לפנינו תביעת גירושין של הבעל מיום 29.11.2011, במסגרתה הוא מבקש לחייב את אשתו בגירושין. מנגד, תביעת שלום-בית של האשה אותה הגישה כחודש וחצי לאחר מכן, ביום 17.01.2012. בתביעתה עותרת האשה להשבת הבעל לחיק המשפחה, ולחילופין לתשלום כתובה ופיצוי.

הצדדים נישאו ביום 08.08.2006 לאחר היכרות של מספר שנים, ולהם ילד משותף שנולד ביום 25.06.2011. הצדדים פרודים זה כשנתיים – חצי שנה טרם לידת בנם. האשה מתגוררת בבית הוריה ב[...] עם ילדם הפעוט. הבעל מתגורר אצל הוריו ב[ע'].

הצדדים פנו לבית המשפט לקבלת סעדים נוספים: הבעל להסדרי ראייה עם בנו, האשה הגישה תביעה רכושית. זאת לדבריה, לשם שמירת זכויותיה ברכוש המשותף בלבד.

בית הדין קיים דיונים בתביעות הצדדים בנוכחותם ובנוכחות באי כוחם, הוגש כתב הגנה מטעם הבעל לתביעת אשתו, הוגשו תגובות רבות – של צד על דברי משנהו, ושל שני הצדדים על החלטות בית הדין. כמו כן הוגשו סיכומים לבקשת הבעל וב"ב.

בית הדין התבקש להכריע בתביעות הצדדים.

הליכי בית הדין
הצדדים הציפו את בית הדין בחומר רב, המשתרע על פני מאות דפים. נציג תקציר כתבי טענותיהם יחד עם תקציר פרוטוקולי הדיונים לפני בית הדין. אחריהם ובטרם ניגש לדיון והכרעה, נביא סיכום קצר של טענותיהם.

א. כתב תביעת הבעל
בכתב תביעתו טוען הבעל כי מאז נישואיו לנתבעת התגוררו הצדדים ב[ע'], עיר מגוריו טרם הנישואין (ועיר מגורי בני משפחתו). שם פתח עסק לממכר מוצרי תינוקות, אותו הוא מנהל יחד עם אחיו מזה כחמש שנים. במקביל ועם תום לימודיה, עבדה האשה ב[ע'] במספר עבודות. לדבריו, כוונת הצדדים הייתה להשתקע בסביבות העיר [ע'], בעיקר כדי שמגוריהם יהיו קרובים למקום העסק, ולשם מתן עזרה להוריו. לצורך כך חיפשו הצדדים לרכוש דירה בסביבות [ע'], ואף ניהלו מספר מו"מ אשר לוו בהעברת טיוטות חוזה רכישה.

בחודש מרץ 2010 בעת שהצדדים ביקרו אצל הורי האשה בישוב [ש'], הודיעה האשה כי היא לא תחזור להתגורר ב[ע'], טענה כי היא אינה מוצאת עבודה ב[ע'], אין לה חברות, אינה אוהבת את [ע'] שאינו מקום "יוקרתי", והיא מתביישת לומר שהיא גרה ב[ע'].

בעקבות זאת ולאחר דיונים ביניהם, הסכימו בני הזוג להעתיק את מקום מגוריהם ל[ז'], כפשרה אשר היה בה כדי לתת מענה לצרכי שני הצדדים. האשה נכנסה להריון. אלא שבסמוך לאחר מכן, הודיעה האשה כי עד שלא תגיע ל[ש'] ותגור ליד הוריה לא תשקוט נפשה, וכי המרחק מ[ש'] למקום עבודתו של הבעל לא מהווה בעיה מבחינתה. יכול הבעל להגיע ל[ש'] פעם בשבוע, או כמה שירצה, ואין הוא חייב להגיע הביתה כל יום. האשה הודיעה לו כי החלטתה זו היא סופית, ובעקבות כך נפרדו הצדדים. הבעל עבר לגור בבית הוריו ב[ע'], האשה עברה לגור אצל הוריה ב[ש'].

הבעל מוסיף כי הוא הציע לאשתו לפנות לטיפול וייעוץ זוגי, אך היא סירבה. הוא דרש ממנה שתבצע הפלה, גם לזה היא סירבה. הבעל הבין מתוך שיחות שהתנהלו ביניהם כי אשתו האמינה שלאחר לידת הקטין, יעדיף הוא את איחוד המשפחה על פני פירוקה, תוך ויתור על עמדותיו. אלא שלאחר הלידה התדרדרו יחסיהם, עד לניתוקם המלא.

עוד כותב התובע כי הוא הגיש תביעה להסדרי ראיה בבית המשפט, מאחר שלדבריו האשה מנעה ממנו את ראיית בנו. נקבעו הסדרי ראיה בינו לבין הקטין.

על כן מבקש הבעל לחייב את האשה בקבלת גט פיטורין, בגין מרידתה בו.

עד כאן תמצית כתב תביעת הבעל.

ב. תביעת האשה
כאמור, שבועות מספר לאחר הגשת תביעת גירושין על ידי הבעל, הגישה האשה תביעה לשלום-בית. בכתב תביעתה מבקשת האשה מבית הדין לסייע בידי הצדדים להשיב את שלום-ביתם על כנו. לדבריה הבעל נטש אותה כשעזב מיוזמתו את ביתם שב[ז'] והיא בחודש השני להריונה, אותו היא מתארת כהריון קשה. עזיבתו נבעה כנראה מהשפעת אשה זרה אשר בה נתן את עינו. הבעל אף רוקן את חשבונם המשותף, העביר סכומי כסף אדירים – כלשונה – לחשבונות אחרים, וכן הפסיק את תמיכתו הכלכלית. לאור זאת ובלית ברירה נאלצה לעזוב אף היא את הבית ב[ז'], ועברה להתגורר בבית הוריה ב[ש']. הבעל דרש ממנה שתבצע הפלה, ואף העביר לה כסף לשם ביצועה. האשה התנגדה ושמרה על הריונה. הצדדים פרודים מאז עזיבתם את [ז'], אך הם ניהלו שיחות ביניהם, נפגשו ואף קיימו יחסי אישות מספר פעמים, תוך שהבעל גילה דעתו כי יתכן והצדדים ישובו זה לזה לחיי שלום.

עוד כותבת האשה כי לאור האמור ולשם שמירת זכויותיה, היא נאלצה להגיש תביעה רכושית בבית המשפט. ומכל מקום היא מאמינה כי המשבר בו שרוי הבעל – כדבריה – הינו בר חלוף וכי הוא צפוי בהחלט לשוב לחיי שלום עמה. עד כאן תמצית נימוקי האשה לתביעתה.
על כן היא עותרת לשלום-בית תוך טיפול זוגי, ולאחר שהבעל יעזוב את האשה הזרה. לחילופין וככל שיסרב הבעל לשוב לחיי שלום עמה, מבקשת האשה מבית הדין להכריז עליו כמורד, ולחייבו בכתובה ובתוספת כתובה.

ג. טענות הצדדים בפני בית הדין
ביום 17.01.2012 התקיים דיון ראשון בתביעות הצדדים, בנוכחותם ובנוכחות באי כוחם. הבעל השמיע את טענתו על פיה אשתו עזבה אותו כאשר היא סירבה לחזור מביקור בבית הוריה ב[ש'] לבית מגורי הצדדים שב[ע'], שם הוא עובד. זאת, אך כחודשיים לאחר שהם התעניינו בקניית בית באזור [ע']. בנוסף האשה שללה ממנו את הזכות לראות את הילד, ואף בברית המילה הגבילו האשה ובני משפחתה את השתתפותו. הסדרי ראיה עם הקטין נקבעו רק לאחר מעורבות בית המשפט. על כן אין הוא מאמין בכנות עתירת האשה לשלום-בית.

מנגד, האשה הכחישה את טענות הבעל בעניין מניעת ראיית הקטין. לדבריה התקיימו הסדרים לראייתו אף לפני פנייתו לבית המשפט, אלא שלאחר שהוא גילה חוסר אחריות בטיפולו בילד הרך, לא נותרה לה ברירה אלא להגביל את סידורי ראייתו. בעניין המגורים, היא הצדיקה את עזיבתה את [ע'] בכך שלאחר נישואיהם התגוררו הצדדים ב[ש'], ולא ניתנה כל הסכמה מצידה למגורים של קבע ב[ע'], רחוק מאזור המרכז. העתקת המגורים ל[ע'] נעשתה לאחר קבלת הבטחת הבעל שהם יהיו זמניים בלבד, למשך שנה אחת. אלא שהבעל התעלם מהבטחתו. מכל מקום היא אוהבת את בעלה וחפצה בשלום-בית. הבעל הכחיש את דבריה בעניין המגורים וטען כי לא הייתה לו כל כוונה לגור באזור המרכז.

עוד טען הבעל באמצעות ב"כ כי מעבר לעניין המגורים, עילת הגירושין נעוצה בעצם רצונה של האשה בפירוק החבילה ובגירושין. סירובה למגורים ב[ע'] והעמדת נושא החזרה למגורים ב[ש'] כתנאי לחזרתה לחיים משותפים, משקפים את העדר רצונה בקיום שלום-בית עם הבעל. בנוסף, כאשר הבעל הציע לפנות לייעוץ זוגי לשם שיקום היחסים, ולאחר שבני הזוג קיימו מפגש אחד עם מטפל זוגי, האשה סירבה להמשיך. משכך אין טעם בניסיון נוסף.

ב"כ האשה הוסיף כי אין כל עילה לתביעת הבעל, וכי גם הוא חפץ בשלום-בית, ותוכיח זאת העובדה שהצדדים קיימו יחסי אישות גם לאחר הפרידה. האשה אוהבת את בעלה, וכתבה לו מכתבי אהבה, בהם היא מבכה את פרידתם ומבקשת שיחזור לחיק המשפחה (המכתבים הוצגו בבית הדין). תביעת הבעל אינה כנה, ורצונו בגירושין נובע מפזילתו לעבר נשים זרות.

בית הדין הציע לצדדים לשוב ולהתגורר לתקופת ניסיון ב[ז'], שם הסכימו להתגורר בעבר, ובמשך תקופת הניסיון תיבדק האפשרות לשיקום מערכת היחסים הזוגיים – באמצעות יעוץ מקצועי שילווה את התהליך. האשה קיבלה את ההצעה בית הדין, הבעל סירב לקבל את הצעת בית הדין.

בהחלטתו מהתאריך הנ"ל ביקש בית הדין מהבעל וב"כ לשקול בשנית את הצעתו האמורה, ולהעביר לבית הדין את תשובתו.

ד. תגובת הבעל להצעת בית הדין
בתאריך 02.02.2012 המציא הבעל את תגובתו להצעת בית הדין, ובה הוא שב ומביע את דחייתו המוחלטת להצעת בית הדין, ושוטח באריכות את טענותיו נגד אשתו – אשר בהן יש לדעתו די כדי לחייב אותה בקבלת גט פיטורין, לאלתר. הוא רואה בהתנהגות אשתו כלפיו הוכחה לכך שהיא אינה רוצה בשלום-בית עמו, לכל היותר היא רוצה את ממונו ואת המשך חיי הפינוקים והמותרות שאיפשר לה. לדידו, בהתנהגותה ובהכפשות שהשמיעה כנגדו, היא גרמה לו לאבד את האימון בה, לחשוש ממעשיה והיא הרסה כל סיכוי לשוב ולהשכין שלום בינו ובינה.

על כן, מסרב הוא בכל תוקף – כלשונו – לקיים כל ניסיון לחידוש הקשר בינו לבין אשתו. ומוסיף, כי מבחינתו הקשר האחד והיחיד שינוהל בין הצדדים יעסוק בענייני הקטין, ובגיבוש הסכם גירושין כולל, כפי שדובר ונוהל ביניהם בעבר. בנוסף, הבעל מכחיש כל קשר זוגי אחר מאז נפרדו הצדדים – לא בטרם נולד הקטין ולא לאחר מכן.

