לפנינו ערעור על פסה"ד של ביה"ד האזורי בתל אביב מיום כ"ח בסיון התשע"ב (18/06/2012) בתיק 357413/3. נעתיק כאן קטעים מפסה"ד:

"בני הזוג נישאו בשנת 2004. הבעל הגיש תביעת גירושין ביום 12.5.08, ולאחר טענות ומענות בבית הדין התגרשו הצדדים כעבור כשנתיים, ביום 27.6.10.

בהסכם הגירושין שקיבל תוקף פס"ד ביום 31.12.09 מופיע כדלקמן:

'א. הצדדים יתגרשו בגט פיטורין כדמו"י.

ב. במעמד סידור הגט תקבל האשה סך של 75,000 ש"ח בשיק בנקאי. הסך הנ"ל הוא על חשבון תביעות האשה – הן להחזר חובות והן לתשלום כתובתה ותוספת כתובתה.

ג. לאחר סידור הגט ביה"ד ידון בתביעות האשה להחזרי תשלומי חובות שלטענת האשה הבעל חייב לה וכן ביה"ד ידון בתביעת האשה לקבלת כתובתה ותוספת כתובתה שלטענתה מגיעה לה. הצדדים מסכימים שביה"ד ידון בתביעות הנ"ל לאחר סידור הגט.

ד. דירת הבעל הנמצאת ברחוב [...] תעוקל להבטחת קיום פסקי הדין של ביה"ד.

ה. הוסכם שהאשה תסיר את העיקול מרכב מסוג דייהו שמספרו [...].

ו. הוסכם שלאחר סידור הגט ביה"ד ידון אף בנושא רכוש וזכויות הצדדים וביה"ד ידון ע"פ חוק יחסי ממון.'

לפני בית הדין עומדות להכרעה שתי סוגיות נפרדות: האחת, תביעתה של האשה לכתובתה בסך ארבע מאות אלף ₪; והשנייה, חלוקת הרכוש שבין שני הצדדים בהתאם להסכמתם לדון על פי חוק יחסי ממון.

תביעת הכתובה
האשה תובעת את מלוא כתובתה. בסיכומים שהגישה האשה היא טוענת כי מעולם לא רצתה להתגרש, קיימה תמיד את כל חובותיה לבעלה, תמכה בו, תרמה לפרנסת הבית, ועשתה כל שביכולתה לקיים את השלום בין הצדדים. לדבריה, מאחר שהבעל רצה לגרשה, עליו לשלם את מלוא סכום כתובתה ואף לפצותה על הכאב והסבל שהיו מנת חלקה.

הבעל מצדו טוען כי מדובר באשה מורדת אשר כל מטרתה היא להוציא ממנו כספים. לדבריו, מיד לאחר החתונה דרשה ממנו לרשום את מחצית הדירה שלו על שמה. הוא מוסיף וטוען כי האשה מנעה ממנו יחסי אישות סדירים ואף הרחיקה אותו מהבית בצו הרחקה. לדבריו, עקב כך על בית הדין לפסוק כי אין מקום לתשלום כתובה כלל ועיקר.

קיים קושי לקבוע עובדתית מי הצודק בין בני הזוג, ובהחלט ייתכן כי יש צדק בדברי שניהם.

מצד אחד, נסיבות המקרה שלפנינו עשויות להוביל למסקנה שלא מגיע לאשה אלא רק עיקר כתובה; ומצד שני, עשויות נסיבות המקרה להוביל למסקנה כי כן מגיע לאשה הסכום כולו המופיע בכתובה.

להלן נדון בשני הצדדים שצוינו. קודם נפרט את השיקולים שבגינם לא מגיע לאשה אלא עיקר כתובה, ואח"כ נפרט את השיקולים הנגדיים – המצדיקים תשלום מלוא הכתובה עם התוספת.

השיקולים לתשלום עיקר כתובה בלבד
בני הזוג הגיעו לשעריו של בית הדין במצב שבו מוחלט על שניהם כי אינם מעוניינים בהמשך הקשר ההדדי שביניהם. עקב כך, יש להחיל עליהם את הלכת רבינו ירוחם הקובעת כי במקום בו שני הצדדים אינם רוצים זה את זה תקבל האשה את עיקר כתובתה ונדונייתא ואין היא זכאית לתוספת הכתובה.

מסקנה זו נראית ברורה על סמך דבריה של האשה בבית הדין בכמה דיונים שונים, ולמרות טענתה בסיכומים שהוגשו כי היא מצדה חפצה בשלום־בית. וכך לדוגמה בפרוטוקול הדיון מיום 13.11.08:

'אשה: תמיד אהבתי אותו ומלאתי את רצונו. תחת החופה אמרתי ורציתי לחיות אתו ולהביא ילדים. כל דבריו שקר ואין בם נכון. הוא התנהג באלימות פיזית ומילולית, פניתי לרווחה לעזרה והוא עוד פעם קפץ עלי וקראתי למשטרה, הוא הוציא אותי כמה פעמים מהבית. בערב ליל הסדר – הכול הוא הרס, גם את הערב וגם את החיים, ואני רוצה להתגרש...

בי"ד: מה עם להתגרש?

אשה: אני מסכימה להתגרש. שלום־בית לא ייתכן.'

וכך בפרוטוקול הדיון מיום 15.2.09:

'בי"ד: המצב שלא רוצים אחד את השני.

