ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
בפני כבוד הדיינים:
הרב יעקב זמיר
הרב אברהם שינדלר
הרב יהודה יאיר בן מנחם
ראב"ד
דיין
דיין
תיק מספר: 284948/2
תאריך: י"ב באלול התשע"ג
18/08/2013
תובע פלוני
בא כוח התובע עו"ד שלומי נרקיס
נתבעת פלונית
בא כוח הנתבעת עו"ד רבקה אורמן
הנדון: גירושין
נושא הדיון: טענת אונס ובא עליה בנידתה

פסק דין
הצדדים שלפנינו נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 2006, אלו הם נישואין ראשונים לשני הצדדים ולהם שני ילדים קטינים.

ראשיתם של ההליכים בתביעות הדדיות לגירושין והכרוך בהם. הבעל היה הראשון שפתח בהליכים כאשר ביום 13.3.11 הגיש לביה"ד תביעת גירושין אליה כרך את נושא החזקת הילדים, חלוקת רכוש ומזונות. כשלושה חודשים לאחר מכן, בתאריך 16.6.11, התקבלו בביה"ד תביעות האשה לגירושין ותשלום כתובה.

בדיון הראשון שהתקיים בתאריך י"ז בסיון התשע"א (19/06/2011) הסכימו הצדדים לגשת לייעוץ במטרה לשקם את הריסות ביתם ולהשיב את השלום על כנו, ואולם ניסיון שלום־הבית לא צלח. בתאריך ב' בכסלו התשע"ב (28/11/2011) התקיים דיון נוסף בעניינם של הצדדים ובו התברר לביה"ד כי הצדדים גרים בפירוד החל מחודש 6.11, ואולם בניגוד לתביעתו המקורית טען הבעל כי הוא מבקש שלום־בית, בעוד האשה עמדה על תביעתה להתגרש בנימוק:
"אי אפשר לחיות אתו, הוא לא עובד, מפריע לי לישון, לא מוכן לשלם התשלומים על הבית, מטייל כל הזמן עם החברים שלו, חי עם עצמו... את הכסף אני נותנת לאבא שלי כי אנו גרים אצלו בשכר דירה ואני משלמת לו."

ב"כ הבעל טען כי מלכתחילה רצה הבעל שלום־בית, וכי הצדדים לא עברו תהליך של ייעוץ רק משום שהיועצת אמרה לבעל שאין טעם להתחיל את התהליך שעה שהאשה מסרבת ליטול בו חלק. לדברי ב"כ הבעל האשה הסכימה לשקול שלום־בית אם הבעל ילך להכוונה אצל פסיכולוג או הדרכה הורית, והבעל – למרות שחושב שאין צורך – מסכים לכך.

ואולם ב"כ האשה הוסיפה כי לאשה טענה נוספת נגד בעלה. לדבריה:
"האשה אמרה שיש משהו שמתביישת לומר, מעיר אותה באמצע הלילה לקיום יחסי אישות וכשאומרת שהיא נידה מפשיל תחתוניה לבדוק אם אומרת אמת, האשה שמרה נידה והלכה למקווה והדברים חמורים, האשה הייתה אצל הרבנית גרוס והבהירה לה את המצב בפועל."

הבעל הכחיש את המיוחס לו ופירט:
"אני שומר נידה, אני מניח תפילין, אני שומר שבת, חודש ימים אומרת שהיא בנידה ולאחר מכן אומרת שעברה הפלה, שאלתי אותה מה עם הנידה, והורידה תחתונים להראות."

ביה"ד קבע מועד לדיון בו ישמעו הוכחות האשה לחיוב הבעל בגט. בדיון שנערך בתאריך א' בשבט תשע"ב (25.1.2012) טענה ב"כ האשה שבין הצדדים לא מתקיימים יחסי אישות, וכי לבעל יש אשה אחרת והוא אף לא הסתיר זאת מאשתו. כמו כן ציינה שהאשה היא זו שהלכה לייעוץ בעוד הבעל לא עשה כן. והוסיפה כי רוב טענותיה של האשה הן בדברים שבינו לבינה:
"מזלזל בה כאשה, לא נותן להחליט בשום דבר, לא כיבד אותה בזמן נידה, היא שומרת נידה, כפה עליה להפשיל תחתוניה כדי לראות שהיא אכן בנידתה."

