ב"ה
בית הדין הרבני האזורי טבריה
בפני כבוד הדיינים:
הרב אוריאל לביא
הרב חיים בזק
הרב יועזר אריאל
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 595864/11
תאריך: י"ח באדר התשע"ג
28/02/2013
תובע פלוני
בא כוח התובע עו"ד מאירה אזרד
נתבעת פלונית
בא כוח הנתבעת עו"ד אברהם שטרן
הנדון: גירושין
נושא הדיון: חיוב בגט עקב בדיקת הריון שעשתה אשה בעת שבני הזוג חיים בפירוד

פסק דין
הצדדים נישאו בחו"ק ב[...]. לפני כשש עשרה שנה הבעל עזב את הבית, ומאז הפירוד בין הצדדים הוא מוחלט. הבעל גר עם אשה אחרת והקים עמה משפחה חדשה, ולפני מספר שנים עבר להתגורר בארה"ב. יצוין שעוד קודם שהחלו ההליכים בבית הדין, האשה לקתה במחלת [...].

לאחר שהבעל עזב את הבית, התקיימו דיונים בבית הדין בתביעתו לגירושין ולהיתר נישואין ובתביעת האשה לשלום בית, ותביעות הבעל נדחו.

בהחלטת ביה"ד מיום כ"ט תמוז תשנ"ח (23.7.98) המליץ בית הדין לצדדים לנהל מו"מ על הסכם גירושין ולהתגרש, אך הוחלט שאין מקום לאכוף את הגט על האשה בעל-כרחה. מאז התקיימו דיונים נוספים, ובפסק הדין שניתן ביום כ"א אדר א' תשס"ה (2.3.05), פסקנו שאין לחייב את האשה בגירושין.

בסיום פסק הדין הומלץ על הסכם גירושין שבמסגרתו הבעל יבטיח את עתידה הכלכלי המינימאלי של האשה לאחר הגירושין, וזאת מפני שבמצבה הבריאותי אין האשה מסוגלת להתפרנס בכוחות עצמה. בזמנו, המלצה זו לא נענתה בחיוב על ידי הבעל. לאחר מכן התנהלו הליכים לחלוקת הרכוש ולמזונות האשה בבית המשפט, ולמעשה הרכוש המשותף חולק ומדור האשה הובטח.

לאחרונה הוגשה תביעת גירושין מחודשת מטעם הבעל. בכתב התביעה לא עלו עילות חדשות שלא היו לעיני בית הדין בדיונים הקודמים, למעט פרק הזמן הנוסף של פירוד בין הצדדים, ושבו הבעל כבר הקים משפחה אחרת וחי במסגרתה.

עילת חיוב גירושין עקב הפירוד הממושך
היה מקום לדון, האם הזמן הרב שעבר משעת תחילת הפירוד והסכסוך הממושך בין הצדדים, הוא עילה לחייב את האשה להתגרש, כשהעילה היא – העדר סיכוי שהבעל ישוב לשלום בית.

כבר בזמנו שללנו חיוב גירושין על יסוד עילה זו. עיין בפד"ר כרך א' עמ' 162, שם פסק ביה"ד הגדול על פי ספר דברי מלכיאל (ח"ג סי' קמה) שגם אם עברו ארבעה עשרה שנים של סכסוכים בין בני הזוג, אי-אפשר לכפות את האשה להתגרש, אם אין עילה מבוררת הנראית לביה"ד, שבגללה האשה מאוסה בעיניו.

גם בנידון שלפנינו, העילה העיקרית לתביעת הגירושין היא, שהבעל נתן עיניו באשה אחרת, כאמור כבר בפסק הדין מיום כ"ט תמוז תשנ"ח.

בנידון דומה פסק הגאון ר"א שפירא זצ"ל (פד"ר י' עמ' 175), וכתב בלשון זו:
"הנימוק החזק ביותר שיש לפסה"ד הוא על טענת הבעל מאיסה עלי, ונימוק כזה כידוע אינו מספיק, אלא במקרים נדירים ביותר, כשהנימוק של מאיסה עלי הוא מבוסס לחלוטין ומוכח לעין כל, ולא ניתן הדבר בשום אופן לקבוע באופן יסודי, אלא אך ורק אחרי מיצוי שמיעת כל טענות הצדדים והוכחותיהם, וזה חסר כאן לחלוטין. בפרט כשמתוך התיק מציצה דמות של אשה אחרת צעירה יותר, השופך אור אחר על נימוק הבעל לתבוע גט."

אמנם הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום (ח"ב סי' קיב) כתב:
"והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להן תקנה ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לב"ד שלא יש תקנה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזוג ולכופם ליתן גט עד שיאמרו רוצה אני, כדבר האמור והנמצא כמ"ש בס' החסידים."

