ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
בפני כבוד הדיינים:
הרב מיכאל עמוס
הרב שניאור פרדס
הרב אריאל ינאי
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 878656/1
תאריך: כ"ח במרחשון התשע"ג
13/11/2012
תובעת פלונית
בא כוח התובעת עו"ד עיינה אונגר-לטין
נתבע פלוני
הנדון: גירושין
נושא הדיון: חיוב בגירושין על פי עדים פסולים המצהירים על ניאוף האשה ומורדים זה על זה

פסק דין
האישה הגישה בתיק זה תביעת הגירושין ואליה היא כרכה את תביעותיה בנושאי רכוש ומזונות אישה. הבעל טען לשלום בית. התקיימו בתיק שני דיונים בהם שטחו הצדדים את טיעוניהם, ונשמעו עדויות מצדה של התובעת.

הצדדים נישאו בשנת 1996, נישואין ראשונים לאישה, ושניים לבעל. החל מחודש יוני 2012 הם גרים בדירות נפרדות. לדברי האישה (להלן: "התובעת") בשנה האחרונה היא קשרה קשר אישי עם גבר אחר, [ת' ק'] שמו – איתו היא חיה במערכת זוגית לכל דבר, כידועים בציבור. עובדה זו לא הוכחשה על ידי הנתבע. שני עדים הצהירו על כך, וציינו שמדובר בעובדה מפורסמת וגלויה לכול. (נעיר כעת כי השימוש במינוח 'הצהירו' נובע מכך שלא מדובר בעדות של עדים שכשרים לפי ההלכה. עד אחד הוא אחיה של התובעת, והעדה השנייה היא ידידה משותפת של בני הזוג.)

טענות הצדדים
התובעת גוללה לפנינו מסכת חיים קשה שאופיינה בהשפלות ובהטחות כינויי גנאי מצדו של הנתבע כלפיה. בשל קשיים כלכליים נאלץ הנתבע למכור את עסקיו, והוא נותר חייב לבעלי חובותיו סכומים גדולים. תקופה ארוכה במהלך שנות הנישואין, לא עבד הנתבע, והדבר השפיע לרעה על מצב רוחו, לדבריה. מצבי רוח קודרים ומשתנים היו מנת חלקה ממנו, ולטענתה, הם אופיינו באלימות מילולית או לחילופין בהתעלמות מופגנת ממנה. לדבריה, אין ביניהם יחסי אישות זה כחמש שנים. בעבר הם עשו ניסיון גישור באמצעות יחידת הסיוע שעל יד בית המשפט לענייני משפחה, ושם התחייב הנתבע לשפר את התנהגותו כלפיה. בסופו של דבר הניסיון הזה נכשל. כאמור, זה כשנתיים נפרדו דרכיהם.

בדיון הראשון סירב הנתבע לתאר את מערכת הנישואין מזווית הראיה שלו, והוא אף לא רצה להתייחס לדברים הקשים שהתובעת הטיחה בו:
"היו דברים שהביאו גבר להיות אדיש כלפי אשתו, אין לי עניין להעלות זאת כעת...

זה לא המקום, זה לא מתאים לי ולא לה, ההיסטוריה כתובה, לא צריכים להיאמר בפורום זה."

עם זאת, הודה הנתבע שהם כבר לא מדברים ביניהם זה כשנתיים והקשר ביניהם מתבצע רק באמצעות מסרונים (פרו' מיום ט' באייר תשע"ב, 1/5/12, שורה 60). לדבריו, הם קיימו יחסי אישות בחודש ספטמבר 2010 (שורה 68) – דבר שהתובעת הכחישה בתוקף – ושהתובעת השתמשה נגדו בכוח וסבלה אף היא ממצבי רוח משתנים (שורה 57).

באשר למערכת הזוגית שהתובעת מנהלת עם גבר זר בשנה האחרונה, ושעמו היא גרה באותה דירה – טען הנתבע ש"הוא לא יודע". כשנשאל שוב בחקירתו ע"י ב"כ של התובעת כיצד ייתכן שהוא לא יודע זאת מפי הילדים המשותפים שלהם, הוא השיב בסתמיות: "לא חושב" (שורה 89). לשאלת בית הדין את הנתבע כי לדברי התובעת היא אסורה עליו, השיב –
"אתה תקבע. נוכיח זאת ואז היא תהיה אסורה עלי. אני אדבר עם הבחור, אדבר עם ההורים, עם הילדים."

