ב"ה
בית הדין הגדול
בפני כבוד הדיינים:
הרב ציון אלגרבלי
הרב מסעוד אלחדד
הרב נחום שמואל גורטלר
דיין
דיין
דיין
תיק מספר: 925536-6
תאריך: ה'' בתמוז התשע"ג
13/06/2013
מערערת פלונית
בא כוח המערערת עו"ד ניר ברקן
משיב פלוני
בא כוח המשיב עו"ד חיים הבר
הנדון: גירושין
נושא הדיון: גירושין ופטור ממזונות

פסק דין
לפנינו על פס"ד בית הדין האזורי בתל אביב מיום י"ד טבת ע"ג 27.12.12, שבו פסק:
"א. הצדדים יתגרשו זמ"ז במועד הראשון שיקבע ע"י ביה"ד.

ב. במעמד סידור הגט הבעל ישלם את כתובתה ותוספת.

ג. לאור האמור הבעל פטור ממזונותיה.

ד. ניתן לפתוח תיק לסידור גט."

לטענת ב"כ האשה, ביה"ד טעה בקבעו שהצדדים יתגרשו זמ"ז ושפטור ממזונותיה, שהרי האשה רצונה בשלום־בית ויש לבטל את פס"ד של האזורי כי על האשה להתגרש. כמו"כ להורות על דחיית תביעת הגירושין של הבעל והחזרת התיק לביה"ד קמא כדי שייתן פס"ד סופי למזונותיה.

לטענת ב"כ הבעל, גם האשה אין רצונה בשלום־בית ושנים רבות בפירוד וע"כ יש להשאיר את פס"ד האזורי על כנו.

לאחר העיון בחומר שבתיק ובכתב הערעור והתשובה, ביה"ד לא מוצא מקום לשנות מפסיקתו של ביה"ד האזורי כי על הצדדים להתגרש זמ"ז והבעל חייב בכתובתה (סכום שביה"ד האזורי יקבע אחרי דיון בענין זה).

נציין שהצדדים כבר חיים בפירוד משנת 2006, וכבר ביום כ"ב אייר תש"ע (6.5.10) קבע ביה"ד הגדול – בערעור שהוגש ע"י הבעל ובו ביקש לחייב האשה בגט – כי כעבור שישה חודשים נוספים (בהעדר השלום) רשאי הבעל להגיש שוב תביעתו לחיובה בגט, ומאז עברו שלוש שנים נוספות והשלום המיוחל לא הגיע. אי לכך, אין מקום שביה"ד יתערב בפסיקתו של ביה"ד האזורי בענין זה, והערעור נדחה.

אין צו להוצאות.

הרב מסעוד אלחדד – דיין


עברתי על כל מה שכתב עמיתי הגאון הרב מסעוד אלחדד ואני מסכים עם דבריו, רק יש לי הערה אחת על מה שכתב ביה"ד האזורי.

בפס"ד של ביה"ד האזורי נאמר:
"בעניין מזונות האשה, חל עליהם הכלל "אין מקרבין ואין מרחיקין", ומשום כך הבעל פטור ממזונות האשה."

אני איני מבין פסקה זו. בעבר פסק ביה"ד לאשה מזונות, ובמסקנת פסה"ד ביה"ד כותב שמגיע לאשה כתובתה, ולפי זה האשה זו אינה מפסידה מזונותיה עד שבעלה לא יאמר לה הא גיטיך וכתובתיך. נראה שכוונת ביה"ד האזורי היא שהיות שהאשה חלתה במחלה שהבעל חושש שהיא מדבקת, על כן הוא פטור ממזונותיה. ברם, נ"ל שגם מחמת דבר זה אין הבעל פטור ממזונותיה עד שיאמר לה הא גיטיך וכתובתיך, כיון שהאשה חלתה במחלה זו בשנת 2004 בתוך שנות הנשואין – הרי נסתחפה שדהו. ועל כן דעתי שהבעל חייב במזונות האשה עד שיאמר לה הא גיטיך וכתובתיך ויראה שיש לו אפשרות קרובה לגבות ממנו את הכתובה.

ולכאורה היה מקום לומר שהבעל כאן יכול לחייב את האשה שתקבל את גיטה, וכמו שכתב הרא"ש בתשובה שכאשר האשה נכפית דזכותו של הבעל שייתן את הגט תחילה, ולאחר מכן תגבה האשה את כתובתה. ברם, נראה לי שאין הדברים דומים כלל דשם ממדובר שהיה ידוע שהאשה נכפית, אולם כאן האשה הביאה חוות דעת רפואית, שמחלתה אינה מדבקת כלל, והבעל יכול לחיות עמה, אלא שהבעל טען שראה באינטרנט שיש דעות אחרות שטוענות שמחלה זו יכולה להדביק. מ"מ מצד הדין במקרה זה היה מוטל על ביה"ד לפנות לרופאים מומחים שיביעו דעתם אם מחלה זו מדבקת, ולא להסתמך על דעות שאין אנו יודעים מה היא מומחיותם בדבר זה. ועל כן במקרה זה האשה אינה מפסידה מזונותיה ואי אפשר לחייבה לקבל גט עד שהבעל יאמר הא גיטיך וכתובתיך, ובמיוחד שלבני זוג אלו יש חדר"ג בודאי שכך היה ראוי לנהוג – אולם עתה שאין בידינו להעמיד דת על תילה, ובני הזוג גרים כמה שנים בנפרד, ועל כן ביה"ד קבע שעליהם להתגרש, מ"מ אין להקל כאן לפטור את הבעל ממזונות האשה, אלא הבעל חייב במזונות האשה עד שיאמר הא גיטיך וכתובתיך. ואציין כאן מראה מקומות מקוצר לענין זה: עיין חלקת מחוקק סי' קי"ט ס"ק ח' ופרי חדש שם ס"ק ח'. ובשו"ת עין יצחק אבע"ז ח"א סי' ע"ד.

