לפנינו בקשת האשה לחייב את הבעל בגט ואף לכפות אותו על כך לאחר שעזב את הארץ.

ראשית ההליך שלפנינו הוא בתביעת הגירושין שהוגשה על ידי האשה ביום י"ט אדר ב' תשס"ח (26/03/2008). התקיימו מספר דיונים לפני בית הדין בהרכב קמא והצדדים הופנו לנהל משא ומתן לאחר שנקבע שאין חיוב גירושין כנגד הבעל.

האשה הגישה ערעור לבית הדין הגדול כדי שיקבע שיש לחייב את הבעל בגט.

בית הדין הגדול נתן פסק דין ביום כ"ב אלול תשע"א (21/09/2011). הגר"ח איזירר שליט"א ציין בנימוקיו שלאור החקירה שניהלו בבית הדין הגדול התברר שיש אמתלא מבוררת לטענת האשה שהבעל מאוס בעיניה. הוסיף וכתב שלפי גישתו בעניין מאיס עלי באמתלא מבוררת שהתבארה בספר שורת הדין כב יש מקום לחייב את הבעל בגירושין. למרות זאת לא מצא לנכון לדחות את פסק בית הדין האזורי שלא קבע שיש חיוב גירושין ולחייב במזונות מעוכבת. בית הדין הגדול הוסיף על פסק בית הדין האזורי שיש על הבעל מצווה לגרש את אשתו ויש מקום לדון בצווי הגבלה אם יסרב לתת את הגט.

בהחלטת בית הדין מיום ה' באדר התשע"ב (28/02/2012) נכתב שלאחר שבית הדין ניסה להביא להסכמה בין הצדדים ללא הצלחה, ניתנה החלטה במעמד הצדדים, בעניין צווי ההגבלה, בה הותרה הבעל שאם יסרב להתגרש במועד שיקבע יוטלו עליו צווי הגבלה.

בהמשך לסירובו להתגרש לפני בית הדין, הבעל לא התייצב לדיון שנקבע לסדור גט ביום ט"ז אייר תשע"ב (08/05/2012).

האשה וב"כ ביקשו ביום כ"ה באייר התשע"ב (17/05/2012) להוציא צו עיכוב יציאה מהארץ. בו ביום יצא צו עד לתאריך ח' בסיון התשע"ג (17/05/2013).

יצא צו־הבאה נגד הבעל לדיון נוסף. בעדכון המשטרה שנתקבל בבית הדין ביום ט' בסיון תשע"ב (30.5.2012) נכתב שביקרו אף בבית אמו והיא טענה שאינה יודעת היכן הוא, ייתכן שאף נסע לחו"ל.

בהחלטה נוספת של בית הדין שניתנה במעמד צד אחד עקב אי־התייצבות הבעל לדיון לסדור הגט ביום כ"ז בסיון התשע"ב (17/06/2012) נקבעו הגבלות חלקיות על פי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה–1995, על פי סעיף 2 – נוסף על עיכוב היציאה מהארץ. עוד נקבע לדון בהחרפת צווי ההגבלה במעמד הצדדים אם הבעל יסרב לתת את הגט.

בבדיקה שנערכה בסיוע הנהלת בתי הדין התברר שקיים רישום שהבעל יצא לחו"ל ביום 17/04/2012.

בית הדין פנה למחלקת עגונות בהנהלת בתי הדין לצורך איתור הבעל ולסידור הגט בהקדם. מחלקת עגונות הצליחה ליצור קשר עם הבעל באמצעות הדואר האלקטרוני תוך כדי שהבעל מסתיר את מקום הימצאו בחו"ל.

לדיון נוסף שהתקיים ביום כ"ו באייר התשע"ג (06/05/2013) בעניין צווי הגבלה הופיע ב"כ הבעל עת הבעל אינו בארץ וכתובתו אינה ידועה לבית הדין. בית הדין ביקש את תגובת הבעל באמצעות ב"כ בנושאים שונים כולל תשובה לשאלה מדוע אין הבעל שב ארצה והאם הוא מעוניין בשלום־בית.

