לפנינו ערעורו של הבעל על פס"ד ביה"ד האזורי בבאר שבע מיום י"א תמוז תשע"ב 1.7.2012 שבו קבע ביה"ד כי הדירה ברח' [...] הרשומה ע"ש הצדדים שייכת לשניהם ותחולק בחלקים שווים.

לטענת ב"כ הבעל, ביה"ד טעה בקבעו שלא הוכח שהבעל הביא 200,000 ₪ מכספו מהבית הראשון שהיה לו מלפני הנישואין ושמכר אח"כ. ועוד ביקש להביא עדים על כך, ועוד טען כי גם אם זה מתנה, על דעת כן שהאשה תמרוד בו לא נתן – ומתנה זו צריכה לחזור אליו.

לטענת ב"כ האשה, הדירה נרכשה בחודש 6/2000 ואילו הדירה שלו שנמכרה זה היה כעבור שלושה–ארבעה חודשים אח"כ, בו בזמן שכל הדירה שנרכשה ע"ש שניהם בשווה שולמה בשלימותה בטרם נמכרה אותה דירה שלו. וע"כ כיוון שנרשמה ע"ש שניהם ע"פ זכות קניין, שייכת לשניהם ומתנתו מתנה, וגם לקחו כ-20% למשכנתא. ע"כ מבקשת לדחות ערעורו של הבעל ולהשאיר פס"ד האזורי על כנו.

לאחר העיון ביה"ד לא מוצא מקום לשנות מפס"ד האזורי, וע"כ הדירה הרשומה משנת 10/2000 על שם הצדדים שייכת לשניהם שווה בשווה. לציין שאחרי תאריך רכישת הדירה הנ"ל נולדו לצדדים ילדים וחיו שנים רבות ביניהם, כך שבמקרה זה אין מקום לטעון שאדעתא דהכי לא נתתי המתנה. וע"כ לדעתי הערעור נדחה ואין צו להוצאות.

הרב מסעוד אלחדד – דיין

עיינתי בה שכתב ידידי, ויש להוסיף שגם בהנחה ולו יצויר שטענות המערער נגד האשה הן נכונות – בעוד שהאשה מכחישה אותן לחלוטין שהיא לא מורדת ולא בוגדת – אינה מפסידה זכויותיה בדירה בטענת בגידה: עיין אבהע"ז סימן צט, ובחת"ס בשם הלבוש הובא בפת''ש שם. וכמו''כ גם אם הייתה מתקבלת טענת הבעל שהאשה מורדת יש עדיין מקום לדון האם עליה להחזיר את המתנה שהרי בנדו''ד לא הוכרזה האשה מורדת ולא נתקיימו בה משפטי המורדת ועדיין לא הפסידה כתובתה. ונחלקו הראשונים האם זה שמורדת מפסידה את מתנות הבעל זה רק לאחר שהפסידה כתובתה או שגם לפני כן והובאו השיטות בפסקי דין רבניים חלק יא עמוד 255:

"אלא שלפי דברי הטור /אה"ע/ בסי' פ"ה (בשם הרמ"ה) יוצא שאין המורדת מפסידה את המתנות אלא לאחר שכתבו עליה אגרת מרד שהפסידה כל כתובתה. וכן משמע מדברי המגיד משנה פי"ד מאישות הל' ט' – י', שכתב בדעת הרשב"א וז"ל: זהו דין המורדת, לאחר ד' שבתות והמלכה שנייה הפסידה כל כתובתה, עיקר ותוספת, ומה שנתן לה הבעל וכו', וכתב שם שכן דעת הרמב"ם. הרי משמע שרק אחרי ד' שבתות והמלכה שנייה שהפסידה את הכתובה, רק אז מפסידה את המתנות שנתן לה הבעל (אמנם הרמב"ם שם בהלכה ח' כתב דמפסדת המתנות מיד, אלא דשם איירי במורדת דמאיס עלי, שגם את הכתובה מפסידה מיד, לדעת הרמב"ם). וכן משמע בטור /אה"ע/ סי' ע"ז שכתב: וכשיוצאת לאחר השנה אין לה לא מנה ולא מאתים ולא תוספת ואפילו בגדים שקנה לה יפשוט מעליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא זבין לה. משמע שתוך י"ב חודש, שיש לה כתובה, יש לה גם המתנות (אלא שצ"ע שהרי הטור איירי בבגדים שקנה לה, ולענין בגדים כתב הטור /אה"ע/ בסי' צ"ט בשם העיטור שאם סרחה עליו, אדעתא דהכי לא אקני לה, משמע אפילו אינה מורדת ממש לענין הפסד הכתובה, מ"מ הפסידה הבגדים. וצ"ע).