לדברי הבעל האשה סירבה לבקשת הבעל ללכת ליועצת, ורק לאחר מכן הלכה לבדה, והוא עצמו (הבעל) מוכן גם כן ללכת. הבעל הכחיש שיש לו בת זוג אחרת, והכחיש שאיים על אשתו שייקח לה את הילדים. ביה"ד שאל את הבעל האם לדעתו יש סיכוי לשלום־בית:
"בי"ד: אישרתם הסכם ממון שיש בו פירוט מלא איך מחלקים את הרכוש, במצב כזה שהפירוד כעשרה חודשים – יכול להיות שהרכוש צריך להתחלק, אין משהו שמקרב ביניכם – האם יכול להיות כזה דבר, האם יש תקווה לשלום־בית?

בעל: אני מקווה שכן.

ב"כ בעל: כתבתי עשרות רבות פעמים, ענייני הרכוש לא זה מה שמחזיק את מרשי ולא בגלל זה לא מתגרש,...מרשי בדעה שאם ינקוט אותם כרגע, גם הסיכוי הקלוש לשלום־בית, לא יהיה.
...
בי"ד: אם נורה להם ללכת למספר פגישות יחד וגב' גרוס תחליט שאין טעם להמשיך, האם הבעל יסכים להתגרש? לאחר שמונה חודשים וחוות דעת, הבעל צריך להסכים.

ב"כ בעל: אני לא רוצה להיכנס לנקודה זו, היא לא רלוונטית.

בי"ד: נשלח לייעוץ ואם תהיה חוות דעת, תקבלו את זה?

ב"כ בעל: אבל שלא תהיה הגבלה במספר הפגישות.

ב"כ אשה: האשה אומרת שאם הבעל הולך בכנות לגרוס, היא מוכנה.
...
ב"כ בעל: אין מניעה מלפנות לגב' גרוס, אבל אנו לא רוצים שתלווה לזה סנקציה, צריכה שתהיה כנות."

האשה נחקרה ע"י ב"כ הבעל ולשאלותיו השיבה כי "לא אמרתי מעולם ש(הבעל) מכה", אך עמדה על כך שבעלה "כפה עצמו עלי", וביה"ד התעכב על נקודה זו:
"בי"ד: זה היה אונס?

אשה: כן, גם בנידה.

ב"כ בעל: כדי לאנוס אותך, [פלוני] היה צריך לתפוס אותך בשתי ידיים ואז נוצרה אלימות פיזית.

אשה: הוא תפס אותי בידיים, החזיק לי הרגלים הוריד לי הבגדים, ואחרי מאבקים גם הצליח לבצע.

בי"ד: נאבקת בו?

אשה: כן

בה"ד: וגם צעקת?

אשה: לא, הילדים ישנו."
...
בי"ד: אמרת שאנס אותך, כמה פעמים זה קרה?

ת. פעם אחת.

בי"ד: כלומר שאחז בך בכוח.

אשה: כן.

בי"ד לבעל: האם היה מקרה כזה?

בעל: כשלא רצתה – הלכה לישון עם הילדים, לא תפסתי אותה בכוח.

בה"ד: מתי זה היה?

אשה: זה היה בסביבות מרץ.

בה"ד: היה ממש מאבק?

אשה: כן.

בעל: מעולם לא הרמתי עליה קול ולא על הילדים.

בי"ד: כמה זמן לקח האירוע?

אשה: כמה דקות, ניסיתי להעיף אותו ממני.

ב"ד: אתה מוכן ללכת לפוליגרף על זה שהיה פעם אחת?

בעל: כן."

ואולם ב"כ הבעל התנגד לכך שמרשו יעבור בדיקת פוליגרף, וב"כ האשה ביקשה למצות את טענות האשה בקשר ליחסים האינטימיים בין הצדדים:
"ב"כ האשה: אני כן רוצה, בית הדין שאל על זה, האם היה מקרה שבו נאלצת להוכיח לבעלך שאת נידה? ונאלצת להפשיל תחתונייך?