כלומר, לדידו של הנתבע מדובר כאן בתמונת חיים אפופה בסוג של מסך עשן וערפל. אורח חייה של אשתו בשנה האחרונה, משום מה, איננו ידוע ואיננו נהיר לו; ומאחר שהוא איננו יודע, סומך הוא על בית הדין או על התובעת שיבררו ויפרשו בפניו את העובדות לאשורן – דהיינו עם מי אשתו חיה, זאת לאחר שהוא "ידבר עם הבחור, ועם ההורים, ועם הילדים"... – ומדובר בבעל התובע את חזרתה של אשתו לשלום בית!

כנות טענת שלום הבית
בדיון השני נחקר הנתבע באשר לכנות דבריו לשלום בית. הופיעו גם שני עדים שהעידו על מערכת היחסים האישיים שמנהלת התובעת עם גבר זר, [ת' ק'] שמו.

באשר לכנות טענתו של הנתבע לשלום בית, הוצגו לפנינו ראיות לפיהן הנתבע מפרסם את עצמו ברשת החברתית באינטרנט ("פייסבוק") באתרי היכרויות לצורך מטרת נישואין תוך שהוא מציג את עצמו כגרוש. הנתבע נחקר על כך:
"ביה"ד: כל ההתכתבויות הם שלך?
הבעל: כן.
ביה"ד: כתוב שאתה גרוש ?
הבעל: כן.
ביה"ד: אתה לא גרוש!
הבעל: זה המחשב כתב.
ביה"ד: למה המחשב כתב?
הבעל: יש אתרי היכרויות, כל אחד מכיר בפייסבוק."

בהמשך הדיון הוסיף הנתבע ואמר:
"אין לי ברירה, לא מצאתי. אני מחפש את אשתי ואם לאו אז אחפש אחרת.
ביה"ד: למה אתה לא מתגרש?
הבעל: אני רוצה שלום בית, לסגור חובות
."

כלומר, הנתבע כורך את רצונו לשלום בית עם סגירת החובות שלו. מצדו, סגירת החובות היא הערובה לכינונו של שלום הבית. כבר בדיון הראשון הודה הנתבע שאין כל קשר של דיבור בינו לבין הנתבעת אלא באמצעות שליחת מסרונים; ובכלל, ה'מחשב' (ולא הוא) הוא זה מפרסם את שמו באתרי ההיכרויות ומציגו כגרוש. בסופה של חקירתו על ידי באת כוחה של התובעת, הצהיר הנתבע: "אני צריך לחכות בשביל שלום. אמתין ואחכה" (פרוטוקול הדיון מתאריך א' בחשוון תשע"ג, 17/10/12). כשבית הדין שאל אותו על אודות מאמציו לכינון שלום בית, הוא השיב:
"הבעל: כל אחד עושה בחיזור.
האשה: מה עשית?
הבעל: אולי לא מספיק.
ביה"ד: מה עשית?
הבעל: לא הרבה."

למותר יהיה לציין, שבכל שנות הפירוד האחרונות לא הגיש הנתבע ולו תביעה אחת לשלום בית. גם מתשובותיו של הנתבע בחקירתו על ידי באת כוחה של התובעת בדיון השני, נראה כי נושא החובות ודרישתו שהתובעת תישא בהם, היא זו שעומדת לנגד עיניו ולא נושא שלום הבית. נצטט מהפרוטוקול:
"ש: אם בית הדין יפסוק בעניין החובות, תסכים להתגרש?
ת: אני לא חושב שבית הדין יפסוק, צריך לסגור איתכם בבימ"ש.
ש: הגשת תביעה.
ת: שיגיע המועד.
ש: למה לא הגשת תביעה לחובות
ת: לא אספתי, מדובר על מיליון ומאתיים ₪. את כל החובות.
ש: היא ביקשה שבית הדין ידון בעניין החובות, כי כאן הסמכות, האם תיתן גט?
ת: אנו בהווה, לא תהיה בעתיד בעיה.
ש: אתה תסכים לתת גט בעתיד.
ת: היום זה היום. לא תהיה בעיה. אם לא תהיה לי בעיה לסגור את החובות, אתן לה גט. אם יסגרו החובות הכספיים" (ההדגשות הוספו).

הרושם הברור שעולה לפנינו הוא שטענת שלום הבית אותה מעלה הנתבע על דל שפתיו איננה אלא מן השפה ולחוץ. מס שפתיים מחוסר כנות. עובדה זו לכשעצמה יש בה כדי להורות לצדדים להתגרש לאלתר ככל בני זוג המורדים זה על זה (כדברי רבנו ירוחם ח"ח נכ"ד).