אולם בתשובות הרשב"א ח"א סי' אלף רל"ה מבואר דמורדת מפסידה המתנות מיד, לפני שהכריזו עליה, וטרם שהפסידה כתובתה. והובא דבריו בב"י סי' ע"ז. (ברמ"א בהגה שם סעי' ב' הועתקו דברי הרשב"א בשיבוש). ועיי"ש בב"ש ס"ק י"ח שכ' על דברי הרשב"א וז"ל: ומה שכתב אבל לא מה שכתב לה, עי' בטור /אה"ע/ סי' פ"ה לא משמע כן, אלא דוקא כשאין לה כתובה אז אין לה מתנות. והיינו דברי הטור הנ"ל. וכן מבואר בר"ן בסוגיא דמורדת, שכתב: ולדידי לא קשיא לי, דאי הוי תוספת כמתנה כי מגרש מתוך מרדה הפסידה לאלתר, משום דלא אקני לה מעיקרא אלא אדעתא למיקם קמיה, אבל השתא דדמי לכתובה לא מפסדת מיניה לתנא דמתני' אלא בפחיתת שבעה שבעה ככתובה או בד' שבתות כרבותינו. הרי דעתו דמתנות היא מפסדת מיד. וכן מבואר ברבנו ירוחם במישרים נכ"ג ח"ח שכ' וז"ל: וכתב מורי ה"ר אברהם בן ישמעאל שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דלמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה. הרי מבואר דאעפ"י שאין דנין אותה במורדת לענין שתפסיד הכתובה, כיון שגם הוא אינו חפץ בה, מ"מ הפסידה המתנות."

ובהמשך שם תולים את המחלוקת בטעם הדבר מדוע מורדת מפסידה את המתנות האם זה משום קנס וא''כ אינה מפסדת כ''ז שלא הפסידה כתובתה או שהטעם משום שאדעתא למיפק לא אקני לה ולטעם זה הפסידה מיד.

ומסקנתם שם פסקי דין רבניים חלק יא עמוד 257:

"מהאמור לעיל נתבאר לנו שישנה פלוגתא דרבוותא אם המורדת מפסידה את המתנות עוד לפני שהפסידה את הכתובה, דלדעת הרמ"ה והטור (ומשמעות המגיד משנה בשם הרשב"א) איננה מפסידתם, ולדעת הרשב"א והר"ן ורבנו ירוחם היא מפסידתם. והנה הב"ש בסי' ע"ז סקי"ח שהבאנו לעיל הביא את שתי השיטות ולא הכריע. ועי' ב"ש סי' פ"ה סקי"ח שכ' וז"ל: ומ"ש שלא מחמת מרדה, משום דאי מחמת מרדה הפסידה כתובתה ולית לה מתנות, ועי' סי' ע"ז. סתם כאן, כדעת הרמ"ה והטור שרק אחרי שהפסידה הכתובה הפסידה המתנות. וכן משמע דעת מהר"א ששון סי' נ"ה הנ"ל. עכ"פ זוהי מחלוקת הראשונים, ואם היא מוחזקת במתנות מסתבר שתוכל לומר קים לי כהני רבוותא שכל זמן שלא הפסדתי הכתובה לא הפסדתי וא''כ האשה יכולה לטעון קים לי כהסוברים שלא הפסידה המתנות לפני שהפסידה הכתובה."

