b>נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – אשה שהפילה שלוש פעמים – נאמנות רופא – נאמנות פרוטוקול או כרטיסיית חולה שנרשמה בבית חולים – שהה עשר שנים ולא ילדה בחו"ל – הפילה בחו"ל – גדרי נאמנות אשה בטענת חוסר כוח־גברא – מזונות לאשה שהוחזקה בנפלים

בני זוג נשואים למעלה מעשרים וחמש שנים ואין להם ילדים. הבעל תובע גירושין בטענה שהפילה שלוש פעמים, שכבר עברו עשר שנים ולא ילדה, וכן שאין עוד סיכוי שתלד עקב גילה ומאחר שאין לה 'סדר נשים'. האשה מכחישה שהפילה שלוש פעמים. ביחס לשתי ההפלות שבהן מודה, היא טוענת שהיו אלה בגין אלימות הבעל. היא טוענת שהיא צעירה בשלוש שנים מן הגיל הרשום בדרכונה, וכי יש לה 'דרך נשים'. כמו כן טוענת האשה שזה כשמונה שנים שיש לבעל הפרעות בכוח־גברא ועל כן אינו כשיר להוליד ורק תואנה הוא מבקש להיפטר ממנה.

מסקנות
א. נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, אך הלך בסחורה בתוך עשר השנים, או שהיה הבעל חולה, או שהייתה היא חולה אין עולים להם אותו זמן מהמניין.

ב. (1) רופא המוסר פרטים לבית הדין מתוך כרטיסיית חולה אך אינו נזכר בעצמו בפרטים אלו, אינו נאמן בתור עד.

(2) לאור דברי החתם סופר שאין לחוש לזיוף של פנקס הקהל שנרשם ע"י נאמן הקהילה, ונאמן בכל מה שכתוב בו אפילו נגד יתומים, יש לדון שלכאורה הוא הדין בפרוטוקול או כרטיסיה של חולה בבית חולים רשמי שנרשם ע"י רופא לצורך ריפוי המחלה, ויכול הוא לשמש הוכחה לדברים שנאמרו בו.

(3) אכן יש צורך לברר שזו הכרטיסיה של החולה ולא הוסיפו בה דברים ולא גרעו ממנה, ולשם כך מועילה עדותו של הרופא.

ג. (1) לדעת הרמב"ן והרשב"א, אשה שעברו עשר שנים ולא ילדה או שהוחזק קול בבי"ד שהפילה שלוש פעמים, והבעל בא בטענה להפקיע את עצמו מדין זה, בזה שהוא טוען שהפילה בתוך עשר, או שהפילה פעמיים, נגד הקול שהוחזק בבי"ד שהפילה שלוש, אין האשה נאמנת להכחיש את הבעל ולהעמיד את עצמה בחזקתה – לדעה אחת, שמא עיניה נתנה באחר; ולדעה אחרת, מה שהיא נאמנת הוא משום שיש חזקה דאם איתא לא מחזקה נפשה בעקרתה או נפשה בניפלי לא מחזקה, אבל אילולא חזקה זו לא היתה נאמנת.

(2) אם כן, הוא הדין לאחר תקנת רגמ"ה קיים אותו החשש אצל הבעל שמא נתן הוא עיניו באחרת, ולפי"ז לכאורה אין לבעל נאמנות להכחישה ולומר שהיו הפלות רגילות, אע"ג שזה מחזק את עצם העובדה שהאשה עומדת בחזקה זו.

ד. בנדון דידן אילו לא היה בפנינו רק זה שהוחזקה אשה זו בנפלים, והנתבעת היתה תולה אותן בגורמים שונים, אז היה מקום לומר שאין להאמין את הבעל, שמא עיניו נתן באחרת, אבל בנ"ד נוסף על החזקה יש גם להסיק לכאורה מהכרטיסיות של הנתבעת שבבתי־החולים סתירת טענת האשה, כי אילו היו גורמים כאלה ודאי היתה מוסרת עליהם בזמנם והיו רושמים אותם, ובכה"ג אין לנו לחייב את הבעל להביא הוכחות נוספות לדבריו.

ה. היו לו בנים ומתו מונה משעה שמתו, ואם כן גם בנדון דידן שהיה ילד ומת ואחרי זה הפילה שלוש פעמים יש לחייבה לקבל גט.

