בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, פנה אלינו - פניה נדירה - בבקשה להבהיר את פסק הדין שניתן על ידינו ביום ג' אדר א' תשס"ג (5.3.03), שם הורינו כי הנישואין האזרחיים של הצדדים יותרו באמצעות הוספת משפט אחד בפסק דינו של בית הדין האזורי, אשר בו ייאמר כי "בית הדין מתיר בזה את הנישואין". הפניה אלינו נעשתה במסגרת החלטה בתיק בג"ץ 2232/03.

שלוש שאלות עורר בית המשפט בנושא התרת נישואין אזרחיים:

א. על פי איזה דין נערכה התרת הנישואין?

ב. מה הן העילות לכך?

ג. האם די בבקשת צד אחד?

להלן עיקרי העובדות הצריכות לענייננו: הצדדים, בהיותם אזרחי ישראל ותושביה, ערכו ביום 17.10.87 טכס נישואין אזרחיים בקפריסין. הצדדים הגישו את תעודת הנישואין למשרד הפנים, אשר רשם אותם כנשואים על פיה. לבני הזוג ילדה קטינה בת כ-13 שנה. לפני כ-3 שנים פרץ סכסוך בין הצדדים, והם מנהלים מאז הליכים שונים בבית המשפט לעניני משפחה ובבית הדין הרבני. לאחר שתביעת האשה לשלום-בית נמחקה על פי בקשתה, הגיש הבעל לבית הדין האזורי תביעה למתן פסק דין הצהרתי כי הצדדים אינם נשואים כדמו"י ולחילופין לגירושין. בית הדין האזורי קיבל את התביעה ונתן פסק-דין הצהרתי לפיו "הצדדים לא נשואים זל"ז כדמו"י". בהמשך, על סמך בקשות הבהרה, החליט בית הדין האזורי, כי כל אחד מן הצדדים רשאי להתחתן ככל אדם פנוי. בערעור שהגישה האשה, טענה היא, שניסוח פסק הדין על ידי בית הדין האזורי, שקבע שהצדדים אינם נשואים כדת משה וישראל, אינו מאיין את הנישואין האזרחיים, ועל כן טעה בית הדין בקובעו כי הצדדים רשאים להתחתן כפנויים. כאמור, בפסק הדין בערעור הורינו לבית הדין האזורי להוסיף פיסקה בה ייאמר כי בית הדין מתיר את הנישואין. משנתן בית הדין האזורי פסק-דין משלים כאמור, עתרה האשה לבג"ץ, בטענה כי הנישואין האזרחיים הותרו ללא שום עילה בדין, וזאת רק מאחר ומדובר בנישואין אזרחיים ולא כדת משה וישראל.

בין היתר, צירפה האשה לעתירתה לבג"ץ, מסמך שהופק על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ולפיה בשנת 2000 נישאו בחו"ל כ-5,600 תושבים ישראליים, המהווים כ-7% מכלל הישראלים אשר נישאו בשנה זו. חלקם אומנם נישא בנישואין דתיים, אך מתוכם נישאו בקפריסין 1,381 זוגות ישראלים, בהם 735 זוגות שהן החתן והן הכלה רשומים כיהודים במירשם האוכלוסין בישראל. אכן, מדובר בתופעה מצערת המבטאת את ממדי החילון של מדינת ישראל. ככל שרבו נישואין אזרחיים של יהודים אזרחי ישראל, כן רבו גם רבו הגירושין של אותם אנשים. הרי אין זה סוד, שלפי דיני ישראל קשה יותר להתגרש מאשר להינשא. רובם ככולם של זוגות יהודים המעדיפים להינשא בנישואין אזרחיים, עושים זאת לא בגלל הקושי להינשא כדמו"י, אלא עקב הקושי להתגרש כדמו"י. הקושי נעוץ בעילות הגירושין המצומצמות על פי דיני ישראל, ובדרישה שהבעל הוא שיגרש את אשתו, מרצונו, באמצעות גט. כאמור, תופעת הנישואין האזרחיים, הינה תופעה מצערת, שיש להתמודד איתה בדרכי חינוך והסברה באשר לקדושת המשפחה בישראל, ולא ניתן להאריך בכך במסגרת פסק-דין זה.

השאלה העקרונית, שפרשה זאת מציבה בפנינו היא, מהי הדרך הנכונה על פי הדין בישראל, "להתיר" את קשר הנישואין האזרחיים שנוצר – ככל שנוצר – בין איש ואשה יהודים, אשר נישאו בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל.

ראשית ייאמר, כי העובדה שבני זוג יהודים, שהינם אזרחי ישראל, ערכו טכס נישואין אזרחי בקפריסין, ועל פיו נרשמו בני הזוג כנשואים במירשם האוכלוסין, אין בה כשלעצמה בכדי לקבוע כי על פי הדין בישראל נישואין אלו הינם בני תוקף לכל דבר וענין. בהתאם לסעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, אין הרישום בדבר המצב האישי (רווק, נשוי, גרוש או אלמן), מהווה אף ראיה לכאורה לנכונות הרישום. זו עצמה סיבה שפקיד המרשם נדרש לרשום שינויים בדבר המצב האישי על סמך תעודות שתוקפן החוקי בישראל אינו ברור.