אבל שיטתו של הגר"ח פלאג'י לא התקבלה להלכה. כבר הבאנו לעיל את דעתו של דברי מלכיאל, שממנו עולה שדברי הגר"ח פלאג'י אינם מוסכמים להלכה. גם בפד"ר כרך יג עמ' 363 הסתמך ביה"ד הגדול על שיטתו של בעל דברי מלכיאל (עמ' 362–363) ודחה את דברי הגר"ח פלאג'י. עוד כתבו שם שיש לפרש את דברי הגר"ח פלאג'י בדרכים אחרות. להלן דבריהם:
"לפי"ז היה מקום, לכאורה גם בנידוננו, שכבר עברו שנים כה רבות שאין שלום בין בני הזוג, לחייב את האשה לקבל גיטה, וכפי שכבר השמיעו בפנינו בכמה וכמה מקרים טוענים רבניים שידעו התשובה הזאת של הגרח"פ ז"ל. אבל אין להסתמך על תשובה זו, וערבך ערבא צריך, ואחרי בקשת המחילה, הגר"ח פלאג'י ז"ל יחידא הוא בזה. ודבריו תמוהים, כי אפילו במקרים של טענות חמורות שיש בהן ממש נפסק להלכה שמגלגלים את הזוג שנים על שנים, ולא כופין לא אותה ולא אותו לגרש. ועיין ברמב"ם בפרק ט"ו מה' אישית הלכה ט"ו, ואה"ע סי' ע"ז סעי' ד', וסי' קנ"ד סעי' ז' ברמ"א ועוד) ומכש"כ כשאין כל עילה בדבר. המפורסמות א"צ לראיה, עד כמה שרבותינו ז"ל בכל הדורות, חרדו שלא להגיע לידי החלטת כפיה לג"פ.

ומכיוון שלא מצינו כזאת בהלכה לכוף לתת או לקבל ג"פ בגלל חילוקי דעות וקטטות ומריבות ממושכות בין איש לאשתו, כאשר אין בסיס בהלכה לחייב עבור מריבות כאלה בג"פ, ורק בגלל "שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם" – מסתבר, לומר כי גם הגאון הגרח"פ ז"ל לא כיוון בדבריו לכפיה כמשמעו, אלא התכוון לומר שיסבבו את פני הדברים עד שיסכימו לכך, וזאת כוונתו במה שכתב: 'עד שיאמרו רוצה אני', היינו עד ששניהם יסכימו להיפרד זמ"ז בג"פ."

מן הראוי להציג כאן החלטה שניתנה ביום כ"א אדר א' תשס"ה (2.3.2005) שבה נכתב כדלהלן:
"הצדדים [...] זה כתשע שנים שהצדדים מתגוררים בנפרד והבעל עבר לגור עם אשה אחרת. האשה חולה ב[...] ו[...].

השיתוף בין הצדדים פורק ובוצעה חלוקת רכוש ולמעשה כעת אין דבר משותף בין הצדדים. לא מצאנו עילה לחיוב האשה בגירושין מאחר ובנסיבות בהם הבעל גר עם אשה אחרת לא ניתן לבחון את טענות הבעל ביחס להסכמתה של האשה לשלום בית אילו הדבר היה רלבנטי.

אמירות כאלו או אחרות של האשה ביחס לבעלה, בנסיבות הנוכחיות אינן עילה לחיובה בגט. עיין בפד"ר חלק יג עמ' 361–365 בפסק דין מביה"ד הגדול שפסקו כן. ב"כ הבעל טען כי ביה"ד פסק חיוב גט לאשה בתיק אחר ובנסיבות דומות, אך אין כך פני הדברים. ביה"ד פוסק חיוב האשה בגט כשביה"ד משתכנע כי האשה אינה מעוניינת בבעלה, גם אם יחזור בו מבגידתו ויבקש שלום בית. ואין כך פני הדברים בנסיבות הנוכחיות.

נציין להחלטות ביה"ד מיום כ"ט תמוז תשנ"ח (23.7.98) ומיום כ"ו סיון תשנ"ט (10.6.99). אמנם חלפו כשש שנים ולא חל כל שינוי מהותי במצב אך השנים הנוספות לכשעצמן, אינן עילה לחיוב הגט, אלא ליתר מאמץ למציאת פתרון הוגן ומוסכם. ביה"ד ממליץ לצדדים להגיע להסכם גירושין בו הבעל יבטיח את עתידה הכלכלי המינימלי של האשה שבמצבה הנוכחי אינה מסוגלת לפרנס את עצמה. התקבל הרושם שבמסגרת כזו קיים סיכוי להסכם."

מאחר ובהחלטות ובפסקי הדין שניתנו עד היום, הגם שהומלץ על גירושין, לא ניתן פסק דין לחיוב גירושין על יסוד עילה זו של הפירוד הממושך והעדר סיכוי לשלום בית, לא מצאנו לנכון לחרוג מפסיקה זו גם כעת.

עילת חיוב גירושין עקב הודאת האשה שזינתה
בנידון שבפנינו, במהלך בירור תביעת הגירושין עלתה עילת גירושין נוספת לאחר שהתובע טען שיש ברשותו ממצאים המוכיחים שהאשה זינתה.

להלן טענות הצדדים ביחס לעילה זו והכרעת בית הדין, ולאחר מכן נתייחס לטענות מקדמיות שעלו בטרם הדיון האחרון ולאחריו, שכבר זכו להתייחסות בהחלטות קודמות.

