנה זאת, לדברי הכל חייב בכל הכתובה גם קודם הגט.

ועיין בהרחבה בספר עיונים במשפט אבן העזר סי' כח.

בעל שאומר אני בבגדי והיא בבגדה הלכה יוציא ויתן כתובה שו"ע סי' עויג, כל שכן אם מצער אותה בשעת תשמיש כפי שנטען, וזה דבר שבגדר יכול למנוע, ואם כן חייב בכתובה אף קודם הגט.

אולם כאמור באות יד, אין אנו יכולים לחייב את הבעל בכתובה ולא בתוספתה, אמנם הבעל שיודע האמת, אם יודע שהאשה טענה אמת חייב לצאת ידי שמים בכתובתה.

עד כאן הובא הציטוט מפס"ד בית הדין הגדול בשאלה מעין זו.

העולה מהדברים הוא כי כאשר הספק העובדתי הוא אצלנו, אך לצדדים התמונה ברורה, לא יהיה ניתן לחייב את הבעל בכתובת אשתו ובתוספת כתובתה.

כן המצב העובדתי בנסיבות דידן.

לאור האמור בדבריהם, היה מקום לקבוע כי התובעת אינה זכאית לכתובתה ולתוספת כתובתה.

כן היה מקום להוסיף הדברים הבאים: במסגרת פסק דין זה נצטרף לאמור בהחלטת בית הדין הגדול הנ"ל, כי במידה והבעל לשעבר יודע כי האמת היא שהאשה עזבה את הבית מפאת איומיו ומעשיו הרעים כנגדה וכן כי האשה תבעה ממנו שלום כל הזמן ולמרות זאת הוא התעקש ללכת לגירושין, חייב לצאת ידי שמים בתשלום כתובתה ותוספת כתובתה.

ברם, למרות האמור ולאור הספק העובדתי המסוים שעדיין קיים, נראה כי עדיין יש מקום לפשרה מסוימת בין הצדדים כאשר נסמכת ההנחה לפשרה על דברי הרא"ש שנפסקו בשו"ע חו"מ סימן יב סעיף ד: "יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר, ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר". ועי"ש בסמ"ע ס"ק יב שכתב:

"והרא"ש סיים שם בתשובה כלל סז סי' ו וכתב וז"ל 'ונתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא אומד הדעת והיינו שודא דדייני ופעמים ע"פ פשרה' עכ"ל, והביאו הדרכי משה, ורצה לומר שכל אלו הדברים יכול לעשות הדיין בעל כרחם דבעלי דינים."

בנוסף, יש לצרף סברא נוספת שעשויה להוביל להנחה כי יש מקום לפשרה מסוימת בין הצדדים. הנחה זו נסמכת על המובא בפת"ש אבהע"ז סימן קטו ס"ק ג, בשם נו"ב, באשר לחיוב כתובה בנידון הכחשה בין הצדדים, במשמשתו בנידתה כאשר האשה טוענת שהבעל ידע מטומאתה והבעל מכחיש וטוען שהאשה אמרה לו שהיא מעוברת, שאם יש לו לשלם כתובתה, ישלם, אחר שתשבע שהבעל ידע מטומאתה. וראה עוד שו"ע שם סוף סעיף ד, שאם אין עדים שהתרה בה הבעל, תישבע שהוא כדבריה. וראה גם שו"ע סעיף ז שם, שאם ראה את אשתו שזינתה או שאמר לו אחד מקרוביו, והוא מאמינם, יוציא ויתן כתובה, אך משביע את האשה בנקיטת חפץ שלא זינתה, אם ראה אותה בעצמו. הרי שכאשר הבעל מכחיש את האשה בטענת ברי, רשאי להשביעה טרם פירעון כתובתה.

אם כן, יתכן ויש מקום לומר כי קיים חיוב שבועה לאשה כדי לגבות כתובתה במקרה של הכחשה, ובגין עובדה זו, יש לפשר בין הצדדים, כמובא בפוסקים אודות זמנינו בו לא משביעים את החייב שבועה ומפשרים בין הצדדים. ועי' עוד בסברות להלן.

