לפנינו עומדות להכרעה שלוש תביעות מרכזיות:

תביעת גירושין של הבעל ומאידך גיסא תביעת האשה לשלום־בית.

תביעת האשה לאישור הסכם ממון שנחתם טרום נישואיהם והסכם פשרה שנחתם ביניהם ואושר ע"י בורר מוסכם במהלך תקופת הפירוד ביניהם. מנגד, בקשת הבעל וב"כ לביטול ההסכמים בהיעדר תוקף משפטי.

תביעת האשה למזונות ומדור. מנגד, תביעת הבעל לפינוי האשה מהדירה הרשומה על שמו.
סעדים נדרשים: בקשות לצווי עיקול של האשה. מנגד, בקשות לביטול עיקולים.

להלן תקציר עובדתי רלוונטי למתן הכרעות בית הדין בסוגיות הנ"ל.
א. הצדדים נישאו זל"ז בשנת תשס"ז (2006).

ב. לצדדים אלו הם נישואיהם השניים. הבעל התאלמן מאשתו הראשונה ממנה יש לו שני ילדים ביולוגיים ועוד שני ילדים מאומצים. האשה הייתה נשואה בעבר, התגרשה לאחר שבע שנות נישואין, ולה שני ילדים.

ג. לצדדים אין ילדים משותפים.

ד. הצדדים חתמו על הסכם ממון שנכתב ע"י האשה כשבוע לפני נישואיהם ובו נקבע כי דירת הבעל ב[ק' י'] והחנות שבבעלותו יהיו לשימושה הבלעדי של האשה לכל ימי חייה או עד נישואיה לצד ג' כאשר הבעלות תיוותר לבעל. לבעל יישאר הבית ב[נ'] ולאשה המשק הרשום על שמה במושב [ע'].

ה. ההסכם לא אושר ע"י ערכאה כל שהיא טרם הנישואין וגם לאחר הנישואין למרות בקשות חוזרות ונשנות של האשה מבית הדין, לא אושר ההסכם, וזאת בגין סירובו של הבעל.

ו. האשה מתגוררת בדירה הגדולה של הבעל ב[נ'] והבעל מתגורר עם בנו בדירה קטנה ב[ק' י'].

ז. ביום ג' בכסלו תשע"א (10.11.2010) הגישה האשה לבית הדין את בקשתה הראשונית לאישור הסכם ממון. הבקשה הוגשה כארבע שנים לאחר חתימת ההסכם. הבקשה חתומה ע"י האשה בלבד ולא ע"י שני הצדדים כמקובל.

ח. לבקשתה צירפה האשה בקשה נוספת לזירוז הליכים בו היא כותבת "אנו מבקשים לאשר בדחיפות יתירה. הדבר נחוץ לצורך סידורים דחופים הקשורים באבא שלו."

ט. ביום י' בכסלו תשע"א (17.11.2010) נקבע דיון בו הופיעה האשה בגפה וביקשה מועד אחר.

י. ביום כ"ח בטבת תשע"א (4.1.2011) מבקשת דיון דחוף לאישור ההסכם.

יא. ביום י"ח בשבט תשע"א (23.1.2011) התקיים דיון, במהלכו הצדדים יצאו והבעל לא חזר. לבקשתה נקבע מועד נוסף.

יב. ביום י"ט בשבט תשע"א (24.1.2011) שוב הגישה האשה בקשה לקיים דיון דחוף לאישור ההסכם.

יג. ביום כ"ד באדר א' תשע"א (28.2.2011) שוב בקשה מצד האשה לקבוע מועד דחוף לאישור ההסכם.

יד. ביום כ"ה באדר ב' תשע"א (31.3.2011) הופיעה האשה שוב בגפה ובקשה אישור ההסכם. האשה קיבלה בקניין על ההסכם ובהחלטת בית הדין נקבע מועד נוסף לאישור ההסכם ע"י הבעל.

טו. ביום י' באב תשע"א (10.8.2011) פתחה האשה תיק תביעה לשלום־בית בו היא כותבת "המצב בלתי נסבל מבקשת דיון דחוף. הבנים של בעלי גרים עמנו בבית."

טז. ביום י"ד באלול תשע"א (13.9.2011) הגיש הבעל תביעת גירושין. בכתב התביעה טוען, אין אפשרות לתקשר. יחסים של כל אחד לעצמו והפרעה לתפקודו בעבודה וברוחניות.

יז. ביום כ"ו בתשרי תשע"ב (24.10.2011) התקיים דיון ראשוני במעמד הצדדים וב"כ. בדיון חזרו הצדדים על בקשתם וטענותיהם והסכימו להמלצת בית הדין לפנות לייעוץ נישואין אצל עו"ס הגב' נחמה וולף.

יח. ביום י"ח בכסלו תשע"ב (14.12.2011) התקבלה חוות דעתה של עו"ס נחמה וולף בו פירטה בצורה מקיפה את השתלשלות העניינים והמשבר שבין הצדדים, ציינה את הציפיות של הצדדים והאכזבה שבגינה פרץ המשבר, הביעה תקווה כי האשה תפנים שאין סיכוי לשלום־בית ואין זה עניין לטיפול ולשיקום הזוגיות. מוסיפה את חוות דעתו של הרב [ד'] רבה של [...] המכיר היטיב את הצדדים לאורך שנים עוד טרם נישואיהם ובשמו ציטטה "הקשר ביניהם היה חסר סיכוי עוד מתחילתו". אין התאמה בין הצדדים. פערים גדולים. הקשיים שהועלו היו צפויים" בסיכום היא כותבת, "כאמור הקשר הזוגי שניהלו היה כושל הקשר הניב התנהגות שהיה בה איבוד שליטה, אלימות פסיכולוגית, פיזית וכלכלית. טובת שניהם סיום הקשר וטיפול פרטני כל אחד לעצמו. ממליצה לסייע לבני זוג לסיים את הקשר הזוגי מוקדם ככל האפשר ולקדם גירושין לאלתר ויפה שעה אחת קודם."

יט. ביום י"ח בכסלו תשע"ב (14.12.2011) הגישה האשה בקשה מתוקנת לחיוב הבעל במזונותיה בסך של 4,880 לחודש ועוד הוצאות שוטפות בסך של 1,422 ש"ח לחודש. כמו כן בקשה לחייבו בחוב מצטבר בסך של 7,500 ש"ח.

כ. ביום כ"ב בכסלו תשע"ב (18.12.2011) הגיש הבעל לבית הדין בקשה להורות לאשה לפנות את הדירה הגדולה שבבעלותו. לטענתו הוא זקוק להשכיר את הדירה להשלמת מחייתו.

