ב"ה
בית הדין האזורי חיפה
בפני כבוד הדיינים:
הרב ישראל שחור
הרב מימון נהרי
הרב יצחק מרוה
דיין, יו"ר
דיין
דיין
תיק מספר: 9965-64-1
תאריך: י"ב תמוז תשס"ד
01/07/2004
תובע ב.ח. י
נתבעת ב. ח. א
הנדון: שונות
נושא הדיון: הפרת הסכם גירושין

פסק דין
בפנינו תביעת בגין הפרת הסכם גירושין.

התובע הגיש כתב תביעה לביה"ד ובו פירט תביעתו כדלהלן:

נחתם ביננו הסכם גירושין סופי מיום ג' שבט תשס"ב 16.01.02 ובו התחייבתי לשלם מזונות בעבור שני ילדיי בסך אלף מאתיים ש”ח לחודש.

למרות זאת הגישה האשה לביטוח לאומי בקשה למימוש הסכם גירושין קודם שנחתם ביננו מיום ט"ו טבת תשס"ב 30.12.01 ובו התחייבתי ע"ס אלף חמש מאות ש”ח לחודש. כתוצאה מכך חויבתי ע"י הביטוח לאומי לשלם את ההפרשים בסך שלוש מאות ש”ח רטרואקטיבית, ואני דורש אותם בחזרה ממנה.

יצויין כי הצדדים התגרשו במועד מאוחר יותר בתאריך י"ד אדר תשס"ב 24.02.02.

בתאריך י"ח אדר תשס"ד 11.03.04, קיים ביה"ד דיון בתביעה זו, ובמהלכו התבררו העובדות כדלקמן:

הצדדים הגישו בקשה משותפת לאישור הסכם גירושין שנחתם ביניהם בתאריך כ"ו טבת תשס"ב 30.12.01 ובו התובע התחייב לתשלום מזונות ע"ס אלף חמש מאות ש”ח לחודש.

הסכם זה קיבל תוקף של פס"ד בתאריך הנ"ל לאחר שנערכו בו מספר תיקונים נחוצים בהתאם להלכה. הצדדים נתבקשו ע"י ביה"ד להקליד את ההסכם עם התיקונים ולהעבירו לביה"ד.

הצדדים אכן הקלידו את ההסכם ע"פ דרישת ביה"ד. אלא שעדכנו על דעת עצמם את סכום המזונות והוא נקבע ע"ס אלף מאתיים ש”ח לחודש.

הצדדים חתמו על ההסכם המוקלד בנוכחות רבה של נהריה הרב מיטליס שליט"א אשר אישר את חתימתם והסכמתם, אולם כאמור התיקון נעשה ללא ידיעת ביה"ד.

בתאריך 21.01.02 הכניסו בני הזוג את ההסכם המוקלד לתיק ביה"ד. וביה"ד אישר שההסכם המוקלד מתאים למקור.

הנתבעת הגישה לביטוח לאומי את הסכם הגירושין המקורי שקיבל תוקף של פס"ד, והמוסד לביטוח לאומי חייב את התובע לשלם את הסכום אלף חמש מאות ש”ח לחודש.

ביה"ד שאל את הנתבעת, מדוע גבתה ע"פ ההסכם המקורי, הרי היא חתומה על הסכם חדש ובו הסכימה להפחתת הסכום לאלף מאתים ש”ח. ועל כך השיבה הכל נעשה מתוך לחץ, התובע הכחיש.

עוד התברר שהנתבעת אינה עובדת והתובע עובד ומשתכר סכום נמוך לא ברור סכום השתכרותו. התובע עומד על כך שאינו מסוגל לשלם מעבר לאלף מאתיים ש”ח שהוסכם בהסכם החדש.

ביה"ד בקש מהביטוח הלאומי פירוט התשלומים שהאשה גבתה וממתי גבתה אולם לא נתקבל מענה.

ע"כ המצב העובדתי.

שאלות הלכתיות המתעוררות בנדוננו.
א. מהו תוקפו ההלכתי של הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין?
ב. מהו תוקפו של הסכם גירושין ללא תוקף של פסק דין?
ג. מהו מצבו ההלכתי של הסכם הגירושין המוקלד לאור השינוי שנעשה בסעיף המזונות ללא ידיעת ביה"ד?
ד. האם יש לראות בחתימת האשה על ההסכם המוקלד כמחילה על גובה המזונות?
ה. אם נניח שיש כאן מחילה, מהו תוקפה ההלכתי של מחילה זו?
ו. האם יש תוקף הלכתי למחילת האם על מזונות ילדיה?

תוקפו ההלכתי של הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פס"ד.
כדי ללבן שאלה מרכזית זו אין להתעלם מהנוהג הקיים בימינו שכל הסכם גירושין מקבל תוקף של פס"ד בביה"ד הרבני או בביהמ"ש לבקשת הצדדים, ובהתאם לכך יש לברר האם יש להסכם גירושין זה תוקף הלכתי מדין קנין סיטומתא. (כאשר הוא מקבל תוקף של פס"ד).

ופועל היוצא מכך שאם לא קיבל תוקף של פס"ד, אין לו תוקף מדין קנין סיטומתא. ואז תתעורר השאלה (השניה) מהו תוקפו של הסכם גירושין שלא קיבל תוקף של פס"ד.

לשאלה מרכזית זו יש השלכות הלכתיות לנדוננו, בו הסכם הגירושין המקורי, הכולל התחייבות בסך אלף חמש מאות ש”ח לחודש, קיבל תוקף של פס"ד ואילו ההסכם המוקלד לא קיבל תוקף של פס"ד, ומכאן החשיבות שיש לשאלה זו.

והנה מקור דין זה מופיע במסכת ב"מ (דף ע"ד ע"א) "אמר רב פפי משמיה דרבא, האי סיטומתא קניא, למאי הלכתא? רב חביבא אמר למקניא ממש. רבנן אמרי לקבולי עליה מי שפרע, והלכתא לקבולי עליה מי שפרע. ובאתרא דנהיגי למקני ממש קנו" ע"כ. וברש"י ביאר "סיטומתא, חותם שרושמים החנוונים על החביות של יין שלוקחין".

וברמב"ם פ"ז מהלכות מכירה ה"ו "מכר לו בדברים בלבד ופסקו הדמים ורשם הלוקח רושם על המקח כדי שיהיה לו סימן ידוע שהוא שלו, אע"פ שלא נתן מן הדמים כלום, כל החוזר בו אחר שרשם מקבל מי שפרע, ואם מנהג המדינה שיקנה הרושם קנין גמור, נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו" ובהלכה ז' הוסיף "דבר ברור הוא שאין דין זה אלא בשרשם בפני המוכר, או שאומר לו המוכר לך ורשום על מקחך, שהרי גמר להקנותו כדבר שביארנו בחזקה ובמשיכה" עכ"ל.

ובמ"מ ה"ו הביא דברי הרשב"א "ושמעינן מינה כי המנהג מבטל ההלכה בכל כיוצא בזה שבכל דבר שבממון ע"פ המנהג קונין ומקנין, הילכך בכל דבר שנהגו התגרים לקנות קונין" ובמעשה רוקח ביאר דבריו שדווקא אם מן התורה אין קנין אבל אם המנהג היפך דין תורה, אין לו תוקף.

ופשוט הדבר שקנין זה אינו שונה משאר הקניינים שעניינם הוכחה ברורה לגמירות דעת של המוכר והקונה, ולכן הוסיף הרמב"ם בהלכה ז', שאין המקח נקנה ע"י פעולה חד צדדית של הקונה. אלא אם כן קיבל את הסכמת המוכר.

והטושו"ע הביא הלכה זו בסימן ר"א (ס"א) והוסיפו בסעיף ב שכן הדבר בכל דבר שנהגו התגרים לקנות כגון ע"י שנותן הלוקח פרוטה למוכר, או ע"י שתוקע לו כפו וכן כל כיוצ"ב.

וראה שם בנו"כ ובפ"ת (סק"א) מחלוקת האחרונים אם קנין זה מדאורייתא או מדרבנן, וכן האם מועיל בדבר שלא בא לעולם.

האם דין סיטומתא נאמר גם בהתחייבות?
אלא שעדיין יש לברר האם דין סיטומתא נאמר רק בקניינים, או גם בהתחייבויות או הסכמים שנהגו לעשות בצורה מסויימת.

ולכאורה הדבר פשוט שגם בהתחייבות והסכמים נאמר דין זה, דמאי שנא מקנין שנהגו לקנות חפץ מסוים בצורה כזו או אחרת והיא הנותנת לכל התחייבות והסכם, שהרי מדובר בדבר שבממון וכפי שכתבו הפוסקים, האומדנא שלנו לקביעת גמירות דעת הצדדים היא ע"פ המנהג שנהגו באותו מקום.

ומצאתי ראיה לדברינו מדברי התוס' ב"מ (ס"ו ע"א) ד"ה "ומניומי אמר אסמכתא לא קניא" התוס' שם דן, לגבי קנס שעושים בהתחייבויות הדדיות בשעת השידוכין שאין לזה דין אסמכתא אפילו לא קנו בבי"ד חשוב. וכתב הטעם שיש לזה דין סיטומתא וציין לדברי הגמ' ע"ד ע"א.

שו"ר שכבר דנו בזה הפוסקים. ראה משפט שלום לגאון מהרש"ם (סימן כ"א סק"ג) שהביא משו"ת שם אריה (סימן ל') הכרעתו שגם לעניין התחייבות מהני קנין סיטומתא וכ"כ בהגהות רב"פ (חו"מ סימן ר"א) ודייק כן מדברי הסמ"ע והש"ך (סימן קכ"ט ס"ה) וכן מבואר הדבר בדברי חיים (חו"מ ח"ב סימן כ"ו) ציץ אליעזר (חט"ז סימן נ"ג) וראה עוד חת"ס (חו"מ סימן ס"ו) לגבי מי שנדר לאחד לתת את בנו למול, ובעוד רבים מן הפוסקים, ואכמ"ל.

וזו גם ההתייחסות ההלכתית של הפדרי"ם להסכמי גירושין במציאות בת ימינו בה קיים נוהג זה שכל הסכם גירושין טעון אישור ביה"ד או ביהמ"ש. וללא מתן אישור זה אין אפשרות מעשית להפעיל את ההסכם במוסדות המוסמכים לשם כך.

כמו כן כל שינוי בהסכם שקיבל תוקף של פס"ד, זקוק שוב לאישורו מחדש ע"י ביה"ד כדי שיהיה בר ביצוע.

המסקנא ההלכתית מהנוהג הקיים, שיש להסכם גירושין זה תוקף הלכתי מדין סיטומתא.

האם יש צורך שהמנהג יהיה בהסכמת רבני העיר?
עוד מתבאר בפוסקים שאין צורך בדין סיטומתא שהמנהג ייקבע או יונהג ע"י ביה"ד שבעיר או רבני העיר, אלא די בהנהגת הקהל, וכפי שכתב בשו"ת הריב"ש (סימן תע"ח) וז"ל... וכ"ש אם אחר תקנה ההיא, נהגו יחידי הקהל לעשות שטרות ביד הנוטריון, הרי הוא כקנין מן הדין. דומיא דמאי דאמרינן בפרק איזהו נשך, האי סיטומתא קניא, ואסיקנא, אפילו למיקני ממש אם רגילי בהכי". דברי הריב"ש הללו הובאו להלכה בב"י (חו"מ סימן ס"ח מחודשים ז') ובעוד רבים מן הפוסקים האחרונים ושימשו אבן יסוד בפסיקה זו.

