ב"ה
בית הדין האזורי חיפה
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב מיכאל בלייכר הרב יצחק אושינסקי הרב ישראל דב רוזנטל |
אב בית דין דיין דיין |
תיק מספר: | 849079-2 | |
תאריך: |
א'' במרחשון התשע"ג
(17/10/2012) | |||
תובעים |
פלונית
בא כוח התובעים עו"ד חן וייס-גלר | |||
נתבע |
פלוני
בא כוח הנתבע עו"ד עופר יחיאל | |||
הנדון: | כתובה | |||
נושא הדיון: | תביעת כתובה |
בפנינו תביעת גירושין של האשה.באשר לטענות הבעל אודות החשדות כנגד האשה, ראה האמור בפרוטוקול הדיון הנ"ל שהוא שלב מקדים לאמור בגוף ההחלטה הנ"ל, וכן מובא שם באשר לכך:
הבעל מוכן להתגרש.
הצדדים גרים תחת קורת גג אחת.
שאר הענינים מתנהלים בבית המשפט. דיון הבא ביום ראשון הקרוב.
האשה דורשת את כתובתה.
באשר לתביעת הכתובה, ב"כ הבעל מציין האשה לא זכאית לכתובתה. לאשה קשר עם גבר זר. קיים דו"ח חקירה. טוען כי האשה גרמה למעצרו של הבעל. הבעל עצור כבר כמה ימים. האשה התלוננה על אלימות הבעל. הבעל בחקירה.
ב"כ האשה מעדכנת כי כנגד הבעל יש צו הגנה לשבוע ימים.
בית הדין דן בשאלת הכתובה. הכתובה בגובה 1,800,000 ש''ח. הצדדים נישאו לפני 11 שנה. הבעל מספר כי בעת הנישואין הוא היה נהג משאית (וכן עד היום), לא הכניס נכס לנישואין, והאשה מציינת כי לבעל היו חובות בעת הנישואין בסך 80,000 ש''ח.
בית הדין שומע את ראיותיו של הבעל באשר לבגידתה של האשה. ב"כ הבעל מציג דו"ח חוקר.
בית הדין עובר על הדו"ח. בית הדין שאל את האשה מספר שאלות על אודות דו"ח החקירה.
האשה מודה כי היא היתה נכנסת לביתו של הנטען, [אלמוני], אף בשעות המאוחרות של הלילה, אך מכחישה שהיה קשר אינטימי ביניהם.
ב"כ הבעל טוען כי מה ששמענו הוא לפחות מעשה כיעור.
ב"כ האשה מוסיפה כי בתביעת המזונות כבר ניתן פסק דין בבית המשפט, התביעה הרכושית תידון באשר לכספים ולחובות. יש משכנתא גדולה על הדירה. האשה רוצה להישאר בדירה. לדבריה, לא תהיה התפתחות מיוחדת לאחר הדיון הקרוב בבית המשפט. מעריכה שיוגש כתב אישום כנגד הבעל.
למעשה הצדדים מסכימים כי הגט יסודר לאלתר, שאלת הכתובה תידון לאחר הגט ושאר עניני הרכוש יפסקו בבית המשפט.
לאור האמור, בית הדין מאשר את הסכמת הצדדים להתגרש.
על הצדדים לפתוח תיק לסידור גט.
על הצדדים להסדיר את הניתוק במגוריהם טרם סידור הגט.
בית הדין ידון בכתובה לאחר סידור הגט, בכפוף להגשת בקשה מתאימה לקביעת מועד דיון. הדיון הנ"ל, לכשייקבע, יהיה דיון להוכחות.
הופיעה האשה וב"כ, הופיע הבעל כאסיר מלווה ע"י השב"ס, וב"כ.לדיון הבא שנקבע, העד שהוזמן, מר [אלמוני] (הנטען), לא הופיע, והוזמן בשנית בצו הבאה ע"י משטרת ישראל.
ביה"ד פונה לאשה לפרש תביעתה, עונה שרוצה גט, לשאלת ביה"ד לבעל, עונה שמוכן להתגרש.
לשאלת ביה"ד עונה האשה שאינה מוותרת על כתובתה,
בקשר לתביעת הכתובה משיב ב"כ הבעל כי האשה אינה זכאית לכתובה מאחר והיא משרכת דרכיה עם אדם מסוים, האשה גרמה למעצרו של הבעל עקב תלונתה על אלימות כלפיה, והוא עצור עד מחר בבקר.
ב"כ מבקש לקבוע דיון להוכחות בהקדם, ומוסיף כי בימים הקרובים יתקיימו דיונים בבית המשפט בנצרת על כל העניינים, לפיכך מבקש לקבוע בסמוך לכך דיון להוכחות בנוגע לחיובי כתובה.
ב"כ האשה אומרת כי המעצר לא היה לשווא כי בדרך כלל אין עוצרים אלא מרחיקים ולכן א"א להאשים את האשה בזה, עוד מבקשת לקבוע דיון מוקדם לסידור גט.
ביה"ד מודיע לצדדים כי הדיון נקבע לתביעת כתובה ע"י האשה ולפיכך על הצדדים לטעון טענותיהם.
ב"כ הבעל מציג תמונות מעקב של האשה עם גבר זר.
ביה"ד שואל את האשה מיהו [אלמוני] והיא עונה שזה גבר שהיא מכירה אותו, מאז שהיא נולדה, הם חברים ותיקים ואין להם קשר קבוע וכל הקשרים הינם שיחות בלבד, לא הייתי בביתו רק בחצר, שוב מוסיפה ואומרת: שגם נכנסתי גם לביתו, לצורכי שירותים או תלוי לפי מזג האויר, אין בינינו שום קשרים רומנטיים, לקח אותי פעם בלילה כי נתקעתי עם הרכב, גם הייתי בשעות מאוחרות בלילה וכל זה רק בעניני שיחה.