כא. ביום כ"ב בכסלו תשע"ב (18.12.2011) התקיים דיון נוסף בנוכחות הצדדים וב"כ האשה בתביעות ההדדיות לגירושין ולשלום־בית ובתביעת האשה למזונות. במהלך הדיון הודתה האשה כי קיבלה סך 220,000 דולר בערך מבעלה הראשון המונח בגמ"ח לרכישת דירה ולא למחיה. הבעל הכחיש טענות האשה על השתכרותו וטען כי יש לו חובות רבים למס הכנסה ולגמחי"ם. טען כי אינו מאמין בסיכוי לשלום־בית לאחר שנועץ עם רב ולאור חוות דעתה של יועצת הנישואין. מאידך גיסא האשה טענה כי היא מעוניינת לפנות לייעוץ אבל היא צריכה מזונות. הבעל הסכים לפצות את האשה בסך 7,000 ש"ח.

כב. בהחלטת בית הדין מהתאריך הנ"ל המליץ בית הדין לצדדים להתגרש ולנהל מו"מ לגירושין ובו פיצוי הולם לאשה. המלצת בית הדין התבססה על חוות דעתה של יועצת הנישואין הנתמכת גם בדעתו של הרב [ד'] שהובאה לעיל. עוד הוחלט לחייב את הבעל במזונות אשה בסך 2,000 ש"ח לחודש החל מיום ה' בכסלו תשע"ב (1.12.2011). הוצאות הבית – ארנונה מים חשמל, גז, וכמו כן סך 250 ש"ח לחודש בגין חוב קודם. באשר לבקשת הבעל לפינוי האשה מהדירה ב[נ'], בית הדין דחה בקשתו.

כג. ביום כ' בסיון תשע"ב (10.6.2012) התקיים דיון בבית המשפט בבקשת האשה למתן צו הגנה כנגד הבעל. במהלך הדיון הטיחו הצדדים האשמות קשות. בית המשפט הציע לצדדים להגיע לפשרה, והיא לא התקבלה על דעתם. בהחלטת בית המשפט נאמר "נוכח החומר שנפרס בפניי לרבות התנהלות הצדדים במהלך הדיון, נראה כי אין כל אפשרות כי הצדדים ימשיכו להתגורר יחד בדירה אחת. מסכת היחסים בין הצדדים טעונה מאד, כל אחד מהם מאשים את האחר בהתנהגות שלילית כלפיו, ולהתרשמותי, אם יחזרו הצדדים לגור בדירה אחת, עלולים היחסים ביניהם להסלים עוד יותר ולהגיע חלילה, אף לכדי אלימות של ממש." וראה עוד החלטה נוספת ברוח זו מיום י"ג בסיון תשע"ב (3.6.2012) לבקשת האשה למתן צו הגנה.

כד. ביום כ"ב טבת תשע"ב חתמו הצדדים בפני הרב [ל'] על התחייבות לקבל את חוות דעתו של הרב [ל'] בנוגע לחילוקי דעת ביניהם בנוגע לנישואיהם או לגירושין וכל הדברים הקשורים לזה הן בכסף הן ברכוש ומקבלים חוות דעתו כפסיקה סופית שאין לערער אחריה לא בבית הדין ולא בבית משפט.

כה. ביום י"ב מנחם אב תשע"ב ניתנה חוות דעתו של הבורר לפיה האשה תקבל את שתי הדירות מיום קבלת הגט עד לשש שנים או תקבל תמורת השכרת הדירות למשך שש שנים אם יתגרשו הצדדים בתוך שלושה חדשים. פשרה זו הוגבלה אם הבעל לא יתנכל לאשה בשאר התחייבויותיו בגין מזונות בגדים והתכולה.

כו. ביום כ"ה באב תשע"ב (13.8.2012) הגישה האשה וב"כ לבית הדין הודעה ובה חוות דעתו של הבורר.

כז. ביום ט"ז באלול תשע"ב (3.9.2012) התקיים דיון בהרכב חסר. האשה וב"כ בקשו לאשרו. הבעל וב"כ התנגדו. במהלך הדיון הביעה האשה הסכמה להתגרש בהתאם לקבלת המגיע לה על פי חוות דעת הבורר.

כח. ביום ה' בכסלו תשע"ג (19.11.2012) התקיים דיון נוסף. האשה שוב הביעה הסכמתה להתגרש על פי חוות דעת הבורר. ב"כ האשה חישבה את הסכום המגיע לאשה מהבעל כדמי שכירות לשש שנים כפי שקבע הבורר על סך 331,000 ש"ח. הבעל ב"כ בקשו להתגרש וטענו כנגד הבורר שהיה בקשר עם האשה כל הזמן והבעל סמך עליו לעניין הגירושין בלבד. כמו כן טענו כנגד ההסכם שערכה האשה כשבוע לפני הנישואין שהחתימה אותו במרמה. האשה טענה כי ההסכם נערך לאחר התייעצות עם רב המוכר להם שהקריאו בפניו את ההסכם וכמו כן שלבורר פנו שניהם כדי להגיע לפשרה כך שהבעל ידע לקראת מה הוא הולך.

כט. הצדדים נחקרו למה שנכתב בהסכם "במקרה של פקיעת הנישואין" למה התכוונו. האשה פירשה זאת גם לגירושין וגם לפטירה מן העולם. הבעל לא הסכים וטען שהבין שהכוונה לאחר מותו.

ל. בהחלטת בית הדין הוצעה לצדדים פשרה שהבעל ישלם לאשה סך 120,000 ₪. הצדדים התבקשו שישקלו זאת בכובד ראש וימציאו תשובה.

לא. ביום י"א בכסלו תשע"ג (25.11.2012) התקבלה תשובת הבעל וב"כ לפיה הוא מסכים לשלם סך 70,000 ש"ח.

לב. ביום י"ט בטבת תשע"ג (01.01.2013) לאחר שבית הדין קיבל את תשובת האשה ובה סירובה להצעת בית הדין ולאחר שנבחנו טיעוני הבעל וב"כ לביטול החלטת בית הדין המחייבת אותו במזונות כולל החומר שצורף ע"י הצדדים וב"כ, החליט בית הדין להקפיא את חיוב הבעל במזונות האשה בסך 2,000 ש"ח לחודש והותיר את חיובו בתשלום מחצית הוצאות שוטפות.

לג. ביום ד' בשבט תשע"ג (15.01.2013) התקיים דיון נוסף אליו הוזמן הרב [ל'] הבורר. הבורר לא הגיע. בית הדין הסביר טלפונית לעד את נחיצות עדותו. במהלך הדיון חזר בית הדין על הצעתו לסיום ההליכים. לאחר שבית הדין שוחח עם כל אחד מן הצדדים בנפרד הסכים הבעל וב"כ להצעה זו. אולם האשה סירבה.

לד. בהחלטת בית הדין נימק את הצעתו לפשרה ולאור סירוב האשה לקבל את ההצעה נקבע מועד להוכחות בו יוזמן הרב הבורר וייחקרו הצדדים אודות טיעוניהם. כמו כן ניתנו הנחיות לצדדים וב"כ בעניין צירוף מסמכים נוספים לעניין המזונות.