ה. תגובת האשה לתגובת הבעל
ביום 29.02.2012 התקבלה תגובת האשה באמצעות ב"כ לתגובה שהוגשה מטעם הבעל להצעת בית הדין. בתגובתה היא שבה ומבקשת מבית הדין לדחות את תביעת הבעל לגירושין. לדבריה התביעה משוללת תום לב, היות והבעל – בניגוד להכחשותיו – אכן מנהל רומן עם אשה זרה. לדבריה יש בידיה הוכחות חותכות לקיומו והוא הבסיס לרצונו בגירושין. מכל מקום היא מאמינה כי עדיין קיים סיכוי גדול שהצדדים ישובו לשלום-בית. כתימוכין ובין יתר אסמכתאות, היא צירפה התכתבויות שונות ובהן ביטויים לאהבתה אליו.

על כן היא שבה ומבקשת לאמץ את הצעת בית הדין, תוך שתינתן הוראו לבעל לנתק את הקשר עם האשה הזרה, לשוב לחיי שלום עם אשתו ולמלא את כל חובותיו כלפיה וכלפי המשפחה. וכן היא מבקשת לחייבו בהשתתפות בטיפול זוגי עמה, על מנת לשקם את נישואיהם. לחילופין, ובאם יתמיד הבעל בסירובו לאמור, מבקשת היא מבית הדין להכריז עליו כמורד על כל המשתמע מכך, לרבות חיובו בתשלום כתובתה.

ו. כתב הגנה לתביעת האשה לשלום-בית
ביום 14.05.2012 וכעבור כארבעה חודשים לאחר הגשת תביעת שלום-בית של האשה, התקבל בבית הדין כתב הגנה מהבעל לתביעתה. בכתב ההגנה מכחיש הבעל את רוב ככל טענות האשה, תוך שהוא מבקש להוכיח כי תביעת האשה לשלום-בית מציגה עובדות מסולפות, וכי האשה השמיטה את מעשיה, אמרותיה, דעותיה, תפיסת עולמה האמתיים – והם אשר הביאו לפרידת הצדדים ולהמתת הקשר ביניהם. להוכחת טענותיו צירף הבעל נספחים, ביניהם תמלילי שיחות שהתקיימו בינו ובין אשתו לאחר פרידתם, מהם הוא מבקש להראות כי תפיסת עולמה אינו עולה בקנה אחד עם קיום בית שבו שורר שלום, וכי עוד בטרם פניותיהם לבית הדין העלו הצדדים את הצורך לקיים מו"מ שיסיים את הסכסוך שביניהם ויוביל לגירושיהם.

עוד הוא כתב שבניגוד לנטען על ידה בבית הדין, הודיעה האשה בסיכומים שהגישה בבית המשפט כי היא רוצה לסיים את הקשר ולהתגרש. ובתביעה הרכושית שהגישה בבית המשפט, טענה האשה כי הבעל ובני משפחתו גנבו ממנה כספים, וביקשה להטיל עיקולים. בנוסף, האשה הגבילה את ראיית בנו הקטין, עד שאסרה עליו כליל לראותו, באמתלה כי הוא אינו משלם מזונות. בעקבות זאת הוא נאלץ להגיש תביעה להסדרי ראיה. עוד כותב הבעל כי היא העלתה טענה על פיה הוא הטריד אותה מינית והוא כפה עצמו עליה. לטענתו, עמדותיה הבלתי מתפשרות של האשה מוכיחות כי התביעה לשלום-בית אינה כנה.

בנוסף, הבעל מכחיש כל קשר עם אשה זרה.

על כן הוא מסכם כי יש להכריז על אשתו כמורדת, לחייבה לקבל את גיטה ולשלול את זכאותה לכתובה.

ז. דיון נוסף בבית הדין
ביום 09.07.2012 ולאחר דחיות רבות שאותן ביקשו הצדדים, התקיים דיון נוסף בבית הדין. הבעל חזר ודרש גירושין, לאלתר. במהלך הדיון חזר על טענתו על פיה האשה אינה חפצה בו ובשלום-בית עמו, וכי היא לא עשתה שום דבר עבור שלום הבית, היא אינה חפצה בקרבתו וטופלת עליו שקרים. כעת הוא אינו רואה כל סיכוי לשלום-בית, והצהיר כי הוא לא יחזור לאשתו.

הבעל הודה לראשונה בקשר עם אשה זרה רווקה, אצלה הוא לן פעמיים בשבוע, ואף הוסיף שקיימת סבירות כי הוא יתחתן עמה, לאחר גירושיו מאשתו. מכל מקום לטענתו, הקשר עם האשה הזרה לא נוצר אלא לאחר שהגיש את תביעתו לגירושין.

ב"כ הבעל הטעים כי הבעל עובד ב[ע'], שם פתח עסק מצליח לאחר שהשקיע בו הרבה כספים, זו הסיבה שאינו יכול לגור במקום מרוחק. עוד הוסיף, כי בני הזוג התגוררו ב[ע'] לאחר נישואיהם, ואף התעניינו ברכישת בית בסביבתה. אלא שלאחר עזיבת האשה את בית בעלה לבית הוריה, ולמרות תחנוני הבעל, היא התבצרה בסירובה ומיאנה לחזור ל[ע']. סירובה גרם לו משבר נפשי קשה. לאחר מכן הסכימו בני הזוג לעבור לגור ב[ז'], שם הבעל עזר לאשה למצוא עבודה. ובכל זאת היא עזבה את [ז'] וחזרה לבית הוריה. כעת היא עובדת בנתב"ג והכריזה כי היא תסכים לגור רק בקרבת הוריה. הצדדים כבר פרודים שנתיים. בנוסף האשה סירבה להראות לבעל את הילד בטענה כי הוא אינו משלם מזונות, זאת למרות שהוא שלח לה ציוד לתינוק בשווי של 10000 שקלים, ולמרות שפקידת הסעד קבעה כי לבעל מסוגלות הורית טובה. על כן יש להסיק שתביעתה לשלום-בית אינה כנה, וכי האשה מורדת בבעלה.

האשה חזרה וביקשה שלום-בית. היא טענה כי היא אוהבת את בעלה וכי קיים סיכוי לשיקום היחסים תוך טיפול זוגי. ב"כ האשה הוסיף כי הבעל חיפש קשר עם נשים זרות דרך אתר באינטרנט, זאת בטרם הגיש את תביעתו לגירושין. הבעל עזב את אשתו כשהיא בהריון, ומכל מקום שלח לה מכתבי אהבה, האחד בשנת 2008 והשני בשנת 2009. בראשית שנת 2011 הלך למאהבת וגם לן אצלה. ובכל זאת, ביוני באותה שנה, הוא אומר לאשתו "בואי נפתח דף חדש", מתנשק אתה ואף מקיים עמה יחסי אישות – בקיומם הוא הודה. לכן ומכיוון שהבעל לא הצליח לבסס את תביעתו לגירושין, יש לחייבו לעזוב את המאהבת ולחזור לאשתו ולשלום-בית.

ח. הצעת בית הדין
בהחלטתו מיום 09.07.2012 ציין בית הדין שכאמור הבעל מיאן לקבל את הצעת בית הדין לפנות לייעוץ זוגי. הוא גם סירב להצעת בית הדין על פיה חבר בית הדין יקיים שיחה עם כל צד וב"כ בנפרד, ולאחר מכן עם שני הצדדים יחד, על מנת לסייע להם לקבל החלטה נבונה ומושכלת באשר לעתידם, כל זאת מבלי להעלות את הנושאים הרכושיים והכספיים, אשר נידונים בבית המשפט.

אלא שהבעל וב"כ עמדו על תביעתם לחייב את האשה בגט לאלתר על סמך טיעוניהם והחומר שצורף על ידם. מאידך גיסא, האשה וב"כ עמדו גם הם על דרישתם – לחייב את הבעל לפנות ליעוץ זוגי, על סמך טיעוניהם והחומר המצורף. בנוסף, הם הסכימו להצעת בית הדין לשוחח עמם.

בית הדין החליט כי על הצדדים וב"כ להמציא סיכומים, ובהם אסמכתאות הלכתיות לביסוס תביעתם.

עם זאת, קרא בית הדין לצדדים ולב"כ להתעשת ולהתעלות מעל עצמם, לנהל מו"מ אמתי וכן על עתידם המשותף, תוך לקיחת אחריות לעצמם ולבנם הפעוט.

ביום 17.10.2012 התקבלה הודעת ב"כ החדש של הבעל, על פיה ובניגוד לעמדתו של הבעל עד כה, הוא מבקש לקבל את הצעת בית הדין לישיבת גישור עם הצדדים, כדי לנסות ולהביאם לידי החלטה נבונה.

בית הדין נענה למבוקש והורה לצדדים לתאם מועד עם מזכירות בית הדין.

ביום 02.12.2012 הודיעה האשה באמצעות ב"כ כי אין כל צורך בקיום פגישת הגישור בפני בית הדין, ומבקשת שתינתן החלטה בתביעות הצדדים על סמך סיכומיהם בלבד. לחילופין, היא מבקשת שבית הדין יורה על דחיית מועד הדיון.

בית הדין דחה את הדיון האמור וקבע מועד חדש ליום 18.12.2012.

אלא שערב יום הדיון האמור התקבלה בקשת האשה באמצעות ב"כ, בה היא חוזרת על הודאתה ועל פיה אין צורך בקיום הדיון שנקבע לצורך גישור, ומבקשת לבטלו וליתן החלטה בתביעות הצדדים על פי סיכומיהם. בית הדין רשם לפניו את הודעת האשה ובקשתה.

ט. סיכומי הבעל
ביום 17.10.2012 התקבלו סיכומי הבעל, ובהם הוא חוזר ושוטח את טענותיו וראייתו את העובדות אשר הולידו את המשבר ביחסיו עם אשתו ופרשנותו להן. גולת הכותרת לתביעתו מסתכמת בנכתב בריש הסיכומים, כי יש לדחות מכל וכל את תביעת שלום הבית של האשה, באשר היא איננה כנה. לדבריו, האשה היא אשר רצתה בהמתת הנישואין ולשם כך היא פעלה בנחישות, ובאופן מחושב כדי שתוכל – בנוסף לפירוק נישואיהם – לסחוט את הבעל מבחינה כספית. כך – "היא זו שתכננה מראש וייצרה בפועל את הפירוד הפיזי והמגורים הנפרדים שבין הצדדים כדי לחייב בגט..."

לדבריו, היא יצרה פעמיים את הפירוד הפיזי. בפעם הראשונה, כאשר היא עזבה את [ע'] מקום מגורי הצדדים במשך ארבע שנים ומאז נישואיהם ומקום עבודת הבעל, תוך שהיא ניצלה בצורה מניפולטיבית את מחויבות הבעל למקור מחייתו, והעמידה כתנאי אולטימטיבי את עזיבתם את [ע'], שאם לא כך היא תדרוש גירושין. אלא שהבעל סיכל את תכנית האשה להתגרש כשהוא הציע מגורים זמניים ב[ז'], תוך וויתורים ניכרים מצדו.

חודשים בלבד לאחר מעבר הצדדים ל[ז'], הודיעה שוב האשה כי "אין היא מוצאת את עצמה ב[ז']", וכי אם לא יעברו לגור ב[ש'] ליד הוריה, היא תדרוש גירושין. בכך היא גרמה בפעם השנייה לפירוד הצדדים, פירוד אשר הפך לסופי ומוחלט.

הבעל מוסיף כתגובה לטענת האשה כי המכתבים אשר שלחה לו אשתו ושאותם צירפה לכתב תביעתה לשלום-בית כהוכחה לאהבתה אליו ולכנות רצונה בשלום-בית, אינם משקפים את רצונה ורגשותיה האמתיים. הם אינם אלא פרי הייעוץ שהיא קיבלה, ואין בהם יותר מאשר ניסיון ליצירת ראיות יש מאין, לשם גיבוי טענותיה בבית הדין. הוכחה לכך, מוצא הבעל בעובדה שאותם מכתבים החלו להגיע אליו רק לאחר עזיבת הצדדים את [ז'], כאשר כבר לא הייתה דירה לשוב אליה.

