לפנינו תביעת הבעל לחייב את אשתו לקבל את גיטה.

עובדות והליכים
בני הזוג נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1977 ומנישואין אלו נולדו להם ארבעה ילדים. לפני כאחד עשרה שנה פרץ משבר בחיי הנישואין של בני הזוג. לטענת הבעל, המשבר פרץ לאחר שהתגלה לו כי אשתו מנהלת מספר מערכות רומנטיות עם גברים זרים במשך שנים ארוכות. לדבריו, כתוצאה מההתנהגות הבוגדנית של האשה, הוא נאלץ לעזוב את הבית לפני כשנתיים וחצי, ועבר לגור עם אשה אחרת בבית נפרד והוא מנהל איתה מערכת יחסים וחיים חדשים.

בדיון שהתקיים ביום ב' בכסלו תשע"ב (28.11.11), טען הבעל, כי רוצה הוא להתגרש מאשתו וזאת בשל משבר שנוצר בחיי הנישואין שלהם בעקבות בגידתה של אשתו לכל הפחות עם גבר אחד. והאחרון הכביד שאף ראה אותם מקיימים יחסי אישות. האשה מנגד טענה כי לבעל היו כמה בגידות וכיום יש לבעלה מאהבת ומתגוררים וחיים יחד מזה כשנתיים. הבעל אכן הודה בכך שהא חי עם אשה אחרת.

האשה אף הוסיפה, שהבעל לא הקשיב לה במהלך שנות נישואיהן ולכן היו "בגידות משותפות" (ראה שורה 10 לפרוטוקול הדיון) והסיבה לכך, מפני שלא היו ביניהם חיים משותפים.

לאחר שבית הדין שמע מפיה של האשה את הודאתה המפורשת "שהיו בגידות משותפות", בית הדין פנה לאשה והבהיר לה שעליה לדעת שמבחינת ההלכה היא נאסרה לבעלה, כיון שבעלה מאמין לדבריה במה שהיא אומרת שזינתה תחתיו. ומה גם שהבעל אינו חי מפיה שאמרה שהיו בגידות משותפות, שהרי לדבריו, אף ראה שקיימה יחסי אישות עם גבר זר.

במהלך הדיון הבהיר בית הדין את עמדתו שלאור דברי האשה, אין צורך בקיום דיון להוכחות לביסוס עילות הגירושין, כיון שהם מודים זל"ז שהיו בגידות משותפות.

בית הדין הציע לצדדים להיבדק במכונת אמת (פוליגרף) על מנת לבדוק אם קיימו מערכות יחסים מחוץ לנישואין. הבעל הסכים להיבדק במכונת אמת אך האשה התנגדה. ב"כ האשה נימקה את התנגדותה בטענה כי המוציא מחבירו עליו הראיה, ולדעתה בדיקה במכונת אמת אינה אמינה. בהחלטת בית הדין בתאריך הנ"ל נתבקשו הצדדים להגיש סיכומים הלכתיים לעמדתם בעניין הכתובה וחיוב בגט.

בשלב זה החליפה האשה את ייצוגה בבית הדין ואת הסיכומים הגישה עו"ד וטו"ר לאה ציגנלאוב.

לאחר הגשת הסיכומים נקבע מועד נוסף לחקירת האשה בגין טיעוניה בסיכומים שלא התכוונה בדבריה בדיון הראשון לבגידה במובן של יחסי אישות אלא ידידות גרידא, ושזו אמירה שבעולם החילוני מקובלת גם ליחסי ידידות.

בפתח הדיון השני שהתקיים ביום כ"ד בניסן תשע"ב 16.04.12 טענה ב"כ האשה כי האשה מעוניינת בשלום בית.

בית הדין פנה לב"כ האשה באומרו לה: בדיון הקודם האשה הסכימה להתגרש למרות שבתחילת הדיון לא היתה שלימה עם עצמה להתגרש. הסכמה זו צוינה בהחלטה שניתנה ביום ב' בכסלו תשע"ב 28.11.11 ולא ביקשתם לערער על כך, ומה פשר הנסיגה מהסכמתה להתגרש.

לשאלת בית הדין אל האשה, האם רוצה שלום בית ענתה, "כי היא רוצה שלום בית עם האיש הזה."

בית הדין הבהיר לאשה שאינו מאמין בכנות ואמיתות בקשה זו, שהרי האשה לא פונה אל הבעל ואף לא מסתכלת עליו.

לשאלה נוספת של בית הדין את האשה, "אם תקבלי את כל מה שאת טוענת שמגיע לך במסגרת איזון משאבים, האם תסכימי לקבל את גיטך", השיבה בחיוב, "אבל קודם כל אני צריכה לקבל את כל מה שמגיע לי, הוא פגע בי קשות בבגידה שלו ובכך שמנהל מערכת חיים חדשים עם אשה אחרת. אם הוא 'יקבל' את הגט לא אוכל לקבל את המגיע לי. אתם צריכים להבין שלא מגיע לו פרס לקבל את הגט לפני שיתן לי את מה שמגיע לי". עד כאן ציטוט מדברי האשה בדיון.

בדיון השלישי שהתקיים ביום כ"ט בסיון תשע"ב (19.06.12) חזר הבעל על דרישתו להתגרש וטען שהוא איתן ועומד על דעתו. האשה מנגד טענה שהיא מעוניינת בשלום בית ושהיא רוצה שבעלה יחזור הביתה מפני שזה חשוב לטובת הילדים. האשה הודתה בפני בית הדין שלא עשתה דבר למען שלום הבית. לטענת הבעל, מערכת היחסים ביניהם אינה ניתנת לאיחוי, וזאת לאור בגידות האשה עם גבר זר. הבעל אף הוסיף וסיפר, כי לפני כשש שנים נכנס בשעת ערב מאוחרת לקליניקה בה עובדת אשתו כפסיכולוגית ותפס אותה על חם לאחר קיום יחסים עם אותו הגבר (מ.ל, א). "ראיתי אותם מסדרים את הבגדים". האשה הכחישה את המיוחס לה.

