הנידון אשר לפנינו היא תביעתה של האשה לחייב את בעלה במתן ג”פ (גט פיטורין) ואף לכפותו על כך.

המדובר בצדדים שמתדיינים בבתי הדין מתאריך ב' אדר א' תשס"ג עם פתיחת התיק בביה"ד בנתניה ובפניהם העלתה התובעת את טיעוניה – עילת תביעתה, שהם נישאו ב – 12.98 וכחלוף שלוש שנים עזב אותה הנתבע לנפשה ללא דאגה לצרכי קיומה יתרה מזאת שהנתבע הסתבך בחובות והנושים דופקים על דלתותיה לגבות את חובותיו.

כמו כן יש לה מידע שהוא מתרועע עם נשים אחרות.
בדיון שהתקיים ב – כ"א אדר ב' תשס"ג טען הנתבע לחוסר סמכות מקומית לדון בביה"ד בנתניה אך לגופא של התביעה השיב שמוכן לתת ג”פ.

גם בדיון שהתקיים בפנינו בט' חשון תשס"ד השיב שהוא מוכן לתת ג”פ לאחר שיגיעו להסדר בענייני הרכוש – שחרור מהמשכנתא וכו'.
ובהחלטה מיום י"ט טבת תשס"ד נאמר: על הצדדים להתגרש בהקדם.
אך בכך לא תמו סאת הייסורין של האשה והבעל סרב לתת ג”פ כשהוא מציב תנאים חדשים ודרישות נוספות מהאשה והוא ממצה את כל כישוריו לשכנע את הסובבים אותו שהוא קרוב מאוד לגיבוש הסכם ובכך להסיר מעליו את החשש שמא יחייבוהו במתן ג”פ.

עם כל זה החליט ביה"ד ב -ח' טבת תשס"ה: שביה"ד ממליץ לצדדים להתגרש זמ"ז בג”פ והמלצה זו קרובה לחיוב.

לאחר מכן ב – ה' שבט תשס"ד פתח הבעל תיק חלוקת רכוש שבו הוא מבקש לאזן את כל המשאבים שבניהם ונקבעו דיונים ורק לאחרונה בתאריך 16.3.05 הגישה האשה ע"י ב"כ הודעה שהבעל מוכרז כפושט רגל וע"כ ביה"ד מנוע מלדון בעניניהם.
ואכן היועהמ"ש של בתי הדין בחוו"ד שהעביר מיום ט' אדר ב' תשס"ה קבע שהבעל לא היה מוסמך להגיש תביעה לחלוקת רכוש מבלי לקבל אישור מראש של כונס נכסים הרשמי.

לאור חוו"ד זו על ביה"ד להתמקד אך ורק בתביעת הגירושין ללא זיקה לענין הרכוש ואיזון המשאבים שביניהם.

ועל כן השאלות העולות מהנידון הן:

א. אשה התובעת ג”פ בטענת "מאיס עלי" באמתלא מבוררת האם מחייבים את הבעל במתן ג”פ

ב. כשגם הבעל אינו טוען לש.ב. אלא רוצה לאלץ את האשה לקבל את תכתיביו בעניני הממון, האם יש מקום לחייבו ואף לכפותו לתת ג”פ

גרסינן במס' כתובות דף ס"ג: המורדת על בעלה, פוחתין לה מכתובתה. וכו'. ואיתא ע"כ בגמ', היכי דמיא מורדת (רש"י - דכופין אותה דמשהין גטה, ופוחתין כתובתה), אמר אמימר דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה (רש"י - שיש לכופה ע"י פחיתת כתובתה), אבל אמרה מאיס עלי (רש"י - לא הוא ולא כתובתו בעינא) לא כייפינן לה (רש"י - להשהותה, אלא נותן לה גט, והיא יוצאת ללא כתובה). .

