לפנינו בקשה לקביעת סמכות.

הצדדים נישאו בתאריך 12.6.2006, ולהם שני ילדים קטינים (יליד 6.11.2007 ויליד 19.11.2011). הבעל עזב את הבית בתאריך 11.6.2012, וביום 20.5.2012 הגיש תביעת גירושין לבית הדין ובה כרך כדין תביעה למזונות ילדים, משמורת, מזונות אשה ורכוש. עוד באותו היום שלחה ב"כ הבעל הודעה על הקפאת ההליכים.

האשה וב"כ הגישו תביעה לבית המשפט בתאריך 2.7.2012.

לדברי הבעל וב"כ, הסיבה להקפאת ההליכים הייתה משום שזו אם ילדיו ואינו מרגיש בנוח במעמד זה לעמוד יחד עם אשתו בדיונים לא נעימים, החליט לנסות ולסיים את ההליכים בצורה יפה ונעימה בהסכם שיהיה מקובל על שני הצדדים. לכן פנה לבאת-כוחו, וזו התקשרה לאשה אישית (עוד קודם שהייתה מיוצגת), סיפרה לה על התביעות ואף ניסתה להגיע עם האשה להסכמות. האשה חזרה לב"כ הבעל וניסו להגיע לאיזשהו הסדר. הבעל הגיע למשרדה של באת-כוחו, ומאחר והייתה נכונות להסכם שלחה ב"כ הבעל הודעה על הקפאת הליכים (עיין פרוטוקול הדיון מבית המשפט 1.8.2012 עמוד שורות 1-8). לדברים אלו שנאמרו בבית המשפט וכן בבית הדין לא הייתה הכחשה מצד האשה.

אכן, בהודעת ב"כ הבעל על הקפאת התיק נכתב:

"כבוד בית הדין הרבני הנכבד מתבקש בזאת להורות על הקפאת הליכים בתיק זה וכפועל יוצא לא להורות על קביעת מועד דיון לצדדים. במקביל להגשת תביעה זו, השכילו הצדדים להתחיל בהליך של במשא ומתן לצורך גיבוש הסכם גירושין כולל. בנסיבות העניין מבוקש להקפיא את ההליכים עד להודעת באת כוח הבעל אשר תודיע על התפתחות ההליכים בתוך 30 יום לבית הדין הנכבד."

לדעת בית הדין, הודעה זו מלמדת שהאשה הייתה מודעת להליך הגשת התביעות לבית הדין. האשה לא עשתה דבר במשך כחודש וחצי: לא הגישה כל תביעה לא לבית המשפט ולא לבית הדין, ורק לאחר כחודש וחצי, כשהאשה יודעת על התביעה, אצה ורצה לה לעורך דין, והוא מיד החל בהגשת תביעות לבית המשפט. אין לבית הדין ספק שהאשה סיפרה לבא-כוחה על התביעה והשיחה עם ב"כ הבעל על אודות הניסיון להגיע להסכמות. על אף שב"כ האשה היה מודע לתביעה שהוגשה לבית הדין, הוא החליט להתעלם ולהגיש תביעות ובקשות לבית המשפט במינון שאינו עולה על הדעת – עשרים ושש בקשות בימים מספר – כדברי השופטת ראה החלטת בית המשפט מיום 22.7.2012. אין ספק, אם היה מגיש מספר כה רב של בקשות לבית הדין בית הדין היה מחייב אותו בהוצאות.

הגשת מספר כה רב של בקשות, עשרים ושש במספר, מטרה אחת היא לה – להציף את התיק בבית המשפט כדי לנסות ולהראות על דחיפות העניין, לקיים דיון דחוף בזמן פגרת בית המשפט ולקבוע סמכות. כל המעיין בתיק זה ובבקשות שהגיש ייווכח כי אין בהם כלל וכלל נושא דחוף. הבעל היה מוכן להגיע להסכמות – לשלם את הוצאות הבית, מזונות והסדרי ראיה והכל ברוח טובה. ואכן, ב"כ האשה הצליח, וכבוד השופטת קבעה דיון דחוף לתאריך 1.8.2012.