יתירה מכך, ראה עוד מ"ש בשו"ת גינת ורדים (אה"ע כלל ד' סימן י"ג) "אע"ג דאין בי"ד בדבר, רק מנהג הדיוטות ואפילו מנהג גויים, אם נמשכו אחריו ישראל, הולכין אחריו להוציא ממון מזה לזה, וכו' וכן כל מידי דנהיגי בשטרי הדיוטות" עכ"ל. וכ"כ מהרשד"ם חלק יו"ד סימן רכ"א (ד"ה תשובה מאיברא) בשם הראב"ד.

נמצינו למדים מדבריהם כלל הלכתי חשוב, שאין צורך בבי"ד או חכמי העיר לתקן מנהג זה. אלא די במנהג המקום אף אם תחלת המנהג בין הגויים, אין זה גורע מדין סיטומתא אם נמשכו אחר המנהג ישראל.

חובת ביה"ד לעמוד בתוקף מאחרי המנהג במציאות של ימינו.
זאת ועוד, במציאות העגומה של ימינו בה פשה נגע הגירושין.

הדבר שכיח שתוך כדי המאבקים שמנהלים הצדדים בינם לבין עצמם מוצאים הילדים את עצמם בין הכסאות כאשר טובתם מוזנחת ובמקרים רבים הדבר עלול לפגוע בעתידם החינוכי, במצב עדין זה, ביה"ד משמש כאביהם של יתומים במקרים הללו, ראה שו"ת ריטב"א (סימן קס"ב) "לקטנים מוקמינן ואע"פ שאינן יתומים, וכן בדין דמאי שנא... וכשם שבי"ד אביהם של יתומים, כך הם אביהם של אלו, ולא דברו ביתומים אלא בהווה" וראה עוד, הגדרתו הקולעת של רבינו עובדיה מברטנורא בפירושו על מסכת אבות (פרק א' משנה י') "ושמעתי שמפני שהיה אבטליון אב בית דין, נקרא בשם זה, שפירושו אב לקטנים, כי "טליא" בלשון ארמי קטן".

רואים מכאן, עד כמה חז"ל החשיבו והעצימו את תפקידו של בית הדין מעבר למה שמקובל בחברה, שתפקידו של ביה"ד מצטמצם באישור ההסכם בלבד.

אשר על כן מחובתו וסמכותו של ביה"ד, לעמוד לימינם בשעה קשה זו, ולשמש להם כאב רוחני וגשמי. הדברים הללו אמורים הן במישור הגשמי הכולל רווחתם הכלכלית אשר יש לה השלכות ישירות לחינוכם והן במישור החינוכי הכולל קביעת ההורה הראוי ביותר להיות המשמורן על הילדים, קביעת הסדרי ראייה עם ההורה השני שיניחו את דעת ביה"ד, באשר טובת הילדים מחייבת שיתוף פעולה בין ההורים בנושא חשוב זה למרות הגירושין. הדברים הללו כה גורליים ומשפיעים באופן ישיר על טיב החינוך שיקבל הילד, השתלבותו בחברה בריאה ותקינה, והכשרתו לקראת עתיד חייו.

בהקשר זה ראה מ"ש הגר"א גולדשמיט בספרו עזר משפט (סימן כ"ח) "רק מלים אחדות בדבר החשש, כי הורי הילדים מתוך שהם בהולים על ריבם, יזניחו את מילוי תפקידם כאפוטרופסי הילדים, ויבחרו בזמן הגירושין את סיפוק מאווייהם האישיים על ענייני סידור הילדים" עיי"ש היטיב במאמרו החשוב על תפקידו של בית הדין באקטואליה של ימינו, ותרווה צמאונך.

בנוסף לכך מוטלת החובה על ביה"ד לבדוק כל הסכם גירושין שיהיה תקף מבחינה הלכתית, ולא יהיו בו סעיפים הנוגדים את ההלכה. (כמו ריבית, סנקציות המבטלות את הגט, וכיוצ"ב).

לסיכום דברינו ברור הדבר, שבתקופתנו מחובת ביה"ד היה להתקין תקנה זו ולהנהיג שכל הסכם גירושין יבוא לאישורו, ולעמוד על כך, שהצדדים ימלאו אחר התחייבויותיהם בהסכם גם לולא היה קיים נוהג זה, ואין לו לביה"ד אלא לברך על המוגמר שהמנהג השתרש ואף קיבל מעמד משפטי המחייב את הצדדים לפעול בהתאם לכך. ויש לראות זאת גם תקף מדינא דמלכותא דינא לסוברים שדין זה שייך גם במלכי ישראל.

ואכן גדולי הדיינים ראו בעין יפה מנהג זה, והדבר מוצא את ביטויו בפדרי"ם הרבים (נציין חלק מהם) וכפי שנראה ישנה פסיקה אחידה בנושא זה.

הסכם גירושין תקף מדין שטר.
אולם בטרם נצטט מדבריהם קיים היבט הלכתי נוסף להסכם גירושין שנחתם ע"י הצדדים גם ללא קנין סיטומתא והוא מדין שטר שנחתם ע"י הצדדים ואף קויים בביה"ד גם אם לא קיבל תוקף של פס"ד והמבואר דינו בטושו"ע חו"מ סימן מ"ב ועוד מקומות.

הסכם גירושין תקף מדין פסק דין.
כמו כן יש לראות בבקשת הצדדים מביה"ד לאשר את ההסכם ולתת לו תוקף של פס"ד שתוקפו של הסכם זה כתוקפו של כל פסק דין שניתן, והעולה בעדיפותו על כל שטר התחייבות.

וכמבואר דינו בטושו"ע חו"מ (סימן ל"ט ס"י) וראה שם היטיב בנו"כ, במה הוא תקף יותר מכל שטר אחר ומדוע, ואכמ"ל.

שני ההיבטים ההלכתיים הנ"ל נידונו בפדרי"ם שנצטט, זאת בנוסף לתוקפו מדין קנין סיטומתא, אלא שכאמור זהו דווקא כשההסכם קיבל תוקף של פסק דין.

נציין שלדעת רוב ככל הפדרי"ם אין צורך בקנין אג"ס מהצדדים על התחייבויותיהם, שכן תוקפו של הסכם הגירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין חזק ביותר גם ללא קנין וכפי שיתבאר בתוך דבריהם.

ומפאת חשיבות הנושא וההשלכות שיש לנדוננו, נצטט מספר קטעים רלוונטיים לנדוננו מהפדרי"ם עם שמות הדיינים שהוציאו את פסקי הדין הללו הלכה למעשה, לאחר בירור וליבון הדברים ממקורות חז"ל.


ציטוטים מדברי הפדרי"ם בהתייחסותם להסכמי גירושין.
כרך ג' (עמודים 368-363, הרה"ג, הדאיא, אלישיב, וז'ולטי) "הסכם גירושין ללא קנין, יש לקיים את ההסכם מדין סיטומתא".

כרך ד' (עמודים 195-193 הרה"ג הדס, אלישיב, וז'ולטי) "מי שחותם על התחייבות כמוהו כקנין ומועיל מדין סיטומתא".

כרך ו' (עמודים 323-316 הרה"ג שלזינגר וילנסקי וסורוצקין) "אולם נראה שלכל הדיעות יהיה תוקף להתחייבות זו ויחול שיעבוד על נכסי החברה מטעם סיטומתא, שלפי החוק והמנהג היא מחייבת".

כרך ח' (עמודים 54-47 הרה"ג ורנר אזולאי וצימבליסט) "הסכם בין בני זוג לאחר הנישואין ללא קנין וכו' אולם יש לו תוקף להסכם זה מטעם סיטומתא בהתאם למנהג המקובל בין סוחרים".

כרך ט' (עמודים 238-226 הרה"ג טנא, נשר והורוביץ) "הסכם בכתב שנערך בין בני הזוג בבעיות הכספיות עם סידור הגירושין, ולאור בקשתם אושר ההסכם וקיבל תוקף של פס"ד, וההסכם כולל התחייבות בלתי קצובה או סוג התחייבות השנויה במחלוקת, ואחד מהצדדים משתמט מההתחייבות תוך טענת קים לי, ביה"ד לא ישמע טענה זו מכיון שביה"ד גמר מלאכתו עם מתן אישור ההסכם כבקשת הצדדים, וכל צד יוכל להשתמש בדרכים המקובלות לביצוע ההסכם, וביה"ד לא יזדקק לעכב את ביצועו

(לדברים הללו יש משמעות חזקה ביותר למקרה דנן)

אך כבר נאמרו ונשנו הרבה פסקי דין, כי חתימה על הסכם מהווה קנין סיטומתא, וידוע ומקובל בזמננו שכל העסקים נגמרים ונחתכים ע"י עריכת הסכם וזאת היא גמירות דעת לכל הדברים עיין פד"ר וכו' לא נחזור על הדברים שכבר נאמרו בהרחבה ובהסברה מליאה שעריכת חוזה בזמננו יש לו תוקף לכל הדברים בקנין המועיל ביותר" וכו' וזכותו של כל צד להשתמש בהסכם שבידו ולבצעו וההסבר לכך" וכו' עיי"ש היטיב.

הארכנו בהבאת קטעים נרחבים מפד"ר זה כדי ללמוד עד היכן יש לראות את תוקפו של הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פס"ד.

כרך י' (384-364 הרה"ג אילן, רובינשטיין ופרדס)

א. הסכם גירושין הבא לפני ביה"ד לאישורו ולקבלת תוקף של פס"ד על ביה"ד לשקוד שיהיה מנוסח כדין שלא יהיו עליו עוררין מאחר וע"י נתינת תוקף של פס"ד להסכם זה חל עליו דין שטר.

ב. עיקרון המנחה את ביה"ד הוא שביה"ד המאשר הסכם ונותן לו תוקף של פס"ד עליו גם החובה לשמור על קיומו של פסק הדין.

ולא עוד אלא שהחותם על הסכם זה בביה"ד, אף שלא ביקש תוקף של פס"ד לא צריך לאחר מדרכי הקניינים כי יש סמיכות דעת גמורה להקנאה, והנה תנאי ראשוני המנחה את ביה"ד לא לתת יד לשבירת ההסכם שאושר ע"י ביה"ד וגם קיבל תוקף של פס"ד, אלא לשמור על רוח וכוונת ההסכם לקיימו במידה שלא יהא נוגד את ההלכה"

וראה עוד מה שהביאו שם בשם החזו"א (חו"מ סו"ס כ"ב) בגדרי קניינים ובדברי הגר"ש שקאפ במערכת הקניינים (סימן י"א) ואכמ"ל.

כרך י"א (עמודים 190-173 הרה"ג ישראלי, קאפח ואליהו)

2) "הסכם גירושין שאושר ע"י בי"ד יש לו דין פסק דין.

3) הסכם גירושין יש לו לפעמים תוקף של שטר ותוקף של פסק דין".

וראה שם באורך בנימוקיהם לפסק דין זה, ובתוך דבריהם הביאו דברי נתיבוה"מ סימן ל"ט "ומ"מ דווקא בפסק דין בלא שטר אמרינן סברא זו, אבל אם יש גם כן שטר חוב בידו עם הפסק דין, לא אמרינן סברא זו לאורועי כח השטר" עכ"ל הנתיבוה"מ.

