הצדדים נישאו ביום 16.8.2009 ולהם בן קטין בגיל ארבע שנים.

לפני ביה"ד תביעת האשה לחייב את הבעל במתן גט. התיק נפתח ביום 19.1.2012. עוד קודם לכן, ביום 14.9.2011, פתחה האשה תיק לתביעת כתובה.

זוהי למעשה מהדורה שניה של הופעת הצדדים לפני ביה"ד בתביעת גירושין, אלא בהיפוך תפקידים. במהדורה הראשונה הבעל פתח תיקים לגירושין, מזונות ומורדת ביום 11.1.2011.

שלבי המהלכים המשפטיים
בתיק הראשון התקיימו דיונים, ולמעשה הצדדים הגיעו בשלב מסוים להסכמה להתגרש, ואת שאלת תשלום הכתובה ע"י הבעל השאירו להכרעת ביה"ד שיפסוק לאחר הגט. לאחר מכן הבעל חזר בו מהסכמתו והודיע כי ללא ויתור של האשה על הכתובה לא יסכים להתגרש. לצורך כך משך הבעל את תביעת הגירושין.

מאחר שהפסיקה בתיק זה ניתנה בהתייחס לטענות שנשמעו לפני ביה"ד במהלך שני התיקים, הן של הבעל והן של האשה, נביא את הטענות כולן ואת השתלשלות הדברים.

טענות הבעל (בתיק תביעת הגירושין שלו)
1. האשה סירבה לקיים חיי אישות מיד אחרי לידת הקטין וגם בעודה בהריון סירבה לקיים חיי אישות. וכן מקבלת פחדים בגוף כתוצאה מחיי אישות.

2. לאשה יש התקפי זעם. הלכנו לפסיכיאטר ונתן לה מרשם כדורים נגד התקפי זעם. אימה של האשה מנעה מהאשה שלא תיקח הכדורים.

3. הורי האשה התערבו לנו בחיי שלום הבית, והאשה עזבה והלכה לבית אימה.

4. האשה התלוננה האשה הרבה תלונות שווא במשטרה. כולם נסגרו. באחת התלונות של האשה הבעל הורחק ל 7 ימים והאשה בקשה להאריך את הצו, מאז פחד הבעל ולא חזר הביתה.
5.
תגובות האשה וטענותיה:
1. עד הלידה החיים היו תקינים, אח"כ הבעל היה מאלץ אותה לקיים יחסים שלוש פעמים. אין לה שום פחד לקיים יחסים עם הבעל.

2. גם כשהייתה בנידה הבעל קיים אִתה יחסים. הבעל ביקש שהוא רוצה קיום יחסים ביחד עם עוד מישהי אחרת.

3. הבעל קילל ונתן מכות וסטירה, בעט בה במיטה ודחף את הדלת. התלוננה במשטרה והרחיקו אותו, האשה הסבירה כי היא אינה רוצה לחזור לבעל לקבל מכות.

4. לגבי טענת הבעל שהיו אצל פסיכיאטר, טוענת האשה שאמנם היינו אצל יועצת ולא אצל פסיכולוגית. לדבריה לא המליצו לי על שום תרופה. הוריו של הבעל אמרו שהאשה צריכה להיות שפחת מין לבעל.

בדיון שהתקיים ביום י"א תמוז תשע"א 13.7.2011 נתנו הצדדים את הסכמתם להתגרש ולקיום דיון בעניין הכתובה אחרי ביצוע הגט. בהתאם לכך ניתן פסק דין בו ביום ונאמר בו:

א. הצדדים יתגרשו בג"פ בהקדם כהסכמתם. ניתן בזאת פס"ד לגירושין.

ב. ענייני הרכוש, משמורת ומזונות הילדים ימשיכו להיות נידונים בביהמ"ש.

ג. ב"כ האשה תגיש תביעה מסודרת לתשלום כתובה וביה"ד יקבע מועד לדיון בעניין הכתובה.

ד. ניתן לפתוח לצדדים תיק לסידור גט.

ביום י"א בכסלו תשע"ב 7.12.2011 התקיים דיון. הבעל חזר בו מהסכמה להתגרש ולדון בכתובה ואמר שאם האשה עומדת על תביעת הכתובה, הוא חוזר בו מתביעתו להתגרש.

האשה פתחה תביעת גירושין ותביעה לכתובה בתאריכים 14.9.2011 ו-19.1.2012 בהתאמה.

טענות האשה
1. היות ונתברר לה כי הבעל מקיים רומן לרבות קיום יחסים עם אשה אחרת היא דורשת גט וכן תשלום הכתובה.

2. ברקע, קיימות הטענות אותן העלתה האשה במסגרת התיק הראשון.

הבעל טוען כי ביזמתו ביקש לחזור לניסיון שלום-בית והאשה דחתה אותו והתנתה את חזרתו בקיום יחסים רק בימי שני וחמישי. כשחזרו לניסיון שלום-בית האשה דחתה אותו לגמרי מקיום יחסים.

לטענתו, האשה גירשה אותו מהבית והגישה נגדו שמונה-עשרה תלונות שוא במשטרה.

אם האשה תוותר על כתובתה מסכים להתגרש.

הבעל הודה שיש לו חברה גרושה ששמה [ה' נ'] ומקיים אִתה יחסים וגרים יחד בבת-ים.

חברתו הקודמת [י' מ'], גרושה, גם אִתה קיים יחסים אחרי שנפרד מאשתו.

ב"כ הבעל בקש להביא ראיות שבני הזוג הלכו לשני יועצים, גמרו בדעתם להתגרש ושנגמרה מערכת הנישואין ביניהם, ולכן הבעל לא יחשב כרועה זונות. לשם כך ביקש מועד לדיון להביא עדים.

ביום י"ט תמוז תשע"ב 9.7.2012 נתקיים דיון.

הופיעה עדה גברת ענת ניב, עו"ס מכון רבין, והעידה כי נפגשה עם הצדדים שלוש עשרה פגישות ביחד או בנפרד. הצדדים דיווחו על אלימות מילולית, מריבות משותפות ונוקשות. הייתה הדדיות, ללא וותרנות, וכל צד התבצר בעמדתו.

מסקנה
לאור הודאתו של הבעל שגר יחדיו עם אשה ומקיים אתה יחסים, לפני כן קיים יחסים עם אחרת על פי הודאתו – הלכה פסוקה באהע"ז סימן קנ"ד סעיף א' בהג"ה דינו של הבעל כדין רועה זונות שכופין לגרש.

טענות הבעל הוכחשו ע"י האשה בתיק שסגר הבעל וכן בתיק שהאשה פתחה לגירושין. נשמעה עדותה של העו"ס שקיימה עם בני הזוג שלוש עשרה פגישות ודיווחה על אלימות הדדית וריבים משותפים. גם אם נצא מתוך הנחה שכל התלונות של האשה היו לשווא אין בכך לומר שהאשה הפסידה כתובתה.

אך בשלב זה אינה רשאית לגבות סך כתובתה כל עוד לא ניתנה פסיקה על תביעת הזכויות וקופות גמל ומוניטין של הבעל שתבעה האשה בבית משפט.

מקורות בהלכה למה אין האשה רשאית לגבות סך כתובתה עתה וצריך להמתין עד הפסיקה הסופית של ביהמ"ש בעניין תביעת האשה לאיזון משאבים
שו"ע חו"מ סימן כ"ו סע' א' אסור לדון לפני דייני עכו"ם ובערכאות שלהם אפי' בדין שדנים כדיני ישראל, ואפי' נתרצו בעלי דינים לדון בפניהם אסור. (כ"כ הרמב"ן הרשב"א).

המשמעות של המחבר אפילו נתרצו בעלי הדינים אין הבחנה איזה צד מי קדם למי האיסור בתוקפו.

וכתב הרמ"א ומובא בד"מ ס"ק ב' כתב המהרי"ק שורש א' דאין כח לשום דיין לתת כח ללכת בערכאות של עכו"ם שכל זמן שהנתבע רצה להיות ציית דין ופשוט הוא.

ובסעיף ג' כ' שו"ע המקבל עליו בקנין לידון עם חברו לפני עכו"ם אינו כלום ואסור לידון בפניהם.

לפי דעת השולחן ערוך אפילו קיבל עליו בקניין לידון ואף הרמ"א לא חלק על המחבר שאיסור בתוקף.

ובסעיף ד' כ' השו"ע שטר שכתוב שיוכל לתובעו בדיני עכו"ם אינו רשאי לתובעו בפניהם. ואם מסר השטר לעו"כ שיתבענו בדיניהם חייב לשלם לו כל מה שהפסיד יותר שהוא חייב בדיני ישראל.

כ' הרמ"א בסעיף א': מי שהלך בערכאות של עכו"ם ונתחייב בדיניהם ואחר כך חזר ותבעו לפני בדייני ישראל י"א שאין נזקקין לו (מהרי"ק) וי"א דנזקקים (מרדכי) וסברא ראשונה עיקר.

מה שהרמ"א פסק (כמהרי"ק) שאין נזקקין לו לא כן פסק מרן בב"י כדעת (המרדכי) דנזקקין לו.

וכ' השו"ע בחו"מ בסימן כ"ב ב': אבל אם קבל עליו עו"כ לדיין אפי' קנו מיניה אין הקנין מועיל ואסור לידון לפניו.

כ' הרמ"א: אבל אם כבר דן לפניו לא יוכל לחזור בו, כ"כ המרדכי.

וכתב הב"י בבדק הבית על דברי המרדכי היינו במקבלו עליו לעד אבל אם מקבלו לדיין אינו רשאי לדון לפניו.

כ' ב"ה ס"ק ח' הש"ך השיג על הרמ"א דאין לחלק בין לכתחילה ודיעבד אך נראה לחלק בין קנו מידו סתם לדון בדיני עכו"ם אז אפי' בדיעבר לא מהני, אבל אם קנו על עכו"ם א' בפירוש הרי שהעכו"ם זה נאמן בעיניהם וסמכו עליו ומהני כמו אם קבלו קרוב ופסול.

כ' הב"י בחו"מ סימן כ"ו הביא את דברי הראש כלל י"ח סימן ד' על שטרות שכתוב בהם שמקבלים על עצמם לדון ולהתחייב בדיני גויים ודין המלכות לענוש נכסים בכפל ולאוסרו עד זמן הפרעון אין התובע רשאי להביאו אלא לפני דייני ישראל וגם הם לא ידונו אלא דין תורה.

ובכלל הנ"ל סימן ד' ה' ראובן היה לו שטר על שמעון וכתוב בו שיוכל לתובעו בין בדיני ישראל בין בדיני גויים כל האי גוונא לא דרשינן לשון הדיוט ולומר שיכול לתובעו בערכאות הגויים משום דעבירה היא ואם הוא ימסור שטרו לגוי צריך לקבל עליו כל אונסא דמתיליד ללוה עם יעביר עליו את הדרך ויוציא ממנו יותר ממה שהיה הישראל יכול להוציא ממנו בכח אותו השטר,

ועוד הביא הב"י ת' הרא"ש בכלל י"ח סימן א' גוי שיש לו שטר חוב על ישראל ומסרו הגוי לישראל אחר אינו יכול לתובעו בדיניהם, מיהו כל הזכויות שיכול היה הגוי לזכות על ראובן לפני דייני גויים בדינא דמלכותא צריכים ביה"ד לפסוק לשמעון אע"פ שאין דיני ישראל כן, משום שיכול שמעון לומר יוחזר השטר לגוי.