ב"כ האשה התעלם מהחלטות בית הדין ומן הצורך לתת תגובה להן, אך היה לו פנאי להגיש עשרים ושש בקשות לבית המשפט במספר ימים. מדוע? – מירוץ סמכויות ומחטף סמכות!

בתאריך 9.7.2012 ניתנה החלטה בה נאמר כי הבקשה לקביעת מועד דיון וקביעת סמכות הוקראה, ועל האשה להעביר תגובתה בעניין הבקשה לקביעת הסמכות בתוך 21 יום. לדברי ב"כ הבעל, החלטה זו הועברה לב"כ האשה אך זה החליט להתעלם ממנה.

לאור הגשת בקשות מב"כ האשה לבית המשפט ללא התייחסות להחלטות בית הדין, הגישה ב"כ הבעל בקשה לבית הדין בעניין הסמכות. בהחלטת בית הדין מיום 19.7.2012 נכתב:

"בית הדין קובע שבשלב זה עד מתן התגובה ע"י ב"כ האשה בהתאם להחלטת בית הדין מיום 9.7.2012, שהסמכות נתונה לבית הדין.

עם קבלת התגובה מב"כ האשה בית הדין תינתן החלטה סופית לעניין הסמכות.

בית הדין רואה בחומרה רבה את הניסיון למחטף הסמכויות ואי-מילוי אחר החלטת בית הדין הנ"ל, מה עוד שהאשה הגישה את הבקשה לבית המשפט ללא התייחסות להחלטת בית הדין למתן התגובה דבר הנראה כבזיון בית הדין.

על ב"כ האשה להעביר תגובתה, ולא – ייראה הדבר כבזיון בית הדין עם כל המשתמע מכך."

גם מהחלטה זו החליט ב"כ האשה להתעלם והמשיך בהגשת בקשה לבית המשפט ליתן החלטה בעניין הסמכות, ואף לא עדכן את בית המשפט על החלטת בית הדין מיום 19.7.2012. משכך, הוגשה בקשה ע"י ב"כ הבעל למתן פסיקה בעניין הסמכות. בהחלטת בית הדין מיום 23.7.2012 נכתב כך:

"בתאריך 19.7.2012 נתן בית הדין החלטה הקובעת שבשלב זה עד מתן התגובה ע"י ב"כ האשה בהתאם להחלטת בית הדין מיום 9.7.2012 שהסמכות נתונה לבית הדין. [...] כן הורה בית הדין כי על ב"כ האשה להעביר תגובתה, ולא – ייראה הדבר כבזיון בית הדין עם כל המשתמע מכך.

האשה וב"כ החליטו להתעלם מהחלטות בית הדין, ולא התייחסו אליהן על אף שנשלחו להם שתי החלטות.

מבקשת ב"כ הבעל עולה שהאשה וב"כ עושים ככל העולה על רוחם – הם אינם מתייחסים להחלטות בית הדין וממשיכים בניסיון למחטף סמכויות.

בית הדין לא ייתן יד לדבר זה. "צדק צדק תרדוף", בית הדין עבר על כל החומר שבתיק וקובע שהסמכות בכל התיקים – לבד ממזונות הילדים – נתונה לבית הדין.

כמו כן, לאור התנהגות האשה וב"כ בית הדין רואה בזאת בזיון בית הדין.

בית הדין מחייב את האשה [פלונית] בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 1000 ₪ עקב הצורך להידרש לבקשות מיותרות ובזיון כלפי בית הדין.

כמו כן בית הדין מחייב את האשה בסך של 500 ש''ח לצד השני בכך שגרמה להוצאות משפטיות לחינם בהגשת בקשות מהבעל וב"כ, עקב אי-מילוי אחר החלטות בית הדין מהאשה וב"כ.