בגידת התובעת עם הגבר הזר
נעבור מכאן לנושא השני שלפנינו – הקשר הזוגי אותו מנהלת התובעת עם גבר זר בשם [ת' ק']. גם כאן היתממותו המוחצנת של הנתבע היא שקופה, וחוסר תום הלב מבצבץ ועולה מתשובותיו בנושא זה. היתממות זו בדבר 'אי ידיעתו' כביכול, מהווה המשך ישיר ומתבקש לטיעוניו בדבר רצונו ב'שלום בית'. שני הדברים הללו הלא קשורים וכרוכים זה בזה: בעל היודע באשתו שהיא חיה בגלוי ובפרהסיה עם גבר זר כבני זוג לכל דבר בתקופה של למעלה משנה, אינו יכול לבוא ולטעון כעת כי הוא כן ותם לב ברצונו בשלום בית. מעשה הבגידה והניאוף הזה אוסר את האישות ביניהם ועלול לגרור בעיות קשות של ממזרות, קל וחומר כאשר מדובר בניאוף ובבגידה המתמשכים עד היום. זהו חטא בל יסולח. האמתלא והתירוץ שנותן הנתבע שכביכול הוא "איננו יודע כלום", אפילו לא מהילדים המשותפים (הנמצאים במשמורת האם ואיתם הוא נפגש במסגרת הסדרי הראיה שלו), איננה נשמעת אמינה בלשון המעטה. מדובר אפוא בטיעון מופרך שלא ניתן לקבלו.

מלבד שטיעון זה נראה כמופרך מצד עצמו, דומה כי טיעון זה אף מהווה סתירה פנימית לטענת שלום הבית שלו: שהרי אם לדבריו רצונו באמת בשלום בית – כיצד ייתכן שהוא אפילו לא מתעניין בחייה ובמצבה של אשתו?!

כאמור, כבר בדיון הראשון טענה התובעת שהיא חיה כשנה עם גבר זר –
"ביה"ד: את גרה איתו באותה דירה.
האשה: כן, יש שכנים שיכולים להעיד.
ביה"ד: מה אתה אומר?
הבעל: יש לנו ארבע חברות, אני התבקשתי להצהיר ולהראות, אני רוצה שימנו אדם שיבדוק זאת."

כלומר הנתבע מעדיף להתעלם מהשאלה שהופנתה אליו ומהאמת שכפי הנראה ידועה היטב אף לו. הוא מסיט את הנושא עליו נשאל לנושא אחר – הרכוש והחובות. רק בהמשכו של הדיון, כשנשאל בשנית על ידיעתו על בן זוגה החדש של התובעת, האם יש לו ידיעה מהילדים – הוא השיב בתשובה סתמית: "לא חושב" (שורה 89)... לשאלה נוספת בה התבקשה תגובתו לדברי התובעת שעל פיהם היא אסורה עליו, השיב:
"אתה תקבע. נוכיח זאת ואז היא תהיה אסורה עלי. אני אדבר עם הבחור, אדבר עם ההורים, עם הילדים."

כאמור, בדיון ההוכחות השני הופיעו שני עדים. כפי שכבר ציינו בפתח הדברים, מדובר בעדים שאינם כשרים לפי הלכה והמשפט העברי. עד אחד הוא אחיה של התובעת, והעדה השנייה היא ידידה משותפת של הצדדים. שניהם הצהירו על קיומו של בן זוגה של התובעת שמתגורר עימה בשנה האחרונה באותה דירה והתנהגותם היא כבני זוג לכל דבר.

הגברת [ד' נ'] הצהירה בעדותה:
"ש: עם מי גרה [פלונית] בשנה האחרונה?
ת: עם [ת' ק'], שהוא חי בתוך הבית.
ש: היכן הכירה אותו?
ת: במקום עבודתה ב"[ע']".
ש: הוא נמצא באופן קבוע בבית?
ת: הוא חי בבית.
ש: חפציו בבית?
ת: כן. אנו נפגשים לארוחת ערב בביתם או בבית שלי, [ת' ק'] חי שם,
הדברים שלו שם, בגדיו, כלי גילוח.
ש: היא יוצאת עם [ת' ק'] לחופשות?
ת: כן, היו בחו"ל לא מזמן.
ש: לבד?
ת: נסעו לבד. הם היו שבועיים, אני נסעתי אחריה."