במענה להחלטת בית הדין נכתב על ידי ב"כ הבעל שהוא לא ברח מהארץ לחו"ל אלא נסע לחו"ל "כדי לנוח ולמצוא קצת שקט ומרגוע לנפשו". בתגובתו תלה את האחריות לפגיעה בשלום־הבית במשפחת האשה. בהשלמת תשובתו של הבעל באמצעות ב"כ, מתאריך ל' באב תשע"ג (6.8.2013), נכתב שהוא אכן מבקש שלום־בית ומתכוון לשוב ארצה לאחר החגים.

תמו החגים – ועקבותיו של הבעל בארץ לא נודעו.

אחותו של הבעל פנתה למנהל מחלקת עגונות הרב אליהו מימון כדי לקדם את סידור הגט מתוך הסכמה. במכתבה היא מציינת כי אחיה מתכוון לנוע במדינות דרום אפריקה למשך תקופה לא קצרה דבר שעלול לגרום לניתוק הקשר עמו. בפנייתה היא מציינת מספר דרישות של הבעל, האב, מהאשה. מבקשת לנצל את ההזדמנות ולא להחמיץ את השעה.

האשה בתגובה לדרישות אלו דחתה את חלקם ונימוקיה עמה, ונפשה בשאלתה להצילה מעגינותה.

כעת על בית הדין ליתן דעתו והכרעתו בשאלה כבדת משקל זו.

דיון והכרעה
מהחומר שהונח לפני בית הדין עולה וכן נקבע בפסק בית הדין הגדול מיום כ"ב אלול תשע"א (21/09/2011) בערעורה של האשה "...ברור שיש כאן מאיס עלי באמתלא מבוררת". נצטט מעט מזעיר מהמצוי בתיק בית הדין. ראשית מהחלטת בית הדין הגדול הנזכרת לעיל:

...עיקר טענתה המוכחת היא טענת מאיס עלי. יש לטענה זו אמתלא וסיוע מטענותיה בעניין ההשפלות.

הבעל טען וחזר פעמים רבות שהאשה אנסה אותו. לפי תיאור האשה הרי היא בסך הכול רצתה לקרב אותו אליה וליטפה אותו. גם הוא מודה שזה היה כל ה"אונס". הוא מוסיף לטעון שזה היה גירוי שלא רצוי לו באותה שעה.

סיפור זה מוכיח את כנותה של האשה ונותן יסוד לדבריה שהבעל התרחק מחיי אישות וקִרְבה והיא הייתה צריכה לקרב אותו. השימוש במילה אונס הוא בלי שום פרופורציה למה שהיא עשתה. השימוש במילה זו מוכיח שהבעל אינו רוצה בקרבתה באופן קיצוני עד ש"ליטוף" שלה הופך אצלו לאונס. גם יש כאן הוכחה שהבעל מוכן בשל דבר קל להשפיל את אשתו ברבים.

לאור הדברים ברור שיש כאן מאיס עלי באמתלא מבוררת. בשלב ראשון היא רצתה להחזירו אליה, אולם לאחר שלא עלה בידה היא תבעה גירושין.

נוסיף על הדברים האלו את התרשמות העו"ס מהתחנה למניעת אלימות בחדרה המופיע בתסקיר שירותי הרווחה חדרה (עמ' 4) מיום ל' ניסן תשס"ח (05/05/2008) שנערך על ידי העו"ס לסדרי דין [ש' מ'] ו[ה' ז']:

לסיכום, על פי התרשמות ראשונית [פלונית] נמצאת במצוקה רגשית גבוהה ומצבה הרגשי פגיע מאד. להתרשמותנו, [פלונית] הייתה קרבן לאלימות נפשית, רגשית, מילולית ופיזית. נזקקת כיום לטיפול בשיחות כדי להתחזק, מביעה רצון וצורך בהמשך טיפול. [פלונית] מביעה רצון להתגרש, לשקם את חייה ולטפל בילדה.