בית הדין מעביר העתק החלטה זו למרכז לגביית קנסות לשם גביית ההוצאות לטובת אוצר המדינה."

עם מתן החלטה זו "התעורר לחיים" ב"כ האשה והחל לשלוח בקשות למתן הבהרה בעניין הסמכות – אולי הבין שצריך להתייחס להחלטות בית הדין – והחל להציף את בית הדין בכמות אדירה של ניירת, כ-1500 עמודים. וכך נכתב בהחלטת בית הדין מיום 2.8.2012:

"בית הדין מבהיר בזאת, כי בעת מתן החלטה על קביעת הסמכות, בית הדין אכן עבר על החומר שהיה בתיק, ועל כתב התביעה והתרשם שתביעת הגירושין כנה, שהכריכה כנה, הבעל פירט את הרכוש ואף צירף אסמכתאות לכך, והכריכה נעשתה כדין ולאור זאת נקבע שהסמכות נתונה בשלב זה לבית הדין, עד לקביעת דיון בנושא, וזאת מאחר שב"כ האשה לא התייחס להחלטות בית הדין ועשה דין לעצמו והמשיך בהגשת הבקשות לבית המשפט, תוך התעלמות מוחלטת מהחלטת בית הדין וספק אם בכלל טרח ליידע את בית המשפט על ההליך המתנהל בבית הדין.

הוא הדין לגבי נושא המשמורת והסדרי ראיה, שהם כרוכים מעצם טיבם וטבעם.

מובהר בזאת כי ההחלטה בדבר הסמכות שניתנה בתאריך 19.7.2012 הומצאה לב"כ הצדדים הן בפקס והן במייל, ובמערכת המחשוב של בתי הדין נמצאים אישורי המסירה.

לצדדים נקבע מועד לדיון ובית הדין ידון בנושא, במועד שנקבע.

ובאשר לשתי חוברות הענק שהגיש ב"כ האשה למזכירות בית הדין – כל חוברת מכילה כ-700 עמודים: אמנם המזכירות ניסתה לפעול לפנים משורת הדין וניסתה למצוא פתרונות יצירתיים לסריקת החומר לתיק האלקטרוני בשיתוף אנשי יחידת המחשוב בהנהלת בתי הדין ויישר כוחם על כך, אולם בית הדין אינו מוכן לקבל בשלב זה חומר בהיקף כזה.

בשלב זה, המזכירות סרקה רק את העמודים הראשונים של כל חוברת ללא הנספחים – אחת כוללת 27 עמודים והשנייה 17 עמודים. בית הדין מוכן לאפשר לב"כ האשה לפנים משורת הדין, להוסיף על כך לא יותר מ-10 עמודים, וזאת בתוך 14 יום.

ככל שב"כ האשה אינו חפץ בהוספת חומר, יש להודיע על כך בכתב.

להעביר העתק החלטה זו ליחידת המחשוב, כדי שיידעו שאין לקבל את החומר בתקליטור או בדיסק נייד, בהתאם לסיכום פנימי עם המזכירות."

בית הדין קיים דיונים בעניין הסמכות ואף ישיבת הוכחות לבקשת ב"כ האשה, וב"כ האשה הפריע למהלך הדיון.

בית הדין רואה בחומרה רבה את התנהגות ב"כ האשה במהלך הדיון. על אף אזהרות חוזרות ונשנות מבית הדין, המשיך ב"כ האשה בהתנהגותו. אם לא די בכך, אף ניסה הוא בעצמו לנהל את הדיון ואף לקבוע איזו שאלה על בית הדין לפסול ומדוע, מתי להפסיק את החקירה של ב"כ הצדדים. ראה החלטה מיום 27.12.2012.