נאמנות האומרת 'טמאה אני לך' כשיש רגלים לדבר
כאמור, למרות שלא מדובר בעדויות הכשרות לפי ההלכה, עם זאת מאחר שמדובר בעובדות שכפי הנראה הן ידועות ומפורסמות לכול, אם כן יש לראות בהן כ'אנן סהדי' (=אנו עדים בדבר, קרי: דבר המפורסם וידוע לכול), כאומדנא, או למצער כ'רגליים לדבר' שיש בהם כדי לסלק את החשש ההלכתי של "שמא עיניה נתנה באחר" החוסם את נאמנותה לאסור את עצמה על בעלה (מהלכת 'שוויא אנפשה חתיכה דאיסורא') – ראו אבן העזר סימן קטו סעיף ו ברמ"א ובנושאי כלים שם. הרמ"א שם פסק שלמרות שאין לאישה נאמנות לומר שהיא זנתה תחת בעלה בשל החשש 'שמא עיניה נתנה באחר', מכל מקום כשיש רגליים לדבר שהיא זנתה – היא נאמנת בדבריה (ומקורו מפסקי מהרי"א תשובת רכב). בבית שמואל (שם ס"ק כג) כתב שאם האישה התייחדה עם פלוני נאמנת לומר שזנתה עמו דהוי רגלים לדבר, וכ"כ הבית שמואל בסימן ו' בס"ק כד (וראו בהפלאה בקו"א, קטו, יז).

אולם ישנם פוסקים החולקים במקרה של ייחוד ואינם רואים בו כרגלים לדבר לזנות. ראו ב"באר היטב" (סימן ו ס"ק כג) בשם מהר"ם די בוטון (תשובה מג) ובשו"ת מהר"י בסאן (פו) הביאם גם הכנסת הגדולה (הגה"ט אות כו), וראו גם בתשובות חכם צבי (סי' קל), וראו בפתחי תשובה (קטו ס"ק כו). גם בתשובת רבי עקיבא איגר (תשובות פח וקיא) כתב שייחוד בעלמא איננו בגדר רגליים לדבר. אולם כשישנה עדות ברורה של עד אחד, פסק רבי עקיבא איגר (תשובה צט) דהווי רגלים לדבר. וראו עוד בתשובת חמדת שלמה (סי' נח) בעניין עד אחד שהעיד שראה דברי כיעור המראים זנות שנאסרה על בעלה. ובשו"ת צמח צדק (לובביץ סימן קמ) כתב ש"ברגלים לדבר חזק וברור", יש לאסור. (יש להעיר כי מבואר מדברי המהר"י בסאן בתשובתו הנ"ל [בה התיר המהר"י בסאן את האישה] כי מדובר באמתלאות קלות וגרועות שכפי הנראה הן אינם בכלל "רגליים לדבר חזק וברור" אלא בגדר של ייחוד בעלמא, עיי"ש היטב).

וראו עוד באורך בפד"ר ב' (עמודים 208-197; מפי כבוד הרבנים בן מנחם, הדס, אלישיב); פד"ר א' (עמוד 18 שם נפסק שאין צורך בעדות אלא בהוכחה בגדר רגליים לדבר מהני גם בעדות בכתב); פד"ר ה' (עמודים 291-286 מפי כבוד הרבנים גרז, דביר, שפירא) פד"ר ז' 187, פד"ר ח' 213, פד"ר ט' 298, ועוד.

עוד בנושא זה של נאמנות אישה האומרת "טמאה אני לך", ראו בספר "עטרת דבורה" (ח"א סימן נ') בו נכתב דבר חידוש שמאחר שקיימת נאמנות בטענת טמאה אני לך כשאינה משועבדת לבעלה אם כן יש לדון גם במקרה של מאיס באמתלא מבוררת שפקעו בכך כל חיובי האישות שביניהם שתהיה אז האישה נאמנת לומר טמאה אני לך, עיי"ש.

הנידון שלפנינו
במקרה שלפנינו נראה כי יש לראות בעדויות הללו לכל הפחות כרגליים לדבר "חזק וברור", מאחר שמדובר בדבר הגלוי ומפורסם לכול שהתובעת חיה עם גבר זר כידועתו בציבור. לכן יש לראות בכך לכל הפחות כרגלים לדבר חזק, כדי להאמין לתובעת בטענת נטמאתי וזניתי, ולאוסרה על בעלה.

נרחיב עתה את היריעה בנושא זה של ראיות על ניאוף אשת איש מהיבט נוסף שהוא ייחודי ומסוים יותר למקרה שלפנינו.

עדים פסולים המעידים בדבר המפורסם וידוע לכול
הלכה פסוקה היא שבדבר הידוע וגלוי יש להכשיר בעדות פסולים. בתלמוד בבלי מסכת יבמות (דף לט, ב) שנינו:
"אשתמודעינהו (=הִכַּרְנו אותם) – פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר: בעדים, וחד אמר: אפילו קרוב, אפילו אשה. והלכתא: גִּלויי מילתא בעלמא הוא, ואפילו קרוב, ואפילו אשה."