ו. בדין שהה עשר שנים ולא ילדה בחו"ל, יש מן האחרונים שחששו לכפות את האשה לקבל גט, מפני שחששו לדעת קצה הפוסקים הסוברים שאין דין זה נוהג בחו"ל ותלינן מניעת ההולדה בעוון דירת חו"ל.

ז. הפילה שלוש פעמים אין צריך להמתין עשר שנים, דכיוון שהוחזקה אצלו בנפלים שמא לא זכה ליבנות הימנה ומותרת לינשא לאחר דאין תולין בה אלא בעונש הבעל.

ח. שונה דין הפילה שלוש פעמים מדין שהה עשר שנים לעניין ישיבת חו"ל שאינה מן המנין, מאחר שהגם שאנו מניחים גם בהפילה שלוש פעמים שהסיבה היא מפני שהבעל לא זכה להבנות ממנה, ולא משום דיש ריעותא בגופה, אבל אחרי שאשה זו הוחזקה בזה והפילה שלוש פעמים נהי דהוא הוא הגורם לזה, מ"מ אין לנו שישיבת ארץ ישראל יפקיענה מחזקה זו וישתנה מצבה לטובה, ואין שום הבדל בהפילה ג"פ בין חו"ל לארץ. לאור זאת יש לצרף הפלה שאירעה בחו"ל לעניין דין הוחזקה בנפלים.

ט. לדעת אחרונים, אשה שהגיע לפרק שרוב נשים אינן יולדות, אין צורך להמתין עד עשר שנים.

י. יש לדון שנאמנות האשה לעניין טענת חוסר כוח־גברא מטעם אין אשה מעיזה פניה בפני בעל שייכת רק כשבאה להפקיע את עצמה בטענה זו מבעלה, אבל במקום שאין האשה מעונינת בגט, והיא טוענת את זה בכדי להמשיך בקשר הנישואין, יתכן שאינה נאמנת.

יא. אין לחייב בעל במזונות אשה שהוחזקה בנפלים, כדעת הנודע ביהודה שהבעל יכול למנוע מזונות בשהה עשר שנים ולא ילדה או אפילו בלא שהה עשר שנים אלא שהיא קרובה לימי הזקנה, והאשה מסרבת לקבל גט.



פסק דין
הצדדים הם זוג נשואים זה לצד זה למעלה מעשרים וחמש שנים. ילדים אין להם. התיק שבפנינו נפתח ע"י תביעת הבעל (להלן תובע) לגירושין. בהמשך הדיון הגישה האשה (להלן נתבעת) תביעה למזונות על סך 200 ל"י לחודש.

נימוקי הבעל לחייב את הנתבעת לקבל גט בנויים על שלשה יסודות, כפי אשר פרט אותם בכתב התביעה, ואלה הם:

א. הנתבעת הפילה כבר שלש פעמים, הפלה ראשונה היתה בברלין, השניה בירושלים בביה"ח ואלך, והשלישית בשנת 1943 בחיפה, והדין הוא באה"ע סי' קנ"ד סעיף י"ב: "הפילה וחזרה והפילה שלש פעמים הוחזקה לנפלים ויוציא ויתן כתובה".

ב. המקרה האחרון שהפילה קרה, כאמור לעיל, בשנת 1943, ז"א לפני שתים עשרה שנה, ולכן יש לחייבה לקבל גט גם מדין "שהה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה" (שם באה"ע).

ג. הנתבעת היא בת 51 שנה, ואין לה סדר נשים, כך שאין לו עוד כל תקוה להבנות ממנה.

הנתבעת ע"י ב"כ מכחשת טענותיו של התובע אחת אחת, לא נכון שהפילה שלש פעמים. המקרה הראשון בברלין לא היתה הפלה רגילה, רק הפסקת הריון שהתובע דרש ממנה לעשות הפלה מלאכותית. גם שתי הפלות שבאו אחרי כן, התובע היה הגורם לזה, כי הם באו כתוצאה מהכאות ובעיטות שקבלה ממנו. הכחישה גם טענתו שאין לה דרך נשים, אמנם לפי מה שהיא רשומה בפספורט שלה היא בת 51, אבל למעשה היא צעירה בשלש שנים. נוסף על זה היא טוענת טענה כללית, כוללת גם תשובה על הטענה השניה של התובע, כי זה בערך כשמונה שנים שהיו לתובע הפרעות בחיי אישות, אם כי היו מקרים שהצליח, אבל ברוב המקרים לא היה לו כוח־גברא, ואם־כן אפוא התובע הוא שאיננו מוכשר להוליד, ורק תואנה הוא מבקש להפטר ממנה.