שאלת התוקף של נישואין-אזרחיים בין בני זוג יהודים-ישראלים הינה, בעיקר, בת שני פנים. הפן האחד הוא, בחיובים ההדדיים שבין בני הזוג. האם הדין במדינת ישראל מכיר בנישואין אלו כיוצרים מערכת חיובים רגילה של "סטטוס"? האם נוצר חיוב של מזונות? האם קמה לבן-הזוג זכות לירושה? הפן השני הוא, בהשלכות של נישואין אלו כלפי צד שלישי – האם נישואים אלו מונעים את בני הזוג מלהינשא לצד שלישי, עד שנישואין אלו יפורקו, או בלשוננו "יותרו" (מלשון "להתיר קשר"), כדין?

הפן הראשון, תוקפם של נישואין אזרחיים שנערכו בחוץ-לארץ בין יהודים אזרחי המדינה ביחס לחיובים ההדדיים בין בני הזוג, נידון באופן יסודי, בצורה אנליטית ומעמיקה, על ידי פרופ' מנשה שאוה המנוח, בספרו "הדין האישי בישראל", מהדורה שלישית מורחבת, כרך שני, עמ' 572-539. מסקנתו של פרופ' שאוה היא (שם, בעמ' 559):

"בבוא בית-משפט אזרחי לדון בתוקפם של נישואין אזרחיים, שנערכו בחו"ל בין בני זוג יהודים אזרחי המדינה, שומה עליו לבדוק תוקפם על פי הדין העברי, בתור 'דינם האישי' של בני-הוזג כמשמעותו בסימן 47 לדבה"מ, מבלי להיזקק לדין מקום עריכת הנישואין".

מסקנה זו אומצה, בין היתר, על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגן הנשיא ח' פורת) ב-ע"מ 1044/99 זינגר-ברוכוביץ נ' ברוכוביץ פ"מ תשנ"ח (3) 204. באותו מקרה נדחתה תביעת מזונות של האשה שנישאה לבעלה ב"נישואי פרגוואי". בית המשפט קבע כי בעת הנישואין היו שני בני הזוג תושבי הארץ ואזרחיה, ולכן דינם האישי בעת הנישואין הוא דין תורה. היות והם לא נישאו על פי דין תורה, לא ניתן להכיר באשה כנשואה לצורך חיוב המזונות.

אכן, מקובלת עלינו דעתו של פרופ' שאוה, שיש צורך ע"פ החוק בישראל בבדיקת תוקף הנישואין ע"פ הדין העברי. מקובלת עלינו גם עמדתו של בית המשפט המחוזי לענין אי-חיוב הבעל במזונות האשה. לדעתינו, אותו דין צריך לחול ביחס לדין הירושה של בן-הזוג, אבל כמובן, אין זה מעניינו של ערעור זה.

הפן העיקרי השני הוא, בהשלכות נישואין אלו כלפי צד שלישי. כאן המצב הוא שונה. על פי סעיף 176 לחוק העונשין, התשל"ז-1977:

"נשוי הנושא אשה אחרת, ונשואה הנישאת לאיש אחר, דינם- מאסר חמש שנים".

וסעיף 178(1) לחוק זה קובע:

"לענין סעיף 176, אין נפקא מינה –

אם תוקפם של הנישואין הקודמים הוא פי דין המדינה שבה נערכו או לפי דין דתי שעל פיו נערכו".

על פי האמור, די בכך שנישואין אזרחיים תקפים על פי הדין הפנימי החל במקום עריכתם – לענייננו, קפריסין – בכדי שהדבר ימנע מיהודי אזרח ישראל, כל עוד לא הותרו הנישואין, להינשא לאחר. במלים אחרות, למרות מסקנתנו לעיל, כי על פי הדין הפנימי של מדינת ישראל, אין תוקף לנישואין אזרחיים של יהודים אזרחי ישראל שנערכו מחוץ לישראל, יש להם תוקף אך ורק לצורך הרשעה פלילית בעבירה של "ריבוי נישואין". ביחס לכך קבע מ"מ הנשיא, השופט זילברג, ב-בג"ץ 301/63 שטרייט נ' הרב הראשי לישראל ואח', פ"ד יח (1) 598, 623, כי כאן: -

"הביע המחוקק את רצונו, כי גם נישואין בטלים – כלומר, בטלים לפי חוקי הארץ – ישמשו מניעה לעריכת נישואין חדשים, אם אך כשרים היו (הנישואין הראשונים) לפי חוק מקום עריכתם או לפי החוק הדתי שעל פיו נערכו... המחוקק הישראלי יצר מוסד נישואין חדש, אוורירי, שהייתי קורא לו בשם 'נישואין לצורך ביגמיה'..."

מכאן, כי צדקה לכאורה המערערת בטענתה הפורמלית כי פסיקתו המקורית של בית הדין האזורי, כפי שנוסחה מלכתחילה, כי "הצדדים לא נשואים זל"ז כדמו"י", אין בה – כשלעצמה, מבחינת האיסור הפלילי בדבר ריבוי נישואין – בכדי לאפשר, למי מבני הזוג להינשא לאחר.