כרך י"א (עמודים 147-131 הרה"ג ישראלי אליהו וגולדשמיט)
"לשון ישלם גם ללא לשון מחייבת שנכתב בהסכם, היא מחייבת מדין שטר, או מדין מנהג סיטומתא".
כרך ט"ו (עמוד 184, הרה"ג שלוש, הרצברג, ואקסלרוד) "הסכם גירושין שלא אושר בביה"ד דינו כזכרון דברים, והנתבעת יכולה לחזור בה".

כרך י"ח ( עמוד 91 הרה"ג בן שמעון) "אלא שבאמת אף שאין קנין, מ"מ חתימה על חוזה חשובה כקנין מדין סיטומתא, אכן כך מקובל לפסוק, וכפי שכתבו בזה רבות, ראה פד"ר וכו' וע"כ יש לראות בחתימה על הסכם קנין לכל דבר".

לסיום נצטט קטע חשוב מפס"ד כרך י"ט בו נדון נושא הקרוב מאד למקרה דנן, נספח הסותר הסכם גירושין שאושר בביה"ד וביה"ד לא התייחס לנספח שלא אושר בביה"ד וחיזק את הדברים ממקורות הלכתיים נוספים וזאת בהתייחס למצב העובדתי בימינו ראה (עמודים 280-274 הרה"ג בצרי ש.רפאל ושרם)
א. "המנהג הוא שכל זוג המתגרש לא סומך דעתו על הסכם גירושין עד שביה"ד יאשר אותו ויתן לו תוקף של פס"ד. לכן הסכם שלא הובא לביה"ד לאשרו אין לו תוקף אפילו לא מטעם סיטומתא כי מנהג הסוחרים הוא להביא הסכם לאישורו של ביה"ד.

ב. ביה"ד מעוניין לראות את הסכם הגירושין כי בדרך כלל עניין הילדים הוסדר בו, ועל ביה"ד לראות שההסדר הוא כשורה לטובת הילדים אחרת לא יאשר את ההסכם.

ג. גם כאשר אין ילדים מעוניין ביה"ד לראות את ההסכם שמא יש בו צד איסור למשל, שהוסכם שהבעל והאשה יעבדו יחד בחנות אחת בשותפות.

ד. נספח שסותר את הסכם הגירושין כאשר ההסכם אושר ע"י ביה"ד, וקיבל תוקף של פס"ד, והנספח לא אושר, אין לו כל תוקף אפילו אם היא חתמה על הנספח מרצונה".
ומכאן לנדוננו, גם אם נקבל את גירסת התובע שהנתבעת חתמה על ההסכם מרצונה, אין לייחס לכך חשיבות מאחר והשינוי בהסכם נעשה שלא בידיעת ביה"ד ולא קיבל תוקף של פס"ד. וזכותה של האשה לחזור בה.

מה גם שהדבר ידוע ומקובל בזמננו שכל שינוי בהסכם זקוק לאישורו של ביה"ד ומחובתו של ביה"ד (כפי שכבר כתבנו) לעמוד על המשמר, שלא יבוצעו שינויים הנוגדים את ההלכה או את טובת הילדים.

ולשם כך היה על הצדדים ליידע את ביה"ד בדבר השינוי, וביה"ד היה בוחן את בקשתם להפחתת סכום המזונות לאור הנתונים העובדתיים שיש לפניו ובהתאם לכך היה מאשר או לא מאשר את בקשתם.

לאור האמור יש לראות בהסכם הגירושין אשר קיבל תוקף של פס"ד,
א. תוקף מדין סיטומתא.
ב. תוקף מדין שטר.
ג. תוקף מדין פסק דין.

ופועל היוצא מכך כאשר מונחים לפנינו שני הסכמים.

הסכם א. המקורי אשר קיבל תוקף של פס"ד, והסכם ב' מוקלד אשר לא קיבל תוקף של פס"ד. (לסעיף המזונות המעודכן) אין מקום לביה"ד לחוש להסכם המוקלד מבחינה הלכתית. ועל ביה"ד לחייב את הצדדים לקיים את התחייבויותיהם בהסכם המקורי הראשון אשר קיבל תוקף של פס"ד ויש לו את כל המעלות האמורות, קרי, תוקף של שטר, תוקף של פס"ד, ותוקף מדין סיטומתא.

במאמר המוסגר נציין כי למרות שביה"ד נתן את חתימתו על ההסכם המוקלד בכך שהוא נמצא תואם למקור, אין בכך לשנות את פני הדברים ולתת עדיפות והכשר להסכם המוקלד, באשר הדברים ברורים כשמש בצהריים שהדבר נבע מטעות אנוש ולא גרע כלל, מהכלל ההלכתי אחריות טעות סופר.

וראה עוד באורך דבריו של הגר"א וולנדברג בספרו ציץ אליעזר (חלק ט"ז סימן נ"ג) המבאר בטוב טעם ודעת תוקפו של הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פס"ד.

אלא שעדיין יד הדוחה לומר שכל זה תקף במקום שצריך קנין, אולם בדברים שאין צורך בהם בקנין כמו מחילה המבואר דינה בטושו"ע (חו"מ סימן י"ב ס"ח) "מחילה אינה צריכה קנין", אפשר וחתימת הנתבעת על ההסכם המוקלד מהווה כמחילה גמורה, וויתור על גובה הסכום שנקבע בהסכם המקורי.

האם קנין סיטומתא נאמר גם בדברים שאינם צריכים קנין?
וכאן עלינו לברר האם דין סטומתא נאמר דווקא במקום שצריך קנין.

ולפי זה במחילה שאינה צריכה קנין לא שייך דין סיטומתא וביה"ד צריך להתייחס בהתאם לכך להסכם הגירושין בו מחלה האשה על גובה סכום המזונות שנקבע, או אולי, דין סיטומתא קובע גם בדברים שאינם צריכים קנין כמו מחילה וכיוצ"ב, אם באותו מקום נהגו לעשות קנין במחילה אין המחילה מועילה בלא קנין,

ולפי זה אין ביה"ד צריך לייחס חשיבות להסכם הגירושין המוקלד.

ואשר יראה לי בזה, שדין סיטומתא קובע גם בדברים שאינם צריכים קנין, שאם נהגו לעשות בהם קנין הדבר מחייב באותו מקום לעשות קנין.

וזאת על פי הכלל ההלכתי הידוע שבדברים הללו יש צורך בגמירות דעת משני הצדדים. וכמבואר ברמב"ם פ"ז מהלכות מכירה ה"ז (הוב"ד לעיל) הדבר מקבל משנה תוקף בימינו בה הצדדים מודעים לכך שאין אפשרות לבצע את ההסכם ללא אישורו של ביה"ד או ביהמ"ש והמימסד פועל אך ורק כפוף לפסק דינו של ביה"ד או ביהמ"ש.

אי לכך יש לראות כל שינוי בהסכם הגירושין גם אם המדובר במחילה (שאינה צריכה קנין ע"פ ההלכה) כמקשה אחת במסגרת ההסכם כולו, הטעונה אישור ביה"ד.

והעובדא שהנתבעת הפעילה את הסכם הגירושין המקורי מחזקת את ההשערה שלא היתה לה גמירות דעת גמורה בחתימתה על ההסכם החדש למחול על גובה סכום המזונות שהתחייב התובע לילדים.

סעד לדברינו מצאתי בדברי הרמב"ם (פ"ה מהלכות מכירה הי"א) וז"ל "יש דברים הרבה שאינם צריכים קנין, ואין לקנין בהם טעם, כגון... או המוחל לחבירו חוב או פקדון שיש לו בידו, וכל כיוצ"ב" ובהי"ב "נהגו רוב המקומות להקנות למקצת אלו הדברים וכיוצ"ב, ואומרים וקנינו מפלוני שעשה פלוני שליח או שמחל לפלוני חוב שיש לו אצלו... ואע"פ שאינו צריך" ובהי"ג "קנין זה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל כלום, אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק וכמהתל, אלא שגמר בלבו ואח"כ אמר, לפיכך אם אמר בלב שלם, אני אומר וגמרתי לעשות דבר זה אינו צריך דבר אחר כלל".

ומדבריו שכתב שבמחילה למרות שאינה צריכה קנין, אם נהגו רוב המקומות לעשות קנין, יש צורך בקנין כדי להראות גמירות דעת מוחלטת וכפי שכתב בהמשך דבריו.

נמצינו למדים שגם במחילה הולכים אחר מנהג המקום וצריך קנין במקום שנהגו לעשות כן.

ומכאן למציאות בת ימינו בה המנהג המקובל שכל הסכם גירושין מובא לאישור ביה"ד כדי לקבל תוקף של פס"ד, ולולא פסק הדין אין תוקף להסכם כלל. וכן הדבר בכל שינוי בהסכם הזקוק לאישור ביה"ד, וזה כולל גם מחילת האשה על מזונות הילדים, וכפי שביארנו יש חשיבות גדולה לביה"ד לראות ולבחון את ההסכם לאור ההלכה ושלא ייפגעו זכויות הילדים.

אם כן חוזר הדין שגם מחילה צריכה קנין, והקנין בימינו מתבטא במתן אישור ותוקף של פסק דין למחילה זו.

וראה עוד שו"ת הרא"ם (סימן ט"ז) בביאור דברי הרמב"ם, ומדבריו נלמד שכל עוד אין המנהג נוגד במפורש דין תורה יש לקיימו מדין סיטומתא.

והדברים ק"ו בנדוננו שיש לביה"ד ענין רב בקיום המנהג, מחובתינו לחזקו ולא לתת יד לשבור את המוסכמות.

ולעניין גדר מחילה האם צריכה קנין או לא. ראה היטיב מחנה אפרים (הלכות זכייה מהפקר סימן י"א)

אבני מילואים (סימן צ"ג) וביתר הרחבה קהלות יעקב לגר"יי קנייבסקי (סנהדרין סימן ה') ותרווה צמאונך.

לסיכום, מדברי הרמב"ם מתבאר שמדין סיטומתא יש להצריך קנין גם במחילה במקום שנהגו, למרות שמעיקר הדין, מחילה אינה צריכה קנין.

מחילה הבאה מתוך מריבה מה דינה?
היבט הלכתי נוסף העומד לנגד עיני ביה"ד שמחילה זו של האשה באה מתוך מריבה ואין לה ערך הלכתי כלל כמבואר בדברי מהרי"ט (חו"מ סימן קי"ח) ובעוד פוסקים, ולפי התרשמות ביה"ד יש רגליים לדבר שחתימת האשה בוצעה מתוך לחץ נפשי וממילא אין לה ערך.

סיכום ביניים
המורם מן האמור שלוש תשובות לשלוש השאלות הראשונות בראשית דברינו.

א. תוקפו ההלכתי של הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פס"ד, יש בו שלוש מעלות, המעלות אותו בדרגת התחייבות והן: א. מדין סיטומתא ב. מדין שטר ג. מדין פסק דין. וזאת גם אם לא נעשה קנין להתחייבויות.

ב. תוקפו ההלכתי של הסכם גירושין שלא אושר אין לו חשיבות וערך הלכתי בימינו שנהגו להביא כל הסכם לאישור ביה"ד.