ש. ביה"ד: מדוע החנית הרכב שלך ביקנעם המושבה.
ת. כי עוקבים אחרי, ואני מאוימת ולכן החבאתי את הרכב ביקנעם המושבה, אין לי חברות אין מי שפונה אלי כאדם פרטי כל הזמן אמא ואמא ואני זקוקה גם להתייחסות כבן אדם, לא מסוגלת להיות עם מישהו במצב אינטימי, עקב כל מה שעובר עלי זה שנים.
ב"כ האשה מבקשת שלא לנהל דיון להוכחות כי הוא לא נקבע להוכחות, וביה"ד נענה לבקשתה.
ב"כ הבעל מבקש לקבוע כי לכה"פ הוצגו בפני ביה"ד הוכחות למעשי כיעור מצד האשה.
ביה"ד: כל עוד שלא נגמר דיון ההוכחות לא נקבע ע"י ביה"ד דבר.
ב"כ האשה: הוגשה תביעה לביה"מ על מזונות אשה, משמורת, אין תביעה לפירוק שיתוף, ולא נראה שהחלטות ביה"מ ישנו דבר בכיוון להסדר גט, והאשה עומדת על תביעתה לכתובה.
ביה"ד מודיע לצדדים שעליהם להגיע לסידור מגורים של הבעל, וכן ענין הכתובה.
ב"כ הבעל: משיב שמוכנים לסדר גט ולהשאיר את נושא הכתובה לדיון לאחר הגט, וביה"ד מבקש הסכמת הצדדים שהדיון בענין הכתובה יהא לפי שיקול דעתו הרחב של ביה"ד.
ב"כ האשה הודיעה כי היא מבקשת להיצמד לסכום הנקוב כולו באם אכן מגיע לאשה כתובה.
לשאלת ביה"ד עונה הבעל כי בעת נישואיו לא היה לו כסף או רכוש, ושימש כנהג משאית, ורק חובות, וב"כ האשה מוסיפה שאכן היה לו 80,000 ₪ חובות.
בפנינו תביעת כתובה של האשה.דיון אחרון שהתקיים מתואר בפתח הדברים, במהלכו העיד בנו של הנטען, [א' ש'].
הצדדים התגרשו בתאריך 13.7.11.
פירוט טענות הצדדים אף בשאלת הכתובה מובאות בהחלטת בית הדין מיום 13.7.11.
לדיון הוכנס העד, מר [אלמוני]. העד נחקר בתחילה ע"י בית הדין. העד מצהיר כי לפני שבוע-שבועיים האשה באה עם ילדיה לאכול במזנון שלו. מספר כי לפני שנה הוא קיבל התקף לב, בנוסף לא היה לו כסף להחזיק את אביו בבית אבות, והאשה גב' [פלונית] למדה עם בנו תנ"ך, היא לימדה אותו, בבית שלי. למדה אתו בשעה 10.30 עד 12 או 1.00 בלילה. למדה אתו 3 פעמים. לקחתי אותה 3 פעמים ברכב שלי. היא ספרה שהיא רוצה להתגרש מבעלה, ולא רציתי שיחשדו בה. לכן היא באה עמי ברכב. היא בשלה לי. אחרי שסיימה עם הבן ללמוד, היא בשלה לי. מעולם לא הייתי אתה בבית לבד.
ב"כ האשה חוקרת את העד והעד משיב: מכיר את האשה מאז ומתמיד. ההיכרות היא מיוקנעם. כולם מרגישים כמשפחה בעסק שלי. לא זוכר שהבעל אכל אצלו בעסק. לא היה כל קשר אינטימי. היא באה אלי ללילה לשם עבודה, היא היתה זקוקה לכסף. לא רציתי שיראו שהיא נכנסת בבוקר, משום שהבית ריק בבוקר, ולא רציתי שיחשדו.
לשאלת בית הדין משיב כי האשה קבלה 80 ש''ח לשיעור תנ"ך ו- 50 ש''ח לשעת בישול.
ב"כ הבעל חוקר: האשה העידה בבית הדין מתאריך 13.7.11 שורה 14 לפרוטוקול שאתם חברים ותיקים, ואמרה שלא היתה בבית שלך, ורק נכנסה לצורך שירותים.
עוד ממשיך העד להשיב לו: לא הזמנתי את בעלה, לא שוחחתי עם בעלה בטלפון. האשה הגיעה אלי לבית עם הרכב שלה. היתה באה לבד. אין קשרי משפחה עם [פלונית]. לא יצאו אף פעם לבתי קפה. מוכן להיבדק בפוליגרף. מודה כי היה במשרדה של ב"כ האשה. לטענתו הוא כתב את התצהיר. היה קשר טלפוני עם [פלונית]. [פלונית] היא אשה נפלאה, אמא לילדים. אין לי שנאה אף כלפי בעלה. [פלונית] היתה אצלו 5-6 פעמים בלילה. 3 פעמים למדה תנ"ך עם הבן ו-3 פעמים טיפלה באב. היא גם שתתה קפה אצלי לאחר מכן. לא זוכר אם התקשר אליה הביתה. יכול להיות שדיבר אתה בטלפון אחרי חצות, בדק אם הגיעה הביתה. העבודה שלי זה לדבר עם אנשים.