מהמסמכים שהוצגו בפנינו התברר שביום [...] האשה הופיעה בפני רופא נשים והודיעה שיש לה כאבים וכי היא חוששת שהיא בהריון. לאחר כמה ימים, האשה חזרה למרפאה כשהיא מודיעה פעם נוספת שהיא חוששת שהיא בהריון ובמהלך הבדיקה הופנתה לבדיקת שתן ואולטרסאונד. וכן לאחר שלושה וחצי חודשים הופיעה פעם נוספת במרפאה וטענה שהיא חוששת שהיא בהריון וביקשה להיבדק.

בדיון שהתקיים האחרון התובע ביקש שנתונים אלו שהוצגו לבית הדין באמצעות רישומי קופת החולים יהיו עילה לפסיקה שהאשה זינתה, נאסרה על בעלה וחייבת בגירושין.

הנתבעת לא התייצבה לאותו דיון והופיע בא כוחה בלבד, ולהלן קטע מפרוטוקול הדיון:
"ב"כ האשה: מדובר בכאבים גניקולוגיים קשים שהאשה סבלה, היא עברה בדיקות קשות שהיא פחדה מהם, גם בגלל מחלת ה[...] היא רצתה שהבדיקות ייעשו באמצעות אולטרה-סאונד ושלא תהיה בדיקה פולשנית, האשה חשבה לתומה שאם היא תגיד שהיא חוששת שהיא בהריון, והיא מבקשת שתהיה בדיקת אולטרה-סאונד, זה יביא לבדיקה שלא פולשנית.

ביה"ד: מה בדיקת אולטרה-סאונד יכולה להעלות, חוץ מלומר אם היא בהריון או שלא, איך בדיקת אולטרה-סאונד יכולה לעזור לדברים אחרים?

ב"כ האשה: האשה סברה שזה יעזור.

ביה"ד: כשהיא ראתה בפעם הראשונה שלא נתנו לה מענה, היא פנתה בשנית ושוב בשלישית מדוע?

ב"כ האשה: לפי מה שהיא אמרה לי זה היה בשביל למנוע שלא תהיה בדיקה פולשנית, הצגתי מסמך שהיא היתה מחוסרת מחזור באותה תקופה, כך שזה ברור שאין הריון.

ביה"ד: זה לא בהכרח מוכיח, לפעמים יש בזה הפתעות."

הבהרה זו מצד האשה לבקשתה לבצע בדיקת הריון, כבר עלתה קודם לכן בתגובה בכתב שהתקבלה מטעם האשה, וכן האשה חזרה על טענות אלו בסיכומים שנכתבו על ידי בא כוחה.

וכן יצוין כי בדיון שהתקיים בבית המשפט, ובו הבעל חויב בדמי מזונות עבור אשתו, כשעלתה טענה זו במסגרת הדיון האשה נשאלה מדוע עשתה בדיקת הריון והיא השיבה כדלהלן (עמ' 55 מפרוטוקול הדיון):
"יש לי כאבים כל הזמן באזור הבטן התחתונה, קרובי משפחה לקו בסרטן, כואב לי כל הזמן, אמרתי שאלך לרופא נשים ואני רוצה בדיקת אולטרה-סאונד ולא בדיקה ביד של רופא, בשביל זה אמרתי שאני רוצה בדיקת אולטרסאונד, ושאלו אותי למה, אז אמרתי להם אולי אני בהריון בכדי שיבדקו אותי. אני אשה בת [...] ואין לי מחזור, אין לי גבר ואין לי גברים בחיים שלי, אני ישנה במיטה עם אמא שלי.

שאלה: אז למה כתוב שיש לך חשש להריון?

תשובה: זה לא נכון, אמרתי את זה כי רציתי שיעשו לי בדיקת אולטרסאונד, כשהלכתי ואמרו לי שאין כלום בבטן, והלכתי הביתה ושוב כאב לי, חזרתי ועשיתי בדיקות נוספות בגלל החשש מהסרטן שהיה לקרובים שלי"

לאחר העיון בחומר שבפנינו אנו מחליטים: בפנינו מסמכים המתעדים את הודעת האשה לרופא ולרופאה שהיא חוששת שהיא בהריון. מאחר והבעל בנתק מוחלט מאשתו, מתגורר בארה"ב וחי עם אשה אחרת, הרי שטענה מסוג זה משמעה הודאה שהתקיימו יחסי אישות בינה ובין גבר אחר. למרות שהאשה לא הודתה בפירוש שזינתה, אך הפרשנות הסבירה לדברים שנאמרו על ידה היא שהאשה מודיעה לרופא שהיא קיימה יחסי אישות.

יובהר: ביחס להודאת בעל דין, אין צורך שייאמר על ידו בפירוש מהי התוצאה המתבקשת מאמירה זו, אלא די בכך שזו הפרשנות הסבירה לדבריו. כך, אשה שלבשה בגדי נידות, נידונת כאשה האומרת נידה אני (עיין שו"ע יו"ד סי' קפה), מכיוון שזו הפרשנות הסבירה למעשה זה, למרות שאותה אשה לא אמרה בפירוש שהיא נידה, אלא שכך הבינו את המעשה אנשים אחרים שראו אותה. ואם אותה אשה אף הוחזקה נידה בשכנותיה, דינה כוודאי טמאה גם ביחס לאחרים לרבות לעניין דין מלקות.