ג. מצבו ההלכתי של הסכם הגירושין המוקלד לאור השינוי שנעשה בסעיף המזונות ללא שקיבל אישור ביה"ד, זהה לכל הסכם גירושין שלא קיבל תוקף של פס"ד.

אלא שעדיין יש לברר האם היתה גמירות דעת מצד הנתבעת בחתימתה על ההסכם המוקלד מאחר והדבר נעשה בפני רבה של נהריה.

דבר זה לא ניתן להגיע אל חקר האמת לאור הגירסאות ההפוכות של הצדדים. אלא שביה"ד מתרשם שהנתבעת לא גמרה בדעתה למחול לתובע, מעצם העובדא שפנתה לרשות המבצעת עם ההסכם המקורי שקיבל תוקף של פס"ד, ואין לראות בהעברת ההסכם המוקלד לתיק ביה"ד כבקשה לקבלת תוקף של פס"ד, אלא שהצדדים פעלו בהתאם להחלטת ביה"ד ותו לא מידי.

כמו כן לא ברור האם החתימה בפני רבה של נהריה מהווה תחליף ראוי לאישור שהיה מקבל ההסכם החדש אילו היה מובא בפני ביה"ד, ובודאי אינו בתוקף של פס"ד.

וע"כ מן הראוי להתייחס לשאלת הגדרת ומהות מחילתה של הנתבעת וכן האם מועילה וכמו שיתבאר לפנינו.

האם יש לראות את חתימת הנתבעת על ההסכם המוקלד כמחילה?
לכאורה, מאחר וחתימתה של הנתבעת על ההסכם נעשתה לאחר שמחלה לתובע במפורש על גובה סכום המזונות שנקבע בהסכם המקור וכפי שהסבירה לביה"ד ביום הדיון שאכן מחלה לתובע אלא שהדבר נעשה תחת לחץ להתגרש יש לראות בחתימתה על ההסכם המוקלד כמחילה.

מהו תוקפה ההלכתי של מחילה זו?
ומכאן לשאלה הבאה, מהו תוקפה ההלכתי של מחילה זו?

והנה הלכה פסוקה היא (ראה טושו"ע חו"מ סימן י"ב ס"ז) שמחילה הבאה מתוך פשרה צריכה קנין, ומה שמבאר בסעיף ח' שמחילה אינה צריכה קנין, זהו מחילה מרצון חפשי ולא שנעשית מתוך פשרה, וראה טעם הדבר בנו"כ השו"ע שם.

ועל פי זה יש לבחון סוג זה של מחילת הנתבעת תוך כדי מו"מ עם התובע, האם נחשבת בגדר מחילה מתוך פשרה וצריכה קנין, או כמחילה גמורה שאינה צריכה קנין?

כמו כן יש לברר האם חתימתה על ההסכם בפני רבה של נהריה נחשב כקנין גם ללא אישור ביה"ד?

הדברים הללו צריכים לעבור את מבחן המציאות שהיתה בזמן חתימת הנתבעת על ההסכם ולביה"ד אין את הכלים לבדוק זאת, מה גם שהש"ך (סקי"ב) הביא בשם מהר"ם לובלין, שפשרה שעשו בעלי דין עצמם ביניהם אינה צריכה קנין.

בנוסף לכך יש לערער במהות מחילת האשה, מאחר ולדבריה הדבר נעשה מתוך לחץ ואונס ואם כן לא גרעה מחילה זו ממחילה בטעות דלא הויא מחילה וכמ"ש הפוסקים, ראה קצוה"ח (סק"א) נתיבוה"מ (סק"ה) ובגדרי מחילה, פד"ר כרך י"א דבריו של הגר"מ אליהו (עמודים 191-186) ואכמ"ל.

האם יש תוקף הלכתי למחילת מזונות הילדים ע"י האם?
גם אם נניח שאין פגם הלכתי במחילתה, תתעורר במלוא עוצמתה השאלה המרכזית האחרונה האם יש תוקף הלכתי למחילת האם על מזונות הילדים?

והנה בשאלה זו דשו רבים מן הפדרי"ם לאור המקרים הרבים בהם נתקלים בתי הדין בתופעה זו, אולם בטרם נצטט מדבריהם נאיר מעט את המצב העובדתי הקיים כיום כאשר בני זוג מתגרשים וחותמים ביניהם על הסכם גרושין ובו מעוגנים התחייבויותיהם ההדדיות גם כלפי הילדים.

באופן טבעי האם היא זו שבדרך כלל המטפלת בילדים והילדים נשארים במשמורתה. והאב מתחייב סך מסויים שנקבע ביניהם (בהתאם למצבם ולרמת מחייתם) להעביר לידי האם לצורך כלכלת הילדים, מאחר והוא המחוייב על פי הדין לפרנס את הילדים, וזאת הוא עושה באמצעות העברת התשלום לידי האם.

לכאורה יש לראות את התחייבות האב כלפי הילדים כהתחייבות אישית, ואת האם כאמצעי וכצינור להעברת הכספים בלבד.

נכון הדבר שבמקרים בהם הכסף לא מספיק, האם דואגת לכלכל את הילדים בהתאם למצבה הכלכלי, וכמו כן להיפך במקרה שהתחייב האב די והותר אין האם מחזירה את הכספים שנותרו לאב, והאב אינו דורש החזר כספים הללו.

מצד עובדתי זה נוצר כדי לשמור על מסגרת ההסכם, אותו קבלו הצדדים עליהם עם חתימתם, אין זה גורע מחובתו האלמנטרית של האב ע"פ ההלכה לפרנס את הילדים בכל מצב בו עשויים להשתנות הנסיבות.

ובמדה מסוימת יש לראות באם כאפוטרופסית על ניהול הכספים המועברים על ידה לרווחת הילדים ותו לא.

ואם כנים הדברים ברור, שאין לאם שום זכות למחול על התחיבות האב כלפי הילדים אא"כ תבוא היא במקומו בהתחייבות להשלים צרכיהם דבר שלא נעשה במקרה דנן.

דין זה שאין האפוטרופוס רשאי לעשות ככל העולה על רוחו בנכסי היתומים מעוגן אף בהלכה, ראה טושו"ע (סימן י"ב ס"ג ובפ"ת שם סק"ז) שאין לאפוטרופוס זכות לוותר על זכויות היתומים אא"כ קיבל רשות ביה"ד, וכאשר ביה"ד רואה שהדבר הכרחי לטובת היתומים הוא בלבד מוסמך לאשר זאת.

תפקידה של האם במסגרת הסכם גירושין.
התייחסות זו לתפקידה של האם במסגרת הסכם גירושין רואים אנו בדברי הפדרי"ם הרבים שבאו לפניהם הכרעות קשות בנושא זה וכל תביעה ובקשה נדונה לגופה.

נציין לחלק מהם פד"ר כרך ד (עמודים 8-3, הרה"ג הדאיא, הדס ואלישיב) "אם האם התחייבה לפרנס, הרי יש לה מקור לפרנסתם והאב פטור אולם אם אין לה אפשרות חוזר החיוב על האב".

וראה עוד (עמודים 282-280 הרה"ג ורנר, אפשטיין וטנא) בהתחייבות הדדית בין האב לאם כשהוא מתחייב לשלם מזונות הילדים, והאם אין עליה שום חיוב למזונותיהם ומתחייבת להחזיקם ולפרנסם בכל ספק שבשטר יד האב על התחתונה, וראה שם באורך מתי מועילה התחייבות האם ומתי יש בידה לחזור בה.

כרך ו' (עמודים 247-225 הרה"ג קרליץ משורר וגולדשמיט) פס"ד ארוך וחשוב בנושא התחייבות אב ואם במזונות הילדים.

כרך ט' (עמודים 109-97 הרה"ג אלישיב ז'ולטי ואליהו) "הואיל וחובת מזונות הילדים מוטלת על האב, אין חובה זו מסולקת ממנו אף כשהאם מתחייבת לפרנס, ובזמן שהיא אינה ממלאה התחייבותה, חוזר חיוב מזונותיהם אצל האב"

וראה עוד (עמודים 306-293 הרה"ג ורנר צימבליסט ואזולאי)

כרך י"א (עמודים 190 – 173 הרה"ג ישראלי, קאפח ואליהו) "האם שמחלה לאב מזונות שחייב לילדו אין מחילתה מחילה שאין חבין לאדם שלא מדעתו, אולם אם היא זנה אותו באופן שאין הילד מפסיד, מחילתה מחילה"

הבאנו קטעים רלוונטיים מדבריהם כדי להבין את ההגדרה ההלכתית להתחייבות האב בהסכם גירושין כלפי מזונות הילדים וכן הגדרת תפקידה של האם במסגרת ההסכם.

הגדרת תפקיד האב והאם במסגרת הסכם גירושין
לסיום, מן הראוי לצטט קטע מדבריו הנפלאים של הגר"א גולדשמיט בספרו עזר משפט (סימן כ"ח עמוד שמ"ב – שמ"ג) המבאר את היחס שיש בין האב והאם והילדים וז"ל "עקרון זה שהדיון בדבר הילד הוא דיון שלו בלבד, הוא בעל הדין וההורים אינם אלא אפוטרופוסים המדברים בשמו, אינו דווקא כשהמדובר בהחזקת הילדים אלא גם כשהנדון הוא מזונותיהם אע"פ שהמזונות הוא עניין הנוגע גם לממונה של האם, כי כאשר אינה מקבלת מהאב היא מוציאה עבור הילד הנמצא אצלה מהכספים שלה, עיין בתשובת הריב"ש סימן מ"ב וכו' וז"ל "ועוד טעם אחר לפוטרו מהבית, לפי שזה זכות עובר לאחר שיולד ולא זכות האשה. ואין טענת ברי של האשה תועיל כלום לזכות הולד, וטענת הולד אינו אלא ספק"...

כלומר, אין לחייב שבועה ע"פ טענת ברי של האשה, הואיל ולא היא בעל הדין אלא הולד, וכו'.

והמתבאר מדבריו הוא, כי כוחה של האם לתבוע מזונות הולד אינו אלא אם היא אפוטרופוס שלו, ואיננה כלל בעל דין מכח עצמה וכו'.

נמצא כי הילד הוא תמיד בעל הדין והוא התובע, והאם אינה אלא אפוטרופוס המייצגת אותו בתביעתו ותובעת בשמו".

המסקנא המתבקשת מכל הדברים הללו לנדוננו, שאין לנתבעת שום זכות למחול על התחייבות האב למזונות הילדים.

האם בהתחייבות האב למזונות כלול שכר טיפול האם?
אלא שעדיין יד הדוחה לומר, שבהתחייבות האב למזונות הילדים, כלול גם מרכיב נוסף, והוא שכר טיפולה של האם בילדים, ובמרכיב זה יכולה האם למחול, מאחר והדבר תלוי אך ורק בה.

ובאמת שלא מצאתי על כך התייחסות בפדרי"ם הרבים שדנו בנושא זה.

הדבר מצריך שיקול הדעת רחב, וכל הסכם גירושין צריך לידון לגופו, מהו גובה סכום המזונות שנקבע, ואינני רוצה לקבוע בזה מסמרות.

אולם גם אם נניח שבמקרה דנן כלול שכר הטיפול בילדים בהסכם והאם יכולה למחול על כך.