במכתב של העו"ס הנזכרות מתאריך י"ט אלול תשס"ט (08/09/2009) המצוי בתיק בית הדין, צוינה עמדתם שאין כל סיכוי לשלום־בית והתרשמותם "שהאשה פוחדת מבעלה וסולדת ממנו. האיש עצמו לא מוצא שום דבר טוב באשה ומשמיץ אותה מעל כל במה..."

העו"ס לסדרי דין [ש' מ'] אף הופיעה בבית הדין ביום ט"ו חשון תש"ע (02/11/2009) והעידה בפרוטרוט בעניין זה.

אמת נכון הדבר שהבעל טען לאורך כל הדרך שרצונו בשלום־בית, אבל מהמעט האמור לעיל ועוד כהנה וכהנה המופיע בתיק בית הדין ניכר שכל טענתו היא רק למראית עין ויוכיח סופו על תחילתו.

כאמור בפסק הדין של בית הדין הגדול ציין הגר"ח איזרר שליט"א בנימוקיו שלאור החקירה שניהלו בבית הדין הגדול התברר שיש אמתלא מבוררת לטענת האשה שהבעל מאוס בעיניה. הוסיף וכתב שלפי גישתו בעניין מאיס עלי באמתלא מבוררת שהתבארה בספר שורת הדין כ"ב יש מקום לחייב את הבעל בגירושין. למרות זאת לא מצא לנכון לדחות את פסק בית הדין האזורי שלא קבע שיש חיוב גירושין ולחייב במזונות מעוכבת. בית הדין הגדול הוסיף על פסק בית הדין האזורי שיש על הבעל מצווה לגרש את אשתו ויש מקום לדון בצווי הגבלה אם יסרב לתת את הגט.

המציאות החדשה שניצבת לפנינו – עת הבעל חמק עבר וברח לחוץ לארץ בטרם הוצא כנגדו צו עיכוב יציאה, נטש את בתו לאנחות ומעגן את אשתו – יוצרת מצב חדש אשר בו יש לחייב את הבעל ואף לכפותו בגט כפי שיבואר להלן. נבאר את מקורות ההלכה בעניין זה.

בשו"ת הרא"ש (כלל מג סימן יג) נשאל על אודות אשה שטענה שדעת בעלה לילך לארץ אחרת, והיא יראה שלא תשאר עגונה. וכך השיב:

...ואשה שבעלה רוצה לילך בארץ אחרת, נכון וראוי לכופו לתת גט לזמן; ואם ידוע הוא שדעתו לילך, ישביעוהו שלא ילך עד שיפטרנה בגט. א"ב הר"י זצ"ל.

דברי הרא"ש נפסקו להלכה בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קנד סעיף ח) וז"ל:

אם ידוע שהאיש רוצה לילך לארץ אחרת, ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו שקודם שילך יגרש אותה לזמן.

משמעות הדברים שאם רוצה לנטוש את אשתו אפשר לחייבו ליתן גט לאשתו אף אם לא לאלתר אלא לזמן, אם לא ישוב.

והנה בביאור הגר"א (שם סע"ק מח) סייג את הדברים וכתב שאין כופין ליתן גט, אף לא גט לזמן, ופירש את דברי הרא"ש על פי השיטה שלעולם אין כופין על הגט אלא באותן שהזכירו כן חכמים בפירוש בגמ' שכופין, על פי מה שביארו בשו"ת הריב"ש שכוונת הרא"ש לכפייה דרך בררה וז"ל:

אם ידוע כו'. דאין לו לצאת בלא רשותה מפני ביטול עונה כמ"ש בפ' אף על פי מנדין ומכין ע"ז דאע"ג דלאו שאין בו מעשה מ"מ לא גרע מדבר שהוא מד"ס שמכין ומנדין עד שיקיים ואם הוא מעצמו כדי להנצל מזה יגרש אין זה גט מעושה שהרי אין כופין אותו על הגט כלל כו' כן פי' הריב"ש דברי הרא"ש והטור כאן בסימן קכ"ז ע"ש וע"ל סכ"א וי"א כו' וכפ' הרא"ש ובתשובה.