מה שכתב הר"י בן פרץ דכי נתרצה לדון דין כפי היושר בנימוסם ודתם דינא דמלכותא דינא
וב"י הביא את דברי הרשב"א שו"ת ח"ו ס' רנ"ד אחד שמתה בתו ותבע את חתנו בערכאות גויים שיחזיר לו כל הנדוניא בטענה אע"פ שדיני ישראל הבעל יורש את אשתו כיון שהכל יודעים שהם הולכים בדיני הגויים הרי כל הנושא אשה שם כאילו התנה כן וכמו שא' (כתובות ס"ז גמלי דערביא אשה גובה גובה פורנא מהן לפי שסומכת עליהם והשיב כל דבר שבממון תנאו קיים, כתובות נ"ו ובאמת אמרו (ירושלמי כתובות פ"ט ה"א) שמתנין בענין זה אבל לנהוג כן מפני משפט גויים דאסור לפי שהוא מחקה את הגויים, וזהו שהזהירה התורה לפניהם ולא לפני גויים. אע"פ ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון, ולא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו חוקות הגויים ודיניהם, ולא אפי' לעמוד לפניהם לדין אפי' בדבר שדיניהם כדיני ישראל. והמביא ראיה לזה מגמלי דערביא טועה דכתובה מן הדין היה לגבות ממטלטלי דמינא ואפילו מגלימא דכתפיא, אלא ששמו רבנן שאין סמיכת האשה עליהם משום שגבייתא לזמן מרובה. ובערביא שכל עסקיהם בגמלים סמיכתה עליהם, אבל ללמוד מזה לילך בדרכי הגויים ומשפטיהם חס ושלום לעם קדוש לנהוג ככה, וכל שכן אם עתה יוסיפו לחטוא ולעקור נחלה, הסומך על משענת קנה רצוץ הזה ועושה אלה מפיל חכמת התורה ועוקר שוש וענף והתורה מידו תבקש. ואומר אני שכל הסומך ככה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא, ואפי' גזלה ישיב רשע מקרי, כדאיתא ב"ק ס"י ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה, ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי ילמדו את בניהם דיני הגויים, ויבנו להם חומות טלואות בבית מדרסי הגויים. חלילה לא תהא כזאת בישראל חס ושלום תחגור התורה שק עליהם.

וכ' הרשב"א בתשובה ח"ג ס' ק"ט לענין דינא דמלכותא דינא. דע שלא אמרו אלא במאי דאיכא הורמנה דמלכה ובדברים שהם מדיני המלכות, כי כמו שיש לנו משפטי מלוכה, כמו שאמר שמואל לישראל (ש"א פ"ח י-יא) כך בשאר האומות דינים ידועים יש למלכות ועליהם אמרו דדיניהם דין, אבל דינים שדנים בערכאות אין אלו ממשפטי המלוכה אלא הערכאות דנים לעצמם כמו שימצא בספרי הדיינים שאם אתה אומר כן בטלת חס לשלום דיני ישראל.

וכ' הרשב"א בת' על ראובן שהיה לגוי חוב עליו ותבעו בדיני עכו"ם ובאה אשתו עם כתובתה וסילקה הגוי והגבו לה נדוניתה ואח"כ בא שמעון בשטר חוב לתבוע את ראובן בדיני ישראל ובאה אשתו ואמרה כל זה הוא שלי כי כבר הגבו אותי מנדונייתי באלו הנכסים והשיב מה שגבתה בדיני עכו"ם שלא כדין גבתה כבעל חוב שגבה קודם זמנו מה שגבה לא גבה וכ"ש כתובה שמא לא תבוא לידי גוביינא לעולם אם תמות היא בחיי בעלה ומה שכ' בעל העיטור דנדונייתה ניתנה ליגבות מחיים אין בדעתי נוטה כן שכולן מכניסות לבעל שלא יפרע ממנו אלא באלמנות או בגירושין ועוד מספר כתובה נלמד שכוללין נדוניה ותוספת יחד ואין מחלק בזמן פרעונו וזה נראה לי ברור.

וכ' יב"א ח"ב חו"מ סימן א' ס"ק ח' בס' רוב דגן (בקונטרס "אות לטובה" ס"ס מא') שאין לחלק בין כשהוא גוי ובין כשהוא ישראל דמכיון שהוא דן ע"פ הערכאות סו"ס הוא עושה עילוי ליראתם.

כ' ה"ה פרק כ"ז ממלוה ולוה ה"א שדעת הרמב"ם ורוב הגאונים לפסוק כלשון אחרון שאמרו תני חוץ מבגיטי נשים שרוצה לומר שכל שטר שהוא כגט שהשטר הוא שטר הקנאה ושעבוד אינו מועיל כלל, ויש לפרש לפי דעתם ז"ל דאע"ג דקיימא לן דדינא דמלכותא הני מילי במה שהוא תועלת המלך בעניני המיסים שלו ומה שהוא מחקיו אבל הדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין והכי קאמר ובלי בעית אימא לא אמרינן הכי הא דינא דמלכותא דינא ותני חוץ מבגיטי נשים ואין ראיה גמורה הפך מזה עכ"ל.

והרשב"א כ' (י: ד"ה אבל) שכתב שמצא בתשובה להריף ס' י"ד כדעת הרמב"ם.

כ' ביב"א חו"מ ח"ה סימן א' סק"ו והדבר ברור שאין להתחשב בנ"ד למה שיש תוקף פס"ד ע"פ החוק להסכם שנעשה בערכאות ולומר בזה דינא דמלכותא שכבר ביארו רבותינו הראשונים דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שיש בהם תועלת והנאה למלך מה שאין כן בחוקים שאינם תואמים את ההלכה הקבועה לדורות עולם ואין בהם תועלת למלך שבוודאי שאין לומר בהם דינא דמלכותא דינא וכמו כ' ה"ה פרק כ"ז ממלוה ולוה ה"א.

וכן כ' המאירי (ב"ק קי"ג עמ' שכא) וכל מה שביארנו בדין המלכות שהיא אצלנו דין גמור הוא דוקא בחוקים שחקק המלך לתועלתו ולתועלת נכסיו וכו' על דרך האמור בסנהדרין בי. כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו, וזהו שאמרו "דינא דמלכותא דינא "ולא אמרו דינא דמלכא דינא" כלומר דינים הראויים לו מצד המלכות, אבל שהוא מחדש דינים שהאומות מחזיקות בהן מתורת ספריהן ונימוסי חכמיהן הקדומים כנגד הדינים שלנו אינו בכלל זה דא"כ יהיו כל דיני ישראל בטלים ח"ו.

ומר"ן מהר"י קארו בשו"ת אבקת רוכל (ס' פא) כתב ולענין הלכה נקטינן כדעת הרי"ף הרמב"ם ורוב הגאונים דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדבר שישנו תועלת והנאה למלך הלא"ה לא אמרינן דינא דמלכותא דינא, וכן פסק בחו"מ סימן ס"ח סעיף א'. וכ"כ הש"ך סימן ע"ג ס"ק ל"ט וסימן שנו סק"י.

וכ"כ בספר בני אברהם ס' דקמ"ח ע"ב בדעת המרדכי (ב"ק קי"ג) בשם ראבי"ה והרא"ש (נדרים כ"ח) בשם הר"א ממינץ דדוקא בדיני קרקעות אמרינן דינא דמלכותא דינא ולא בדבר שהוא זולתו, וסיים שכן יש לפסוק לדינא ושאף המוחזק אינו יכול טעון קים לי נגד דעה זו. וכ"כ הראש"ל בשו"ת ישא איש (חאה"ע סימן יד) שאפי' המוחזק אינו יכול לטעון קים לי נגד סברא זו וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן סט). .

וכ' הרמ"א בחו"מ (בסימן שס"ט סעיף יא בהגה) דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא על כל פנים לתקנת לבני המדינה אבל לא שידונו בדיני עכו"ם דאם כן בטלו כל דיני ישראל.

העיר הסמ"ע ס"ק שבדרכי משה הביא לשון הרשב"א דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במה שהוא מדיני מלוכה אבל דינים שדנים בערכאות אין אלו ממשפטי המלוכה אלא הערכאות דנים כן מעצמם כמו שמצאו בספרי שופטיהם, ואם אין אתה אומר כן בטלה ח"ו כל דיני ישראל, והו סיף הסמ"ע שאפי' אם גזר המלך בפירוש ללכת אחר דיני הערכאות אין על דייני ישראל לשמוע לו כיון שאינם מחוקי המלוכה ע"ש.

ולאחר כל האמור הנ"ל איך אפשר לסמוך על מה שכתב בשם הר"י בן פרץ דכי נתרצה לדון דין כפי היושר בנימוסם ודתם דינא דמלכותא דינא.

כתב שו"ת הרמ"א סימן מ"ח: באתי להשיב מפני כבודו לדברי מורנו ורבנו הגאון הגדול רבי יוסף קארו יצ"ו אשר מימיו אנו שותים מכדו וקנקנו. אתפלל אל ה' שיאריך ימי מורינו ורבינו נשיא אלוקים בתוכינו והנני אומר מתניתא דמר וספרו קא מתניתא וחלילה להמרות דברי מעלת כת"ר שכל החולק עליו כחולק על השכינה ועליו יש לסמוך אפי' באיסורא דאורייתא וכ"ש בעניין ממון הקל.

כתב שאלת יעב"ץ חלק א' סימן ע"ה ואחרי ששני המאורות הגדולים הבית יוסף והרמ"א פסקו וכן מי יבוא אחריהם ואין אחריות האחרונים עלינו ואין לנו לזוז מפסקי השולחן ערוך שהם הלכות קבועות לכל ישראל והפורש מהם כפורש מהחיים.

כתב רבינו יהונתן אייבשיץ בספר אורים ותומים סימן כ"ה קיצור כהן אות קכ"ד כתב.

שחלילה לומר קים לי לזכות המוחזק בניגוד לפסקי מרן המחבר והרמ"א כי הכל בכתב מיד ה' השכיל על ידם ורוח ה' נוססה בקרבם להיות לשונם הזהב מכוון להלכה. אפי' ללא כוונת הכותב וחפץ ה' בידם יצלח רוח ה' דיבר בם מילתו על לשונם ע"כ.

לאור הנ"ל:
א. הבעל חייב לתת גט לאשתו, כפי שנפסק באהע"ז סימן קנד סעיף א' בהג"ה.

ב. האשה לא הפסידה את כתובתה. אך בשלב זה אינה רשאית לגבות סך כתובתה כל עוד לא ניתנה פסיקה על תביעת הזכויות וקופות גמל על שם הבעל בבית משפט.

הרב שמעון מלכה – אב"ד

ראיתי מה שכתב כב' האב"ד, ומאחר שדעתי שונה אעלה את הדברים על הכתב.

בתיק זה שתי סוגיות עיקריות שביה"ד נדרש ליתן בהן פסיקה:
1. תביעת האשה לחייב את הבעל במתן גט.
2. תביעת האשה לתשלום כתובה.

לא אעסוק בחלק הראשון לגבי תביעת הגירושין. בעניין זה מסכים אני למסקנות כב' האב"ד. ארחיב ואדון בחלק השני בשאלת הכתובה שבה דעתי שונה.

א. תביעת הגירושין:
מאחר והבעל הודה בעובדה שהוא חי עם אשה אחרת דינו כרועה זונות המבואר בשו"ע אבהע"ז קנ"ד שכופים אותו להוציא.

ב. תביעת הכתובה:
הבעל לא הוכיח על פי דיני הראיות כל עילה שיש בה כדי להפסיד לאשה את כתובתה. ולפיכך חייב הבעל לשלם לאשתו את כל סכום הכתובה שכתב – בסך 360,000 ₪.

במרכז הדיון על אודות תשלום הכתובה עומדת השאלה, האם אפשרי מצב של הטלת חיוב כתובה על הבעל ע"י ביה"ד לאחר שחלוקת הממון נעשתה בביהמ"ש על פי חוק יחסי ממון?

דברי רקע והסבר
לפני כל זוג הנפרד בגירושין בצד ההיפרדות של בני הזוג זה מזו עליהם להסדיר שאלות נוספות הכרוכות במהלך ההיפרדות. ביניהן, ולפעמים הן העיקריות, הן שאלות הקשורות להסדרת כל ענייני הממון. שני עניינים עיקריים בענין זה עומדים לפתחם של בני הזוג: שאלת הרכוש ושאלת תשלום הכתובה. הבדל מהותי קיים מהבחינה המשפטית בין שתי הסוגיות אלו. בעוד שאלת חלוקת הרכוש וכל הזכויות והחובות של בני הזוג נחשבת כשאלה ממונית גרידא, הרי ששאלת תשלום הכתובה היא שאלה בענייני נישואין וגירושין. ההשלכה לכך היא ברורה. בעוד ענייני הממון הכלליים ניתנים לדיון הן לפני ביה"ד הרבני (תוך כריכה בלבד) והן לפני ביהמ"ש לענייני משפחה (לו נתונה הסמכות החוקית הרגילה), הרי שבשאלת הכתובה בהיותה מוגדרת כ"ענייני נישואין וגירושין" הרי הסמכות הייחודית לדון בענין זה היא לפני ביה"ד הרבני בלבד.