מה הדין בספק מחילה כנגד שטר?
מ"מ, עדיין קיימים סיבות נוספות אותם מנינו לעיל, המטילות ספק גדול במהות המחילה, ובמקרה זה אין אומרים יד בעל השטר על התחתונה, מאחר והתובע בחזקת חיוב מכח התחייבותו בהסכם הגירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין, וכאשר מחילת הנתבעת מוטלת בספק, אין הספק גורע מחזקת החיוב, וכמבואר בפד"ר כרך י' ( עמודים 368-363 הרה"ג אילן רובינשטיין ופרדס) בדין ספק מחילה, וראה עוד טושו"ע ( חו"מ סימן פ"ב סי"א) ובנו"כ הסבר הדברים מדוע טענת מחילה גרועה, ואכמ"ל.

סיכום הדברים
לסיכום, תוקפה ההלכתי של מחילת הנתבעת מוטל בספק גדול לגבי מהות המחילה. אולם גם אם נניח שיש לה תוקף אין לנתבעת שום זכות וסמכות למחול על מזונות הילדים מאחר וזו התחייבות ישירה של האב כלפי הילדים הנובע מחיובו ואחריותו כלפיהם.

המורם מן האמור,

יש לקיים את הסכם הגירושין המקורי אשר קיבל תוקף של פס"ד ככתבו וכלשונו, באשר הסכם זה תקף הן מדין סיטומתא, הן מדין שטר, והן מדין פסק דין.

כמו כן יש לפקפק במהות מחילתה, ולעצם הדין כבר ביארנו, שבלא"ה אין לה זכות למחול על מזונות הילדים.

יחד עם זאת ביה"ד ער לכך, מאחר וחתימת הנתבעת נעשתה בנוכחות רבה של נהריה, ואפשר והיתה כאן גמירות דעת למחילה גמורה. נכון אמנם שכבר נתבאר שאין לה זכות למחול, מ"מ ישנה אפשרות קלושה שגמרה בדעתה להתחייב במקום התובע ויש מקום לבדיקה מחודשת של גובה סכום המזונות.

מסקנות
אשר על כן מחליט ביה"ד:
א. ביה"ד דוחה את בקשת התובע לחייב את הנתבעת בהפרשים הנובעים מתיקון סעיף המזונות בהסכם הגרושין המוקלד, והנתבעת רשאית בשלב זה להמשיך ולגבות בהתאם להסכם הגירושין המקורי סך אלף חמש מאות ש”ח לחודש.
ב. יש לקבוע מועד כדי לבדוק את יכולתם הפיננסית של התובע והנתבע לפרנס את הילדים, במצב הנוכחי, ולקבוע את מזונות הילדים בעתיד.

הרב מימון נהרי

קראתי בעיון רב את דברי ידידי הדגול, הגאון הרב מימון נהרי שליט"א שהעלה בטוב טעם ודעת על שולחן מלכים.

באשר לחלקו הראשון הרב סיכם בצורה נפלאה ובהירה את תוקפו של הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין וכתוצאה מכך ברור שההסכם המתוקן אשר לא הובא לפני בית הדין אינו בר תוקף לבטל את כוחו של ההסכם הראשון ומצא פסק דין קרוב לעניינו בפד"ר כרך י"ט, עמ' 280-274, העוסק בנספח להסכם גירושין שערכו הצדדים ולא הובא בפני בית הדין ולא קיבל את אישורו של בית הדין ועל כן ביה"ד קבע חד משמעית שאין תוקף לנספח כנגד ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין.

אולם אף ידידי הדגול הצביע על כך שאין פסק דין זה דומה לנידון שלפנינו לפי שההסכם השני בענינינו נערך בפני רב העיר נהריה והצדדים חתמו בפניו והוא אישר את חתימתם.

ועל כן נכון הדבר שההסכם הראשון יש לו שלוש מעלות, מדין שטר, מדין סיטומתא ומדין פסק דין.

אך ההסכם השני שנערך בפני רב העיר יש לו דין שטר, ואפשר שיש לו דין סיטומתא שהרי ניכרים הדברים שהוא נעשה מתוך גמירות דעת, ומה שודאי חסר בו שאינו פסק דין, אך מאחר שהצדדים חזרו בהם מההסכם הראשון וערכו הסכם שני עוד לפני הגירושין הרי אדעתא דהכי הם התגרשו.

והרי הדברים מוסכמים ומקובלים בבתי הדין שכל הסכם גירושין, אפילו שקיבל תוקף של פסק דין הוא אינו סופי כל עוד הצדדים לא התגרשו, כך שההסכמה הראשונה מותנית בכך שלא יחזרו בהם ולא ישנו את ההסכם לפני הגירושין ואצלנו אלו מעשים של יום יום.

ואף כאן הצדדים שינו את דעתם, וההסכם החדש אינו חספא בעלמא ויש לו תוקף של שטר ויתכן אף תוקף של סיטומתא ולכן הוא המכריע.

ואם היתה לי הוכחה ברורה שלא היה לאשה גמירות דעת לגבי ההסכם השני אף אני לא הייתי חושש לו, וכגון שתיכף אחר הגירושין היתה פונה לגבות את המזונות על פי ההסכם הראשון אך בעובדא דידן, לא כך פני הדברים.

האשה גבתה למזונות הילדים סך 1.200 ש”ח כל חודש ורק לאחר שנה וחצי הציגה

את ההסכם הראשון למוסד לביטוח לאומי וע"י כך גבתה למפרע את ההפרש בסך 300 ש”ח לחודש עבור 18 חודש ועל כן המוסד לביטוח לאומי פנה לבעל ( הגרוש) לשלם למעלה מחמשת אלפים ש”ח.

העובדה הזאת אומרת יותר מכל שלאשה היה ברור בזמן הגירושין שההסכם השני הוא העיקר ולא העלתה על דעתה לגבות על פי ההסכם הראשון.

דין מחילה
ידידי הדגול הרב מימון נהרי שליט"א העלה בחלקו השני של פסק דינו את השאלה האם מחילת האשה היא תקפה מאחר ומחילה אינה צריכה קנין וכאן יש לי כמה וכמה הערות.

א. ידידי הדגול לומד בדברי הרמב"ם פ"ז מהלכות מכירה ה"ז שמחילה היא מהדברים שנהגו לעשות בהם קנין ולכן היום אין מחילה ללא קנין ובא לחדש שזה מדין סיטומתא וכיון שנהגו לעשות קנין אין חלות למחילה ללא קנין ואינני מסכים איתו בתרתי, ראשית הרמב"ם עצמו כותב להדיא:
"קנין זה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל כלום, אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק וכמהתל אלא שגמר בלבו ואח"כ אומר".
הרי דבריו ברור שאין כאן קנין כלל, ואין כאן סיטומתא אלא רק גילוי דעת שאינו כמשחק ומהתל, ולכן השלים דבריו שאם אמר להדיא שההוא אומר בלב שלם אין צריך דבר נוסף. ופשוט וברור שכאן שחתמו הסכם שני בפני רב העיר, הרי כוחו מעל ומעבר לאמירה שהוא אומר בלב שלם, ולכן ברור שאינו משחק ומהתל.

ועוד כפי שאמרנו קודם, אם מיד לאחר הגט היתה פונה לביטוח לאומי לגבות לפי ההסכם הראשון, היה בכך גילוי דעת שאכן היה כאן שחוק והיתול אך לא כך היו העובדות בנידון שלפנינו, והיא לא הוציאה את ההסכם הראשוןבמשך שנה וחצי.

דבר נוסף, האם אמנם יש כיום מנהג שעושים קנין על מחילה? מסופקני.

ומה שכתב ידידי הגדול על מחילה מתוך מריבה הרי אצלנו אלו מעשים בכל יום שיש לחצים ופעמים רבות אין ספור אשה מסכימה לוותר על מזונות הילדים למחצה שליש ורביע כדי שתקבל את הגט, ומעולם לא חייבנו את הבעל בהתאם להסכם הראשון בגלל שהמחילה היתה מתוך לחצים, ולכן גם בנידון דידן ברור שהבעל לחץ להוריד את דמי המזונות והאשה הסכימה לכך והראיה שבמשך שנה וחצי הסתפקה במועט.

ומה שכתב ידידי הדגול על מחילה כנגד שטר, אינני יורד לסוף דעתו שהרי אף המחילה נכתבה בשטר ולפנינו שטר כנגד שטר.

ומה שהעלה ידידי הדגול שהמזונות הן עבור הילדים והאם היא אפוטרופסית בלבד, אין דעתי מסכמת לכך.

ואמנם אם נכתב בהסכם הגירושין שהאב מתחייב לשלם מזונות לילדים, הרי שצודק חבירי שהמזונות הם לילדים, ואולם אם כתוב להדיא שהאב מתחייב לשלם מזונות לאשה עבור הילדים, הרי שאני נוטה לומר שזאת התחייבות ישירה לאם, והיא מותנית בכך שהאם בכסף הזה דואגת לצרכי הילדים אך לדעתי אין לה דין אפוטרופוס עם כל המשתמע מכך, ויש לכך השלכות רבות, כגון שהילד אחרי גיל מצוות אינו יכול למחול מזונות גבוהים מתוך התחשבות באב שאין לו מהיכן לשלם.

וכמו כן לא נשמע מהאב טענות שהוא משלם מזונות גבוהים, והאם שאינה עובדת בהכרח אוכלת ממזונות הילדים ומתלבשת מכספים אלו.

ואין אני זקוק להכנס לשום פירצה דחוקה, לפי שלדעתי כל עוד שהאם מחזיקה את הילדים ומפרנסת אותם היא מקיימת את התנאי מצדה, ועל כן ההתחייבות של האב לשלם לאם היא התחייבות גמורה וישירה לאם.

זאת ועוד, מעשים בכל יום שהאם מתחשבת במצבו של האב ולא גובה את כל המזונות שהוא התחייב בהם, ומעולם לא שמענו שהמחילה לא תקפה, ועל כן זכותה של האם לגבות אותם רטרואקטיבית לאחר שנה ושנתיים.

סוף דבר לצידי ההסכם השני הוא שטר גמור שנעשה בגמירות דעת בפני רב עיר והוא בר תוקף.

ובכל ענין בנידון שלפנינו אפילו אם נאמר שההסכם הראשון הוא בר תוקף, הרי שהיתה כאן מחילה ראויה והאשה לא יכולה לחזור ולגבות על פי ההסכם הראשון.

ובנידון שלפנינו האב הסכים מעצמו להעלות את דמי המזונות לסך 1.300 ויש מקום לקבוע ישיבה ולבחון את הצרכים של הילדים, ואם נגיע למסקנה שהילדים זקוקים ליותר, הרי שבסמכותינו להגדיל את דמי המזונות כפי שמקובל בבתי הדין ואין צורך להאריך בכך.

הרב ישראל שחור

קראתי ולמדתי את פסה"ד של הרה"ג מימון נהרי שליט"א, ואת השגתו של אב"ד הרה"ג ישראל שחור שליט"א, אשר נכתבו שניהם בטוב טעם ודעת.