עוד יש לדון בעיקר הדין שמורדת מפסידה מתנות שאין זה מוסכם על כל הראשונים דהנה הרשב''א בחידושיו בסוגייית מורדת [הובאו דבריו באבני מילואים אהע''ז סי ע''ז סק''יא] כתב שלא הפסידה. וז''ל האבנ''מ שם:

"אמנם נראה דהרשב"א לשיטתו בחדושיו בסוגיין [ס"ג ב] וז"ל וכתב עוד הר"י הלוי ז"ל דהיכא דיהיב לה מתנה בין קרקע ידוע בין ששעבד לה לתת מעות או מדעם אפי' כתב לה בתר נשואין מתנה גמורה לחוד ואצ"ל כתובה אי מרדה הפסידה הכל דהקנה לה אדעתא למיקם קמי' וכדאמרי' אלמנה שמין מה שעלי' והיינו לאחר נשואין ואפ"ה שמין וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז"ל שכתב אבל מה דכתב לה מדילי' בין תוס' בין מתנה לא יהיב לה מידי כו', וקשי' לי הא דאמרי' לעיל תוספת כתובה ככתובה דמי' נ"מ למורדת והא אפילו מתנה לחודא ובתר נשואין אמרת מפסדת ואפילו באומרת מאיס עלי, והא דדייקי לה מהאי דאמרי' אקני לה אדעתי' למיקם קמי' הני מילי בהנאה סתם בדבר שהוא חייב לעשות אבל זה שרצה ונתן לה מי הכריחו בכך היה לו לפרש, ואנן מימר אמרי בכולהו מתנות דעלמא אי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' מתנה עכ"ל. הרי דס"ל להרשב"א דמתנה לא מפסדה, אבל דעת רוב הפוסקים הראשונים דבמתנה אמרי' דלא יהיב אלא אדעתא למיקם קמי' והוא דעת הרי"ף והרמב"ם ובעל המאור, ומה שהקשה הרשב"א מהא דאמרי' לעיל תוספות כתובה ככתובה לענין מורדת כיון דאפילו מתנה מפסדה כבר הקשה הרמב"ן ז"ל ותירץ לה כמו שהובא בר"ן ריש פ' אעפ"י [כב, א מדפי הרי"ף] ע"ש."

אולם האבנ''מ שם בהמשך כותב שהרשב''א חזר בו וקיבל דעת הרי"ף והרמב''ם ובעל המאור ז''ל:

"שוב ראיתי בחידושי הרשב"א שם וז"ל ומצאתי בחיבור א' שבתשובת רב האי ורב אלפס הכי דייני דאפילו במתנה לחוד דבתר נשואין מפסדי, ואיכא לדחוקי דקמ"ל התם תוספת וכ"ש מתנה דאומדן דעת הוא דמפסדי אא"כ כתב לה שקיבל על עצמו שאפילו תמרוד תטול כמו שאמר הרב בן מיג"ש ז"ל דהתם תנאי ממון הוא וקיים ואין זה צריך לפנים עכ"ל, הרי שהודה הרשב"א וקיבל דבריהם אם כן אפילו במגרש תוך יב"ח דכתובה לא מפסדה אבל מתנה מפסדה משום דלא יהיב אלא אדעתא למיקם קמיה."

עוד יש לדון דהנה בתשו' הרשב''א מבואר דבמתנה גמורה אין המורדת מפסידה את המתנות וז''ל שו"ת הרשב"א חלק ד' סימן נ"ב:

"שאלת: מורדת שאמרה: מאיס עלי, וב"ד נתנו לה י"ב חדש. והבעל כתב מתנה לחוד בשעה שנשאה, וכתוב בה: שתוכל לגבות ממנו כל זמן שתרצה. והבעל מתיירא שמא תתננ' לאחר קוד' זמן זה, או שתתרע' ממנו בעש"ג =בערכאות של גויים=, ויפסיד הבעל ממונו. היש מן הדין שיכריחוה ב"ד למסור להם המתנה, או לא? דדילמא תתרצה לבעלה תוך הזמן?