בית הדין חזר והבהיר לצדדים את עמדתו, שאינו רואה שום סיכוי לשלום בית לאור הקרע רב השנים שנפער בין הצדדים.

בסיכומים שהגישה ב"כ האשה מיום כ"ד בסיון תשע"ב 14.06.12 טענה, כי האשה מעולם לא הודתה ואמרה מפורשות שבגדה בבעלה. עוד הוסיפה, דבריה של האשה בדיון הראשון "על בגידות משותפות" באו כתגובה ספונטאנית של אשה נבגדת. האשה ביקשה לקנטר את הבעל ולהתגרות בו לאחר שהוא נטש ועזב אותה לטובת אשה אחרת.

הבעל וב"כ הגיבו בסיכומיהם מיום כ"ט בסיון תשע"ב (19.06.12) לטיעון זה של האשה וב"כ, כדלהלן:

א. אמתלא מועילה רק כשהיא נראית לבית הדין כמתקבלת על הדעת. ובניד"ד הרי שהאשה מנסה להתפתל ולמצוא צידוק לדבריה ולאמירותיה הברורות והמפורשות תוך מתן פרשנויות מרחיקות לכת ורחוקות מהדעת.

ב. בדיון שהתקיים ביום ב' בכסלו תשע"ב 28.11.11, בית הדין הבהיר לאשה, שאין צורך להביא הוכחות, היות ובני הזוג מודים שהיו בגידות משותפות. כמו כן, בית הדין הבהיר לצדדים, שלפי הודאתם המשותפת, עליהם להתגרש זמ"ז. וכאן במהלך הדיון, לא ניסתה האשה לתקן ולהסביר כי לא מדובר בבגידה כפשוטה אלא רק בקנטור או במעילה באימון, כמו שמנסה לטעון עכשיו ולתת אמתלא לדבריה.

ג. האשה בטענותיה משווה את בגידתה לבגידת בעלה ("היו לנו בגידות משותפות"). והרי כלפי בעלה טוענת היא מפורש, כי בגידותיו היו קיום יחסים עם בן זוג אחר. ומשכך, ההשוואה שהאשה עצמה עשתה, מראה כי המונח בגידה אצלה הוא חד משמעי, בגידה עם בן זוג אחר.

ד. המונח בגידה או יחסים רומנטיים, גם בציבור החילוני, אין פירושו יחסי חברות קרובים אלא בגידה ממש.

דיון והכרעה
לאחר שסקרנו את הרקע העובדתי והשתלשלות הדברים, הבוא נבוא לדון בשאלות ההלכתיות העולות וניצבות בפנינו:

א. קיימא לן (כתובות כב, א) "שויא אנפשא חתיכא דאיסורא וחזרה ונתנה אמתלא לדבריה, מהני". האם כל אמתלא מהני (מועילה)? (פירוש, אשה שאסרה את עצמה על בעלה במה שאמרה לו שזינתה תחתיו ובעלה מאמין לדבריה, אם חזרה ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים לתרצם בכדי שתהיה מותרת לו, מועילה לה האמתלא).

ב. נתינת אמתלא ע"י האשה לתרץ את דבריה הראשונים, האם מועילה דוקא עבור האשה עצמה או גם עבור בעלה? אם תימצי לומר שנתינת אמתלא ע"י האשה מועילה גם עבור בעלה, כיצד הדין כשיש לבעל ידיעה מצד עצמו שאשתו אסורה לו, וכגון, שיש לו רגליים לדבר או שראה בה ערות דבר?

ג. האם מועילה נתינת אמתלא למה שנאמר בבית הדין? (כי שמא, כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד), והאם מועילה נתינת אמתלא לאחר שלשים יום?

ד. בזה"ז שיש חדר"ג שלא גרש את אשתו בעל כרחה, כיצד הדין כשהבעל אומר שראה שזינתה, האם נאמן?

א. האם כל אמתלא מועילה?
איתא בכתובות (כב, א) תנו רבנן: האשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת. והא שויא לנפשה חתיכא דאיסורא, אמר רבא בר רב הונא כגון שנתנה אמתלא לדבריה. [ופירש"י (שם ריש ע"ב) אמתלא, משל וטעם למה אמרה תחלה מקודשת אני]. וכ"פ הרמב"ם (פ"ט מהלכות אישות הל' לא) וז"ל:

"האשה שאמרה מקודשת אני ולאחר זמן עמדה וקידשה עצמה, אם נתנה אמתלא לדבריה ואמרה מפני כך וכך אמרתי בתחילה שאני מקודשת וראינו בדבריה ממש הרי זו מותרת לשני. ואם לא נתנה אמתלא או שנתנה ואין בה ממש הרי זו אסורה."

וכתב המ"מ בביאור דברי הרמב"ם "או שנתנה אמתלא ואין בה ממש" וז"ל: "ופירוש אמתלא, ר"ל, טענה הניכרת שהיא כדאי לסמוך עליה", ע"כ. וכ"פ כדברי הרמב"ם הטוש"ע (אה"ע סו"ס מז), ע"ש. וחזי הוית לגאון רבי יעקב מנשה בספרו אהל יעקב (מערכת ש, סימן ב' דף צט) שכתב וז"ל: "שויא אנפשה חתיכא דאיסורא אם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת, הכי אמרינן בפ"ב דכתובות דף כ"ב ע"א והיא הלכה פסוקה וכמ"ש הרמב"ם (סוף פ"ט דאישות) ובטושו"ע (אה"ע סו"ס מז), ע"ש.