אין זה סוד, כי חלוקת הרכוש על פי חוק יחסי ממון "אינה תואמת" – וזאת בלשון המעטה – את חלוקת הרכוש כפי שהייתה צריכה להתבצע על פי הלכה. ההבדל העיקרי והמהותי בין קביעת ההלכה לקביעת החוק הוא בכך שעל פי החוק כל הנכסים והזכויות לרבות נכסים הרשומים על שם הבעל בלבד ולרבות זכויות שנצברו כתוצאה מעבודתו או עסקיו של הבעל במשך שנות הנישואין, מתחלקים בשווה בין שני בני הזוג, ולמעשה האשה מקבלת בהם 50%. ברור שעל פי דין תורה המקורי אין הדבר כן, וכל נכסים אלו היו נשארים ברשות הבעל.

כך למעשה בכל חלוקת רכוש המתבצעת בהתאם חוק יחסי ממון, זולת באחת משתי אפשרויות אלו: אם הסכימו שני הצדדים לדון לפני ביהמ"ש לענייני משפחה, שבזה בעצם בואם אליו בהסכמה קיבלו עליהם את כללי המשפט של אותה ערכאה, או לחילופין בהצהרה (ובקנין) לפני ביה"ד הרבני, כי רצונם שביה"ד ידון בעניינם על פי חוק יחסי ממון. אולם בכל מקרה בו נגרר "הצד המפסיד" ממצב זה – ובדרך כלל זה הבעל – ללא יכולת התנגדות לסמכות ביהמ"ש, הרי שהמצב הוא על פי השקפת ההלכה, שחלק מממון וזכויות הבעל נמצא בידי האשה שלא כדין.

מצב זה הביא לגישה המקובלת בבתי הדין הרבניים לפיה אין "כפל מבצעים". דהיינו, אין מקום שביה"ד יתן לאשה את הכתובה לאחר שהיא גבתה מהבעל באמצעות ביהמ"ש וחוק יחסי ממון כספים ורכוש שאינם מגיעים לה על פי דין תורה. לפיכך, על בסיס זה נוצרה הגישה המקובלת בבתי הדין הרבניים, שבמקרים אלו לא יפסוק ביה"ד לשלם לאשה את כתובתה.

אך נראה שאין הדברים נכונים לכל מצב, כפי שנרחיב להלן.

יחסי הגומלין בין חוק יחסי ממון ובין חוב הכתובה
השאלה העומדת היא, כיצד מתייחס החוק לחוב הכתובה – האם חוב הכתובה "מגולם" ב"הטבה" זו שנתן החוק לאשה בהעניקו לה מחצית מכל רכוש וזכויות הבעל, ובעצם "מבטל" את זכותה לקבל כתובה, או שמא "אין מלכות נוגעת בחברתה" דהיינו חוק יחסי ממון עוסק במתחם השייך אליו דהיינו הרכוש בלבד, ואינו מתערב כלל בעניין הכתובה בהיותה "עניין שבנישואין וגירושין" ובעצם משאיר זאת לסמכות ביה"ד הרבני בלבד. התשובה לכך ניתנה ע"י החוק עצמו שהיה ער לכך.

סעיף 17 לחוק יחסי ממון, קובע:

"אין בחוק זה כדי לגרוע מזכויות לפי חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט- 1959, או מזכויות האשה לפי כתובתה."

לדעתי, הפרשנות של סעיף זה פשוטה בתכלית. אם לאשה מגיע סכום כתובה על פי ההלכה – ודבר זה צריך להיקבע בביה"ד הרבני – הרי שזכויותיה לקבל את הכתובה אינן נגרעות ואינן "מגולמות" תחת קורת הגג של חוק זה, קרי חוק יחסי ממון. הפירוש המעשי הוא, שהחוק מכיר בעובדה כי זכותה של האשה לקבל מחצית מהזכויות אינה "על חשבון" מחיקת חוב הכתובה. בפועל על פי החוק, תקבל האשה מחצית הרכוש על בסיס חוק יחסי ממון ובנוסף תקבל תשלום מהבעל כנגד הכתוב בשטר הכתובה.

למרות שהדברים הנ"ל בהסבר החוק נראים פשוטים, נדרשתי להיזקק לכך, משום שראיתי שנכתבה בעניין זה פרשנות אחרת, פרשנות שאינה יכולה להתיישב לא עם לשון החוק ולא עם הפן המשפטי שבחוק ומשום כך היא שגויה ואינה מקובלת. ובמה דברים אמורים.

ידידי הרה"ג אריאל לביא שליט"א אב"ד טבריה-צפת, בספרו עטרת דבורה חלק א' סי' מז, דן ומסכם בטוב טעם כיד ה' הטובה עליו, את ענין זה של גביית כתובה במקום שהאשה מקבלת זכויות ממון על פי חוק יחסי ממון. לדעתו יש לשלול את האפשרות לפרש את החוק כפי שכתבתי לעיל. לדעתו, אין כוונת החוק לאפשר לאשה לזכות בשני הדברים גם יחד. על פי פרשנותו, כוונת החוק היא למקרה שבו סכום הכתובה הוא גבוה מסך כל מחצית הרכוש והזכויות המגיעות לאשה על פי חוק יחסי ממון. כדי שלא נאמר שבמקרה כזה האשה תקבל רק מחצית מהנכסים ובכך למעשה תקבל פחות מהסך הרשום בכתובה, למקרה זה בא החוק לומר שאז זכאית האשה לסכום הכתובה הגבוה למרות שבכך תגיע האשה למצב שיישארו בידיה יותר ממחצית הרכוש ובעצם הבעל ישלם מחלקו את יתרה זו ותיוותר בחלקו פחות ממחצית הרכוש.

אכן, אין זה מתפקידנו "להתפלפל" בפרשנות של חוק. לא הייתי נזקק ומרחיב בפירוש החוק לולא ההשלכה הישירה שיש לכך על ההתנהלות ההלכתית למעשה של ביה"ד במקרים אלו.

אין ספק כי פרשנות זו רחוקה מהדעת. שהרי בוודאי לא מוטל עלינו להעמיד את החוק בסיטואציה ובפרשנות שאינה כתובה ואינה אלא בגדר "אוקימתא" דחוקה שכולה הינה בגדר "ליישב בדוחק". אין בדרך זו כל מצווה או הכרח, בוודאי לא בנידון חוק זה כל עוד החוק כפי שהוא נקרא הוא ברור ומובן כפי שהוא.

אך יתירה מכך: כבוד הרב לביא הוציא את מסקנתו מתוך השוואה ויצירת היקש בין הנאמר בחוק יחסי ממון לנאמר בחוק הירושה. אך המתבונן בשני החוקים יראה אל נכון כי דווקא מקור זה לא זו בלבד שהוא בגדר "מקור אכזב" אלא שאדרבה, ממקום שבאת ללמוד נמצאת דווקא נסתר. ובמה דברים אמורים.

כיצד ומהיכן למד הרב לביא את הבנת החוק ועל מה סמך את דבריו. על פי ניתוחם של דברים בשלושה מישורים נוכל להבין כי דבריו בהבנת החוק נסתרים מכל וכל. הפרשנות הנכונה היא, הפרשנות הפשוטה המובנת כפי שהבאנו לעיל ללא העמדת החוק במצב מסוים בלבד, דבר שאין לו זכר בחוק וכפי שנוכיח. ניתוח שני חוקים והעמדתם האחד אל מול רעהו יוכיחו שכוונת המחוקק הייתה להבדיל ביניהם. שלושת המישורים הם: 1. המישור הלשוני; 2. המישור המהותי-משפטי; 3. המישור הרעיוני. להלן ארחיב עליהם את הדיבור.

כב' הרב לביא מביא את הנאמר בחוק הירושה בסעיף 11(ג) ומכוחו הוא למד לעניין חוק יחסי ממון:

"המגיע לבן זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעיזבון."

ועל כך מסיק כבוד הרב לביא בהבנת המניע העומד מאחורי הסעיף הנ"ל בחוק הירושה:

"הרי שהמחוקק קבע שאין מקום שהאשה תזכה בזכות כפולה, הן בזכויות הממון שהמחוקק העניק לאשה בחוק הירושה, והן בתשלום דמי כתובתה, לה היא זכאית מכוח דין תורה."

ואף שלכאורה הרי המחוקק כתב כן לגבי חוק הירושה ולא לגבי חוק יחסי ממון וא"כ מה הראיה? לכך מוצא כבוד הרב לביא פתרון בדמות הנחה שלפיה יש "מגמה" מסוימת של החוקים והיא מגמה אחידה לגבי כולם. וכך ממשיך שם כבוד הרב לביא:

"מסתבר שקיימת עקביות בחוקים המסדירים את יחסי הממון עם פקיעת הנישואין. אותו הגיון העומד ביסוד סעיף 11 (ג) הנזכר, והמתייחס לזכות הירושה הבאה עם פקיעת הנישואין עקב מיתת הבעל, קיים גם ביחס להסדרת יחסי ממון ואיזון המשאבים בפקיעת הנישואין."

הניסיון ליצור מגמה אחת לשני החוקים נידון להיפסל בכל שלש אמות המידה האפשריות – הלשונית, המהותית-משפטית והרעיונית.

המישור הלשוני
הבה נשים את לשון שני החוקים לפנינו זה בצד זה ונציב שאלה פשוטה, האם הם דומים או שמא הם שונים זה מזה? התשובה לכך היא חד משמעית – לשון החוקים שונה לחלוטין כל חוק מרעהו. בחוק יחסי ממון נאמרה רק ה"שלילה", דהיינו מה לא בא החוק למעט או לסייג, והמחוקק ידע גם ידע להגדיר זאת היטב. הוא קבע כי: "אין בחוק זה כדי לגרוע מזכויות לפי חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959, או מזכויות האשה לפי כתובתה". כלומר תפקידו של סעיף 17 הוא אך לומר שעל שטח מסוים לא בא החוק לומר כלום ולא לגרוע ממנו. ומה קורה במצב זה? המצב נשאר בדיוק כפי שהיה לולא נחקק חוק יחסי ממון. כלומר, המחוקק קבע כי ביחס לזכויות הכתובה יש להמשיך לנהוג כפי שהיה קודם חקיקת החוק. א"כ הפועל היוצא מכך הוא ברור לחלוטין. הרי ידוע היטב מה תוקפה של הכתובה גם על פי החוק. החוק קובע בצורה ברורה הכתובה היא "עניין של נישואין וגירושין" ומקומה במגרשו הבלעדי של ביה"ד הרבני ועל פי הדין הדתי בלבד.

לעומת זאת, כשרצה המחוקק לומר כי החוק שהוא מחוקק לא בא להוסיף אלא בא להכפיף את הכתובה לתוך החוק אותו מתכוון המחוקק לחוקק, דהיינו למנוע מצב בו תקבל הזוכה על פי החוק החדש (ירושה) גם את הכתובה בנוסף וללא קשר לחלקה על פי חוק הירושה, לא חסך המחוקק במילים וירד לרזולוציה הדרושה כדי להבהיר זאת כי אם תרצה האשה להפעיל את זכותה לכתובה יהיה זה בפירוש "על חשבון" חלקה שלה. הדבר נעשה בלשון ברורה כדי שלא יהא מקום לטעות והיא לשון אחרת בתכלית מהאמור בחוק יחסי ממון. וכה נאמר בחוק: "המגיע לבן זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעיזבון".

לשיטת הרב לביא, מה פשוט יותר היה למחוקק להשתמש באותה לשון ממש גם בחוק יחסי ממון ולנסחו באותה לשון: "המגיע לאשה על פי עילה הנובעת מקשר האישות ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקה על פי חוק זה (יחסי ממון).

יתירה מכך, סעיף 17 בחוק יחסי ממון כרך בנשימה אחת שני נושאים של זכויות שאותן לא בא חוק יחסי ממון לגרוע. זכויות לפי חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט 1959, וזכויות האשה לפי כתובתה. ומהאחד נלמד על השני. אם לגבי התיקון לחוק דיני משפחה פירושו של הסעיף לומר כי אין כלל בכוחו של חוק יחסי ממון לגרוע מזכויות המגיעות על פיו, הוא הדין והוא ההסבר ביחס לזכויות האשה על פי כתובתה. בוודאי לא יעלה על הדעת לומר כי זכויות מזונות הכוונה במקרה שהם גבוהים מעבר למחצית הרכוש.