בית הדין מציע לצדדים כי האשה תיבדק בפוליגרף על גרסתה, ולפי זה יפסק הדין. האשה מביעה הסכמה עקרונית, אך לטענתה לא תוכל לממן זאת. בית הדין מציע כי בתחילה המימון יהיה במשותף, ולאחר מכן, אם האשה תימצא דוברת אמת, הבעל ישלם הכל, ואם תימצא דוברת שקר, האשה תשלם הכל. האשה לא מסכימה למימון הראשוני, לדעתה אין לה יכולת לכך. אף ב"כ הבעל לא מביע הסכמתו לכך.
ב"כ הבעל מבקש להכניס את החוקרים שבחוץ, אך בית הדין הבהיר לו כי אין שאלה עובדתית השנויה במחלוקת, הלכך בית הדין אינו רואה צורך בכך.
בית הדין תחקר את האשה על דבריה מפרוטוקול הדיון 13.7.11. שם אמרה שלא היתה אצל מר [אלמוני] בביתו. האשה מגיבה: הייתי נרגשת בבית הדין. פחדתי מהכנסה שלא מדווחת. הבעל הגיש עלי תלונה ברווחה. הייתי באותו שבוע במשטרה. הבעל דווח כי אין לי טסט וביטוח. פחדתי מטלפון ממס הכנסה. ולכן הכחשתי, למרות שהאמת היתה שכן הייתי אצלו בבית.
לאחר הפעלת שיקול הדעת, בית הדין קובע כי לשם המשך בירור העובדות והגעה לחקר האמת, יש להזמין את הבן של מר [אלמוני] לעדות, הבן שלטענת האשה והעד למד תנ"ך עם האשה.
על הצדדים להמציא את פרטי העד לבית הדין, ובית הדין יזמינו כמקובל.
הכתובה בגובה 1,800,000 ש''ח. הצדדים נישאו לפני 11 שנה. הבעל מספר כי בעת הנישואין הוא היה נהג משאית (וכן עד היום), לא הכניס נכס לנישואין, והאשה מציינת כי לבעל היו חובות בעת הנישואין בסך 80,000 ש''ח.כך שודאי שלא היה ביכולתו של בעל זה לשלם או להתחייב לסך כה גבוה בעבור כתובת אשתו בעת נישואיו.
ביה"ד שואל את האשה מיהו [אלמוני] והיא עונה שזה גבר שהיא מכירה אותו, מאז שהיא נולדה, הם חברים ותיקים ואין להם קשר קבוע וכל הקשרים הינם שיחות בלבד, לא הייתי בביתו רק בחצר, שוב מוסיפה ואומרת: שגם נכנסתי גם לביתו, לצורכי שירותים או תלוי לפי מזג האויר, אין בינינו שום קשרים רומנטיים, לקח אותי פעם בלילה כי נתקעתי עם הרכב, גם הייתי בשעות מאוחרות בלילה וכל זה רק בעניני שיחה.ברם, מעדות החוקרים וכן מעדותם של מר [אלמוני] ובנו משמע שהתובעת היתה אף היתה בביתו של הנטען, מר [אלמוני]. ואמנם, התובעת נתנה אמלתא לדבריה כאשר נשאלה על כך שטענה בתחילה כי לא היתה בביתו של הנטען, והסבירה כי בתחילה חששה לספר שעבדה אצל מר [אלמוני], כדי שבעלה לא ילשין עליה למס הכנסה, כפי שכבר נהג בעבר (אגב, בדיון מיום 30.4.12 טענה רק "פחדתי מטלפון ממס הכנסה", ורק טענה שדווח עליה ברווחה). בית הדין נוטה לראות בכך "תירוץ" ולא "סיבה", זאת מחמת המשך הדברים שנאמרו ע"י התובעת באותו פרוטוקול, שם (באותו קטע) טענה כי הקשר שלה עם מר [אלמוני] נועד כדי – "אין לי חברות אין מי שפונה אלי כאדם פרטי, כל הזמן 'אמא ואמא', ואני זקוקה גם להתייחסות כבן אדם", ואילו כיום טוענת שרק עבדה שם (עם הבן ועם הסבא), ללא כל קשרי ידידות או קשר אישי, מה שסותר את טענתה הנ"ל באשר לצורך שיקשיבו לה.
ש. ביה"ד מדוע החנית הרכב שלך ביקנעם המושבה?
ת. כי עוקבים אחרי, ואני מאוימת ולכן החבאתי את הרכב ביקנעם המושבה, אין לי חברות אין מי שפונה אלי כאדם פרטי כל הזמן אמא ואמא ואני זקוקה גם להתייחסות כבן אדם, לא מסוגלת להיות עם מישהו במצב אינטימי, עקב כל מה שעובר עלי זה שנים.