וממה שכתב הרמב"ם (שם הלכה לא) "וראינו בדבריה ממש" נראה ברור שהאמתלא היא מסורה לבית הדין והם רואים אם יש בדבריה ממש. וכ"כ בשטמ"ק בשם הרא"ה דנאמנת האשה ליתן אמתלא לדבריה. היינו, בדברים הניכרים לנו אמת אע"פ שאינם ידועים לנו, ע"ש. ובשם תלמידי רבינו יונה כתב, פירוש אמתלא, טענה שנראית אמת. וכ"כ הריב"ש (סימן קלג) האמתלא, היינו שהיא אמתלא ראויה שדרך אישה צנועה לומר כך להציל עצמה וגם אנחנו יודעים באמתלא ההיא. דלשון אמתלא, משמע טענה שהיא ניכרת כדי לסמוך עליה, ע"ש. וכן יש לכוין לשון תשובת הרא"ש (כלל ל"ב סימן י') ופסקה להלכה בטושו"ע באה"ע (סימן קעח סעיף י), במי שהוציא קול על אשתו שזינתה ואמר שנתברר לו הדבר ואח"כ אמר שאינו אמת אלא שמחמת הכעס שהכעיסתו הוציא קול זה אם נותן אמתלא לדבריו מותרת ואם לאו אסורה, ע"ש. וזה נראה דעת המהרש"ל שהביא מרן החבי"ב בספרו כנסת הגדולה (סימן מז בהגה"ט אות ס) וז"ל: נראה לי, דשום אדם לא יוכל לעמוד על אמתלא דידיה עד שישאל לחכם שבעירו שיוכל להשיג שאמתלא ראויה היא, ואם האישה אמרה אמתלא שהיא רחוקה מן הדעת אסורה לבעלה, ע"כ. וע"ע בספר התשב"ץ ח"ד בחוט המשולש למהר"ם צרור שבסוף הספר (סימן ט"ו), ע"ש.

ובשו"ת חתם סופר חחו"מ (סימן ע"ו) כתב וז"ל:

"בודאי לא נקבל כל האמתלאות של שוטים ולא לחנם דקדקו חז"ל בפ"ב דכתובות לומר, מעשה באשה אחת גדולה שהיתה גדולה בנוי, אמרו חכמים אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, מה רצו בזה האריכות שהיתה גדולה ביחוס וגדולה בנוי, אלא לאשמועינן, אם לא היתה גדולה בנוי לא היה מהראוי להתקבל האמתלא שאמרה שרבים קפצו עליה, על כן הוצרכה ליתן פתח לדבריה שהיתה גדולה ביחוס וגדולה בנוי, והיינו מה שאמרו חכמים אם נתנה אמתלא לדבריה. וקשה מה לשון "אם" כמסתפק, הרי שמעו את האמתלא, אלא על כרחך כנ"ל אע"פ שכבר אמרה דבריה לפני החכמים, מ"מ צריך חקירה אם היא גדולה... שראוי לומר עליו כי הוא זה אמתלא", ע"ש.

וכ"כ הגאון בעל ההפלאה (כתובות כב, א ד"ה זו הלכה):

"ויש לומר לפי מש"כ הפוסקים היינו שנתנה לדבריה טעם המקובל לפני בי"ד שהוא אמת. והיינו דקאמר אם נתנה אמתלא לדבריה, רצה לומר אם מבינים הבי"ד שדבריה כינים הם נאמנת אבל אם מבינים הבי"ד שאין הטעם קרוב לאמת אינה נאמנת", ע"ש.

והניף ידו שנית בשו"ת גבעת פנחס (סי' יד) שצריך שתהא האמתלא טובה ומבוררת לבי"ד וידיים מוכיחות שֶכֵּנים דברי האמתלא, ע"ש, הבי"ד בשו"ת יד אלעזר (סי' קט דף סא ע"א ד"ה אך), ע"ש.

אחר הודיע ה' אותנו את כל זאת, שהאמתלא צריכה להיות אמתלא המתקבלת על דעת בית דין ומתיישבת על לב שומעיה, וצריך שיהיו הדברים ניכרים שהם אמת – כאן בנידון דידן, האמתלא שניתנה ע"י ב"כ האשה נראית רחוקה מן האמת וגם מן הדעת ואינה מתיישבת על לב שומעיה עד כדי שנוכל לקבלה ולהמליץ עליה כלשונו הטהור של הרמב"ם "וראינו בדבריה ממש".

ב. אמתלא שנאמרה ע"י האשה, האם מועילה גם לבעל? ואם תימצי לומר שמועילה, כיצד הדין כשיש לבעל ידיעה מצד עצמו שאשתו אסורה לו ?
אולם גם אם היינו רוצים לקרב את הרחוקים ולקבל אמתלא זו ולומר שהיא אמתלא נכונה וטובה. מכל מקום כאן, כיון שהבעל הודה שמאמינה ואינו מאמין לאמתלא שנתנה, יש לעיין אם האמתלא שלה מועילה לעקור שויא נפשיה חתיכה דאיסורא של הבעל.

דין זה נפתח בדברי המהרי"ט ח"ב (האה"ע סימן א') שכתב, מי שאמרה לו אשתו שזינתה ואמר הבעל שהוא מאמין שהדברים אמת הרי יש במשמע דקים ליה דמילתא דקושטא היא ושויא אנפשיה חתיכא דאיסורא ומחמת דבריו אלו נאסרת עליו ותו לא אהני ליה אמתלא. והרשב"א עצמו הביא, באומרת טמאה אני לך ואמר לה בעלה שמאמינה איהו נמי שויא חתיכא דאיסורא ואסירה ליה לעולם אפי' אם תחזור האשה ותאמר באונס היה. כמ"ש המגיד משנה בשמו (בפרק כד מהלכות אישות). והם הם דברי התוס' בשִלְהֵי נדרים (צא, ב). משמע, שדיבורו של הבעל עושה רושם שלא מכח דבריה דאי לאו דאמר לה הכי היתה נותנת אמתלא לדבריה, עכשיו שנתן האמנה לדבר חשיב כהודאה ושוי נפשיה חתיכא דאיסורא שאל"כ היה לו לשתוק. ובהכי ניחא מה שסיימו שם התוס', ויש אומרים שמשמתינן ליה על שגרם שתיאסר אשתו עליו ועובר על חרם רגמ"ה. דקשה שהרי לבו אנסו שנראה לו שהדברים כנים ורגלים לדבר אלא דפשע במה שהוציא בשפתיו ואומר שמאמינה שעכשיו אינה יכולה לתת אמתלא לדבריה משום שבדיבורו שויא חתיכא דאיסורא, ע"ש.