האשה: אני תמיד רציתי אותו אבל עם השקרים ובעיית הפוריות – היה לי טיפול קשה וגרם לי בעיות. אבי ביקש שיילך לפני החתונה לעשות בדיקה כי זה מקובל בעדה הפרסית, ורק בגלל שאהב אותו ולכן ויתר לו והתחרט. ורציתי מאוד לשמור על הנישואין והיום אני לא רוצה, שהרי הוא פתח תביעת גירושין אני לא רציתי והוא פגע בי.'

וכך בפרוטוקול מיום 24.5.09:

'אשה: מספרת על החוויה הקשה מנטילת ההורמונים ועד שמירת ההריון, והרצון הכן לזרום עם הבעל, והיום אני רוצה פיצוי וכתובה ושישלם מה שחייב לי.'

וכך ביום 3.1.10:

'ביה"ד: הבעל רוצה להתגרש, הוא תובע גירושין. מה את רוצה בנושא הגירושין?

אשה: אני רוצה שייתן לי מה שמגיע לי ואח"כ נתגרש.

ביה"ד: את רוצה אתו שלום, את תקבלי אותו?

אשה: אני לא חושבת שיש סיכוי שהוא ישתנה, כי ניסיתי. שנה וחצי הלכנו ליועצת. גם בתקופה שחזר הביתה דברתי אתו. די כבר, שייתן לי ונתגרש. אין שום צד לחשוב לשלום־בית. כבר חשבתי ואין שום כיוון לעשות שלום. גם אם הבעל יבקש שלום, אין שום כיוון לעשות אתו שלום.'

נציין גם כי למסקנה זו הגיעה גם פקידת הסעד בדו"ח שהוגש לבית המשפט ביום 6.8.08, ובו כתבה כי הצדדים לא היו מוכנים לחיים משותפים, וכי מומלץ כי הצדדים יגיעו בהקדם להסכם גירושין הגיוני ויפנו איש לדרכו.

מאחר וכן הם הדברים, יש לפסוק כי האשה זכאית לעיקר כתובתה ולכספים שהכניסה בתור נדוניא ואינה זכאית לתוספת כתובתה. כמובן, ובהתאם למנהג בתי הדין, יש לקזז את חיוב עיקר הכתובה מן הזכויות שתקבל האשה בהתאם לחוק יחסי ממון.

אלא שבעניין זה קיימת בעיה מעשית, שכן הכתובה שלפנינו מכלילה את תוספת הכתובה יחד עם הנדוניא. וכך לשון הכתובה שצורפה לתיק:

'ודא נדוניא דהנעלת ליה כולל תוספת דעבד לה חתנא דין מדיליה עולים לסך ארבע מאות אלף ₪ והודה החתן הנזכר שקבלם ועלו ובאו לידו ורשותו במושלם עד סוף פרוטה אחרונה.'

הרי שהסכום של ארבע מאות אלף ₪ כולל בתוכו גם את הנדוניא וגם את התוספת, וכפי שאמרנו קודם – הדין נותן במקרה זה כי תקבל האשה את הנדוניא אך היא אינה זכאית לתוספת, ומכאן עולה השאלה כמה מתוך הסכום הכולל ישויך לתוספת וכמה ישויך לנדוניא.

ולעניין זה עיין בשו"ת רדב"ז חלק ד' סימן רס"ב:

'שאלה שאלת ממני אשה שלא הביאה כלום מבית אביה וכתבו כתובה בסך ידוע ולא פירשו מהו נדוניא ומהו תוספת ומהו עיקר כתובה ואמרה מאיס עלי ותפסה כדי כתובתה ואומרת הכל הוא נדוניא והכל שלי. והבעל אומר לא הבאת מבית אביך כלום וכל מה שכתוב בכתובה הכל הוא תוספת ואין לך בו כלום:

תשובה כבר ידעת שכל לשון שטר שיש בו ב' משמעיות יד בעל השטר על התחתונה ותו שהדבר מפורסם שלא הביאה מבית אביה כלום וכן היא מודה בזה. וא"ת הא איכא מגו שיכולה לומר לא לקחתי דבר או החזרתי דהא ליכא עדים וראיה יכולה לומר הכל היה נדוניא. לא קשיא חדא שהרי היא מודה שלא הביאה כלום. וכי תימא לא הביאה כלום אבל תהיה נאמנת לומר נכתב לי בנדוניא ליתא דהא הוי מגו במקום עדים שהרי העדים מעידים שלא היה הכל נדוניא שהרי כללו תוספת ועיקר ונדוניא בכלל אחד. לפיכך מסתברא לי דשמין כמה ראוי לתת לה מהר כשאר בני משפחתה או משפחת בעלה וכמה ראוי לתת לה סבלונות בזמן שרואה את הכלה כפי כבוד בני משפחתה. וכותבין לה זה בתורת נדוניא והשאר עיקר כתובה ותוספת.'

משמע מדברי הרדב"ז כי במקום שנכתב שטר בסכום כולל – הכתובה והנדוניא – הרי שיד בעל השטר על התחתונה, ובמקום שהפסידה את התוספת לא תוכל לגבות גם את הנדוניא, אלא אם כן יש לנו אומדנא כנגד מה נכתבה הנדוניא.

ויוצא אם כן במקרה שלפנינו כי הבעל אינו חייב בסכום התוספת שבשטר הכתובה, ובנוגע לנדוניא המוזכרת תוכל האשה לקבלו אם יוכח מה הכניסה לבעלה בפועל.

השיקולים לתשלום כתובה ותוספת כתובה:
אפשר לראות את הדברים בדרך אחרת – ושלאשה מגיע כתובה ותוספת כתובה, כפי שיוסבר להלן.