כמו כן חוזר הבעל על הטענות כי האשה מונעת ממנו את ראיית הקטין באופן מסודר, ובכך היא מעמיקה עוד את הקרע שביניהם, שעה שהיה עליה לפעול בדרך הפוכה – אילו הצהרותיה לשלום-בית היו כנות. ועוד, במסמך שאותו הגישה בבית המשפט כתבה האשה כי "ברור הדבר כי רצוי לסיים את הסכסוך בהסכם גירושין ובסידור גט". הבעל מציין כי מועד הגשת המסמך קדם בחודשיים למועד הגשת תביעת הגירושין של הבעל. ועוד, שבסעיף 101 לכתב התביעה נכתב "שבאי כוח הצדדים שקדו לגבש הסכם גירושין כולל לסיום גמור של העניינים התלויים ביניהם". ובהודעת SMS שאותה שלחה האשה לבעל נכתב "כשנתגרש בקרוב אז הכול יהיה באמת בסדר". הודעה זו נשלחה קרוב לשלושה חודשים בטרם הגיש הבעל את תביעתו בבית הדין. כל זה מוכיח כי רצונה בגירושין, וכי הבעת רצונה בגירושין קדם למועד תביעת הבעל לגירושין. על כן תביעתה לשלום-בית – אשר הוגשה בעקבות התביעה לגירושין, ולאחריה – אינה כנה.

עוד מבקש הבעל להוכיח את טענותיו מכך שבבית הדין הציגה האשה את יחסי אישות שקיימה עמו לאחר הפירוד, כאות לחיבה שהוא עדיין רוחש לה, ואילו בלשכת הרווחה ובבית המשפט היא השמיצה אותו וטענה כי הוא הטריד אותה מינית, וכפה עצמו עליה. כל זאת, במאבקה למנוע ממנו את ראיית הקטין. ועוד, שבתביעה הרכושית אותה הגישה אף היא בבית המשפט, מבקשת האשה לחלק את רכושם המשותף, ותובעת את הבעל ואת בני משפחתו תוך שאותו היא מציגה כשקרן.

על כן – מסיים הבעל את סיכומיו – יש לקבוע שתביעת האשה אינה כנה. היא יצרה במו ידיה את הפירוד, על מנת להשיג את שביקשה: גירושיה מבעלה וסחיטת כספו.

י. סיכומי האשה
ביום 11.12.2012 התקבלו הסיכומים מטעם האשה, ובהם היא דוחה בביטול את טענות הבעל המופיעות בכתב תביעתו כמו גם בכתב הסיכומים אשר הוגש מטעמו. לדבריה, טענותיו לא הוכחו על ידו, ועילה הלכתית לחייב אותה בגירושין – לא הומצאה. וכיוון שבעת הגשת תביעתו לא הייתה קיימת עילת גירושין, לכן אין להתחשב במשך הזמן שחלף מאז הגשתה וברצונו להינשא מחדש לאשה הזרה אתה הוא מקיים קשר רומנטי – ולראות באלה עילה לתביעתו.

האשה מכחישה את דברי הבעל על פיהם הצדדים התגוררו באזור הצפון במשך רוב שנות היכרותם טרם נישואיהם. לדבריה, באותן שנים הם התגוררו באזור המרכז, מתוכן שנה אחת ב[ש'], ואף פנו יחדיו לחפש דירה לרכישה במרכז. על כן היא הופתעה לשמוע מהבעל במהלך חודש אוקטובר 2006 כי בכוונתו לפתוח עסק ב[ע'], וכי היא 'מוזמנת' להצטרף אליו ל[ע'], ואם לא תעשה כן הוא יעזוב אותה. האשה נאותה לעבור ל[ע'], תוך שהבעל הבטיח לה שהמעבר יהיה זמני בלבד.

בהמשך סיכומיה חוזרת האשה על טענותיה, בדבר נטישת הבעל אותה בראשית הריונה, למגורים ליד הוריו ב[ע']. וכן בדבר דרישתו להפלת עוברה, ולאחר שסירבה לדרישתו – הענשתו אותה בסנקציות כלכליות ובניתוק כל קשר עמה, למעט בהודעות SMS. וכן בדבר לידת סכסוך חדש, יחד עם לידת בנם, סביב הסדרי ראייתו. מתוך קטעים של מכתבים והודעות שנשלחו על ידה לבעלה, מבקשת האשה להוכיח את כנות אהבתה אליו ואת סירובה לוותר עליו ועל חייהם המשותפים.

בנוסף צורפו לסיכומי האשה אסמכתאות הלכתיות רבות מפסקי דין רבניים, על פיהן העדר סיכוי לשלום-בית כמו גם פרידה ממושכת – ובמיוחד אם הבעל נתן עיניו באחרת ואף לן עמה, לא מהוות עילת גירושין, גם לא עילה להפסד כתובתה.

לבקשת ב"כ הבעל לתת להם הזדמנות להגיב על סיכומי האשה וב"כ, העביר בית הדין את סיכומי האשה וב"כ לתגובתם.

יא. תגובת הבעל לסיכומי האשה
ביום 10.01.2013 התקבלה תגובתו של הבעל לסיכומי האשה, ובה הוא חזר והעלה את אשר טען בכתב ובעל פה – התביעה לשלום-בית אינה כנה מאחר שהאשה היא אשר מיזמתה עזבה את הבית ב[ז'] וסירבה להתלוות לבעלה לשלום לאחר שהוא חזר ל[ע']. זאת תוך תכנון שמטרתו הייתה לפרק את נישואיה, ולצאת מהם כשידה על העליונה. הצהרתה על רצונה בשלום-בית אינה אלא מן הפה ולחוץ, שכן היא יודעת היטב שאין כל סיכוי שהבעל ישוב אליה לשלום. כמו כן, אין לייחס כל חשיבות למכתבים אותם היא שלחה לבעל. הם אינם משקפים את רצונה האמתי. הם אינם אלא מניפולציה שנועדה ליצור ראיות יש מאין לצורך ההליך בבית הדין, ונכתבו על פי הדרכת עורך דינה.

בנוסף, הסיכום לתביעת האשה – "לחילופין ובאם יסרב הבעל לפנות לייעוץ זוגי ולחזור לחיי שלום כנים ואמתיים עם האשה, יש להכריז עליו כמורד על כל המשתמע מכך על פי דין, לרבות חיובו בכתובה ותוספת כתובה" – מוכיח לדבריו כי בכל מקרה היא מעוניינת בגט. לאור זאת ולאור יתר הטיעונים שהעלה מסיק הבעל כי התנגדות האשה לגירושין אינה כנה וכי תביעת השלום-בית הוגשה מטעמים טקטיים על מנת לנצל את בית הדין, כך שהדבר יסייע לה בתביעת הרכוש שהגישה בבית המשפט.

באשר לקשריו עם האשה הזרה, מוסיף הבעל וטוען כי אלה נוצרו רק לאחר שהגיש את תביעתו לגירושין ולאחר שהשתכנע כי פני האשה גם הם לגירושין. את האסמכתאות ההלכתיות שצוטטו בסיכומי האשה דוחה הבעל כאינם רלבנטיים, מאחר שבנידון דידן "האשה היא זו שעזבה את הבית, הבעל נעזב ולא עזב למען אשה אחרת."

על כן הוא מבקש מבית הדין לא לתת לאשה לסחוט אותו כספית כתנאי למתן הסכמתה להתגרש, ויש לחייבה או לחייב את שני הצדדים להתגרש.

סיכום טענות הצדדים
תביעת הגירושין של הבעל מתבססת על הטענה כי עזיבת המגורים המשותפים נגרמו באשמת האשה, תוך מרידתה בו. שכן לדבריו היא אשר נטשה אותו, עברה לגור עם הוריה ב[ש'], וסירבה להתלוות אליו ל[ע'] – שם הוא מנהל את העסק שלו, ושם לטענתו הם התגוררו יחדיו במשך ארבע שנים. היא העמידה את נושא המגורים כתנאי להמשך קיום חייהם המשותפים, תוך ניצול העובדה כי הוא מעולם לא הסכים ולא יכול היה להסכים למגורים מרוחקים ממקום עבודתו, וזאת – כדי להביא לפרידתם, ולגירושיהם כשידה על העליונה מבחינה כלכלית. בנוסף ומאז פרידתם, היא לא עשתה מאומה עבור שלום הבית. האשה גם מנעה ממנו את ראיית בנם, והגישה נגדו תביעה רכושית בבית המשפט. כל זאת מוכיח לטענתו כי היא לא הייתה מעוניינת בהמשך חייהם המשותפים, ותומך בגרסתו כי היא אשר 'העזיבה' אותו מביתם ומחייה. לדבריו, ובנוסף לאמור, תתמוך בגרסתו העובדה כי הצדדים ניהלו מו"מ לגירושין עוד בטרם הגיש את תביעתו לגירושין בבית הדין. על כן הוא מבקש לקבוע כי עתירת אשתו לשלום-בית אינה כנה, ובכך הוא מנמק את סירובו לקבל יעוץ זוגי ולקיים ניסיון לחזור לשלום-בית ב[ז'] כהצעת בית הדין. הוא הצהיר כי הוא לא יחזור לאשתו וכי הקשר עם האשה הזרה נוצר רק לאחר הגשת תביעתו, ואינו אלא תוצאה מהתנהלות האשה וממעשיה כלפיו.

לאור זאת מבקש הבעל מבית הדין לקבוע את מעמד אשתו כמורדת, ולחייבה בקבלת גט פיטורין.

מנגד האשה תבעה שלום-בית, לטענתה היא אוהבת את בעלה, ובליווי ייעוץ זוגי קיים סיכוי טוב להחזרת שלום-ביתם על כנו. לשם כך היא מסכימה להצעת בית הדין לשוב לגור ב[ז']. לדבריה, הצדדים התגוררו יחדיו מספר שנים במרכז הארץ טרם נישואיהם, והיא לא נתנה את הסכמתה לעבור להתגורר מחוץ לאזור המרכז. משום כך המגורים ב[ע'] יועדו להיות זמניים, והם אכן נמשכו רק שנה. מכל מקום, עזיבת הבעל את ביתם בהיותה בחודש השני להריונה, נעשתה מיוזמתו – ובעטיה של אשה זרה אתה הוא מנהל רומן. הבעל אף דרש את הפלת העובר שברחמה, ושלח לה כסף לצורך ביצועה. האשה התנגדה לדרישתו ושמרה על הריונה. רק לאחר עזיבתו את ביתם, והעדר אמצעי מחיה כתוצאה מהמצור הכלכלי שהטיל עליה, נאלצה אף היא לעזוב וחזרה לבית הוריה. לאחר פרידתם נפגשו בני הזוג ואף קיימו יחסי אישות מספר פעמים. באשר לטענת הבעל בעניין מניעת ראית הילד, הגיבה האשה כי היא לא הגבילה את ראייתו, פרט למה שנדרש להבטחת שלומו. ובאשר לתביעה הרכושית שהגישה בבית המשפט, טענה האשה כי זאת הוגשה רק לשם שמירת זכויותיה ברכוש המשותף. לאור האמור וכיוון שבזמן הגשת תביעת הגירושין על ידי הבעל לא הייתה קיימת כל עילה לחייב אותה להתגרש, על כן משך הזמן שחלף מאז הגשת התביעה לא יכול להוות עילת גירושין. בסיכומיה היא ציינה פסקי דין רבים על פיהם העדר סיכוי לשלום-בית אינו מהווה עילה לגירושין. כיוון שכך, היא מבקשת מבית הדין לקבל את תביעתה לשלום-בית ולדחות את תביעת הגירושין של הבעל, אשר לטענתה אינה כנה ונוצרה עם כניסת האשה הזרה לחיו. לחילופין היא מבקשת לחייב את הבעל בתשלום כתובתה.