והנה "המאירי" מבהיר בהר היטב סוגיא זו, מדוע במורדת כייפינן לה בניכוי כתובתה. ובמאיס עלי לא כייפינן לה. והבעל רשאי לגרשה בלי כתובתה. וז"ל: ושאלו בגמ' היכי דמיא מורדת, כלומר, שתהא בדין זה שהזכרנו, ופירש בה, דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה. כלומר, שאין אני מואסת בו. אלא שאני עושה כן מתוך הכעס, מפני שהיכני או קללני, או ביזה את יולדי, או שהכה את יולדי, או שעשה עימי כך, או שמפזר ממונו בהוצאה שלא לצורך. ומאחר שאין זה אלא מתוך הכעס, אף התוחלת מצוי בתיקונה. וכמו שאמרו, אין קצפה אית סיברא. ולפיכך ראוי לבי"ד ליתן לה מתון, להפסד כתובתה דרך פחיתה למשנה ראשונה. וכן למשנה אחרונה להתרות בה, ולייסרה ולהוכיחה ולהכריז כדי לשכך חמתה, ע"י מוכיחים והתראות ושאר מיני כפיות שבדברים. וכו'. אבל אם אומרת לא בעינא ליה, ומאיס עלי, כלומר, ולעולם איני נזקקת לו, אין כאן עוד תוחלת, שאין אחר המיאוס כלום. ואף שהיא סבורה לקבל, אינה יכולה לכוף את טבעה. וכבר אמרו אין מאיסא לית סיברא. ואחר שכן אטרוחי ביה דינא בכדי, לא מטריחינן. ומעתה אין משתדלים בה להכרזות ולהתראות. וזהו שאמרו לא כייפינן לה. כלומר, אין משתדלים להוכיחה בהכרזות והתראות ולכופה במוסרין ותוכחות, ובכמה מקומות הוזכר בתלמוד לשון כפיה בדברים ותוכחות. וכו'. עכ"ל.

הרי שבסוגיא זו, נידונה השאלה, באם האשה "מורדת", בעינא ליה ומצערנא ליה, או מאיס עלי. דהיינו, שיתן לי ג"פ מיד. והבעל מאידך טוען לשלום בית. האם יש מקום להתערבות ביה"ד ולכפות עליה שלום בית. ובטענת מאיס עלי, לא כפינן עליה שלום בית. אבל היכא שהם חיים בסכסוך תמידי, הרי בפשטות נראה שביה"ד צריך לסייע בידם להגיע לידי גירושין.

ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם שפוסק שמאיס עלי, כופין על הבעל לתת גט לאשתו, אלא אף לדעת רבינו תם שהובא בתוס' מס' כתובות דף ס"ג ע"ב דב"ה אבל, שכתב שאין כופין על הבעל לתת גט, וראייתו מהא דאיתא במס' גיטין דף מ"ט ע"ב: וכי תימא כי נפקא איהי נתקנו ליה כתובה מינה ת"ש האיש אינו מוציא אלא לרצונו, ואמאי אי כופין במאיס עלי להוציא, א"כ נתקנו ליה כתובה מינה. .

מ"מ נראה שמחייבין אותו לגרש. וכפי שנראה מדברי חוט המשולש שמסונף לשו"ת התשבץ טור שלישי שאלה ל"ה. שהביא את דעת הראשונים שמאיס עלי, כופין מדינא או מתקנת הגאונים. והביא גם את דעתו של ר"ת וההולכים בשיטתו שאין כופין, ובכ"ז כתב הדעת השישית שאע"פ שאין כופין האיש לגרש אפילו באומרת מאיס עלי, משום דחיישינין שמא נתנה עיניה באחר, מ"מ אם נתנה אמתלא לדבריה כופין אותו לגרש. וזה דעת הר"מ מרוטנבורג ז"ל. והוסיף לכתוב הדעת השביעית שסובר גם שאע"פ שאין הדין נותן לכוף ולגרש, אם יש אמתלא כופין, אלא שמצריך שתיהיה אמתלא גלויה ומפורסמת וידועה לעין כל, שבזה ליכא חשדא דשמא עיניה נתנה באחר, דכיון שהכל רואין שהאמתלא שנותנת שהיא אמת לא נשאר מקום לשום חשד. .
והמורם מכל זה שהאשה זו כופין אותו לגרשה בטענת מאיס עלי. וכו'. עכ"ל.

ונראה שאף אם יש מי שמשיג על דבריו וסובר שאין כופין, אבל בודאי מחייבים. שהרי מקרה זה לא גרוע מהמדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה וריחיים ותנור שיוציא ויתן כתובה, שמשיאה שם רע בשכנותיה כמובא במס' כתובות דף ע"ב ע"א. וכן זה נפסק בשו"ע אה"ע סימן ע"ד. וכבר כתב ה"מרדכי" בפרק "המדיר את אשתו" שכל אלו שנאמר עליהם "יוציא ויתן כתובה", היינו דאומרינן ליה חיובך להוציא. ואם לא תוציא שרי למקרייה עברינא, אבל אין כופין בשוטים.