כבר כתבנו בפסקי דין אחדים שגם לפי רבנו ירוחם, אם מתברר שמה שהביא את האשה לרצון להתגרש – אלו מעשיו של הבעל, והוא זה שגרם לגירושין, יהיה הבעל חייב הן בעיקר כתובה והן בתוספת כתובה [תיק מס' 0712–64–1 וכן במאמר "חיוב גט, החזר מתנות, תביעה צודקת – בבני זוג שאינם חפצים זה בזה", כנס דיינים – התשס"ח 109, 114–115 (התשס"ט)].

ובמקרה שלפנינו, על פני הדברים האשה עשתה את כל מה שביכולתה כדי לשמר את הנישואין. כדי להרות מהבעל [לבעל בעיות קשות בפוריות] עברה האשה טיפולים קשים, והכול כדי לשמר את הבית. הבעל הוא שהגיש תביעת גירושין, והאשה אמרה שאכן אחרי כל מה שעברה ולאחר שהבעל פתח תיק לתביעת גירושין מוכנה להתגרש. כל הפרוטוקולים שצוינו לעיל הם לאחר תביעת הגירושין של הבעל. גם הדו"ח הנ"ל של פקידת הסעד מיום 6.8.08 שכתבה בו כי הצדדים לא היו מוכנים לחיים משותפים, וכי מומלץ כי הצדדים יגיעו בהקדם להסכם גירושין הגיוני ויפנו איש לדרכו – זהו דו"ח שנכתב כשלושה חודשים לאחר שהבעל פתח תיק לתביעת גירושין.

כמו כן, במקרה שלפנינו ישנה תוספת הודאה המופיעה בכתובה שלא הייתה במקרה של הרדב"ז. וכך לשון הכתובה שצורפה לתיק:

'ודא נדוניא דהנעלת ליה כולל תוספת דעבד לה חתנא דין מדיליה עולים לסך ארבע מאות אלף ₪ והודה החתן הנזכר שקבלם ועלו ובאו לידו ורשותו במושלם עד סוף פרוטה אחרונה.'

לפי לשון הכתובה משמע כי החתן הודה על כך שקיבל את הסכום המלא ובאו לרשותו עד פרוטה אחרונה. ואם כן לכאורה, חזר דין תוספת הכתובה להיות כדין הנדוניא, ואף אם אין הדבר אמת, מכל מקום יכול האדם להודות על דבר שאינו, כמבואר בגמ' ב"ב קמ"ט עמוד א' לגבי איסור גיורא.

כעין שאלה זו מובא בשו"ת מהריט"ץ החדשות סימן קע"ב:

'אמנם מה שנסתפקתי הוא, במה שכתוב בשאלה וז"ל: גם מה שנתן לה בעלה בעד מוהר ומתן ואין לו רשות למוכרן אם יועיל לה תפיסה, ומה גם שהיא בבית אביה וכו'. בדברים הללו נפל לי ספק בהבנתם וגם נסתפקתי לענין הדין. נסתפקתי בהבנת אומרו מה שנתן לה בעלה בעד מוהר ומתר אם הם הג'וייאשיא הנהוגות בכל מקום שנותן החתן תכשיטי זהב לארוסתו. או אם הוא כמנהג המוסתערבים שנותנים מעות בתורת מוקדם ביד אבי הכלה והוא קונה מאותן המעות נדוניא, ומכנסת אותן בתורת נדוניא כשאר כלי הנדוניא שנותן לה אביהיב ואם הדברים כן באנו לספק: אם נאמר כיון שעיקרן הם של בעל קרינן בהו דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה, הילכך גם תחזיר מה שנתן לה בתורת מוקדם. או נימא דכיון שכתוב בכתובה הקדים לה מניהון כך וכך בתורת מוקדם אתכללו בנדונייתה וכו', אם כן דין נדוניא יש להו.'

ואחרי שדן בנושא זה כותב במסקנת הדברים:

'נמצא כפי מה שביארנו הדבר שקול וצריך הכרע, דיש פנים לכאן ולכאן. אמנם מה שהדעת מכרעת ונוטה הוא, דכיון שנכללו בנדוניא הוה ליה כשלה ונוטלתן, ומה גם כיון שתפסה בהן והחזיקה בהן. והדבר בספק אין יכולין להוציא מידה מספק.'

כמו"כ יעויין בשו"ת מהריט"ץ (ישנות) סימן רס"ו דדן שם לעניין גבייה, האם יש לתוספת דין נדוניא היות ובלשון הכתובה כתוב:

'נמצא סך הכל בין עקר כתובה ותוספת ונדוניא כך וכך וזוזי מאתן הכל קבל עליו החתן הנזכר ובאו לידו והעלה על עצמו כנכסי צאן ברזל שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו.'

ובהמשך התשובה כתב:

'אמנם הכוונה לומר שהוא מעלה התוספת כאילו הוא נדוניא ממש ובאו לידו וכן זוזי מאתן מחשיבם כן כנכסי צאן ברזל ומה שכתוב ואם פחתו פחתו לו אע"ג דאין לפרשו בתוספת ולא בזוזי מאתן דאין לו הבנה מכל מקום הכי קאמר והעלם על עצמו התוס' והעיק' כמו צאן ברזל שאם פחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו כן העלה התוספת והנדוניא והעיקר להיות הכל דין אחד הרי שהשוה התוספת והעיקר לנדוניא.'