דהיינו, שמחייבים אותו להישאר כאן למלא חובתו מצוות עונה ולהישבע שלא יעזוב ואם הוא יבחר לגרשה – לא עשה כן מחמת כפייה ישירה על הגט.

אלו דברי הריב"ש במקורם (סימן קכז) שעליו ביסס הגר"א את שיטתו וז"ל:

כתב בס' אה"ע, שנשאל הרא"ש ז"ל, באשה שיראה מבעלה שילך לארץ אחרת, ושואלת שיגרשנ', או שישבע לה שלא ילך. והשיב: אם ידוע שדעתו לילך, ישביעוהו שלא ילך, או יכפוהו שיגרשנה לזמן קודם שילך; ע"כ. הנה, שכיוון שאומרים לו: או תעשה המוטל עליך מן הדין, או תגרשנה, אין זה כפייה על הגט במוחלט, אלא שכופין אותו על מה שיש לו לעשות מן הדין, ואם יגרשנה יפטר. עם היות שהרב ז"ל עצמו סובר, שלעולם אין כופין על הגט, אלא באותן שהזכירו כן חכמים בפירוש, כמ"ש בסמוך.

הנה השולחן ערוך בסעיף ט פסק באופן החלטי כפייה לגרש כאשר אינו רשאי לעמוד במקום שנשאת. וז"ל:

אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאת, מפני סכנת נפשות, כופין אותו לגרשה (כי היא אינה צריכה ללכת אחריו).

הגר"א סייג גם את דברי השולחן ערוך הנזכרים, וכתב (סע"ק נ):

כופין כו'. צ"ל ג"כ כנ"ל וכמש"ל דכל שאינו מפורש בהדיא בגמ' כופין אין כופין ואף על גב דמונע תשמיש ומזונות כופין כמ"ש בס"ג משום שאינה רוצה לצאת אחריו לא איתמר בהדיא דכופין.

לדעת הגר"א יש לפרש את דברי השולחן ערוך כדעיל שכופין אותו לקיים חובתו מצוות עונה ואם מחמת כן יגרשנה אין זה נחשב גט מעושה.

נימוקו של הגר"א שאין להחשיב את הנוטש את אשתו למרות שמונע ממנה כל ענייני אישות שמוסכם הדבר על רוב רובם של הפוסקים שכופין את הבעל לגרש, יסודם מדברי ר"ח בתוספות (כתובות דף ע עמוד א ד"ה יוציא). היות שהאשה יכולה ללכת אחריו ואם כן אינו מונע ממנה דבר. מה שאינה רוצה לצאת אחריו אין זה מהדברים שעליהם נכתב במפורש שכופין.

אמנם המעיין בדקדוק דברי הרא"ש המובאים לעיל יחזה שקשה להלמם על פי דברי הריב"ש. הרא"ש פתח וכתב: "ואשה שבעלה רוצה לילך בארץ אחרת, נכון וראוי לכופו לתת גט לזמן." משמע שאפשר לכפותו לתת הגט לזמן באופן ישיר.

אמנם הוסיף וכתב: "ואם ידוע הוא שדעתו לילך, ישביעוהו שלא ילך עד שיפטרנה בגט." כפי הנראה, כוונתו שכאשר יש חשש שרוצה לצאת ולא ברורה כוונתו, כדי למנוע מצב שייטוש אותה ניתן להשביעו שלא יילך עד שיפטרנה בגט.

אחרי כתבי זאת, ראיתי שכעין זה פירש הרשב"ש (יובא להלן) את דברי הרא"ש.

מלשון הטור והשולחן ערוך, שניסח את ההלכה בדומה לטור, נראה שאין המדובר בכפייה דרך בררה שהרי לשון כופין מופיע דווקא לגבי כפיית גט לזמן ולא על השבועה. ויוכיח עליו רעו, שבסעיף ט' ודאי לשון השולחן ערוך והטור אינה מתפרשת דרך בררה.