לה. ביום ט' בתמוז תשע"ג (17.06.2013) התקיים דיון נוסף, העד הרב הבורר שוב לא הופיע. הבעל שוב חזר על דרישתו להתגרש לאלתר. האשה בקשה דחיית מועד בגין כאבי שיניים וכמו כן טענה ששכרה עו"ד חדש. עוד בקשה לתת לה פרק זמן קצר לשכנע את בעלה לנסות שלום־בית. בית הדין התחשב בבקשת האשה ולאור דחיפות הנושא נקבע לצדדים דיון בתוך שבוע.

לו. ביום י"ח בתמוז תשע"ג (26.06.2013) התקיים דיון נוסף במעמד עוה"ד בן ציון ראם שייצג את האשה. במהלך הדיון שוב חזרו הצדדים על עמדותיהם וטיעוניהם. האשה וב"כ טענו כי אם יהיה גט לא יהיה לאשה היכן לדור. הבעל הסכים לשלם לה שכירות למשך חצי שנה. ב"כ האשה בקש להשאיר לה את הדירה הגדולה ב[נ']. הבעל וב"כ לא הסכימו וטענו שזו דירה שקיבל מירושה. בית הדין חזר על הצעתו לפיצוי האשה בסך 120,000 ש"ח, ולאור התרשמותו שייתכן וב"כ האשה החדש יסייע להגיע להסכמה נתן לצדדים הזדמנות נוספת לנהל מו"מ על בסיס הצעת בית הדין לפרק זמן של 30 יום.

לז. האשה וב"כ הגישו בקשה לבית המשפט למתן צו הגנה כנגד הבעל עוד בתחילת הדרך. בית המשפט נעתר לבקשת האשה אלא שביום כ"ב באלול תשע"ג (28.8.2013) נעתר בית המשפט לבקשת הבעל וב"כ לביטולו של הצו ולפינוי האשה מהדירה הגדולה של הבעל ב[נ'] בה היא מתגוררת.

לח. למרבה הצער גם ב"כ החדש של האשה הודיע על התפטרותו מייצוגה בגין חילוקי דעות עם האשה (כפי שנקטה ב"כ הקודם של האשה) והוגשה בקשה ע"י הבעל וב"כ למתן החלטה.
לט. האשה הגיבה שהיא זקוקה למתן ארכה ובית הדין נעתר לבקשתה פעם אחר פעם עד למועד כתיבת פסק הדין.

לסיכום האמור:
הצדדים חתמו על הסכם ממון טרם נישואיהם והוא לא אושר בשום ערכאה.
הצדדים חתמו על בפני בורר לקבלת חוות דעתו והתחייבו בפניו שלא יגישו ערעור על חוות דעתו.

בהתאם לחוות דעתו של הבורר על הבעל לשלם לאשה דמי שכירות של השכרת חנות בבעלותו ובית ב[ק' י'] למשך שש שנים. לחישוב האשה וב"כ המדובר בסכום של 360,000 ש"ח.

להלן טיעוני הצדדים:
הבעל דורש להתגרש לאלתר ומציע סך של 70,000 ש"ח פיצוי.

טוען כי הבין שההסכם מדבר על אחר מותו ולא על אחר גירושין.

טוען כי הבורר היה בקשר הדוק עם האשה עמו ניהלה כמאתיים שיחות ויש הוכחה לכך מדפי הפירוט שהוגשו לבית הדין, כך שהוא פעל מטעמה ואינו מוכן לקבל את חוות דעתו שנעשתה במרמה ע"י האשה כדי להשתלט על נכסיו.

האשה מסכימה להתגרש אולם מתנה זאת בקבלת כל הסכום המגיע לה ע"פ חוות דעת הבורר שניתנה לאחר שהבעל הסכים לחוות דעתו ולאחר חדשים של מו"מ בו שכנע את האשה להתפשר.

מסכימה לוותר על זכותה על פי הסכם הממון, למרות שלדבריה היה ברור שההסכם יהיה בתוקף עם גירושי הצדדים וזו גם הייתה הכוונה של הסעיף בו נאמר "במקרה של פקיעת הנישואין"

עד כאן תקציר טיעוני הצדדים.

עמדת בית הדין
לא בכדי בחר בית הדין להרחיב את היריעה בציון השתלשלות העובדתית כהווייתה.

בית הדין סבור שלמקרא התקציר העובדתי עולה כי האשה לטשה עיניה בממון הבעל – ולא בבעל, והיא מסרבת להתגרש ממנו עד שייאות לקבל את עמדתה.

בית הדין שוכנע מהעיון בחומר שבתיקים הכולל: א. מתן צווי הרחקה לבעל ע"י האשה. ב. חוות דעתו של הרב [ד'] החד־משמעית. ג. חוות דעתה של יועצת הנישואין עו"ס הגב' נחמה וולף שעשתה עבודה מקיפה והעלתה במסקנתה שיש לסיים את הקשר הזוגי מוקדם ככל האפשר. ד. התרשמות בית המשפט שצוינה בסעיף כ"ג. ה. החלטת בית הדין המנומקת מיום כ"ג בסיון תשע"ב 19.12.2011 בו הומלץ לצדדים להתגרש. ו. עוה"ד שהפסיקו ייצוג האשה בגין חילוקי דעות עמה. ז. התרשמות בית הדין בהרכב דנן בהתמשכות הדיונים שכולם עוסקים בפיצוי האשה כדי שתקבל את גיטה. ח. הפירוד המתמשך מזה כשנתיים.

כל אחד מהפרטים הנ"ל ובוודאי שכולם יחד יוצרים תמונת מצב ברורה שאין כל סיכוי לשלום־בית ושגם האשה מעוניינת להתגרש מבעלה אלא שהיא מעוניינת לזכות בנתח גדול יותר ממה שהציע לה בית הדין.

בית הדין התרשם לא אחת מדברי האשה בדיונים האחרונים ובלשכת הדיינים שאין האשה חפצה בבעלה אלא במקצה שיפורים לקבלת כספים שלדעת בית הדין אינם מגיעים לה על פי הדין.

זאת ועוד, התרשמות בית הדין מדרך התנהלות האשה במאבקים שלה לקבלת כספים מהבעל, שהמאיסה עצמה על הבעל. הבעל הביע זאת מספר פעמים בבקשותיו החוזרות ונשנות למתן פסק דין לשחררו מהאשה שניצלה אותו ומנצלת אותו לצרכי סחיטה בלבד.

עוד יצוין כי המדובר בנישואין שניים שלדעת הטושו"ע אה"ע ריש סימן קי"ט אין צורך בעילות הלכתיות מבוססות כפי הנדרש בנישואין ראשונים. ראה שם ואכמ"ל.