אשה: כן, ניסה לבדוק אם יש דם, ניסה לחדור וראה שיש דם ואמר שזה פצע

בי"ד לאשה: האם היה מקרה שהיה יחסי אישות בנידה?

אשה: לא, רק מקרה אחד וזה לא המקרה שדובר קודם על האונס.

ב"כ האשה: אמרה האשה שחדר לתוכה.

בה"ד: האם אתה זוכר שהיה מקרה כזה שהייתה בנידה?

בעל: היה ארבעה שבועות שאמרה שהיא בנידה שאלתי אותה מה קרה, את לא רוצה לקיים, אז הלכה לשירותים הוציאה הטמפון ואמרה אתה רוצה לשכב, תשכב, ולא שכבתי אִתה.

בה"ד: אמרת שזה פצע.

ת. לא."

ואולם האשה עמדה על כך שבאותה פעם הבעל קיים עמה יחסי אישות ונוכח לדעת שהיא בנידתה.
"ב"כ אשה: את יכולה לספר אותו רגע שהפשיל תחתונייך מה היה?

אשה: הוריד וזהו.

בעל: את לא הורדת לבד?

אשה: לא.

ב"כ אשה: לאחר אותו מקרה נתן להמשיך לישון.

ת. עזב אותי."

בתום הדיון נתן ביה"ד את החלטתו להגשת סיכומים, סיכומי ב"כ האשה התקבלו בביה"ד ביום 28.10.12, וסיכומי ב"כ הבעל התקבלו בתאריך 4.2.13.

סיכומם של טענות הצדדים
האשה מעמידה את תביעתה לחיוב הבעל בגט ותשלום כתובה על שלוש טענות מרכזיות:

א. לדבריה הבעל מקלל, משפיל, מזלזל, מתעלל ומתעמר בתובעת תוך הפעלת לחץ נפשי ואיומים כי אם תרצה להיפרד ממנו ייקח ממנה את הילדים.

ב. לטענתה הבעל "כופה את עצמו עליה מינית בניגוד לרצונה ומקיים עמה יחסי אישות תוך הפעלת כוח פיזי", וכן "הבעל כפה על האשה יחסי מין בזמן נידה".

ג. בסופו של דבר לדבריה הבעל אינו חפץ בשלום־בית עם האשה כעולה גם מכך שהבעל תבע פירוק שיתוף בביהמ"ש בתאריך 13.5.12.

ב"כ הבעל טען בסיכומיו כי הבעל מסכים להתגרש ובתנאי כי ענייני הממון של הצדדים יידונו בטרם ביצוע הגט עצמו, וכי הגט יינתן בכפוף לחלוקה שוויונית וצודקת של רכוש הצדדים (ההדגשות במקור – י' י' ב"מ).

הבעל הכחיש את טענות האשה כי הוא מזלזל בה וכו', והכחיש גם את טענתה כי אנס אותה ולהוכחת דבריו צרף מסמכים מהסיוע המשפטי בהם נכתב מפי האשה כי "הבעל אינו מפעיל כלפיה אלימות פיזית, ברם מפעיל כלפיה אלימות מילולית". והוסיף כי האשה הגישה נגד הבעל תלונות שווא במשטרה דבר שיש בו כמו גם "בהתנהגות הקלוקלת של האשה כלפי הבעל כדי להביא לדחייתה של התביעה".

עתה ניגש לגופם של דברים.

א. טענות הצדדים על התנהגות בלתי הולמת של הצד שכנגדם
טענתה הראשונה של האשה לחיוב הבעל במתן גט היא כי הבעל מקלל, משפיל, מזלזל, מתעלל ומתעמר בתובעת. טענתה זו של האשה לא הוכחה בפנינו ולא גובתה בכל ראיה בת־תוקף, ועל כן אף כי ייתכן כי נכונה היא – אין בה, כאשר אין לה כל הוכחה וגיבוי, בכדי לחייב את הבעל במתן גט לאשתו.