דיון והכרעה

א. המשבר ומקום המגורים
התביעות שלפנינו עוסקות בבני זוג אשר חייהם המשותפים בטרם פרוץ הסכסוך התנהלו לכאורה על מי מנוחות. לא נשמעו – מפיהם או מפי כתבם – כל טענה היכולה להצביע על פגם מהותי בהתנהלותו או ביחסו של מי מבני הזוג כלפי משנהו. הסכסוך פרץ סביב סוגיית קביעת המקום למגורי הצדדים, ואתה נוצר הקרע ביניהם.

הבעל עמד על דרישתו להמשך המגורים בקרבת מקום עבודתו, כפי שהיו לטענתו במשך ארבע שנים מאז נישאו הצדדים (סעיף 4 לסיכומי הבעל), תוך שהוא מציין כי המחויבות לעסק שהוא מנהל אינה מאפשרת מגורים במרכז הארץ, ומשום כך אף לא עלה בדעתו לגור שם (שורות 9-10 לפרוטוקול הדיון מיום 17.01.2012). ואילו האשה ציינה את הקושי שהיה כרוך מבחינתה במגורים ב[ע'], וטענה כי אחרי נישואיהם התגוררו הצדדים ב[ש'], ולא עלה על דעתה לעזוב את המרכז, למעט לשנה אחת אשר את הסכמתה למעבר היא נתנה לאחר הבטחת הבעל כי זה יהיה זמני בלבד (שורות 9-10 לפרוטוקול הדיון מהיום הנזכר). הבעל הכחיש את ההבטחה שאשתו ייחסה לו. הוא הכחיש גם את הטענה על פיה הם גרו ב[ע'] רק שנה אחת, וגרס כי מאז נישואיהם גרו הצדדים ב[ע'], במשך ארבעה שנים.

כמו כן העלו הצדדים גרסאות סותרות באשר לאזור בו התגוררו יחדיו במהלך השנים שטרם נישואיהם. לטענת האשה הם התגוררו יחדיו במרכז הארץ, ואיששה את גרסתה תוך שהיא פירטה את מקומות מגוריהם משנת 2003 ועד לנישואיהם בשנת 2006, כולם במרכז הארץ למעט מספר חודשים בהם הצדדים שהו בארצות הברית. ואילו הבעל הכחיש את דבריה, וטען כי את רובן המכריע של שנות היכרותם לפני הנישואין, הם בילו יחדיו במגורים בצפון.

בנוסף הכחישו הצדדים זה את זה באשר לזהותו של מי שעזב את המגורים המשותפים: הבעל טען – וחזר וטען לאורך ההליך כולו – כי אשתו עזבה אותו. ואילו האשה טענה כי הבעל הוא אשר עזב ונטש אותה ואת ילדם. נדון בטיעוניהם בהמשך, ובהוכחה שסיפק הבעל בסיכומיו ובתגובתו לסיכומי האשה, לצדקת טענת אשתו.

והנה הלכה פסוקה היא שבהעדר הסכמה בין בני זוג ביחס למקום מגוריהם, וכאשר הבעל מעלה דרישה לעבור למגורים במקום בו התגורר בעבר והוא מקום פרנסתו, יכול הוא לחייב את אשתו לעבור להתגורר עמו במקומו. זאת, כאשר האשה לא העלתה טענה נגדית שיש בה ממש (ראו פירוט הלכה זו בשולחן ערוך אה"ע סימן עה). באופן זה אם היא תסרב להעתקת מגוריה כדרישת בעלה, ניתן יהיה להכריז עליה כמורדת (ראו חו"מ שם ס"ק יח–יט, ב"ש שם ס"ק יז). וכתב בהגהות מרדכי סוף כתובות בשם הר"ם:

"מיהו יכול לכופה לילך אחריו מעיר לעיר או מכרך לכרך באותה מדינה כדאיתא בפרק בתרא דכתובות ואם לא תאבה האשה ללכת אחריו יש לה דין מורדת."

גם בתשובות התשב"ץ (חלק ג סימן קי) כתב כן:

"וכיוון שהדין נותן לכוף אותה, אם מרדה עליו ואינו רוצה לבוא אצלו דינה כדין מורדת. וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל באות פסיקתא שאם הדין נותן לכוף לאשה ללכת אחר בעלה, אם לא רצתה מורדת היא. דין זאת המורדת כדין האומרת בעינא ליה ומצערינא ליה."

כמו כן, בתשובות חתם סופר (אה"ע חלק א סימן קנ, הובא בפתחי תשובה אה"ע סימן נב ס"ק ב) דן בעניין אשה שלא רצתה ללכת אחרי בעלה, ופסק שדינה כמורדת ולאחר י"ב חודש מתירין לו לגרשה בעל-כורחה או לישא אחרת. וראו שם בסימן קנב בתשובה מאת רבי עקיבא איגר (הובאה בפתחי תשובה הנזכר) שכתב בפשיטות שכאשר האשה מסרבת ללכת למקום הבעל דינה כמורדת. וציין בעניין זה את דברי הלחם רב בתשובותיו (סימן נה), הדן בעניין בעל שאינו מוצא את פרנסתו במקום מגוריו ורוצה לעבור למקום אחר שם פרנסתו מובטחת, ואשתו מסרבת להתלוות אליו. ופסק הלחם רב שאם האשה חייבת לעבור יחד עם בעלה והיא מסרבת, יכול הבעל לגרשה ואין בזה חדר"ג. וכן מבואר בתשובות שיבת ציון (סימן פח, הובא אף הוא בפתחי תשובה הנזכר).

וראו פסקי דין רבניים חלק ב עמוד 233 שציינו שגם דעת המהרי"ט (חלק א סימן רי) ודעת הנודע ביהודה (מהד"ק אה"ע סימן א) כדעת הפוסקים הנזכרים.

וראו עוד תשובות מהרש"ך (חלק כ סימן לו), תשובות מבי"ט (חלק א סימן רי) ובפסקי דין רבניים חלק ה עמוד 33 וחלק ח עמוד 20 ועמוד 97.

אולם בפסקי דין רבניים חלק ב עמוד 233 ציינו למה שכתב האור גדול (סימן מד(, שהר"ן בתשובה (סימן לח) חולק על האמור. לדבריו, דעת הר"ן היא שאשה המסרבת לעבור לגור יחד עם בעלה כאשר הדין מחייב אותה בכך, לא ייקבע דינה כמורדת – או לפחות כמורדת גמורה – וחל על הבעל חדר"ג כך שלא יוכל לגרשה נגד רצונה. הסיבה לכך היא שאשה זו מוכנה לחיות עם בעלה, אלא שהיא רוצה לגור עמו במקום מגוריה – אם כן, הבעל אינו מעוגן.

מכל מקום, התבאר כי רוב ככל הפוסקים הולכים בשיטת המרדכי, וכפי שפסקו הח"מ והב"ש, ובנסיבות שבהן חובת האשה לגור עם הבעל במקום עבודתו והיא מסרבת, הרי שדינה כמורדת ויכול בעלה לדרוש את חיובה בגט.

האמור מתייחס למקרים רגילים שבהם לא הועלתה על ידי האשה טענה שיש בה כדי להצדיק את סירובה למגורים במקום הבעל. אולם אם בידי האשה להוכיח טענה ואמתלא מבוררת לסירובה, לא יקבע דינה כמורדת ולא תחויב בגירושין.

כך כתב בתשובות שיבת ציון הנזכר לעיל, בהתייחס למקרה בו בני זוג התנו במפורש לפני נישואיהם שהם יגורו בעירו של הבעל והאשה נתנה את הסכמתה לכך. אלא שלאחר נישואיהם היא התחרטה ואינה מסכימה יותר לגור עמו בעירו. הבעל טוען כי הוא התחתן עמה על דעת שתגור עמו בעירו, ומשסירבה הוא מבקש לגרשה. וכתב השיבת ציון:

"מעולם לא נשמע במדינות אלו להתיר חדר"ג בשביל מחלוקת מקום הדירה. והטעם נראה לי כי על פי רוב המחלוקת בקביעות מקום הדירה באה מחמת קטטה ותגרה שהייתה ביניהם מקודם. ומה שמצינו בש"ס ופוסקים שכופין האשה לדור במקום בעלה, [הוא] רק היכא שאין להאשה אמתלא וטענה מבוררת, אבל כשהיא אומרת שהיא מתירא מחמת הקטטה שביניהם אם תרחיק נדוד במקום שאין לה קרובים הבעל יטמין לה פח מוקש לרגלה להרע לה ולמצוא תחבולות לגרשה או לצער אותה עד שתתרצה לקבל גט אפשר שטענתה טענה, ויש לדמות את זה... מ"מ לא נכון הדבר להיות נחפז ולדון בה דין מורדת לגרשה בע"כ."

מבואר אם כן שסירוב האשה למגורים במקום הבעל אינו מהווה כשלעצמו עילה לדון אותה כמורדת ולחייבה בגירושין, זאת כאשר יש בידה להוכיח טענה ואמתלא מבוררת לסירובה. ובמיוחד כאשר הרחקתה מעירה ומסביבת בני משפחתה תתרום לבידודה, ותקל על הבעל לצער אותה ולהתנכל לה – 'עד שתתרצה לקבל גט'. דברי השיבת ציון הובאו בפסקי דין רבניים, חלק א עמוד 271 וחלק ג עמוד 161.

האמור בדבר קביעת מעמד האשה כמורדת כאשר הדין נותן שעליה לגור עם בעלה במקומו והיא מסרבת, תקף גם כשהבעל הוא אשר מפר את התחייבותו למגורים יחד עם אשתו, במקום שהיא זכאית לגור בו על פי הדין. במקרה זה, אם הבעל עזב את המגורים המשותפים ודורש מאשתו שתבוא אליו, יקבע דינו כבעל מורד, על ההשלכות הנגזרות ממעמד זה כמוזכר בשולחן ערוך אה"ע סימן ע"ז סעיף א. וראו בעניין זה בפסקי דין רבניים חלק ח עמוד 321.

היה מקום לדון בנסיבות המקרה אשר לפנינו בהיבטים נוספים, הרלבנטיים לשם קביעת מקום המגורים של הצדדים בדין. מהם, העולה מהמשנה במסכת כתובות (קי, א):

"אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר... מוציאין מנוה הרעה לנוה היפה, אבל לא מנוה היפה לנוה הרעה..."

ממשנה זו נלמד שכאשר העתקת המגורים גורמת להרעת תנאים, דוגמת היציאה מהעיר הגדולה – בה "שכיחי כל מילי" כהסבר הגמרא שם, לטובת עיר קטנה – בה "לא שכיחי כל מילי", כי אז ניתן למנוע את המעבר. וכמו כן להיפך, ניתן למנוע את היציאה מהעיר אל הכרך הגדול – משום "שישיבת כרכים קשה". וכמו גם – "מנוה היפה לנוה הרעה", וכדומה. הצד השווה לכולם הוא שכאשר המקומות שונים באופיים ובאיכות החיים שבהם, בן הזוג הנפגע מהמעבר יהיה רשאי למנוע אותו, ולדרוש מחברו להישאר לגור אתו במקומו. שאם לא כן, יהיה ניתן לקבוע את מעמדו כמורד וגם לחייבו בגירושין. לפי זה, בנידון שלנו היה מקום להצדיק את טיעוני האשה, אשר ראתה את עצמה נפגעת מהמעבר מאזור המרכז ל[ע'].

מאידך גיסא, היה מקום לדון בטענת הבעל על פיה המצאות מקום עבודתו ב[ע'] מחייבת מגורים קרובים, ולראות בכך סיבה לחייב את האשה לעבור לגור אתו שם. במיוחד לאור טענתו כי לא הצליח להשתלב ולהצליח בעבודה במרכז הארץ. מקור לטענה דומה נמצא בתשובה בתרומת הדשן סימן רט"ו, אותה מסכם הרמ"א(אה"ע סימן עה סעיף א):

"יש אומרים אם [הבעל] לא יוכל להחיות ולפרנס עצמו, כופין אשתו שתלך עמו למקום שירצה."