אמור מעתה, אין כל ספק מה היא כוונת המחוקק.

כוונת המחוקק הייתה פשוטה וברורה. אין חוק יחסי ממון כולל בתוכו את חוב הכתובה. הדיון על חוב הכתובה הוא במסגרת אחרת קרי – ביה"ד הרבני ובמסגרת דיני גירושין. לפיכך, ככל שמגיע לאשה כתובה אין חוב הכתובה בכלל חלקה ולא על חשבון חלקה המגיע לה מכוח חוק יחסי ממון אלא הדיון על חוב הכתובה הינו עצמאי בנוסף ובנפרד מהדיון ברכוש במסגרת חוק יחסי ממון.

המישור המהותי-משפטי
שני החוקים, חוק יחסי ממון וחוק הירושה, שונים זה מזה בעצם מהותם.

חוק הירושה הינו חוק ככל החוקים האחרים. בסיסו הוא כוונת המחוקק לקבוע בחוק המדינה את סדר הנחלות וחלוקת נכסי עזבונו של אדם ליורשיו וביניהם. סדרי הקדימה וכן חלקו בירושה של כל יורש נקבעו בחוק ואינם תלויים ברצון של זה או אחר. החוק הוא זה שמקנה את נכסי המת לאותם הזוכים שהחוק קבע אותם כיורשי המנוח.

לעומתו חוק יחסי ממון הינו בעצם "הסכם" עליו הסכימו בני הזוג בעת נישואיהם. זוהי נשמתו של החוק כאמור בחוק עצמו בסעיף 3 (א):

"לא עשו בני הזוג הסדר ממון [...] יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2."

סדר הדברים בחוק יחסי ממון רק מאושש הנחה זו. החוק בנוי מראשיתו על בסיס הסכם בין בני זוג. הראיה לכך היא פשוטה מסדר הדברים. החוק – ששמו חוק יחסי ממון – היה מן הראוי שייפתח בסדר חלוקת הנכסים כפי שהחוק החליט לקבוע. למרות כן, החוק מתחיל במגמה אחרת לחלוטין. המתבונן בחוק יבחין כי החוק בנוי בצורה של חלוקה על פי פרקים. החוק פותח בפרק ראשון המכיל את הסעיפים 1-2. שני סעיפים אלו עוסקים בעשייה של הסכם ממון ע"י בני הזוג, בדרכי אישורו ובמתן לו תוקף של פסק דין. לאחר מכן מתחיל פרק שני עם סעיף 3 הנ"ל. המסר שרצה החוק להעביר הוא ברור. ענייני הממון בין בני זוג מושתתים על בסיס הסכמה של בני הזוג. לכך קיימות שתי דרכים. האחת, כאשר בני הזוג ערכו ביניהם הסכם ממון טרום נישואיהם. השניה, בהיעדר הסכם נחשבים בני הזוג כמי שעשו הסכם וקבעו להשתית את מערכת יחסי הממון שביניהם על בסיס איזון המשאבים.

אמור מעתה, כל בני זוג שנישאו אנו רואים אותם כמי שערכו ביניהם שני הסכמים:
1. הסכם בנושא של כלל יחסי הממון שביניהם הנוגע לכלל ענייני הממון ואותו השתיתו על איזון משאבים ביניהם.
2. הסכם נוסף שבו יש התחייבות כספית רק של צד אחד כלפי משנהו. דהיינו "הסכם הכתובה".

האם נאמר כי האחד מבטל את השני ו"בולע" אותו? ההיגיון הפשוט אומר כי שני הסכמים שנעשו בין שני צדדים חיים זה לצד זה ושניהם תקפים. אלא אם כן קבעו שני הצדדים במפורש כי הנאמר בהסכם אחד כולל או גובר או מבטל את הנאמר בהסכם השני. ללא התייחסות כזו ברור הוא שהתחייבות אחת אין בה לבטל התחייבות אחרת.

הבדל זה מקבל את ביטויו בין השאר בהתייחסות לשאלת חוב הכתובה.

בעוד חוק הירושה עוסק ברכוש וזכויות שהחוק "נותן" לאותם זוכים שהחוק קובע. ממילא הוא גם קובע שאותה "נתינה" תהיה קבועה ולא יהיה מצב שאותו זוכה יקבל בפועל כתוצאה מכך עוד רכוש מנכסי העיזבון. או אז אומר המחוקק, אין אני נותן לך, הזוכה, את המעמד הזה של "יורש זוכה" רק כדי להגיע לאותו שיעור בחלק העיזבון כפי שנקבע בחוק. אך אם הגעת כבר לחלק זה הרי שכל תוספת אותה תנסה להשיג ולהעביר אליך בדרך כלשהי באופן אוטומטי ייגרע אותו נכס ותוספת מן החלק שאני המחוקק נתתי לך.

לעומתו חוק יחסי ממון הינו למעשה "הסכם" בין הצדדים. גם הכתובה הינה "הסכם" בין הצדדים. החוק אינו מתערב בשיקול הדעת של בני הזוג. הפונקציה שמילא החוק היה אך ורק הכנה של "מודל" של הסכם שבהיעדר הסכם אחר שעשו בני הזוג, הרי נחשב שבני הזוג "הסכימו עליו". ומאחר שבהסכמים עוסקים אנו, שוב אומר החוק כי הכל לפי שיקול דעת המסכימים. ירצו יתייחסו לכתובה ויבטלו אותה; לא ירצו, לא יעשו כן ולא יבטלו. אך כל עוד לא הייתה התייחסות מפורשת מצדם לביטול הכתובה, מה לו למחוקק להתערב. לפיכך, יפה קבע החוק בסעיף 17 כי ככל שהסכם הנקרא "כתובה" קיים ותקף מבחינה הלכתית שוב אין החוק בא כלל לגרוע ממנו מאומה שהרי גם חוק זה הוא הסכם ומי שאינו מעוניין בו יכול לבטלו.

דהיינו, למשל בין בני זוג שערכו בפועל הסכם ממון ביניהם והתייחסו לכך שחוב הכתובה לא ייגבה בפועל עקב החלוקה שעליה הסכימו הצדדים בהסכם הממון, או אפילו כתבו שהם מקבלים עליהם כהסכם את הצורה שהציע בחוק בדרך של איזון משאבים אך בתנאי שלא תהיה כל תוספת מעבר לאיזון משאבים לרבות חוב הכתובה. או אז הרי התייחסו הצדדים לכך, וקבעו במפורש כי הסכם הממון שביניהם מבטל את חוזה הכתובה שביניהם מחמת שחוב הכתובה נכלל כבר באותה מחצית שקיבלה האשה. אך כל עוד לא התייחסו הצדדים לכך אין כל סיבה לומר שהסכם ממוני אחד יבטל התחייבות מפורשת של צד אחד כלפי הצד השני שניתנה בכתב בתוך שטר שהוא חוזה לכל דבר וענין.

המישור הרעיוני
קיים הבדל גדול ברעיון העומד מאחורי חוק איזון משאבים לזה העומד מאחורי חוק הירושה. לפיכך, לא ניתן להקיש מהאחד על משנהו.

חוק הירושה הוא חוק המבוסס על רצון המחוקק לתת חלק מנכסי המוריש לזוכים השונים כפי שהחוק מנה אותם. המטרה היא לתת רכוש או כספים כדי שאותם האנשים שנהנו בחיי המוריש מרכושו ומממונו תהיה להם משענת ממונית גם לאחר מותו. כלומר בסיסו של החוק המקנה את רכוש המוריש לזוכים הוא חוק סוציאלי המכוון לתת סעד לאותם זוכים. המחוקק החליט (בניגוד לדין תורה) כי לאשתו של המנוח יש לתת חלק נכבד מרכושו של בעלה כדי שתוכל להמשיך בשגרת חייה גם לאחר פטירת בעלה. מאחר שזו הייתה מטרת החוק, בא המחוקק ואמר, אני הוא שהחלטתי לתת חלק לאשה אך זהו רק במידה שאכן היא זקוקה לכך. אבל אם בידי האשה שטר חוב דהיינו כתובה אשר מקנה לאשה כסף מרכושו של המנוח, כאן אמר המחוקק כי באופן זה אין טעם לתת לה יותר ממה שרצה המחוקק לתת לאשה. ולכן אם האשה רוצה לגבות כתובתה יהיה זה "על חשבון" חלקה בירושה. שהרי הגענו למטרה אליה מכוון החוק, לתת משענת ממונית לאשה, ואת זה היא קיבלה. בסיכום, החוק הוא זה הנכנס לתוך נכסי המנוח ומחלק מהם לפי הבנתו. אין המדובר בחוק המכיר באדם זה או אחר כמי ש"מגיע" לו בדין, שהרי המנוח לא חייב להם ולא כלום. אלא מדובר בחלוקה שהיא בגדר "מתנה". וכאמור ה"מתנות" ניתנות בהתאם לצורך של המקבל.

שונים הדברים בחוק איזון משאבים. הרעיון העומד מאחורי חוק זה הוא שהמחוקק רואה (בניגוד לדין תורה) את בני הזוג כשני שותפים שווים ב"שותפות ממונית". לדעת החוק שני הצדדים בשותפות זו תורמים בשווה לרווחי השותפות. בהתאם לכך, החוק קבע כי כל מה ש"הרוויחה" השותפות והנכסים שרכשה דינם להתחלק בשווה בין שני השותפים שהם במקרה זה שני בני הזוג שנישאו זל"ז. רעיון זה שהוא לב החוק מבטא את השקפת החוק על חיי הנישואין. על פי השקפה זו של המחוקק, הרי שמעצם ה"שותפות" של בני הזוג, "מגיע" לכל אחד מהם בדין מכוח מעמדו כשותף, מחצית מכל מה שצברה ה"שותפות". בוודאי אין לערב בנושא זה של איזון המשאבים התחייבות אישית בכתב של שותף אחד לשני שנעשתה שלא מחמת רווחים שנצברו אלא על בסיס דין דתי שהיה קיים גם לולא חוק יחסי ממון. ממילא ברור שהחוק לא בא לשלול כלל את חיוב הכתובה שהיא שטר חוב לכל דבר.

יתירה מכך, הכתובה נועדה להוות אמצעי מיגון של האשה וכדברי הגמ' "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". כלומר, זוהי בעצם "פוליסת ביטוח" של האשה למקרה שיארע אם יארע, דהיינו למקרה של גירושין. אין כל סיבה שהאשה לא תקבל את המגיע לה על פי פוליסה זו וללא כל קשר לחלקה ברכוש "המגיע" לה בתוקף הייתה "שותף" לכל דבר וענין. זוהי אכן כוונת סעיף 17 בחוק. הסעיף בא לומר כי אין כל מקום לגרוע את זכויות האשה המגיעות לה לפי כתובתה. דהיינו, זה לחוד וזה לחוד. כל פרשנות אחרת, מלבד הדוחק שבה, אינה מתיישבת כאמור, לא עם לשון החוק, לא עם מהות החוק ולא עם הרעיון העומד מאחורי החוק. המסקנה האחת היא כי אין לייחס כל פרשנות אחרת. לפיכך, על פי החוק מגיע לאשה לגבות את כתובתה ללא כל קשר לחלקה מכוח חוק יחסי ממון.

עמדת ההלכה לגבי גביה של כתובה במקביל לחלוקה על פי חוק יחסי ממון
לאחר שביררנו היטב כי כוונת החוק אינה מוטלת בספק, עלינו לברר את עמדת ההלכה לגבי המקרה הנדון לפנינו.

השאלה העומדת לדיון לפני ביה"ד היא, האם במקרה שלפנינו עומדת לבעל זכות הטענה כי היות ובביהמ"ש קיבלה האשה מחצית בכל הנכסים מכוח חוק יחסי ממון, הרי שקיבלה ממון שלא היה זכאית לו על פי דין תורה וממילא אין מקום שביה"ד יפסוק לה לגבות את כתובתה.