יחד עם זאת, ובשל סיבה זו בדיוק, איננו יכולים לקבל גם את טענות הבעל לגבי התנהגות בלתי הולמת של האשה שכן קיומה של התנהגות שכזו לא הוכח בפנינו, ועיון במלוא החומר המשפטי שצורף לתיק מלמד שאף טענותיו של הבעל בדבר הגשת תלונות שקריות ע"י האשה אינן בדין שתתקבלנה.

בתאריך 11.4.11 ביהמ"ש אכן "שוכנע" כלשונו שם שהבעל נהג באלימות והוציא נגדו צווים ובהם הרחקה מהאשה ומניעת החזקת נשק. ואף כי יומיים לאחר מכן בתאריך 13.4.11 הוסכם בין הצדדים כי הבקשה לצו הגנה תימחק מ"מ הוסכם גם שהבעל לא ילון בבית לימים מספר, דבר שיש בו בכדי ללמד על כך שבקשת האשה לצו הרחקה לא הייתה משוללת כל יסוד, וודאי שאין בו בכדי ללמד כי מלכתחילה התלונה הייתה שקרית. כבר נכתב על ידנו בתיקים אחרים כי מצב עניינים שכזה אין בו בכדי להוכיח שהתלונות אכן היו תלונות שווא ושהבעל לא עשה מאומה, וייתכן גם ייתכן כי הבעל עשה מעשים שלא ייעשו אלא שכפי שקורה לא אחת – לא ניתן להוכיח את הדברים, והאשה בחרה להניח לכך. ודוק, איני אומר שהבעל צריך להוכיח שידיו נקיות, וכי כל עוד לא הוכח אחרת הרי שהוא בחזקת אשם. אמת, ייתכן שהוא נקי מכל רבב, ובכל זאת אם הבעל רוצה להיבנות מטענתו על תלונות שווא לא די בהוכחה כי הוגשו תלונות שנסגרו, ונדרשת גם הוכחה חיובית על כך שהיו אלו תלונות שווא. משלא הונחה לפנינו כל ראייה שכזו אין לנו אלא לדחות את טענתו של הבעל כי האשה הפסידה את כתובתה כתוצאה ממעשיה, ולקבוע כי האשה, בשלב זה, זכאית לכתובתה ולתוספת כתובתה.

ב. טענות האשה על אונס וקיום יחסי אישות בהיותה בנידתה
טענתה השנייה של האשה לחיוב הבעל בגט מתבססת על כך שלדבריה בעלה בא עליה, שלא ברצונה, בהיותה בנידתה, ואף אנס אותה בכוח. האשה נשאלה על המעשים במהלך הדיונים והשיבה שהיו אלה שני מקרים שונים: באחד מהם בא עליה בניגוד לרצונה בהיותה נידה, ובפעם אחרת אנס אותה תוך שימוש בכוח. לאשה לא היו כל הוכחות או אף רגליים לדבריה, וטענותיה אלה אף לא נטענו במפורש לפני הערכאה המקבילה שבה שטחה האשה את בקשתה לצו הגנה. הבעל הכחיש בתוקף את שתי הטענות, ומשכך הם פני הדברים, והיות ואין לפנינו כל הוכחה אחרת לדברי האשה, הרי שמוטל עלינו לצאת ולברר את משקלן ההלכתי של טענותיה אלו של האשה, ואת השלכותיהן על הסוגיה שלפנינו, קרי: חיובו או אי־חיובו של הבעל בגט.

והנה נידון זה כבר עלה פעמים רבות על שולחנם של מלכים, מאן מלכי רבנן, ומו"ר מר"ן מאור ישראל הגר"ע יוסף שליט"א ("יביע אומר" ח"ד אבה"ע סי' יא) כבר הראה בו את ידו הגדולה ואסף וקיבץ כעמיר גורנה את השיטות שנאמרו בפרשה זו להלכה, ופתח לה פתחא במחלוקת הידועה, האם האשה נאמנת בטענתה שבא עליה בנידתה כפי שנאמנת בטענה שבעלה גרשה, והביא את דברי רבנו הריטב"א (כתובות כג, א) שהגם שהעלה להלכה כרב המנונא שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, הכריע שאין ללמוד מכאן להאמין לאשה שטוענת שבעלה בא עליה בנידתה "ואין לנו שהאמינוהו בשום מקום בש"ס מדרב המנונא במידי דפגמה ליה ומשויא ליה רשע". אך הביא שמהמהר"י וויל בתשובה (סי' כב) משמע שאעיקרא דדינא האשה נאמנת גם בטענה זו, אלא שהמהר"ם כתב שבזה"ז אין הנשים נאמנות דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר.