כלומר, גם פסולי עדות כשרים להעיד ולומר שפלוני הוא היבם או שפלוני הוא הגדול מבין אחי הנפטר שעליו מוטלת חובת הייבום.

וכן פסק הרמב"ם (פרק ד' מהלכות ייבום וחליצה הלכה לא), וביאר את טעם הדבר:
"... ואפילו אשה או עבד או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנין לומר זה הוא פלוני אחי פלוני וזו היא יבמתו וחולצין על פיהן מה שאין כן בשאר עדיות של תורה בין לעדות ממון בין לעדות איסור, שזה דבר העשוי להגלות הוא ואפשר לידע אמתת הדבר שלא מפיהן כענין שבארנו בסוף הלכות גירושין."

ובסוף הלכות גירושין בעניין התרת עגונה (להעיד לאישה שמת בעלה) כתב הרמב"ם (פרק יג הלכה כט):
"אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או גוי המשיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שבארנו, שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בֻּרְיוֹ אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה. אבל דבר שאפשר לעמוד על בֻּרְיוֹ שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר, לפיכך הֵקֵלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות."

הרמב"ם פסק כאן כמאן דאמר (ביבמות פז) שנאמנותם של עדים פסולים להעיד במיתת הבעל הוא דמשום דהווי מילתא דעבידא לגלויי, וסובר אפוא הרמב"ם שזוהי בעצם אותה הלכה האמורה קודם לכן (ביבמות דף לט) בדין "אשתמודעינהו" בהודעת זהותו של היבם. כלומר, בגילוי מילתא לא נאמרו הלכות עדות ולכן גם עדים קרובים ופסולים כשרים מהתורה להעיד על מיתת הבעל ולהתיר את אשתו להינשא. זאת, שלא כדעה האחרת בסוגיית הגמרא שחולקת וסוברת שחכמים הם אלה שהקילו בעיגונא ומדובר בתקנת חכמים שנתנו נאמנות מדרבנן לעדים פסולים תוך הסתמכות על אומדנא של "אשה דייקא ומינסבא" (יבמות כה, א; כלומר: אישה מדייקת ונזהרת מלהינשא לאחר אם לא שידוע לה בבירור שבעלה מת, בגלל מכשול הממזרות וכיו"ב שיש בדבר).

(וראו בסוגיה ביבמות שם, ובנמוקי יוסף בשם הרא"ה, ובחידושי הריטב"א, וראו עוד פתחי תשובה אבה"ע סימן יז ס"ק יג.)

אם כן, יש לדקדק היטב בלשונותיו של הרמב"ם הנראים לכאורה כסותרים זה את זה: הרמב"ם פתח את ההלכה וכתב: "אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים", וכן סיים בסוף ההלכה: "לפיכך הקלו חכמים בדבר זה" – משמע שעדות פסולים בעגונה הוא מדרבנן. אולם בתורף הדברים ובהסברם מבאר הרמב"ם שנאמנות העדים הפסולים היא מהתורה משום שהדבר העשוי להתברר "לא הקפידה תורה עליו", וצ"ע.

הביאור בדברי הרמב"ם הוא כפי שכתב ה"נודע ביהודה" (אה"ע סימנים כז, כט ולג) וכבר קדמו בביאור זה הרשב"ץ בתשובותיו (ח"א פב-פה). ניסוח הדברים והגדרתם יהיו בדרך הבאה:

שתי מערכות הן: א) מערכת עדות; ב) מערכת נאמנות. כוחן של שתי המערכות הללו הוא מהתורה ולא מדברי חכמים.

עדות קרובים, כמו: עבד, שפחה, אישה וקטן, היא עדות פסולה מגזירת הכתוב לפי שהצריכה התורה דווקא עדות אנשים: "ועמדו שני האנשים" (משנה שבועות פרק רביעי, ראו רמב"ם הלכות עדות פרק ט ופרק יג, חו"מ סימנים לג ולה) ; אולם, לכל העדים הפסולים הללו ישנה נאמנות מהתורה בדבר שלא נדרשת תורת עדות, ולכן בענייני איסור והיתר שבהם לא דרושה עדות של שני עדים, והלכה היא ש'עד אחד נאמן באיסורין' –גם עדים פסולים נאמנים.

נמצא אפוא שמשפטי התורה בדיני עדות היא גזירת הכתוב מיוחדת, והיא אמורה רק כאשר נדרשת עדות גמורה של שני עדים כמו בדיני נפשות ובדיני ממונות ("על פי שני עדים יקום דבר" דברים יט) ובהם נשנו הלכות עדות וזהות העדים הכשרים. אשר על כן, בעגונה או בעדות לגבי זהות היבם ("אשתמודעינהו") ש"הוא דבר העשוי להיגלות" (לשון הרמב"ם בהלכות ייבום) ו"שאפשר לעמוד על בֻּרְיוֹ שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת" (היינו, אם יבוא הבעל ה"מת" ברגליו, כדברי הרמב"ם בהלכות גירושין) – לא נצרכת עדות כשרה ויש לסמוך על נאמנותם של העדים הפסולים.