ברם, עדיין יש לבדוק הענין לגופו, אם נסתמך על דין פשרה מכח שבועה, אף שהבעל לא תבע מאשתו שתישבע, האם קיימת פה הסברא של פתח פיך לאילם, או שמא לא. ועי' שו"ע חו"מ סימן פב סעיף ה כי ביחס למלווה ולווה, לא ישביעו את הלווה עד שיתבע המלווה שבית דין ישביעוהו, ולא פותחים לו בזה. אולם, על פניו אין להשוות כל דין שבועה לשם, שהרי דיני שבועות נפסקו במקומות רבים בשו"ע, כגון בסימן עה, פז ועוד (וראה גם ש"ך סו"ס כה), ולא הוזכר שם כי חיוב שבועה תלוי בתביעת התובע שהנתבע ישבע. כך שיתכן וזהו דין מיוחד שם (דין שמקורו בשו"ת הרי"ף), מדין עבד לווה לאיש מלווה או מדין "איני יודע אם פרעתיך" המיוחס בד"כ למלווה ולווה כאשר אין הכחשה בעצם ההלוואה, משא"כ בדין כתובה, שהוי "איני יודע אם התחייבתי", אם אכן האשה לא זכאית לכתובתה. עוד יתכן לומר שאף במקום שאכן על התובע לתבוע אף את השבועה, אין בכך כדי להפקיע דין "פשרה במקום שבועה", כאשר בעצם הדין יש מקום שבועה.

בהתאם לכל האמור נלע"ד לקבוע כפשרה כי הבעל ישלם לאשתו בעבור כתובתה סך של 10,000 ש''ח.

הבעל רשאי לפרוע זאת בתשלומים חודשיים שווים של 1000 ש''ח לחודש, למשך 10 חודשים.
מזונות אשה
באשר לתביעת מזונות של האשה, ב"כ האשה מודה כי לא המציא תביעת מזונות בכתב. בית הדין הבהיר כי לאור החלטת בית הדין מיום 4.7.11 סעיף ד, בה נאמר: "במידה והאשה תתבע מזונות מעבר לתביעת המזונות שנכרכה ע"י הבעל, יש להעביר לתגובת הצד השני בתוך 30 יום. לאחר התגובה, בית הדין ימשיך לדון בתביעה כהמשך לתביעת המזונות שהחלה להתלבן בדיון האחרון", על האשה היה להעביר פירוט תביעת מזונותיה לתגובת הצד השני. יש לציין כי סעיף זה בהחלטה נאמר לאור טענות ב"כ הבעל בענין זה, האמורות במסגרת ההחלטה הנ"ל, אודות אי הגשת תביעת מזונות מסודרת ע"י האשה, כך שההחלטה מוסברת מתוכה.

ב"כ הבעל טוען כי אין לראות בכך הודאה מצידו בסמכות בית הדין בשאלת המזונות. בית הדין מפנה לפרוטוקול הדיון מיום 4.7.11 שורה 32 ואילך, כך שהסמכות בכך כן נתונה לבית הדין.

ב"כ האשה טוען כי יתקן את הליקוי ויגיש תביעת מזונות אשה.

בענין זה, אף טרם קיום דיון לגופו, בית הדין מציין כי לאור הנתונים המצויים לפנינו, כפי שיובא להלן בהרחבה, נראה על פניו כי האשה לא זכאית למזונות אשה בנסיבות הענין שעזבה את הבית ולא הצליחה להוכיח הצדקת עזיבתה. בית הדין מציין כי במידה ולא תצליח האשה להוכיח סיבה מוצדקת לעזיבתה, הרי ע"פ הרמ"א באבהע"ז סוף סימן ע, היא אינה זכאית למזונות אשה. בית הדין מוצא מקום להעיר זאת כבר עתה, כדי שהאשה תוכל לקחת זאת בחשבון טרם תתבע מזונותיה, כאשר הדבר עלול להיות כרוך בעלויות כספיות. וראה עוד האמור בשורות הבאות.

לאור האמור, בית הדין סבר בתחילה להורות כי במידה ותחפוץ, האשה תהיה רשאית להגיש תביעתה למזונותיה לשעבר ובקשה לקיום דיון בסוגיה זו, רק בכפוף להצהרתה כי בידיה הוכחות לסיבה מוצדקת לעזיבתה את הבית עם הילדים, דהיינו הוכחות מוצקות לכך, כפי הנדרש בהלכה. ברם, לאור הצהרת ב"כ האשה מהדיון האחרון, הצהרה המצויינת להלן, כי אין לאשה הוכחות לטענות כי היא עזבה את הבית מחמת משפחת הבעל או מחמת איומים (למרות שלטענתו זה אמור בתסקיר שירותי הרווחה), לאור כל הנתונים שיובאו להלן וכן לאור האמור בהחלטת בית הדין מיום 24.5.10 כי "לאור הצהרת האשה כי אינה מוכנה לחזור לבית הבעל ללא עילה מוכחת וכו'", בית הדין אינו סבור כי יש טעם לקיום דיון בשאלת מזונות אשה מעת עזיבתה את הבית.

הרב יצחק אושינסקי – דיין

באשר לעובדות התיק, לא אאריך בהבאת הדברים בשנית, לאחר שכבר תוארו בנימוקי הרב אושינסקי.