והמהרלנ"ח (סי' לג די"ט ע"ג) העלה שיש אמבוהא רבתי מרבותינו הראשונים שסוברים שאין לחלק בין דורות ראשונים לאחרונים בעניין זה, ואין לקבוע שבדורות האחרונים אין הנשים נאמנות, והוסיף שאפשר שגם המהר"ם לא דיבר בכל הנשים אלא אך באשה הניכרת ומוחזקת לחצופה ופרוצה. ומר"ן הגרע"י לאחר שהאריך בדעות הפוסקים כדרכו בקודש העלה כי רוב הראשונים והאחרונים הסכימו בזה דלא כמהר"ם, וגם בדורות האלה נאמנות הנשים ואמרינן חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. והביא שכן העלה בספר "נתיבות משפט" (דף רלד ע"ג) שגם בזה"ז אשה נאמנת לומר שבא עליה בנידתה, ושכ"כ בשו"ת "משפט צדק" (סי' נט). ועוד הביא משו"ת "עדות ביעקב" (סי' לו דפ"ו ע"ד) שלהלכה נאמנת האשה לומר שבא עליה בנידתה, ואך בשביל לצאת ידי חובת הריטב"א טוב שביה"ד ישביעו או יחרימו את האשה על כך, ובחרם או בשבועה פשיטא שגם הריטב"א יודה שמהימנא.

ושוב הביא רבנו ג"ע הגרע"י שליט"א את דבריו המפורסמים של הרדב"ז (ח"ג סי' תז) הסובר גם הוא שאין האשה נאמנת בזה"ז לטעון שבא עליה בנידתה. אך דחה את טעמיו מהלכה, והביא משו"ת "זקן אהרן" (סי' קעד) שהעלה להאמין לטענת האשה ולכוף את הבעל להוציא דפשיטא שלא נישאת לו על מנת כן להעבירה על דתה ולהכשילה באיסור כרת, ודמי לנושא אשה באיסור דכופין אותו להוציא, ורק יכול להחרים סתם על מי שטוען עליו שקר. והוסיף שכן כתב גם העדות ביעקב הנ"ל שאשה הטוענת שבעלה בא עליה שלא כדרכה כופין אותו להוציא שאין אדם דר אם נחש בכפיפה אחת, ועניה זו מסורה בידו ואין בידנו לעשות תקנה בדבר ועל כן לכו"ע יוציא ויתן כתובה. ושכ"כ מהר"א נחמיאש בשו"ת "הון רב" (חאבה"ע סי' ח) שאשה הטוענת שבעלה בא עליה בנידתה נאמנת, ויש לכופו לגרש להפרישו מעברה גדולה זו. ובכל זאת סיים רבנו הגרע"י שליט"א כי אם האשה תעזוב את בעלה בטענה זו יוכל הבעל לטעון קי"ל כדעת הפוסקים שאין לה מזונות, "ומצווה להפריד בן הדבקים" ולא פסק בסכינא חריפתא כי יש לחייב או אף לכוף את הבעל לגרש.

והנה זה פשוט שגם דברי ג' הפוסקים עליונים למעלה דס"ל שבטענה זו כופין לגרש אין זה אלא באשה שאינה תובעת כתובתה, כמפורש בעיקרא דהאי דינא דנאמנת בטענתה בלבד, וכפי המבואר בתשובת הרא"ש (כלל מג סי"ב) ובתוספות (יבמות סה, ב) ונפסק בשו"ע (אבה"ע סי' קנד סק"ז). וכן כתב במפורש ב"משפט צדק" (ח"א סי' נט) דדווקא אם אינה תובעת כתובתה נאמנת, ובנדון דידן האשה הניצבת לפנינו תובעת כתובתה וא"כ שוב אינה נאמנת בטענתה.