וכדברי המהרי"ט ראינו מצינו לאחד מחכמי ירושלים שכתב כן הלא הוא רבי מרדכי הלוי [דברי קודשו נדפסו בתוך דברי הנימוקי יוסף בסוף נדרים (דף כז ע"א מדפי הרי"ף)] שהעלה, כיון שהבעל האמינה איקבע איסורא לגבי דידיה, וכשנותנת אמתלה לא אתי דיבור דידה ומבטל לדיבור דידיה דלגבי דידה דוקא מועילה האמתלה. והביא ראיה לדבריו מדברי התוספות והרשב"א (נדרים צא, ב) הנ"ל [הביאו דבריהם הרב המגיד (בפכ"ד מהלכות אישות הל' יח) ומהרי"ק (סי' ק"י)], והרי לך לשונו:

"ומיהו נראה, דאף למשנה אחרונה אם אומרת אשה טמאה אני לך ואמר הבעל שמאמינה דאסורה לו דאיהו שויא לנפשיה חתיכה דאיסורא ואפילו תחזור בה האשה ותאמר באונס היה. וכתב עוד שם, שמדברי מהר"ם בן ברוך שכתב דבנתנה אמתלה נאמנת. אין להביא ראיה שחולק על דברי התוס' והרשב"א, מפני שהוא מדבר כשהבעל לא אמר שמאמינה אבל כשאומר הבעל שמאמינה לא מועילה אמתלא." עכ"ד וע"ש.

ונראה להקשות ביסוד סברת המהרי"ט הנ"ל, כיון שדברי הבעל מבוססים על האשה והיא נתנה אמתלה לדבריה הרי נעקר היסוד ונפל הבנין והבעל שבא מכוחה לא יהיה עדיף ממנה, וא"כ לה לא תועיל לו האמתלא שנתנה לדבריה. וכבר הרגיש בהערה זו המהרי"ט עצמו ונתן טעם לדבריו, כיון שהבעל הודה שמאמינה יש במשמע שהוא יודע רגליים לדבר עוד שלא מכוח עדות העד, וכמ"ש התוס' דהרי אם לא היה אומר שמאמינה היתה נותנת אמתלה לדבריה שבאונס היה, עכשיו שהאמינה חשיב כהודאה ושויא נפשיה חתיכה דאיסורא. וזהו שכתב ר' מרדכי הלוי, שהאמתלה שלה מועילה לעקור את הודאתה והאיסור שלה של שויא נפשיה חתיכה דאיסורא פקע, אבל האיסור שלו היאך נפקע שהרי במה שהאמינה כבר שויא הוא חתיכה דאיסורא ואילו לא היה לו רגלים לדבר לא היה מאמינה, הרי שיש איסור על עצמו בנפרד מהאיסור שלה והאמתלה שלה מועילה לאיסור שלה ולא לאיסור שלו. ומה שכתב המהרי"ט "רגלים לדבר" צריך לומר בכוונתו, לא שיש במציאות רגלים לדבר אלא שיש שני מיני רגלים לדבר, אם במציאות ראינו או העידו עליה עדים בדברים מכוערים שזה נחשב רגלים לדבר, ובזה לא מיירי המהרי"ט אלא שבמציאות אצל האשה לא ראינו רגלים לדבר. אולם אנו תולים לומר מדוע הבעל אומר שמאמינה כנראה שיש לו איזה רגלים לדבר בכך, ע"כ.

אולם עיין למהר"י באסן בתשובה (סי' פו) שנשאל ממש באותה שאלה שנשאל המהרי"ט והעלה שמצד הודאתה והאמתלא אינה נאסרת, ומה שהביא מהרי"ט ראיה מהתוס' נראה מדבריו שהוא אינו מפרש שטענת אונס של האשה הוי אמתלא אלא שהתוס' מיירי בחזרה בלא אמתלה, ואף שבשו"ת מהרי"ט ח"א בסופו הסכים מהר"י באסן להחרים הבעל ולהכריחו לגרש, זה מחמת שכבר עשה הבעל מעשה שגירשה משום שם רע ובזה לא מועילה אמתלא וכמבואר למעיין היטב בשו"ת מהר"י באסן ומהרימ"ט, אבל לו לא היה עושה הבעל מעשה זה, בפירוש כותב מהר"י באסן שהיה מתיר לבעל. הרי דפליג על מהרי"ט ביסוד זה שאמתלה של האשה לא תועיל לבעל, ע"כ. וכן המהרש"ל בים של שלמה (יבמות סי' יח) פליג וס"ל שאמתלה שלה מועילה גם כלפי בעלה וראייתו ממ"ש מהרי"ק שיש חולקים על סברא זו, ע"ש. אולם הרב מרדכי הלוי שם כתב דיש חולקים הכוונה אם מנדין עתה כשיש חרם דרבינו גרשום ולא לענין האמתלא שבזה כולי עלמא מודו שלא מועילה, ע"ש.