אמנם התפיסה המקובלת כי אין מצב של "כפל מבצעים", דהיינו שלא ייתכן שהאשה תלך לביהמ"ש ותקבל על פי החוק את מחצית הנכסים אף שאין הם מגיעים לה על פי דין תורה, ומאידך גיסא תבוא לביה"ד לתבוע כתובה בשעה שנמצא תחת ידה ממון של הבעל שניטל שלא כדין. אך נראה שאין הדברים נכונים לכל מצב. חילוק גדול יש בין זוג חרדי או דתי לבין זוג חילוני. זוג חרדי ודתי שכל חייו של כל צד מבני הזוג התנהלו על פי דיני התורה וכך היה בעת שנישאו כדמו"י, סביר מאוד ונכון הוא להניח כי בעת נישואיהם השתיתו את כל מערכת היחסים שברצונם לבנות ביניהם שתהיה מודרכת ומכוונת על פי האמור בהלכה. ובהקשר הנוגע לענייננו, בוודאי כוונתם שענייני הרכוש ביניהם יתנהלו אך ורק על פי דין תורה בלבד, ובוודאי אין חוק יחסי ממון תואם אותו. לעומתם, זוג חילוני, בוודאי דעתם כשהולכים להינשא, שכל ענייני הממון שביניהם יהיו על בסיס של שותפות מלאה. כך כפי הידוע לכל הוא החוק וכך הוא ההיגיון של מי שאינו אמור כלל לדעת מהו דין תורה. ההנחה הפשוטה היא, כי אדם רגיל מהמגזר שאינו אמון וגדל על שמירת תורה ומצוות, כלל אין לו מושג על דין התורה וההלכה לגבי הרכוש, וכל מה שידוע לו הוא רק החוק והנוהג המקובל והנפוץ שהוא על בסיס חוק יחסי הממון.

נכון הוא, שביחס לשאלה, האם מצב זה – שכך הוא המנהג הנפוץ במדינה – יש בו כדי להשפיע ולקבוע כי עקב המנהג, כך הוא הדין גם על פי דין תורה, קיימות גישות שונות. אך גם אם נאמץ את הדעה המקובלת כי אין במנהג זה בכדי לשנות את הדין על פי ההלכה, ולפיכך בכל מקרה רגיל הבא לפני ביה"ד לדון בחלק הגירושין והכתובה לאחר שענייני חלוקת הרכוש תבעה האשה בביהמ"ש, נתפשטה אותה תפיסה המקובלת לפיה לא יחייב ביה"ד הרבני את הבעל בתשלום כתובה בנוסף על מה שקיבלה האשה בביהמ"ש מחצית מהנכסים – אך עדיין יש לדבר זה השלכות לגבי המקרה שבו בחר הבעל מרצונו את ביהמ"ש כערכאת הדיון לענייני רכוש.

לצורך זה יש להקדים ולהסביר על מה מבוססת השיטה הסוברת כי אין ליתן כתובה לאשה שקיבלה בביהמ"ש מחצית מהרכוש שלא היה מגיע לה בדין תורה. ראשית, עלינו להגדיר מהו המעמד של חוב הכתובה על פי קנה המידה של חושן-משפט.

פשוט הוא שהכתובה היא חוב המבוסס על התחייבות של הבעל כלפי האשה. חוב זה מעוגן בשטר הכתובה. כלומר, לפנינו התחייבות חוזית בין בעל לאשה. התחייבות זו נועדה להיות "אמצעי מיגון" של האשה. זאת, מאחר שהבעל יכול לגרש את אשתו גם שלא ברצונה (מעיקר הדין טרם חדר"ג) חששו חז"ל שמא תגיע האשה למצב זה ש"תהיה קלה בעיניו להוציאה". לשם כך נועדה התחייבות הבעל בשטר הכתובה להוות מכשול ומחסום בפני הבעל לא לגרשה.

כלומר, הכתובה היא מעין "ערבות" או "פוליסת ביטוח" של האשה לכך שהיא יכולה להיות שקטה שלא יקום בעלה ויגרשנה, שהרי אם יגרשנה "יעלה" לו הדבר בתשלום הכתובה. הכתובה, שנעשית בקניין ועדים, היא שטר חוב לכל דבר ועניין. אין ספק כי על פי אמות המידה של ההלכה דדיני חיובים לא ניתן לבטל התחייבות חוזית שניתנה כדת וכדין ללא סיבה שההלכה מכירה שיש בה לבטל התחייבות. סיבה הלכתית היכולה לשלול את תשלום הכתובה בפועל היא באותם מקרים שהאשה נמנית על אותן המנויות במשנה ש"יוצאות בלא כתובה". אך בלא להיות ברשימה הנ"ל, כיצד אנו יכולים לומר שאין לגבות כתובה?

התשובה לכך היא, כי שני מסלולים שונים יכולים לשמש אותנו לשם כך, כפי שנבאר להלן.

1. מסלול ה"קיזוז":
אם ידוע לנו שהאשה מחזיקה שלא כדין כספים השייכים לבעל, נוכל לומר שאמנם ברמה העקרונית הבעל חייב לשלם לאשה את שהתחייב בכתובה, אבל מכיון שהאשה מצידה מחזיקה שלא על פי דין בכספים של הבעל ובעצם היא מחויבת להחזירם לו, לכן יכול הבעל לקזז את הסכומים שהאשה לקחה ממנו שלא כדין מחוב הכתובה המגיע לה. בכך נגיע למעשה למצב שבו לא ישלם הבעל את הכתובה.

2. מסלול "האומדנא":
אם יש בסיס להניח כי אף שלפנינו התחייבות ברורה בכתב לשלם, ברור לנו כי בבסיס ההתחייבות המתחייב לא התחייב על דעת שיהיה מצב מסוים, אלא רק על דעת מצב אחר. זאת, על סמך סברא חזקה שהיא "אומדנא שבליבו ובלב כל אדם", באופן כזה ניתן לקבוע כי התחייבות הכתובה לא הייתה מלכתחילה מכוונת על מצב זה שנוצר, וממילא ההתחייבות מלכתחילה לא חלה ביחס למצב זה.

אולם עצם השימוש במסלול זה שבו אנו רוצים לקבוע ולסייג את התחייבותו הסתמית של אדם, אינו דבר המקובל כאפשרי על פי ההלכה בצורה גורפת ובוודאי שלא בכל מצב. ישנן הסתייגויות בדברי הראשונים ובהלכה, השוללות עקרונית את ההסתמכות על אומדנא בשעה שהייתה בידי המתחייב אפשרות לפרש את הסתייגותו. וודאי שהדבר מחייב זהירות יתירה ושיקול דעת ביחס לכל מקרה ומקרה. נקודת הפתיחה היא, העובדה שקיימת לפנינו התחייבות ברורה ובוודאי כאשר היא בכתב, ואנו רוצים לשבור אותה או לסייג אותה רק על פי אומדן דעת שלא נאמר ולא נכתב. אם נבחן את ההתחייבות כשלעצמה, על פי דיני התחייבות, היינו קובעים בוודאות כי מאחר שלא נכתבה ולפחות לא נאמרה כל הסתייגות הרי חלה ההתחייבות בכל מצב. רק אם אנו בטוחים בוודאות כי זוהי דעתו של כל אדם שלא להתחייב בכל מצב ובוודאי על דעת מצב מסוים לא עלה בדעתו להתחייב, רק אז נוכל "לשבור" את ההתחייבות הכתובה ולהעמידה תחת סייגים, וגם על מקרה כזה יש שוללים שדעתם תובא להלן. בוודאי בכל מקרה שיש לנו ספק כלשהו אם ההסתייגות אכן היא דבר פשוט ומובן או לא, שוב לא נוכל לפגוע או לגרוע מהתחייבות כתובה שניתנה ללא כל תנאי מגביל.

יישום מסלולים אלו בשאלת גביית הכתובה
יישום "מסלול הקיזוז"
כפי הידוע, על פי דין תורה וכנפסק בשו"ע, אין לאשה כל אחיזה בנכסי הבעל וברווחיו גם אם נרכשו במהלך שנות הנישואין. לעומת זאת, על פי חוק יחסי ממון, בעת הגירושין מתחלקים כל הנכסים והזכויות שנצברו במהלך שנות הנישואין, שווה בשווה בין שני הזוג. כלומר, בכל חלוקה המתבצעת על פי מתווה חוק יחסי ממון, ניתן בידי האשה חלק מנכסי וכספי הבעל שלא היו מגיעים לה על פי דין תורה.

(הערה: כפי שהזכרתי לעיל, בהנחה זו קיימות שתי גישות מנוגדות. יש הסוברים כהנחה הנ"ל, ויש הסוברים שמאחר שכך נהגו שוב יש לכך השפעה גם ביחס לדין תורה. אולם כאמור, אין אנו נכנסים עתה למחלוקת זו הטעונה בירור. הדברים בפסק דין זה נכתבים מתוך הנחה כסברת האומר שדין תורה נשאר על מקומו גם כיום לאחר חקיקת חוק יחסי ממון. על פי הנחה זו, בחלוקה שמתבצעת על פי חוק יחסי ממון אכן האשה מחזיקה בכספים או רכוש השייכים על פי דין תורה לבעלה.)

ובמה הדברים אמורים. אין בכוח או בסמכות ביה"ד הרבני לשנות את הנעשה מחוץ לכותלי ביה"ד אלא בביהמ"ש, בוודאי בנושא זה שבו יש לביהמ"ש סמכות מלאה כאשר הדבר מובא לדיון בפניו. לכן, אין באפשרות ביה"ד להתערב ולשנות את פסיקת ביהמ"ש בענייני חלוקת הרכוש. אולם אין בעובדה זו כדי ליצור מצב שבו ביה"ד יתן "אישור" או גושפנקא לחלוקה כזו. הדבר בא לידי ביטוי בכל מקרה שהאשה תבעה את חלוקת הרכוש בביהמ"ש, ומנגד באה לשערי ביה"ד הרבני לתבוע במסגרת הגירושין את תשלום הכתובה. במקרים אלו על אף שעל פי אמות המידה של ההלכה בדיני כתובה, מגיע לאשה לקבל את כתובתה, מ"מ בפועל לא יפסוק ביה"ד לאשה לגבות את חוב הכתובה וזאת משום ההנחה הנ"ל. היות ובידי האשה ממון של הבעל שעל פי דין תורה אינו שייך לה אלא לבעלה, א"כ כיצד נוכל ליתן לה לגבות חוב נוסף מהבעל. תתכבד ותקזז את חוב הכתובה ממה שנטלה כבר מן הבעל במסלול חלוקת הרכוש. זו הסברא שביסוד אותה אִמרה הקובעת שבביה"ד הרבני "אין כפל מבצעים". דהיינו, ביה"ד הרבני לא יתן ידו למצב שהאשה תקבל בערכאה אחרת ממון שלא על פי דין תורה ומאידך גיסא תבוא לביה"ד לזכות בכתובה.

עלינו לשוב ולהזכיר כי קביעה זו שהאשה שקיבלה ממון וזכויות עלפי חוק יחסי ממון למעשה מחזיקה בידה ממול של הבעל שלא כדין אינה בהכרח נכונה לכל חלקי הציבור. בהחלט ניתן לומר כי יש הבדל מהותי בין בני זוג דתי או חרדי, שומר מצוות, שכלפיו אכן הנחה זו נכונה, לבין בני זוג מהמגזר הכללי שאינו שומר מצוות שבעיניהם מסלול החוק הוא המסלול הטבעי והבלעדי. ביחס לבני זוג ממגזר זה, שלגביו העובדה שכל בן זוג מקבל מחצית היא כאמור פשוטה, מדוע שנאמר כי האשה מחזיקה בממון שאינו מגיע לה, והרי ידע גם ידע הבעל על כך מראש בעת הנישואין.

יישום "מסלול האומדנא"
בשימוש ב"מסלול" זה עלינו להניח הנחה מוקדמת כי קיימת באוויר אומדן דעת המקובל כדבר וודאי האומר כי הבעל בעת התחייבותו בשטר הכתובה, לא חשב "ללקות בכפלים". דהיינו, שלא עלה בדעתו ליתן לאשתו מחצית מהנכסים שיצבור בעת הנישואין כתוצאה מעבודתו וכדומה ובה בעת גם לתת ביד האשה שטר חוב בצורת כתובה על סכום מסוים שכתב לה. הדברים אמורים בעיקר לאותו סכום המוגדר בכתובה כ"תוספת" (להוציא מדין עיקר כתובה שחל גם ללא התחייבותו של הבעל).