והנה בבית מאיר על אתר גם דחה את פרשנות הריב"ש בכוונת הרא"ש.

וכך כתב בשו"ת הרשב"ש שפ"ג ד"ה ובנידון, וז"ל:

...ותירצו דהכא שאני גבי יבם דכיוון שמונע ממנה ענייני אישות כופין אותו בשוטים להוציא והסכמתם של סברא זו היא שבשביל מזונות בלבד לא כייפינן בשוטים גבי בטול עונה בלחוד לא כייפינן בשוטים אבל בהתחבר כאחד בטול עונה ובטול מזונות כגון זה שאינו רוצה לחלוץ ולא ליבם שהרי מנע ממנה כל ענייני אישות כופין וכן אני אומר שמי שרוצה ללכת לארץ רחוקה ולעגן אפילו מניח ביתו מלא מונע ממנה כל ענייני אישות שמי נודע כמה יהיה מהלכו א"כ הרי הוא מונע ממנה כל ענייני אישות וכופין אותו לגרש וזכינו למצוא עיקר דין זה שכתב הרא"ש ז"ל בתשובתו והוא מוסכם מהכל.

נוסיף ונציין שמקור דברי הטור והשולחן ערוך בסעיף ט' הוא משו"ת הרא"ש (כלל מג סימן א) וז"ל:

אם הדבר ידוע שאינו יכול לעמוד במקום שקידש בת שמעון בלא סכנת נפשות, אין לך טענה חזקה יותר מזו כי היאך תנשא לו והיא אינה מחויבת לילך אחריו למדינה אחרת? ואפילו אם כבר נשאה ואירע לו אונס כי אינו יכול לישאר עמה בעיר לקיים לה עונתה, היו כופין אותו לגרשה, כ"ש עתה שאינה אלא מקודשת לו, היאך תנשא לו והוא צריך לברוח, ותשב גלמודה כל ימיה?

הנה גם מדבריו אלו עולה בבירור כפשט דברי השולחן ערוך שכופין באופן ישיר ואין צריך כפייה דווקא דרך בררה.

ועיין עוד בביאור הגר"א (ס"ק מט) שציין לדברי הרמ"א שולחן ערוך אבן העזר (סימן עה סעיף א) ונראה כוונתו למה שכתב "י"א אם לא יוכל להחיות ולפרנס עצמו, כופין אשתו שתלך עמו למקום שירצה". ואין כאן מקום להאריך בזה בנידון דידן כפי המבואר להלן בסמוך.

נשוב לנידון דידן. לפי פשט דברי השולחן ערוך בעל שנאלץ לעזוב את מקומו ואין האשה רוצה לילך עמו כופין אותו לגרשה, כפי הנראה שנחשב הדבר שמונע ממנה כל ענייני אישות.

נראה לומר שבנידון דידן אף לדעת הגר"א כופין לגרשה שהרי הבעל שנטש את אשתו לאנחות ומעגנה עשה זאת בכוונת מכוון כדי לעגנה ומסתיר ממנה את מקום הימצאו ואף מבית הדין. אם כן, באופן זה שמונע ממנה כל ענייני אישות ואין היא יכולה ללכת אחריו אף אם רצתה, לכולי עלמא כופין אותו לגרשה. עיין עוד בשו"ת עונג יום טוב אהע"ז סי' קסז ד"ה אולם לכאורה, לגבי נידונו שגם לגר"א אם אינה מחויבת לילך עמו למסעיו וכופין אותו לגרש. ועיין עוד פסקי דין רבניים (חלק ח פס"ד בעמוד 127).

אמנם בפתחי תשובה (סימן קנד סק"ז וסקכ"ד) חשש לדעת הש"ך בגבורת אנשים שאין כופין אף במונע כל ענייני אישות אלא בבאה מחמת טענה, אך רבים מהפוסקים לא סוברים כן, וכן גם דעת הרשב"ש והעונג יום טוב שהובאו לעיל.