ואם חז"ל חששו להוצאת שם רע עליה ולניתוקה מחברותיה ע"י אי השאלת כלים, וע"כ חייבו את הבעל לתת לה ג"פ, כ"ש שהיא מעונה תחתיו ואינה יכולה לחיות אתו, הרי ודאי שמחייבים אותו לתת ג"פ.

וכן נראה מדברי רבינו תם עצמו שסובר שאין כופין במאיס עלי, בכ"ז כתב והובאו דבריו בהגהות מרדכי בסוף מס' גיטין סימן ס"ט: עוד אומר ר"ת, שאם קידש אדם אשה ואינה חפצה, אין לכופו לא בדיני ישראל ולא בעובדי כוכבים שיגרש. אך אם נתפס עבור מס, או דברים אחרים, יכולים לאמר לו, לא נעזור לך לצאת מתפיסתך עד שתגרש. דאין זו כפיה, דאין עושין לו דבר רק שנמנעים מלעזור לו. .

הרי שר"ת נותן אפשרות להגבילו בדברים שהוא זקוק לעזרת הציבור, כפי שר"ת מאפשר בכל אלה שנא' עליהם יוציא ויתן כתובה, והובאו דבריו להלכה באה"ע סימן קנ"ד.

ואף שלכאורה פשטות לשונו של הרמ"א בסימן ע"ז שכתב במאיס עלי שאין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו, שמשמע לכאורה שגם לא מחייבים אותו לגרש, הרי כבר כתב בחוט המשולש לר' חיים מוולוזין סימן ב' וז"ל: תשובת מהר"ם סימן תתקמ"ו תודיעני דין זה, על ראובן שטען על אשתו היא יצאה מביתי בשלום, ובלא שום דברי מחלוקת ובלא קטטה, ולא ידעתי מה היה לה מי יעץ לה שאינה רוצה שוב אלי עוד. ועכשיו אני תובע שתחזור לביתי ולעשות לי כל דבר שאשה עושה לבעלה, וכו'. והאפוטרופוס שלה השיב הוא הכה אותה,וכו', וכך וכך עשה לה צער ובזיון, עד שסוף דברים אומרת מאיס עלי, והבעל אומר, ח"ו לא נגעתי בך וכו', רק מעצמה הלכה, והשיב מור"ם הכי דיינינן אין אנו חוסמין אותה לפניו עם הנחש בכפיפה, גם אין אנו כופין אותו להוציא כדברי הגאונים, אחרי שר"ת אוסר. אך יתעגנו שניהם עד שיאותו לרחק או לקרב, ומה שהכניסה היא מחזירין לה בתוך כך, כנ"ל...

וכותב ע"כ ה"חוט המשולש": הרי להדיא דעובדא הווה דלא יכולה לברר האמתלא, שהרי כיחש לה, ואדרבא הוא אומר שאולי משהו יעץ לה. .

הרי שמשמע מדברי הגר"ח מוולוזין ז"ל שדווקא במקום שאין יכולים לאמת את דבריה שאכן בעלה מאוס עליה, לכן אין מקרבין ואין מרחקין. אבל במידה שב"ד רואה נכוחה שאכן יש אמת בפיה, הרי בודאי שיש מקום לחייב גט. .

וכן נראה בהמשך תשובתו שדן באשה הטוענת מאיס עלי, וכתב: ועוד דהא ע"פ דינא במתיבתא היה לה ליתן תיכף ולכופו לגרש, ואף שלא נהגו לכופו, אבל בענין הממון אנו דנים כדינא מתיבתא ממש, שלמה יגרע כוחה בענין הממון. ודמיא למה שכתב ה"מרדכי" ריש פרק המדיר בשם תשובות מהר"ם ז"ל, וז"ל: דכל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה, נהי דאין כופין, וכו', אם לא הרשינו לכוף ולהוציא וכו', מ"מ כתובה מאי טעמא לא נפיק מינה, כיון דחייבוהו חכמים בממון זה לתיתו לה. הלכך מפקינן מיניה. וכן פסק הרמ"א סימן קנ"ד סעיף כ"א, ונידון דידן דמיא ממש להא. עכ"ל. .