אמנם, על פסיקתו של השופט זילברג נמתחה ביקורת. ראו: פ' שיפמן, דיני המשפחה בישראל, כרך א', 258-248. דעתו של פרופ' שיפמן היא (שם, 256):

"...אם בית משפט או בית דין מוסמך להפקיע נישואין של אדם לפי דיני מדינת ישראל, מחייב הסדר הציבורי שלא להרשיע אדם כזה בעבירת ריבוי נישואין אם נישא בשנית. אמנם, מבחינתו של בית הדן הרבני, פסק דין היוצא ממנו והקובע, למשל, כי אין תוקף לנישואין אזרחיים, רק מצהיר על עמדתו של דין תורה בנושא זה, אבל אין להתעלם מכך שמבחינתו של משפט המדינה בית הדין הרבני איננו רק בגדר רב או חבר רבנים המחווים דעתם על הדן הדתי, כי אם טריבונל הקובע את מעמדם של הצדדים לפי חוקי הארץ. מבחינת חוקים אלה, יש לומר כי עם מתן ההצהרה ההיא השתנה מעמדם של הצדדים, ושינוי זה חייבות הרשויות האזרחיות לכבד, אמנם לא למפרע אבל מכאן ולהבא".

לדעתו של פרופ' שיפמן (שם, 367), יש לראות את הנישואין כמופקעים אך ורק אם הורה בית הדין שבני הזוג מותרים להינשא מחדש ללא גט. במקרה כזה אפשר לראות את הנישואין כמופקעים מכח הפסק הדתי. זוהי קביעה קונסטיטוטיבית הנמצאת בסמכותו של בית הדין הרבני (שם, 268). שלילת סמכותו של בית-הדין לפסוק גירושין אך בשל העובדה שהנישואין נערכו בדרך אזרחית עלולה לשלול את זכותם של הצדדים להתגרש, בהעדר ערכאה שהיתה מוסמכת להביא לידי התרה יעילה של הקשר ביניהם (שם, 371).

על רקע המצב המשפטי שתואר לעיל פסקנו, כי יש להוסיף הוראה פוזיטיבית לפיה, בית הדין "מתיר את הנישואין". בכך מפקיע בית הדין את התוקף החוקי בישראל של הנישואין האזרחיים – ביחס לפן הפלילי של ריבוי נישואין - וכל אחד מן הצדדים מותר להינשא לאחר. נוסיף ונסביר.

סעיף 177 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, קובע:

מי שהיה נשוי הוא בחזקת נשוי, לענין סעיף 176, כל עוד לא הוכיח שנישואיו הקודמים בוטלו או הופקעו, בין על-ידי מות בן-הזוג ובין על פי פסק-דין סופי של בית-המשפט או של בית-הדין המוסמך או על פי דין התורה בדרך שאישר בית הדין המוסמך, ואין רואים אותו כפנוי אלא משעת המוות או משעה שניתן פסק-הדין או האישור כאמור.

על פי סעיף זה, פסק דין של בית הדין המוסמך, אשר מבטל או מפקיע את הנישואין, הופך את בני הזוג לפנויים, החל ממתן פסק הדין. על פי דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), תשי"ז-1957 (הצעות חוק 315, תשי"ז, 310, 311) עולה כי "בית דין מוסמך" בישראל יכול לבטל על פי דין-תורה נישואין שהיו תקפים על פי דין המדינה שבה נערכו. המחוקק לא הגביל את בית הדין ביחס לעילות "התרת הנישואין", ואף לא התייחס לדין אשר על פיו ידון בית הדין. כאן אנו מגיעים לשאלה הראשונה אשר נשאלה: "על פי איזה דין נערכה התרת הנישואין?".

אמנם כן, בית הדין הרבני דן, מאז קבלת תורה על ידי משה רבינו ע"ה ויסוד בתי דינין בישראל, אך ורק על פי דין-תורה. זהו גם משפטה האזרחי של מדינת ישראל אשר קובע, כי "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים" (סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים [נישואין וגירושין], התשי"ג-1953; להלן - החוק).

כבר בסמוך לחקיקתו של חוק זה עלתה השאלה, האם בסעיף זה התכוון המחוקק האזרחי לערוך הבחנה בין סמכותו של בית הדין לדון בעניני נישואין וגירושין, לבין הדין המהותי אשר על פיו ידון בית הדין. יש שרצו לומר, על פי דקדוק מלשונו של סעיף 2 לחוק, "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה", כי רק נישואין וגירושין הנערכים בישראל, ייערכו על פי דין תורה, אבל דינם של נישואין, או גירושין, שנערכו מחוץ לישראל, ייחתכו על ידי בית הדין הרבני – אשר לו הסמכות ללא חולק – על פי הלכות המשפט הבינלאומי הפרטי החל בישראל, ולא על פי דין תורה. כלומר, "סמכות" לחוד ו"דין" לחוד.

ברם, התשובה העקבית והחד-משמעית של בית המשפט העליון היתה, כי בית הדין הרבני דן ב"עניני נישואין וגירושין" אך ורק על פי דין תורה, ללא כל כפיפות למשפט הבינלאומי הפרטי או לכל דין אחר. ראו למשל, ע"א 238/53 כהן ובוסליק נ' היועה"ש, פ"ד ח 4, דברי השופט זילברג, בע' 19:

"הסמכות המורחבת שניתנה לבתי-הדין הרבניים עם פרסום חוק נישואין וגירושין, לא היתה 'סמכות לשם סמכות' בעלמא, אלא: סמכות למען שינוי תוכן, כדי להבטיח את שימושו הנכון והמדוייק של חוק מסויים, הוא: דיני ישראל. ביקשו את 'הקנקן', והתכוונו ל'מה שיש בו'".