הנה זה ברור כי טענתו השניה של התובע שהוא בא מדין "שהה עשר שנים ולא ילדה" אין לה על מה להשען, גם אם לא נקבל את דברי הנתבעת האומרת שבשמונת השנים האחרונות היו לתובע הפרעות בחיי אישות, ונדון לפי הדברים שהשמיע לפנינו התובע המכחיש את דבריה, הרי עוד לא הגיע הזמן של שהה עשר שנים ולא ילדה, כי כך הם דבריו: "קרוב לשנתיים שלא חייתי אתה חיי אישות, כי היא לא היתה כאן, גם לפני זה היתה עוזבת את הבית לחודשים והיתה מופיעה רק לבקש כסף, אחרי שהפילה בפעם האחרונה בחיפה בשנת 1943 אז היא שכבה אצל הוריה בקרית ביאליק שלשה חודשים, והיתה לה הפלה קשה והרופא אמר לה שאסור לה עוד פעם להכנס להריון, אני חייתי אתה – בהפסקות גדולות אח"כ – חיי אישות. הפסקה אחת היתה שנה וחצי, זה היה בשנת 1951, היתה עוד פעם הפסקה של חצי שנה. חוץ מזה היו הפסקות של הרבה חודשים. 3–4 חודשים היו המינימום שהיו הפסקות".

ובנשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, כתב בשו"ע (אבן העזר קנד, יא): "הלך בסחורה בתוך י' שנים, או שהיה הבעל חולה, או שהיתה היא חולה... אין עולים להם אותו זמן מהמנין". ובכן בנ"ד אין מקום לחייב את הנתבעת לקבל גט מחמת טענה זו.

אשר לשארי הטענות של התובע, שמע ביה"ד את ד"ר רוזנברג, רופא נשים, שטפל בהנתבעת כל הזמן. הוא אישר שבשנת 1941 הפילה הנתבעת בביה"ח ואלך. בכרטיסיה שלה לא רשום שום דבר על סיבת ההפלה. הוא בטוח בזה שהאשה לא מסרה לו בזמנו על הכאות וכו', כי אחרת היה רושם בכרטיסיה, רשום רק כי לפני הפלה זו (כלומר של שנת 1941) היתה לה לידה אחת והפלה אחת, גם על סיבת הפלה ראשונה לא כתוב שום דבר.

הוא הוסיף, כי לפי המדע הרפואי עד חודש רביעי לא יכולה מכה להשפיע על הפלה, אולם התרגזויות כן יכולות להשפיע על זה. הוא הכחיש בכל תוקף את דברי הנתבעת שהפלה שהיתה לה בברלין בביה"ח ד"ר שלזינגר היתה הפסקה מלאכותית לפי דרישת הבעל, אף פעם לא עשו בביה"ח הנ"ל דבר כזה, ברור הדבר שעשו את זאת עפ"י סיבה רפואית.

נתקבל מכתב מביה"ח רוטשילד, חיפה, בו נאמר כי הגב' [פלונית] שכבה בביה"ח מיום 27 בינואר 1943 עד 29 בינואר 1943 בגלל הפלה בחודש השלישי להריונה, מהנתונים שבידינו אין אפשרות לברר את סיבות ההפלה.