אכן מבינים אנו, כי גם על התחייבות זו שהכול יחשב כנדוניא, יש לומר כי גם התחייבות זו לא נעשתה "אדעתא דתיפוק ותיטול". אולם מאידך גיסא יש לומר כי התחייב בצורה מושלמת שייחשב כנכסי צאן ברזל [נדוניא] לכל דבר ועניין.

וכן יעויין בשו"ת נושא האפוד סימן ט' שכתב שיש חילוק לעניין מוחזק בין נדוניא לתוספת, והשאלה – לאחר שהחתן כותב בכתובה את הלשון הנ"ל – מי ייחשב למוחזק. וכתב שם:

'ולפי מה שאנו כותבים בכתובה שלנו על הק"ר התוספת ונדוניא והודה החתן הנ"ל שקבלם כולם ונעשו עליו כמלו הורשו וכנצ"ב שאם פחתו פחתו לו וכו' אין לחלק בין נדוניא ותוספת דהכל הוי נצ"ב ובכל מכל שיפול ספק בדין יד יורשי הבעל ויורשי האשה שוין במוחזקות.'

ובמקום ספק בחיוב כתובה מי נחשב למוחזק הבעל או האשה, יעוין בספרו של הגר"ש שאנן שליט"א אב"ד תל־אביב בספרו עיונים במשפט ח"ב סימן מג, שהרחיב בדין זה והביא את הפוסקים בנושא זה. כמו"כ הביא שיש פוסקים הסוברים שבעיקר כתובה הבעל מוחזק ולעניין תוספת האשה מוחזקת.

למסקנת הדברים
נראה במקרה שלפנינו שיש לפשר בעניין הכתובה, ולחייב את הבעל במחצית הכתובה, בסך מאתיים אלף (200,000) ₪. וזה כולל כמו"כ את תשלומים שהוציאה האשה שנחשבים כנדוניא כפי שיבואר להלן.'

עד כאן ציטוט מחלקו הראשון של פסק הדין של ביה"ד האזורי.

הנה ביה"ד האזורי תמך את דבריו לחייב את הבעל לשעבר 200,000 ₪ בשני יסודות: היה להם ספק אם לאשה יש דין מורדת שמפסידה תוספת כתובה. מחמת הספק העולה מלשון הכתובה "ודא נדוניא דהנעלת ליה כולל תוספת דעבד לה חתנא דין מדיליה עולים לסך ארבע מאות אלף₪ והודה החתן הנזכר שקבלם ועלו ובאו לידו ורשותו במושלם עד סוף פרוטה אחרונה" – אם לשון זו גורמת שכל הארבע מאות ₪ שהבעל התחייב בכתובה יש להם דין של נדוניא, או שיש להם דין תוספת כתובה.

הנה מחמת הטעם הראשון, דשמא אין היא מורדת המפסידה תוספת כתובה, אי אפשר לערער על קביעתם כי הם הם אלו שהתרשמו מהצדדים ומהתנהגותם, ויש לקבל את קביעתם, ונראה שהיה מקום גדול לפשר עקב כך. ועוד, שידוע שגם דינו של ר' ירוחם הוא מחודש ויש ראשונים שחלקו עליו, וסוברים שבכל מקום שהבעל מוציא את אשתו ללא התראות הוא חייב לשלם את כל הכתובה. אולם, הטעם השני שכתבו צריך לפנים, ונדון בו. הנה רוב התשובות שהביאו דיברו במנהג שהחתן נותן מוהר לכלה, כדי לחבבה עליו ובמוהר זה היא הייתה קונה את צרכי הבית – מיטלטלין וכלי בית, כרים ושמיכות וכדומה – דברים שהחתן והכלה יצטרכו להשתמש בהם לאחר הנשואין. ועל דברים אלו שהביאה מהמוהר נהגו לכתוב שהבעל מקבלם עליו כנכסי צאן ברזל, ולגבי דברים אלו כתבו האחרונים הנ"ל שהיות והאשה כבר זכתה בהם כשהחתן נתן לה את הכסף כמוהר, ולכן החשיבו כמו שהיא מביאה אותם לנשואים. וסברה זו אמר לי עמיתי הגאון הרב ציון אלגרבלי שליט"א.

ועוד נראה שבמקומות שנהגו שהאשה מביאה אִתה ממון או מיטלטלין שווי ערך וכותבים בכתובה שהביאה עמה ממון, והסכום שכותבים שהאשה הביאה הוא לא רחוק ממה שהיא בפועל הביאה, ממון זה ודאי הווי כנדוניא, ואף שמגזימים קצת מכל מקום לכבוד הבעל – מקבלם עליו כנדוניא. ברם, לגבי סכומים גדולים שהאשה כלל לא הביאה אותם, והבעל כותב שהיא הביאה אותם, וכותב כן לא משום שרצונו להתחייב עליהם שיהיו כמו שהביאה אותם, אלא הוא כותב כן בכתובה משום שזו נוסח הכתובה ואין בידו לשנות את הנוסח, לגבי דברים אלו צריך לילך אחר המנהג, דאם נהגו שהתחייבות זו הויא כמו שמקבל עליו כנדוניא בזה שייך לומר שיש כאן אודיתא לפנינו. אבל אם אין מנהג כזה או שלא נהגו כך יש להתייחס להתחייבות זו דהויא התחייבות לתוספת כתובה.