הרי שמדבריו אלו מוכח בעליל שהוא משווה את הטוענת מאיס עלי לכל אלו שנא' עליהם יוציא ויתן כתובה, שאף שאין כופין בכ"ז מחייבים אותו לתת גט.

וכן נראה מדברי הרמ"א יו"ד סימן רכ"ח סוף סעיף כ': איש ואשה שקבלו חרם או שנשבעו זה לזה לישא זה את זה, אין מתירין לאחד ללא דעת חברו, דזה מקרי הטבה, שכל אחד רוצה לישא חברו, ונשבעו משום כך זה לזה. אבל אם האשה אומרת ששונאה אותו, ונתנה אמתלא טובה לדבריה מתירין לה שלא מדעתו דאפילו אם כבר נשאה, האומרת מאיס עלי, חייב להוציא. .

ואף שלכאורה דברי הט"ז והגר"א נראה שחולקין על דין זה, וז"ל הגר"א: כן הוא דעת הרמב"ם, ואף שכל הפוסקים חולקים מהא דריש פרק הנזיקין, מ"ט ע"ב מאי ד"א וכ"ת מ"מ אינה מחוייבת להיות עמו, וכ"ש דעדיין לא נשאה דמתירין לה.

דמשמע מדבריהם שפסקו של הרמ"א היא אליבא דהרמב"ם והולכים בשיטתו, שכופין אותו במאיס עלי לתת ג"פ לאשתו, אבל להחולקים על הרמב"ם וסוברים שאין כופין לכאורה לא שייך דינו של הרמ"א, היינו שהם הבינו את דברי הרמ"א שמה שכתב חייב להוציא היינו שכופין עליו לתת גט. שאם לא כופין עליו, אלא בי"ד רק אומר לו שאתה חייב ואתה נקרא עבריין אם אינך מציית לדברי ביה"ד, א"כ זה עדיין בגדר הטבה, וא"א להתיר את השבועה מבלי רשות הצד השני. אבל לעצם החיוב ודאי שכולם יסכימו לדעתו של הרמ"א שחייב להוציא. .

וא"כ בנידון שלפנינו שהיא תובעת גירושין בטענת "מאיס עלי" באמתלא מבוררת, וגם הוא אינו טוען לשל"ב, הרי אפשר לחייבו לתת ג"פ לאשתו, ואף לכפותו ע"כ. כפי שכתב רבינו ירוחם (מישרים נתיב כ"ב ה"ח): וכתב מורי כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לה, אבל אינו רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר הכתובה ונדוניא, ומיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא, דילמא הדרי בהן. ולאחר שנה כופין אותו לגרש. והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה .

ומן הראוי לצטט כאן את דברי הגאון ר' חיים פאלאג'י ז"ל בספרו "חיים ושלום" חלק ב' סימן קי"ב: כשיהיה קטטה ומריבה בין איש ואשתו, באיזה צד ואופן שיהיה, דהיותר טוב כשיבואו עינינים אלו בפני ביה"ד להאריך הזמן, ולהרבות רעים, לתווך השלום. כי גדול השלום. וכו'. ואם יראה בעיני ביה"ד שעבר הזמן, ולא היה שום תקנה, אז ישתדלו לתת ג"פ. וכמו שכתב הרב "בעי חיי", דאם ראו ביה"ד דאחד מקרוביה משיא עיצה שלא תתגרש, יש לביה"ד לנדותו ולהחרימו. וכו'. אלא בד"כ אני אומר, כל שנראה לביה"ד שהיה זמן הרבה נפרדים, באין להם תקנה, אדרבה, צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה, ולתת ג"פ. וכו'. והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, באם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, וכבר נלאו לתווך השלום, ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חודשים. ואם נראה לביה"ד שאין תקוה לעשות שלום ביניהם, יפרידו בני הזוג, ולכופם לתת גט. עד שיאמר: "רוצה אני". וכו. עכ"ל.

העולה מהאמור שהטוענת מאיס עלי באמתלא מבוררת ומכש"כ שהבעל גם מעונין בגירושין והוא עזב את הבית ואינו מפרנסה ואינו ממלא אחר חובותיו כפי שהתחייב עליהן בשטר כתובתה שיש לחייבו במתן ג”פ ולהטיל עליו הגבלות (סנקציות) עפ"י החוק. ובאם לא ייעתר יש מקום גם לכפותו ובפרט שנראה שיש דברים בגו בטיעוניה שהבעל מתרועע עם אשה אחרת.