לזאת יש לצרף את דברי הגר"ח פלאג'י בספרו החיים והשלום שכאשר הצדדים פרודים י"ח חדשים ואפסו הסיכויים להביאם לשלום־בית שמוטלת חובה על בית הדין להפרידם.

דרישת האשה למימוש ההסכם אינה מעוגנת בהלכה
לדעת בית הדין הסכום אותו דורשת האשה אינו מגיע לה הן על פי ההלכה והן על פי החוק. נבהיר דברינו.

הסכם הממון שנחתם ע"י הצדדים טרם נישואיהם שלא נעשה קניין ע"י הצדדים ולא אושר אינו בר תוקף הלכתי ומשפטי.

הלכתי: יש לתת את הדעת לחמש בעיות הלכתיות המתעוררות בשאלת תוקפו של ההסכם מן ההיבט ההלכתי, שכל אחת מהן, ובוודאי כולן, מאיינות את תוקפו של ההסכם ופוטרות את הבעל מדרישת האשה לעמוד בהסכם.

נקדים לצטט מההסכם. בנוסח ההסכם נאמר: "במקרה של פקיעת הנישואין יישאר הבית ב[ק' י']... לשימושה הבלעדי של האשה כולל השכרתו לצד שלישי עד לסוף ימי חייה של האשה או עד נישואיה לצד שלישי... כמו כן החנות שנמצאת... לצורך מחייתה של האשה."

אין בכל נוסח ההסכם כל אזכור על התחייבות של הבעל כלפי האשה, אלא פירוט נכסי הצדדים שייוותרו בבעלותה והנוסח הנ"ל שאינו אלא סיפור דברים בעלמא ללא התחייבות כלשהי .

האשה לא התחייבה כלום לבעל וההתחייבות בהסכם זה היא של הבעל כלפי האשה.

הסכם שאין בו לשון התחייבות אינו מחייב
כלל קבעו לנו חז"ל אדם המעוניין להתחייב לחברו ללא שיקבל תמורה הרי שעליו לומר בלשון המחייבת אותו והמוכיחה שגמר בדעתו על חיוב זה והוא מתנה גמורה.

הרמב"ם (פי"א מהלכות מכירה ה"ט) כתב וז"ל:

"המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל, אע"פ שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב. שדבר זה מתנה היא ואינה אסמכתא. כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה, או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים, או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר, אע"פ שלא אמר אתם עדי, הואיל ואמר בשטר הרי זה כמי שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם, אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום, שהרי חייב עצמו, כמו שישתעבד הערב וכזה הורו רוב הגאונים."

וכן נפסק בטור שו"ע חו"מ סימן מ'. וראה שם בנו"כ סמ"ע ש"ך קצוה"ח נתיבות המשפט ועוד בטעם הדין. ואכמ"ל. וראה בספר פסקים וכתבים לרה"ר לישראל הגרי"א הרצוג זצ"ל כרך ט' חו"מ סימנים קי"א וקי"ב ובספר התחייבות להרב איתמר ורהפטיג פרק י"א שדן בזה באורך הכיצד זה מועיל ובטעם הדין וגדריו.

בירור האם יועיל ההסכם מדין דברים הנקנים באמירה
ואמנם ניתן לומר שבמקרה של הסכם ממון שנעשה לצורך נישואין יש לבעל טובת הנאה מעצם הנישואין שהאשה הסכימה להינשא לו ובכה"ג אין צורך בלשון המחייבת וכמבואר במספר מקומות בתלמוד "אמר רב גידל אמר רב הן הן הדברים הנקנים באמירה כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקידשו קנו הן הן הדברים הנקניין באמירה" (ראה כתובות ק"ב ע"א, קידושין ט' ע"ב)

אולם למבואר בפוסקים (ראה רמב"ם אישות פכ"א ה"י"ג, טור שו"ע אה"ע סימן נ"א סעיף א' ברמ"א ובנו"כ שם) יש בדין זה פרטים רבים באלו אופנים מתקיים דין זה. נבהיר דברינו בקצרה.
הרמב"ם כתב "איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין, ואמר לה כמה את מכנסת לי, כך וכך, ואמרה לו, וכמה אתה נותן לי, כך וכך... ועמדו וקידשו, קנו אותן הדברים, ואע"פ שלא היה ביניהם קניין מידם, ואלו הן הדברים הנקנים באמירה" וכן הביא מרן הב"י בשו"ע.

ולכאורה, מדקדוק בדבריהם שכתבו "ואמר לה כמה את מכנסת לי ואמרה לו וכמה אתה נותן לי" נראה כי המדובר בדברים ברורים שסיכמו ביניהם האיש והאשה לפני כניסתם לקידושין, או אז קבעו חז"ל יש גמירות דעת למה שסיכמו בבירור מכוח ההנאה של הסכמתם להינשא וכלשון הגמרא "בההיא הנאה דקמיתחתני להדדי גמרי ומקנו להדדי."

אולם במקרה דנן, שהבעל טוען כי הבין את משמעות המלים פקיעת הנישואין שכוונתו הייתה לאחר מותו ומנגד האשה אומרת שהתכוונה גם לאחר הגירושין, ואין דבר ברור ומכריע מה באמת הייתה כוונתם, אם כן אין זו גמירות דעת לפחות מצד הבעל. וכפי שנביא לפנינו יש לכך השלכות בדין זה (וראה עוד בספר התחייבות להרב ורהפטיג פרקים ששי ואחד עשר שהרחיב בנושא זה להביא מדברי הפוסקים שדנו בפרטי הדינים והמעיין בדבריו יראה שיש צדדים רבים לומר שאין הנדון שלנו שייך לדין זה, ואכמ"ל.)

וראה עוד בנו"כ שם נחלקו הראשונים, האם דווקא שעמדו וקידשו מיד לאחר אמירתם נאמר דין זה או לא. ומקרה דנן שהנישואין נערכו כשבוע לאחר מכן, בוודאי לא מועיל דין זה לפוסקים הסוברים שדווקא שעמדו וקידשו מיד.

בכל מצב גם אם נניח שיש במקרה דנן בסיס לקניין זה ולראות זאת כהתחייבות, מ"מ יש בנוסח ההסכם פגמים הלכתיים נוספים שלכל הדעות יש בהם כדי לאיין את התחייבות הבעל לתת לאשה זכות מגורים בדירה הקטנה ובחנות.

להלן הפגמים ההלכתיים שהתגלו מהעיון בהסכם.

התחייבות בדבר שאין בו ממש אין לה תוקף הלכתי
התחייבות בנוסח של "יישאר הבית לשימושה הבלעדי של האשה" נחשבת על פי ההלכה להתחייבות בדבר שאין בו ממש גם אם נעשה קניין ע"י הצדדים, ק"ו כאשר לא נעשה קניין וכמו במקרה דנן.