ומסידור דברי הרמ"א נראה שפסיקת תרומת הדשן המחייבת את האשה ללכת אחר בעלה, מתייחסת גם למקרה בו הבעל מבקש להוציא את אשתו 'מכפר לעיר', ולהרע את תנאי מגוריה. וראו באר היטב אה"ע סימן ע ס"ק א שציין לדברי הרש"ך (חלק ב סימן לו) אשר פסק להלכה שאכן על האשה ללכת אחרי בעלה, שאם לא כן סירובה ייזקף לחובתה, וכך הוא כתב:

"הרוצה לצאת מעירו לדור בארץ אחרת בשביל שאינו מתפרנס בעירו ואשתו אינה רוצה, אינו חייב בשאר כסות ועונה."

וראו עוד תשובות מהרי"ט (חלק א סימן מז) ותשובות מהרש"ך (חלק כ סימן לו).

ואולם, סברתו של תרומת הדשן אינה מוסכמת, וכפי שציין הרמ"א שם – "ויש חולקים". החולקים הם הריב"ש בתשובה (סימן פא) שאותה מציינים הדרכי משה והבית יוסף באה"ע (סימן עה), וכך נוטה לפסוק המהרי"ט בתשובותיו (חלק א סימן מז). הרמב"ם בתשובותיו (סימן רב) כתב כך במפורש. וראו עוד פסקי דין רבניים חלק א עמוד 271, וחלק ה עמוד 54.

בנדון שלפנינו אף אילו היינו מקבלים את טיעוני הבעל בעניין נחיצות העתקת המגורים לקרבת מקום עבודתו, מכל מקום כיוון שהיכולת לחייב את אשתו במעבר למקום הבעל תלויה במחלוקת הפוסקים כאמור, יש בידי האשה לטעון 'קים לי' כסברת הפוסקים הסוברים שאין הבעל יכול לחייב אותה לעבור, וכפי שהכריע הב"ש (אה"ע סימן עה ס"ק ז) בשם המרדכי. כך לא יחול עליה חובת המעבר. וראו פסקי דין רבניים חלק א עמוד 274, חלק ה עמוד 53 וחלק ח עמוד 204 שנקטו כן להלכה.

עוד היה מקום לדון במשקל שראוי היה לייחס לטיעוני הצדדים בעניין המגורים, כאשר אלה לא נתמכו בהוכחות קונקרטיות. במיוחד לאור העובדה כי הצדדים שרויים בסכסוך עמוק, ובמצב של קטטה נפגעת הנאמנות של שני הצדדים המעורבים בה. (ראו שולחן ערוך אה"ע סימן יז סוף סעיף ב, שולחן ערוך שם סעיף מח, רמ"א שם סימן קעח סעיף ט, וראו גם באר היטב סימן קנד ס"ק כב.)

כך, ניתן היה לדון במשמעות טיעוניהם בעניין זה, כאשר דברי האחד מוכחשים על ידי משנהו, וכפי שעולה מעיון בכתבי טענותיהם – בעניין משך המגורים המשותפים במרכז הארץ, ובעניין משך המגורים שלאחר מכן ב[ע'], כמו גם בקביעת מי מבין השניים 'עזב' את הבית ב[ז'], ומי היה ה'נעזב'.

ב. העתקת המגורים בהסכמה
בנידון שלפנינו פטורים אנו מהכרעה בנושאים המוזכרים, אשר על פיהם כאמור ניתן היה לקבוע מי מבין הצדדים צדק – הבעל בדרישתו לקביעת המגורים ב[ע'], או האשה בדרישתה למגורים במרכז הארץ.

הסיבה לכך היא שלאחר עזיבת האשה את הבית ב[ע'], הסכימו שני בני הזוג והעתיקו את מקום מגוריהם ל[ז'], כפשרה בין דרישות וצרכי הצדדים – "מקום טוב באמצע". ההסכמה לפשרה מהווה וויתור הדדי על הדרישות הקודמות בעניין המגורים ועל המתחייב מצד הדין בעניין זה. לפשרה זו הגיעו הצדדים מרצונם החופשי, ואף יישמו אותה למעשה – לשביעות רצונם. הבעל בכתב ההגנה לתביעת אשתו לשלום-בית כתב:

"היות והנתבע כל כך אהב את התובעת ורצה למצוא דרך להמשך חיים משותפים עמה ועל אף התנהגותה החד צדדית ומרידתה בו, הציע הנתבע כי הצדדים יעברו לגור ב[ז'], התובעת הביעה התנגדות ברם, לבסוף התרצתה והנתבע סבר כי התרצתה בלב שלם."

הנה כי כן, הבעל כתב שהוא רצה ואף יזם את המעבר ל[ז'], ולדבריו סבר באותה העת כי האשה התרצתה למעבר בלב שלם.

ובסיכומיו מוסיף הבעל ומתאר:

"התובעת החלה לעבוד... והצדדים החלו לבנות את חייהם ב[ז']. הנתבע [הבעל] התעניין אפילו ברכישת דירה ב[ז'] בפרויקט הזריחה מול [...] לאחר מספר חודשים, בהם ציינה התובעת [האשה] כי טוב לה ב[ז'] וכי מצאה את מקומה, החליטו הצדדים להביא ילד לעולם."

הרי שהפשרה עליה הסכימו הצדדים יושמה על ידם, וזאת תוך שביעות רצונם המלא עד ש"החליטו הצדדים להביא ילד לעולם" ואף – "התובעת נכנסה להריון."

פשרה זו העניקה מעמד מחייב לקביעת מקום מגורי הצדדים, תוך וויתור סופי לכל תביעותיהם מהעבר בעניין זה. כיוון שכך, לא ניתן למי מבני הזוג לחזור בו מהסכמתו למעבר למקום החדש, ומעתה – המשנה ידו על התחתונה. המבקש לעזוב את מקום המגורים החדש מפר את התחייבותו שבדין, וייקבע מעמדו כמורד, כדברי הב"ש בסימן ע"ה הנזכרים למעלה – "ואם לא תלך אחריו דינה כמורדת."

כך יש לדייק מדברי תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן רלא) המובא בבית יוסף אה"ע סוף סימן עה, וכך כתב:

"ההיא דאשה שמסרה מודעה שלא מחלה על זכותה שלא יוציא הבעל ממקום אביה שנשאת שם, פשיטא דמהני דאפילו גילוי דעת בעלמא הוי מועיל, ואין צריכין ראיה על זה."

מבואר בדבריו שרק כאשר נמסרה מודעה על ידי האשה או שגילתה דעתה שהמעבר למקום חדש לא יחשב כוויתור מצידה על זכאותה למגורים במקום מגוריהם הקודם, רק אז תוכל לדרוש שיחזרו לגור בו. ואילו אם עברו למקום חדש ללא הודעה מתאימה מצד האשה, הרי שזה ייחשב כמתן הסכמה מצדה למעבר, תוך וויתור על כל זכות לחזרה למקום הקודם. על כן, אין בידה לחייב את בעלה לחזור לשם, והיא חייבת לגור אתו במקום החדש.

הדברים מבוארים בתשובת מהריט"ץ (ישנות, סימן ה) שכתב:

"אמנם יפה כח הבעל בנידון דידן מטעמא אחרינא, והוא שאע"פ שנשאה בצפת תוב"ב והתנו תנאי מפורש שתהא הדירה בצפת תוב"ב, מ"מ כיוון שהיא נתרצית ויצאת מצפת תוב"ב לדור בח"ל, הרי כבר בטל התנאי ועתה אע"פ שחזרה לצפת נעשה כאלו לא היה תנאי בעולם... כיוון שאין עתה תנאי שכבר מחלה במה שיצאת מצפת."

מבואר בדבריו שאף במקרה וטרם נישואיהם התנו במפורש וקבעו מקום למגוריהם, מכל מקום כאשר לאחר מכן עברו בהסכמה למקום אחר, שוב בטל התנאי הראשון. ביטולו של התנאי הוא מוחלט וסופי ו"נעשה כאלו לא היה תנאי בעולם", ואף אם חזרו לגור במקום הראשון, התנאי אינו 'חוזר וניעור' אלא הוא בטל לגמרי.

הדברים מפורשים בתשובה נוספת של המהריט"ץ (ישנות, סימן רצב):

"זאת ועוד דכבר מחלה במה שניתרצית לו לצאת עמה מפני החובות שהיה חייב ומפני שלא היה מרויח פרנסתו שם. וכיוון דנתרצית ומחלה לו מקום נישואיה, הרי מחלה ואינה יכולה לחזור, ובהא כולי עלמא מודו... ואם כן הך אתתא כיוון דנתירצית ויצאה ממקום מולדתה ונישואיה מפני שלא היה יכול להרויח פרנסה שם או מפני החובות הרי מחלה לגמרי... לכן מעתה נתננו לו רשות לישא אשה אחרת עליה בחייה, ודיינינן לה כדין מורדת."

גם בנידון שאלה זו שבמהריט"ץ, לאשה היתה זכות מוקנית למגורים במקום בו נישאה. אלא שבעקבות מצבו הכלכלי הקשה של הבעל הסכימה האשה לעזוב את מקום מגוריהם ועברה לגור יחד אתו במקום אחר, בכך וויתרה האשה על זכותה המקורי למגורים במקום נישואיהם.

כעין דברי המהריט"ץ מצינו בבית יעקב בחידושיו לאה"ע (סימן עה סעיף ו), וכך כתב:

"נראה דאם נסע עמה דרך ריצוי ופיוס למקום אחר, ואף אם בדין לא היה יכול לכופה לשם כגון ממדינה למדינה או מעיר לכרך, נראה דבמקום זה שנתרצתה וקבעה בה דירה, דמי שוב למקום נישואין – דאינו יכול להוציאה עוד משם אפילו למקום מולדתה... הכא נמי כיוון שנתרצית לגלגלה בהדיה שלא במקום מולדתה, מחלה ואינה יכולה לחזור בה."

וראו פסקי דין רבניים חלק ג עמוד 163 שסברו כן כדבר פשוט, וכתבו:

"מאחר שהאשה הסכימה לבסוף לגור במקום בעלה והיא גרה עמו כמה חדשים הרי יש לומר שמחלה על התנאי שהי' ביניהם לגור בעיר וא"כ יש לכופה לחזור לגור עם בעלה במושב..."

הרי שוויתור על מקום המגורים שנקבע לבני זוג עם נישואיהם, תוך הסכמה למעבר למקום אחר, כמוהו כמחילה על ההתחייבויות הקודמות בעניין המגורים. די במחילה זו כדי לבטלן באופן סופי – שהרי 'מחילה אינה צריכה קנין' (גמרא סנהדרין דף ו ושולחן ערוך חו"מ סימן יב סעיף ח). מעתה נוצרת התחייבות חדשה למגורים במקום עליו הסכימו בני הזוג, וממנה לא ניתן לסגת. לכן המפר התחייבות זו ועוזב את מקום המגורים החדשים, יידון כמי שעוזב את ביתו ואת בן זוגו ללא אמתלה, ודינו כמורד או כמורדת. וראו עוד בתשובות משפטי שמואל (סימן יד) ובפסקי דין רבניים חלק ח עמוד 48.

בנדון שלפנינו, הצדדים התפשרו ועברו לגור ב[ז'] מתוך הסכמה. בכך שני הצדדים ויתרו על טענותיהם הקודמות בעניין מקום המגורים, וקבעו לעצמם את [ז'] כמקום מגוריהם החדש. מעתה יש לראות בבן הזוג שעזב את הבית ב[ז'] את האחראי להפרת שלום הבית, תוך קביעת מעמדו כמורד – על כל המשתמע מכך.