הרב ח. הרצברג

ראיתי מה שכתב האב"ד הרה"ג הרב חיים הרצברג שליט"א בנידון ורצוני להעיר ולהוסיף על דבריו.
בדין אשה שטוענת מאיס עלי האם כופין או מחייבים את הבעל לתת גט לאשתו.

א. הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות אישות הלכה ח כתב, וז"ל, אם אמרה מאיסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, כופין אותו לשעתו לגרשה, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה ותצא בלא כתובה וכו', עכ"ל.
והמגיד משנה כתב, שהרבה מן המפרשים חולקים, וס"ל דאין כופין את הבעל לגרש, וסוברים שאפילו נישאת בגט שנתן מחמת כפייה תצא, וכן פשט ההוראה הזאת בכל ארצותינו, עיי"ש.

והטור באה"ע בסימן ע"ז הביא, דעת הרשב"ם והרמב"ם שבטוענת מאיס עלי כופין אותו לגרש, ור"ת ס"ל דאין כופין אותו לגרש, וכן מסקנת א"א הרא"ש ז"ל, עיי"ש.
והב"י בסימן ע"ז האריך בענין, והביא הרבה ראשונים דפליגי על הרשב"ם והרמב"ם, והם תוספות והרשב"א והר"ן והריטב"א עיי"ש.
וכן פסק השו"ע בסימן ע"ז סעיף ב' וז"ל אם אמרה מאיסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, אם רצה הבעל לגרשה, אין לה כתובה כלל וכו', עיי"ש.

וכתב הח"מ בס"ק ה', והגר"א בס"ק ה', דרק אם רצה הבעל לגרשה, אבל אין כופין אותו לגרשה, ודלא כדעת הרשב"ם והרמב"ם דכופין אותו לגרשה.
והנה מלשון השו"ע, שכתב אם רצה משמע דגם אין מחייבים אותו לגרשה, רק תלוי ברצונו.
וכן משמע דעת הרמ"א, מדסתם למחבר ולא כתב דמחייבים אותו לגרשה.
אולם מהשו"ע הראיה רק כשטוענת מאיס עלי בלא אמתלא ברורה לדבריה, שאין מחייבים אותו לגרשה.
אבל מהרמ"א בסעיף ג' משמע, דאפילו בנותנת אמתלא ברורה לדבריה, אין מחייבים אותו לגרשה, שכתב וז"ל אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה וכו', ואין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו וכו', עיי"ש. .
ומשמע דגם אין מחייבים אותו לגרש, דגם נימא דמחייבים אותו לגרשה, מאי קמ"ל הרמ"א דאין כופין אותה להיות אצלו, הרי אדרבא מחייבים אותו לגרשה, ומבואר דדעת השו"ע והרמ"א שאין מחייבים את הבעל לגרשה רק תלוי ברצונו.

ב. וצ"ב דהרמ"א ביו"ד סימן רכ"ח סעיף ב' כתב וז"ל איש ואשה שקבלו חרם, או שנשבעו זה לזה. לישא זה את זה, אין מתירין לאחד בלא דעת חבירו, דזה מקרי הטבה שכל אחד רוצה לישא חבירו ונשבעו משום כך זה לזה, אבל אם האשה אומרת ששונאה אותו, ונתנה אמתלא טובה לדבריה, מתירין לה שלא מדעתו, דאפילו אם כבר נשאה האומרת מאיס עלי חייב להוציא עכ"ל.
ומשמע מלשונו דחייב לגרשה.

והש"ך בס"ק נ"ו כתב וז"ל דאפילו אם כבר נשאה האומרת מאיס עלי חייב להוציא, וכמו שנתבאר באה"ע סימן ע"ז, ואפילו למאן דפליג התם, היינו באשה נשואה, מה שאין כן הכא, מהרי"ו סימן קל"ז, עכ"ל. .
והט"ז כתב בס"י ל"ד, וז"ל, חייב להוציא, היינו לדעת רמב"ם, אבל לא קימ"ל כן באה"ע סימן ע"ז, עכ"ל.
וכתב עליו הנקודות הכסף, ועיין בש"ך ס"ק נ"ו דהכא לכו"ע דינא הכי, עכ"ל.
וצ"ב מה טעם הש"ך, שבאשה שאינה נשואה לכו"ע חייב להוציא.
ונראה דבביאור הגר"א מבואר הטעם, דז"ל, חייב להוציא, כן הוא דעת הרמב"ם, ואף שכל הפוסקים חולקים, מהא דריש פרק הנזקין מ"ט ע"ב מאי ד"א וכ"ת, וכו' מ"מ אינה מחוייבת להיות עמו, וכ"ש דעדיין לא נשאה דמתירין לה, עכ"ל. .