ולענ"ד קלה כמות שהיא יש להוסיף ולומר שדברי הפוסקים הסוברים שבטענה זו כופים את הבעל לגרש אינם מוסכמים להלכה. דהנה המעיין שם בדברי המשפט צדק ראֹה יראה שהעלה שגם כאשר אנו מאמינים לה, אין אנו כופים אותו לגרשה, ורק רשאית למרוד בו. וראייתו מהא דאיתא במורדכי (כתובות סי' קפו) וז"ל:
"תשובה ממורי רבינו הר"ר מתתיה קינו ז"ל אף אם זה האיש שובב ומאבד ממונו בשחוק לא מצינו שתוכל אשתו למרוד בו לא מתשמיש ולא ממלאכה כיון שלא החציף להעבירה על דת לשמש באיסור."

ומכאן דייק המשפט צדק דבהחציף להעבירה על דת ולשמש באיסור יכולה למרוד בו ממלאכה ומתשמיש "אבל לכופו לגרשה לא מצינו דבר זה בשום פוסק". וביאר דבריו דאין לדמות נדון זה לדין כופין על הפסולות דהתם היות והנישואין באיסור הרי אין שום מציאות שיחיה עמה שלא באיסור ועל כן כופין לגרש משא"כ במקום שהנישואין עצמן אינם באיסור דאפשר שיעשה תשובה ולא יבוא עליה בנדתה וכד' ומהיכי תיתי שנכוף אותו לגרש. והוסיף שגם אם אמור יאמר הבעל שרוצה להוסיף ולשכב עמה בנדתה אין ללמוד דינו מדין שהא עימה י' שנים ולא ילדה, ולומר דמה התם שמבטל מצות עשה כופין אותו ק"ו שנכוף אותו ברוצה לבטל לאו דנדות דיש בו כרת, דהתם כששוהה עמה חזינן דקעבר אמצוה משא"כ הכא אולי ישוב מאיוולתו ויעשה תשובה או היא תמרוד בו ותלך לבית אביה, וע"ש עוד בדבריו.

וכן העלה בגודלו גם הרב המבי"ט (ח"ב סי' מז) שדן בדבר וכתב שאפשר דדוקא גבי דידה אמרינן שעוברת על דת יוציא משום דאיהי מפקדה והוא סומך עליה, וסיכם וכתב:
"ובהגה סוף הלכות אישות כתוב כתב מורי רבי' עובר על דת ואפילו מומר אין כופין אותו להוציא מדלא מנה רשע בהדייהו דכופין להוציא, וטעמא דטב למיטב טן דו וכו' אם לא שעבר על דת שהוא כלפי דידה שעבר על חרם שהיא כלפי דידה כגון שלא להכותה ושלא להקניטה ע"כ, ואפילו למה שכתב הריא"ז דיוציא ויתן כתובה היינו דשרי למקרייא עברינא כמו שפירש ר"ח, אבל אין כופין בשוטים נמצא דלא פליגי אהדדי ריא"ז והגהה ומסקנא דמילתא דלית שום צד שיכופו לשום עובר על דת, נאום המבי"ט."

ועיין למר"ן החבי"ב בכנה"ג (הגהט"ט אות לו) שהביא באורך את דברי המשפט צדק, וציין לעיין גם בנתיבות משפט ובמבי"ט באופן שנראה שדעתו נוטה שאין כופין לגרש, וכן נראה גם בדעת ה"שדי חמד" (ח"ד מערכת גירושין סי' א אות יב – יג) שאחר שהאריך בדבר והביא את דברי המבי"ט סיים בדברי הרב "אהל יצחק" (ח"ו) שהעלה:
"וא"כ מה שנראה לע"ד בזה הוא שיעשה דרך בקשה וכמ"ש מוהריב"ל, ויכופו אותו שלא יעשה עוד כדבר הרע הזה ויקנסו אותו, ואין כופין אותו להוציאה דאפי' הרב דס"ל דנאמנת אף בזה"ז בשבועה כתב דאין כופין אותו בשוטים ליתן גט אלא יאיימוהו בדברים ובלבד שלא ינדוהו, ויבזוהו ויצערוהו בגופו, ותטול כתובתה וחייב במזונותיה עד שיתן לה גט."