בית הדין קיבל את סיכומי הצדדים בעניין הסמכות. באשר לטענת ב"כ האשה שהתביעה לא נשלחה לאשה, ואף הכתובת שצוינה בכתב התביעה אינה נכונה, אלא הכתובת היא של העסק ולא של מגורי הצדדים – אמר הבעל כי מאחר והצדדים מתגוררים בדירה חדשה וקיימת בעיה בקבלת הדואר, דבר שהאשה אישרה, ומאחר וכל דואר הצדדים מגיע לעסק, הפקידה שמה את כל הדואר בתיק הבעל ומביא את הדואר לביתו ואז אשתו ממיינת את הדואר, מה עוד שהאשה בכל יום ששי מגיעה לעסק ושם גם מטפלת בדואר.

גם ללא תשובה זאת ניתן לדחות את טענת ב"כ האשה. האשה ידעה על התביעה הכרוכה והגשת לבית הדין, שהרי עוד באותו היום שהבעל הגיש את התביעה הגיש גם בקשה להקפאה. ב"כ הבעל התקשרה לאשה וסיפרה לה על התביעה ואמרה שהבעל מעוניין בהסכם ללא כל התדיינות, ואכן האשה הגיעה למשרדה של ב"כ הבעל ואף ניסו להגיע להסכמות (עיין פרוטוקול הדיון מבית המשפט 1.8.2012 עמוד שורות 1-8; פרוטוקול הדיון בבית הדין מיום 27.12.2012 שורות 141-160). ידיעתה של האשה על התביעות היו עוד טרם ייצוגה ע"י בא-כוחה. לדברים אלו שנאמרו בבית המשפט וכן בבית הדין לא הייתה הכחשה מצד האשה.

עוד יש לומר בעניין ההקפאה: הבעל פנה לבאת-כוחו הקודמת וביקש להתגרש. האיש ידע שבתאריך 20.5.2012 מוגשת תביעה מטעמו. האיש חכך בדעתו אם להילחם או לנסות להגיע להסכם עם אם ילדיו. הוא התקשר לב"כ וביקש ממנה לנסות לסיים את ההליך יפה, ומאותו רגע מבחינתו יש תביעת גירושין ויש גם איזשהו תהליך של משא ומתן. האשה ידעה בסמוך להגשת התביעה שקיימת תביעה. הדבר מופיע גם בחקירות בית המשפט. היא שוחחה עם ב"כ הבעל שהזמינה אותה למשרדה והיא אמרה שצריכה לחשוב על כך. מכיוון שהאשה מקפידה להתעלם מבית הדין, היא אצה רצה לעו"ד ולקח לה חודשיים להגיש תביעות לבית המשפט, ואף צירפה את כל הטענות שהסמכות לא נתונה לבית הדין. לדעת בית הדין, בנסיבות אלה אין שום פגיעה בכנות הכריכה ובנתוני הכריכה. אין לשלול מאדם המבקש להתגרש בדרך יפה את כנות תביעתו. רצון לנהל משא ומתן אינו אומר שהתובע אינו רוצה להתגרש או שאין הוא עומד על טענותיו.

בית הדין התרשם כמו כן שהכריכה כנה. הבעל פירט את הרכוש ואף צירף אסמכתאות לכך, והכריכה נעשתה כדין. הבעל ציין כי הוא כורך את סוגיית הרכוש לתביעה. בעמוד 3 לכתב התביעה ציין הבעל: "...כורך הבעל את כל ענייני הרכוש הנובעים מקשר הנישואין ומבקש מכת"ר לדון בעניין בכרוך לתביעת הגירושין". ובעמוד 4, תחת הכותרת "רכוש והכנסות הצדדים", פירט את רכוש הצדדים. הבעל פירט בתביעה את הנכסים והכנסות הצדדים, לרבות הדירות ב[...], רכבם של הצדדים דאז, רכוש הבעל מלפני הנישואין לרבות הבית ב[...] וכן העסק בבעלותו, וכן הכנסותיו והכנסות האשה. נכון שאת המגרש ב[...] אשר בבעלות הצדדים ורשום על שניהם, השמיט הבעל אך בחקירה בבית הדין טען הבעל שהמגרש בבעלות שניהם ושייך לשניהם. אין ספק כי בהשמטה מקרית זו של נכס אחד מתוך מלוא הרכוש והנכסים אין ולו כלום כדי לומר שהכריכה אינה כנה, מה עוד בית הדין היה דן בנושא זה.