והנה בני אשכנז כותבים בכל הכתובות "ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי אבוה בין בכסף בין בזהב בין בתכשיטין, הכל קיבל עליו החתן במאה זקוקין כסף צרוף". וכיום אין המנהג שהאשה מביאה סכומים כאלו, דכל מה שהיא מביאה בדרך כלל קונים מחצית דירה וכדומה, והדירה נרשמת על שמה, ולפי זה היא לא הביאה כלל ממון לנדוניא. ואמנם נראה שכל המאה הזקוקים הללו שכותבים שהאשה הביאה, אין להם דין נדוניא אלא רק דין תוספת כתובה. ונ"ל שכך נוהגים בתי הדין כאשר שני הצדדים מורדים זה על זה, אין האשה מקבלת דבר מהמאתיים זקוקים הכתובים בכתובה. ועוד גם כאשר דנים אשה שהיא מורדת בדינא דמתיבתא ומגיע לאשה את נדונייתא, מ"מ מהמאתיים זקוקים אינה מקבלת דבר אם היא לא הביאה ממון שיכול להיזקף על חשבון המאתיים זקוקים.

ועוד, דזיל בתר טעמא – שהטעם שכאשר שניהם מורדים דהאשה אינה גובה תוספת כתובה, דאמדינן דעת הבעל שעל מנת למישקל ולמיפק לא אקני, באותה מידה יש לומר שגם אם נאמר שהבעל התחייב באודיתא שהוי כמו שהאשה הביאה ארבע מאות ₪, מכל מקום גם לגבי התחייבות זו אמרינן דלמישקל ולמיפק לא אקני לה. וממילא עתה ששניהם מורדים אין האשה זכאית ליטול גם את הנדוניא. ונביא ראיה לזה, שהרי את הסברא דלמישקל ולמיפק לא אקני לה, אמרינן גם לגבי מתנות שבעל נתן לאשתו, ובמקום שהכריזו על אשה שהיא מורדת היא מפסידה גם מתנות שהבעל נתן לאשתו.

ומאחר ולביה"ד האזורי היו שתי סיבות שמחמתן חייבו את הבעל לשעבר לשלם 200,000 ₪, נראה שנותרה רק סיבה אחת ונ"ל לפשר מחמתה שהבעל ישלם לאשה 100,000 ש"ח.

בהמשך פסה"ד של ביה"ד האזורי הם קובעים כי התשלומים ששילמה האשה עבור החתונה ייחשבו על חשבון הנדוניא דלעיל. הדבר מקובל עלי.

לגבי ערעור הבעל לשעבר לגבי שאר ההתחשבנות – מצד אחד, יש לפנינו ערעור ואנו חייבים לדון בערעור זה ולפסוק בדבר, אולם אין לביה"ד את הכלים לעבור על כל ההתחשבנות ולשמוע שוב את טענות הצדדים בדבר. ועל כן אם הבעל לשעבר יחפוץ שהערעור שלו ייבדק ע"י ביה"ד הגדול, ביה"ד יפנה אותו לחשבונאי, שיישב עם הצדדים ישמע את טענותיהם, יעיין במסמכים ויגיש דו"ח לביה"ד, מה עולה מהמסמכים, באלו דברים ניתן להכריע ע"י המסמכים ובאלו דברים לא ניתן להכריע ע"י המסמכים, וביה"ד צריך לפסוק לפי טענות הצדדים. תחילה המערער ישלם לחשבונאי את כל שכר טרחתו, ואם יתברר שהוא צודק בערעור ביה"ד יקבע באיזה סכום תישא הנתבעת בשכר טרחת החשבונאי.

למסקנה, על הבעל להשיב תוך שבוע ימים אם הוא חפץ שביה"ד ישלח אותו לחשבונאי. ואם לא ישיב הרי הוא חייב בכל מה שחייבו ביה"ד האזורי, ומן הסכום הסופי יפחיתו 100,000 ₪. כל הסכום שנותר ישלם בחמישה תשלומים שווים.

הרב נחום גורטלר – דיין

הנה מה שכתב עמיתי הרה''ג גורטלר שליט''א מסברא דיליה לחלק בין מוהר שנתן החתן קודם לכלה ואח"כ הכניסה לו ונכתב בתורת נדוניא לבין נדון דידן שלא הכניסה כלום ואע''פ כן כתב שהכניסה נדוניא – נראה להביא ראיה מדין שומא בנדוניא שנוהגים להעלות השומא בבגדים יותר משווים. וז''ל שו''ת יש מאין סימן כא:

"אך מה שיש לברר הוא מה שנוהגים לעלות השומא בבגדים וכו' יותר משווים ושוב כותבין בכתובה סך הכל בכלל נדוניא אם גם העילוי הנזכר דינו כתוספת או נדוניא. ומצאתי להרב הגדול מהריט"צ ז"ל בסימן קצ"ג שעמד בזה ופשיטא ליה דעילוי זה דינו כתוספת ולמד כן מדברי ריצב"א שהביאו התוספות ביבמות. וגם מדקדוק לשון הטור שכתב נדוניא מה שהכניסה לו עיין שם. וכן ראיתי להרב שלחנו של אברהם ז"ל באבן העזר סימן נ"ה [סעיף ו'] לגבי ארוסה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה שנסתפק בזה ולבסוף העלה מדברי הרדב"ז חלק ב' סימן שס"ט דדין תוספת יש לו. וכן כתב בפשיטות בסימן ס"א ולגבי נכפה בסימן קנ"ד עיין שם. וכן מצאתי להרב גינת ורדים באבן העזר כלל ד' סוף סימן יו"ד שכתב בפשיטות דכל תוספת שאין לו קצבה וכגון עילוי שומא דאם תבעה מהבעל לגרשה אין לה ולמד זה מדברי ריצב"א עיין שם. והוא פלא על הגינת ורדים שלא זכר שר מתשובות הרדב"ז ומהריט"צ, ועל השלחנו של אברהם ז"ל שלא זכר ממהריט"ץ והגינת ורדים ז"ל. ומכל מקום הרי סרכין ארבע כתבו דעילוי שומא דינו כתוספת. ועיין להגינת ורדים ז"ל שכתב וזה לשונו ואגב ארחין אני אומר דבנדון הריצב"א ודכוותיה אע"ג דדיינינן בהעלאת שומא כדין תוספת מכל מקום לא מפקינן לה בבלאותיה הקיימים לבד אלא כמו שהיו שוים בשעת הנשואין עד כאן. ולפי האמור לעניות דעתי נראה דאחר שמפורסם שמנהגנו להוסיף בעילוי ולא יעבור כשיבוא הענין לבית דין שככה יעשו יביאו רשימת השומא אם נמצאת ומשם יבינו בשקול דעת ואם לא נמצאת יעשו פשרה ותהיה נוטה לזכות הבעל כי המוציא מחבירו עליו הראיה."