במקרה שבפנינו, בלתי סביר לחלוטין לקבל אמתלא מהסוג שנטענה באמצעות ב"כ, שאמירה זו מגמתה להשיג סוג בדיקה נוח – כבדיקת אולטרסאונד, במקום בדיקה פולשנית. ביחס לכל אדם הנזקק לשירותי רפואה, ניתן לקבוע כאומדנא מוכחת וברורה לחלוטין, שבעת שנקלע למצוקה ונזקק לשירותי מרפאה, כגון עקב כאב חשוד ובלתי מוסבר, וחשש למחלה ממארת, עקב כאבים, ובנסיבות של מחלה דומה שכבר תקפה את הקרובים וחשש לרקע גנטי, לא יטול על עצמו את האחריות להערים על הרופא רק כדי לזכות בסוג בדיקה שהרופא אינו אמור לתת לו באופן שגרתי. קל וחומר ביחס לאדם המצוי במצב רפואי מורכב ובעייתי, כפי שהאשה מצויה בו, שכאמור חולה ב[...], אדם כזה בוודאי שלא יערים על רופא כדי לזכות בבדיקה רפואית שהרופא אינו מעוניין לתת. אלא יפעל בכל כוחו להבהיר לרופא המטפל את הבעיה לאשורה ולשכנעו בצדקת הבקשה, כדי לקבל את הטיפול המתאים גם לפי שיקול דעת הרופא. מה עוד, שסביר מאד שבדיקת אולטרסאונד המיועדת לבדוק חשש להריון בלבד, תופסק עם שלילת ההריון ולא תוכל לסייע להשיג ממצאים רפואיים ביחס לכאבים שאין להם כל זיקה להריון. יתירה מזו, לפי דבריה בסיכומים, כבר היו בדיקות אולטרסאונד גם לבעיות אחרות אצל הנתבעת, והיה מקום לבקש לחזור על בדיקות אלו, במקום להערים על הרופא.

על כן הטענה שהאשה במצבה הרפואי הבעייתי הזניחה את דרך המלך לקבלת התייחסות ראויה לכאבים שהציקו לה ולחשש ממחלה ממארת, ובמקום זאת בחרה להערים ולבקש בדיקת הריון, היא טענה בלתי סבירה בעליל שאינה יכולה להתקבל.

כמובן, בהתאם לכך מובנת ההתחמקות של האשה לחתום על טופס "ויתור סודיות רפואית" עפ"י הוראת בית הדין, כשלבסוף החומר הושג בהעדר חתימה זו, וכן בהתאם לכך מתפרשת התחמקותה מהתייצבות לדיון האחרון.

עפ"י ההלכה בשו"ע אה"ע סי' קטו סעיף ו, אשה האומרת אמירה שיש בה הודאה שזינתה, אינה נאמנת לחזור בה אלא באמתלא. ופשיטא שאשה ההולכת להיבדק בדיקת הריון לאחר שהיא מודיעה לרופא שהיא חוששת שהיא בהריון, אמירה כזו אינה יכולה להתפרש אלא כאמירה שיש בה הודאה על קיום יחסי אישות. וכשאין כל אפשרות שיחסים אלו התקיימו עם הבעל, וגם האשה אינה טוענת כך, הרי זו הודאה שהיחסים התקיימו עם גבר אחר.

לאחר אמירה כזו אינה יכולה לחזור ולפרש דבריה בדרך אחרת אלא באמצעות אמתלא סבירה לפי שיקול דעת בית הדין.

גדרי אמתלא זו התבררו בהלכה, וכדלהלן. הרמב"ם (הלכות אישות פרק ט הלכה לא) כתב:
"אמרה מקודשת אני ולאחר זמן עמדה וקידשה עצמה אם נתנה אמתלא לדבריה ואמרה מפני כך וכך אמרתי בתחלה שאני מקודשת וראינו בדבריה ממש הרי זו מותרת לשני, ואם לא נתנה אמתלא או שנתנה ואין בה ממש הרי זו אסורה."

ובשו"ע אה"ע (סי' מז סעיף ד) העתיק לשון הרמב"ם. וכתב המגיד משנה: "ופי' אמתלא טענה הניכרת שהיא כדאי לסמוך עליה וכן פירשו ז"ל."

ובשיטה מקובצת מסכת כתובות (כב, א) כתב:
"וז"ל הרא"ה ז"ל – אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת, כלומר אף על פי שסותרת דבריה שאמרה שלא היתה אשת איש מעולם דליכא טעמא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת כלומר בדברים הניכרים לנו אמת אף על פי שאינן ידועין לנו. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל – פי' אמתלא טענה שנראה אמת כענין המעשה שהביא בסמוך."

וכן הביא השטמ"ק בשם הרשב"א:
"וחזרה ואמרה פנויה אני נאמנת כלומר אפילו לאחר כדי דבור וכדאסיקנא בשנתנה אמתלא לדבריה, כלומר טענה הניכרת שהיא כדאי להסמך עליה."