הגמרא במסכת בבא בתרא (קמ"ז ע"ב) "אמר רבא אמר רב נחמן, שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה, יאכל פלוני פרות דקל זה, לא אמר כלום, עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו" וברשב"ם שם פירש "שהדירה אין בה ממש להקנותה" וכ"כ תוספות שם.

וכן פסקו להלכה דין זה ללא חולק הרמב"ם בפכ"ב מהלכות מכירה הי"ד, והטור שו"ע חו"מ סימן רי"ב סעיף א' בזה"ל: "אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש, אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה. כיצד...לפיכך המקנה לחברו דירת בית זה או אכילת פרות דקל זה לא קנה, עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פרותיו."

ומכאן למקרה דנן בו נכתב הלשון "יישאר הבית לשימושה הבלעדי של האשה" שמשמעותו ברורה, הקניית זכות שימוש או דמי שכירות שהם בגדר של הקניית דירה לחברו שאין בה ממש על פי ההלכה.

ואמנם מצאנו בכסף הקדשים שם שהעיר שבמקרה והמלכות פוסקת שחל הקניין גם במקרים שכאלו, אזי הקניין חל מדין המלכות, מ"מ במקרה דנן אין תוקף משפטי להסכם שלא אושר בשום ערכאה וכפי שנביא לפנינו.

התחייבות בדבר שלא בא לעולם אין לה תוקף הלכתי
ההתחייבות הנ"ל היא בגדר דבר שלא בא לעולם שכן היא מדברת במקרה של פקיעת נישואין שעל פי ההלכה אין לייחס זאת לדבר שבא לעולם וכמו המתחייב לחברו פרות דקל לכשיבואו לעולם שאינה מחייבת, ואם כן לפי המבואר בפוסקים הנ"ל יש חסרון במקרה דנן של הקנאה בדבר שלא בא לעולם שאינה תופסת ומחייבת. ולמבואר בטור שו"ע חו"מ סעיף ו' יש צורך בקניין גמור להבטיח גמירות דעת דבר שלא נעשה במקרה דנן. (וראה שם בנו"כ ביאור הדין.)

וראה עוד קצוה"ח סימן ס' סק"ט בשם או"ת מה שיש לדחות דבר זה. מ"מ במקרה דנן שההתחייבות היא גם לגבי שכר הדירה שיתקבל אין חולק שהתחייבות זו היא בגדר דבר שלא בא לעולם. ואכמ"ל.

התחייבות שיש בה אסמכתא אינה מחייבת
לשון זה שיש בהסכם "במקרה של פקיעת נישואין" ללא קניין, דומה היא להתחייבות של אם אעשה כך וכך אזי יקנה הקונה. ולמבואר בפוסקים (ראה רמב"ם פי"א מהלכות מכירה הלכות א' –ו', טור שו"ע חו"מ סימן ר"ז סעיפים א'–ג') הרי שאין תוקף להתחייבות זו מאחר שלא גמר בדעתו להקנות בלב שלם.

הסכם חתום ללא אישור מבית הדין, בית משפט או רושם נישואין אינו בר תוקף הלכתי
מאחר שנהגו כיום לאשר כל הסכם ממון בהתאם לחוק יחסי ממון הואיל ואין לו תוקף משפטי ללא האישור, נחשב הדבר מן ההיבט ההלכתי לחוסר גמירות דעת מצד החותמים על ההסכם כל עוד לא אושר ע"י ערכאה או רושם נישואין.

העובדה שהאשה פתחה תיק לאישור ההסכם תוכיח כי ידעה שללא אישור בית הדין אין תוקף להסכם למרות שנחתם.

הדבר דומה למקום שלא קונים קרקע בכסף אלא עד שיכתוב שטר (ראה טור שו"ע חו"מ סימן ק"צ סעיף ז') הלכה פסוקה היא ללא חולק. וראה פד"ר כרך י"ט לאב"ד הרה"ג עזרא בצרי שליט"א (עמודים 274–280) שהרחיב בנושא זה ומסקנתו ברורה שאין תוקף הלכתי מצד סיטומתא להסכם שלא אושר בערכאה כפי שקבע החוק.

הסכם חתום שאינו מאושר אינו בר תוקף משפטי
בהתאם לחוק יחסי ממון תשל"ג–1973 כל הסכם ממון בין בני זוג מצריך אישור ערכאה משפטית או של רושם נישואין.

וז"ל החוק סעיף 2 א. "הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה (להלן בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן בית הדין)."

מניעי המחוקק הם ברורים כדי לבחון שאכן, הצדדים חתמו על ההסכם מרצונם החופשי ולאחר שהבינו את תוכנו והתוצאות הנובעות מחתימתם והסכימו לחתום עליו ללא לחץ.

מניעים אלו נועדו כדי למנוע טענות של מי מהצדדים החתומים על הסכם לביטולו בגין אי הבנה או שנחתם תחת לחץ.

בהתאם לאמור, יש לראות זאת כתקנה טובה לטובת הכלל שיש לקבלה ללא עוררין.

לסיכום: אין תוקף הלכתי ומשפטי להסכם הממון שנחתם בין הצדדים טרם נישואיהם.

לזאת יש לצרף טענת הבעל לפרשנותו למה שנאמר "פקיעת נישואין" שהתכוון לאחר מותו ולא לאחר גירושין כמו שהסבירה האשה.

ואמנם הסבר הבעל דחוק שאכן זו משמעות הלשון פקיעת נישואין מאחר שבלשון בני אדם יש לפרש גם גירושין וגם מיתה.

ברם, מצאנו להראנ"ח בשו"ת ח"ב סימן ק' שכתב וז"ל "מכל הנזכר יצא לנו דכשהלשון מסופק ואיכא אומדנה לאחד מן הצדדים, אזלינן בתר אומדנא ואע"פ שסתם הלשון היפך האומדנא."

נמצאנו למדים מדבריו שכאשר יש שני צדדים לביאור לשון שבשטר, ויש אומדנה כאחד מן הפירושים, הולכים אחר האומדנה למרות שסתם הלשון הוא היפך האומדנה.

ולכאורה, הוא הדין במקרה דנן שיש אומדנה שהבעל לא התכוון לתת לאשה מתנות לאחר גירושין שבדרך כלל נובעים מחיכוכים ותככים במערכת הנישואין שכשלה. ולמרות שיש צד לומר שחשב על כך ואעפ"כ התכוון לתת מתנה בגלל הסכמתה להינשא לו, מ"מ קשה לומר זאת בנישואין שניים שבעל ואשה יודעים שהם הולכים לדרך חדשה והם לוקחים לעצמם סיכונים פחותים מאשר בנישואין ראשונים.

זאת ועוד: קיימא לן "יד בעל השטר על התחתונה" והמוחזק שהוא הבעל במקרה דנן יכול לטעון קים לי כפירוש זה בהסכם שאינו מופקע מהאומדנה שזו הייתה כוונתי.