והגאון רבי עקיבא איגר בתשובה (סי' קיא) דחה גם כן הראיה מהתוס', וכתב שי"ל שטענת האונס של האשה אינו אמתלא אלא חזרה. שכשאמרה תחילה טמאה אני לך, משמע שבאה לומר לו שאסורה היא כיון שזינתה ברצון, ולחזור בה ודאי שאינה יכולה אבל באמתלא י"ל כיון שמאמין לדבריה וע"י אמתלא נעקרו דבריה בטלה הנאמנות. ואף שדחה הראיה מהתוספות לא מלאו לבו להתיר וסיים וכתב, כיון שמדברי הרמ"א בהגה (אה"ע סי' קעח ס"ט) משמע שיש בזה מחלוקת ויש דֵּעה שסוברת שלא מועילה האמתלא קשה להקל נגד דברי הרמ"א בכוונת התוספות. וציין לעיין בדברי המהרי"ט הנ"ל. ונראה כוונתו בזה, דלפי המהרי"ט מתיישבת השאלה ששאל דאף שמאמין לדבריה הרי הם נעקרו ע"י האמתלא ועל כן בטלה הנאמנות של הבעל ג"כ, דכשאומר שמאמין סימן שיש לו רגליים לדבר לכך, והאמנתו נשארת בתוקפה, ע"ש. וע"ע שם דבתחילת התשובה כתב, דאם היתה האמתלא טובה ומקובלת לבית דין היה צד גדול להקל. ולבסוף כתב, דקשה להקל נגד דברי הרמ"א בכוונת דברי התוס'. ואפשר לומר שאילו היתה אמתלא טובה מאד היה סומך על החולקים שכתב הרמ"א אולם כשאין האמתלא כ"כ טובה לא יכול לסמוך עליה, ע"ש. ועי' בשו"ת נוב"י מהדו"ק (חאה"ע סי' יב) במעשה שנתנה האשה אמתלה שעיניה נתנה באחר, וכתב, שאמתלה זו אינה מועילה. וסיים, שאם תתן אמתלה אחרת יודיעני ואז נחכם לה, ע"ש. משמע מדבריו, שבאמתלא טובה אף שהבעל מאמין לה מועילה האמתלא אף לגבי דידיה.

ובנידון דידן יש לומר שאף לסברת החולקים על המהרי"ט ורבי מרדכי הלוי והי"א שכתב הרמ"א וסבירא להו שמועילה האמתלא של האשה אף עבור בעלה, מודים כאן שלא תועיל האמתלא, מכיון שהבעל טוען שראה אותם מסתגרים בקליניקה לבדם בשעה מאוחרת ומסדרים את בגדיהם, והוא בטוח שקיימו יחסי אישות. ושאני בנידון של המהרי"ט ודעימיה שמועילה האמתלא שלה כיון ששאלנו אותו אם ראה איזה כיעור בה או איזה רגלים לדבר והודה שלא ראה בה דבר רע מעולם והוא מתבסס רק על הודאתה, הרי כשנעקרת הודאתה נעקרו דבריו. משא"כ כאן דבריו לא נעקרים אלא מטעם שאנו תולים שודאי יש לו איזה רגלים לדבר שבצירוף הודאתה הוא מאמין בלבו שהדבר אמת. ועיין בשו"ת כתר כהונה כ"ץ (סי' סו דף ס טור ד ד"ה לפ"ז) שכתב, כשיש רגלים לדבר שזינתה מהני אמתלא דידה אפי' כנגד הבעל כשאומרת אנוסה הייתי, ע"ש.

וצופה הייתי בדברי מרן הראש"ל הגאון בן ציון מאיר חי עוזיאל בשו"ת משפטי עזיאל חאה"ע ח"ב (סי' כד) שנשאל, בדבר איש ואשה שבאו לבית הדין וטען הבעל שאשתו הודית לו שזינתה עם פלוני, והחשוד ההוא הובא לבית הדין והעיד שהאשה הסיתה אותו בדבריה החמודות ונתפתה לה והתעלל בה וזנה עמה, והאשה גם היא הודית בבית הדין לכל דברי העד (החשוד), אחרי ימים חזרה האשה ובאה עם בעלה לבית הדין והכחישה דברי העד שלא בפניו ונתנה אמתלא לדבריה שמה שהודית כן היה מחמת שכעסה על בעלה שמעליל עליה כזאת ומרוב כעסה נטרפה דעתה והודית לדברי בעלה והעד החשוד. והבעל אומר שהוא מאמין לדבריה והודאתה הראשונה שהודית בפניו וגם בבית דין. ואינו מאמין לאמתלא דידה שהיא אמתלת שוא ותובע לחייב את אשתו לקבל ממנו את גיטה ולהפסידה כתובתה. ושם בתוך התשובה באות ד (עמ' עד) הביא דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים שאמתלא שאינה נראית לבית דין אמת, אינה אמתלא. והוסיף שם לסניף את דברי הגרעק"א ז"ל בתשו' (סי' ס' בשם ההפלאה) לבטל אמתלא זו שהרי באומרת אשת איש אני דמהני אמתלא, הוא דוקא בלא אמרה כן בפני בית דין אבל אם אמרה כן בבית דין כיון דנאמנת מדין עדות כיון שבידה לקדש את עצמה אינה חוזרת ומגידה באמתלא כמו אנוסים היינו מחמת נפשות שאינם נאמנים ואין לך אמתלא גדולה מזו, ע"כ. ואף אנו נאמר בנדון דידן כיון שהיא נאמנת מדין שויא אנפשה חתיכא דאיסורא, שוב אינה הוזרת ומגידה לבטל דבריה על ידי איזו אמתלא שהיא, ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין.