תשובה: איני רואה שתהא חייבת היא למסור זכיותיה תוך י"ב חדש שנתנו לה, מכמה טעמים. חדא: שהאומרת: מאיס עלי, אין כופין אותה תוך הזמן הזה. ואם אתה כופה ליתן זכיותיה, אתה כופה אותה מעכשיו. ועוד: שהמתנות שאדם נותן לאשתו, תלויות במנהג המקומות. ומדעתי: שמנהג מקומכם לפי הנשמע: שהבעל כותב: שתוכל לגבות וליתן אפילו לאחרים, כ"ז שתרצה. ולפי המנהג, היה המתנה גמורה, ולא לכבוד בעלמא. ויכולה האשה מן הדין לגבות וליתן מעתה. וא"כ, ה"ז רצה ליזוק בנכסיו בשעה שכתב: וגובה ונותנת, ואפי' תתגרש. ואין אומרי' בכי הא: אדעתא למשקל ומיפק מיניה לא יהיב לה. וא"כ, מעכשיו יכולה היא ליתן לכל מי שתרצה. הגע עצמך: אילו גבתה והוציאה לעצמה או שנתנ' לאחרים, ואח"כ אמרה: מאיס עלי או מרדה מרד בעלמא, הנחייב אותה לשלם מנכסים שנפלו לה לאחר שמרדה ונתגרשה? ואם אינה יכולה לגבות וליתן לאחר כל שהיא מורדת או שמתגרשת, דאדעתא דלמשקל ומיפק לא יהב לה, כי נתנה לאחר מאי מהנה לה? דלא עדיף מאן דאתי מחמתה, מינה. ואי משום חשש: שמא תעבור ותתבע בערכאות, אין חוששין שמא תעבור. ואף אם תעבור, כל שלא נתן לה הבעל אדעת' למשקל ומיפק, אף בערכאו' לא תוכל לגבות. שאין כח שטרות וחוב ומתנה עשוין בגופן שלנו, יפין בערכאותיהם יתר ממה שהם בדיננו. סוף דבר, איני רואה שתהא זו חייבת למסור זכיותיה ביד בית דין, לא מתנתה ולא כתובתה. שאם אתה אומר, אף כתובתה חייבת למסור ביד ב"ד.

מבואר מדבריו שבמתנה גמורה שיכולה ליתן לאחרים לא הפסידה וכן כתב עוד בשו"ת הרשב"א חלק ב סימן קיב:

"ולענין המתנה, ששאלת ואמרת: שהמנהג בעירכם: שהיוצא' מדעתה מבעל', אינה נוטלת משל בעלה כלום. וככה דנין דייניכם, וכמ"ש הרב אלפסי ז"ל בפרק אע"פ. ואמרת: שאפי' מי שנתן לאשתו קרקע או מטלטלין, וכתב לה: שהוא נותן מתנה גמורה מעכשו שרירא וקיימא חתוכה וחלוטה, לעשות בה כל חפצת נפשה, בין שתעמוד עמו בשלום בין שתמרוד בו; ותהיה מתנתה כאילו נתנה לעובר ארח, ויהי' רשות בידה להחליף ולמכור להוריש ולתת לכל מי שתרצה; ולא שיירתי בה לעצמי שום שייור /שיור/ בעולם, וסלקתי עצמי ורשותי וזכותי מעל מתנה זו סלוק גמור; עם כל זה, הגיעה לכם תשובת הרב הגדול רבינו מאיר ז"ל מטוליטול': שאם נתגרשה בגט מרצונה, שאין לה באותה מתנה כלום. משום דאמור רבנן: דאדעתי' למשקל ומיפקי לא יהב לה. ומהאי דכתב לה: בין שתעמוד עמי בשלום בין במרדות, לא מרד בגט קאמר אלא מרד ממלאכה או מתשמיש קאמר. וחזק הרב ז"ל דבריו ממה שכתוב בשטר המתנה: והודענו: דבמתנה זו שאין לנו /אולי צ"ל: לו/ כלום בה, כדאמור רבנן: במתנה קנתה, ואין הבעל אוכל פירות. ואמר הרב ז"ל: מכאן למדנו, שלא נתן אלא על דעת רבנן שתשב עמו. אבל על דעת שתצא ותטול, לא נתן לה. ואמרת עוד: שחזרתם ושאלתם את פי מורי הרב רבינו יונה ז"ל, והשיב: שהמתנה קיימת, אפילו תמרוד בו בגט. דע: שהדברים נראין לי ברורין כדברי מורי הרב רבינו יונה ז"ל. שהרי נתן לה מתנה גמורה חתוכה וחליטה /צ"ל: חלוטה/, וסלק כל זכותו ורשותו מעל מתנה זו. ונתן לה רשות ליתן ולהוריש לכל מי שתרצה.