והנה לצורך הדיון אשר לפנינו, מקודם יש לקבוע מהו תקפה של כרטיסיה שבבית חולים ומהי מידת הנאמנות וההוכחה שיש ליחס לאלה הדברים הרשומים בה, כי זה פשוט שאין לקבל את ד"ר רוזנברג בתור עד על הפרטים שמסר לפנינו, שהרי איננו זוכר מאומה מפרטי הנתבעת. הוא רק קורא מתוך הכתב, והלכה ברורה היא בחו"מ (סי' כ"ח סעיף י"ג): "כותב אדם עדותו ומעיד עליה כמה שנים והוא שנזכר ע"י הכתב". אולם נראה שיש לדון עפ"י מה שכתב הח"ס ח"ו סי' נ"ד בנדונו, בפנקס הקהל שנרשם ע"י נאמן הקהלה, שאין לחוש לזיוף ונאמן בכל מה שכתוב בו אפילו נגד יתומים, ולא גרע מספר פרטיכל של ערכאות שאפילו נער של הערכי מחזיקינן אימת רבו עליו, ולא דמי לפנקסו של חנוני דאע"ג דיכול לטעון טענת ברי על פנקסו להשביע, אבל לא להוציא ממון... אינו חזקה אלימתא דחנוני כותב בידו א' ומוחק בידו א', אבל משא"כ בפנקס הקהל וכו', ע"ש.

ויש להניח לכאורה דהוא־הדין בפרטיכל של חולה בבי"ח רשמי הנרשם ע"י רופא המעונין לדעת את הפרטים לצורך ריפוי המחלה ורושם הכול בדיוק נמרץ, שזה יכול לשמש כהוכחה למה שנאמר בו, ועכ"פ זה נראה פשוט שיש לדון בזה כהוחזקה לכך, אלא שע"ז גופא צריך בירור שאמנם זוהי כרטיסיה של החולה ולא הוסיפו בה דברים, ולא גרעו ממנה, אבל בזה שפיר מועילה עדותו של הרופא שזאת היא כרטיסיה של הנתבעת, וכי לא חלו בה ידים.

לפי זה יוצא שאשה זו הוחזקה שהפילה שלש פעמים, ולא מפיה אנו חיין, אלא שהנתבעת באה בטענה להפקיע את עצמה מחזקה זו בטענותיה השונות שהיו חיצוניים להפלותיה. ולכאורה היה נראה שבזה על האשה להביא ראיה ולהוכיח את אמיתות דבריה, ואין צורך להתובע להוכיח את סתירת טענות הנתבעת בזה.

אמנם מהרמב"ן והרשב"א (יבמות דף ס"ה ע"ב) לא משמע הכי, שכתבו על הגמרא:

"הוא אמר אפלת בגו עשר, והיא אמרה לא אפלית, א"ר אמי: אף בזו ־ היא נאמנת, דאם איתא דהפילה, נפשה בעקרתה לא מחזקה. הפילה, וחזרה והפילה, וחזרה והפילה ־ הוחזקה לנפלים. הוא אמר אפילה תרי, והיא אמרה תלת, אמר רבי יצחק בן אלעזר: עובדא הוה בי מדרשא, ואמרו: היא מהימנא, דאם איתא דלא אפלה, נפשה בניפלי לא מחזקה."

וכתבו ע"ז הראשונים הנ"ל:

"י"מ כגון שתבעוהו ב"ד לגרש מפני שראו ששהה עמה עשר שנים, וכן הוא אומר אפילה תרי וכו', כגון שהוחזק קול בב"ד שהפילה שלש ובאו לכופו להוציא והיא אינה תובעת גירושין בזו אמרו נאמנת, אבל תובעת היא גירושין מעצמה אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר" (חידושי הרמב"ן, שם).

"... ואיכא מאן דמפרש דבתובעת להתגרש נמי הוא הדין והוא הטעם שאם אתה חושש לכך אפילו כשב"ד באין לכופו לגרש יש לך לחוש שהרי ב"ד מאמינים אותו אלא שהיא מכחישתו א"כ הכל תלוי בטענתה ויש לך לחוש שמא עיניה נתנה באחר אלא דלא חיישינן להכי מהאי טעמא דאתמר בגמ' דאם איתא לא מחזקא נפשה בעקרתא ולא מחזקא נפשה בנפלי" (חידושי הרשב"א, שם).

מבואר מדבריהם, שאפילו בעברו עשר שנים ולא ילדה, או שהוחזק קול בבי"ד שהפילה שלש פעמים, והבעל בא בטענה להפקיע את עצמו מדין זה, בזה שהוא טוען שהפילה בגו עשר, או שהפילה תרי זימני, נגד הקול שהוחזק בבי"ד שהפילה שלש, אעפי"כ אין האשה נאמנת להכחיש את הבעל ולהעמיד את עצמה בחזקתה, שמא עיניה נתנה באחר – לדעת הי"מ. גם לדעת ה"איכא מאן דמפרש" מה שהיא נאמנת הוא משום שיש חזקה דאם איתא לא מחזקה נפשה בעקרתה או נפשה בניפלי לא מחזקה, אבל אילולא חזקה זו לא היתה נאמנת.