ובשו"ת באר שבע סי' עב כתב:
"כבר כתב הרב הגדול מהר"ר שלמה לוריא ז"ל בביאוריו לסמ"ג אההיא ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת וכו' וז"ל – נ"ל דשום אדם לא יוכל לסמוך על אמתלא דידה עד שישאל לחכם שבעירו שיוכל להשיג שאמתלא ראויה היא. ואי אמרה אמתלא שהוא רחוק מן הדעת, אסור לקבלה עכ"ל."

והביא דבריו בספר באר היטב אה"ע סי' מז סק"ח. ובספר הפלאה על מסכת כתובות דף כב עמוד א' כתב:
"לפמ"ש הפוסקים דלשון אמתלא היינו שנתנה לדבריה טעם המקובל לפני ב"ד שהוא אמת, והיינו דקאמר אם נתנה אמתלא, רצה לומר אם מבינים הב"ד שדבריה כנים הם, נאמנת. אבל אם מבינים הב"ד שאין הטעם קרוב לאמת אינה נאמנת, והיינו שכתבו הפוסקים באה"ע סי' מ"ז סעיף ד' ואם נתנה אמתלא וראינו בדברי' ממש וכו', או שנתנה ואין בו ממש וכו'."

וכן בספרו "ספר המקנה" הלכות קידושין (סי' לח סעיף כז) כתב:
"אם נתנה אמתלא וכו' משמע דאפילו אמרה הטעם צריך שיהיה ניכר לבית דין שיש בו ממש."

וכן בספר שו"ת פרשת מרדכי (להג"ר מרדכי בנעט ז"ל) חלק אה"ע סי' טו, וז"ל:
"לא כל האמתלאות מועילות, רק אמתלא בריאה שיש בה ממש, כמ"ש הרמב"ם פ"ט מאישות הלכה ל"א אמרה מקודשת אני וכו' אם נתנה אמלתא לדבריה וכו' וראינו בדבריה ממש וכו'... ועוד י"ל דלא מהני כאן אמתלא ממש"כ הצמח צדק סי' ק"ד דלא מהני אמתלא רק כשאין לתלות האמתלא בשום דבר, אבל כשיש לתלות האמתלא באיזה דבר אז אנו אומרים שהאמתלא שקר ודבריה הראשונים אמת... בהך דאשת איש שחזרה ואמרה פנויה אני, אין לנו לתלות בשקר, דאין דרך אשה להוציא את עצמה מבעלה ולקלקל עצמה, וכן בחזרה ואמרה טהורה אני שהתורה האמינתה כדכתיב וספרה לה, לכן סומכים על האמתלא. אבל בנ"ד אדרבה יש לומר לתלות האמתלא בשקר מפני שרוצה לישב תחת בעלה שכן דרך אשה מנאפת אכלה וכו' ואמרה לא פעלתי אוון... דרך כלל בעינן שיהא לנו ספק בדבריה גם קודם שנתנה האמתלא אם אומרת שקר, וגם באמתלא לא יהיה לנו דבר לתלות שמפני מה אמרה כן, אז מהני אמתלא. אבל בחסר תנאי אחר מהם לא מהני אמתלא ולכל הפחות בעינן תנאי אחד... אבל האמתלא אדרבה י"ל מקום לתלות בשקר ובכה"ג לא סמכינן על אמתלא. ונראה דכל זה נכלל בלשון הרמב"ם שכתב ונראה לנו שיש בדבריה ממש."

והגאון רבי עקיבא איגר בתשובה ח"א סי' קי כתב:
"הרמב"ם שכתב או שנתנה אמתלא שאין בה ממש... מיירי בניכר לפנינו שהאמתלא גרוע ופגום מעיקרו, דמשום סיבה כזו אין דרך לעשות כן, משא"כ בנידון דידן דהאמתלא טובה ומשובחת אין בה דופי."

בהתאם לכך, כאמור, אמתלא זו שנתנה האשה במקרה שבפנינו היא רחוקה מן הדעת כהגדרתה בדברי מהרש"ל. וכן אינה בגדר דברים הניכרים שהם אמת כפי שהגדירו הראשונים הנזכרים. לא ניתן לומר שבית הדין מבינים שדבריה הם אמת, כפי ההגדרה שכתב ההפלאה, ואינה "אמתלא בריאה" כהגדרתה בתשובת פרשת מרדכי הנזכרת. וכן לפי מש"כ הגרע"א אין זו אמתלא טובה מאחר שאין דרך לעשות כן, להודיע לרופא על הריון כדי להשיג בדיקת אולטרסאונד לצורך בירור בעיה רפואית אחרת שאינה ידועה לרופא.