ואני תמה על דברי הרב רבי מאיר ז"ל. שהביא ראיה ממה שאמרו ז"ל: אדעתא למשקל ומיפק לא יהב לה. שאם כן, אפי' נתאלמנה נמי לא תטול. דאדעתא למשקל ומיפק לאחרינא לא יהב לה. דהא עיק' מה שאמרו ז"ל גבי אלמנה, הוא שאמרו בפלוגת' דרב ושמואל. דאמרי בשלהי פרק נערה שנתפתתה /נ"ד/: אלמנה, רב אמר: שמין מה שעלי', ושמואל אמר: אין שמין מה שעלי'.

אמר רבא אמר רב נחמן: אע"ג דתנן במתניתין כותיה דשמואל, הלכתא כותיה דרב. דתנן: אחד המקדיש ואחד המעריך את עצמו, אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבע לשמן, ולא בסנדלין חדשים שלקחן לשמן, ולא בכלים חדשים שלקחן לשמן. אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי מאחר דתנן במתני' כותיה דשמואל, אמאי הלכתא כותיה דרב. מאי טעמא? כי אתקין /נראה שצ"ל: אקני/ לה /נראה שחסר כאן, ואולי צ"ל: וכו'/. א"כ אף אנו נאמר כן. ובכל מה שהבעל נותן לאשתו, שאם נתאלמנה שמין לה מה שנתן לה. דאדעתא למיפק לאחרינא לא יהב לה..

והנה הרב מורה: שאם מכרה ונתנה, קיים, אם גרשה הוא או מת הוא בחייה, כמו שבא בתשובתו אשר כתבת. וכן הוא באמת. שהרי שנינו: אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, רצה להוסיף, אפילו מאה מנה מוסיף. נתאלמנה או נתגרשה, בין מן הארוסין בין מן הנשואין, גובה את הכל. ואמאי? נימא אדעתא למיפק לאחרינא לא יהב לה? אלא: לא נאמרו דברים הללו אלא בדברים שהיא מתנאה בהם לפניו, או שמשמשת בהן בעודה עמו. כבגדים ומיני צבועין ותכשיטין וסנדלין, וכיוצא בהן. שעל דעת שתתנאה בהם לפניו או שתשמש בהן בעודה משמשת לפניו, נתנן לה מן הסתם. אבל במטלטלין אחרים, אי נמי: מעות וקרקעות שנתן לה, ואי נמי: כל דבר שנתן לה במתנ' גמור', אין שמין לה כלל. דהיינו מתניתין דאע"פ. וכן בלקיט /עיין כתובות נ"ד/, שאין שמין לו מה שנתן לו במתנה גמורה, חוץ ממה שעליו, ומן הטעם שאמרנו.

ובאמת שהמורדת ויוצאת בגט מדעתה בתקנת הגאונים ז"ל, אינה נוטלת כלום משל בעל, ואפי' מנה מאתים, כדעת הגאונים ז"ל. וכמו שכתב הרב ז"ל /הרי"ף/ בהלכות: דקנסי' לה בדידיה. אבל מ"מ, מה שנתן לה במתנה גמורה, מתנה מוחלטת מעכשו, שהיא יכולה לתת עכשו לכל מי שתרצה, בזה לא אמרו. אלא מוכרת ונותנת וקיים, בין יוצאה לדעתה בין יוצאה שלא לדעתה.

וזהו שנראה לי בענין המתנות הללו. ומה שכתב בשטר המתנה: והודיענוהו: שכל הנותן מתנה לחוד לאשתו, כאלו נותנת לעובר ארח. שתטול אותה ממך כל זמן שתרצה, ותקנה מה שתרצה. ואין לך בה כלום, כדאמור רבנן: קנתה, ואין הבעל אוכל פירות. איני רואה מכאן ראיה לגרע כח מתנתה כלל, ולומר: שלא תהא מתנתה מתנה, אלא כל שהיא יושבת תחתיו. כי זה ליפוי כח, כתב כן. שאפי' בפירות לא יהא /בד"ל: יהא לו/ שום זכות. שלא תאמר: יאכל הבעל פירות, וכיוצא בזה. סוף דבר: במה שהוסיף לה ומרחיב לשון הזכיות, אינו רואה שיהא בו גרעון לה.