וא"כ ה"ה לאחר תקנת רגמ"ה קיים אותו החשש אצל הבעל שמא נתן הוא עיניו באחרת, וכמבואר באה"ע (סי' קע"ח) ברמ"א. לפי"ז לכאורה בנ"ד אין לבעל נאמנות להכחישה ולומר שהיו הפלות רגילות, אע"ג שזה מחזק את עצם העובדא שהאשה עומדת בחזקה זו.

אולם אילו לא היה בפנינו רק זה שהוחזקה אשה זו בנפלים, והנתבעת היתה תולה אותן בגורמים שונים, אז היה מקום לומר שאין להאמין את הבעל, שמא עיניו נתן באחרת, אבל בנ"ד נוסף על החזקה יש גם להסיק לכאורה מהכרטיסיות של הנתבעת שבבתי־החולים סתירת טענת האשה, כי אילו היו גורמים כאלה ודאי היתה מוסרת עליהם בזמנם והיו רושמים אותם, ובכה"ג אין לנו לחייב את הבעל להביא הוכחות נוספות לדבריו.

ומכיון שהדין הוא בהיו לו בנים ומתו מונה משעה שמתו כמ"ש בירושלמי (פ' הבע"י), ועי' ביאור הגר"א (אה"ע סי' קנ"ד ס"ק נ"ד), וא"כ גם בנ"ד שהיה ילד ומת ואח"ז הפילה שלש פעמים יש לחייבה לקבל גט.

והנה לכאורה יש לשדות נרגא בהיסוד הזה, כי בדין זה של שהה עשר שנים ולא ילדה בחו"ל יש מן האחרונים שחששו לכפות את האשה לקבל גט, והטעם כתב הנובי"ת אה"ע סי' ק"ב מפני שחששו לדעת קצת הפוסקים הסוברים שאין דין זה נוהג בחו"ל ותלינן מניעת ההולדה בעון דירת חו"ל והעלה לפי"ז הנוב"י בשהה עם אשתו בחו"ל עשר שנים ואח"כ רוצה ללכת לא"י ואשתו אינה רוצה ממ"נ תצא ומותר לישא אחרת ע"ש.

ועי' רמב"ן (יבמות דף ס"ד ע"א) שכתב:

"...שמי ששהה עם אשתו בחוצה לארץ ובא לו לארץ אין ישיבת ח"ל עולה לו מן המנין שמא זכות ארץ ישראל תעמוד לו."

והנה בהפילה שלש פעמים כתב הרא"ש (בסו"פ הבע"י):

"תצא שלא בכתובה... כך הוא מסתבר לי לפרושי דבחזקה זו שהוחזקה להיות מפלת איתרעי גופא שלעולם לא יגמור הריונה... ורש"י ז"ל לא פירש כך וכן רב אלפס ז"ל אלא יוציא ויתן כתובה ואין לו להמתין עד עשר שנים דכיון שהוחזקה אצלו בנפלים שמא לא זכה ליבנות הימנה ומותרת לינשא לאחר דאין תולין בה אלא בעונש הבעל. ודברי אע"פ שדברי טעם הם בטלים הם כנגד דברי רבותינו ז"ל" עכ"ל.

וכן קיי"ל דלא כהרא"ש היינו דיש לה כתובה ומותרת להנשא לאחר דתלינן שהבעל לא זכה להבנות ממנה, ולא משום דאיתרעי גופא.

ולפי"ז לכאורה גם בהוחזקה לנפלים בחו"ל ואח"כ עלה לארץ יצטרך לחכות עד שתתחזק לנפלים בארץ, וא"כ בנ"ד דהפלה ראשונה היתה בחו"ל יש לדון שאינה עולה בחשבון.