חוות דעתו של הבורר תוקפה ההלכתי והמשפטי
ועתה לבירור תוקף שטר הבוררות וחוות דעתו של הבורר עד כמה היא מחייבת מן ההיבט ההלכתי והמשפטי.

נקדים ונאמר שבחוות הדעת לא חתמו הצדדים על שטר בוררות כנהוג "בין לדין בין לפשר או בין לטעות".

בחתימתם התחייבו לקבל על עצמם חוות דעתו של הרב הבורר. בנוסף שלא יערערו על חוות דעתו.

בטרם נתן הרב הבורר חוות דעתו כתב הבורר ביום כ"ח בשבט "במעמד שניהם הודה [פלוני] שאכן הוא חתם על ההסכם אבל הוא לא היה מודע מהו תוקף ההסכם שהוא חתום עליו. לאחר שהסברתי שההסכם תקף על פי ההלכה וא"א לומר לא שיערתי וכו' ולכן הוא חייב לשלם כל מה שכתוב וחתום. אמנם לפי הפסיקה אני מציע לכם להתפשר עד כמה שנים הוא מוכן לשלם מראש בשעה שמתגרשים... ועליהם לתת תשובה עד יום חמישי."

רק לאחר מכן ביום י"ב מנחם אב תשע"ב כתב חוות דעתו:

"בהתאם לבקשתכם שאביע חוו"ד בנוגע להסכם ממון שכתבתם וחתמתם לפני שהתחתנתם אני בזה למלא בקשתכם.

עם היות שההסכם יש לו תוקף הלכתי וצריך למלא את ההתחייבות בשלמותם דברים ככתבם וכלשונם – עם פקיעת הנישואין – ושני הבתים יעברו לבעלות האשה, בכדי שתוכל לחיות ולהתפרנס מהם כל ימי חייה או עד שתתחתן. עכ"ז לאחר שיחות ארוכות ושכנועים גדולים הסכימה האשה להתפשר ולקבל את שתי הדירות רק עד שש שנים מיום קבלת הגט – אם יתגרשו תוך שלושה חדשים בלבד. או לחילופין: האיש ייתן לאשה מיד עם הפקעת הנישואין כל הסכום כסף מזומן שאפשר לקבל תמורת השכרת שני הבתים למשך שש שנים.

אמנם כל הפשרה הנ"ל תקפה אא"כ האיש... כי אז ייקוב הדין את ההר ויצטרך לתת לה את הבתים הנ"ל לכל ימי חייה או עד שתתחתן עוד הפעם כפי שהתחייב בהסכם ממון לפני החתונה."

המעיין היטב בחוות דעתו של הרב הבורר ובקדימון לחוות דעתו יראה נכוחה כי הוא מבסס את חוות דעתו על כך שההסכם עליו חתמו הצדדים טרם נישואיהם הוא בר־תוקף הלכתי ומחייב.

להנחה זו אין כאמור בסיס הלכתי ומשפטי. היא מוטעית ומהווה הטעיה של הבורר כלפי הבעל. מאחר שבקדימון לחוות הדעת הדגיש הבורר לבעל עובדה זו כהנחת יסוד לחוות הדעת שתינתן על ידו, בהתאם למבואר לעיל על פי דברי הפוסקים חוות דעתו מוטעית, זו "טעות בדבר משנה" המבטלת את חוות הדעת מעיקרה.

גם אם נניח שהבורר לא ידע על חוק יחסי ממון ועל הפגם המשפטי שקיים בהסכם שאינו מאושר, היה עליו לדעת מהפגמים ההלכתיים המבוארים במפורש בפוסקים שהבאנו.

מן האמור עולה כי קיימים שני חסרונות הלכתיים בחוות הדעת של הבורר.

פסק דין או חוות דעת בטעות – תוקפה ההלכתי
א. קיימא לן פשרה בטעות לאו כלום היא.

על פי כלל זה פסקו הפוסקים (הרמב"ם פ"ו מהלכות סנהדרין ה"ה טור שו"ע חו"מ סימן כ"ה ה"ה) "דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח"כ ידע שאינו בן שבועה. אע"פ שקנו מידו על הפשרה אינה כלום, שלא קיבל עליו ליתן לו או למחול לו אלא כדי שיפטר משבועה שחייבו בה הטועה. וכל קניין בטעות חוזר וכן כל כיוצא בזה."

וברמ"א סעיף ה' כתב "ודווקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה או כדומה לזה."

אולם ראה בשו"ת תשב"ץ ח"ב סימן ס"ב שסבר בדעת הרמב"ם שאין צורך בגילוי דעת שהתפשר בגין חיוב השבועה שהוטל עליו.

במקרה דנן, נראה שהבעל האמין לדברי הבורר והסכים להתפשר אחר שהבורר הבהיר לו שאם לא כן ההסכם מחייב הלכתית דבר שהתברר כלא נכון.

ובנו"כ השו"ע שם ביארו שהדין בטל. וראה שם סמ"ע סקכ"ט אות ז' מ"ש בשם מהרי"ק.

נמצאנו למדים מכאן שבורר או דיין שטעה בדבר משנה כמו במקרה דנן (ויש סוברים אף בשיקול הדעת) הדין חוזר.

ומכאן למקרה דנן, חוות דעתו של הבורר המבוססת על טעות בדבר משנה בטילה.

וראה עוד בסעיף ג' ברמ"א שרק אם קבלו על עצמם בין לדין בין לטעות לא ניתן לחזור מפסק הדין, מה שלא קרה אצלנו שלא חתמו אף על קבלתם את חוות הדעת בין לדין בין לפשר.

לסיכום: למבואר, חוות דעתו של הבורר בטלה מדין טעות בדבר משנה.

פשרה בטעות גדרה ותוקפה ההלכתי
ב. וראה עוד שו"ע חו"מ סימן י"ב סעיף ט"ו שכתב בזה"ל "והוא הדין למי שנתפשר מפני שלא היו ראיה או שטר ואחר כך מצא" שיכול לחזור בו. מקור הדין בתשובת הריטב"א ותשובת הרשב"א ח"ב סימן ק"ט הובאה בב"י מחודש י', וראה עוד תשובת הרשב"א ח"ב סימן רע"ח הובאה בב"י מחודש י"ג שכתב "ואע"פ שהוא כותב לו הריני מוחל לך... כדרך שנהגו כותבי טופס שטרות לכתוב אין בדבריו כלום" ובהמשך כתב "דכל דלא ידע לא מצי מחיל" וכן פסק הלבוש סעיף י"ז.

נמצאנו למדים מכאן שמי שנתפשר בגין כך שלא ידע מראיה שהוא פטור בה על פי הדין, יכול לחזור בו, ולדעת הרשב"א כל עוד לא ידע על מה הוא מוחל בפשרה אם נודע לו מראיה שהוא פטור בה הרי שהוא יכול לחזור בו.