ונראה ביאור דבריו, דהנה הרמ"א בסימן ע"ז סעיף ג' כתב, וז"ל, וי"א דכל זה באינה ניתנת אמתלא וטעם לדבריה, למה אומרת מאיס עלי, אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה, ומכלה ממונו, וכיוצא בזה, וכו' ואין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו, וכו', עיי"ש עכ"ל.

ומבואר ברמ"א שבאומרת מאיס עלי ונותנת אמתלא לדבריה, אין מחייבים אותה להיות עמו. ומ"מ אין כופין אותו לגרש.

ולכן מבאר הגר"א, שכיון שאין מחוייבת להיות עמו, וכ"ש דעדיין לא נשאה, לכן מתירין לה החרם והשבועה, ועדיין צ"ב הרי גם באשה נשואה אין מחוייבת להיות עמו, ומ"מ אין מחייבים אותו לגרשה, ולמה כשעדיין לא נשואה מתירין לה.

ג. ונראה דמו"ר הרה"ג הרב חיים גדליה צימבליסט שליט"א, בספר שורת הדין חלק ה', מבאר דהטעם של הרמב"ם דבאומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש, דס"ל דכיון שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה, א"כ אין לחייבה להיות עמו, א"כ נמצא דאין לו שום הנאה ותועלת מעיכוב הגט, וזה נהנה וזה לא חסר, ובכי האי גוונא כופין על מידת סדום.
ובדעת רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם, י"ל דס"ל דלא שייך בזה כופין על מידת סדום, דכיון שהיא אשתו וקיימא ברשותו, אין כופין על מידת סדום שאדם יוותר על קנינים שישנם בידו, אמנם אשתו לאו ממונו של בעל הוא, כמו שכתב הר"ן בגיטין ט' ע"א אבל הרי יש לו קנינים באשתו, וכעין מה שכתבו התוספות בב"ק כ' ע"ב, דאע"ג דזה נהנה וזה לא חסר פטור, מטעם כופין על מידת סדום, היינו רק בדיעבד כשכבר דר בחצירו, אבל לכתחילה יכול למנעו לדור בביתו.
וכן כתבו התוספת בב"ב י"ב ע"ב בשם הריצב"א, עיי"ש.
ולכן כאן כשבאים לכופו להוציא את אשתו, הרי רוצים לקחת ממנו קנין שיש בידו, ועל זה לא אמרינן כופין על מידת סדום.
ובדעת הרמב"ם י"ל דס"ל שכיון שאשה לאו ממונו של בעל הוא, לא דמי לממונות, שמטעם כופין על מידת סדום, אין מוציאין את מה שבידו. עכת"ד.
ולפ"ז נראה לבאר דעת הש"ך והגר"א, דכיון דהיא עדיין לא נשאת, אלא שקבלה בחרם או בשבועה להנשא אליו, וכיון שהיא טוענת מאיס עלי ונותנת אמתלא טובה לדבריה, ואין מחייבים אותה להנשא אליו. והרי אין הוא מפסיד קנין שיש בידו, כיון דעדיין לא נשאית, ולכו"ע במקום שאין הוא מפסיד קנין, כופין על מידת סדום, ולכן מתירין לה השבועה.

וצ"ב דעת הט"ז דכתב דהא דכתב הרמ"א דחייב להוציא, היינו לדעת הרמב"ם, אבל לא קימ"ל כן באה"ע סימן ע"ז.
והנקודות הכסף כתב, דבש"ך מבאר דכאן לכו"ע דינא הני.
ובארנו דעת הש"ך, אולם דעת הט"ז צ"ב.

ד. ונראה דס"ל דטעם החולקים על הרמב"ם, דלא הוי מידת סדום מה שאינו מגרש דיכול לטעון שמא היא תחזור בה, ולכן אין כופין אותו לגרשה.
ובהסבר הט"ז ברמ"א נראה דאף שלגבי כפיה לגט, קימ"ל דאין מחייבים אותו לגרשה, משום חומרא דאשת איש, מחשש גט מעושה, אולם לגבי להתיר לה השבועה מתירין לה. וסומכים על דעת הרמב"ם.