ג. האם אמתלא מועילה גם למה שנאמר בבית הדין וכן לאחר שלשים יום?
הנה מרן הראש"ל רבינו עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאה"ע סי' ו) האריך הרחיב בזה כיד ה' הטובה עליו, וזת"ל: לכאורה נראה בהא דקי"ל בכתובות (כב, א) אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. י"ל שבנ"ד אינם נאמנת, הואיל והאמתלא נאמרה לאחר שעברו יותר משלשים יום מיום הודאתה הראשונה, וכבר הוחזק הדבר בב"ד. וכמ"ש הבית שמואל (סי' יט סק"ב), דלא מהניא אמתלא אלא בתוך ל' יום, אבל לאחר מכן לא מהני, ע"ש. וכ"כ השבות יעקב ח"ג (סי' קט). והדגול מרבבה יו"ד (סי' קפה סק"ב). וכ"כ בשו"ת אריה דבי עילאי (חאה"ע ס"ס כג). ובשו"ת די השב (חאה"ע סי' ז). ובשו"ת מהרש"ם ח"ד (סי' כו), ע"ש. וכ"כ הרב סדרי טהרה יו"ד (סי' קפה) בד"ה ועיין בפרישה, שכ' וז"ל, ומ"ש הפוסקים באה"ע (סי' מז) דמהני אתמלא אפשר שכל זה כל זמן דלא אתחזק ע"י אמירה דידה שלשים יום, אבל היכא דאתחזק אפשר שלא יועיל אמתלא, שמכיון שנהרגים על ידה מהיכא תיתי שיועיל אמתלא. וצ"ע, ע"כ.

ואולם עיין בשו"ת הריב"ש (סי' תצח) שכתב, שאף שהוחזקה במקודשת ע"פ דיבורה לזמן מרובה מהניא אמתלא, ע"ש. ומוכח דאף לאחר שלשים יום מהני אמתלא, מדקאמר שהוחזקה במקודשת. וכמ"ש בירוש' (פ' עשרה יוחסין ה"י), וכמה חזקה שלשים יום. וכן העלה בשו"ת פני יהושע (חאה"ע סי' א) שאף לאחר ל' יום מהניא אמתלא, ע"ש. וכן בשו"ת דברי חיים מצאנז (חאה"ע סי' ב), הביא דברי הסדרי טהרה הנ"ל, וכ' ע"ז, שהוא דוחק עד מאד, שהרי בסוגיא עצמה בש"ס בכתובות (כב, א) איתא, לימים עמדה וקידשה עצמה. משמע, שאפי' לימים הרבה מהני, ואף שבירוש' [פ"ב דכתובות ה"ה] איתא למחר עמדה וקידשה עצמה, לא על חנם שינה הש"ס דידן בזה אלא בכדי להשמיענו דמהני אפי' אחר כמה ימים, ע"ש. וכיו"ב כ' בשו"ת זכרון יוסף (חאה"ע סי' ח דס"ט ע"ג), ע"ש. גם בשו"ת בית אפרים (חאה"ע סי' א) כ', שדינו של הבית שמואל אינו מוחלט, שבתשו' הרמ"א (סי' ב) מוכח שאף לאחר ל' יום מהניא אמתלא, היכא דלא הוחזק אלא מפי עצמו וע"י דיבור בלבד, ע"ש. והובא בפתחי תשו' אה"ע (סי' א ס"ק יד), ע"ש.

ועיין בשו"ת הב"ח (סי' צח) בד"ה אכן, שכתב, ואפילו חוזרת בה ואומרת שלא אמרה מתחלה שזינתה בדרך קבלת תשובה, אלא לפי שעיניה נתנה באחר, אפ"ה לא היינו שומעים לדבריה האחרונים, דדוקא כשהיו דבריה הראשונים חוץ לב"ד מועילה נתינת אמתלא לדבריה, אבל בנ"ד שהודית בפני ב"ד בתורת הודאה גמורה לא מהניא אמתלא, ע"ש. וכיו"ב כ' הגאון הפלאה בכתובות (כב, א) בד"ה והא שוייה אנפשיה חד"א, שאם ההודאה היתה בפני ב"ד לא מהני אמתלא, ע"ש. ולפ"ז בנ"ד היה נראה דלא מהניא אמתלא הואיל והודו מתחלה בפני ב"ד ושאחד"א. אולם הגאון רעק"א בתשו' (ס"ס פה), כ' לפקפק ע"ד ההפלאה הנ"ל, שהרי אין האשה נאמנת בזה מטעם עדות, כדי שנאמר שאינה חוזרת ומגדת אפי' באמתלא, אלא רק שאוסרת עצמה מדין שויא אנפשה חד"א, וא"כ גם כשהודית בפני ב"ד שפיר מהני אמתלא, ע"ש. ושם עוד (בס"ס קי) כ', ומ"מ נ"ל לצדד לחלק דמסתימת הפוסקים גבי א"א אני, ומדברי הרמ"א בהגה (סי' ד סכ"ט) בשם הרב מריזבורג, לא משמע דמיירי דוקא חוץ לב"ד. ולכן חוזר ומגיד באמתלא אע"פ שהודה בב"ד, ע"ש. והפתחי תשו' (סי' מז סק"ב) הביא דברי ההפלאה והגרע"א הנ"ל.