ומכל מקום, מה ששאלת לדעת הרב רבי מאיר ז"ל: מי שהוסיף עוד בלשון מתנתו, וכתב: כל זמן שתרצה היא וכל מי שתרצה היא, בין בחיי בין לאחר מיתתי, בין בחייה בין לאחר מותה, בין כשהי' ברשותי, בן /בד"ל: בין/ ח"ו תמרוד בי. אם יהיה כח מתנה זו יפה מכח שאר מתנת /בד"ל: מתנות/ שאין כתוב בהן: בין כשהיא ברשותי, בין ח"ו תמרוד בי נראה: שאין זה מוציא מידי אותו חשש שכתב הרב ז"ל. כי מאחר שהוא סבור: שיד בעל השטר על התחתונה, אפי' בכיו"ב =בכיוצא בזה=, ונדחוק הלשון לגרע כח המתנתה /צ"ל: המתנה/, אף אנו נאמר: כי פירוש ברשותי: שלא מרדה בתשמישו ומלאכתו. ופי' בין תמרוד בי: שתמרוד בתשמישו ומלאכתו. אבל אנו נראה כן כמו שאמרתי."

ולפי דבריו, כאשר הבעל רושם את הדירה בטאבו ע''ש האשה הרי זו לכאורה מתנה גמורה ובאפשרותה למכור את חלקה לאחר. אך נראה שאין הדבר כן, שמלשון התשובה בתחילת דבריו משמע שכותב לה במפורש "שהיא יכולה לתת ולהוריש למי שתרצה", אבל אם נותן לה בסתם אף שרושם ע''ש בטאבו – אין זו מתנה גמורה אלא יש לזה דין של נכסי מלוג שהאשה אינה יכולה למכור כפי תקנת אושא, וכמבואר בשו''ע אהע''ז סי' פ''ה סע' ז':

"וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו, בין קרקע בין מטלטלין, קנתה, ואין הבעל אוכל פירות. ומיהו אינה יכולה למכור מה שנתן לה, ולא ליתנו לאחר, אלא ישאר בידה, ואם תמות ירשנה, והפירות שיוצאין לה ממנה דינם כשאר נכסי מלוג, וימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות."

ובח''מ שם סקי''ט כתב:

"אינה יכולה למכור – אלא אם פירש לה שתוכל למכור וליתן לאחר ואפשר עוד שצריך שיכתוב לה בפירוש שאם תמכור שלא יהא מוציא מיד הלקוחות לאחר מותה הא לאו הכי אפשר לפרש דבריו שלא יוציא בחייה אבל לאחר מיתה יוציא וכן דעת גאון ואין דעתי נוחה בכך כ"כ המ"מ בשם הרשב"א פכ"ב מה"א."

וא''כ אין נדוננו דומה לדברי הרשב''א ששם כתב לה מפורש שתוכל למכור לאחר.

אמנם יש מקום לדון ולומר שמכיוון שמבחינת החוק הרישום בטאבו מאפשר לאשה למכור את חלקה למי שתרצה א''כ הרישום על שמה נחשב כאילו כתב לה מפורש שתמכור למי שתרצה.

נוסיף ונאמר שאם שני הצדדים קנו את הדירה מהמוכר ושניהם חתומים על חוזה הרכישה הרי שהדירה עצמה אינה מתנה מהבעל אלא האשה נחשבת כקונה מהמוכר וכל מה שיש לדון בדין מתנה הוא על הכספים שהבעל שילם עבורה וסברה זו מוזכרת בפסקי דין רבניים חלק ד עמוד 266:

"ובדרך אגב ברצוננו להעיר בנ"ד בעצם הפקעת זכות האשה בדירה מטעם דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה אם נניח כדברי ב"כ האשה שבשעה שרכשו את הדירה נרשם הבית על שם שניהם, (לא שהבעל העביר את מחצית הדירה על שם אשתו לאחר שקנה הבעל את כל הדירה), ואם נכון הדבר נמצא שהמוכר הוא המקנה את הבית לשני בני הזוג. ושניהם היינו האיש והאשה זכו בדירה בזכויות שוות, א"כ יש לדון כי בכלל לא יכול הבעל לטעון אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה הואיל ולא איהו אשר הקנה לה את מחצית הדירה ולא ממנו זכתה בדירה אלא ע"י המוכר. ולפי"ז מצטמצם טענת הבעל רק בנוגע לכסף ששילם עבור חלקה בדירה אבל זה לא יכול לפגוע בבעלות האשה בדירה. ולכן במקרה ומאז שרכשו את הדירה עלה ערכה של הדירה יש לזקוף את זה לזכותה של האשה, אכן לצורך הדיון אשר לפנינו אנו פוטרים מלקבוע מסמרות בנקודה זו."