וראו דברי השופט זוסמן, שם, בעמ' 36:

"המחוקק סתם ולא פירש לפי איזה משפט ידונו בתי-הדין הרבניים בענינים אלה. אך נעלה מכל ספק הוא, כי התכוון לא רק להעביר את השיפוט מבתי-המשפט האזרחי לבית-הדין הדתי ... אלא שרצה גם להחיל, לגופו של ענין, את דיני ישראל על ענינים אלה".

באשר לתוכנו של המונח "דין-תורה", נפסק כי:-

"המונח "דין תורה" אין פירושו תורה שבכתב בלבד. הוא כולל, ללא שמץ של ספק, גם את ה"דרבנן", וכוונתו לכל אותו מכלול הלכות האישות המצויות בדיני ישראל, ואפילו אם יסודו של הדין הוא בתקנה שתקנו חכמי ישראל בדורות המאוחרים".

(בג"צ 80/63 גורפינקל ואח' נ' שר-הפנים, פ"ד יז 2048, 2061, ועוד הרבה פסקי-דין אחרים)

קיימת מחלוקת עתיקת יומין בין הפוסקים, ביחס לתקפות ההלכתית נישואין אזרחיים. רבים עסקו בכך (ראו למשל: הרב שלמה דיכובסקי, נשואין אזרחיים, תחומין חלק ב', 252; מאמרו המקיף של אב-בית-הדין האזורי בתל-אביב שדן בתיק נשוא ערעור זה, הרב מאיר יששכר מזוז, שאלת נישואין אזרחיים ותוקפם, אוריתא ט"ו, רכ). תמצית הגישה המקובלת בבתי הדין היא זו:

נישואין אזרחיים, הנערכים מתוך אילוץ, כאשר אין אפשרות לעריכת נישואין דתיים, אם בגין העדר רב מוסמך, או בגין חוק המדינה האוסר על נישואין דתיים, נחשבים כ-"נישואין לחומרא", מבחינה הלכתית.

משמעות הדברים, כי למרות שלא נערכו הנישואין כדת משה וישראל, יש להניח שהצדדים ראו את עצמם נשואים לפי ההלכה, ועל כן יחסי האישות שביניהם נעשו כדרך בעל ואשה, במטרה לקיים חיי משפחה לפי ההלכה. אנו יוצאים מתוך ההנחה, שבני הזוג הללו חפצים להינשא לפי הדין, אולם בצוק העיתים נמנע מהם הדבר. את רצונם הבסיסי להינשא לפי הדין, יש לתרגם לחיים המשותפים ביניהם, שנעשים מתוך רצון להקים משפחה כדת משה וישראל, למרות שאין בידם אפשרות לפעול בדרך הפורמלית.

היות ואנו מתבססים על "הנחה" בלבד לרצונם של הצדדים להינשא כדת וכדין, יש לראותם כנשואים לחומרא בלבד. המשמעות היא, שבמידה וירצו להמשיך בנישואיהם, אזי יש לסדר להם חופה וקידושין. מאידך, במידה ואחד הצדדים, מבקש לסיים את הנישואין, קיימת אפשרות להקל יותר בפירודם. במקרים קיצוניים, כאשר אין אפשרות לסידור גט, עקב העלמו של אחד הצדדים, או עקב סרבנות בלתי מוצדקת לגט, אזי יכול בית הדין לשקול, את התרת הנישואין ללא גט. וזאת לאחר בדיקה מדוקדקת, של הדרך שבה נערכו הנישואין האזרחיים.

לעומת זאת, נישואין אזרחיים, הנעשים מתוך בחירה ורצון להינשא שלא כדת משה וישראל, למרות שבני הזוג יכולים להינשא כדת וכדין, נחשבים כנישואין בניגוד להלכה. בני זוג הבוחרים להינשא בדרך זו, מצהירים שאינם מעוניינים בכבלים הדתיים של הנישואין. הם אינם חפצים ב"קדושת" הנישואין. כל חפצם הוא רק בקבלת הגושפנקא האזרחית בלבד. היות ובני הזוג הללו אינם רוצים בהלכה, על כן יחסי האישות שביניהם, מתקיימים על יסוד השקפה זו, ונועדו לקיום משפחה, שלא לפי ההלכה. כידוע, אחד הקניינים שבהם נקנית אשה, הוא קיום יחסי אישות לשם קנין. וזאת, במידה ומדובר ביחסי אישות, שנועדו לקידושין הלכתיים. הדברים אינם אמורים, ביחסי אישות שנעשים במודע, על מנת שלא להיכנס תחת עולה של ההלכה.

על כן, המסקנה האופרטיבית היא, שבמקרה השני, אין צורך בגט הניתן מיד הבעל לידי האשה. ניתן להתיר את הנישואין על ידי מתן פסק דין לגירושין. במקרה הראשון, יש צורך בגט לחומרא. לעיתים נדירות, גם במקרה זה, אנו מאפשרים להם להיפרד ללא גט.

קיימת אפשרות הלכתית להתרת נישואין ללא גט. יש לכך אסמכתאות הלכתיות, ונפרט חלק מהן.