לאחר עיון בפסק הדין של הרב שאנן המוזכר לעיל, נראה לי שאין לסמוך עליו בנידון דידן. גם ענין השבועה שהבעל יכול להשביע, מבואר בסימן פב שזה דווקא אם טען להשביע אבל אנחנו לא פותחין לו.

אבל נראה שלענין תוספת כתובה יש לדון על פי המבואר בפד"ר ח' בענין רבינו ירוחם וכפי שעורר על כך הרב רוזנטל שליט"א בקצרה (הובאו דבריו להלן) ואני ארחיב את הדברים:

עי' פסקי דין רבניים חלק ח עמוד 323 שכתבו כך:

"והנה לפנינו מרשם ביה"ד מיום ג' בתמוז וז"ל: יש לשאול האשה עצמה אם מסכימה לשלום – בית. האשה: סבלתי ג' שנים ממנו, הרביץ לי, איים בסכין, יש לי עדים ע"ז מה שעשה לי, אבל יפסידו כסף זמן ועבודה. אין לי עדים. ביה"ד: ישלמו הוצאות העדים וההפסד. האשה: יש לי עד אחד שכן והוא חולה ולא יכול לבוא להעיד.

האשה חזרה על דבריה גם בפנינו: גם אם הוא יחזור לעפולה אינני מסכימה לשלום בית, הוא מרביץ לי עם סכין, רוצה לשחוט אותי, אני מסכימה לגט אבל הוא יתן לי הכתובה בסך עשרים אלף.

הנה, כל הטענות שיש לה כלפי בעלה שהרביץ לה ואיים עליה – הם מהתקופה שהמשיכו לחיות ביחד ורק אחרי שנעלם מהבית, החליטה האשה לנתק את קשר הנישואין שביניהם.

גם הבעל מוכן לגרש את אשתו, אך לא מוכן לשלם לה תוספת כתובה, וכך אמר ב"כ הבעל לפנינו: הבעל מסכים לגרש את אשתו והוא מוכן לשלם לה ע"ח כתובתה רק אלפיים ל"י, הוא פועל ואין לו ממה לשלם יותר. הוא דורש לפטור אותו מחיוב המזונות הואיל והאשה הצהירה שהיא לא מוכנה לגור עם בעלה לא כאן ולא כאן.

אלא שבניד"ד גם לאשה דין מורדת, אחרי שהצהירה בביה"ד שאינה מסכימה להשלים אתו גם אם יחזור לעפולה, ורצונה בגט ודורשת כתובתה."

וראה גם האמור בפסקי דין רבניים חלק ח פס"ד עמוד 323:

"וז"ל רבינו ירוחם (משרים נתיב כ"ב ה"ח): וכ' מורי הראב"א כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לה אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא. ומיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו ולאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."

ועי"ש עמוד 324:

"וע"כ נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאשה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוס' כתובה, משא"כ במקרה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה.

כפי האמור לעיל, נראה מתוך מרשם ביה"ד האזורי שאין בידי האשה להוכיח טענותיה כלפי בעלה שהוא מרביץ לה וכו'. גם בעצם הטענות הנ"ל יש לציין כי כל השנים שחיו יחד – בטרם עזב הבעל בית האשה – לא שמענו שהאשה התלוננה על בעלה, ולא הגישה שום תביעה לביה"ד.

אולם מכיון שבהחלטת ביה"ד האזורי מיום ג' בתמוז תש"ל נאמר: ביה"ד קובע ישיבה לשמיעת העדים... הישיבה הנ"ל לא התקיימה וביה"ד הוציא את ההחלטה המעוערת. ולכן מחזירים את התיק לביה"ד האזורי בחיפה לתת אפשרות לאשה להוכיח את טענותיה. בינתיים מעכבים פס"ד המזונות עד שיתברר בביה"ד אם אמנם יש בידיה הוכחות להוכיח טענותיה או לא. לאור האמור: מחזירים את התיק לביה"ד האזורי ע"מ לתת אפשרות לאשה להוכיח טענותיה, ולפסוק בהתאם."

ואלו הנקודות העולות לעיון לאחר לימוד הפד"ר הנ"ל:

א. בנידון שם האשה אמרה "אני מסכימה לגט" ולא דרשה גט ובכל זאת לדבריהם זה מתאים להגדרה של רבינו ירוחם "לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה", ונראה לי שזה דומה לנידון דידן בתיק זה.

ב. הצהרתה של האשה האמורה בפד"ר שם "גם אם הוא יחזור לעפולה אינני מסכימה לשלום בית" דומה למצב בתיק שלפנינו ודי בכך כדי להחשיבה למורדת.