מבואר מדבריו שתוספת השומא מעבר למה שהכניסה לו אף שנכתבה בכלל הנדוניא דינה כתוספת ולא כנדוניא וק''ו בנדון דידן שלא הכניסה לו כלום כל מה שהתחייב לה אף שנכתב בלשון נדוניא שדינו כתוספת.

ויעו' שם בהמשך דבריו שמביא המח' לענין תוספת שליש על הנדוניא כנהוג ז''ל:

"ולענין תוספת שליש שנוהגין להוסיף בכל נדוניות בעולה ובתולה מדודים ושאר עם, הנה מהריק"ו [מורינו הרב יוסף קולון] שורש פ"א האריך דדינו כנדוניא, וחילק מזה להך דריצב"א דהתם אינו קצוב ותוספת שליש הוא קצוב. ועיין להגינת ורדים ז"ל שם שחילק כן מדנפשיה. אמנם מרן בבית יוסף סימן ק' הביא דבריו וכתב ואין דבריו נראים לי עד כאן. ומזה נפלגו דעות הפוסקים מערכה מול מערכה בזה כבר אספום הכנסת הגדולה והיד אהרן בסימן ק' וק"ו ושאר מקומות עיין שם. [עיין בשו"ת תועפות ראם אנקאווה סימן ק"ט מה שכתב בזה]."

מבואר שם שסברת המהרי''ק שתוספת שליש דינה כנדוניא היא משום שתוספת זו הינה דבר קצוב משא''כ בנדונינו שהתוספת שהוסיף לה בתורת נדוניא אינה קצובה, ויש לדמות זאת לנדון עילוי בשומא שבתחילת דבריו.

ויעו' בספר שלחנו של אברהם אהע''ז סי' נ''ו סע' ו' שדן בנדון תוספת על השומא וה''ה במקרה שהאשה לא הכניסה כלום ונכתב בלשון נדוניא דהנעלת ליה שמסקנתו שדינה כתוספת, וז"ל:

"במה שנהגו בצ"ב דמכנסת מקבל עליו יתר שומה איזה סך וכותב בשטר הכתובה כלשון נדוניא שהכניסה לו ולא בל' תוספת ופעמים אפילו אינה מכנסת כלום כותב לה סך מה בל' כתובה ולא בל' תוספת אם גירשה או מת מן הארוסין יש להסתפק אי דמיא למנה ומאתים דאי לא כתב לה אינה גובה וכשכתב לה גובה מן הארוסין או דינה כתוספת ונראה דיש להוכיח דגובה כמו מנה ומאתים מדברי הריב"ש סי' צ"ז שכ' אם כ' לה צדאק בעש"ג אינה גובה הצדאק מן הארוסין שהרי עפ"י דת הישמעאלים תוכל לגבותו מחיים וא"כ חייב לכתוב לה מנה ומאתים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וא"כ אין דינו כמו כתובה אלו כמו תוס' ע"ש מתבאר מדבריו דאי הצדאק א"י לגבותו מחיים דינו כדין כתובה וגובה מן הארוסין וא"כ אם כתב לה בלשון כתובה ולא בלשון תוס' גובה מן הארוסין דדינו כמנה ומאתים ודוקא תוס' הוא דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל מדברי הרדב"ז ח"ב סי' שס"ט שכתב אפילו כתב לה מעכשיו בכתובה אינה נוכה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ע"ש נר' דדוקא מנה ומאתים הוא דגובה מן הארוסין וכ"נ ממ"ש בש"מ במציעא די"ז ע"ב בשם שיטה דטעמא דבכ' לה מן הארוסין גובה מנה ומאתים ולא תוס' משום שבמנה ומאתים איכא אומדנא דמחייב עצמו מעכשיו דאל"ה למה כותב לה מעכשיו יניח עד שתנשא ויכתוב לה בע"כ אבל תוספת יריאה שמא יחזור בו ע"ש וא"כ בכתובת נדוניא שייך ה"ט דליכא אומדנא דיריאה שמא יחזור בו ודין תוס' יש לה ולא תגבה מן הארוסין וכמתנות עמש"ל סימן ס"א."