אלא שלכאורה לא ברור מי מבין הצדדים עזב את משנהו ומי 'נעזב'. הצדדים האשימו האחד את משנהו בעזיבת הבית ב[ז'] ובנטישתו. מכל מקום מעיון בכתבי הטענות עולה שהבעל עזב את הבית ב[ז'] ראשונה, ורק לאחר מכן עברה האשה לבית הוריה ב[ש'].

נעיין בכתבי טענות של הצדדים, ונצטט מהם:

האשה בכתב התביעה לשלום-בית כתבה שהבעל עזב ונטש אותה מיזמתו, ככל הנראה בהשפעת אשה זרה. ובסיכומיה כתבה האשה שהבעל איים לעזוב אותה אם היא תסרב ללכת אחריו ל[ע']. ולאחר מכן, ביום 16.11.2010 הוא אכן מימש את האיום, עזב את [ז'] ונטש אותה כשהיא בתחילת הריונה. לדבריה בשל העובדה שהבית שהתגוררו בו היה בית שכור ובשל המצור הכלכלי שהבעל הטיל עליה, לא נותרה לה ברירה אלא לחזור לבית הוריה ב[ש']. כתמיכה לטענתה זו צירפה האשה תצהיר מאת אביה, ועל פיו נודע לו עוד באותו יום על עזיבת הבעל את הבית.

גרסת האשה אכן ברורה: באופן מעשי לדבריה, הבעל עזב ראשונה – והיא 'נעזבה'.

לעומת זאת דברי הבעל בעניין זה נראים מעורפלים, ולא בכדי. הוא טען בצורה עקבית כי האשה עזבה אותו, היא אשמה בפירוד, היא הייתה מעוניינת בגירושין וכו'. אולם הוא נמנע מלתאר את אופן עזיבתה.

בכתב תביעתו לגירושין כתב הבעל כי האשה גרמה לפרידה, בכך שהודיעה ש"עד שלא תגיע ל[ש'] ותגור ליד הוריה לא תשקוט נפשה", וכי – "היא לא תחזור בה מהחלטתה זו ובכוונתה לגור ב[ש']". והוסיף הבעל – "מאז החלטה זו הצדדים לא חיים יחד: התובע עבר לגור בבית הוריו ב[ע'], הנתבעת עברה לגור בבית הוריה ב[ש']". נדייק: הבעל לא כתב כי האשה עזבה אותו. הוא כתב שבעקבות עמדותיה ונחישותה בקשר ל[ש']... הצדדים – כלומר שניהם – נפרדו, והם חזרו לבית הוריהם. טענת הבעל היא אם כן, שהפירוד נגרם בעטיה של הצהרת האשה. אבל לא נטען על ידו כי באופן מעשי, האשה היא אשר עזבה אותו והשאירה אותו לבד בבית ב[ז'].

בכתב הגנה לתביעת האשה לשלום-בית, העתיק הבעל מכתב תביעתו לגירושין וכתב שוב את המשפטים הנזכרים.

בתגובת הבעל לסיכומי האשה כתב הבעל כי האשה עזבה ביזמתה את הבית השכור ב[ז'], וסירבה להתלוות אליו ל[ע']. גם כאן לא כתב הבעל כי היא עזבה ראשונה את הבית, אלא שעזיבתה את הבית הייתה מיוזמתה.

ובסיכומיו כתב הבעל, כי האשה יצרה את הפירוד הפיזי, בכך שהודיעה שרצונה לחזור ל[ש'], שאם לא כן היא תדרוש גירושין. כלומר, היא יצרה את הפירוד בהודעתה – אולם גם כאן לא כתב הבעל שהיא יצרה אותו בעזיבתה את הבית ואת הבעל.

אם עדיין היה מקום להסתפק בהבנת כוונת הבעל בתיאורו את נסיבות הפרידה, הרי שבהמשך דבריו הבעל עצמו פשט את הספק. הוסיף שם הבעל בסיכומיו וכתב: "מיד לאחר הודעתה הנחרצת של האשה היא נותרה בדירה עוד כ- 10 ימים ואז עזבה אותה לבית הוריה". עוד הוא כותב: "מדוע היא לא עזבה מיד את הדירה לאחר שגירשה ממנה את הבעל..."

ובתגובת הבעל לסיכומי האשה, כתב גם: "שהרי היא המשיכה להתגורר במקום כשהבעל לא היה שם... מדוע נשארה ולא עזבה מיד."

נמצא אפוא שהבעל הודה – הודאת בעל דין – שהוא עזב ראשון, והשאיר את אשתו לבדה בבית.

זאת ועוד: במהלך הדיון שהתקיים ביום 17.01.2012 ולשאלת בית הדין את האשה האם היא תהייה מוכנה לחזור להתגורר ב[ז'] ולקיים ניסיון חזרה לשלום-בית תוך ליווי מקצועי – ענתה האשה בחיוב. הבעל ענה בשלילה מוחלטת. ובהחלטתו מיום 17.01.2012 קבע בית הדין כי על הבעל לשקול מחדש את עמדתו ביחס להצעת בית הדין. אלא שהבעל נותר בסירובו.

תשובתו זו של הבעל ועמידתו בסירובו להצעת בית הדין, מפריכות גם הן את טענתו כי האשה היא המורדת.

לאור האמור יש לדחות את עילת התביעה של הבעל לחיוב האשה בגט מדין מורדת. אדרבא, הוכח כי הבעל הוא המורד ולא האשה.

ג. כנות התביעות
הצדדים העלו את טענת חוסר כנות, האחד כנגד תביעתו של משנהו.

האשה טענה בבית הדין כי תביעת הבעל אינה כנה, ורצונו בגירושין נובע מפזילתו לעבר נשים זרות. ואכן, לאחר שתחילה הכחיש כל קשר עם אשה זרה, הודה הבעל בבית הדין על קיום קשר רומנטי עם אשה זרה, ואף הצהיר כי הוא מעוניין להינשא לה לאחר גירושיו מאשתו.

גם הבעל העלה טענת העדר כנות – כלפי תביעת אשתו. כך הוא כתב בכתב ההגנה לתביעת השלום-בית, והסביר כי עמדותיה הבלתי מתפשרות של האשה הביאו להמתת הקשר ביניהם, ומוכיחות כי התביעה לשלום-בית אינה כנה. הוא הוסיף כי הוא מכחיש כל קשר עם אשה זרה.

בדיון השני בבית הדין הוא חזר על הטענה כי תביעת האשה לשלום-בית נעדרת כנות, אלא שבאותו מעמד הודה במה שהכחיש תחילה: קיומו של קשר עם אשה זרה. בסיכומיו הוא חזר וכתב ביחס לכנות תביעת אשתו: "היא זו שתכננה מראש ויצרה בפועל את הפירוד הפיזי והמגורים הנפרדים שבין הצדדים, כדי לחייב בגט..."

ובתגובתו לסיכומי האשה הוא הוסיף ונימק שהיא זו אשר מיוזמתה עזבה את הבית וסירבה להתלוות אליו לשלום לאחר שהוא חזר ל[ע']. על כן הצהרתה על רצונה בשלום-בית אינם אלא מן הפה ולחוץ, שכן היא יודעת היטב שאין כל סיכוי שהבעל ישוב אליה לשלום.

במילים אחרות טענת הבעל לחוסר כנות מתבססת על כך שהאשה עזבה אותו, תכננה ויצרה את הפירוד – כיוון שהיא רצתה בגירושין. לטענתו הקשר עם האשה הזרה – אשר את קיומו הוא מבקש להצדיק בכך שנוצר כתוצאה ממרידת האשה בו ולאחריה – מוכיח אף הוא את העדר הכנות שבתביעתה לשלום-בית – כיוון שאין יותר סיכוי שהוא יחזור אליה לשלום. מיניה וביה המשיך והסביר הבעל את סירובו הנחרץ להצעת בית הדין לקיים ניסיון חזרה לשלום-בית: כיוון שהאשה יודעת על קיום הקשר עם האשה הזרה, על כן תביעתה לשלום-בית והתנגדותה לתביעת הגירושין אינן כנות – 'היא הרי יודעת כי אני רוצה להתחתן עם האשה הזרה', כדבריו.

ובית הדין תוהה: כיצד בעל שעזב את אשתו בתחילת הריונה, בוגד בה עם אשה זרה ואף מצהיר בבית הדין כי – 'סביר להניח שאתחתן עמה לאחר הגירושין', מבקש באותה נשימה שייקבע כי תביעתו לגירושין כנה, ואילו תביעת אשתו לשלום-בית – היא אשר אינה כנה. כיצד יכול בית הדין לקבל טענה על פיה יצירת קשר חדש עם אשה זרה אל תוך נישואיו לאשתו, הנתפס כלגיטימי מבחינתו, וככל הנראה המונע את חזרתו לשלום-בית – הוא אשר הופך את תביעת אשתו העותרת להחזיר אליה את בעלה – לנעדרת כנות?!

טענות הבעל בדבר 'עמדותיה הבלתי מתפשרות' של האשה לא הוכחו על ידו. אילו הוכחו, ייתכן והיה מתברר שהצדק עמה. אילו התברר שלא צדקה בהן, יכול וגם עמדותיו שלו גרמו להן – וזה וזה גרם. אף אילו היה מתגלה שהבעל נהג ביושר ובתום, והאשה לבדה אשמה ביצירת הקרע, הרי שהיא הביעה נכונות לתיקון הדרוש תיקון, כאשר הסכימה להצעת בית הדין לקיים ניסיון חזרה לשלום-בית, בליווי יעוץ מקצועי.

אף אילו היינו מקבלים את טענת הבעל כי הסכמת האשה לקיום אותו ניסיון חזרה לשלום-בית לא הייתה כנה, באשר ידעה האשה כי אין כל סיכוי שהבעל יסכים לה, מכל מקום הסכמת הבעל להצעת בית הדין הייתה יכולה להשליך על בחינת כנות האשה בתביעתה לשלום-בית. משסירב הבעל לקיים את אותה בחינה, מנע הוא את אפשרות ההוכחה לצדקת טענתו.

העותר לגירושין ומבקש לשנות מהמצב הבסיסי הקיים בין בני זוג, בו מתנהלים חייהם בשלום, חייב להוכיח עילת גירושין ברורה.

כיוון שכן ובהעדר הוכחה, יש לדחות את אשר טען הבעל כי – "היא זו שתכננה מראש ויצרה בפועל את הפירוד הפיזי והמגורים הנפרדים שבין הצדדים, כדי לחייב בגט..."

זאת ועוד: כאמור בפתח הדברים, בית הדין לא שמע מפי הבעל כל טענה שהעלתה פגם מהותי בהתנהלות אשתו וביחסה אליו. את טענות האשה בדבר מאמציה להשבת השלום ביניהם דוחה הבעל מכול וכול. אלא שהעיון בכתבי טענות הבעל מלמד אחרת.

בסעיף 191 לכתב הגנת הבעל, הוא כותב בהתייחס למכתבי אהבה אותם שלחה לו אשתו לאחר הפירוד:

"הצדדים לא נפרדו בשל 'מחסור באהבה', אלא עקב חילוקי דעות קשים בנוגע לתפיסת חיי המשפחה... על כן, מכתבי אהבה ככל שיהיו אינם הפתרון כאשר זה טיב הסכסוך."

לדבריו, אכן לא היה "מחסור באהבה". הבעל מודה – הודאת בעל דין – כי אשתו אהבה אותו – גם בזמן הפירוד. טבעי אם כן שתרצה את בעלה חזרה הביתה, ומכאן שתביעתה לשלום-בית הינה אכן כנה.

מדבריו אלה נראה כי אהבה אשתו אליו הייתה גם הדדית. הפירוד שאותו קבע הבעל כשעזב את ביתם ב[ז'] לא נוצר עקב העדר אהבה הדדית, אלא עקב חילוקי דעות בתפיסת חיי המשפחה, כדבריו. אם כן הבעל מודה כי גם הוא המשיך לאהוב את אשתו.