האחת: גרושי חרש. לפי ההלכה (עיין מסכת גיטין דף ע"א עמוד א', ומסכת יבמות דף קי"ב עמוד א'), חרש שאינו בר דעת, כונס אשה ברמיזה, ומוציאה ברמיזה. חכמים איפשרו לחרש להינשא לאשה ולהפרד ממנה, שלא בדרך המקובלת, עקב היותו לאו בר דעת. מבחינת ההלכה, די ברמיזה בכדי לקדש, ודי ברמיזה בכדי לגרש. אומנם, הותקן גט מיוחד לחרש, אשר ניתן על ידי בית הדין, וזאת על מנת שלא לפגוע באנשים אלו.

השניה: במקרים מסויימים, הפקיעו חכמים את הנישואין, ללא גט. ראה מסכת כתובות דף ג' עמוד א', שם צויין מקרה אחד של הפקעת נישואין. כמו כן, קיימים מקרים נוספים, שבהם אפשרו חכמים להפקיע נישואין ללא גט. גם כיום, משתמשים בתי הדין, במקרים חמורים (בעיקר תיקי ממזרות) בטכניקה של הפקעת נישואין, על מנת להתיר לילדים לבוא בקהל. הפקעת נישואין, היא דרך שבה השתמשו חכמים, רק במקרים נדירים. יש פוסקם הסוברים, שלא ניתן בימינו להפקיע נישואין, בהעדר בית דין סמוך. בכל מקרה, השימוש בדרך זו מוגבל ביותר, ונעשה רק כמוצא אחרון להתיר ממזרות במקרים מסויימים. משמעות הפקעת נישואין, היא עשיית בני הזוג כפנויים למפרע, וכאילו לא היו נשואים מעולם.

השלישית: קיים מעמד מיוחד של "פילגשות". מעמד זה מובא בדברי הרמב"ם והראב"ד, בתחילת פרק ראשון מהלכות אישות. מעמד הפילגשות, פירושו קשר אישות מחייב, ללא כתובה וללא נישואין. קשר זה ניתן להתיר, ללא גט.

ההלכה היהודית, מצריכה גט להתרת נישואין. כאמור, מאפשרת ההלכה, התרת נישואין בדרך אחרת במקרים שצויינו לעיל. בתי הדין הרבניים, הכניסו לתוך רשימה זו, גם נישואין אזרחיים שנעשו שלא כדת משה וישראל, כאמור לעיל. התרת הנישואין מתבצעת בדרך של מתן פסק דין לגירושין, כפי שמקובל במשפט האזרחי בארצות רבות. המשמעות של התרת הנישואין, היא גירושין לכל דבר - ללא צורך בשימוש בגט פיטורין. קשה לומר מתי החלו בתי הדין הרבניים לבצע התרה של נישואין אזרחיים באמצעות מתן פסק-דין, אך כיום זהו מנהג רווח בבתי הדין. יש להניח שככל שהתרבו המקרים בו בני זוג ישראלים נישאו באופן אזרחי מחוץ לישראל – אשר בה במידה היו מעוניינים להקל על דרך התרת נישואיהם - כך גם החל והתבסס מנהג בתי הדין להתיר נישואין אלו בדרך של מתן פסק-דין.

יש להעיר כי במקרים שהנישואין האזרחיים אינם יוצרים "ספק נישואין" כדמו"י, וכאשר על פי כללי ההלכה אין לדרוש גט מספק או לחומרא, אין זה נכון לסדר גט פיטורין כדמו"י כדי להתיר נישואין אלו. מדיניות קבועה של סידור גט בכל מקרה שכזה, עלולה להביא לפרשנות מוטעית באשר לתוקף ההלכתי של נישואין אלו. וממה נפשך: אם בית הדין אינו מוסמך לתת פסק דין להתרת נישואין אלו, מאחר ומדובר בנישואין אזרחיים, לא יועיל גם גט שסודר על פי כל כללי ההלכה להתירם; שהרי אם מבחינה הלכתית טהורה לא היו בני הזוג נשואים כדמו"י, אין צורך בגט כדמו"י להתירם, ואם כן אין הוא יכול להתיימר להתירם, גם מבחינת חוק המדינה.

כידוע, ההלכה מגבילה את אפשרות הגירושין בגט, וקובעת, שהבעל מגרש לרצונו (עיין רמב"ם ריש פרק א' מהלכות גירושין). אמנם, קיימת אפשרות הלכתית לכפיית גט על הבעל, והדבר נעשה, באותם מקרים שלפי ההלכה ניתן לכפות גט. כאשר הגט נכפה, מאלצים את סרבן הגט לגרש, בבחינת: כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. מאידך, אפשרות הגירושין ללא גט, אינה מגבילה את בתי הדין בצורך לבקש את הסכמתו של הבעל. גירושין אלו, נעשים על ידי בית הדין, באמצעות פסק דין לגירושין. על כן, בית הדין ריבון לעצמו, ויכול להתיר את הנישואין ללא הסכמה.

מהו הבסיס ההלכתי-תיאורטי לגישה זו?