"בית הדין מציע לצדדים כי האשה תיבדק בפוליגרף על גרסתה, ולפי זה יפסק הדין. האשה מביעה הסכמה עקרונית, אך לטענתה לא תוכל לממן זאת. בית הדין מציע כי בתחילה המימון יהיה במשותף, ולאחר מכן, אם האשה תימצא דוברת אמת, הבעל ישלם הכל, ואם תימצא דוברת שקר, האשה תשלם הכל. האשה לא מסכימה למימון הראשוני, לדעתה אין לה יכולת לכך. אף ב"כ הבעל לא מביע הסכמתו לכך."כך שלמעשה שני הצדדים לא הסכימו להצעת בית הדין במתכונת הנוכחית. ברם, נראה שאין להשוות את סירובו של הנתבע לסירובה של התובעת, שהרי הסברא נותנת שהתובע אינו יכול להשליך את כל יהבו בתביעת הכתובה, כאשר אינו יודע בידיעה גמורה מה עשתה התובעת עם הנטען, ואינו מוכן להסתמך על תוצאות הבדיקה כדי להסתכן ולהתחייב בסך גבוה לכתובתה, משא"כ התובעת, שהיא יודעת בוודאות האם עשתה את המעשה אם לאו, אינה לוקחת סיכון במה שמסכימה לתלות את כתובתה בתוצאות בדיקה זו. בשנית, הנתבע יכול לפרש אי הסכמתו להצעת בית הדין הנ"ל, משום שבתחילת ההליך, מחצית מהוצאות הבדיקה מוטלות עליו, למרות שאין באפשרותו לדעת בוודאות מה היה בתוך ביתו של הנטען, משא"כ הנתבעת, שרק אם תימצא דוברת שקר היא תאלץ לשלם את כל הבדיקה, כך שלשיטתה שהיא לא זנתה עם מר [אלמוני], אין לה מה לחשוש ממצב של תשלום הבדיקה, הלכך סירובה להיבדק מעורר חשד שמא אין אמת בטענתה כי לא היה לה קשר אישי עם הנטען, מר [אלמוני].
והנה הרמב"ם בפרק כ"ד מהל' אישות פסק דבמעשי כיעור א"צ להתראה והיא מפסידה כתובתה גם בלי התראה. אמנם דבר זה במחלוקת שנוי, והרשב"א בתשו' סי' אלף קפ"ז סובר דאינה מפסדת כתובתה אלא אם כן נאסרת על בעלה, והרשד"ם חאה"ע סי' קס"א פסק כוותי', דבמעשי כיעור אפי' הי' הבעל רוצה לחוש לנפשו להוציאה הי' חייב ליתן לה כל כתובתה עיקר ותוספת, לפי שאינה מפסדת כתובתה אלא באופן שביה"ד מוציאין אותה.בנידון דידן הידיעה על מעשה הכיעור, ואף חשש לזנות, היה מחמת דו"ח החוקר והעדים שהופיעו, כאשר התובעת עצמה ניסתה בתחילה להכחיש הדברים, כמתואר, וכן קיים חשש ממשי למעשה זנות בעקבות מעשה הכיעור, ממילא יש להחיל את האמור באשר להפסד כתובתה, לפחות לשיטת הרמב"ם.
ונראה שיש לדון במקרה והאשה בעצמה הודתה על מעשי כיעור ושלא הגיעו לדברי' לידי טומאה, גם להרמב"ם לא הפסידה כתובתה, שהרי הרמב"ם הדגיש שם בהל' ט"ו: כיצד היא יוצאה משום שם רע: כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהיתה שם עבירה אע"פ שאין עדות ברורה בזנות, כיצד וכו' אם רצה הבעל להוציאה תצא בלא כתובה ואין זו צריכה התראה.
משמע דהטעם דמפסדת כתובתה במעשי כיעור הוא, משום שרגלים לדבר עקב מעשי הכיעור שהגיעו הדברים לידי זנות. ולפי"ז במקרה והעדים המעידים על מעשי כיעור קובעים גם שיודעים בבירור שלא זינתה כתוצאה ממעשי הכיעור, לא הפסידה כתובתה. וה"ה כשהיא בעצמה הודתה על מעשי כיעור גרידא ושלא בגדה בבעלה.
ומ"ש הרמב"ם שם בהל' ט"ז: וכן זאת שעשתה דבר מכוער אם רצה לא יוציא, ואע"פ שלא הוציא אין להן כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו, אלא תהא קלה בעיניו להוציאה. מבואר דאשה שעשתה דבר מכוער איננה זכאית לכתובה משום שאיננה בכלל בנות ישראל הצנועות.
אולם אין בזה יסוד להפקיע את זכותה במה שזכתה כבר בזמן נישואין, כי להפסיד כתובה לא סגי במעשי כיעור מצד עצמו, אלא בגלל שע"י מעשי הכיעור יש להניח, ורגלים לדבר שבאו לידי עבירה. משא"כ באשה שכבר איבדה כתובתה והבעל רוצה להמשיך ולחיות אתה, ע"ז כתב הרמב"ם שחז"ל לא תיקנו כתובה לאשה פרוצה כזאת ומותר לו לחיות אתה גם כשאין לה כתובה ותהא קלה בעיניו להוציאה. [והנה לדעת הפוסקים דהתראה בעוברת על דת משה ויהודית דמפסדת כתובתה, בעי לומר לה שתפסיד כתובה, לכן גם במשמשתו נדה שהוא דבר הידוע לכל הנשים, כמ"ש השבו"י ח"ג ס"ס קכ"ז הו"ד בפ"ת אה"ע סי' קט"ו סקי"א, לא מפסדת כתובה בטרם התרה בה כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תק"מ. ומעתה מ"ש הרמב"ם שם: עוברת ע"ד משה או על דת יהודית וכן זאת שעשתה דבר מכוער – אע"פ שלא הוציא אין להן כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא – ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות וכו', הרי לפי"ז באשה שמשמשתו נדה, שאין צורך בהתראה בכדי להוציאה מכלל בנות ישראל הצנועות ול"ל, א"כ התראה להפסיד כתובתה, וע"כ נהי דבאשה זו לא תיקנו חז"ל כתובה, אבל להפסיד כתובתה אחרי שכבר התחייב לה, לאו כל כמיני' להפקיע חיובו גם אם נעשית אח"כ פרוצה אם לא שהתרה בה וכנ"ל].