ומכאן למקרה דנן, הבעל לא ידע בבירור מהו תוקפו של הסכם הממון עליו חתם, בנוסף הוא הוטעה ע"י הבורר וזכותו לחזור בו.

לסיכום: למבואר, הבעל יכול לחזור בו מהסכמתו לקבל חוות דעתו של הבורר.

מסקנות
מן המקובץ עולה כי הצדדים אינם מעוניינים זה בזה, יש להם דין מורדים זה בזה וחל עליהם דינו של רבינו ירוחם לחיובם בגט.

התניית האשה להתגרש עד שתקבל סל של 370,000 ש"ח אינה מקובלת על בית הדין בהיותה מנוגדת להלכה והרי היא בכלל עשיית עושר ולא במשפט.

חיוב המזונות שהושת על האשה מבוטל.

על האשה לפנות את הדירה של הבעל ב[נ'] בתוך 30 יום.

הסכם הממון שנחתם ע"י הצדדים וחוות דעתו של הבורר מבוטלת.

הואיל וכן יש לבטל את העיקולים שהוטלו על נכסי הבעל לבקשות האשה.

לאשה עומדת הזכות לתבוע את כתובתה ובית הדין ידון בכך בכפוף לפתיחת תיק מתאים.

בית הדין מוצא לנכון לציין שנעשו מאמצים גדולים והושקע זמן רב על ידו כדי להביא את הצדדים להסכם פשרה שלא צלח בגין עקשנות האשה.

בית הדין נהג באורך רוח עם בקשות האשה למתן ארכה לתגובתה בבקשות הבעל מתוך תקווה שתשכיל להבין שכלו כל הקצין ועליה להתגמש בעמדתה, אולם למרבה הצער הדבר לא קרה והאשה המשיכה להתבצר בעמדתה.

עם זאת סבור בית הדין שייטיב הבעל לפצות את האשה בסכום שכבר הציע לה בסך שבעים אלף ש"ח בהתאם להנחיית הרב עמו התייעץ.

כתב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פמ"ט) "וזהו היושר אשר ירשו מאברהם יצחק ויעקב, שלא ישנה האדם בדיבורו ולא יחליף תנאו."

ברוח דברי הרמב"ם הללו מציע בית הדין לבעל לעמוד בדיבורו ולפצות את האשה בסכום של שבעים אלף ש"ח.

הרב מימון נהרי – אב"ד

ראיתי את אשר כתב אב"ד הרה"ג מימון נהרי שליט"א ואני מצטרף למסקנתו.

באשר לסיבה לחיוב גט נראה שניתן להגדיר את טענות הבעל כנגד אשתו שהיא מאוסה בעיניו וטענתו מבוררת לעיני בית הדין הן מהתרשמותו הבלתי אמצעית של בית הדין מעומק תחושת הסלידה של הבעל מהאשה והן מהתנהלות האשה בהליכים שלפנינו, ולפחות מבחינת הבעל ניתן לומר שזה בבחינת "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת". קביעה זו נתמכת אף מחוות הדעת של הרב [ד'] ויועצת הנישואין עו"ס נחמה וולף.

הרב יוסף יגודה

עיינתי בדברי חברי הרבנים הגאונים שליט"א ולדעתי בנידון שבפנינו יש להמליץ על גירושין כפי שקבע בית הדין בהחלטתו הקודמת ואין מקום לחיוב בגירושין. להלן נימוקיי.

ראשית, יש לציין כי המדובר בבני זוג אשכנזים ועל כן חל על הבעל איסור גירושין בע"כ מכוח חרם דרבנו גרשום מ"ה, ולכן אין חילוק בין זיווג ראשון וזיווג שני.

הרמ"א פסק בסי' קי"ז סע' יא:

מי שנודע לו שאשתו נכפת, ורוצה לגרשה ואינו משיג כדי כתובתה, כופין אותה לקבל גט (ואין בזה משום תקנת ר"ג), ויתן הנמצא בידו לכתובתה, והמותר כשתשיג ידו, ואם תמאן לקבל גט, ימנע ממנה שאר כסות ועונה. הגה: ודווקא במום גדול כזה שאלו היה באיש היו כופין לגרש מדין התלמוד, ולא תקן ר"ג שתהא האשה עדיפא מאיש (תשובת הרא"ש כלל מ"ב), אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרשה בעל כרחה, אבל מכל מקום אין כופין אותו להיות עמה, מאחר דמאיסה עליו ורוצה לגרשה ולתת לה כתובתה (מהרי"ק שורש ק"ז).

העולה כי אישה שיש וודאות כי אפסו הסיכוים לשלום־בית מחמת מאיסות הבעל במומיה, עדיין הבעל מחויב בכל החיובים כלפיה מלבד עונה, ועל אף שכל סיבת דבקות האישה בבעלה היא ההטבה הכספית והביטחון הכלכלי שיש לה מבעלה. ועל אף זאת, מחייבים את הבעל בכל החיובים דלא כשיטת הרא"מ כמו שכתב הב"ש (עה"מ ס"ק כ"ה):

משמע אם אינה מאוס עליו אפי' אם רוצה ליתן לה הכתובה א"י למנוע ממנה שכ"ו ומזה ראיה לא כתשובת מהר"א מזרחי וב"ח בסי' ע"ז גם משמע אם אינו רוצה ליתן לה הכתובה כופין אותו להיות עמה וכן מדויק בח"מ, וקשה איך אפשר לכופו להוליד בני שנואה ויש רגלים לדבר דהיא מאוסה בעיניו:

בנידון שלפנינו גם אם נקבל את טיעוני הבעל כי האישה המאיסה את עצמה על הבעל במעשיה, אין בכך בכדי להשוותה לבעלת מום שכופין בה את הבעל להוציא. כמו כן אין ראיות לכך שצווי ההרחקה שהוצאו כנגד הבעל נובעים ממעשי האישה.

דברי הישועות היעקב בסי' ע"ז אין בידם להכריח את האישה בגירושין אלא רק לפטור את הבעל מחיוביו כלפי האישה זאת מאחר שהאישה מוחזקת בנישואיה וכל חיליה של הישועות יעקב הוא מכוח טענת קים לי של הבעל כדברי הרא"מ.

ואדרבא בישועות יעקב בפירוש הארוך (שם) כתב:

...לפענ"ד ברור דזה גופא שמונע ממנה מזונות הוי כמו מגרש בע"כ דמה תעשה האישה שאין מעשה ידיה מספיקים למזונותיה ובעלה אינו רוצה לזונה לפרנסה ע"כ תקבל גט וכתובה ממנו למען תמצא ידה במה לפרנס את עצמה ו"כ תקנת הגאון רגמ"ה מתבטלת לכן נראה לפענ"ד דגם זה בכלל תקנת הגאון מבלי לעשות דבר שעי"ז יוציא ויתן כתובה...