זאת ועוד: בשולחן ערוך (סעיף ט) דובר על מקרה שנאנס לעזוב את המקום ואילו בנידון דידן עזב הבעל מרצונו את הארץ ללא שהיה מוכרח. כפי הנראה מטרתו היא כדי לעגן את האשה ובתמורה לכך לדרוש ממנה דרישות שאינם מתקבלות על הדעת, אם כן, קל וחומר שיש לכפותו לגרשה.

הרב יוסף יגודה

עיינתי בדברי ידידי ועמיתי הרה"ג יוסף יגודה שליט"א שנכתבו בטוטו"ד ולענ"ד בנסיבות מקרה דנן, יש להיעתר לבקשת האשה לכפות על הבעל גט משלושה נימוקים מרכזיים:

א. מדין בעל המורד באשתו בכל ענייני אישות.

ב. טענת מאיס עלי של האשה באמתלאה המבוררת לבית הדין.

ג. סירוב הבעל לתת גט לאשה על פי החלטת בית הדין תוך כדי צעד של בריחה מן הארץ למקום לא נודע יש בו משום צעד של נקמה כלפי האשה.

אפרט נימוקיי.

בעל המורד באשה דינו מבואר במשנה כתובות ס"ג ב: "המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרים בשבת וכו' וכן המורד על אשתו מוסיפין לה על כתובתה שלושה דינרין בשבת."

ובגמרא "מורדת ממאי? רב הונא אמר מתשמיש המטה. ר' יוסי ברבי חנינא אמר ממלאכה, וכן המורד על אשתו. בשלמא למ"ד מתשמיש לחיי, אלא למ"ד ממלאכה, מי משועבד לה? אין, באמר איני זן ואיני מפרנס. והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה? ולאו לאמלוכי "ביה" (ויש גורסים "בה") בעי?" עכ"ל המשנה והגמרא הנוגעים לענייננו.

והנה לא מבואר במשנה ובגמרא מה הדין בדין מורד כאשר האשה דורשת להתגרש ואינה מעוניינת בתוספת הכתובה.

ומצאנו לרמב"ם בפי"ד מהלכות אישות הט"ו שכתב בזה"ל:

"המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה, מוסיפין לה על כתובתה משקל שש ושלושים שעורה של כסף בכל שבת ושבת וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב."

ובמ"מ כתב ע"ז "לפי שאם לא רצתה, כופין לגרשה כיוון שאינו רוצה להיות עמה" ולא ציין מקור לדין זה.

וכן פסקו הטור והשו"ע דברי הרמב"ם בתוספת לשון "אם היא רוצה כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה."

ויש להבין מה מקור הדין שאם האשה רוצה להתגרש כופין את הבעל לגרש, שכן מלשון המשנה והגמרא לא מצאנו דין זה.

ובאמת שמצאנו לראשונים שעמדו בזה ודקדקו דין זה ממסקנת הגמרא "ולאו לאמולכי ביה או בה בעי."

רש"י גרס "ביה" וכתב בביאור דברי הגמרא "שמא יחזור בו ובתוך זמן שאנו נמלכין בו ומחזירין עליו שיחזור בו מוסיפין על כתובתה."

מדברי רש"י נראה שהבין שיש לתת לבעל הזדמנות של פרק זמן בו יחויב בתוספת כתובה לכל שבוע שמא יחזור בו ממרידתו באשתו.

וקצת משמע שאם התרו בו ואינו מסכים לחזור בו ממרידתו כופין אותו לגרש.

כך נראה מדברי התוספות רי"ד בסוגיה שהביא גרסת רש"י וכתב ע"ז:

"פירוש. ואע"ג דאמר רב יוציא ויתן כתובה אינו מיד, אלא נמלכים בו ומתרים בו שאם לא יתרצה חייב להוציא וליתן כתובה... ומכאן מוכח שאם טוענת האשה ואומרת אי אפשי בתוספת זו, או תתרצה ותשלים עמי או תן לי גיטי וכתובתי שהדין עמה כדכתיב לעיל."