בין הפוסקים הרבים שדנו בנישואין אזרחיים, מיוחדת היא שיטת הגר"י ראזין זצ"ל, בעל שו"ת "צפנת פענח" ("הרוגאצ'ובי"). בעל "צפנת פענח" עסק בנושא זה, בדרכו התמציתית והמיוחדת במספר תשובות (צפנת פענח, דווינסק ת"ש, חלק א', סי' א'-ד', צפנת פענח, וורשא, סי' כ"ו-כ"ז, וכן ראו תשובתו שהובאה בשו"ת דבר אברהם, ח"ג סי' כ"ט).

סיכום שיטתו של בעל "צפנת פענח" הובאה במאמרו של אב-בית-הדין הרבני האזורי בירושלים, הרב שילה רפאל זצ"ל בענין נישואין אזרחיים (משכן שילה, קל"ו, ק"מ):

"שני גדרים לדעתו בחיי אישות. גדר איסור, שאשה נשואה נאסרת על אחרים, וגדר קנין שאשה זו קנויה לבעלה. כשם שבבן נח, למרות שאין לו תורת גיטין וקדושין מבואר בגמ' שיש בו איסור עשה של "ודבק באשתו ולא באשת חבירו" (סנהדרין נה, א) ואשתו קנויה לו – כך בישראל גם ללא חופה וקדושין שייך בו איסור עשה של 'ודבק באשתו' (עיי' תוס' קדושין יג, ב, ד"ה לכ"ע בעשה), לכן בנשואין אזרחיים אף אם אין באשה גדר איסור של אשת איש לגבי אחרים, הרי יש בה גדר של קנין, שמיוחדת לבעלה וצריכה ממנו גט פטורין להפקיע קנין זה.

ראיה לכך הוא מביא מדין יפת תואר שהותרה במלחמה. ביפת תואר נאמר: 'ולקחת לך לאשה' (דברים כא, יא) ודורשת הגמ' (קדושין כב, א): "לקוחין יש לך בה". רש"י ותוס' פירשו שהמדובר הוא לאחר גיוריה. הרוגאצ'ובי מפרש, שהכוונה קודם גירות ולמרות שאין קדושין תופסים בה, כיון שהתורה התירתה קיים כאן הגדר של "ודבק באשתו ולא באשת חבירו". אלא שגם לדעתו ישנם כמה הבדלים בין גט של נשואי תורה לזה של נשואין אזרחיים. בראשון נוהגים לכתוב לשון כפולה, שמגורשת ממנו ומותרת לכל אדם. לדעת הרוגאצ'ובי מורה נוסח כפול זה על התרת איסור העריות ועל הפקעת קנין הממון. בגט של נשואין אזרחיים, שיש בו רק היסוד הקנייני, אין צורך בכפילות. בשל כך נובע הבדל נוסף. בגט הראשון, דין תורה הוא שיהא נכתב לשמה, ואילו בשני הריהו זהה לשטר שחרור של עבד עברי, שפרט זה אינו מעכב בו."

(וראו עוד: הרב יצחק אהרון שפירא, "שאלת נשואים אזרחיים בתשובותיו של הרוגאצ'ובי", אוריתא ט"ו; הרב ישראל מאיר לאו, "ביאור דעת הצפנת-פענח בדין נישואין אזרחיים", יחל ישראל, סי' לב).

ניתן לומר כי על פי שיטת ה"צפנת פענח", אף שבעת קבלת התורה הוחלו על בני ישראל דיני קידושין וגירושין מיוחדים להם, לא הסתלקו מהם דיני נישואין וגירושין של בני-נח. אמנם שיטתו המחמירה של בעל צפנת פענח, הדורשת גט שיימסר מיד הבעל לידי האשה (אף שמדובר בגט בעל דרישות הלכתיות מופחתות), לא התקבלה על דעת רוב הפוסקים (ראו: דבר אברהם, שם; שרידי אש, ח"ג סי' כ"ב; שו"ת חלקת יעקב אה"ע סימן ע"ד; שו"ת יביע אומר חלק ח - אה"ע סימן י ד"ה הנה בספרי; ועוד). אך יכולים אנו לבסס על שיטתו את מנהג בתי הדין הרבניים בישראל להפקיע באמצעות פסק דין את התוקף של נישואין אזרחיים, כדלקמן.

הרמב"ם, ב"יד החזקה", הלכות מלכים, פרק ט', דן בהלכות אשר חלות, לפי דין תורה, על בני-נח. על פי המשפט העברי גם לבני נח יש דיני נישואין וגירושין המיוחדים להם. בהלכה ח', שם, דן הרמב"ם בדין ה"גירושין":

"ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו, משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין."

והסביר הרדב"ז (שם):

"כיון שאינם בתורת קדושין אינם בתורת גירושין, שאם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה וכן לענין התרתה לאחרים הדבר תלוי ברצון כל אחד מהם".

וכך הוא ביאורם של דברים אלו. לבני נח אין דין של "קידושין" (ירוש' קידושין פרק א' הלכה א'; רש"י סנהדרין נב ב ד"ה לאשת אחרים), אבל יש להם דין של "נישואין" (רמ"ה סנהדרין נב ב). אחת משבע ברכות האירוסין והנישואין היא: "אשר קדשנו במצוותיו ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו ע"י חופה וקידושין בא"י המקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין". כלומר, ענין ה"קדושין" מיוחד לעם ישראל, בעוד שענין ה"נישואין" הינו אוניברסלי (וראו סדור אבודרהם, ברכת האירוסין). ה"גירושין" של בן-ישראל הוקשו ל"קידושין", כך שמי שאין חלים עליו דיני הקידושין המיוחדים לישראל, אינו נמצא ב"תורת גירושין". כלומר, אין חלים עליו דיני הגירושין המיוחדים לישראל. על פי דינים מיוחדים אלו, הגירושין מבוצעים באמצעות גט אשר נכתב בציווי ובמאמר הבעל, רק הבעל יכול לגרש את אשתו, וצריך הדבר להיעשות מרצונו, ועוד.