(במאמר המוסגר: ראו גם בדברי הרמב"ם (פרק יז מהלכות עדות הלכה א) שהגדיר את עדות השמיעה כעדות שקר – "וכל המעיד מפי אחרים הרי זה עד שקר ועובר בלא תעשה שנאמר לא תענה ברעך עד שקר". עבירת לאו זו של עדות שקר, כמובן, איננה שייכת בעד פסול כמו קרוב או אישה. עד פסול המעיד את מה שראה הוא עד אמת אלא שהתורה פסלה את עדותו מגזירת הכתוב. עדות מפי השמיעה אין לה תורת עדות כלל והיא נחשבת כעדות שקר. וראו במניין המצות של הרמב"ם אשר מנה כאן שלוש מצוות לא תעשה נפרדות: האחת: "שלא יעיד בעל עבירה" ("אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס", שמות כג, א); השנייה: "שלא יעיד קרוב" ("לא יומתו אבות על בנים", דברים כד, טז); והשלישית "שלא להעיד בשקר ("לא תענה ברעך עד שקר", שמות כ, יג – 'עשרת הדברות'.))

לאור זאת יובנו היטב דברי הרמב"ם הנ"ל שכתב: "לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה". דבריו אלו הם בדקדוק גדול. עדות מפי השמועה – דהיינו: עד מפי עד או מפי שפחה איננה נאמנות מהתורה אלא מדרבנן, מתקנת חכמים. חכמים הם אלה שתיקנו ונתנו לעדות שמיעה ומפי הכתב ולעדות שלא נדרשה ונחקרה תורת נאמנות – כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות. אולם הבסיס המאפשר את התקנת התקנה הזו נעוץ בכך שמהתורה לא נדרשת בהתרת עגונה עדות כשרה אלא רק נאמנות, ולכן עדים פסולים כמו קטן או אישה או עבד נאמנים בה משום שבדבר העשוי להיגלות לא קיימים משפטי העדות והלכותיה. משום כך באו חכמים והוסיפו נדבך נוסף – חכמים הוסיפו ותיקנו שניתן לסמוך גם על עדות שמיעה או עדות מתוך הכתב או כזו שלא נחקרה, למרות שאין בהן נאמנות מהתורה. נמצאו אפוא דברי הרמב"ם כדברים המזוקקים ומדוקדקים בתכלית, כדרכו.

אם כן, יש מקום לשאלה הבאה המתבקשת כעת מאליה: מה יהיה הדין במקרה של ניאוף של אשת איש כאשר הדבר ידוע ומפורסם לכול – דוגמת המקרה שלפנינו בה האישה והגבר הזר עימו הם בבחינת "ידועים בציבור" – כאשר הם מתגוררים בדירה אחת ומתנהלים כבני זוג לכל דבר?

לאור האמור, נראה כי יש מקום לקבל את עדותם של עדות עדים פסולים כמו נשים או קרובי משפחה. אין לך "דבר שאפשר לעמוד על בֻּרְיוֹ שלא מפי העד הזה" – כלשונו של הרמב"ם דהיינו "מילתא דעבידא לגלויי" בלשון התלמוד – יותר מעניינם של ה"ידועים בציבור".

הידועים בציבור – כשמם כן הם: ידועים ומוכרים הם בציבור כבני זוג. נראה גם שבמקרה שכזה גם לא תידרש כאן כל הודאה של האישה בדבר בגידתה. משכך, ברור אפוא כי אין להלכה הזו כל קשר לדינו של הרמ"א בסימן קטו בעניין אישה האומרת נטמאתי שנאמנת כשיש רגלים לדבר. שם מדובר באשה שזנתה תחת בעלה בצנעה ובהסתר. זנות זו אוסרת אותה על בעלה ותידרש לכך קבלת עדות כשרה מפי עדים כשרים ככל עדות שבתורה. שונה הדבר באישה אשר פרקה בפרהסיה כל עול של מוסר ותרבות, וחיה חיי חטא של ניאוף וטומאה – שהוא בבחינת מילתא דעבידא לגלויי, דבר מפורסם וידוע, ובדומה להלכות הנ"ל בדין התרת עגונה והרת היבם, גם כאן תועיל עדות מפי עדים פסולים וקרובים.