והנה לדעת הש"ך והגר"א מובאר למה כתב הרמ"א שדוקא אם טוענת מאיס עלי ונותנת אמתלא טובה לדבריה, מתירין לה שלא מדעתו, כיון דדוקא במאיס עלי באמתלא טובה פסק הרמ"א באה"ע סימן ע"ז סעיף ג' דאין מחייבים אותה להיות עמו. וכ"ש שאינה מחוייבת להנשא, ולכן מתירין לה השבועה שלא בפניו.
אולם לפי הסבר הט"ז, דהרמ"א סמך לענין להתיר השבועה, על דעת הרמב"ם דבמאיס עלי כופין אותה לגרשה, א"כ אפילו בלא אמתלא טובה נתיר השבועה שלא בפניו.
ונראה כיון דלא קימ"ל כרמב"ם, לכן דוקא בצירוף אמתלא טובה סמך על דעת הרמב"ם לענין להתיר השבועה.
ומ"מ מבואר מהט"ז ומהש"ך ומהגר"א, דקימ"ל דבטענת מאיס עלי אפילו בנותנת אמתלא טובה לדבריה, אין מחייבים אותו לגרשה דהרי על דברי הרמ"א שכתב דאפילו אם נשאה כבר, האומרת מאיס עלי ונותנת אמתלא טובה לדבריה חייב להוציא, כתבו דבאשה נשואה לא קימ"ל כן והגר"א כתב שכל הפוסקים ס"ל כן.

ה. ונראה דלפי מה שבארנו במחלוקת הרמב"ם ושאר הראשונים, דפליגי האם אמרינן כופין על מידת סדום להוציא את אשתו, שיש לו בה קנינים. ולדעת רוב הפוסקים לא אמרינן בזה כופין על מידת סדום, זהו דוקא אם הבעל טוען שהוא רוצה בשלום בית, אבל אם הבעל לא טוען לשלום בית אלא משום נקמנות בלבד אינו רוצה לגרשה. לכו"ע יחייבו אותו לגרשה, כיון שהרי הוא לא טוען שמפסיד קנין, שהרי גם הוא אינו רוצה בשלום בית.
ואפילו לדעת הט"ז שבארנו לעיל, דס"ל דדעת רוב הפוסקים שאין כופין את הבעל לגרש בטוענת מאיס עלי. משום שיכול לטעון שמא אם לא יגרשנה תחזור בה ותסכים לדור עמו ואין זה מידת סדום מה שאינו מגרשה. זהו דוקא אם הוא רוצה בשלום בית, אבל אם גם הוא אינו רוצה בשלום בית, ואינו רוצה לגרשה לשם נקמנות, כופין על מידת סדום.

ובנידון דידן הרי היא הגישה תביעת גירושין ונותנת אמתלות ברורות לדבריה שעזב את הבית, והולך עם נשים אחרות, וסיבך אותה בחובות מאוד גדולים, והוא גם אינו רוצה בשלום בית, לכן מחייבים אותו לגרשה לכו"ע. ואף שהוא מתנה את נתינת הגט בזה שתמחול לו על כל תביעותיה הממוניות כיון שאין ביה"ד יכול לדון בזה, הרי זה כאלו מתנה את נתינת הגט, בזה שתתן לו סכום כסף גדול בלא שום דיונים, ואין היא מחוייבת בזה, לכן נראה שיש לחייבו לתת לה הגט.

יצחק שמואל גמזו

לאחר מו"מ הלכתי מחליט ביה"ד:

א. מחייבים את הבעל במתן ג”פ ויש להעביר את התיק לביה"ד דגיטין לסידור גט.

ב. באם הבעל לא יתן גט יפעיל ביה"ד נגדו את ההגבלות הנקובות בחוק.

ג. תיק "חלוקת רכוש" שנפתח ע"י הבעל מתוך העלמת עובדת מינוי "כונס נכסים" על נכסיו סגור.

ניתן ביום ה' ניסן תשס"ה (14.4.05).

הרב חיים הרצברג - אב"ד          הרב יצחק שמואל גמזו - דיין          הרב מיכאל בלייכר - דיין