וכך מצאנו בדברי הנצי"ב מוואלוז'ין, שו"ת משיב דבר חלק ד סימן מט:

"ובאמת אפילו סנהדרי גדולה של ישראל אין להם כח לגרש אשת ישראל כי אם לכפות את הבעל שהוא יגרש אותה, היינו שהוא יאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום, והוא בעצמו או ע"י שלוחו יתן לידה הגט ויאמר לה הרי את מגורשת ממני, אבל בלי דבריו שנינו במשנה בערכין (פרק ה') חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותם אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ומזה אנו למדים שקנין אשת ישראל לבעלה אינו כקנין שאר חפצים שב"ד יכולים להפקיר ולהפקיע שלא ברצון בעלים אלא כהקדש וכמו שא"א לב"ד הגדול להקדיש בהמת האדם בלי רצונו ודיבורו שיאמר רוצה אני להקדיש כך א"א לב"ד הגדול להפקיע קדושת אשה לאיש וכדאיתא ריש מס' קידושין דאסר לה אכ"ע כהקדש, וכמ"ש התוס' בפי' לשון הרי את מקודשת לי, ובפי' איתא במסכת נדרים (כ"ט) קדושה שבהן להיכן הלכה ומה אלו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט א"ל מי קמדמית קדושת דמים לקדושת הגוף כו' מבואר דאשה לבעלה הרי הוא הקדש קדושת הגוף, ומש"ה א"א להוציא מהקדשו בלי דבריו וכדת משה וישראל".

לעומת זאת, לגבי בני זוג שאין חלים עליהם דיני הקידושין, והם נשואים כדינם של בני נח, יכולים הם להתגרש זה מזה ללא כל עילת גירושין, "כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין". עם מימושו של רצון זה, אין הם עוד נחשבים כנשואים. יש לכך נפקא-מינה רצינית ביותר: הדין הוא שבן-נח שבא על אשת איש חייב מיתה. אולם, עם גירושיהם זה מזה, שוב אין האשה נחשבת לאשת איש.

אמנם בשנים קדמוניות, לא נהגו אומות העולם לרשום את הנישואין באמצעות רשויות השלטון של כל מקום ומקום, וממילא גם הגירושין לא בוצעו באמצעות רשויות השלטון, בפיקוחם או בעזרתם. אולם, ברבות הימים הנהיגו כל המדינות המתוקנות סדרי נישואין וגירושין, בהם קיימת מעורבות של רשות שלטונית. ניתן לומר כי עקרונית גם ההלכה מכירה בתוקפם המחייב של סדרים אלו. לענין הגירושין, המנהג האוניברסלי כיום הוא, שהטריבונל המשפטי המוסמך בכל מדינה, הוא המצהיר על גירושי הצדדים, ואין מסתפקים בפירוד הפיזי שבין בני הזוג. על פי שיטת הרמב"ם יש, איפוא, לומר, כי הגירושין של בני נח מבוצעים כיום, על פי מנהגי אומות העולם, על ידי הכרזת בית הדין או בית המשפט המוסמך כי הצדדים פרודים. למנהג זה יש תוקף מחייב עם פי הדין העברי.

כאמור, על פי השיטה שייסד לנו בעל ה"צפנת פענח", עם מתן תורה הוטלו על בני ישראל דיני קידושין וגירושין המיוחדים להם, אבל בכך הם לא נפטרו מן העול אשר הדין העברי הטיל על בני נח. הדין העברי אומנם שולל את ההכרה המלאה ב"נישואין אזרחיים", ודורש מבני זוג יהודים להשלים את היחסים ביניהם באמצעות נישואין כדמו"י. יחד עם זאת, מכיר הדין העברי בנישואין אלו כנישואין של בני נח. אם אפשר לומר - על משקל אמרתו של השופט זילברג "נישואין לצורך ביגמיה" - הרי נישואין אזרחיים אלו של יהודים הינם על פי דין תורה "נישואין לצורך גירושין כדין בני נח".