נראה כי השימוש באומדנא כדי לשבור התחייבות של כתובה אינו ברור וקשה מאד לסמוך על דרך זו של הכנסת האומדנא לכוונת הבעל כשלא נאמרה על ידו. מכמה היבטים וטעמים לא נראה שנוכל לסמוך על מסלול זה של אומדנא ובוודאי שלא בצורה גורפת וקבועה.

1. עצם הנחת שקיימת כלל אומדנא זו היא חידוש ואינה ברורה כדבר מובן מאליו. המדובר כאמור בבני זוג מהמגזר הכללי אשר לגביהם החוק האזרחי הוא הקובע את מסגרת החיים שלהם. בני הזוג נשאו לאחר שחוק יחסי ממון כבר נחקק, ועניינו היה ידוע היטב לבני הזוג בעת הנישואין. וכי מניין לנו להכניס בכוונת הבעל בעת שהתחייב בשטר הכתובה שהתחייבותו תחול אך ורק אם האשה לא תגבה את המגיע לה על פי החוק? והרי הבעל הולך לחתום על שטר הכתובה כשברקע ידוע לו המצב החוקי של ענייני הממון שהם לפי חוק יחסי ממון, וכי הבעל אינו יכול לבטא את רצונו לפני שחותם על שטר הכתובה? הרי המבט הרגיל במצבים כגון אלו שאנו אומרים איפכא, שמכיון שלמתחייב היה ידועים כל הנתונים בשעה שהתחייב ועל דעת זו הוא מתחתן שיש חוק המדינה על ענייני הממון של חיי נישואין, א"כ אם היה חושב כי הוא רוצה לסייג שלא תחל ההתחייבות במקרה שהאשה תגבה את חלקה על פי החוק, היה לו לומר זאת בפירוש. ומכיון שלא אמר הרי זו הוכחה שלא חשב כן.

2. בעיקר הדין של השתמשות בסברת "אומדנא" כדי להגביל או לבטל פעולת קנין או התחייבות כתבו הראשונים כלל המגביל את השימוש בסברת אומדנא.

התוס' במסכת כתובות מ"ז ב' ד"ה שלא וכן הוא בשיטה מקובצת בשם הרא"ש, שאין אומדנא מועילה לבטל או לסייג פעולה או התחייבות של אדם, אלא כאשר הדבר תלוי בדעת העושה או המתחייב בלבד ואין חברו מקפיד בדבר מפני שאין לו הפסד אם יתבטל המעשה. שאז יכולים אנו לומר שאנו הולכים אחר דעתו של עושה המעשה ולא היה עליו לפרש. אבל כשיש שניים הקשורים לאותו מעשה או התחייבות וכתוצאה מכך שנאמר שהייתה אומדנא מצד המתחייב יפסיד הצד השני, אין הולכים או קובעים כי האומדנא מצד אחד תקבע ותבטל או תסייג את המעשה שנעשה אפילו באומדנא המוכחת, שכן עלינו להתחשב באותה מידה גם בדעת הצד השני למעשה זה ואותו צד לא היה מסכים להגבלה זו. בכך ביארו הראשונים מדוע כל פעם שאדם קונה מחבירו חפץ ואירע בו אונס לאחר זמן, לא נאמר שהמקח בטל משום שעל דעת כן לא היה קונה? ועל כך כתבו שיש גם דעת המוכר והוא לא היה מסכים למכור בתנאי זה אם לא שהיה מפרש בפירוש תנאי זה. כזה הוא הנדון בהתחייבות בשטר הכתובה שהבעל מתחייב לאשתו בעת הנישואין. מי ערב לנו שהאשה הייתה מסכימה להגבלה זו שבעצם מרוקנת את התחייבת שטר הכתובה לחלוטין אם תיטול מחצית מהרכוש המגיע לה על פי חוק, או איפכא שתוותר על מחצית הרכוש תמורת שטר הכתובה. מסתמא לא הייתה מוותרת או מסכימה לכך והיה על הבעל לפרש הגבלה זו בעת הנישואין.

3. נוסף על הסברות הבסיסיות הנ"ל שפוסלות מעיקרא את האפשרות להכניס אומדנא לתוך כוונת הבעל בעת החתימה על הכתובה, יש לדון שגם אם נאמר שאולי יש מקום לומר שיש אומדנא כעין זו, מ"מ ברור שאי אפשר להרחיב אותה על כל המקרים. הסיבות שהביאו לגירושין והגורם להן יש להם בוודאי משקל רב. גם אם כאמור נחיל אומדנא כל שהיא בכוונת הבעל בעת התחייבות בכתובה, מ"מ אין מקום להחיל אותה בצורה מרחיבה וגורפת ויש לעשות בה שימוש מצומצם רק למקרים שבהם הדבר יהיה ברור לנו. ואסביר, הרי הבעל יודע באופן כללי מה היא כתובה. אמנם אינו בקיא ברזי הכתובה אבל אפילו מההסבר הקצר שמקבל מהרב המסדר קידושין הוא מבין היטב שמדובר בשטר הכולל את כל התחייבויותיו לאשתו במסגרת הנישואין. בוודאי הוא מבין כי שטר הכתובה בא להגן על האשה. האם נוכל לומר בוודאות כי הבעל חשב שלא מגיע לאשה כתובה גם כאשר הוא עצמו יהיה הגורם לגירושין? א"כ לשם מה חתם כלל על הכתובה אם אין בה כל תועלת, שהרי את חלקה ברכוש על פי חוק יחסי ממון תקבל בין כך ובין כך, וא"כ כתובה זו למה? סברא זו לפחות מביאה אותנו למצב שבו אין אנו "בטוחים" שהבעל התכוון בעת הנישואין להגביל את הכתובה גם במקרה זה. ומאחר שלפנינו מצד אחד התחייבות ברורה בשטר חוב ללא כל סייג שנאמר או נכתב ומצד שני ספק אומדנא, ההלכה בכגון דא ברורה, שאין לפגום התחייבות וודאית ע"י ספק אומדנא. הכלל הוא שספק אומדנא אינו אומדנא, שהרי אם יש לי ספק אם קיימת אומדנא מסוימת או לא זה עצמו מראה שאין אומדנא כזו בגדר של "בליבו ובלב כל אדם". לפיכך, בכל מקרה שבו אין אנו בטוחים לחלוטין שלא על דעת כן התחייב הבעל, שוב לא נוכל "לשבור" את אותה התחייבות שנחתמה ע"י הבעל בכתובה ללא כל הסתייגות מצידו.

4. גם מנקודת מבט של השקפת עולמם של בני זוג שאינם שומרי מצוות לא ניתן לסייג את התחייבות הכתובה. כתבנו לעיל (בחלק העוסק בפרשנות החוק) כי חוק יחסי ממון הוא בעצם חוק הקובע כי הנישואין הם בעצם "שותפות" של בני הזוג כאשר כל אחד תורם בדרכו שלו. לפיכך החליט המחוקק כי כל הרכוש שנצבר בעת הנישואין יש לראותו כרכוש שנצבר בכוחות המשותפים דהיינו רכוש השותפות וממילא דינו להתחלק שווה בשווה בין בני הזוג. אם זו היא הלוגיקה העומדת בבסיסו של החוק, למה כלל נאמר כי הבעל החותם על שטר הכתובה שהינו שטר התחייבות חושב שזה יבוא "על חשבון" חלק אשתו ברכוש המגיע לה בדין על פי המצב החוקי. וכי שותף הכותב לחברו שטר חוב יעלה בדעתו כי שטר זה ישולם מחלקו של השני? כך שקשה מאד לומר כי בכלל האומדנא קיימת בבני זוג מהמגזר הכללי.

העולה מהנ"ל, כי אין כל מקום להשתמש במסלול ה"אומדנא" בכדי "לשבור" את התחייבות הכתובה.

האם ניתן ליישם את המסלולים הנ"ל במקרה הנדון לפני ביה"ד בכדי לשלול מן האשה את כתובתה?
הדיון יתמקד בנקודת המבט של "מסלול הקיזוז".

כבר נזכר לעיל בראשית הדברים, כי יש משקל מכריע לשאלה מי היה ה"גורר" ומי ה"נגרר" לדיון הרכושי בביהמ"ש. הדגש הוא על כך, שהצד שיזם את הפניה לביהמ"ש לא יוכל לזכות לקבל סעד מבית הדין.

בצורה כללית ניתן לעשות חלוקה בין סוגים שונים של בני זוג. אלה מהמגזר החרדי או הדתי לעומת אלו מהמגזר הכללי שהם רוב הציבור. קו ההשקפה וההבנה הפשוט לקביעת ההסדרים של מערכת יחסי הממון וניהלו הרכוש שבין בני זוג, שונה לחלוטין בין שני המגזרים הנ"ל. זוג חרדי או דתי שגדל וחונך על שמירת המצוות רואה כדבר פשוט ומובן כבר בעת הנישואין כי את התשתית לניהול חייהם המשותפים יש לבסס על פי ערכי התורה וההלכה, ואת פתרון הבעיות שביניהם לקבל במגרשו של ביה"ד הרבני. מנגד, זוג מהמגזר הכללי המכיר רק את החוק הישראלי ובעיקר את הנהוג והמקובל באותה חברה, ברור לו כי יש להשתית את ניהול ענייניהם הממוניים על בסיס שותפות מלאה ובכל בעיה שתתעורר הכתובת האחת והיחידה היא ביהמ"ש. הבדל זה גורם לכך כי האפשרות לסיטואציה שמישהו נחשב ל"נגרר" לביהמ"ש נגד רצונו והשקפתו קיים רק בבני זוג דתי או חרדי שבו החליטה האשה לפנות לשם פתרון בעיות הרכוש אל ביהמ"ש. הבעל במקרה זה נאלץ להיות "נגרר" לביהמ"ש למרות שהוא אינו רוצה כלל בדין הנוהג שם אלא בדין התורה, כפי שהוא מנהל את כל חייו על פי דיני התורה. אצל זוג מהמגזר הכללי שאינו שומר תורה ומצוות, הנתיב המשפטי הוא בהסכמה מובנית ללכת אל אולם ביהמ"ש. ברור להם שהדין הנוהג שם הוא מושתת על שותפות מלאה בכל הרכוש שזהו הדין האזרחי וחוק המדינה. יצוין כי רוב מנין ובנין של המגזר הכללי כלל אינו מודע לא רק למהות הדין הדתי אלא יתירה מזאת הוא כלל אינו יודע כי קיים מושג כזה. לדידו הדין הוא אחד והוא הדין האזרחי של חוק יחסי ממון.

על פי חילוק זה, תונחה ותיקבע פסיקת ביה"ד הרבני ביחס לתביעת האשה את תשלום הכתובה. הפסיקה תהיה שונה ותלויה במגזר שממנו בא הזוג ובאופן שבו הייתה הפניה לביהמ"ש לדון בענייני הרכוש. וכלפי מה הדברים אמורים. בכל מקרה שהאשה היא זו שפנתה לביהמ"ש ו"גררה" את הבעל נגד רצונו לביהמ"ש, ואילו הבעל מצדו רצה ללכת לביה"ד הרבני לצורך קביעת שאלת חלוקת הרכוש, משום שאת חייו הוא מכלכל על פי ההלכה, באופן זה לא תקבל האשה כל סעד מביה"ד בתביעתה לתשלום דמי הכתובה. זאת משום שכאמור לעיל, במצב זה האשה באה לביה"ד כשביד אחת היא תובעת כתובה "בחסות ההלכה" ובה בשעה בידה השניה היא אוחזת בממון השייך על פי ההלכה לבעל כתוצאה מפסיקת ביהמ"ש על פי חוק יחסי ממון. מצב זה מתאים לבני זוג חרדי או דתי שמראש אנו מניחים כי דעתם הייתה לנהוג כדין תורה. לפיכך, במקרה זה הליכה של האשה לביהמ"ש היא החריגה, והבעל בעצם נגרר נגד רצונו.