והנה בפנינו טוען ב"כ האשה: יתכן שהי' מעשי כיעור אבל לא מעשי זנות. גם אם נקבל זאת כהודאת בעל – דין על מעשי כיעור, הרי לפי האמור אין האשה מפסדת כתובתה כשהיא מודה על דברים מכוערים, ויחד עם זה היא טוענת שלא בגדה בבעלה.
"אכן אשר לדיון ההלכתי, אם במעשי כיעור, כשהדבר ברור שבאותה שעה לא נטמאה, הפסידה כתובתה, בזה לדעתי פסק ההלכה היא שהפסידה כתובתה, וזה כפי שיבואר להלן.הרי שיש שסבר שבמעשה כיעור האשה הפסידה כתובתה.
הנה כב' הדר"ג דן בשיטת הרמב"ם שכ' דבמעשי כיעור הדברים נראים שהיתה שם עבירה, שנראה מזה דמשום הכי הוא דהפסידה כתובתה. ומכאן דכל שהדבר ברור שבאותה שעה לא נטמאה, שהעדים עצמם מעידים זאת, או שהאשה עצמה מודה במעשי כיעור אבל טוענת שלא נטמאה, בזה גם לדעת הרמב"ם לא הפסידה כתובתה.
ומצד הנימוק הנוסף שכ' הרמב"ם לענין אם רוצה שלא להוציאה אין לה כתובה דלא תיקנו כתובה לפרוצות, ואדרבא – תהא קלה בעיניו להוציאה, נימוק זה הוא רק שלא לתקן לה כתובה מכאן ואילך, אבל לא להפסידה במה שזכתה מכבר.
ומייתי ראיה לזה, מהני שיטות דנקטי דהתראה בעוברת על דת היא שיתרו בה שתפסיד כתובתה, ומהאי טעמא כתב הרשב"א במשמשתו נדה לא הפסידה כתובתה בלי התראה, אעפ"י שזהו דבר הידוע וברור לכל הנשים איסור הנדות. וא"כ הרי היא בכלל הפרוצות, ואמאי לא הפסידה כתובתה. אלא ע"כ כנ"ל דבמה שכבר זכתה אינה מפסידה, ורק לגבי מכאן ולהבא הוא דמהני הנימוק שלא תיקנו כתובה לפרוצות, דלא חשו חכמים בתקנתן. עכת"ד.
יסוד הדברים עולה לכאורה בקנה אחד עם מה שכ' הח"מ והב"ש בענין מעשי כיעור, דבהא דאמרינן בשו"ע אה"ע (סי' י"א סעי' א') דאם הוציאה בעלה בדבר מכוער לא תנשא לנטען, כתב בח"מ (סק"ג) דיש להסתפק אם העדים יודעים ברי שלא היה עכשיו טומאה, אם יש לחוש שמא פעם אחרת נטמאה. ובב"ש (סק"ד) כתב בזה: ומלשון הרמב"ם פכ"ד מה' אישות הט"ו משמע דלא חיישינן לזה. וכוונתו ברורה למה שהדגיש הרמב"ם דבמעשי כיעור הדברים מראים שהיתה שם עבירה, דמזה נראה שאם הדבר ברור שלא היה שם עבירה, אינו בגדר הלכה זו. ולכאורה יוצא מדברי הב"ש בדעת הרמב"ם דה"ה לכתובה.
ב. אך לענ"ד אין הדבר כן בדעת הרמב"ם, ואין הדיון שבח"מ וב"ש אלא לענין האיסור שעל הבועל, דבהא קאי הסעיף בשו"ע. ובזה ודאי הסברא נותנת דאין מקום לאסור על הנטען, בכה"ג שבמעשי הכיעור לא היה בהם חשש טומאה, לפעם אחרת לא חיישינן. ולענין זה דוקא הוצרך הרמב"ם להדגיש המיוחד שבמעשי כיעור שיש בהם רגלים לדבר. משא"כ לענין הפסד הכתובה, לזה סגי באמת בנימוק האחד שכ' הרמב"ם שבפרוצות הפסידה גם כתובתה שכבר זכתה בה, כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה.
והדבר מוכרח בדעת הרמב"ם, כיון דמשמעות דבריו דס"ל דבמעשי כיעור הוה רגלים לדבר, א"כ מעיקר הדין חייב הבעל להוציאה, ולא רק ממדת חסידות בלבד, שכן אין צורך בעדי קיום בכדי לאסרה על הבעל, וסגי בקביעת העובדות. כדכתבו התוס' (קידושין דף ס"ו ע"א ד"ה אמר): דהכא הביאה אוסרת בין בעדים בין שלא בעדים, ואין אנו צריכים אלא שידע הבעל האמת.
והא דפוסק הרמב"ם שאם רצה שלא להוציא לא יוציא, הוא דוקא בגוונא שטוען ברי לי שלא נטמאה, שאומר שמאמין לדברי אשתו, וכלשון הנמוק"י שיובא להלן: שטוען ואומר שאשתו מותרת לו ומכחיש הדבר. וכ"כ בישוע"י (סי' י"א הקצר סק"ד): ומהראוי בכל זה לומר להבעל שמהראוי הוא להוציאה מתחת ידו. אבל אם יאמר שמאמין לדברי אשתו אין כופין אותו בשוטים או בחרמות להוציאה מתחת ידו.
דכיון שטוען ברי אין מחייבים אותו להוציא, דלגבי דידיה לא שייך למיזל בתר הרגלים לדבר. וזה בדומה למה שכ' הפנ"י (כתובות דף כ"ב בתוד"ה הבא עליה) לענין הטוען ברי בתרי ותרי, עיי"ש.