הרב נחום גורטלר – דיין


ראיתי מ"ש עמיתי ונראה לי שכל שחייבת האשה להתגרש שאז הכתובה נגבית רק לאחר הגט – יש לפטרו ממזונות כשהבעל נחוש בדעתו להתגרש. יצוין כי בנידוננו האשה מסרבת להתגרש, כמשתקף מהחומר שבתיקים, ולעומת זאת הבעל נחוש בדעתו להתגרש.

עיין אבהע"ז ס' קי"ט בהגהה "ואפ' אין לו לשלם לה כתובתה אינה יכולה לעכב משום זה הגירושין", וזאת בהתייחס לדברי המחבר שכתב בסעיף ו' הנ"ל: "יכול לגרשה בלא דעתה." אולם הלכה זו נאמרה כאשר אין חרגמ"ה, ולחילופין מנהג הקהילות שלא לגרשה בע"כ, אא"כ ביה"ד מחייבים את האשה בעילות שונות. ולכן במקרה שלא נקבע חיוב על האשה להתגרש, ולעומת זאת, האשה הייתה יכולה לדרוש לחייב הבעל בגט כדין מורד, בוודאי שהלכה זו לא נאמרה שיש להקדים הגט לפני הכתובה, ומזכותה של האשה כל זמן שהיא לא מורדת לדרוש הכתובה עובר לגט. וכן משמע גם מדברי השו"ע בס' ע"ז בדין מורד "בהגה"ה וי"א דאם רוצה לגרש מיד ולתת הכתובה אין מוסיפים על כתובתה". משתמע מכך שכשהוא מורד, זכותה של האשה לדרוש גטה ומלא הכתובה, כתנאי לגט, אולם לא חייבת להתגרש. והזכות היחידה שנותרה לבעל במצב זה, היא רק שלא להוסיף על הכתובה, היות וכל זכויותיה לגט מצטמצמות במתן גט וכתובה, משמע שיש לשלם הכתובה עובר לגט.

ואין לראות בדברי הרמ"א סתירה בין מ"ש בקי"ט סעיף ו' לבין מ"ש בע"ז סעיף א' בהגהה, דהרמ"א בס' ע"ז כנראה מדבר בזמן הזה שיש חרגמ"ה ולכן כדי להיפטר מהוספה על הכתובה יש צורך בהשלשת גט וכתובה, משא"כ בזמן התלמוד י"ל דמספיק הרצון להתגרש ויש העיכוב מצד האשה כדי לפוטרו מהוספה.

ועיין ח"מ בס' הנ"ל סק"ט דס"ל דכתב דדין הרמ"א הוא לא מוסכם, והרשב"א ס' אלף רנ"ד חולק, וגם מדברי הראש בתשובותיו בנכפית דס"ל דיתן גט ולאחר מכן תתבע הכתובה אין הוכחה, דשאני התם דחייבת האשה להתגרש, משא"כ במוציא מרצונו, אולם מדברי הריב"ש בס' צ"א משמע דבכל גווני מהני כלומר גם במוציא מרצונו.

ועיין ב"ש דס"ל דהרמ"א בס' קי"ט מדבר בזיווג שני ושונא אותה, משא"כ אם אינו שונא אותה דחייב ליתן לה כתובה, וכן אחרי חרגמ"ה או כשיש מנהג הקהילות דאין חיוב לגרש, כל זמן שביה"ד לא חייב אותה, לא יכול לדרוש השארת הכתובה אחרי הגט, מאחר ויכולה להתנגד כל זמן שאין חיוב.

ועיין ברא"ם דס"ל כל שמוכן להתגרש והוא אנוס מתקנת הקהילות או חרגמ"ה פטור ממזונות ולא הצריך השלשת כתובה וק"ו בנידוננו שחייבת להתגרש, ובוודאי מאוסה על הבעל באמתלא מבוררת, שיש לפטרו ממזונות, כשהאשה מסרבת להתגרש, וזאת אפילו לדעת החולקים על הרא"ם הסובר שבאופן גורף ניתן להיפטר ממזונות כשהבעל נחוש בדעתו להתגרש ומצריך אמתלא מבוררת למאיסות כדי להיפטר ממזונות. בנידוננו יש אמתלא מבוררת, שלאשה ישנה מחלה קשה, שלדבריו יש חשש הידבקות. ומשכך דון מיניה דהרא"ם ואוקי באתרין, שכשיש אמתלא מבוררת לא צריך השלשת כתובה לפטרו ממזונות. וק"ו כשחייבת להתגרש דאפושי פלוגתא לא מפשינן בחילוקי הדעות שבין השיטות ומשכך פטור הבעל ממזונות ולמרות שיש חולקים ומצריכים השלשת כתובה הבעל מוחזק. ומשכך הערעור נדחה.