בנסיבות תיק זה, בית הדין קובע כי הסמכות בשאלת החזקת ילדים נתונה לבית הדין, בית הדין נתן החלטות בעניין הסדרי ראייה. כמו כן בתאריך 19.7.2012 ניתנה החלטה לשירותי הרווחה למתן תסקיר, ואף התקבל תסקיר משרותי הרווחה.

וראה בבר"ע (חי) 1926/04 פלוני נגד אלמונית (פורסם במאגר נבו):

"ההלכה מדקמא דנא הינה כי עניין משמורת קטינים משתייך לסוג ראשון של המקרים – קרי, מעצם טיבו וטבעו כרוך הוא בתביעת הגירושין ועל כן נתון לסמכותו של בית הדין הרבני, אלא אם הוגשה תביעה למשמורת קודם לכן לערכאה מוסמכת אחרת וכו'. אין ספק כי תביעת גירושין, אף אם אין בה עתירה מפורשת לדון בהחזקת ילדים (להבדיל משאלה שבחינוך, שאותה יש לכרוך במפורש), מקפלת בתוכה גם נושא זה, כמתבקש מעצם טיבו וטבעו וכו'."

כן נקבע גם בבד"מ (בית דין מיוחד) 1/60 וינטר נ' בארי

עניני משמורת והחזקת ילדים כרוכים בעצם טיבם וטבעם לתביעת הגירושין. זאת אף אם לא היה נפתח תיק גירושין כלל, וכל שכן כאשר הבעל פתח תיק גירושין, ואף האשה נהגה כן אחריו (כך שמתייתר הצורך לבדוק האם כריכת המשמורת כנה).

משמורת והסדרי ראייה; "נושא החזקתם של ילדים הוא נושא הכרוך לפי עצם טיבו וטבעו בתביעת הגירושין... החזקת ילדים נחשבים ל"עניין הכרוך בתביעת הגירושין" לפי ס' 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים והם בשיפוט ייחודי של בתי הדין הרבניים... הפסיקה חזרה וקבעה, בבחינת הלכה מושרשת, כי החזקת ילדים כרוכה מעצם טיבה וטבעה בתביעת הגירושין. לכן, למעט בחינת כנות תביעת הגירושין עצמה, איננו נדרשים למבחן הכריכה המשולש הנוהג בנושא מזונות או רכוש" (מירוץ הסמכויות בין ביהמ"ש למשפחה לבין ביה"ד הרבני, איריס מרקוס, עו"ד, אוצר המשפט).

באשר לשאר טענות ב"כ האשה, אין בית הדין רואה בהם ממש ואין בית הדין מוצא שיש צורך להתייחס לטענות אלו. לדעת בית הדין התביעה כנה וכן הכריכה.