אולם באמת מצאנו לחד מן קמיא שכתב במפורש נגד סברת הב"ח וההפלאה הנ"ל, שזהו לשון בעל העיטור (הל' קידושין החלק השלישי), אר"ה א"ר מנין לאב שנאמן לאסור את בתו וכו', ואם אמר בבית דין קדשתיה, וחזר ואמר לא אמרתי בפניהם, הרי זו בחזקת מקודשת, אבל אם לא כפר באמירתו אבל אמר לא קדשתיה, אם נתן אמתלא לדבריו נאמן, ואם לאו אינו נאמן. כדאמרינן באמרה אשת איש הייתי וכו'. עכ"ל. הא קמן שדעת רבינו בעל העיטור דמהניא אמתלא אף היכא דשוי אנפשיה חד"א בפני ב"ד. וכן העיר בזה בשער החדש על העיטור (שם אות כ) ע"ד הפתחי תשו' בשם האחרו' הנ"ל שנעלם מהם דברי רבינו, ע"ש. וע' בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סי' פ) שהביא ג"כ דברי בעל העיטור דלא שאני לן בין הודה בפני ב"ד לחוץ לב"ד, ע"ש. ועיין בשו"ת ידי דוד קראסו (סי' קו דף קיב רע"א), שהביא לשון המהריב"ל (סי' מא) שהעתיק לשון בעל העיטור הנ"ל, והשיג מכאן ע"ד הב"ח בתשו' הנ"ל דמפליג בין אם הודית בב"ד להודית חוץ לב"ד, ע"ש. גם הגאון מסקאלא בשו"ת בית שלמה (חאה"ע סי' עב) פסק שלא לחלק בזה, ולעולם מהניא אמתלא אף לדבריה הנאמרים בפני ב"ד, ובהגה מבן המחבר (שם אות ב) הביא שכן העלה בשו"ת מהרא"ס מרגליות (סי' נו), והוכיח כן להדיא מדברי בעל העיטור, ע"ש. וע"ע להגאון חכם צבי (ס"ס מד) שכ', ומה שביקש אותו למדן לומר דדוקא באשה שאמרה א"א אני מהניא אמתלא, אבל בנידון שלפנינו שע"י חקירת ב"ד אמר כן, לא מהניא אמתלא. לאו מילתא היא, דאשת איש הייתי מאן לימא לן דלאו בפני ב"ד הוא ועל פיהם, הא סתמא תנן, ע"ש. ואמנם בנו הגאון בשו"ת שאלת יעב"ץ ח"ב (סי' קיב), העיר ע"ז בזה"ל, ולע"ד דינא קאמר ההוא צורבא מרבנן, דכה"ג קי"ל בחו"מ (סי' פ), שאע"פ שכל זמן שלא כפר בב"ד חוזר וטוען, מ"מ בכפר או הודה בפני ב"ד ויצא שוב אינו נאמן לחזור ולסתור דבריו הראשונים מחיוב לפיטור, וכ"ש היכא דשויא אנפשיה חד"א. ועל כרחנו ההיא דא"א אני לא מתוקמא באמרה כן בפני ב"ד, דהיכא דאמרה דרך הודאה בב"ד, ואפי' אמרה כן בפני שנים ואמרה הוו עלי עדים, פשיטא לי דאסרה נפשה אכו"ע, ותו לא מציא הדרא בה אף באמתלא, ע"כ. אולם בהגלות נגלות דברי בעל העיטור הנ"ל, בזה יפה כח האב מכח הבן, שאפי' הודית בפני ב"ד מציא למהדר בה ע"י אמתלא.

ואשר כ' להוכיח מההיא דקי"ל בחו"מ (סי' פ), הנה יש מקום לחלק בזה בין איסורא לממונא. וכמ"ש להדיא החלקת מחוקק (סי' קטו ס"ק כב), דהא דקי"ל אשה שאמרה א"א אני ואח"כ אמרה פנויה אני נאמנת כשנותנת אמתלא, אע"ג דבחו"מ (סי' פ) קי"ל, דביצא מב"ד אינו חוזר וטוען אפי' ע"י אמתלא, שאני איסורא מממונא, דהודאת ממון כעדים דמי וכו', ע"ש. גם הנוב"י קמא (חאה"ע סי' ח) כ' לחלק בזה בין איסורא גרידא דמהני אמתלא, לאיסורא דאית ביה ממונא דלא מהני, ע"ש. וע"ע בהפלאה כתובות (כב, ב) ד"ה והנה ובקצות החושן (סי' פ סק"א). ובשו"ת שואל ומשיב חמישאה (סי' פג). ובשו"ת שמן רקח ח"ג (סי' יד, דמ"ט ע"א). ובשו"ת מהר"ם שיק (חאה"ע סי' קנג). ואכמ"ל. ואיך שיהיה מי ירהיב עוז לחלוק על בעל העיטור הנ"ל. וכן מוכח להדיא בתשו' נוב"י קמא (חאה"ע סי' ס) בד"ה ועוד (הראשון), דמהניא אמתלא גם כשהודית בפני ב"ד. וכן פסק בפשיטות הגאון מהר"ח מוואלוזין בשו"ת חוט המשולש (סי' ג), שגם בנחקרה עדותה בב"ד מהני אמתלא לחזור בה. וכ' להביא ראיה לזה מדברי הרשב"א בתה"א. (אולם אין ראיתו מכרעת, א) ע"ש. וכ"פ בשו"ת מהרש"ם ח"ד (סי' כו), ע"ש. ואנכי הרואה להגאון חזון איש (נשים, סי' נט אות כד) שכ', דמסתברא דלא מהני אמתלא לחזור בו מהודאתו שבב"ד, כמ"ש ההפלאה (כתובות כב, ב), ע"ש. וכיו"ב כ' בשו"ת משפטי עוזיאל (חאה"ע סי' כד אות ד, הובאו דבריו לעיל), שיש נימוק חשוב בנידונו לבטל האמתלא, ע"פ מ"ש ההפלאה דבהודית בב"ד לא מהניא אמתלא. ואע"פ שבשו"ת הגרע"א (סי' קי) כ' לדחות סברת ההפלאה, נראה שגם הגרע"א לא סמך על דחיה זו בלבד, אלא הוסיף עוד טעם וכו', ע"ש. ולפי האמור, הא קמן שכיון שרבים וכן שלמים תפסו במושלם דשפיר מהניא אמתלא על הנאמר בפני ב"ד, וכדברי רבינו בעל העיטור, הכי נקטינן למעשה. וכן העלה בשו"ת אור לי (סי' קכט אות כט), ע"ש. וע' בשו"ת אהלי אהרן ח"ב (סי' ג) מ"ש בנידון המשפטי עוזיאל הנ"ל, ע"ש. וע"ע בשו"ת שואל ומשיב קמא (ח"א סי' א) בד"ה והנה לברר הדברים. ודו"ק.