חברי הדיינים שליט"א יצאו בהנחה פשוטה, שהסכם הגירושין השני מהווה מחילה מצד האם על ההתחייבות הגדולה יותר של האב בהסכם הראשון. אך נחלקו ביניהם, האם מחילה זו תקפה. לדעת הרב נהרי, מחילה זו אינה תקפה מכמה סיבות:
א. מחילה מתוך מריבה
ב. מחילה תחת אונס
ג. מחילה מתוך פשרה
ד. מחילת האם אינה מועילה על מזונות הילדים
ה. מחילה במקום שנהגו לעשות קנין

להלן התייחסותי בקצרה לכל אחת מהנקודות:

א. מחילה מתוך מריבה: הרב נהרי ציין כמקור את שו"ת מהרי"ט חו"מ סימן קי"ח, ובאמת שנידון זה מוזכר כבר ברמ"א ס"ס של"ג.
לענ"ד אין הנידון דומה לראיה: דין מחילה מתוך כעס הוא, שמשפט שאדם "זורק" מפיו מתוך להט המריבה אינו נחשב למחילה, משום שלא התכוון לכך כלל אלא להתרסה בעלמא. בנידוננו, אף אם היתה מריבה, בודאי שלא נאמרו דברים מתוך כעס כבדרך אגב, אלא נכתבו ונחתמו כחוזה, ואין זה ענין כלל למהרי"ט הנ"ל.

ב. מחילה תחת אונס: אמת הדבר, שבשעת הדיון היתה ניכרת מידה מסויימת של לחץ נפשי על פניה של האם. אך כפי שהעיר כב' הרב שחור, אין ספור הסכמי גירושין או שינויים של הסכמי גירושין נעשים תחת מידה כזאת או אחרת של לחץ נפשי, ובכל זאת הם שרירים וקיימים על כל ההתחייבויות שבהם,כל עוד אין אומדנא ברורה ממש שיכולה לבטל את ההסכם.

ג. מחילה מתוך פשרה: מקור הלכה זו הוא מסנהדרין ו,א. ובתו"ס שם (ד"ה צריכה) מבואר שנחלקו הראשונים, האם הדין שפשרה צריכה קנין נאמר גם לאחר שכבר נפסקה הפשרה והמוחל יודע על מה הוא מוחל , או שמא לא נאמרה אלא כשמוחל מראש לפי מה שיפסקו הפשרנים, אך אם מוחל בפירוש לאחר הפישור א"צ קנין.

ואמנם הסמ"ע (סימן י"ב סקט"ו) נקט שאין הבדל, אך בשם הד"מ הביא כדעה השניה, וכ"פ נתה"מ בחידושים (שם סק"ט) וברור שנידון דידן תלוי במחלוקת הנ"ל.

בנוסף לכך, כבר ציין הרב נהרי עצמו לדברי הש"ך בשם מהרמ"ל שדין מחילה מתוך פשרה דבעיא קנין הוא רק לפשרה שנעשית ע"י דיינים ולא בע"ד עצמם.

לאור זאת קשה לפסול את המחילה מחמת נימוק זה.

ד. מחילת האם אינה מועילה על מזונות הילדים: הרב נהרי שליט"א האריך בדברים של טעם, לבאר שמעמדה של האם בתביעת מזונות הילדים אינו עצמאי, אלא באה רק מכח הילדים, ולכן אינה יכולה למחול.

בענין זה, ברצוני להעיר: ידוע שמזונות הילדים מתחלקים לשלוש רמות: (1) מזונות שחייב האב מעקר הדין (2) מזונות שחייב מדין צדקה (3) מזונות שמתחייב האב מעצמו מעבר לחיובו ע"פ דין או צדקה.

סכום המזונות ע"פ דין וע"פ צדקה לא נקבע לפי עשרו וכבודו של האב, אלא לפי הצרכים ההכרחיים באותן הנסיבות (אבהע"ז סימן ע"ג ס"ו וב"ש סימן ע"א סק"א).

ברור לי שחיובו של האב מחמת שני הקריטריונים הראשונים – מדין ומצדקה, מתייחס לילדים (סוף סימן ע' א) ולכן אין האם בעלת דין למחול עליהם, אלא אם תרצה תוכל להתחייב במקום האב. ויש להניח שעל סוג זה של חיוב דברו פסקי הדין שאליהם ציין הרב נהרי.

אך התחייבות מעבר לסכום ההכרחי, שהאב מתחייב במסגרת הסכם שנחתם בינו לבין האם, לדעתי אף אם לא נכתב בפירוש שההתחייבות היא לאם, הרי זה בכלל כל ההסכם, שבמהותו הוא התחייבות בין בעל לאשה, אלא אם נכתב בפירוש אחרת. וההגיון בדבר הוא, שהאם היא זו שמגדלת את הילדים, ורוצה היא שתוכל לתת להם מעבר לחובת המזונות המינימלית, משום שבפועל הם מצפים ממנה לכך.

ידועה שיטת הר"ן, שכל חיוב המזונות (גם זה שמצד הדין) הוא בכלל מזונות האם, ואף לדידן שפוסקים שחיוב המזונות הוא לילדים, כתב בשו"ת אגרות משה שמלבד זה מחוייב הבעל לאשה במזונות הילדים, דלא גרע מ"ארחי פרחי".

לא ציינתי את דברי הר"ן והאג"מ כדי להסתמך עליהם להלכה, אלא כדי לבסס את הסברא, שהיא ודאי נכונה מצד עצמה, שלאם יש רצון משלה לקבל מזונות גבוהים ככל הניתן עבור הילדים, כדי שתוכל לגדלם בהרווחה, גם מעבר למה שמחוייב האב ע"פ דין, ולכן כשגובה המזונות נקבע בהסכם גירושין בין האב לאם, והוא מעבר לסכום המזונות המחוייב ע"פ דין או ע"פ צדקה, יש בהחלט לראות את האם בעלת דין הן לענין תביעה והן לענין מחילה, לענין אותו הפרש.

בתביעה שלפנינו, כאשר הויכוח הוא בין 1,200 ל – 1,500 ש”ח לחודש, ברור שמדובר מעל סכום המזונות שהיינו מחייבים ע"פ דין, ובפרט אם נקח בחשבון שחלק מחיוב המזונות עפ"י דין הוא עבור שכר טיפול, שעליו בודאי יכולה האם למחול, ולכן לדעתי אין לפסול את המחילה מחמת נימוק זה.

ה. מחילה במקום שנהגו לעשות קנין: הרב נהרי ביאר באריכות את חשיבותו של אישור ההסכם בביה"ד, אשר מעניק לו מעבר לקנין שטר גם קנין סיטומתא, בין כאשר מדובר בהתחייבות ובין אם במחילה על התחייבות. בהתאם לכך הוסיף וכתב, שהסכם גירושין שצריך קנין ולא אושר בביה"ד, אינו תקף כלל, מחמת המנהג שכל הסכם כזה מביאים בפני ביה"ד.

ומכאן יצא לחדש, שלא רק לענין התחייבויות, אלא אף לענין מחילה לא מהני הסכם גירושין ללא אישור ביה"ד. ואע"פ שמחילה כלל א"צ קנין, מ"מ בזמננו שרגילים לאשר כל הסכם גירושין בפני ביה"ד, א"כ גם מחילה צריכה קנין, כמבואר ברמב"ם מכירה פ"ה הי"ב.

על חידוש זה ראיתי את השגתו של אב"ד הרב שחור שליט"א, שאין הרמב"ם מצדיק קנין למחילה אלא "להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק וכו' לפיכך אם אמר בלב שלם אני אומר וכו' א"צ דבר אחר כלל".

והיות ובני הזוג דנן ערכו את ההסכם השני בפני רב העיר, א"כ די בכך שלא נחשוש שמא עשו זאת בשחוק ובהיתול.

באופן עקרוני נראה לי שיש מקום להשגתו של הרב שחור, אך אולי לא במקרה זה, וכפי שאפרט:

בהלכה של "סיטומתא קניא" לא נאמר שרק סיטומתא קניא. בודאי שגם הקנינים האחרים, כגון הגבהה, חצר ושטר קיימים, אלא שהתחדש בנוסף גם קנין סיטומתא. ובכל אופן יש מקור לפסול הסכם גירושין שלא אושר בביה"ד, מכח ההלכה (חו"מ סימן ק"צ ס"ז) שבמקום שנהגו לכתוב שטר, אין קרקע נקנית בכסף – וזאת לא משום שהכסף אינו מעשה קנין, אלא שחסרה גמירות דעת לקנין.

אך חידוש זה נאמר במקום שמצד הדין צריך מעשה קנין, וכידוע חלק מהותי במעשה הקנין הוא הגמירות דעת שהוא יוצר, ולכן קבעו חז"ל שבמקום שנהגו לעשות דוקא קנין מסוים, אזי לא תועיל ההקנאה בלעדיו. שונה הדבר במחילה, שאין צריך בה קנין באופן חיובי, כדי ליצור את עצם המחילה, אלא רק כ"היכי תימצי" להוכיח שאינו משחק ומהתל. חילוק זה נאמר בדברי הרמב"ם שם "קנין זה אינו מועיל כלום אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל". ורק משום כך מועיל אם יאמר שמחל בלב שלם, אף בלא קנין.

ואם כן, כאשר הולכים בפני רב העיר וחותמים על שטר הסכם, גם אם לענין הקנאה לא היה מועיל, מ"מ לענין מחילה יש מקום לומר שיועיל.

כדברים האלה היה נראה לומר, אילו היה כאן מעשה של מחילה דהיינו שהיו חותמים בפני רב העיר על כך שהאם מוחלת ע"ס 300 ש”ח מהמזונות.

אך בפועל, לא כך היה. מהלך הדברים היה, שהם ניגשו וחתמו על הסכם מחודש, שכולל את כל סעיפי הסכם הגירושין, ובין היתר התחייבות חדשה בסכום נמוך יותר. הם עשו זאת מן הסתם משום שהבינו שהסכם זה יכנס לתוקף, ובכך יחליף את ההסכם הראשון.

והרי להחיל הסכם חדש – ברור שאינם יכולים ללא מתן אישור של ביה"ד, ומעשה מחילה לא היה כאן, כאמור. לכל היותר ניתן היה ללמוד מתוך כך על אומדנא שמחלה לו בינו לבינה, אך היות ונסיבות הענין מעורפלות, ובפרט לאור הלחץ הנפשי שהיתה נתונה בו, קשה להסתמך כאן על אומדנא של מחילה. מה גם, שאף במחילה גמורה יש אולי מקום לסברתו של הרב נהרי, שלא תועיל מחוץ לביה"ד.

לאור זאת, מחמת הסעיף האחרון אני מצטרף לדעתו של ידידי הרב נהרי שליט"א, להשאיר בתקפו את ההסכם הראשון.

הרב יצחק מרוה

קראתי בעיון רב את דברי ידידי היושב עמי בדין הרב יצחק מרוה שליט"א ואתיחס לדברים האחרונים שכתב שבנסיבות שלפנינו אין כאן הלכות מחילה ואנו צריכים להתיחס להסכמים לגופם, ומכאן הוא מסיק שההסכם הראשון בתוקפו והשני שלא קיבל את אישורו של ביה"ד אינו בר תוקף.

ולענ"ד חבירי נותנים למנהג הרווח, שביה"ד מאשר את ההסכם, דין סיטומתא באופן שאין לזוז ממנו, אך נראה לי שאין לראות זאת כהלכה פסוקה.