ובפירושו הקצר (שם) כתב:

...ואבותינו סיפרו לנו שזקני הגאון אמתי חכם צבי פעם אחד אירע בימיו שמורה הורה כדעת מוהרא"מ והגאון הנ"ל חלק עליו וסתר דינו אחר מעשה וכפה את הבעל שייתן לאשתו מזונותיה בשלמות. אמנם אם טעם מאיסה היא עלי ויש לו טעם מבורר אף שאין הדין לגרשה בעל כרחה ע"י זה, מ"מ יכול למנוע ממנה מזונות עד שתקבל גט פיטורין. ומעשה היה באחד שטען על אשתו שעברה על דת ולא היה לו עדות ברורה בדבר אלא שהיה רגלים לדבר קצת, וכתבתי דהבעל יכול למנוע ממנה שארה כסותה עד שתקבל גט פיטורין, ובזה יש לסמוך על דעת הרא"מ ומוהר"א ששון.

פירוש שיטתו, שמאחר שהבעל טוען קים לי שהדין היה נותן להתגרש על כן עביד דינא לנפשיה וכפוה ע"י מניעת שאר וכסות, וגם זאת רק במקום שיש רגליים לדבר. אולם בית הדין אינו רשאי לכוף שאדרבא החרם יחול עליהם בהיותם כופים את האישה להתגרש בע"כ על ידי מתן צווי הגבלה, כאשר גם המהר"א ששון והב"ש באו מכוח סברת קים לי. כאשר בכך יש להבחין בין איסור שתי נשים וגירושין בע"כ שיש בו משום לתא דאיסורא לעומת שתי נשים שגזרתו משום קטט כמו שכתב בד"מ ובב"ש באה"ע סי' א'.

והטעם מבואר בהג"מ דכתובות משום קטטה תיקון ולא משום דררא דאיסורא. וכתב בדרכי משה נפקא מינה מזה היכא דאיכא פלוגתא בתקנתא – המקיל לא הפסיד כיוון דליכא חשש איסור.

כל זה, כאמור, בשתי נשים ולא בגירושין בע"כ, שיש בו צד איסור וכמו שכתב המהרי"ק בסי' ק"ז דאין בידינו להקל מספק ולהתיר לגרש בע"כ.

יעוין בתשובת אור גדול סי' ד' (אות י"א וי"ב) שהאריך להוכיח בטוב טעם שבספק חרם אזלינן לקולא דלא כמהרי"ק. אולם כל ראיותיו מהפוסקים נוגעים להיתר לשאת ב' נשים ולא לגירושין בע"כ.

ועי' שם מה שהביא בשם התפארת צבי (אה"ע סי' ל"ט) שבספק חרם של שתי נשים יש ספק ספיקא, כל זה לגבי שתי נשים. אולם לגבי גירושין בע"כ יש הסוברים שגזירתו לא הוגבלה בזמן ואכמ"ל.

אולם זה ברור כי להלכה לא קיימא לן כדברי הרא"ם ורק הבעל יכול לסמוך עליהם במקום שיש לו טענה מבוררת שקים ליה דינא ואנו לא נעכב בעדו מאחר שיש רגליים לדבריו.

לאור האמור, מאחר שההנחה שהאישה רוצה להתגרש נובעת רק מדעת נוטה של אומד בית הדין לא ניתן לחייב את האישה להתגרש אלא להמליץ על גירושין בלבד.

כמו כן אין מקום להטיל צווי הגבלה מאחר שכאמור בדברי שישועות יעקב יש בכך משום גירושין בע"כ בדומה למה שאין לבעל למנוע ממנה מזונות כדי שתתרצה להתגרש.

בנוגע להסכם הבוררות גם אני מסכים אם דברי כבוד האב"ד שליט"א כי ההסכם בטל וכמו כן הסכם הממון.

כהערה כללית – לדעתי אין מדובר בנידון דידן לא בדבר שלא בא לעולם ולא באסמכתא, אלא בהתחייבות לכשיפקעו הנישואין שדינה ככל התחייבות לאחר זמן.

כמו כן אין כאן חסרון אסמכתא, ששיטת הרמב"ם והגאון שכל דאי הוי אסמכתא ביאר הרמב"ם עצמו את הדבר, והובאו דבריו בטור כי בהיות ההתחייבות כהבטחה לדבר אחר שעליו באה עיקר סמיכות דעתו לכן לא חלה ההתחייבות וז"ל:

...אבל אם לא קנו ממנו עתה והתנה שאם לא יתקיים לא יקנה אף על פי שנתקיים לא יקנה כיצד מכר או נתן לו בית על תנאי שילך ביום פלוני למקום פלוני והחזיק בו עתה אם קיים תנאו והלך ביום פלוני למקום פלוני קנה ואם לאו לא קנה אבל אם התנה ואמר אם תלך למקום פלוני ביום פלוני או תביא לי דבר פלוני אמכור לך בית זה או אתננו לך וקיים תנאו והלך ביום פלוני למקום פלוני ואח"כ החזיק בבית לא קנאו שזו אסמכתא היא שסמך קנייתו לעשות כך וכך וכל אסמכתא לא קניא שהרי לא גמר להקנות.

כלומר, אם ההתחייבות נעשית לצורך הבטחת פעולה אחרת אזי ההתחייבות בטלה. בנידון דידן מדובר בהתחייבות מותנית בזמן או במצב ולא בהתחייבות האמורה לאלץ את המתחייב לעשות או שלא לעשות פעולה כלשהי, ועל כן אין להחשיב את ההתחייבות כאסמכתא אלא כתנאי בעלמא.

אולם ההתחייבות בטלה משאר הטעמים שכתב כבוד האב"ד שליט"א.

הרב יצחק רפפורט

הכרעה
לאור האמור מחליט בית הדין בדעת רוב כדלהלן:

א. בית הדין מחייב את הצדדים להתגרש.

ב. הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסידור גט.

ג. חיוב המזונות שניתן בהחלטת בית הדין מיום כ"ב כסלו תשע"ב (18.12.2011) מבוטל החל מהיום.

ד. על האשה לפנות את הדירה ב[נ'] בתוך 30 יום.

ה. יש לבטל את כל העיקולים שהוטלו בהחלטות בית הדין על נכסי הבעל וחשבונות הבנק.

ו. בית הדין מציע לבעל לפצות את האשה בסך שבעים אלף ש"ח בהתאם להסכמתו ובכפוף לכך שהאשה תתגרש במועד הראשון שייקבע ע"י בית הדין.

ז. לאשה זכות לפתוח תיק תביעה לכתובה.

ח. התשלום בסך שבעים אלף ש"ח בהתאם להסכמת הבעל יקוזז מחיוב הבעל בכתובה, אם וכאשר יחויב.

ט. ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ו במרחשון התשע"ד (30/10/2013).