ד. בזה"ז שיש חדר"ג שלא גרש את אשתו בעל כרחה,
כיצד הדין כשהבעל אומר שראה שזינתה, האם נאמן?
זה לשון הרמ"א בהגהה (אה"ע סי' קעח ס"ט):

"וי"א דבזמן הזה שיש חרם ר"ג שלא לגרש אשה בעל כרחה, אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד (הגהות מיימוני פכ"ד ומהרי"ק שורש ק"י בשי"א) דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת ואומר שמאמינה אע"פ שאינו מאמין. ומנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חרם ר"ג. והוא הדין בכל מקום שלא יוכל לגרש בלא דעת האשה. וי"א דכופין אותו ומשמש עמה (מרדכי פרק האומר), אע"פ שאומר שמאמין לדברי העד, מאחר שהאשה אינה מודה, או אפילו אמרה בעצמה: טמאה אני לך, וחזרה ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים. כן נראה לי על פי סברא זו. אבל יש חולקים וסבירא להו דאף בזמן הזה, נאמן (שם במהרי"ק, וכן משמע מהרמב"ם פכ"דמהל' אישות). ואם היה לו קטט עמה, אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד, דודאי מחמת שנאה אומר כן (שם במהרי"ק)." עכ"ל.

ועיין בפת"ש (שם ס"ק יט) שהביא מחלוקת גדולה בין רבותינו האחרונים, כיצד הדין כשהבעל אומר שראה בעצמו שאשתו זינתה, האם נאמן לאוסרה עליו בזמן הזה שיש חדר"ג. וע"ש שהביא דברי הגאון נוב"י חאה"ע מהדו"ת (סי' יא) שכתב, שהגאון טעבלי מליסא פלפל בדברי הרמ"א בהגהה זו, למה לא זכר באומר בראה שזינתה. ודעתו, שבזה הכל מודים שהיא מותרת לו שאם תאמר שנאמן, כל אחד יגיד שראה שאשתו זינתה, וא"כ ביטלת לתקנת רגמ"ה לגמרי. ודעתו לחלוק עליו ושהאשה אסורה על בעלה. וע"ש כיצד כתב ליישב דברי ההגהות מימוניות ודברי הרמ"א בתשובה (סי' יב), ע"ש. ועיין בשו"ת בר ליואי (אה"ע סי' עא, דף סב ד"ה אמנם בנ"ד) מש"כ בזה, ומש"כ בשם תשובת מהרש"ל (סי' יח) וז"ל: כל שראה הבעל דבר מכוער ומאמין שזינתה או שהאשה אומרת טמאה אני לך והבעל מאמין לדבריה, דצריך להוציאה ויתן כתובה. ואע"פ שמסיים שם, דכל שנתנה אח"כ אמתלא נאמנת ושריא, אעפ"כ לא נאמרו הדברים אלא באמתלא חשיבא הניכרת. וכ"כ בשו"ת אמרי מהרי"ן (סי' ז) דהיכא שהבעל אומר שראה שאשתו זינתה נאמן ולא חיישינן שמא עיניו נתן באחרת. וכן העלה להלכה בשו"ת אריה דבי עילאי (סי' כג) שבכהאי גוונא שאומר שראה שזינתה נאמן ואסור לו לקיימה וחייב להוציאה. ע"ש ודו"ק.

מסקנא דדינא
בהא נחתינא ובהא סלקינא, בית הדין מקבל את הודאת האשה בדיון, שהיו "בגידות משותפות" כפשטן של הדברים שהיו יחסי אישות, שכן דבריה נאמרו בהקשר לטענתה שהבעל בגד בה, ובודאי שהתכוונה לבגידה ממש כולל יחסי אישות של בעלה עם האשה הזרה, ואין סיבה שכאשר דברה על בגידות משותפות התכוונה לחלק את דבריה ולומר שאצלה היו יחסי ידידות.

חיזוק לכך נראה להביא ממה שבית הדין פנה לאשה בדיון והסביר לה שע"י דבריה אלו היא נאסרת על בעלה. ואם נפשך לומר, כדברי האמתלא שנאמרה ע"י ב"כ האשה, "שהאשה לא התכוונה בדבריה אלו לפירוש הפשוט של הדברים אלא כוונתה היתה לומר שהיה לה קשר עם גברים זרים קשר סתמי ולא קשר אינטימי", ודבריה של האשה בדיון הראשון "על בגידות משותפות" באו "כתגובה ספונטאנית של אשה נבגדת, ובסך הכל ביקשה לקנטר את הבעל ולהתגרות בו לאחר שהוא נטש ועזב אותה לטובת אשה אחרת". אם כן, למה לא השיבה האשה לבית הדין מיד, שלא התכוונה לבגידה במונח יחסי אישות אלא במושג של ידידות?

בנסיבות הנ"ל אין הדעת מקבלת אמתלא זו. וכבר נתבאר באריכות מפי ספרים ומפי סופרים שכל שהאמתלא נראית רחוקה ודחוקה, אין לקבלה. ובפרט בנידון דידן שהבעל מאמין לדבריה ולא מפיה הוא חי שלטענתו יש בידו ראיה לכך יותר מרגלים לדבר שראה אותם מקיימים יחסי אישות. וא"כ בכהאי גוונא אפשר שלכולי עלמא לא תועיל אמתלת האשה עבור בעלה, וכמו שנתבאר לעיל. ואפי' בזמן הזה שיש חדר"ג שלא לגרש את אשתו בעל כרחה נאמן הוא לומר שראה שזינתה וחייב להוציאה וכמ"ש לעיל בשם הפוסקים.

מוצא דבר
על פי כל האמור לעיל, האשה נאסרה על בעלה ואסור לו לקיימה וחייבת היא לקבל את גיטה גם בזמן הזה שקבלו עליהם חדר"ג.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:
א. בית הדין דוחה את האמתלא של האשה וב"כ בדבר מה שאמרה בדיון הראשון שהיו בגידות משותפות.
ב. האשה אסורה לבעלה.
ג. הצדדים חייבים בגט.
ד. הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסידור גט.

ניתן ביום י"ח בתמוז התשע"ב
(08/07/2012)