בהתאם לאמור במוהר שהמכוון בנתינתו שהחתן נותן כסף לאשה או לאביה על מנת לקנות נדוניא או תכשיטי שמכניסה לו לאחר מכן בנשואין, ומעלה אותם בדמים בכתובה היות והכסף נועד למטרת נדוניא או קניית תכשיטין משום חינא ולקירוב דעתה אליו וכדומה, יש לומר שגם לסוברים בעילוי בשומת הנדוניא שדינו כתוספת, מ"מ המוהר הוא עדיף אפילו ממתנה ולא נאמר בו הדין אדעתא למיפק לא יהיב. אולם לאמיתו של דבר הנושא הזה לא פשוט בכלל – עיין מהריק"ש וספר דבר שמואל [ר' שמואל עמר] שדן בזה. וע''ש שחילק בין תפסה או לא תפסה כדי לישב תשובות רדב"ז הסותרות. יצוין גם שהמדובר בכתובה סטנדרטית שלא העלה על דעתו להחשיב תוספת כנדוניא.

עיין שו"ת ישרי לב עמ' 75 שדן היכא שהעדים כתבו מעצמם, אם יש לחייב ועיין בתשב"ץ (ענין רן):

"הענין אשר נפלו עליו עצומים בבגאיה הוא שנמצא כתוב בכתוב' דהנעלת ליה מבית אמה ואומרים שאם תמות האשה תחזיר מקצת נדוניתה לאמה. ומפני זה הטפיסו הכתובה שלא מדעת האשה כדי שאם יעלים הבעל הכתוב' שתוכל האם ויורשיה לתבוע מהבעל באותו הטופס והאשה אומרת שלא צותה לסופר לכתוב ולא לעדים לחתום דהנעלת ליה מבית אמה כי האמת הוא שלא נתנה לה האם כלום אלא היא הכניסה אותם ממה שגבתה מנכסי בעלה הראשון וגם ההטפס' ההיא נעשית שלא מדעתה.

והנה העיון בזה הוא בשלשה דברים. האחד הוא במה שלא צוותה לסופר לכתוב ולעדים לחתום אם יש בטענתה ממש. והשני במה שלא נתנה לה אמה כלום או אפילו נתנה אם לא השאירה זכותה קיים בשטר חתום כהלכ' אם יש לה זכות עליה. והשלישי בהטפס' הנעשית שלא במצוותה אם היא פסולה.

הראשון אמנם הסופר העיד כי מעצמו כתב כן. ולא נמלך בה ולא באמה אלא שכתב במו שמצא בשאר כתובו'. וגם העדים מעידים כן ואם הדבר כן אין לאם ולא לבאי כחה זכות עליה. ונאמנים העדים בזה. ואין בזה משום מגיד וחוזר ומגיד ודבר זה מתברר מהירושלמי (שביעית פ"י ס"ה) שאמרו על שטרי חוב המוקדמין. מי מודיע א"ר אבא א"ר יוחנן העדים מודיעין ולא כן אר"ש בן לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד תאנו כשאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא כשאמרו על זה חתמנו וע"ז לא חתמנו ע"כ הירושלמי. והנלמד מזה הוא דאמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא כשעוקרים העדות אבל כשמקיימין העדות בכללו ובדבר אחד אומרים שלא העידו עליו נאמנים ופירש רבינו שמשון ז"ל בפי' המשנ' במס' שביעית שאפי' כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים ונלמוד מזה שהעדים האם מעידים על גוף השטר ובדבר שאפשר לטעות אומרים כי לא בהשגח' כתבוהו נאמנים הם ואין כאן משום מגיד ואינו חוזר ומגיד ואע"פ שרבינו הרמב"ן ז"ל כתב בחדושיו בפ' איזהו נשך שהירושלמי הוא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל כשכתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים ודבריו צריכים עיון גדול. שאם אין כתב ידם יוצא ממקו' אחר למה אין נאמנין לומר לא חתמנו אבל בנדון הזה יודה רבי' ז"ל שאפי' כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים שדבר זה רגילים הוא לטעות בו העדים שלפי שכך הוא כתוב בשאר כתובות או כיוצא בו חשבו שאין קפידא."

ודון מיניה ואוקי באתרין שבכתובה סטנדרטית, שפרטיה המשניים כגון הלשון ודא נדוניא וכו' לא תואמו עם המתחייב [בדומה לדברי הרשב"א שלא תואם עם המתחייב שהאשה הביאה נדוניא מאימה], שבוודאי לא התכוון לתת התוספת כנדוניא בהיעדר מודעות, ומה גם שצוין ו"אוסיף לה מן דיליה" בנוסף לנדוניא, שבוודאי לא התכוון להחשיב התוספת כנדוניא. [ובאופן כללי בנכתב לשון זה בכתובה שכלל התוספת והנדוניא וכללן בסכום אחד, יש לבדוק מה הביאה כנדוניא ומה התחייב כתוספת היות שלא מן הנמנע שהביאה קצת נדוניא.] וכשבוודאי לא הביאה נדוניא וכתב התוספת בלשון נדוניא, בהוספת לשון נדוניא לא פשוט להחיל עליה דין נדוניא, כאמור.

באשר למסקנה – מקובלת עלי דעתו של ביה"ד האזורי מנימוקו הראשון, ויקצר המצע מהשתרע מאפס הפנאי, ועוד חזון למועד.