אבל אם הבעל עצמו אומר דאינו יודע, אומרים לו באמת שיש לו להוציאה, אלא שאין בידינו לכופו, דלגבי כפיה צריך ב' עדים דוקא, כדכתב הרי"ף.
ומעתה תקשי אי נימא דכל עיקר לא הפסידה כתובתה אלא מצד דאיכא רגלים לדבר שזינתה, דא"כ כשאינו רוצה להוציאה מצד שטוען ברי שלא נטמאה, הרי איכא הודאת בע"ד שלא נטמאה, וממילא לדבריו לא הפסידה כתובתה, ואמאי אמרינן דבכה"ג שאינו מוציאה מ"מ כתובתה הפסידה. ע"כ אתה אומר, שהוא משום דכיון דעכ"פ נהגה זו בפריצות יתירה הפסידה כתובתה דלא תקנו חכמים כתובה לזו. וזהו גם לשעבר, ולא רק בנוגע למה שמכאן ולהבא.
והנה מקור סברת הרמב"ם הנ"ל בהל' ט"ז, שלא תקנו כתובה לפרוצות נראה ברור שהוא מהסוגיא יבמות פ"ט, לענין נשאת עפ"י ע"א ושוב בא בעלה דאיבדה כתובתה ואמרינן שם בטעמא דמילתא: מ"ט תקנו לה רבנן כתובה – כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הא – תהא קלה בעיניו להוציאה.
והם הם דברי הרמב"ם בניד"ד, והרי שם המדובר לענין להפסידה הכתובה שכבר נתחייב בה מקודם. חזינן דמטעם זה נפקע חיוב הכתובה.
אלא שדברים אלו אמורים רק לגבי מקום שהבעל יצר כלפי האישה מצב שמצד הדין יש לחייבו בגירושין, וכענין מורד או רועה זונות. אמנם במקום שהצר הבעל לאשה וכתוצאה מכך דורשת זו גירושין, הרי שלא תקבל תוספת כתובה שהרי מצינו לגבי מורדת באמתלא מבוררת שאינה מקבלת את תוספת כתובתה כמבואר ברא"ש שמה דכתב לה לא יהיב לה מידי והיינו מחמת שאדעת כן לא כתב לה, וכך הוא בשו"ע סימן עז סעיף ג, ועיין בגר"א שם אות לג, והרי מורדת זו מביאה טעם המתקבל מדוע יש לה למאוס בו ולמרוד עליו ובכל זאת אינה מקבלת תוספת ומתנות דאדעת כן לא כתב לה.הרי שאינה זכאית לתוספת כתובתה מכח העובדה כי היא זו שתבעה את הגירושין ללא כל אמתלא מבוררת של יצירת עילה מובהקת מחמת מעשיו של הבעל, ויבואר עוד להלן.
בית הדין שמע את הצדדים ואת ב"כ הצדדים.למעשה דעת הג"ר ציון אלגרבלי שליט"א היתה כי יש לפשר בסך הכתובה, לאור העובדה כי קיים חשד במעשיה של האשה, לאור העובדה כי הכתובה מוגזמת ולאור העובדה כי האשה הסכימה מיד לגירושין.
המערער טען לפנינו, בין היתר, שההליכים לא מוצו בביה"ד האזורי כדבעי, ואלפי המסרונים שהיו בשעות הקטנות של הלילה, מוכיחים בעליל שלאשה ישנם קשרים רומנטיים עם החשודים ואין פני האשה לשלום בית.
לעומתו טוענת האשה בין היתר שחלקם של המסרונים היו מבוימים היות שהבעל ניצל הזדמנות כשהטעינה הפלא-פון בסלון להשתמש בו ולביים מסרונים כאוות נפשו. וכן שהגישה תביעת גרושין רק כשהבעל בגד בה בעוד שפניה לשלום בית.
מסכים אני עם מסקנת יו"ר ההרכב, הרה"ג הרב ציון אלגרבלי שליט"א, לפשר בענין הכתובה, מהנימוק דלהלן:הרי שדבריו עסקו בעיקר בעובדה כי הצדדים מורדים זה בזה, ולא בשאלת החשד למעשה כיעור של האשה, משא"כ בנידון דידן שמלבד העובדה שהצדדים מרדו זה בזה (ואף האשה תבעה את הגירושין), מצטרף לכך אף החשד הממשי לזנותה של האשה תחת בעלה, משום דהוי מעשה כיעור.
לאחר עיון בחומר שבתיק על פני הדברים נראה כי שני הצדדים, בבואם לפני ביה"ד, לא רצו זא"ז וע"ז כתב ברבנו ירוחם בספר מישרים חלק שמיני נתיב כ"ג כי במקרה שכזה מקבלת האשה את עיקר כתובה ולא מה שהוסיף לה היות ש"אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."
והבנת הדברים כתבו בפס"ד רבניים כרך ח' עמוד 324 פס"ד מהרבנים הגאונים זצ"ל, הגאון הרב יוסף אלישיב, הגאון הרב מרדכי אליהו והגאון הרב בצלאל זולטי. וזה לשונם שם בפס"ד:
"וע"כ נראה לומר דההבדל בזה, במקום שהאשה היא המורדת בבעלה, והבעל רוצה את אשתו, הרי כל ההכרזות וההתראות שנאמרו במורדת וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוספת כתובה, משא"כ במקרה וגם הבעל לא רוצה בה, הרי אין מקום לתקנה זו, וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה."