גם בכתב ההגנה לתביעת אשתו לשלום-בית, בהתייחס לנסיבות בהן סיכמו בני הזוג לעבור ל[ז'], כלומר מספר חודשים לא רב לפני הפירוד, כתב הבעל – "היות והנתבע כל כך אהב את התובעת...". בנוסף, הצדדים ציינו כי גם לאחר הפירוד קיימו יחסי אישות.

מכל זה נראה כי לא ניתן לטעון להעדר כנות בתביעת האשה לשלום-בית, ומאידך גיסא – יש מקום רב לדון בכנות תביעת הבעל לגירושין.

כמו כן האשה טענה לאורך כל הדרך ואף חזרה וטענה בסיכומיה כי היא אוהבת את בעלה, היא מוכנה לסלוח לו על מעידתו בניהול הרומן עם האשה הזרה ועדיין מצפה לחזרתו. לפני בית הדין היא אף ציינה כי היא מוכנה לחכות שיחזור אליה 'אפילו שנתיים'. וכהוכחה לכנות רצונה בשלום-בית, ולמאמצים שהשקיעה עבור זה, היא מציגה את העובדה כי היא קיימה עמו יחסי אישות מספר פעמים לאחר הפירוד.

אולם הבעל טען כי האשה עשתה שימוש ציני בעובדה שהם קיימו יחסים לאחר הפירוד, כאשר בבית הדין היא הציגה זאת כהוכחה לחיבה שהוא עדיין רוכש לה, ואילו בלשכת הרווחה ובבית המשפט היא השמיצה אותו וטענה כי הוא הטריד אותה מינית, וכפה עצמו עליה. לדעתו שוב, יש בכך הוכחה כי האשה אינה כנה בתביעתה.

עוד ביקשה האשה להוכיח את אהבתה לבעלה והישרדות רגשותיה אליו למרות את אשר עבר עליהם, על ידי הצגת מכתבים והודעות SMS שאותם שיגרה אליו לאחר הפירוד.

ואילו הבעל טען כי מכתבים אלה אינם הוכחה לאהבתה אליו ולכנות רצונה בשלום-בית, ואינם משקפים את רצונותיה ורגשותיה האמתיים. הם אינם אלא פרי הייעוץ המשפטי שהיא קיבלה, ואין בהם יותר מאשר ניסיון ליצירת ראיות יש מאין, לשם גיבוי טענותיה בבית הדין. הוכחה לכך, מוצא הבעל בעובדה שאותם מכתבים החלו להגיע אליו רק לאחר עזיבת הצדדים את [ז'], 'כאשר כבר לא הייתה דירה לשוב אליה'.

הנה מצד אחד קיימת טענת האשה לכנות אהבתה לבעלה וכנות רצונה להשבת שלום-ביתה על כנו, טענה – אבל שוברה בצידה: הבעל מנסה לטיל ספק ולדחות את כנות הצהרותיה. זאת טענתו, אולם אין לו הוכחות לכך. מאידך גיסא, בסיכומיו הודה הבעל כי לא היה "מחסור באהבה". למי נאמין – לאשה אשר טענתה עקבית, או לבעל אשר משנה את גרסתו – 'טוען, וחוזר וטוען'..?

נצטט מדברי הרה"ג אוריאל לביא אב"ד טבריה וצפת בספרו עטרת דבורה (סימן מא). לאחר שהזכיר שלושה מקרים בהם קיימות טענות הדדיות והכחשות בין בעל ואשה, ונקבע בהלכה כי יש לבחון את טענות הצדדים על ידי הכנסת גורם ניטרלי שילווה אותם ויבחן מי מבין השניים מונע את החזרה לשלום-בית, כתב שהאמור מתייחס למקרים בהם ניתן לבחון את הטענות, ולחשוף את בן הזוג האחראי למשבר. על כך הוא הוסיף:

"אבל במקרה שידוע שהבעל מרד באשתו, ויצר קשר עם אשה אחרת, עזב את ביתו וכבר גר תקופה מסוימת מחוץ לבית, ושולל על הסף כל אפשרות לשוב לבית ולבחון דרך לשלום-בית, אין מקום לפתוח מערכת משפטית לבירור העילות לעזיבתו את הבית... אבל קשה מאוד, ולעיתים רבות אף בלתי אפשרי לברר דברים שהתרחשו לפני חודשים ושנים, ולבחון כעת את כוונת כל אחד מבני הזוג בפעולה כזו או אחרת שנעשתה בזמנו, ולהסיק מכך מי היה אשם בפירוד שארע לפני זמן רב."

המשיך הרה"ג א' לביא וכתב, כאילו התייחס לנידון שלנו ממש:

"לא יתכן שאדם שבגד באשתו וממשיך כעת בדרכו זו, יעטה על עצמו איצטלא של צדיק בדינו, ויבקש להוכיח שלמעשה אשתו אשמה בעזיבתו. מעשיו הנוכחים מוכיחים שהוא בוודאי לא נהג כשורה, וחלקו רב בפירוד שביניהם."

הבעל הצדיק את יצירת הקשר עם האשה הזרה, בכך שזה החל רק לאחר שהגיש את כתב תביעתו לגירושין. אף אילו היינו מקבלים את גרסתו באשר למועד בו התחיל הקשר האסור, לא היה בכך כדי לחפות על היות קשר זה קשר של בגידה, בטרם הסדיר וסיים את נישואיו לאשה אליה הוא נשוי כדת וכדין.

יתרה מזאת, יתכן מאוד שאלמלא נוצר אותו קשר, הייתה הפרידה נמנעת. לטענת האשה, אין לבעל כל עילה לגירושין, ותביעתו אינה נובעת אלא מפזילתו לעבר נשים אחרות.

האשה אף הציגה מסמך המוכיח כי הבעל נרשם באתר להיכרויות באינטרנט, ועליו מופיע יום 19.02.2011 כמועד בו נרשם הבעל באתר. מועד זה קדם כשנה בקירוב למועד הגשת כתב תביעת הגירושין של הבעל שהוגשה רק ביום 29.11.2011. למרות שאין בכך כדי להוכיח את יצירתו של קשר חדש, יש בכך להוכיח רצון ברור ליצירת קשר כזה. אם כן, רצון הבעל לקשר עם אשה אחרת היה קיים הרבה לפני מועד הגשת כתב תביעתו לגירושין מאשתו, ובכך נתמכת טענת האשה כי פזילתו לעבר נשים אחרות הייתה עילתו לגירושין. יש בכך גם חיזוק לטענתה כי המשבר שביניהם לא נוצר אלא בעקבות יצירת הקשר עם האשה הזרה.

בנוסף לכך, במקום שיש לחוש שמא הבעל נתן עיניו באחרת, אין לקבל טענתו נגד אשתו, כל עוד היא לא הוכחה בראיות קבילות. הטעם לכך הוא שבמצב בו מתערערת נאמנותו של הבעל לאשתו, מתערערת גם כנות טענתו נגדה. וראו פסקי דין רבניים כרך י"א עמוד 194 ואילך.

כיוון שכן, יש לדחות את טענת הבעל לשלילת הזיקה בין רצונו להתגרש מאשתו לבין קשריו עם נשים זרות, ותחילת קשר הבגידה.

בעקבות זאת, ולאור דברי הרמ"א (אה"ע סימן קנד סעיף ג) על פיהם כאשר התגלעה מריבה בין בעל ואשתו ולא ידוע מי גרם לה, אין הבעל נאמן לומר שהאשה התחילה בה – 'שכל הנשים בחזקת כשרות', יש להוסיף שגם אם יתברר שהאשה נהגה שלא כראוי במעשה כזה או אחר, או בהצבת עמדות בעייתיות ככל שהיו בעיני הבעל, מכל מקום כאשר מתברר שהבעל נהג שלא כדין, ונקבע מעמדו כמורד לאחר שעזב את הבית, והוא מקיים קשר אסור עם אשה זרה, לא ניתן לבטל את 'חזקת כשרותה' של האשה, ולהטיל עליה את חובת ההוכחה לכנות תביעתה לשלום-בית.

באשר לטענת הבעל כי הגשת תביעה רכושית בבית משפט על ידי האשה מוכיחה אף היא כי פניה לגירושין, וכי תביעתה לשלום-בית אינה כנה. לדבריו, תביעת האשה בבית הדין נועדה רק לחזק את עמדותיה בבית המשפט – בתגובתה לטענה זו, כתבה האשה כי התביעה הרכושית לא נועדה אלא לשמור על זכויותיה ברכוש, זאת לנוכח הברחות כספים ורכוש שבוצעו על ידי הבעל, והצהרותיו כי – "הכול שלו ורק שלו". העיון בכתב תביעתה המתוקן שאותה הגישה בבית המשפט ביום 06.02.2012 מלמד שבנוסף לעתירה לפסק דין הצהרתי, היא עתרה גם למתן סעדים נוספים, כולל במוניטין ונכסי קרירה ולהשבת כספים.

אכן, היה מקום לדון האם התביעה הרכושית המורחבת אותה הגישה נגד בעלה ונגד בני משפחתו, מתיישבת עם הכנות הנדרשת בתביעה לשלום-בית. שהרי לכאורה, פתיחת חזית משפטית מורחבת, כמוה כהכרזת מלחמה. וראו פסק דין מבית הדין הגדול בתיק 4477-21-1 ובתיק 21-02887447. ועוד, כיצד אפשר לבקש לאכול את כל עוגת הרכוש המשותף, וגם לשמור אותה שלמה?

מכל מקום, נראה שניתן להסתפק בהסתייגות האשה בכתב תביעתה הרכושית, ובו היא ציינה:

"...כאשר האמור יעשה אך ורק אם חלילה יתגרשו הצדדים זה מזו... כמו גם בשים לב לאמונתה ולתקוותה של התובעת כי הנתבע יחזור בו מהתנהלותו המתוארת לעיל ואף ישוב לחיקה של התובעת."

עוד היה מקום לדון במשקל שיש לתת לדברי האשה בבית המשפט בתגובה שכותרתה "תגובת האם לבקשה לקיום דיון", בייחס לכנות רצונה בשלום-בית. שם היא כתבה כי – "ברור הדבר שרצוי לסיים את הסכסוך בהסכם גירושין ובסידור גט."

כך גם לגבי השלכות של המו"מ להסכם כולל אותו ניהלו הצדדים עוד בטרם הגישו את תביעותיהם. מתגובת האשה מיום 29.02.2012 סעיף 30 עולה כי אכן התקיים מו"מ בין הצדדים בעניין גירושיהם, כטענת הבעל. אלא שלא נחתמה כל טיוטה, וזאת כלשונה:

"...מאחר שלבה של האשה כמה לבעלה. ומכל מקום לאחר ניהול מו"מ התברר לאשה אודות הסיבה האמתית העומדת בבסיס רצונו להתגרש והיא העובדה כי הוא מחזיק מאהבת."

עולה מכך שישנה הודאה של האשה שנושא הגירושין ותנאיו עלה וגם נידון בין הצדדים עוד בטרם הגשת התביעות. אולם האשה מציינת כי לאחר שגילתה את דבר קיומה של המאהבת, היא חזרה בה מהסכמתה להתגרש בתנאים שאותם העלו הצדדים ביניהם.

אכן זכותה הבסיסי של האשה לשנות את דעתה ואף לרצות בשלום-בית. ואולם כוונת האשה בטיעון כי החזקת המאהבת היא הסיבה האמתית לרצון הבעל בגירושין, אינה ברורה. האם המשמעות היא שהאשה תלתה תקוות בניתוק הקשר עם המאהבת, כך שתיסלל דרכו של הבעל חזרה הביתה לשלום? או שמא, היא אכן אינה מאמינה יותר בסיכוי להשבת שלום הבית – וכטענת הבעל – אלא שאת תנאיה לגירושין היא שינתה, לאחר שגילתה את דבר קיומו של אותו קשר?