עוד יש לפקפק באמתלא המבקשת לבטל דיבור שיש עמו מעשה – עיין שו"ע יו"ד סי' קפה סעיף ג. ובמקור הדין ברשב"א מבואר שאם עשתה מעשה, ולא דיבור גרידא, לא מהני אמתלא, אף שאינו מעשה של פרהסיא, וכמ"ש ט"ז יורה דעה סי' א' ס"ק כב ביחס לשיטת הרשב"א "דאין מחלק אלא בין דבור למעשה, דכל שהוא אינו דבור אלא מעשה לא מהני אמתלא". ונאמרו בהלכה זו כמה דעות ואכמ"ל בזה אלא רק לציין שדעת כמה פוסקים שאמנם מועילה אמתלא גם אם עשתה מעשה, אך לאחר שעשתה מעשה האמתלא לא תתקבל אלא אם היא אמתלא טובה ויתיישב על הלב מדוע גם עשתה מעשה. ועיין בספר שערי ישר (שער ו פ"ח) שעל כן אם עשתה מעשה אף בעלה לוקה, וכאמור לעיל, כי רחוק מן הדעת שלאחר שעשתה מעשה תוכל לתת אמתלא המתקבלת על הלב. ובתבואות שור (סי' א' ס"ק עח) כתב שהמעשה יוצר חזקה, "ולאו כל כמינה לאחזוקי האמתלא ולגרע החזקה, כי אם בראיה ברורה". על כן לאחר אמירה על חשש הריון ומעשה של בדיקה המתאימה לנשים בהריון, בהעדר אמתלא טובה, לכו"ע אין מקום להוציאה מכלל הודאה שזינתה.

מאחר שבפנינו אמירה שמשמעותה הודאה בקיום יחסי אישות עם גבר זר, וכן עשתה מעשה לבדוק בדיקת אולטרסאונד אם היא בהריון, עלינו לקבוע מהי ההשלכה של הודאה זו.

אמנם בהתאם להלכה הפסוקה בשו"ע אה"ע (סי' קטו סעיף ו) אשה המודה שזינתה אינה נאמנת מפני החשש שעיניה נתנה באחר. אך טעם זה אינו רלבנטי כלל בנסיבות הנוכחיות שההודאה ניתנה שלא במסגרת דיון בבית הדין ולא בנסיבות של בירור היתר ואיסור, אלא בנסיבות המתוארות, במרפאה, בעת פנייה לקבלת טיפול רפואי.

המקור להלכה זו הוא הסוגיא בסוף מסכת נדרים. ובספר בני אהובה (הלכות אישות פרק כד הלכה כ) הביא מהירושלמי בסוף מסכת נדרים, שם נאמר שאם דברי האשה לא נאמרו במגמה להביא לגירושין, נאמנת.

וכתב בספר בני אהובה:
"למדנו כשאנו רואים האשה האומרת דברים במסיח לפי תומה דברים שלפי דעתה מתרת עצמה לבעלה ומהדין באמת אסורה, נאמנת אף למשנה אחרונה, ולא חוששין דאף זאת מתחבלת להפקיע עצמה מתחת בעלה, רק דאנו תולין להחמיר, ונאמנת, כעובדא דביאם דלפי דבריה היתה מותרת והאמין לה ר' יצחק בר טבליי ואסרה."

ועיי"ש שהביא ראיות נוספות להלכה זו, וכן בספר שו"ת חסד לאברהם (תניינא חלק אה"ע סי' לט).

ובספר נפת צופים (חלק אה"ע סי' קכח) כתב:
"אם היו שני עדים בהודאתה, בזו נראה דמהני אפילו לאוסרה על בעלה. דבנידון דידן לא שייך לומר שמא עיניה נתנה באחר, שאדרבה היא היתה מבקשת להסתיר הדברים מבעלה ומחזרת למי שיביאנו אצלה לאסוף את חרפתה, ובכי הא דליכא למיתלי שמא עיניה נתנה באחר, נראה דודאי נאמנת בהודאתה לאסור את עצמה על בעלה."

ועיין בספר תבואות שמש (חלק אה"ע סי' קכט–קלא) שהסכים עם הלכה זו. ובסי' קכט כתב שדבר זה במחלוקת שנוי, והביא מספר צמח צדק (סי' פב) שלא הסכים עם סברא זו אלא יתכן שמתחילה היתה מתביישת לומר שזינתה ושוב אכבשה יצרה לתת עין באחר, עי"ש, אך כמובן שגם סברא זו, אינה שייכת בנסיבות הנוכחיות.

ובספר פתחי תשובה (שו"ע אבן העזר סימן קטו ס"ק כה) כתב:
"והנה בעיקר דברי הנו"ב הנ"ל שכתב דאף היכא דחזינן שאינה רוצה להתגרש בשום אופן ג"כ אינה נאמנת... אמנם באמת אישתמיט להגאון נו"ב ז"ל דברי תשובת מהרי"ט ח"א ס"ס צ"ב דמתרץ הך עובדא דתשובת הרא"ש שהובא בב"י ס"ס מ"ו דהתם לא שייך עיניה נתנה באחר שמעשים מוכיחין שחפיצה בבעלה כיון דטרחה לזייף גט מהראשון יעו"ש, ובאמת גם על דברי הצמח צדק הנ"ל פקפק עליו בתשובת כנסת יחזקאל סימן מ"ה ודעתו דבאופן שכופין לחלוץ נשאר בכלל התקנה דהימנוהו לעד יעו"ש, ועיין בתשובת הרמ"א סימן ל' שהובא בב"ש ר"ס מ"ה. וא"כ ה"ה בזה היכא דלא שייך לומר דעושית כן מחמת דסניא להבעל ועיניה נתנה באחר י"ל דמהימנא (ר"ל היכא דברור לנו דלא מערמא בזה עמ"ש לקמן בסמוך בשמו) וכיון שהנו"ב לא ראה דברי תשובת מהרי"ט הנ"ל לראשונים אנו שומעים (וכמ"ש הרמ"א בח"מ סי' כ"ה ס"ב) עכ"ד ע"ש."