הרב ציון אלגרבלי – דיין


עברתי על מה שכתבו עמיתיי הגאונים, ברם יש לי שתי הערות על כך: א. בני הזוג הם אשכנזים, ובני אשכנז נהגו לפסוק דלא כהרא"ם; ב. הרבה פוסקים סוברים שגם לרא"ם בעל שטוען על אשתו שמאוסה בעיניו דגם לחדר"ג שאינו יכול לגרשה בעל כורחה מ"מ הוא פטור ממזונותיה, כוונתו שהוא יכול להיפטר ממזונותיה רק כאשר הוא טוען אני מוכן לגרשה והא כתובתה. והעתקתי מתחומין מראה מקום לענין זה:
תחומין / כרך כ"ג / הרב מאיר בטיסט / עמוד 129 הערה 13 שו"ת משכנות־יעקב אה"ע סי' ט"ז; שו"ת חתם־סופר חלק ה' סי' קצ"ח. בפד"ר כרך ג עמ' 289 ועמ' 297 מתנגד ביה"ד הגדול לפסקו של ביה"ד האזורי, ש"כאשר הבעל יצהיר בבית דין שהוא מוכן מיד לתת לה גט ולסלק לה סכום הכתובה, הרי הוא נפטר ממזונותיה." לדעת ביה"ד הגדול: "הואיל ולא נאמר שהבעל השליש את כתובתה, הרי אין זה נימוק לפטור אותו ממזונותיה." כך נפסק גם בפד"ר כרך א עמ' 193, וכן בכרך ה עמ' 292: 'לא מספיק במה שהצהיר הבעל בפני בית הדין כי הוא מוכן לתת לה לחלוטין את דירתם, שזה למעלה מסכום הכתובה. כל עוד הבעל לא פרע לאשתו את הכתובה, אכתי בחיובו עומד."

וראה גם בפד"ר כרך יא עמ' 4.

הרב נחום גורטלר – דיין


ראיתי מש"כ ידידיי הגאונים וגם מה שהוסיף כב' ידידי הגאון הרב נחום גורטלר, אך גם בזה דעתי לא השתנתה, שהרי נכון הדבר אם הבעל היה אומר שאין רצוני לקיים פס"ד בית הדין האזורי המחייב אותי בכתובתה במתן הגט כי היה מקום לחייבו במזונותיה, אולם מכיוון שהבעל מוכן לכך, ומצדו אינו מעכב והראיה שהערעור הוגש ע"י האשה והבעל לא הגיש כל ערעור על פסיקתו זו הרי זה בבחינת בטל.

כמו"כ הבעל פתח תיק לסג"פ כהחלטת ביה"ד, וביום 24.1.13 הבעל הופיע למתן הגט ואילו האשה לא הופיעה. ופשוט הוא כתובתך וקחי גיטך ואם גם כשהבעל מוכן לשלם כתובה ולתת גט נחייבו במזונות עד שהאשה תרצה באדיבותה באחד הימים לקחת גיטה – א"כ לקחה מידת הדין שהרי לא יהיה לה שום סיבה לקחת גיטה כשיש למה מזונות קבועים מדי חודש מבעלה שהיא פרודה ממנו שבע שנים, ואין שום סיכוי לשלום־בית.

יש להוסיף שאחרי פסיקת ביה"ד שלאשה מגיע כתובתה ודאי שזה יקוזז מחלקו של הבעל ברכושו או מזכויותיו כפי שהציע עוד בזמנו ביום 9.2.06 והוי כהשליש כתובתה.

בפרט לאור מצבה הרפואי שחושש הבעל מהידבקות ממנה שלזה ודאי א"א לחייבו ג"כ לחיות אִתה.

אשר ע"כ פס"ד של ביה"ד האזורי בתוקפו, והערעור נדחה.

הרב מסעוד אלחדד – דיין


הריני להבהיר כי עיקר השגתי הוא על קביעת ביה"ד האזורי שהפסיד לאשה את מזונותיה, לפני שהבעל הציע לתת לאשה את כתובתה.

הרב נחום גורטלר – דיין


למסקנה, ביה"ד מחליט שאין מקום שביה"ד יתערב בפסיקתו של ביה"ד האזורי בעניין זה, והערעור נדחה בכללותו.

אין צו להוצאות.

ניתן לפרסם אחרי השמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום ה' בתמוז התשע"ג (13/06/2013).

הרב ציון אלגרבלי – דייןהרב מסעוד אלחדד – דייןהרב נחום ש' גורטלר – דיין