אולם אחרי שלא ראינו לאחד מן הראשונים שישוה דין זה שהפילה שלש פעמים לשהה עשר שנים, לענין זה דישיבת חו"ל אינה מן המנין נראה דדינם חלוק בזה, וההבדל הוא, הגם שאנו מניחים גם בהפילה שלש פעמים שהסיבה היא מפני שהבעל לא זכה להבנות ממנה, ולא משום דיש ריעותא בגופה, אבל אחרי שאשה זו הוחזקה בזה והפילה שלש פעמים נהי דהוא הוא הגורם לזה, מ"מ אין לנו שישיבת ארץ ישראל יפקיענה מחזקה זו וישתנה מצבה לטובה, ואין שום הבדל בהפילה ג"פ בין חו"ל לארץ, ויש לפי"ז לצרף גם הפלה ראשונה שקרה להנתבעת בברלין, ולדון את הנתבעת בדין הוחזקה בנפלים.

גם בדבר הגיל של הנתבעת שהיא רשומה בפספורט שלה כבת 51, והיא טוענת שהיא צעירה בשלש שנים, טענה זו כשהיא לעצמה אינה מתקבלת על הדעת, וביחוד כי הכרטיסיה של הנתבעת בביה"ח נרשמה בשנת 1939 שהיא בת 35, אשר זה מראה כי הנכון הוא כפי שהיא רשומה בפספורט.

ועיין באוצה"פ (סי' א', סעי' ו', אות ה') דעת אחרונים דבהגיע לפרק שרוב נשים אינן יולדות א"צ להמתין עד עשר שנים.

בנוגע לטענת האשה שיש לתובע הפרעות בחיי אישות, ובזמן האחרון לא היה לתובע כוח־גברא ברוב המקרים, אין מקום לטענה זו, שהרי גם לפי דבריה היו מקרים שהיה בסדר, א"כ עוד לא נשלל ממנו האפשרות להקים זרע, וגם את זה מכחיש הבעל בכל תוקף, ויש לדון שלא שייך בזה להעדיף את נאמנות האשה עפ"י המבואר באה"ע (סי' קנ"ד סעי' ז'): "אם טוענת אין לו גבורת אנשים... ושואלת גט והוא מכחישה י"א שהיא נאמנת", שזהו מטעם דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה להפקיע את עצמה בטענה זו מבעלה, משא"כ במקום שאין האשה מעונינת בגט, והיא טוענת את זה בכדי להמשיך בקשר הנישואין, יתכן שאינה נאמנת.

[ע' פני יהושע (כתובות קונטרס אחרון סי' ל"ה) מ"ש בשם מהרי"ק (סי' ע"ב) דדוקא היכא שתפקיע עצמה מיד בעלה אמרינן חזקה זו אבל היכא דיתבה תותיה לא, והה"מ חולק ע"ז. וע' ב"ש (סי' ע"ז ס"ק ל"ב וסי' פ"ה סק"ל).

ועיין ב"ש (סי' קנ"ד ס"ק י"א) שכתב לדעת הרמב"ם בשהה עשר שנים והיא טוענת עליו שאיננו יו"כ, ע"ז אמרו ביבמות (דף ס"ד) שמא לא זכה להבנות ממנה, היינו שמא לא זכה שיו"כ ובאשה אחרת יזכה להיות יו"כ, ע"ש.]
ולכן על יסוד האמור לעיל יש לחייב את האשה לקבל ג"פ, וממילא אין מקום לדרישת הנתבעת לחייב את התובע במזונות, וכמ"ש הנוב"י (אה"ע סי' א') ובנובי"ת (אה"ע סי' ק"ב), שהבעל יכול למנוע ממנה מזונות בשהה עשר שנים ולא ילדה, או אפילו בלא שהה עשר שנים אלא שהיא קרובה לימי הזקנה, והאשה מסרבת לקבל גט ע"ש.

לאור כל האמור לעיל אנו פוסקים:

א. על האשה הנתבעת לקבל ג"פ מבעלה.

ב. דוחים את תביעת האשה לחייב את הבעל במזונות.

ג. נותנים זמן לצדדים שלשים יום, בכדי לבוא לידי הסדר בענינים הכספיים שביניהם.

ד. כעבור הזמן הנ"ל והצדדים לא יבואו לידי עמק־השוה בענינים הכספיים, ותוגש תביעה ע"י אחד מן הצדדים, נשוב ונדון בזה.

ה. הוצאות המשפט, כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן ביום ב' בכסלו תשט"ז (17/11/1955).