ופעמים יתכן ויחסר האישור הפורמלי של ביה"ד ואעפ"כ לא נפקפק בתוקפו של ההסכם, כגון צדדים שהגישו הסכם גירושין לתיק ובגלל סיבה זו או אחרת ביה"ד לא כתב להדיא שהוא מאשר את ההסכם. והצדדים התגרשו על דעת ההסכם שהגישו לבית הדין אמנם זה מקרה חריג, אך לי נראה שאף אחד לא יוכל לומר שהסכם זה אינו בר תוקף לפי שהיה ברור לכל שהצדדים התגרשו על דעת הסכם זה, וגם אם אין כאן "פסק דין" ואין כאן קנין סיטומתא, הרי ההתחייבויות שהוגשו לבית הדין הן התחייבויות גמורות ודי לנו שתוקפם מדין שטר.

וזהו בעצם המקרה שלפנינו, בתחילה הצדדים הגישו הסכם מודפס שערכו בינם לבין עצמם, והוא לקה בחסר וישבו הדיינים ותיקנו בכתב ידם באופן שהכתוב בכתב יד היה רב מהמודפס, ועל כן ביה"ד נהג נכון שמצד אחד אישר את ההסכם, ומאידך פנה לצדדים להדפיסו מחדש.

בשלב הבא הצדדים ישבו בינם לבין עצמם והגיעו לסיכום שונה ועל אף שהוא נעשה תחת לחץ, הרי שישבו וחתמו בפני הרב והוא אישר את חתימתם כך שהיתה להם גמירות דעת על ההסכם השני, והוא הוגש לבית הדין, נכון הדבר שנפלה טעות שלנו שלא ראינו את השינוי, ואין ספק שאם היינו רואים את השינוי בזמן, לא היינו משאירים שני הסכמים הסותרים זה את זה, ובמקרים כאלו קורה אחד מן השניים, או שהצדדים מאשרים את השינוי, ואזי ביה"ד מבטל הסכם קמא, ומאשר במקומו הסכם בתרא, או שהאשה אומרת שאין דעתה נוחה מהשינוי, ואזי נושאים ונותנים ביניהם, וביה"ד פעמים מדבר על לבו של הבעל לא להפחית מהסכמתו הראשונה, ובפרט כאשר דמי המזונות נמוכים יחסית כפי שמדובר בנידון שלפנינו ( ובנקודה זו איני מסכים עם הרב מרוה, לפי שכאן מדובר בשני ילדים).

והנה ברור לכל שבנידון דידן לא נהגנו כמקובל בגלל שלא שמנו לב לשינוי וכאן נשאלת השאלה האם אנו דבקים לצד הפורמלי שההסכם הראשון אושר והשינוי לא אושר.

ולדעתי מצד בעלי הדין, הבעל והאשה , ברור להם שהם שינו את ההסכם והכינו אותו באופן ברור המצביע על גמירות דעת שהרי חתמו עליו בפני רב העיר (דבר שהוא מאד לא שגרתי) והכניסו אותו לבית הדין באופן גלוי עוד לפני הגירושין.

(קרוב לודאי שההסכם הוכנס לתיק על ידי הבעל) ואם הבעל היה יודע שההסכם החדש זקוק לאישור רשמי של בית הדין הוא היה דורש זאת עוד לפני הגירושין ואין לי ספק שהאשה ידעה שההסכם החדש אינו הסכם למגירה, אלא יוגש לבית הדין בריש גלי, ולכן היה ברור לה שאדעתא דהכי התגרשה.

ולכן איני רואה ריעותא בכך שההסכם לא עבר כראוי את עינו הבוחנת של ביה"ד, ודי לנו שהצדדים ידעו בבירור שהם מתגרשים על דעת ההסכם השני.

ואם ישאל השואל, הרי ההסכם הראשון קיבל תוקף של פסק דין וכיצד הוא מתבטל, הרי כבר כתבתי שהסכמי גירושין הם בתוקף לפני הגירושין כל עוד הצדדים לא חזרו בהם, ומעשית בכל יום שאנו לא מבטלים פורמלית הסכמים, ודי בהודעת הצדדים שחזרו בהם, שאין יותר תוקף להסכם, ואף כאן, העובדה שהכניסו לתיק את ההסכם השני עוד לפני הגירושין הרי שיש כאן הודעה ברורה לבית הדין שהם שינו את ההסכם הראשון ודי בכך.

והעובדה שבית הדין לא התיחס לכך, ובנידון שלנו אפילו לא שם לב לכך, אין בה כדי לגרוע מכוחם של הצדדים לחזור בהם מהסכם אפילו שהראשון כבר קיבל תוקף של פסק דין.

וזאת בעצם הנקודה בה הנידון שלפנינו שונה מפסק הדין בפד"ר יט' של הרב בצרי שליט"א שבו הנספח לא נכנס כלל לתיק ביה"ד לפני הגירושין.

סוף דבר אני נוטה לקבל את האבחנה של ידידי הרב יצחק מרוה שליט"א שאין כאן שאלה של מחילה, אלא השאלה העומדת למבחן האם ההסכם השני הוא חזרה מהראשון. ולענ"ד זאת חזרה ברורה ומפורשת מתוך גמירות דעת. ואדעתא דהכי הם התגרשו ולכן ההסכם השני הוא ההסכם המחייב.

הרב ישראל שחור

עיינתי היטיב בדברי ידידי וריעי אב"ד הרה"ג ישראל שחור שליט"א מה שהעלה להשיג על דברינו.

נעמוד על שתי נקודות מרכזיות השנויות במחלוקת.

לדעת מעכ"ת יש להסכם הגרושין החדש (המוקלד) ערך הלכתי של שטר ואולי אף מועיל מדין סיטומתא כיון שנחתם בפני כבוד רבה של נהריה. מה עוד שנחתם קודם הגירושין ואם כן אדעתא דהכי נתגרשו.

מעכ"ת מוסיף וכותב שהדברים מוסכמים ומקובלים בבתי הדין ומעשים בכל יום שכל הסכם גרושין למרות שקיבל תוקף של פס"ד אינו סופי כל עוד הצדדים לא התגרשו כך שההסכמה מותנית בכך שלא יחזרו בהם ולא ישנו את ההסכם. ואף כאן הצדדים שינו דעתם וההסכם החדש אינו חספא בעלמא ויש לו תוקף של שטר וייתכן אף תוקף של סיטומתא ולכן הוא המכריע ע"כ תורף השגתו.

והנה המעיין בדברינו יראה שהתייחסותי היתה לתוקפו ההלכתי של הסכם הגירושין המקורי אשר קיבל תוקף של פס"ד ובאשר להסכם החדש לא התייחסתי ישירות מאחר והדבר היה פשוט בעיני שיש לו ערך של שטר בלבד וכמבואר בפדרי"ם שהובאו בדברינו.

אולם מוצא אני חובה להבהיר ולחדד את השוני שיש בין שני ההסכמים הנדונים והוא שאין חולק על כך שלהסכם הגירושין המקורי ישנו תוקף א. מדין שטר ב. מדין סיטומתא ג. מדין פסק דין מאחר וקיבל תוקף של פסק דין וכמבואר בדברינו היטיב. בביסוס הדברים הללו ממקורות הלכתיים.

ומנגד הסכם הגירושין החדש המונח בפנינו שאמנם יש לו תוקף של שטר אולם אין לו תוקף של פסק דין וגם לא מדין סיטומתא לדעתי, וזאת מהסיבה שסיטומתא נקבע בהתאם לכללים הנהוגים באותו מקום והדבר ברור ופשוט בימינו שהסכמי גירושין אינם מקבלים אישור מרבני ערים או שכונות אלא מקבלים אישור ביה"ד או ביהמ"ש והמציאות היום יומית מוכיחה שכמעט ולא נתקלים בבתי הדין בהסכמי גירושין המקבלים רק אישור מרבני ערים או שכונות. והעובדא שבני הזוג בקשו את אישורו של ביה"ד להסכם המקורי למרות שנחתם בפני רבה של נהריה, מוכיחה בעליל שידעו שאין כל תוקף להסכם שאינו מאושר בביה"ד.

אשר על כן המציאות הטופחת על פנינו היא הקובעת שכל עוד לא קיבל ההסכם תוקף של פס"ד אין להסכם תוקף משפטי והלכתי כלל, וממילא יש לו חסרון בגמירת דעת וכאשר מקבל ההסכם תוקף של פס"ד. תוקפו חזק ביותר גם מדין סיטומתא וכמו שביארנו בהרחבה וביססנו את הדברים היטיב שזו גם הדיעה הרווחת בבתי הדין כפי שבאה לידי ביטויה בפדרי"ם הרבים שציינו.

המסקנא המתבקשת מכך, שהסכם הגירושין החדש למרות שנחתם בפני רבה של נהריה לוקה בשניים ביחס להסכם הגירושין המקורי.
א. אין לו תוקף מדין סיטומתא.
ב. אין לו תוקף של פס"ד.

וכאשר מונחים בפנינו שני הסכמים אשר נמצא בהם שינויים להסכם, האחד יש תוקף של פס"ד וסיטומתא, ולשני אין תוקף של פס"ד.

לענ"ד הדבר פשוט וברור שעל ביה"ד להעדיף את ההסכם שאושר בפניו וניתן לו תוקף של פס"ד, ודינו של ההסכם האחר להידחות מפניו.

כמו כן איני מוצא פגם הלכתי בתוקפו של ההסכם המקורי, בכך שההסכם החדש נחתם אחריו טרם מתן הגט.

מסכים אני עם ידידי שכל עוד הצדדים לא התגרשו, רשאים הם לחזור בהם ולערוך שינויים בהסכם עליו חתמו. ברם, השינויים הללו זקוקים לאישור מחדש של ביה"ד אשר אישר את ההסכם הקודם, ומחובתו של ביה"ד לבדוק היטיב את השינויים שנערכו האם נעשו בלב שלם ואינם פוגעים בזכויות אחד הצדדים וכן אם אינו בא על גבם של הילדים המשותפים. שמירת האינטרסים החיוניים והאיזון העדין בין כל הגורמים הנוגעים בפרטי ההסכם היא כורח המציאות בימינו בה כל צד בשעת מריבה וכעס עלול לפגוע בזכויות מי מהצדדים המעורב בהסכם.

ואכן זה הנוהג הנפוץ בימינו כאשר בני זוג מגיעים להסכמה לשינוי הסכם הרי שהם מביאים אותו לאישור ביה"ד, ולא קובעים זאת על דעת עצמם וכ"ש שאינם מכניסים בדלת האחורית לביה"ד וכמו במקרה דנן, והדבר מוכיח חוסר גמירות דעת כאשר משנים מהמנהג המקובל.

אשר על כן, לדעתי מוטלת חובה על בתי הדין בימינו לעמוד על המשמר ולחזק מוסכמה חברתית זו ולא לתת יד לפרוץ אותה.

מכיון שעלולים להיות מצבים בו הסכמי גירושין אשר קיבלו תוקף של פס"ד ייהפכו לחספא בעלמא בהסכמת הצדדים ללא אישור ביה"ד.

ובאשר לטענת גמירות דעת שישנה בהסכם החדש אשר העלה ידידי, מאחד ולדבריו ההסכם נחתם בנוכחות רבה של נהריה.

אינני יכול להסכים עם כבודו מאחר וכבר הבהרנו שהנוהג הנפוץ כיום שאין מבצעים שום שינוי בהסכם מבלי לקבל אישור ביה"ד.