וכבר כתבתי והארכתי בעצם הבנת רבנו ירוחם וכן ביארתי כי במקום שהבעל אין רצונו באשה והוא זה שגרם למצב שהאשה גם היא אין רצונה בו אזי מגיע לאשה הן כתובה והן תוספת כתובה [יעויין חוברת כנס הדיינים תשס"ח עמודים 112-115]
אולם במקרה שלפנינו, שהאשה העבירה מסרונים לגבר אחר בשעות לא שעות ובכמויות גדולות במשך זמן רב, אין לראות את הבעל כגורם היחידי למצב הגירושין. ויש לראות את הצדדים שניהם שרצונם בגירושין וכן שהם הביאו למצב הגירושין.
ובמקום ספק בחיוב כתובה, מי נחשב למוחזק הבעל או האשה, יעוין בספרו של הגרח"ש שאנן שליט"א, אב"ד תל-אביב, בספרו עיונים במשפט ח"ב סימן מ"ג, שהרחיב בדין זה והביא את הפוסקים בנושא זה. כמו"כ הביא שיש פוסקים הסוברים שבעיקר כתובה הבעל מוחזק ולעניין תוספת האשה מוחזקת.
למסקנת הדברים נראה לי לפשר בכתובה וכפי שכתב היו"ר הרה"ג ציון אלגרבלי שליט"א.
עברתי על הכתבים שצורפו על ידי הבעל לתיק ועל הטענות הנטענות בכתב הערעור, ויש לחלק טענות אלו לשני חלקים.הרי גם בנידון דידן שייך לומר את הדברים הנ"ל ואף בדרך של "כל שכן", כאשר החשש הוא הרבה מעבר לאותם מסרונים שתוארו בנידון שלפניהם.
הראשון נוגע לניסיונו של בא הכוח לשלול את כתובת האישה מחמת קשריה עם גברים זרים. לעניין זה יש לציין כי הוכח בבית הדין שהבעל מצידו עשה מאמצים "לתפור לאישה תיק", וזאת על ידי ניסיון ליצירת קשר עם גבר זר, תוך שהוא מתחזה לאישה ותוך שהוא מנסה לפתות אותה באמצעות מסרונים. למרות כן, מעיון בפרוט השיחות והמסרונים שהוגשו לבית הדין עולה כי לאישה היה קשר הדוק עם מר [ר' ר'] אשר חרג מהתנהלות מקובלת, וזאת כאשר במשך יותר מחודשיים בשנת 2006 נשלחו מסרונים רבים כל יום בין האישה לבינו, ולרבות בשעות מאוחרות של הלילה.
דברים אלו עולים, על פניהם, לכלל מצב של עוברת על דת יהודית, ובעניין זה נותן הדין כי האישה מפסידה כתובה. אכן על דרך הכלל יש צורך בהתראה טרם שתאבד כתובה. אלא שבמקרים בהם ברור לכולי עלמא כי מדובר במעשים החורגים מהתנהגות תקינה, יש מקום לפסוק איבוד כתובה גם ללא התראה – עיין בפתחי תשובה בסימן קטו ס"ק יא, ועיין גם בדברי הגר"א בסימן שם ס"ק יב לגבי אישה שהייתה רגילה לעשות מעשים שהינם בגדר עוברת על דת.
החלק השני של הטענות נוגע לטענת הבעל כי למעשה גם האישה חפצה בגירושין ומאחר וכן אין מקום לחיוב תוספת כתובה.הרי שבנידון דידן, שהאשה היא זו שתבעה הגירושין, איבדה זכאותה לכתובה.
מנגד נטען על ידי האישה כי היא מצידה לא רצתה בגירושין, ומאחר והגירושין הגיעו ביוזמתו וברצונו של הבעל הרי שעליו לשלם את מלוא כתובתה.
אלא שמעיון בחומר המצורף לתיק הערעור ולתיק האזורי עולה כי דברים אלו של האישה אינם ברורים כל כך. הצדדים מודים כי למעשה כבר כשנה וחצי קודם לפירוד בפועל לא קיימו יחסי אישות. האישה הסבירה דבר זה בכך שהבעל לא בבית ומגיע בשעה שתיים בבוקר לאחר רכיבה על אופניים (פרוטוקול מיום ה-10.1.10). דברים אלו של האישה קשה לקבל מבחינה הגיונית. ברור הוא כי זוג אשר אינו מקיים יחסי אישות במשך תקופת זמן שכזו נמצא במשבר קשה, ולא ניתן ליישב עובדה זו בכך שהבעל חוזר מאוחר הביתה. אכן, אמירות האישה כפי שנאמרו בתביעת הגירושין שהגישה היא לבית הדין מורות על כך שגם היא מבחינתה הגיעה למסקנה כי הצדדים הגיעו לסוף דרכם המשותפת, ולפי הנאמר בדבריה יחסי הצדדים אינם נורמטיביים כבר מספר שנים.
על רקע האמור יש לבחון את זכותה של האישה לתוספת כתובתה, שכן בעוד לגבי עיקר הכתובה חייב הבעל לשלם כל עוד לא נעשה מעשה הגורם לאיבוד על ידי האישה, הרי לגבי תוספת הכתובה יתכן שהחיוב יתבטל אפילו מחמת הסכמה הדדית של הצדדים על סיום דרכם המשותפת.
ידועים הם דבריו של רבינו ירוחם המחייב גט במקום שהצדדים מורדים זה בזה:
וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספ' וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.
ומשמע אם כן בדבריו כי במקום שבו שני הצדדים אינם רוצים זה את זה, הרי נותן הדין שהאישה אינה מקבלת תוספת כתובה, דאדעת כן לא כתב לה.