לעומת זאת, בבני זוג שבהסכמה באו לדון בענייני הרכוש לפני ביהמ"ש, כאשר הבעל אינו נגרר כלל אחר האשה אלא הוא שותף שווה להחלטה זו של מקום הדיון, וזו גם דרכם הטבעית על פי אורח חייהם, שם יתן ביה"ד לאשה את המגיע לה על פי הכתובה. לבחירה זו של הבעל מרצונו ישנן השלכות הלכתיות על פסיקת ביה"ד בתביעת האשה לכתובה. גם אם כאמור פסיקת ביהמ"ש בענייני הרכוש אינה תואמת לדין תורה.

חבר נאמן לגישה זו המחלקת ע"פ אורח החיים של בני זוג בין המגזרים השונים, מצאתי בפס"ד של ביה"ד הגדול תיק 835665/1 בהרכב הרבנים: אברהם שרמן, חגי איזירר וציון אלגרבלי.

פסק הדין דן בערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי שחייב בעל בתשלום סכום הכתובה לרבות תוספת (סכום נומינלי ללא הצמדה) למרות שחלוקת הרכוש נעשתה בביהמ"ש וניתן לאשה חלקה על פי חוק יחסי ממון. השאלה שעמדה לפני ביה"ד הגדול הייתה אותה השאלה שאנו עוסקים בה. טענתו של העותר-הבעל כי אין מקום לחייבו בתשלום הכתובה מאחר שהאשה קיבלה בביהמ"ש סכומי כסף גדולים שאינם מגיעים לה על פי די תורה.

וכה כותב שם כבוד ידידי הרה"ג חגי איזירר שליט"א:

לפי דעת רובא דרובא של הפוסקים בימינו, חוק יחסי ממון אין לו תוקף הלכתי. משום כך סבורים רבים שכספים שצד מסוים זכה עפ"י חוק יחסי ממון אינם נזקפים לזכותו עפ"י דין תורה ומבחינת דין תורה הם שלא כדין בידו ולכן אי אפשר לחייב בכתובה בתוספת כתובה ובפיצויים כאשר ביד האשה כספים שוה ערך שאינם מגיעים לה עפ"י דין תורה, ויש לקזז את חיוב כתובה, תוספת ופיצויים נגד כספים אלו.

...הגישה הנ"ל אינה מתאימה לנדון שלנו. היא מתאימה אולי לזוגות שומרי מצוות שהאשה תבעה חלוקת רכוש בבית משפט למשפחה וכפתה על הבעל חלוקה לפי חוק יחסי ממון ולא עפ"י דין תורה. אולם לא כך בזוג כמו במקרה דנן שההתדיינות לפני בית משפט למשפחה הייתה מקובלת על שניהם ואף אחד לא נגרר לבית המשפט תוך כפירה או התנגדות לסמכותו.

הדברים מדברים בעד עצמם. מפס"ד זה עולה כי אין להחיל את שיטת ה"קיזוז" על בני זוג שאין להם ולא כלום עם אורח החיים של שמירת מצוות. אגב, גם בהתייחסותו של כבוד הרה"ג איזירר לבני זוג שומרי מצוות כתב זאת בלשון "אולי". בהמשך אותו פס"ד, ידידי הרה"ג ציון אלגרבלי שליט"א מרחיק לכת בסברה זו וכותב:

טען המערער כי ביה"ד היה צריך להימנע מלחייבו בתוספת כתובה בגלל שהאשה קיבלה יותר מהמגיע לה לפי ד"ת בביהמ"ש...

אך לאחר העין נראה לדחות את טענת המערער מעיקרה. משום שכאשר מדובר בזוגות כאלה שמקובלת עליהם הפסיקה האזרחית בזכויות ובחובות על פי חוק יחסי ממון, אין מקום לקזז את מה שקיבלה האשה בביהמ"ש ממה שמגיע לה לפי ד"ת, משום שמה שביהמ"ש מחייב על פי חוק לא גרע מחיוב כתובה שגם הוא תלוי במנהג המדינה כמש"כ הרמב"ם וכמו שפסק בשו"ע בסי' ס"ו. יש לומר שבני הזוג הללו נשאו על דעת כן שינהגו לפי החק, ול"ש לגביהם לקזז זכויות המגיעות מדין כתובה מהזכויות שהאשה קבלה ע"פ חוק.

יתירה מכך, במקרה הנדון לפנינו, הבעל הוא היה זה שפנה לביהמ"ש ופתח תיק תביעה לחלוקת רכוש, ומנגד הוא עצמו פתח את תיק תביעת הגירושין בביה"ד הרבני באותו יום וכך היו הדברים במקרה הנדון לפנינו. במעשה זה של פיצול התביעות מצידו, הוכיח הבעל כי ברור לו היטב מהו חוק המדינה. ונראה שעשה כן מטעמים שעמו ולאחר שקיבל ייעוץ משפטי והחליט כי לפי הבנתו יש להפקיע את ענין חלוקת הרכוש מביה"ד ולהפקידו בידי ביהמ"ש. דהיינו, לא זו בלבד שאין המדובר בבעל ש"נגרר" או שבא סתם בהסכמה, אלא המדובר בבעל שהוא ה"גורר". לפיכך, בבחירתו זו שבחר את מסלול הדיון בשאלת הרכוש במגרשו של ביהמ"ש, נחשב הבעל כמי שקיבל על עצמו את הדין הנוהג באותה ערכאה. ומהו אותו דין? זאת בארנו באריכות לעיל כי למעשה על פי החוק זכאית האשה לאיזון משאבים מבלי שחוב הכתובה נכנס לחשבון זה, והיא זכאית לתשלום מלוא הכתובה בנוסף לחלקה על פי חוק יחסי ממון.

אך גם בלא ירידה לפרשנות הנ"ל בהסבר החוק יש לדון במקרה שלפנינו ולחייבו. בחירתו של הבעל מרצונו ללכת לביהמ"ש לקבל את פסיקתו בענייני ממון, מחייבת גם על פי ההלכה. ידועה ההלכה כי אין לדון לפני ערכאות של גויים. ואעפ"כ מה יהיה הדין אם עבר וקיבל עליו היהודי לדון לפני גוי? דינו מבואר הדין ברמ"א בשו"ע חושן משפט סי' כ"ב סעיף ב'. המחבר בשו"ע שם פסק:

"אבל אם קבל עליו עכו"ם לדיין אפי' קנו מיניה אין הקנין כלום ואסור לדון לפניו."

השו"ע דן בשאלת האיסור לדון לפני עכו"ם, אך אינו דן מה דעת ההלכה אם כבר דן לפני העכו"ם. האם דינו של הזוכה כמחזיק בכסף גזול? לשאלה זו מתייחס הרמ"א שם: "אבל אם כבר דן לפניו לא יוכל לחזור."

פירושם של דברי הרמ"א הם, כי אדם שקיבל עליו לדון לפני גויים, אף שאין בכך היתר (והוא בוודאי עשה איסור) אולם מבחינת השאלה מהו מעמדו של אותו ממון שנפסק כנגדו והוציאו ממנו ממון שעל פי דין תורה היה אמור להיות שלו, לא יוכל לטעון כי הדבר "גזל" בידי השני, שכן לענין זה הועילה קבלתו.

הטעם והבסיס עליו מבוססת הלכה זו של הרמ"א בסי' כ"ב הנ"ל, הינם על פי דברי הרמ"א עצמו בשו"ע חושן משפט סי' כ"ו סעיף א'. המחבר בשו"ע פסק:

"אסור לדון בפני דייני עכו"ם ובערכאות שלהם."

ועל דברי השו"ע כתב הגאון רעק"א בהגהותיו:

"ואם הוציא ממון ע"י דין ערכאות אם אין כן בדיני ישראל הממון גזל בידו. אם קידש בזה אינה מקודשת והוא פסול לעדות כמו כל גזלן."

כלומר, רעק"א בהגהתו ביאר לנו את המשמעות המעשית של כוונת המחבר בשו"ע בדבר האיסור. דהיינו, שמעבר לשאלת האיסור שבדבר, הרי שאם לאותו תובע שפנה לערכאות של גויים, פסקו הערכאות לזכותו והוציאו ממון מהנתבע, הרי שאותו ממון שקיבל שלא על פי דין תורה, דינו כגזל ממש לכל דבר וענין, אינו רשאי להשתמש בו וברור שצריך להחזירו לנתבע. יתירה מכך, מדגיש רעק"א שדינו של התובע במקרה זה כגזלן לרבות ההשלכות ההלכתיות עליו שהפך בכך ל"פסול עדות".

הרמ"א בהגה בסעיף א' התייחס לדברי השו"ע וכתב:

"מי שהלך בערכאות של עכו"ם ונתחייב בדיניהם ואח"כ חוזר ותבעו לפני דייני ישראל י"א שאין נזקקין לו וי"א דנזקקין לו...והסברא הראשונה נ"ל עיקר"

פירושם של דברי הרמ"א אלו הם, לומר שעל פי השיטה הסוברת ש"אין נזקקין לו" – שכמוה פוסק הרמ"א – שאותו אדם המחזיק בכסף (דהיינו הנתבע, שלא יזם את ההליכה לערכאות) אינו חייב להחזיר את הכסף המוחזק בידו שקיבל מכוח פסק הערכאות. שהרי, אילו היה הרמ"א סבור שהכסף המוחזק עתה בידו הואר שלא כדין, בוודאי היה דינו כמבואר ברעק"א כלומר שהוא גזל ובוודאי חלה עליו חובה להחזירו.

הרמ"א בדבריו אלו בעצם מחלק בהלכה זו בין מקרה שהצד שפנה לערכאות של גויים זכה בממון שלא היה מגיע לו, לבין מקרה שהצד שפנה לערכאות חויב על ידי הערכאות שלא כדין בממון שהיה מזוכה בדין ישראל. הבנה זו בדברי הרמ"א עולה מסדר הדברים של דברי המחבר בשו"ע שם ולאחריהם דברי הרמ"א הנ"ל.

מהו טעמו של דין זה מאחר שלכאורה הרי התובע חויב בדיני הערכאות בכסף שבדיני ישראל לא היה מחויב, וא"כ מאי שנא?

התומים בסי' כ"ו ס"ק ב' הביא שני טעמים שונים לדין הרמ"א הנ"ל: 1. שהרי הוא כמי שקיבל עליו קרוב או פסול. 2. מדין "קנס". משום שעשה שלא כהוגן שהלך לדון בדיני הגויים.

הנתיבות בסי' כו ס"ק ב' כתב, שהנפ"מ בין שני הטעמים היא למקרה שהערכאות של גויים חייבוהו כתוצאה ממתן שוחד שנתן הצד השני לגוי ולא מחמת שכך הוא על פי דין הגויים. שלפי הטעם הראשון שמה שאין נזקקין לו בבי"ד של ישראל הוא משום "שקיבל עליו קרוב או פסול" הרי כל זה רק כאשר אותם אנשים דנים כדין אך כשטעו וכ"ש כשדנו על פי שוחד ודאי אין דין של "קיבל עליו". ואילו לטעם השני שמה שאין נזקקין לו הוא מדין "קנס", הרי קנס זה קיים על כך שהלך ומכיון שעשה של כדין שהלך לערכאות של גויים, אנו קונסים אותו ולא דנים בעניינו כלל, בלא קשר לעובדה כיצד ואיך היה ההליך בפני הגויים.

הנתיבות מסיק שם:

"ומדסתמו הפוסקים משמע דהעיקר כטעם הב' (דהיינו מדין קנס) ולעולם אין בי"ד נזקקין לו."

יש לציין שהתומים עצמו נגע בשאלה זו וכתב בפשיטות ההיפך:

"ונראה דאפילו לדעת הרמ"א, היינו כשהגוי שפטו צדק לפי דיני אומות העולם, ודינם שחקק להם המלך אבל אם עוותו משפט בקבלת שוחד וכדומה פשיטא דנזקקין בי"ד להציל הגזל דלא שייך לומר דנתרצה דכי נתרצה לדון דין כפי היושר בנימוסם ודתם כמ"ש הר"י בן פרץ דינא דמלכותא דינא אבל לא קבל אותם לקלקל משפט ועיין לעיל בקיבל קרוב או פסול ונודע שטעו חוזר ומ"ש שטעו בדיננו שם ומ"ש כי הם טעו בדיני דמלכותא עכ"פ אין כאן קבלה כלל ויכול לחזור וזה ברור ופשוט"

לכאורה, היה מקום לתלות מקרה נוסף שבו תהיה נפ"מ בין שני הטעמים.