ועיין בפד"ר כרך ג (עמ' 261–259) בפס"ד מבית הדין הגדול שהביא את הדעות בהלכה זו ונראה שנטה לפסוק שנאסרה בנסיבות שמסרבת לקבל גט והודאתה נאמרה בדרך שאינה נותנת מקום לחשש שעיניה נתנה באחר, אך לא הכריעו בכך.

נוסיף ונציין למש"כ בעל ההפלאה בתשובה שו"ת גבעת פנחס (סי' יט) לבאר את דעת הסוברים שגם אם האשה מבקשת שלא להתגרש, אינה נאמנת, ועדיין שייכת הסברא שמא עיניה נתנה באחר. וז"ל:
"דכבר מבואר בכמה תשובות דכל מה שאמרה טצדקי להאמינה, תלינן הכל בעיניה נתנה באחר, דא"כ כל הפרוצות יערימו כן."

כמובן שסברא זו אינה שייכת בנסיבות דנן, שהאשה הודתה בחשש להריון בפני רופא במהלך הליך רפואי, בלא שעלה על דעתה שאמירה זו תיחשף במועד כזה או אחר, ואין יסוד להניח שיש כאן הערמה במסגרת שיקול דעת של "עיניה נתנה באחר".

ועיין בספר שו"ת שמן ראש (להג"ר אשר אנשיל אשכנזי ז"ל שבסוף ימיו היה אב"ד בצפת, חלק אה"ע סוף סי' טז ד"ה איברא) שהוכיח מהירושלמי והרמ"א שהביאו, שגם כשאין ראיה לדבריה מלבד הודאתה, אך הודאתה נתפסת כהודאה אמינה לחלוטין, נאמנת.

עדיין היה מקום לטעון שנאמנות האשה בנסיבות אלו תלויה במחלוקת הרא"ש והר"ן, עיין בפד"ר חלק ג (שם בעמ' 260) בשם ספר מלבושי יו"ט. אך ביחס לכך יצוין לתשובת שו"ת עמודי אור (סי' צה אות ח) שכתב שבנסיבות שבהן עפ"י ההלכה הבעל בר כפיית גירושין, עקב עילה שנמצאה לכפותו בגירושין, לכו"ע אין מקום לומר "שמא עיניה נתנה באחר", שהרי אם תרצה להפקיע עצמה מבעלה, תוכל לעשות כן ללא קושי, באמצעות כפייתו לגירושין. וז"ל העמודי אור:
"הוא מאותם שכופין להוציא, וא"כ מה לנו לחוש שעיניה נתנה באחר וחפיצה היא להתגרש, הא בידה לתבוע גט בלא"ה... בזה אזיל חשש עיניה נתנה באחר, והדעת מכרעת שבכה"ג לא אמרו חז"ל סברא זו. והרא"ש בכתובות פרק אע"פ כתב שחז"ל ראו שרוב האומרות כן משקרות, אבל רוב נשים אין בידן להתגרש ולכוף הבעל, משא"כ בנדון שלפנינו, מנין לנו מה שלא נמצא בדברי חז"ל בפירוש. וביותר לטעמו של הר"ן שמדינא אינה נאמנת להפקיע זכות שעבודו של הבעל. איני יודע מה זכות ושעבוד שייך לבעל באשתו בהני שכופין אותו להוציא אם תרצה, וכיוון שבידה להפקיע זכות הבעל, ממילא מדינא מהימנא לדעת הר"ן והוא פשוט לענ"ד."

בהתאם לדרכו של ספר עמודי אור, בנידון שבפנינו שהבעל עזב את אשתו וגר עם אשה אחרת, ואם הבעל יסרב לתת גט והאשה תבקש לכפותו בגירושין יש לפסוק כפיית גירושין, בנסיבות אלו לכו"ע (לרבות לשיטת הר"ן) אין מקום לטענה שעיניה נתנה באחר, קל וחומר כשהודאתה ניתנה בנסיבות המתוארות.

בנוסף, נציין שככל הנוגע לזכאות האשה בדמי מזונות עבורה, דמי מזונות שנפסקו בערכאה אחרת, הרי שביחס לזכויות ממון, בכל מקרה של הודאה מצד האשה, גם כשאינה נאמנת לאוסרה על בעלה, עפ"י המבואר בשו"ע סי' קטו ס"ו, האשה הפסידה את זכותה לכתובה ולתנאי הכתובה ומזונות עבורה.

על כן בהתאם לאמור, מאחר והאשה נאסרה על פי הודאתה, יש לפסוק לחייבה בגירושין.