וכן עולה גם מדברי רבנו ה"נודע ביהודה" (תניינא חאבה"ע סי' צא) שאין כופין את הבעל לגרש בטענה זו. וכן נראית גם דעת רבותינו חברי ביה"ד הגדול (פד"ר ב עמ' 321) הרבנים הגאונים הגר"י ניסים, הגרי"ש אלישיב והגר"ב זולטי זכר כולם לברכה לה"ה, שהאריכו בנד"ד והעלו שאין לחייב את הבעל לגרש ונסמכו על דברי הרדב"ז דלא מדמיננן העזות להדדי והעלו ש"דעת גדולי הפוסקים הוא שמעיקר הדין היא אינה נאמנת בטענה שאינה מוציאה עצמה מבעלה". ועל כן אינה נאמנת בטענתה שבא עליה בנידתה שיש לזה תיקון שיעשה תשובה ולא יבוא עליה בנידתה. וכן עולה גם מדברי ביה"ד הרבני הגדול (פד"ר ח"ד עמ' 344) בהרכב הרבנים הגאונים הגר"ע הדאיה, הגרי"ש אלישיב והגר"ב זולטי.

ובאמת שכאמור לעיל גם מר"ן מופה"ד אביר הרועים, אשר תורתו ופסיקתו לנו לעיניים, הגר"ע יוסף שליט"א, לא פסק בסכינא חריפתא דיש לכוף את הבעל לגרש. ועוד נראה שגם הני ג' פוסקים, הזקן אהרון, העדות ביעקב והמהר"א נחמיאש, לא דיברו אלא באשה הטוענת שבעלה חי עמה כך באופן תדיר ושזה מנהגו הרע, ואך בהכי שייכים טעמיהם שלא יעבירה על דתה ולהפרישו מעבירה גדולה, ובכך עסק גם הגרע"י שליט"א באשה שהטיחה כלפי בעלה "האשמה כבדה כי הוא מאלצה לחיות אתו חיי אישות בזמן ויסתה", משמע שזה מנהגו הרע ועל זה ואך על זה שייכים דבריו הטהורים. ובפרט שבנד"ד האשה תובעת את כתובתה ותוספת כתובתה ועל כן אינה נאמנת לעניין זה בטענתה, כאמור לעיל.

ג. טענת האשה שבעלה אינו מעוניין בשלום־בית
טענתה השלישית והאחרונה של ב"כ האשה מתייחסת לכך שגם הבעל אינו חפץ בשלום־בית כפי העולה מהעובדה שהבעל עצמו תבע פירוק שיתוף בביהמ"ש בתאריך 13.5.12. ואכן נראה שצודקת היא בטענתה זו, וחרף דברי הבעל ובא כוחו במהלך הדיונים הרי שגם ב"כ הבעל טען בסיכומיו כי הבעל מסכים להתגרש ובתנאי כי ענייני הממון של הצדדים יידונו בטרם ביצוע הגט עצמו, וכי הגט יינתן בכפוף לחלוקה שוויונית וצודקת של רכוש הצדדים.

ואולם אף שמקובלת עלי טענתה זו של האשה הרי שברור הוא שאין בה בכדי לקבוע מסמרות בדבר חיובו של הבעל בגט. שהנה הדברים ברורים כי בדרך כלל מקפיד ביה"ד לסיים את כל העניינים (כולל הרכושיים) שבין בני הזוג לפני סידור הגט, וזאת על מנת שגט הכריתות אשר יסודר בין הצדדים יכרות את כל העניינים שביניהם. וכבר נתנו חכמים שני טעמים בדבר, האחד מוזכר בסדר הגט לרמ"א המודפס בשו"ע סו"ס קנ"ד (סעי' פא), וכל"ה:
"וישאל הרב אחר הכתובה ושתחזור לבעל הכתובה או תמחול לו כדי שלא יבואו אח"כ לידי קטט מחמת הכתובה ושיאמר הבעל ע"מ כן לא גירשה."