ג. בנידון הפד"ר שם, אילו היתה האשה מביאה הוכחות לטענתה שהבעל איים עליה בסכין לא היתה מפסידה את תוספת כתובתה. אבל חובת ההוכחה עליה, ולא אמרינן שהיא מוחזקת בתוספת כתובתה. וכנראה שהטעם הוא שמרידתה וודאית אלא שנותנת אמתלא שאינה מוכחת. ובנידון דידן הצהיר ב"כ האשה שאין לו ראיות לטענותיה על אלימות הבעל ומשפחתו.

ד. לפי רבינו ירוחם לא בעינן הכרזות להפסידה תוספת כתובה אלא בעינן י"ב חודש, ובנידון דידן הם פרודים זמן רב יותר.

ה. הנקודה העיקרית המבדילה בין תיק דידן לבין הפד"ר הנ"ל היא העובדה שבנידון דידן האשה אכן תבעה שלום בית בהתחלה אלא שלבסוף הסכימה להתגרש. אבל היות ותביעתה לשלום בית לא נראית כנה, לאור סירובה לחזור לאזור הצפון וסירובה לייעוץ זוגי, נראה שחובת ההוכחה עליה ולכן אינה זכאית לתוספת כתובה.

אולם למעשה היות והדבר תלוי בשיקול דעת ואינו יכול להתברר עד תומו לפי הנתונים שבתיק, ובצרוף הדעות שגם עיקר כתובה הוא סכום נכבד השווה להוצאות מינימום למחיה לשנה, לכן על דרך פשרה יש לפסוק לאשה סך של 20,000 ש''ח בתשלומים של 1000 ש''ח לחודש.

הרב מיכאל בלייכר – אב"ד

לאחר העיון בתיק על כל החומר שבו, וכפי שהוצגו הדברים ע"י כב' הרה"ג ר' יצחק אושינסקי שליט"א, נראה לי שלכאורה אין מקום לחייב הבעל בכתובה. זאת משום שהוכח כי האשה עזבה הבית לפתח תקווה, והוברר עוד עפ"י הודאת האשה ג"כ כי הבעל פנה אליה לייעוץ זוגי והיא סירבה. גם לאחר שבי"ד לערעורים נתן אפשרות לאשה לחזור לגור עם הבעל לכל הפחות באזור מקום עבודתו, גם אפשרות זו לא נוצלה ע"י האשה בתואנות שונות. למעשה האשה סירבה לשתף פעולה בניסיון לשלו"ב. א"כ הרי שאין לה זכאות לכתובה, וראה פד"ר א עמ' 271 ואילך וע"ע ב"ש סי' ע"ה סקיז, ובכאן שבני הזוג גרו כמה וכמה שנים בעפולה, ולא הוכחה בוודאות שום סיבה לעזיבת האשה ודרישתה לעבור למקום אחר, ומה עוד שכאן פרנסתו. מכל זה נראה דאין לה כתובה.

ואם אנו דנין אותה כמורדת, עיין תשבץ ח"ג סי' פו (הובא בהגהות רעק"א באה"ע סי' ע"ה אות א) דאין צורך בהכרזה, עיי"ש דבריו (גם י"ל דפסקי הדין וביניהם של ביה"ד לערעורים מהווים כהכרזה).

מכל זה נראה דאין לחייב הבעל בכתובתה.

אולם ע"ע בתשובת שיבת ציון, הו"ד בפת"ש סי' נ"ב ס"ק ב', ושם כתב דרוב מחלוקת בקביעות מקום הדירה בא מחמת קטטה וכו', אבל כשהיא אומרת וכו', מ"מ לא נכון הדבר להיות נחפז לדון בה דין מורדת עיי"ש בדבריו.

עוד יש לדון לפטור הבעל לכה"פ מתוספת הכתובה, דבכל מצב לפי העובדות שבתיק, אף אם לא נוכל לומר שהיא מורדת גמורה, אבל יש לפוטרו לכה"פ מתוספת כתובה באשר י"ל דהינם לכה"פ מורדים זע"ז, אשר על כן נ"ל לפסוק מכח פשרה, וכמבואר בדברי עמיתי הרה"ג שליט"א, סך של 10,000 ש''ח, ב-10 תשלומים שווים.

הרב ישראל דב רוזנטל – דיין

לאור האמור נפסק כי הבעל חייב בכתובת אשתו בסך 10,000 ש''ח, והוא רשאי לפרוע סכום זה בעשרה תשלומים של 1000 ש''ח לחודש.

החלטה זו נתנה ברוב דעות.

באשר למזונות אשה עד ליום הגט, נפסק כאמור בנימוקיו של הרב אושינסקי.

ניתן ביום כ"ז בתמוז התשע"ב
(17/07/2012)