יובהר כי בנסיבות המתוארות, ככל שהדבר נוגע לחיוב הגירושין ולשלילת זכאותה למזונות, לא נכון שבית הדין יימנע מפסיקה רק מפני שהבעל נהג שלא כדין כשעזב את אשתו לטובת אשה אחרת, וגם שאלת היתר הנישואין של הבעל עם אותה אשה, הוא נושא נפרד הראוי לדיון שלא במסגרת הנוכחית, אך אינו מצדיק לעוות את הדין ביחס לבעל בתביעתו הנוכחית, ולהביא לחיובו בממון שאינו חייב בו.

דיון בהעדר הנתבעת
הדיון האחרון, התקיים במעמד התובע וב"כ ובמעמד ב"כ הנתבעת אך ללא הנתבעת. בהחלטה שניתנה לאחר מכן, הובהר היסוד להוראת בית הדין לקיים את הדיון בהעדר הנתבעת ולהסתפק במעמד בא כוחה בלבד.

אמנם באותו דיון באמצע הדיון ב"כ הנתבעת ביקש להימנע מייצוגה, אך בנסיבות המתוארות בהחלטה הנ"ל ולאחר שהתקבל הרושם שהיעדרותה מהדיון לא נעשתה בתום לב אלא כדי לסכל את קיומו של הדיון בממצאים הנזכרים, ממצאים שיש בהם לפגוע בכבודה ובמעמדה של הנתבעת ובזכאותה לדמי מזונות, ובהתחשב בכך שגם בדיונים שכבר התקיימו, לנתבעת קושי אובייקטיבי בתקשורת ישירה עם בית הדין ובכל מקרה התקשורת עם בית הדין התקיימה באמצעות גורם מתווך, בנסיבות אלו על יסוד תקנה נ"ח לתקנות הדיון, בית הדין אישר לעורך הדין של האשה להשמיע את עמדתה ומנע התחמקות מהשלמת בירור טענות התובע. תקנה זו נועדה למנוע התנהלות חסרת תום לב כפי שאירע במקרה זה.

כשם שאם האשה היתה מתייצבת אישית לדיון ובמהלך הדיון היתה מבקשת להתחמק ממתן תגובה וללכת לדרכה, היה בית הדין נוקט את כל האמצעים להשלמת הדיון כמתחייב, ובהעדר תשובות לשאלות בית הדין, היה מקום לקבל את טענות התובע במלואן, ללא צורך בראיות נוספות, וזאת על יסוד תשובת הרא"ש (כלל קז סעיף ו) שהובא להלכה בסמ"ע (סי' טו ס"ק יג) ובש"ך (סק"ה). בהתאם לכך בית הדין קבע שגם עורך הדין אינו רשאי להודיע שאינו מסכים להשיב על שאלות בית הדין ולבקש שחרור מייצוג, כפי שב"כ האשה ביקש להשתחרר באמצע הדיון.

כמו כן על יסוד תקנה נ"ח הנזכרת לא היה מקום להימנע משמיעת עורך הדין, ולקבל את בקשת האשה לשחרר את עורך דינה מייצוגה, וכל זאת מכיוון שהתנהלות זו חסרת תום הלב, כשלא הוצגה אסמכתא רפואית בת תוקף להגשה למוסדות משפטיים המאשרת העדר כשירותה להתייצב לדיון. קיבלנו את טענת התובע, שבהעדר אישור רפואי כמקובל, המאשר אי-כשירות להתייצב לדיון, האשפוז עצמו – ביחס לנתבעת ולנסיבותיה הרפואיות – אינו מבטא חוסר יכולת לצאת לחופשה של מספר שעות. התובע אף ביקש שנעיין בראיות מצולמות המוכיחות זאת, אך ויתרנו על כך עקב העדר אישור כאמור ומאחר שהדיון הקודם כבר נדחה על יסוד אשפוז מסוג זה; ראו החלטה מיום ביום ט"ז סיון תשע"ב (06/06/2012).

על כן הדיון התקיים במתכונת המתוארת, לאחר שהתקבל הרושם הברור שמגמתה היחידה של הבקשה היתה לסכל את קיומו של ההליך התקין להשלמת בירור התביעה. מאחר וכאמור, בתביעה זו, ב"כ האשה הוא הגורם העיקרי הטוען את טענותיה, ולאחר שהאשה התחמקה מהופעה בבית הדין בלא שהציגה אישור רפואי תקף המצדיק זאת, התקיים ההליך של "שמוע בין אחיכם" במתכונת הנזכרת.

מסקנת הדברים: מהחומר שבפנינו עולה שהאשה קיימה יחסים עם גבר זר ובכך נאסרה על בעלה ואינה זכאית למזונות, והתביעה לחיוב האשה בגירושין מתקבלת.

בהתאם לכך, ייקבע מועד קרוב לסידור הגט במועד שהבעל יהיה בארץ, ולחילופין יוסדר מתן הגט באמצעות שליח.

ניתן לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת כל פרט העשוי לזהות את הצדדים.

ניתן ביום י"ח באדר התשע"ג (28/02/2013).

הרב אוריאל לביא – אב"דהרב חיים בזק – דייןהרב יועזר אריאל – דיין