מכל מקום, כיוון שהבעל תובע גירושין ובעשותו זאת הוא מבקש ליצור שינוי במצב הבסיסי שבו בני הזוג חיו בשלום, עליו להוכיח תביעתו ולשכנע את בית הדין בקיום עילה מוכחת לחיוב הגירושין. והרי – 'המוציא מחברו עליו הראיה'. לעומת האשה, אשר בתביעתה לשלום-בית, מבקשת למנוע את השינוי. וכאמור לעיל, עומדת לה 'חזקת כשרותה'.

בעניין זה, הוסיף הרה"ג א' לביא וביאר את ההבדל המהותי הקיים בין דרישות ההוכחה בתביעה לשלום-בית, לבין הדרישות להוכחת תביעה לגירושין:

"בתביעת גירושין, על התובע לברר דבריו, דהיינו לפרט את עמדתו, ובמידת הצורך עליו להביא הוכחות לטענותיו... משא"כ בתביעת שלום-בית, די בכך שהאשה או הבעל טוענים 'אני מעוניין בשלום-בית'... ובמידה והצד השני מביע נכונות לכך העניין נבדק כאמור לעיל..."

על כן ולאור כל האמור, אנו קובעים כי הבעל לא הוכיח העדר כנות בתביעת אשתו לשלום-בית.

ד. העדר סיכוי לשלום-בית
הבעל העלה טענה של העדר סיכוי לשלום-בית, ולטענתו יש בה די כדי לחייב את אשתו בגירושין. ובכתב הגנה לכתב תביעת האשה לשלום-בית, ציטט כאסמכתא הלכתית פסק דין [שמקורו לא צוין] ועל פיו:

"יש לראות בתשובתו המפורסמת של הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום... בהיעדר סיכוי לשלום-בית אין לביה"ד ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש..."

אכן, קיימים פסקי דין אשר בהם הסתמכו על דברי הגר"ח פלאג'י לעודד גירושין, אבל גם אלה עסקו במקרים קיצונים. ביניהם, הנדון בפסקי דין רבניים חלק ז עמוד 111 ואילך, שם עסקו בבני זוג שחיו בנפרד כעשר שנים. למרות זאת נמנעו בפסק הדין מלהתיר חדר"ג ולחייב גירושין, על אף שקבעו כי – "הבעל שנוא עליה ואין לה כל קשר נפשי אליו וכל כוונתה בסירובה לקבל גט היא כדי להציק לו ולנקום בו". ולכן פסקו כי באם סירובה של האשה להגיע לידי הסדר עם הבעל נובע מנקמנות גרידא, הבעל ישליש גט וכתובה וייפטר בזה מחיוביו כלפי אשתו.

כמו כן, במקרה אחר, בני זוג היו פרודים כ-25 שנים והבעל חי עם אשה אחרת, ועם זאת בית הדין לא חייב את האשה בגט. בפסקי דין רבניים כרך יא עמוד 206 ועמוד 209 כתבו שבנסיבות שבהן לדיבורים על שלום-בית לא הייתה כל אחיזה במציאות, אין לאפשר לאשה להמשיך ולדרוש את 'כל הזכויות' ועם זאת לסרב לקבל גט. על כן נפסק כי הצדדים – "חייבים לנהל ביניהם מו"מ לגירושין, על יסוד התחייבות הבעל לספק לה כל צרכיה גם לאחר הגירושין...". גם כאן בית הדין נמנע מלחייב את האשה בגירושין.

ובתשובות יביע אומר (חלק ג אבן העזר סימן יח), כתב הגר"ע יוסף שליט"א על הגר"ח פלאג'י שהוא 'אילן גדול שראוי לסמוך עליו', אולם – רק כאשר קיימת מחלוקת הפוסקים שאפשר לצרפה לחיוב בגט, וזאת מלבד טענת מאיס עלי. וסיים שם הגר"ע יוסף שליט"א:

"ואפשר דלאו כפייה בשוטין קאמר, אלא בדברים למקרייה עבריינא וכדומה."

כלומר, רק כאשר אכן קיימת עילת גירושין, אלא שנחלקו הפוסקים האם יש בה די לחייב או לכוף גירושין – יש המחייבים ויש הפוטרים, ונוסף על כך ישנה טענת מאיסות, כי אז ניתן לסמוך על האילן הגדול הגר"ח פלאג'י ולכוף "בדברים" את הגירושין.

וראו גם בתשובות דברי מלכיאל (חלק ג סימנים קמד וקמה), מהן עולה כי דברי הגר"ח פלאג'י אינם מוסכמים להלכה. המקרה שעליו הוא נשאל בתשובה קמה היה – "באחד שמאס באשתו אחרי היותו עמה כחמשה חדשים... וכבר עברו י"ד שנה ואי אפשר לעשות קירוב ביניהם, והאיש חפץ לתת לה כתובה ותוספת ולבד זה עוד אלף רו"כ והיא אינה חפצה להתגרש בשום אופן". למרות חומרת המקרה והפירוד רב השנים, נמנע הדברי מלכיאל ממתן היתר לגרש את האשה נגד רצונה, תוך עקירת חדר"ג. בהמשך דבריו התייחס הדברי מלכיאל לנושא באופן כללי, וקבע בייחס למבקש לגרש את אשתו כשאין לו טעם מבורר:

"וביותר צריך להזהר בעתים הללו אשר בעוה"ר קלי הדעת נתרבו המואסין בנשותיהם על לא דבר... ולזה ראוי להביט על התירים הללו בשבע עינים שלא יהיו בנות ישראל כהפקר ומה הועיל רגמ"ה בתקנתו."

גם בתשובה שבסימן קמ"ד התייחס הדברי מלכיאל לעניין זה, וכתב:

"ובפרט שעיקר תקנת רגמ"ה נעשית בשביל זה שלא יהיו בנות ישראל הפקר כמש"ל, ומכ"ש בעתים הללו אשר כל מי שרוצה לעבור על חדר"ג נוסע לאמעריקא כדי לעגן אשתו ולכופה ע"ז לקבל גט, וחלילה לנו לסייע ידי עוברי עבירה ולהתיר לו ועלינו להעמיד הדת על תילה."

בפסקי דין רבניים כרך י"ג עמוד 363, בהסתמך על הדברי מלכיאל, דחו את דברי הגר"ח פלאג'י, והוסיפו:

"לפי"ז היה מקום, לכאורה גם בנידוננו, שכבר עברו שנים כה רבות שאין שלום בין בני הזוג, לחייב את האשה לקבל גיטה, וכפי שכבר השמיעו בפנינו בכמה וכמה מקרים טוענים רבניים שידעו התשובה הזאת של הגרח"פ ז"ל. אבל אין להסתמך על תשובה זו, וערבך ערבא צריך, ואחרי בקשת המחילה, הגר"ח פלאג'י ז"ל יחידא הוא בזה. ודבריו תמוהים, כי אפילו במקרים של טענות חמורות שיש בהן ממש נפסק להלכה שמגלגלים את הזוג שנים על שנים, ולא כופין לא אותה ולא אותו לגרש. ועיין ברמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישית הלכה ט"ו, ואה"ע סי' ע"ז סעיף ד, וסי' קנ"ד סעי' ז ברמ"א ועוד, ומכש"כ כשאין כל עילה בדבר. המפורסמות א"צ לראיה, עד כמה שרבותינו ז"ל בכל הדורות, חרדו שלא להגיע לידי החלטת כפיה לגט פיטורין. ומכיוון שלא מצינו כזאת בהלכה לכוף לתת או לקבל גט פיטורין בגלל חילוקי דעות וקטטות ומריבות ממושכות בין איש לאשתו, כאשר אין בסיס בהלכה לחייב עבור מריבות כאלה גט פיטורין, ורק בגלל 'שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם' – מסתבר לומר כי גם הגאון הגרח"פ ז"ל לא כיוון בדבריו לכפיה כמשמעו, אלא התכוון לומר שיסבבו את פני הדברים עד שיסכימו לכך, וזאת כוונתו במה שכתב – 'עד שיאמרו רוצה אני', היינו עד ששניהם יסכימו להיפרד זמ"ז בגט פיטורין."

בנידון אחר פסקו בפסקי דין רבניים כרך י עמוד 175:

"הנימוק החזק ביותר שיש לפסה"ד הוא על טענת הבעל מאיסה עלי, ונימוק כזה כידוע אינו מספיק, אלא במקרים נדירים ביותר, כשהנימוק של מאיסה עלי הוא מבוסס לחלוטין ומוכח לעין כל, ולא ניתן הדבר בשום אופן לקבוע באופן יסודי, אלא אך ורק אחרי מיצוי שמיעת כל טענות הצדדים והוכחותיהם, וזה חסר כאן לחלוטין. בפרט כשמתוך התיק מציצה דמות של אשה אחרת צעירה יותר, השופך אור אחר על נימוק הבעל לתבוע גט."

גם האשה בסיכומיה צירפה אסמכתאות הלכתיות, על פיהן העדר סיכוי לשלום-בית לא מהווה עילת גירושין. (וראו פסקי דין רבניים כרך א עמוד 162, כרך ד עמוד 112, כרך ד עמוד 111, כרך ט עמוד 211, כרך י עמוד 173, כרך י"ג עמוד 360.) וראו גם כרך י"ב עמוד 206, ומסקנת פסק הדין שם:

"אבל כל שלא עשתה דבר, רק שהבעל נתן עיניו באחרת ועקב זה רוצה היתר נישואין או לגרשה בעל כרחה אין פוסק שיאמר שיכולים להתיר לו את השבועה ולא חרם דרבינו גרשום לנוהגים בו."

לסיום נצטט מדברי הגרי"א הרצוג בתשובותיו לאה"ע סימן קנד (הובאו באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל עמוד נד):

"אמת הוא שהנימוק הסתמי של – אין סיכויים לשלום – דורש זהירות מרובה מצד בית הדין ואם נקבל דבר זה ליסוד מספיק, לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, שכל בעל שנותן עיניו לאחרת יפרוש מאשתו וימרר חייה עד שבית הדין אחרי עבור איזה זמן יבואו לידי המסקנה שאין סיכויים לשלום."

מכל מקום ובנוסף לאמור, האשה טענה חזור וטעון כי לא נסתם הגולל על סיכויי שיקום שלום-ביתם.

לאור האמור, אנו דוחים את טענת הבעל כי בהעדר סיכוי לשלום-בית יש לחייב את אשתו בגירושין.

עם זאת, בית הדין מתרשם שאת הקרע המעמיק שבין הצדדים יהיה קשה לאחות, ושהסיכויים לחזרה לשלום-בית אכן קלושים.

סוף דבר
לאחר שמיעת דברי הצדדים וב"כ, ולאחר העיון בכל החומר הרב שבתיק – כולל כתבי טענות, בקשות, תגובות, וסיכומיהם של הצדדים – לרבות כתבי טענות ובקשות שהוגשו בבית המשפט, יחד עם פרוטוקולים והחלטות של בית המשפט, ומאחר שהתרשמות בית הדין היא כי בין הצדדים נפער קרע שקשה לאחותו, ומאחר שהבעל נחרץ בהתנגדותו לכל ניסיון לשיקום שלום הבית, ומקיים מערכת יחסים עם אשה זרה – מחליט בית הדין כדלהלן:
א. תביעת הגירושין של הבעל נדחית בהיעדר ביסוס עובדתי והלכתי.
ב. תביעת האשה לשלום-בית – גם אם נקבל אותה ככנה – נראה כי לא ניתן לצקת בה תוכן מעשי.
ג. אם הבעל מעוניין לממש את תביעתו לגירושין, עליו לרצות את אשתו בגין כתובתה ותוספת כתובתה.
ד. לשם כך, על הבעל להגיש לאשתו ולבית הדין הצעה קונקרטית לאמור בסעיף ג תוך 30 יום מהיום.
ה. בהעדר פעילות יובא התיק לעיון ולסגירה, בעוד 60 יום.

ניתן לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת כל פרט העשוי לזהות את הצדדים.

ניתן ביום כ"ח באדר התשע"ג (10/03/2013).