ומאוחר יותר בפד''ר ח''ה ע' 170 קבע הגריש''א מסמרות בזה וכתב:

והשתא לדעת הרמ"ה כשקנה הבעל את חמרי הבנין ע"מ לבנות בהם בית על מגרש הקנוי לאשתו, הרי מעולם לא זכה הבעל בהם שהרי השקעות בעל בנכסי אשתו מתנה הוא דיהיב לה (כמ"ש הרי"ף) והוא קנה אותם לצורך אשתו, ולכן אח"כ כשמרדה בו ואיגלאי מילתא דמתנה בטעות הוה, מ"מ איהו לא קנה העצים והאבנים והוא יכול רק לדרוש את סכומי הכסף שעלה לו הבנין, אף שלפי האמור לא זכה הבעל, יכול לדרוש ממנה במקרה של מורדת את הכסף שעלו לו חמרי הבנין, כשם שאם אמר במפורש למוכר שהוא קונה מלבושים וכיוצ"ב עבור אשתו – דבכה"ג אליבא דכו"ע זכתה האשה מהמוכר – והיא מרדה בו נ"פ שיכול לדרוש ממנה את הכספים שהוציא עליהם וה"נ דכוותיה.

וע''ע בפד''ר חי''ד ע' 28.

הארכנו בכל הנ''ל לרווחא דמילתא, אך למעשה אין צורך בכ''ז מאחר ומעיון בתיק האזורי עולה שטענות הבעל על מרידת ובגידת האשה הינן טענות בעלמא שלא הוכחו בשמץ של ראיה, ועל כן אין להפסיד לאשה את חלקה בדירה כאמור בפסק ביה''ד האזורי.

הרב ציון אלגרבלי – דיין

עיינתי במה שכתבו עמיתי הרבנים הגאונים ואני מסכים שיש לדחות את הערעור. ברם מאחר והדבר נוגע להרבה מקרים שבעל רושם מחצית דירה ע"ש אשתו ולאחר שנים האשה מורדת בו, ועולה השאלה אם את מחצית הדירה שהבעל רשם על שם אשתו זו מתנה חלוטה – וגם כאשר האשה מורדת בו אין היא צריכה להחזיר לבעלה – או שמחצית הדירה שהבעל רשם על שם אשתו זו מתנה שאינה חלוטה, ואנו אומדים דעת הבעל שלא נתן לה את מחצית הדירה על מנת שתמרוד בו ותתבע להתגרש, בעוד הוא דורש שאשתו תחזור אליו לשלום בית. ונ"ל שגם כיום יש לדון על מחצית דירה זו דין מתנה שאינה חלוטה שמורדת שעל פי דין מפסידה מתנות – מפסידה גם את מחצית הדירה.

הנה הגאון הרב ציון אלגרבלי בין יתר הדברים הביא תשובת הרשב"א חלק ד' סימן נ"ב, ולכאורה משמע ממנו שבעל שנתן מתנה לאשה, ויש לה אפשרות לתת את המתנה לאחר, מתנה זו היא מתנה גמורה, ומורדת אינה מפסידה מתנה זו. ברם נ"ל שמהרשב"א אין ראיה למה שאנו דנים, דהיינו מחצית דירה שבעל רשם ע"ש אשתו. הרשב"א דיבר במקרה שהבעל נתן מתנה לאשה והיה כתוב בשטר המתנה שהאשה תוכל לעשות במתנה זו כרצונה, וכן היה מנהג מקומם שמתנות אלו האשה יכולה לעשות בהם כרצונה. ועל כן כתב שמתנה זו היא מתנה חלוטה שמורדת אינה מפסידה אותה.