על פי הדין המקורי של בני נח, די היה בפירוד הפיזי שבין בני הזוג, על מנת שהדין יראה בהם כגרושים זה מזה. כיום, בהתאם למנהג האוניברסלי של כל בני נח, יש צורך כי בית הדין יצהיר על כך. בפרט ביחס ליהודים, אין מדובר בענין של מה בכך. על פי מנהג בתי הדין, בודק בית הדין לגבי כל זוג שנישא בנישואין אזרחיים, אם ניתן לראות בזוג הספציפי כנשוי גם "כדת משה וישראל" (ולא רק על פי דין-תורה כ"בני נח"). בדיקה זו נעשית כדי שבני הזוג לא יותרו לשוק שלא כדין, על כל המשמעויות ההלכתיות החמורות הכרוכות בכך. אכן, משהגיעה בית הדין למסקנה כי אין הצדדים נשואים כדמו"י, לא נשלמה מלאכת בית הדין. היות והצדדים אסורים להינשא לאחרים בלא שהנישואין האזרחיים יבוטלו או יופקעו, מכריז בית הדין על "התרת הנישואין האזרחיים". בכך אין בית הדין מצהיר כי הנישואין האזרחיים היו בטלים מלכתחילה. על פי שיטת ה"צפנת פענח" נישואין אלו הינם בני תוקף ככל נישואי בני-נח, ואף בני ישראל מבני בניו של נח הם. בהכרזת בית הדין על התרת הנישואין, מפקיע בית הדין את הנישואין האזרחיים מכאן ולהבא (יש להעיר כי הנודר הנאה מבני נח אסור בכל האומות ומותר בישראל [משנה נדרים לא, א; רמב"ם נדרים פ"ט ה"כ; טוש"ע יו"ד ריז מ], וממתן תורה ואילך אין ישראל נקראים בני-נח. עם זאת, באשר לתחולת דין בני-נח על בני ישראל ראו עוד בשם הגר"א בסוף ספר שנות-אליהו על זרעים, חלקת-יואב ח"א או"ח סי' א, ואור-שמח פ"ג מהל' איסורי ביאה, ה"ב).

עולה מן הדברים, שבגירושין ללא גט, אין צורך בעילות הלכתיות לכפיית הגט. בית הדין הרבני, מסתפק באיבחון המצב, ובחוסר הסיכוי לשלום בין הצדדים. כאשר, נוכח בית הדין, שאין אפשרות להשלים בין בני הזוג, אזי, יכול בית הדין להגיע למסקנה שעליהם להיפרד, והגירושין מבוצעים, באמצע מתן פסק דין לגירושין. גם בנישואין אלו, עושה בית הדין מאמץ להשלים בין הצדדים, ולהביאם לסידור קידושין כדת וכדין. הרמ"א בשולחן ערוך אבן העזר (סימן קע"ז סעיף ה'), פוסק שיש מצווה להשיא בני זוג שקיימו יחסי אישות מרצון. כאשר מתברר, שאין אפשרות לחיי שלום, גם אם אין עילות הלכתיות לגירושין, עשוי בית הדין להגיע למסקנה, שאין מקום להשאיר את הצדדים בקשר פורמלי אזרחי, ובית הדין מורה על התרת הנישואין, גם ללא הסכמה.

כך עשינו במקרה זה. הצדדים בחרו במודע, שלא להיות כבולים על ידי ההלכה, ונישאו בקפריסין בנישואין אזרחיים, שלא כדת משה וישראל. הוברר לנו, ששלום לא ישכון בין הצדדים. קיימת התנגדות חריפה מצידו של האיש להמשך המצב הפורמלי של נישואין, ואין טעם להשאיר את הצדדים במצב של קשר על גבי הנייר בלבד. העילה לקביעת פירוד בין הצדדים היא "תום הנישואין". שני הצדדים יודעים היטב שנישואיהם הגיעו לידי סיום, וכי השלום מהם והלאה. יצויין שגם בנישואין כדת משה וישראל מהווה המצב של פירוד מוחלט וחוסר סיכוי לשינוי, עילה למתן פסק דין לגירושין. במקרה כזה, לפי האמור לעיל, אין צורך בסידור גט פיטורין. התרת הנישואין נעשית על ידי פסק דין של בית הדין הרבני, כאשר בית הדין נוכח, בחוסר סיכוי לשלום בית. בפסק הדין, שניתן על ידינו ביום ג' אדר א' תשס"ג, הערנו את תשומת ליבו של בית הדין האזורי על העדר פסק דין אופרטיבי להתרת הנישואין. בית הדין האזורי תיקן את הדברים, והוציא פסק דין בנידון. כתוצאה מפסק דין זה נחשבים הצדדים לגרושים.

ולשיטה אחרונה, אלו תשובותינו:

א. הנישואין האזרחיים הותרו על פי דין תורה, באמצעות פסק-דין המתיר את נישואי הצדדים.

ב. פסק דין להתרת נישואין אזרחיים, יינתן כאשר קיימות עילות ממשיות, שבגינן לא ניתן לקיים שלום בית בין הצדדים. בית הדין יבחן את העילות הללו, ולאחר שיגיע למסקנה שאכן אפסה התקווה לשלום ואין מנוס מפירוק הנישואין, אזי יינתן פסק-דין להתרת הנישואין.

ג. בית-הדין יבחן את האפשרות לביצוע גט פיטורין הן מבחינה הלכתית והן מבחינה מעשית. במידה ולא ניתן לסדר גט פיטורין מבחינות אלו, אזי יותרו הנישואין בדרך של פסק-דין.

ד. אין צורך בהסכמת שני הצדדים להתרת הנישואין אולם יש צורך בתביעה של צד אחד, ובציון עילות מתאימות, כאמור לעיל.

ניתן לפרסם ללא שמות הצדדים.


ניתן היום, ט"ז במרחשון תשס"ד (11/11/2003).


(-) שלמה דיכובסקי - אב"ד          (-) שלמה בן שמעון - דיין          (-) אברהם שרמן - דיין

העתק מתאים למקור

הרב עזריאל אבן - חן

המזכיר הראשי