יוער בהתייחס לנוסח הכתובה "ודא נדוניא דהנעלת ליה כולל תוספת דעבד לה חתנא דין מדיליה עולים לסך ארבע מאות אלף ₪ עד סוף פרוטה אחרונה" כלומר שנכתב בכתובה "כולל תוספת דעבד לה חתנא דין מדיליה". כלומר שישנה הודאה מפורשת שהמשיב נתן התוספת מלבד הנדוניא באופן שמ"ש בהמשך "והודה החתן הנזכר שקבלם ועלו ובאו לידו ורשותו במושלם" נחשבת הודאה שקרית המוכחשת מתחילת דבריו. ומה גם הו"ל אודיתא בשקר שלדעת כמה פוסקים א"א להוציא מהמוחזק, קרי המשיב, וגם אם נרחיק לכת שתיחשב הודאה בממון, לא גרעא מהתחייבות שדין תוספת יש לה שחל עליה הכלל אדעתא למיפק וכו'. הערה זו ניתן ליישב בדוחק גמור שהמכוון "והודה החתן הנזכר שקבלם ועלו ובאו לידו ורשותו במושלם" הוא רק בהתייחס לנדוניא ולא למה שהוסיף מן דיליה. ויקצר המצע מהשתרע מאפס הפנאי.

לאור האמור נראה שיש להחליט כדלהלן:

א. באשר למסקנת פסק הדין המעורער, מקובלת עלי דעתו של ביה"ד האזורי מנימוקו הראשון ומשכך במקרה שלפנינו יש לפשר בעניין הכתובה, ולחייב את הבעל במחצית הכתובה בסך מאתיים אלף (200,000) ₪. וזה כולל כמו"כ את תשלומים שהוציאה האשה שנחשבים כנדוניא בהתחשב שהדעת נוטה שהאשה נחשבת מורדת אנוסה, עיין שואל ונשאל שכתב פס"ד שהקיף נושא זה בכל פרטיו השונים לעומקם ולרוחבם.

ב. ולגבי ערעור הבעל לשעבר לגבי שאר ההתחשבנות, מקובלת עלי דעת עמיתי הרה"ג נחום גורטלר כפי שכתב לעיל.

הרב ציון אלגרבלי – דיין

לאחר שעיינתי במש"כ ידידיי הגאונים, עליונים למעלה, דעתי שאין לשנות מפסיקת ביה"ד האזורי בת"א שקבעו בפסיקתם כדלהלן:

"למסקנת הדברים, נראה במקרה שלפנינו לפשר בענין הכתובה, ולחייב את הבעל במחצית הכתובה בסך 200,000 ₪, וזה כולל כמ"כ את התשלומים שהוציאה האשה שנחשבים כנדוניא."

אציין שפס"ד זה בדרך פשרה הקרובה לדין ניתנה בפה אחד, ואפי' לא ברוב דעות. משכך, אין ביה"ד הגדול בישיבה בערעור יכול לשנות פסיקה זו שניתנה על צד הפשרה אחרי שדנו ומכירים היטב הצדדים וכתבו נימוקים ארוכים וצדדים הספיקות בזה.

יתרה מכאן, הצדדים קיבלו אותם לדון בנושא הכתובה ובחובות אחרי הגט כולל כמובן שם לפשר במקום שביה"ד רואה מכוח הספק לפשר – שזהו דין, וע"כ אין מקום לערעור כולל גם בנושא ההתחשבנות בשאר החובות.

אולם אם ביה"ד הגדול היה רואה שיש כאן ח"ו טעות בהלכה או בשיקול הדעת באופן קיצוני או שלא אִפשרו לצד אחד להביא ראיותיו וכדומה – ויש להוסיף: גם אם הייתה הפשרה ע"פ דעת הרוב, והמיעוט היה נראה לו לפשר בסכום אחר – כי אז היה מקום אולי לדון ואולי לשנות. אבל בנידון שלנו אין הדבר עומד במסגרות הנ"ל, וע"כ דינו של הערעור להידחות כולל בהתחשבנות החובות.

גם מה שהעיר ב"כ הבעל בערעור שגם לצד של פשרה מפשרים שליש ושני שליש, אבל לא יחלוקו – לא דק. אם ביה"ד רואה לנכון שהפשרה קרובה לדין הינה מחצית, אז הפשרה היא מחצית. אבל כשרואים קצת יותר להיכן הדין נוטה, מפשרים אחרת. וזה תלוי בכמה ספיקות וראיית הדיינים, ואין בפשרה כלל אחיד.

לאור הנ"ל ערעורו של הבעל נדחה ופס"ד ביה"ד האזורי בת"א עומד על כנו.

אין צו להוצאות.

הרב מסעוד אלחדד – דיין

מסקנה: הלכה כדעת הרוב ועל כן [פלוני] ישלם ל[פלונית] מאתיים אלף ₪ לכתובתה כפסק ביה"ד האזורי.

בנוגע לערעור הבעל לשעבר לגבי שאר ההתחשבנות – אם המערער יחפוץ שהערעור שלו ייבדק ע"י ביה"ד הגדול, עליו לפנות לביה"ד הגדול תוך עשרה ימים כדי שנפנה אותו לחשבונאי שיגיש דו"ח כאמור לעיל, והוא יצטרך לשלם תחילה את העלות של החשבונאי וכאמור לעיל. זו דעת הרוב.

ולדעת המיעוט, גם סעיף זה נדחה כי ביה"ד האזורי ישב על המדוכה אחרי שקיבלוהו לדון ולפסוק, ואחרי דינם ופשרתם אין מקום לערעור. ואם ישנה טעות בהתחשבנות, עליהם לפנות לביה"ד האזורי כי שם מקומו.

אפשר לפרסם את פסק הדין אחרי השמטת שמות שני הצדדים.

ניתן ביום כ"ז בסיון התשע"ג (05/06/2013).