כלומר, יש לסייג את הדברים ולקבוע כי עדות קרובים ופסולים תועיל אך ורק באשת איש המנאפת ומזנה תחת בעלה ב"מסגרת" זוגית שכזו כשהיא מוכרת כ'ידועתו בציבור' של הנואף, אך לא בניאוף הנעשה בסתר ובחדרי חדרים. כאמור, הלכה פסוקה היא שעבור "דבר שבערווה" נדרשת עדות כשרה הניתנת על ידי עדים כשרים בלבד. בניאוף ש"בסתר", תידרש עדות כשרה או לחילופין הודאתה של האישה שהיא זנתה בצירוף רגליים לדבר, כפי שפסק הרמ"א.

והערה חשובה נוספת בנושא זה: דברי הרמב"ם בסוף הלכות גירושין שכתב שהאמינו חכמים גם בעדות מתוך הכתב או בעדות שמיעה של עד מפי עד, אמורים דווקא בדין התרת עגונה – קרי: בעדות שמת בעלה המתירה אותה להינשא ולא בדברים אחרים. רק בעגונה הקלו חכמים ותיקנו שניתן לקבל ולסמוך על עדות מתוך הכתב – המצאת תצהירים, למשל – מהטעמים המבוארים בגמרא ד"אשה דייקא ומינסבא" (דהיינו: אישה נזהרת ומדקדקת מלהינשא לאחר אם לא שיודעת בוודאות שמת בעלה) המיוסד על הסברא האומרת ש"משום חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה" (דהיינו: תקלת הממזרות והפסד זכויות האישות מבעלה ה"מת").

במקרים שאינם התרת עגונה – לעדות מתוך הכתב או לעדות שמיעה אין כל נאמנות, לא מהתורה ולא מדברי סופרים (כמבואר לעיל במאמר המוסגר).

עדות אופי אודות "אישה הרעה בדעותיה" שמצווה לגרשה
בנושא זה מצאנו בדבריו של בעל החתם סופר (חלק ה, חושן משפט, השמטות סי' רג; צוטטה בפד"ר חלק ה עמ' 290), שכתב את הדברים הבאים:
"ואשית לטענת בעלת קטטה כי נ"ל לזה סגי בעדים אפי' שלא בפני' ואין צריך לזה עדות גמורה דה"ל כמו אשתמודעינהי פרק החולץ ל"ט ע"ב דמסקי' והלכתא גלוי מלתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה ומשמע דכל דיני עדות לא בעי' לא בפני בע"ד דגילוי מלתא בעלמא ואע"ג דלפמ"ש הרי"ף שם הטעם משום דלא מסהדי לא אממונא ולא אאיסורא וזה לא שייך הכא מ"מ נראה בענין זה כ"ע מודים דלא תהי' שמיעה גדולה מראי' כיון שמפורסם כולי האי לכל באי שער עירה שא"א לדור עמה ממש הוה כראי' ולא הוה אלא גילוי מלתא בעלמא."

מדובר שם באישה ש"רעה בדעותיה", היינו שהיא בעלת קטטה ומדון המצערת הרבה את בעלה ויורדת לחייו כדבר הגמרא (יבמות סג): אמר רבא אשה רעה מצווה לגרשה שנאמר "גרש לץ ויצא מדון" (ונפסק ברמב"ם פ"י מגירושין ושו"ע אבה"ע קיט). כלומר, זוהי עדות אופי על טיבה של האישה, ומשמע מדברי החתם סופר שניתן לסמוך גם על עדות שמיעה לגבי מה שהבריות מרננים ומחזיקים את טבעה ואופייה הרע של האישה. במקרה שכזה "לא תהא שמיעה גדולה מראיה", ויש להכיר בכך כראיה ברמה של "גילוי מילתא בעלמא" כדבריו של בעל ה"חתם סופר".

תקנת הקדמונים בעדות פסולים
ומעניין לעניין באותו עניין, נזכיר כאן בקצרה את דברי הרמ"א בחושן משפט (סימן לה סעיף יד) ומקורו מתשובות המהרי"ק (סי' קעט) ותרומות הדשן (סי' שנג) על תקנת הקדמונים שתיקנו לקבל עדות נשים ופסולים במקום שאין רגילות להימצא בהם עדים כשרים כמו במקומות המיוחדים לנשים וכיו"ב; וראו בתשובת "כנסת יחזקאל" (סי' פג) שהובאה בפתחי תשובה (שם ס"ק יא) שהמדובר כאשר גוף המעשה ידוע ע"י קלא דלא פסיק (=קול שלא נפסק) או כשאין הכחשה, שאז עדות הפסולים אינה אלא כגילוי מילתא.