ראובן תבע את שמעון בערכאות של גויים. בערכאות נפסק לזכות את שמעון הנתבע או אפילו יתירה מכך נפסק לחייב את ראובן התובע. כמובן המדובר על מקרה שאם היו דנים לפי דין תורה היה המצב שראובן היה אמור לזכות בתביעתו ורק על פי דין הגויים הפסיד ראובן. אם היה הסיפור מסתיים כאן, אזי אם היה בא עכשיו ראובן ודורש מבי"ד שידון בתביעה שלו נגד שמעון שיחזיר את הכסף, (או שידונו בתביעתו המקורית נגד שמעון ויחייבו את שמעון) בזה היינו פוסקים שחל דינו של הרמ"א בסי' כ"ו סעיף א' שהובאו לעיל שאין נזקקין לו ואין דנים בתביעתו. אך איך יהיה אם לאחר המערכה הראשונה בין ראובן לשמעון בפני הגויים, ששם הפסיד ראובן התובע, פתח שמעון מערכה שניה בפני ביה"ד. שמעון תבע בתביעה אחרת לגמרי בדיני ממון את ראובן בפני בי"ד. בתביעה זו של שמעון פסק ביה"ד לחייב את ראובן. וכאן בא ראובן וטוען, אמנם במקרה שהובא לפניכם אכן נמצאתי חייב בדין על פי דין תורה, אך מכיון ששמעון מחזיק שלא כדין בכסף ששייך לי וזאת מחמת פסק הערכאות של גויים, א"כ טוען ראובן כי אין ביה"ד יכול לחייבו בפועל שהרי למעשה שמען מחזיק בכסף שלו שלא כדין.

מקרה מוזר זה, הוא המקרה שלפנינו. הבעל הלך ותבע את האשה לחלוקת הרכוש בפני בית המשפט האזרחי. ביהמ"ש פסק בנושא זה על פי החוק, שהוא חוק יחסי ממון. ברור לכל שהפסיקה הזו אינה כפי הפסיקה על פי דין תורה ולמעשה האשה מחזיקה ברכוש וכספים של הבעל שלא היו מגיעים לה על פי דין תורה. במערכה השניה, האשה היא זו שהגשה תביעה נגד בעלה שישלם לה את כתובתה. וכאן טוען הבעל אמנם בדין הישיר בשאלת הכתובה נמצאתי חייב לשלם על פי דין תורה, אך מכיון שהאשה מחזיקה ברשותה כספים שלי שלא היו מגיעים לבה על פי דין תורה, כיצד ביה"ד יכול לחייב אותי בפועל לשלם לה כתובה?

לכאורה היה מקום לומר שפתרון שאלה זו תלוי בשני הטעמים הנ"ל. לפי הטעם שאין ביה"ד נזקק לו משום שכשהלך לערכאות של גויים נחשב כמי "שקיבל עליו קרוב או פסול", א"כ בכך אנו סוברים שמה שפסקו הערכאות חל על פי דין, מכיון שהתובע "קיבל עליו" וא"כ על פי ההלכה אין שמעון מחזיק בממון ראובן כלל. שהרי מכיון שקיבל עליו חל הדין גם לפי דין ישראל. אולם, לפי הטעם השני שכל מה שאין ביה"ד נזקק לראובן הוא מחמת "קנס" היה מקום לומר שהכוונה היא כך, שככל שראובן רוצה "להציל" את מה שהפסיד בערכאות ע"י שביה"ד יחזור וידון באותו ממון ויפסוק על פי דין תורה וממילא יגיע למסקנה שהדין עם ראובן, בזה אומר הרמ"א שאין אנו נותנים לו את השירות והסעד הזה ואין ביה"ד דן בתביעה הראשונה כלל. אך כשבית הדין דן בתביעה אחרת של שמעון נגד ראובן ושם חויב ראובן בדין לשלם לשמעון, מנין לנו שלא יוכל ראובן לומר הרי בידי שמעון נמצא כסף שלי כתוצאה מהתביעה הראשונה ולמה שאשלם פעמיים?

אך ברור שאין הדברים כן. פשוט הוא, שגם לפי הטעם שמשום "קנס" אין ביה"ד נזקק לדון באותו ממון, אין הכוונה רק שלא דנים ישירות בהליך של תביעה חוזרת. אלא ברור שהכוונה שמחמת דין "קנס" שהטלנו הרי קנסנו אותו בזה שאין אנו מחשיבים שהממון שזכה בו שמעון בערכאות של גויים כגזל, אלא מחמת דין ה"קנס" שהטלנו על ראובן משום שהלך לדון בערכאות של גויים אנו משאירים את הממון בידיו של שמעון. שהרי אם לא כן, אלא שעדיין נחשב הממון שבידי שמעון כגזל, א"כ מה הועלנו באותו "קנס" שהטלנו על ראובן והרי שמעון מצווה ועומד להחזיר הגזילה שבידו. על כורחך שהקנס על ראובן, על כך שיזם ללכת לערכאות של גויים, הוא לומר שמה שהפסיד ראובן לא יוחזר לו ולא נחשב כגזל בידי שמעון.

לכן אין לומר כי שאלה זו תהיה תלויה בשני הטעמים הנ"ל, שכן לפי שני הטעמים לא יוכל ראובן לקזז ממון שהוא חייב לשמעון "על חשבון" מה שראובן הפסיד כאשר הלך לערכאות של גויים.

(סימוכין לכך שאין בנקודה זו נפק"מ בין שני הטעמים ניתן למצוא בכך שהאחרונים כמו ה"תומים" וה"נתיבות" שדנו בענין זה ובשני הטעמים והעלו נפ"מ ביניהם, לא הזכירו אפשרות פשוטה זו. מכאן, שברור לכל כי אין בנקודה זו כל נפ"מ בין הטעמים, ועל פי כל אחד מהטעמים בדברי הרמ"א, אם מי שיזם את הפנייה לערכאות של גויים (קרי התובע) חויב על ידי הערכאות וניתן הכסף לצד שכנגדו, אין הכסף נחשב כגזל ביד אותו צד ואינו חייב להשיבו).

העולה מהאמור כי במקרה שלפנינו לא יוכל הבעל לטעון כי אין ביה"ד יכול לחייבו בתשלום הכתובה לאחר שהאשה קיבלה בביהמ"ש חצי מהרכוש והאשה מחזיקה בכספו שלא כדין. זאת משום שהבעל הוא זה שפנה אל ביהמ"ש וא"כ חל עליו הדין של הרמ"א בסי' כ"ו סעיף א' שאין אנו נזקקין לו והרי הוא קיבל עליו את דין ביהמ"ש, שהרי היזמה לגשת אל ביהמ"ש הייתה שלו. בכך קיבל עליו הבעל את פסיקת ביהמ"ש ואין לו להלין אלא על עצמו. וכפי המבואר דבר זה נכון גם אם טעם הרמ"א משום קנס.

שימוש במסלול ה"אומדנא" במקרה שלפנינו כדי לפטור את הבעל מכתובה
כבר הסקנו לעיל כי אין מקום להשתמש במסלול האומדנא מכמה טעמים. נוסיף נקודה נוספת הנוגעת ספציפית למקרה הנדון לפני ביה"ד. כבר הדגשנו לעיל כי השימוש באומדנא כדי לפטור אדם מהתחייבות מפורשת שהתחייב בה, יכולה לבוא בחשבון רק אם אכן אותה אומדנא נמצאת בדרגה של וודאות מוחלטת (בלבו ובלב כל אדם) שעל דעת מצב מסוים לא התחייב. לכל היותר ניתן לומר כי במקרה של גירושין שהאשה הייתה הגורם להם, אזי הבעל לא חשב לתת לה גם חצי מהרכוש וגם תשלום כסף של כתובתה. אך, האם ניתן לומר זאת גם במקרים שהגורם לגירושין הוא הבעל במעשיו או התנהגותו כלפי אשתו. וכי סבר הבעל כי יוכל להתנהג כלפי אשתו ככל העולה על רוחו וגם לגרשה ללא כתובה.

במקרה שנדון לפנינו הוטל חיוב על הבעל לגרש את אשתו עקב העובדה שהבעל בחר לחיות עם אשה אחרת. וכי חשב הבעל כי יוכל לבגוד באשת נעוריו וגם לא לעמוד בהתחייבותו בשטר הכתובה? קשה מאד יהיה להחיל על מקרה כזה אומדנא זו שהזכרנו מעצמנו כי לא על דעת כן התחייב בכתובה. אומדנא שאותה לא פירש הבעל בעת התחייבותו הסתמית שנעשתה ללא כל סייג. גם אם עדיין יש לנו ספק הרי מספק אומדנא לא נוכל לשבור התחייבות וודאית.

העולה מהאמור כי על פי כל הטעמים שנמנו לעיל הרי במקרה שנדון לפני ביה"ד, מקרה שבו סיבת הגירושין היא הבעל וגם הבעל הוא זה שהלך ביזמתו לביהמ"ש, אין מקום לומר שלא ישלם את מלא הכתובה עליה התחייב ללא כל הסתייגות בעת הנישואין.

על פי כל האמור:
א. תביעת הגירושין: מאחר והבעל הודה בעובדה שהוא חי עם אשה אחרת דינו כרועה זונות המבואר בשו"ע אבהע"ז קנד סעיף א בדברי הרמ"א, שכופים אותו להוציא.

ב. תביעת הכתובה: אין כל מקום לפטור את הבעל מהתחייבותו בשטר הכתובה ויש לחייב את הבעל לשלם לאשתו את מלוא סכום הכתובה שהתחייב בה בסך 360,000 ₪.

הרב אליהו הישריק – דיין

בתיק זה הודה הבעל כי הוא חי עם אשה אחרת, ולפיכך תביעת הגירושין של האשה מתקבלת, והבעל חייב לגרש את אשתו בגט, כפי שנפסק בשולחן ערוך אבן העזר סימן קנ"ד, וחייב עקרונית לשלם את כתובתה.

אך מכיוון שנושא חלוקת הרכוש כולו נידון בבית המשפט האזרחי, וחיוב הכתובה הינו על פי דין תורה, לא ניתן כרגע לפסוק ולגבות את סכום הכתובה, עד לקבלת פסק הדין בנושא חלוקת הרכוש מבית המשפט האזרחי.

הרב זבדיה כהן – דיין

בסיכום כל הנ"ל נפסק:
א. תביעת הגירושין: מאחר והבעל הודה בעובדה שהוא חי עם אשה אחרת דינו כרועה זונות המבואר בשולחן ערוך אבן העזר סימן קנ"ד סעיף א, שכופים אותו להוציא. ביה"ד מטיל בזאת חיוב על הבעל לגרש את אשתו בגט פיטורין בהקדם.

ב. באם יסרב הבעל לתת גט לאשתו, ידון ביה"ד בהטלת אמצעי אכיפה על הבעל על פי ההלכה, ככל שתוגש לפניו תביעה לעשות כן.

ג. תביעת הכתובה: ביה"ד קובע כי לא נמצאה שום עילה הלכתית שהאשה תפסיד כתובתה. ולפיכך, מבחינת העקרונית חיוב הכתובה שהתחייב הבעל בסך 360,000 ₪ לאשתו, בתוקפו עומד. אולם, נחלקו הדעות אם ניתן בפועל לבצע את גביית הכתובה כבר עתה עוד טרם פסיקת ביהמ"ש בענייני הרכוש ואיזון המשאבים. דעת הרוב כי לא ניתן לגבות את הכתובה בפועל כל עוד לא יובא לביה"ד פסק הדין של ביהמ"ש בענייני חלוקת הרכוש. דעת המיעוט כי במקרה שלפנינו ניתן לגבות את הכתובה כולה בלא קשר לכל פסק דין שיינתן בביהמ"ש בעניין חלוקת הרכוש.

ד. נפסק כדעת הרוב, ולפיכך, לאחר שיינתן פס"ד בביהמ"ש בענייני חלוקת הרכוש, יובא אותו פס"ד לעיון לפני ביה"ד. ביה"ד ידון אם יש מקום לגבות את הכתובה ואת גובה הסכום הניתן לגביה, וזאת לאחר בדיקה של פסיקת ביהמ"ש בענייני הרכוש.

ניתן ביום י"ג בשבט התשע"ג (24/01/2013).