והשני מקורו בגמרא (כתובות כח, א):
"לוה הימנה אינה נפרעת אלא ע"י אחר, ואי אתון לקמן לדינא לא מזדקקינן להו, רב פפא אמר שמותי משמתינן להו, רב הונא בריה דרב יהושע אמר מנגידנן להו."

והובאו הדברים גם בסדר גיטין למהר"ם ר' יוזפש (אות רכ) שאחר שהתייחס לעניין הכתובה, כדלעיל, הוסיף וכתב:
"יזהירם הרב שלא יהיו קשורים ביחד בשום דבר, אך אם יש איזה חלוקים ביניהם יתפשרו אוהביהם או קרוביהם על ככה."

ועיין במה שכתבתי בזה בקצרה בפס"ד אחר (תיק מס' 290293/9).

בנדון שלפנינו הבעל תבע פירוק שיתוף בביהמ"ש בתאריך 13.5.12, ובתאריך 5.2.13 התקבלה גם בבית דיננו בקשת הבעל לפירוק שיתוף וחלוקת רכוש. מהחומר המצורף לתיק עולה כי ביהמ"ש למשפחה קיים דיון בתיק ובסופו קבע כי התיק ימשיך להישמע רק אם הבעל יפקיד סך של 20,000 ש"ח כערובה להוצאות האשה. הבעל ערער על ההחלטה בביהמ"ש המחוזי, ערעורו נדחה, ותביעתו הוגשה לפנינו.

על תביעתו זו הגישה ב"כ האשה בקשה לדחייה על הסף, וזאת בהתבסס על העובדה שההליכים בנושא זה כבר החלו בערכאה המקבילה. הבקשה נשלחה לתגובת הבעל אך תגובתו לא התקבלה, והיות וכך ביה"ד טרם החליט בדבר מעמדה של תביעה זו.

כאמור לעיל הצדדים חיים בפירוד כבר זמן ממושך (זה למעלה משנתיים) ולמעשה שניהם מבינים כי דרכם המשותפת הגיעה, לדאבון לב, אל קיצה, ולמעשה כל שמעכב את הגירושין, בשלב זה, הוא סיום ההליכים הרכושיים. לאור מצב עניינים זה הנני מוצא לנכון להבהיר כי אם יסבור ביה"ד כי מי מהצדדים מעכב את הגירושין אך בניסיון להשיג הישגים ממוניים שאינם מגיעים לו על פי הדין ייתכן ולא יהיה מנוס מחיובו בגירושין. ואולם בכדי שהצדק ייעשה וייראה, ביה"ד יזדקק לנושא זה רק לאחר שתינתן החלטה ולו ראשונית בברור מעמדה ומהותה של תביעת הרכוש שהוגשה ע"י הבעל.

לאור כל האמור לעיל ביה"ד קובע:

א. הצדדים חיים בפירוד למעלה משנתיים ולמעשה שניהם מסכימים להתגרש אלא שהבעל מתנה זאת בסיומם של העניינים הרכושיים. לאור הפירוד הממושך ביה"ד ממליץ לצדדים להתגרש ויפה שעה אחת קודם.

ב. לפי החומר הנמצא לפנינו האשה לא הפסידה את זכאותה לכתובה ולתוספת כתובה.

ג. לאחר שביה"ד ייתן את החלטתו בנושא הרכוש יהיה ביד ביה"ד לתת החלטה בשאלה, האם בנדון זה יש לחרוג מההלכה האמורה לעיל לפיה יש לסיים את ענייני הממון קודם לסידור הגט, והאם יש לדברים השלכה על מידת החיוב בגט.

הרב יהודה יאיר בן מנחם – דיין


מצטרף למסקנות פסק הדין.

הרב יעקב זמיר – ראב"ד


מצטרף למסקנות פסק הדין.

הרב אברהם שינדלר – דיין

ניתן ביום י"ב באלול התשע"ג (18/08/2013).


הרב יעקב זמיר – ראב"ד
הרב אברהם שינדלר – דייןהרב י' יאיר בן מנחם – דיין