אלא שדברים אלו נאמרו במקום שהאישה תובעת את הגט. אמנם באופן שהבעל תובע את הגט הרי שאין בהכרח מקום לאמור שהרי לא שייך לומר דאדעתא למשקל ומיפק, שהרי הוא עצמו היוזם והמבצע של הגירושין וכו'.
אלא שדברים אלו אמורים במקום שאכן האישה מצידה שלה אין רצונה להתגרש אלא שמאחר שהבעל מעוניין לגרשה אף היא מוכנה ומסכימה להתגרש. אמנם במקום שאף האישה מצידה הגיעה למסקנה כי היא מעוניינת להתגרש, ואף ללא יוזמת הבעל פועלת היא בעניין הרי ששוב הגענו להלכת רבינו ירוחם.הרי כ"ש בנסיבות דידן, שהאשה יזמה את הגירושין.
וכפי המבואר בנתיבות משפט לר"ח אלגאזי, הרי שפירוש הדברים הוא שבמצב ששני הצדדים מגיעים לבית הדין ואינם רוצים האחד בשני נחשבים מורדים זה על זה, ומאבדת האישה את תוספת כתובתה.
מטעם זה נראה אם כן כי אין חילוק מי התובע הראשון בבית הדין, שכן כל שנאמר על ידי הצדדים לבית הדין כי אינם רוצים זה בזה הרי שלא תקבל האישה את התוספת.
כאמור קודם, נראה בפשטות כי ההתדרדרות במצב הבין זוגי הייתה נחלת שתי הצדדים. גם אם הבעל לא נהג כיאות לא הוכח כי היה בדבר זה משום מצב של חיוב גירושין, ומכאן כי יש מקום לטעון כי האישה הפסידה את תוספת כתובתה.ברם, סברתו לפשרה מבוססת על העובדה שהבעל פתח את תביעת הגירושין, משא"כ בנידון דידן שהאשה תבעה את הגט, וכפי שמובהר בהרחבה לעיל.
למרות האמור נראה כי יש מקום להגיע לפשרה בעניין הכתובה, שכן הבעל הוא שתבע את הגירושין והאישה מצידה נחשבת מוחזקת בכתובתה ובפועל קשה להגיע בצורה ברורה לחקר האמת בעניין (עיין שו"ע חו"מ סימן יב סעיף ה).
"ב"כ המערער העלה בפנינו טענה שהריקודים לפי מה שהם מבוצעים יש בהם משום מעשה כיעור, ולא רק עוברת על דת. אולם ההגדרה של כיעור, כפי שיוצא מתוך בירורה של הלכה (עי' סי' י"א בפ"ת סק"ז מהישועות יעקב, עו"ש במובאות מהמבי"ט ורע"א בסק"י), הוא רק באופן שהדברים מוכיחים שבמקרה זה עצמו הי' מעשה זנות. משא"כ אם המעשה עצמו אינו מוכיח על זנות באותה שעה, אלא על פרצת גדרי הצניעות שנותן מקום לחשש שמא תזנה בעת אחרת, אין משום כיעור, וצדק כב' ביה"ד קמא שלא דן בדבר אלא מצד עוברת ע"ד."הרי שכדי להגדיר מעשה כיעור, נדרשים להגדרה של "הדברים מוכיחים שבמקרה זה עצמו היה מעשה זנות" (הכוונה שהכיעור מוכיח על זנות), משא"כ בנידון דידן, שעד שלא נהיה בטוחים שבעת ששהו התובעת והנטען בבית הנטען לא היו בבית באותה שעה אף בנו של הנטען ואביו, ועד שלא נהיה בטוחים שהתובעת והנטען שהו בדירה לצורך מעשה זנות, לא נוכל לומר שהדברים מוכיחים שהיתה זנות באותה שעה.
"כב' ביה"ד מסתמך על מש"כ החזו"א דכיעור הוא רק "בשינו מדרך העולם, ונכנסו לחורבה ולבית גלמוד וכו' ", משא"כ בניד"ד שנכנסו לדירתה של האשה. אולם נ' פשוט, שדברי החזו"א הם כשנכנסו לדירה רגילה, בזמן ובשעה שבני אדם רגילים להכנס זל"ז. ולא כן ניד"ד, שלפי העדויות היה הדבר לאחר חצות לילה וכיבו האורות והגיפו התריסים. האם מעשים מעין אלה אינם בגדר "שינו מדרך העולם"? אתמהה.הרי שכאשר חסרה ההגדרה של "שינו מדרך העולם" כגון שנכנסו מאוחר בלילה והגיפו התריסים, אין להגדיר המצב כמעשה כיעור, ובנידון דידן נראה שלא הגענו לכלל זה, כאמור לעיל.
ואין גם לחלק בין שנכנסים לבית שאינו של אחד מהם לבין שנכנסו לדירה שהיא של אחד מהם, כמבואר שם בהמשך דבריו "דבעינן שיראו את שניהם נכנסו או שהיה א' מהם בפנים, וכבר היה האחד שם, וזה העד לא העיד אלא שראה שנכנסה היא לביתו. ומי יודע אם היה הוא שם או לא. כי אעפ"י שהיה דר שם, אולי לא היה שם בבית". רואים אנו, שהעובדא שהדירה שייכת לאחד מהם אינה מפקיעה מגדר מעשי כיעור, כל עוד היה זה באופן "שאין שום אדם יכול ליכנס ולראות מה הם עושים."הרי כאשר אנו מסופקים האם לא שהו בדירה אף הבן והסב, לא נוכל להגדיר המצב כמעשה כיעור בוודאות.
הרב מיכאל בלייכר – אב"ד | הרב יצחק אושינסקי – דיין | הרב ישראל דב רוזנטל – דיין |