באשר לטענת האשה וב"כ, שהחלטה מיום 23.7.2012 ניתנה לפני שחלף המועד להגשת תגובתה, בית הדין מבהיר בזאת לאחר שהאשה ניצלה לרעה את 21 הימים שניתנו לה לצורך הגשת תגובתה בהחלטה מיום 9.7.12, בכדי לפתוח בניסיונות אגרסיביים וברורים להוציא החלטות מביהמ"ש, לרבות הגשת עתירה לקביעת סמכות עניינית, מה עוד האשה נדרשה ביום 19.7.12 להגיש תגובתה וגם כאן בחרה שלא להתייחס, ורק לאחר שהאשה התעלמה גם מהחלטה זו, ניתנה החלטת בית הדין מיום 23.7.12, ועל כן ברור שטענות האשה לעניין זה, לוקות בחוסר תום לב משווע, הן שגויות עובדתית ומשפטית, ודינן להידחות. האשה וב"כ העלו גם טענות בדבר "הרכב חסר" ועניין תוקף ההחלטה שניתנה ע"י אב בית הדין. נבהיר כי בית הדין נתן החלטתו בדיין אחד לאור הוראות סעיף 8(ה1) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955 ותקנה ד(3) לתקנות הדיון בביה"ד הרבניים בישראל התשל"ג, הקובעות כי ליו"ר ההרכב הסמכות לדון לבדו בהחלטות ביניים.

העובדה שההחלטה הוכתרה בכותרת "פסק דין" לא משנה את העובדה, מאחר ואין מדובר אלא בהחלטה, שכן ההחלטה לא סיימה את הדיון הכולל ולא הכריעה סופית בנוגע לסעדים אשר התבקשו בתביעה:

" במלאכת ההבחנה והזיהוי של "החלטה" לעומת "פסק דין חלקי" אין להסתייע בכותרת שנתנה הערכאה הדיונית, ויש לבחון את תוכן הדברים לגופו של עניין... אם פסק בית המשפט את הסעד שהתבקש, וסעד זה עומד בפני עצמו כעניין שנפסק, בחזקת סוף פסוק לאותו סעד, הרי מדובר בפסק דין חלקי. לעומת זאת, החלטה שהיא רק שלב ביניים – בבחינת נדבך ראשון לקראת פסיקת הסעד הסופי – היא "החלטת ביניים" שכן אין היא מוצר מוגמר שהדיון בו אכן הסתיים" (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 8 תשס"ה) 323). (ראו גם ע"א 609/78 משה קן תור נ' אמנון גלבוע, פ"ד לד (1) 1239, 249 – השופט בייסקי ; ע"א 4540/04 מט"ח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית נ' חיים אורבך; ע"א 5569/01 הלל סטרינסקי נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד נו (1) 337; ח' בן נון, הערעור האזרחי (מה' 2, 2004) 144).

על מהות האבחנה בין פסק דין להחלטה אחרת, נפקותה והדרך להגשת ערעור עמד כבוד השופט גרוניס, ברע"א 8813/05 עמותת במות נ' מ"י (17.8.2006) וקבע:

"ככלל, אופן ההשגה על החלטה שיפוטית נגזר מסיווגה של ההחלטה כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת". המפתח לעריכתו של סיווג כאמור מצוי במישור הדיוני. השאלה בהקשר זה היא, האם "נסגר התיק" או שמא נותר לשופט עניין נוסף לדון בו בגדר ההליך. אם התשובה היא שהתיק נסגר, הרי שמדובר ב"פסק דין", ולא – לפנינו "החלטה אחרת". כמו כן, כאשר מכריע בית המשפט בחלק מן הסעדים והעילות או לגבי חלק מהנתבעים, הרי שלפנינו "פסק דין חלקי". לשם שלמות הדיון נוסיף עוד, כי המבחן הנזכר אינו ישים לגבי החלטות הניתנות לאחר סיומו של ההליך (כללית לגבי האבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת", ראו י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), עמ' 774-753). נתון נוסף אשר משפיע על אופן ההשגה על החלטה שיפוטית הינו זהותו של הגורם השיפוטי אשר הכריע בבקשה. כפי שעולה מן ההליכים שבפנינו, במקרים מסוימים מוכרעת בקשה לפטור מאגרה על ידי רשם, ואילו במקרים אחרים מטופלת היא על ידי שופט. כאשר ניתנת החלטה מסוימת על ידי רשם, הרי שאם תסווג היא כ"החלטה אחרת", תהא ההשגה עליה על דרך הגשת ערעור בזכות לבית המשפט שבו מכהן הרשם (סעיף 96 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט) ). לעומת זאת, אם היא תסווג כ"פסק דין", תתבצע תקיפתה באמצעות הגשתו של ערעור לערכאת הערעור (סעיף 96 (א) לחוק בתי המשפט). שונה הדין בכל הנוגע להחלטתו של שופט. כאשר ניתנת החלטה על ידי שופט, הרי שסיווגה כ"החלטה אחרת" יוביל לכך שדרך התקיפה הנכונה תהא הגשת בקשת רשות ערעור לערכאת הערעור (סעיפים 41 (ב) ו-52 (ב) לחוק בתי המשפט), ואילו סיווגה כ"פסק דין" יחייב השגה על דרך הגשתו של ערעור לערכאת הערעור (סעיפים 41 (א) ו-52 (א) לחוק בתי המשפט). נוסיף עוד, כי אם בעל דין אינו משיג על "החלטה אחרת", בין אם ניתנה על ידי שופט ובין אם על ידי רשם, בסמוך לאחר נתינתה, זכאי הוא לערער עליה, בזכות, עם מתן פסק הדין בתובענה (תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי) ; לעניין היכולת לתקוף "החלטה אחרת" של רשם במסגרת ערעור על פסק הדין ראו, ע"א 31/82 כהן נ' מזרחי, פ"ד לט (1) 160)."