וכל הסכם או שינוי בהסכם שנחתם מחוץ לכותלי ביה"ד עלול למצוא עצמו כחרס הנשבר כאשר אחד הצדדים יחליט שאינו מתאים לו.

ופועל היוצא מכך שאין גמירות דעת מוחלטת אלא להסכם או שינוי אשר הובא לאישור של ביה"ד וזו גם עמדת המוסדות הרשמיים של המדינה שאינה מקבלת לביצוע שום הסכם גירושין או שינוי בהסכם שלא קיבל תוקף של פס"ד.

ולענ"ד חמור דינו של שינוי הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פס"ד מהסכם גירושין שנחתם ללא אישור ביה"ד .

וזאת משום שכל הסכם שנחתם בפני ביה"ד ביה"ד טורח לתהות על קנקנו ולבחון אותו אם הוא עומד בתנאים סבירים.

וכאשר עושים בו שינוי ללא ידיעת ביה"ד אפשר והוא פוגע בזכויות אחד הצדדים ויש לדחותו בשתי ידיים.

נמצא איפוא, שטענת ידידי לחסרונו של ההסכם המקורי (למרות שאושר בביה"ד) בגלל שההסכם החדש נחתם בפני רבה של נהריה קודם הגירושין וע"כ נעשה בגמירות דעת, אינה מקובלת עלי.

וראה עוד (טושו"ע חו"מ סימן ל"ט ס"י ובנו"כ שם) בשבח מעלתו של פסק דין שניתן על פני שטר התחייבות ובדברי הנתיבות ואכמ"ל.

כמו כן אינני רואה שיש לייחס חשיבות מכרעת לשאלה מתי הגישה האשה לביטוח לאומי את ההסכם המקורי כדי לבצעו.

מאחר ומהעיון בחומר שבתיק עולה הבירור כי האשה מעולם לא פנתה לביטוח לאומי עם ההסכם החדש ואח"כ חזרה בה וביקשה לבצע את התשלום ע"פ ההסכם המקורי, לו יצוייר והיה כן, יש מקום לטענה זו שהעלה ידידי וריעי שישנה הוכחה לגמירות דעת של האשה בחתימתה על ההסכם החדש למחילה גמורה על השלוש מאות ש”ח לחודש.

אולם לא כן הם פני הדברים אלא כפי הנראה הנתבעת ניסתה לגבות מהתובע מזונות בגובה הסכם עליו הוסכם בהסכם המקורי.

התובע לא נענה לבקשתה ואז פנתה לביטוח הלאומי להפעיל את ההסכם המקורי וכפי שציין זאת התובע בכתב התביעה.

ומעשים בכל יום שאין אשה פונה ישירות לביטוח לאומי לגבות מזונות ילדים כאשר בהסכם הגירושין לא צויין זאת במפורש.

אשר על כן לענ"ד אין לייחס חשיבות מכרעת מתי הפעילה האשה את יישומו של ההסכם בביטוח לאומי.

ויש לביה"ד לראות את המצב לאשורו בו הנתבעת טוענת בכל תוקף שחתימתה נעשתה תחת לחץ נפשי ולא מתוך גמירות דעת כלל.

טענה זו שוללת מכל וכל את דעתו של ידידי שחתימתה נעשתה בגמירות דעת.

ומכאן תשובה למה שהעיר ידידי בנוגע לשאלה האם מחילת האשה תקפה מדין סיטומתא מדברי הרמב"ם שהבאתי וכדלהלן.

תמים דיעה אני עמו באשר להבנת דברי הרמב"ם שכתב שכתב שקנין זה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל כלום אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק וכמהתל, שכוונתו שיש צורך בגמירות דעת מוחלטת למחילה כאשר נעשית בלי קנין במקום שנהגו לעשות קניין.

אולם חלוק אני עליו באשר להתייחסות ההלכתית שיש לתת לחתימת הנתבעת בפני רבה של נהריה כאשר לא ברור לי כלל אם בני הזוג הודיעו לו מהשינוי שנערך ביניהם בסכום מזונות הילדים.

וממילא אין ערך של מחילה גמורה לחתימתה בפניו באופן זה שהיא עומדת בפנינו וטוענת שחתימתה נעשתה תחת לחץ.

דבריה שנאמרו בהתרגשות רבה הותירו רושם עז בפני ביה"ד שאכן כך הם פני הדברים.

העובדה שהפעילה את ההסכם המקורי בביטוח הלאומי מוכיחה שידעה בעת חתימתה על ההסכם החדש שיש לה אפשרות להפעיל את ההסכם המקורי, לכן אינני רואה שיש כאן גמירות דעת למחילה זו כל עוד לא אושר בפני ביה"ד.

וראה היטיב במה שציינתי לקהילות יעקב (סנהדרין סימן ה') ביאור נפלא בגדרי מחילה, והעולה משם שאין לראות בחתימת האשה במקרה דנן מחילה העונה על גדרי מחילה המעוגנים בהלכה ע"פ חז"ל.

זאת ועוד הארכנו בדברינו לערער על תוקפה ההלכתי של מחילה זו מכמה כיוונים הלכתיים.
א. מחילה הבאה מתוך מריבה אין לה ערך ראה שם הטעם.
ב. מחילה באונס שאין בה גמירות דעת.
ג. יש לראות מחילה זו במסגרת מחילה הבאה מתוך פשרה המצריכה קניין כמבואר בפוסקים מה שלא היה בנדוננו.
ד. אין לאם זכות למחול על התחייבות אישית של האב למזונות הילדים.

ועתה לנקודה השניה שהעלה ידידי להשיג על דברי במה שהעליתי מדברי הפוסקים שאין האשה יכולה למחול על מזונות הילדים וכת"ר יצא לחלק בין אם נכתב בהסכם גירושין שהאב מתחייב לשלם מזונות לילדים הרי שההתחייבות היא ישירות לילדים.

משא"כ כאשר בהסכם נכתב שהאב מתחייב לשלם לאשה מזונות בעבור הילדים (וכמו בנדוננו) הרי שזו התחייבות ישירה לאם והיא מותנית בכך שהאם דואגת לצרכי הילד בכסף הזה.

והנפק"מ שיצא לו מחילוק זה שהבן לאחר גיל מצוות אינו יכול למחול על מזונות גבוהים שנקבעו בהסכם אם ברצונו להתחשב באב כשאין לו מהיכן לשלם.

וכן לא יישמעו טענות מהאב שמשלם מזונות גבוהים והאם אוכלת ומתלבשת מהמזונות הללו.

והנה מע"כ ידידי וריעי לאחר המחילה לא זכיתי להבין דבריו.

א. וכי בהסכם גירושין המנוסח בלשון כזו או אחרת מודעים הצדדים לשינויי הלשון הללו? הדבר פשוט לי שלא, ואם כן איזה ערך יש להסכם המנוסח בלשון כזו או אחרת, ובמיוחד לאור הנפקותות ההלכתיות שכבוד מעלתו רוצה להסיק מהשינויים הללו.
ב. התייחסותי לתפקידה של האם במסגרת הסכם גירושין בימינו התבססה על הפדרי"ם הרבים שציינתי (אך לחלק מהם) בבואם להכריע בנושאים הללו ושם לא נמצא שום זכר לחילוק שרוצה מע"כ לחלק, דבריו המאלפים של הגר"א גולדשמיט שהבאתי מדברים בעד עצמם ולא מצאתי בדברי ידידי שום אסמכתא הלכתית לדחות את דבריהם.

ומה שכתב שמעשים בכל יום שהאם מתחייבת במצבו של האב ולא גובה את כל המזונות שהוא התחייב בהם ומעולם לא שמענו שהמחילה לא תקפה. לא זכיתי להבין כוונתו כלל.

אם כוונתו למחילת האם על מזונות הילדים בבואה לעגן זאת בהסכם הגירושין, הרי זו זכותה של האם לקחת לעצמה חלק בהתחייבות האב למזונות הילדים המשותפים וכמו שרואים ברבים מן הפדרי"ם שצויינו, לא כן הנדון שלפנינו שלא התחייבה כלל.

ואם כוונתו למחילת האב אחר עריכת ההסכם.

זו זכותה, כל עוד יכולה היא להתמודד עם המטלה הזו, אולם אין זה גורע מזכותה לתבוע בביה"ד את האב לעמוד בהתחייבותו ע"פ ההסכם שאושר בביה"ד ואין מקום בהלכה לראות זאת כמחילה אבסולוטית שאין ממנה דרך חזרה.

אדרבא דינם של מזונות הילדים להיות עשויים להשתנות בהתאם לשינוי הנסיבות.

סוף דבר הנני מסכים עם מעכ"ת שיש לקיים דיון ממצה ביכולתם הפיננסית של בני הזוג לפרנס את שני ילדיהם הקטנים, וזאת מן הנימוקים שהעליתי שאפשר ויש לאם זכות לוותר ולמחול על חלקה בטיפול הילדים כאשר בסכום המזונות אפשר ונכלל חלקה בטיפול הילדים.

אולם חלוק אני עליו במסקנתו שיש לקבל עקרונית את תביעתו של התובע לכפות על הנתבעת לקיים את ההסכם החדש שעל פיו יש לגבות מהנתבעת את הפרשי המזונות אשר חוייב בהם ע"י הביטוח לאומי.

לדעתי, יש לדחות תביעה זו על הסף לאור הנימוקים הרבים שכתבתי כאשר כל נימוק ונימוק מבוסס ועומד בפני עצמו, וכ"ש כאשר הם עומדים במכלול השיקולים של ביה"ד.

זאת ועוד, לו תהא מחילה זו מוטלת בספק הרי כבר העלינו בדברינו שאין אומרים יד בעל השטר על התחתונה מאחר והתובע בחזקת חיוב מכח הסכם הגירושין אשר קיבל תוקף של פס"ד וכפי שציינו לפדרי"ם שהתייחסו גם לשאלה זו באריכות עיי"ש היטיב.

אסיים בלשון הפד"ר שציטטנו (כרך ט') "הסכם בכתב שנערך בין בני זוג ולאור בקשתם אושר בביה"ד וקיבל תוקף של פס"ד וההסכם כולל התחייבות בלתי קצובה או סוג התחייבות השנויה במחלוקת, ואחד מהצדדים משתמט מהתחייבות תוך טענת קים לי, ביה"ד לא ישמע טענה זו מכיון שביה"ד גמר מלאכתו עם מתן אישור ההסכם כבקשת הצדדים וכל צד יוכל להשתמש בדרכים המקובלות לביצוע ההסכם, וביה"ד לא יזדקק לעכב את ביצועו".

לחיזוק הדברים נצטט קטע נוסף מפד"ר (כרך י'): "עיקרון המנחה את ביה"ד המאשר הסכם ונותן לו תוקף של פס"ד, עליו גם החובה לשמור על קיומו". עיקרון זה הנחה גם אותי במתן פסק דין זה, ודבר שפתיים אך למותר.

הרב מימון נהרי

לאחר העיון, מחליט בית הדין שההסכם המקורי הוא התקף, ועל כן סכום המזונות בעבור שני הילדים הוא בסך 1,500 ש”ח לחודש.

פסק דין זה ברוב דעות.


ניתן ביום י"ב תמוז תשס"ד (01/07/2004)

הרב ישראל שחור - דיין, יו"ר         הרב מימון נהרי - דיין         הרב יצחק מרוה - דיין