וראו גם ב"שורת הדין" (חלק יא עמוד שסז; חלק מנימוקי פסה"ד של ביה"ד האזורי מפי כבוד הרבנים שינפלד, בוזגלו וריגר; תיק שלו"ב 573/תש"ס), שם נקבע כי אין לקבל עדות קרובים בקשר לאירועי האלימות שהיו במשפחה, תוך בירור הלכתי בדברי הרמ"א הנ"ל בתקנת הקדמונים, בדעת החולקים ובדברי התשובת כנסת יחזקאל הנ"ל.

כמובן, אין הדבר נוגע לנידון שלפנינו. במקרה שלפנינו מדובר בעדות הבאה לחדש דבר שכבר הוא ידוע ומפורסם ברבים והוא בבחינת גילוי מילתא בעלמא, ויש להכשיר בו עדות פסולים. אולם במקרה שבו עסק ביה"ד בת"א מדובר בקטטות ובאלימות שבתוך המשפחה שהוא בבחינת דבר שהתרחש ברשות היחיד, בבית פנימה. במקרה שכזה תידרש עדות כשרה ולא עדות מפי קרובים או פסולים.

סיכומו של דבר
1. לאור האמור יש לקבל את תביעת הגירושין של התובעת ולהורות לצדדים להתגרש. יש לראות בהם כבני זוג המורדים זה על זה שיש לחייבם להתגרש. תביעת שלום הבית של הנתבע נדחית. בנוסף יש להורות כי התובעת אסורה לבעלה ולבועלה, ויש לציין זאת במעשה בית הדין לאחר סידור הגט.

2. מזכירות בית הדין תקבע לצדדים מועד לחקירת שמות ולסידור גט בהקדם האפשרי.

3. באשר לתביעות בנושא חלוקת הרכוש – יש לקבוע לצדדים מועד לדיון.

הרב אריאל ינאי – דיין

ברצוני להוסיף כי העדה שאינה קרובה לצדדים, הינה חברה של שני הצדדים במידה שווה. בדיון הייתה ניכרת בפירוש ידידותה לבעל. הבעל הביע בדיון הן בדבריו והן בהתייחסותו אמון מלא כלפי העדה, ואפילו אמפטיה. היא אף העידה שהייתה להם שיחה ידידותית מחוץ לביה"ד והיא ניסתה לשכנע אותו לא להמשיך במצב, ותגובתו הייתה, לדבריה, שנוח לו במצב הקיים. הבעל לא הכחיש את דבריה. בעדותה העידה כי האשה חיה עם [ת' ק'].

עדות זו, על אף היותה עדות לא קבילה הלכתית, בצירוף האמון והידידות מצד הבעל, מתחזקת ובודאי נחשבת כרגליים לדבר, שבו האשה נאמנת לומר נטמאתי.

בנוסף לכל הנכתב בספרי הפוסקים בנידון המחלוקת באשה שזנתה ותובעת גירושין אם כופין, יש להוסיף שיטה פחות ידועה. ה"חתם סופר" בחידושיו למסכת נדרים דף צ, כותב בתוך דבריו כדבר פשוט שכופין את הבעל להתגרש. ובצירוף הרושם הברור כי שני הצדדים אינם חפצים זה בזה שהוא דינו של רבנו ירוחם, יש לפסוק כי על הצדדים להתגרש מיידית.

הבעל מפריח באויר את עניין החובות, אך כאשר נשאל עליהם, עונה שֶבְּעִתוֹ ובזמנו הוא יעלה את העניין.

משום כך אין במקרה דנן את דין המהרשד"ם המפורסם. לפיכך מצטרף אני להכרעת הדין כחברי.

הרב שניאור פרדס – דיין

מצטרף למסקנות.

הרב מיכאל עמוס – אב"ד

נפסק:
1. מקבלים את תביעת הגירושין של התובעת ומורים לצדדים להתגרש. יש לראות בהם כבני זוג המורדים זה על זה שיש לחייבם להתגרש. תביעת שלום הבית של הנתבע נדחית. בנוסף יש להורות כי התובעת אסורה לבעלה ולבועלה, ויש לציין זאת במעשה בית הדין לאחר סידור הגט.

2. מזכירות בית הדין תקבע לצדדים מועד לחקירת שמות ולסידור גט בהקדם האפשרי.

3. באשר לתביעות בנושא חלוקת הרכוש – יש לקבוע לצדדים מועד לדיון.

ניתן ביום כ"ח במרחשון התשע"ג (13/11/2012).

הרב מיכאל עמוס – אב"דהרב שניאור פרדס – דייןהרב אריאל ינאי – דיין