סיכום
תביעת הגירושין על כריכותיה הוגשה ע"י הבעל וב"כ ביום 20.5.12.

האשה הגישה את תביעתה ביום 2.7.12 לביהמ"ש למשפחה כמכלול – תביעת מזונות, רכוש, משמורת והסדרי ראיה, ובקשות – עשרים ושש במספר.

כמו כן האשה הודתה שלמדה על הגשת התביעה מיד לאחר הגשתה הן מפי הבעל והן מפי ב"כ אשר הציעה לה להגיע להסכם גירושין כולל ואף הייתה במשרדה של ב"כ הבעל.

עוד בתאריך 9.7.12 נדרשה האשה ע"י בית הדין ליתן תגובה לעניין הסמכות. האשה התעלמה מהחלטה זו, והמשיכה בפניות לביהמ"ש, לרבות בקשה בהולה למתן החלטות מיום 16.7.12, ולרבות הגשה ביום 17.7.12 של עתירה לקביעת סמכות עניינית בכל הנושאים שנכרכו לתביעת הגירושין!

לאור זאת, ביום 19.7.12 כב' ביה"ד שוב הורה לאשה להגיש תגובתה, ובתאריך 23.7.12, לאחר שהאשה המשיכה להתעלם מביה"ד, ניתן פסק דין הקובע כי הסמכות בכל התיקים למעט מזונות קטינים, נתונה לביה"ד. על אף החלטה זו פנתה האשה פנתה לביהמ"ש חרף ידיעה ברורה שהסמכות הוקנתה לביה"ד, ואף ניצלה את ארכת הימים שניתנו לה ע"י כב' ביה"ד כדי להגיש אין-ספור בקשות "בהולות" – 26 בקשות בתוך כ-20 יום לבית המשפט – והכול בכוונה בכוונה לבצע מחטף סמכויות של ממש!!!

רק ביום 2.8.12 הואילה בטובה האשה להגיש תגובתה לעניין הסמכות בד בבד עם הגשת בקשה לביטול ההחלטה מיום 23.7.12, ובד בבד עם הגשת עתירה לבג"ץ לביטול החלטה זו. בג"ץ דחה את העתירה על הסף ואף חייב את האשה בהוצאות.

בית הדין קובע שהסמכות לדון בכל תביעות הבעל נתונות לבית הדין, למעט התביעה למזונות הילדים שהיא בסמכות בית המשפט.

ניתן ביום ט' בשבט התשע"ג (20/01/2013) .