אבל מחצית דירה שבעל רשם על שם אשתו, הוא לא גילה דעתו שהאשה תוכל למכור מחצית דירה זו בלא הסכמתו, וגם זה לא מצוי שאשה תמכור מחצית דירה זו שלא בהסכמת בעלה. והנה מה שהאשה יכולה לעשות שלא כדין אינו משנה את מהות המתנות, והראיה שבכל מתנה של תכשיטים האשה יכלה להבריח אותם, אולם מחמת כן אין דינם משתנה, ומורדת שמפסידה מתנות מפסידה גם מתנת תכשיטים.

ואבהיר יותר את דבריי: נפסק כי אדם שנותן מתנה – היות והכל תלוי בו אומדים רק את דעתו, דעיין חו"מ סי' ר"ז סעי' ד' ברמ"א שכתב וי"א שבמתנה דברים שבלב הויין דברים, עכ"ל. ועיין בסמ"ע ובביאור הגר"א שם. (וע"ע תוס' כתובות דף מ"ז ע"ב ד"ה שלא כתב לה, ובספרי בכורי גשן ח"א סי' ל"ח במאמר אומד דעת לביטול מקח או התחייבות הארכתי ביאור ענין זה. ומאמר זה הדפס בשורת הדין חלק ג'.) וחז"ל אמרו שבעל שנתן לאשתו מתנה על מנת למישקל ולמיפק לא נתן לה. והיות והכל תלוי רק בו, על כן גם כאשר בעל נותן מתנה לאשתו משום שרוצה שיהיה שלום בית, או מכל סיבה אחרת – הוא נתן רק לפי אומדן דעתו שעל מנת שלמישקל ולמיפק לא נתן לה. ועל כן גם אם יהיו לבעל זה כמה ילדים מאשה זו, הוא לא נתן לה את המתנה שאם תמרוד בו שהיא תזכה במתנה זו. (וגם הגאונים שאמרו שבעל הנותן מתנה לאשתו שעל מנת למישקל ולמיפק לא נתן לה, לא חילקו שאם יהיה לו מספר בנים ממנה דאז אמרינן דנתן לה מתנה חלוטה.) והיות והכל תלוי רק בבעל על כן גם במתנה שאשה יכולה להבריח אותה אמדינן דעתו שלא נתן על מנת למישקל ולמיפק, דייתכן ולא תבריח והוא יתבע את המתנה חזרה, וגם אם תבריח הוא יוכל לתובעה בבי"ד. ולכן כתב הרשב"א שרק במתנה שהבעל כתב מפורש שבזכותה לתת לאחרים, והיה המנהג שהאשה יכולה לתת לאחרים, אמרינן שהבעל נתן את המתנה ללא תנאי.

עוד כתב הגאון הרב ציון אלגרבלי דאפי' נאמר שמורדת מפסידה מתנות היא מפסידה וצריכה להחזיר לבעל רק את המעות שהבעל שילם עבורה לרכישת הדירה, אבל גוף הדירה שייך לה. הנה אמנם כן כתבו בפסקי דין רבניים בכמה מקומות וכן סתמו להלכה. ברם בספרי בכורי גשן ח"א סי' ל"ז (ומאמר זה הדפס גם בשורת הדין חלק ח' עמ' שכ"ח ואילך) הוכחתי שאין ההלכה כן, והעיקר להלכה שבעל שקנה ושילם לקבלן או למוכר עבור מחצית דירה שקונה לאשתו, אם האשה מורדת הרי שמחצית הדירה חוזרת לבעל, ולא הממון ששילם עבורה.

ברם, כל אשר כתבתי כאן הוא נכון מבחינה עקרונית למקרה שאשה מורדת בבעלה, אולם במקרה שלפנינו אין האשה מפסידה את המתנה שהבעל נתן לה בדירה, כיון שלא מצאנו בפסקי הדין של ביה"ד האזורי כל פסיקה או קביעה שהאשה מורדת, וכן לא מצאנו שבי"ד התרה באשה ואפי' פעם אחת שאם תעמדי במרדך יהיה לך דין מורדת. ואם נאמר שלצדדים שלפנינו יש דין ששניהם מורדים זה על זה, גם במקרה זה אין האשה מפסידה מתנה כאשר היא מוחזקת בה.

הרב נחום גורטלר – דיין

לאור האמור לעיל, לדעת הכול הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.

ניתן לפרסם פסק דין זה בהשמטת השמות.

ניתן ביום ד' בתמוז התשע"ג (12/06/2013)