וראה שם מה שהקשה מדוע אין שומעין לבעל שאשתו מורדת להתגרש ממנה, ואילו לאשה שומעין, ותירץ בהי לישנא "שאין דומה האיש לאשה, שעיגון האשה גדול משל האיש, שהאשה אסורה לכל, אבל האיש אפשר לו באשה אחרת לפיכך אין דינם שווה"

ומעין סברה זו כתבו עוד ראשונים הרא"ה ועוד.

וכן נראה מדברי הרמ"ה שהובאו בשיטמ"ק בסוגייה:

"אבל היכא דתבעה גירושין מחמת דמרד עליה מתשמיש מתרינן ביה למיהדר ביה ממרדיה, אי ציית ציית, ואי לא איכא לפלוגי דאי אישתמוט קא מישתמיט עד ששה חדשים מוסיפין לה על כתובתה מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה ולא סגיא לה בתוספת."

אולם רוב הראשונים חלקו עליו וגרסו "ולאו לאמלוכי בה", כלומר – שצריך לשמוע מה דעת האשה, שאם היא תרצה להתגרש כופין את הבעל לגרש לאלתר ולא נותנים לו כל הזדמנות.

כך גרסו בגמרא והבינו הרא"ש הרמב"ן הרשב"א הרא"ה הריטב"א המאירי ועוד.

אצטט מדברי הרא"ש בסוגייה אות ל"ב:

"ולפי המסקנה ניחא, דקאמר ולאו לאמלוכי בה בעי, אם היא רוצה כופין לאלתר ואם היא רוצה ימתינו שמא יחזור בו, ובינתיים מוסיפין לה על כתובתה."

וכ"כ הריטב"א בשם הרא"ה הרמב"ן המאירי. ולכאורה, זו הייתה גם גרסת הרמב"ם ומכאן פסק את הדין שהכול תלוי ברצון האשה.

ובאמת שבמחלוקת זו האם יש צורך בהתראה, נחלקו גם האחרונים. לדעת החכם צבי בתשובה סימן קל"ג, נו"ב מהדו"ת סימן צ', חזון איש אה"ע סימן ק"ח סקי"ג, יש צורך בהתראה וכפי שנראה מדברי רש"י.

אולם רוב האחרונים סברו שאין צורך בהתראה ראה בספר נושא האפוד סימן ל"ב הובאו דבריו בספר עטרת דבורה לידי"נ אב"ד צפת–טבריה, הרה"ג לביא שליט"א, בח"ב סימן צ"ג.

וראה עוד בפד"ר כרך ז' מה שהרחיבו בזה הרה"ג ורנר אזולאי זצ"ל ויבלחט"א צימבליסט שליט"א בעמודים 75–82. ובמסקנה העלו שאמנם איש המורד על אשתו אינו חייב לגרש רק אחרי שבית הדין מתרין בו, אבל אין ממתינין לו אחרי התראה ואין נותנים לו זמן שימשוך במרד.

נמצינו למדים שני דברים:

האחד: אין חולק שדין חיוב בעל מורד בתוספת כתובה תלוי ברצון האשה.

השני: נחלקו הראשונים והאחרונים, אם יש צורך בהתראה לבעל המורד באשתו לפני שכופין אותו לתת גט. ולכאורה, מחלקתם תלויה בגרסת הגמרא.

ומכאן למקרה דנן. הבעל הותרה ע"י בית הדין בהחלטתו מיום ה' באב תשע"ג 12.07.2013 (לאחר שהבעל נתבקש ע"י בית הדין בהחלטתו מיום כ"ו באייר תשע"ג 06.05.2013 להמציא תשובה האם מעוניין בשלום־בית) בהאי לישנא: "בית הדין מבהיר לבעל באופן חד משמעי שעסקינן בעיגון האשה, אם הבעל לא ימציא לבית הדין תשובה חד־משמעית ולא מתחמקת לשאלות הנ"ל בתוך ארבעה־עשר יום, יכריז עליו בית הדין כמורד על כל המשמע מן ההיבט ההלכתי.

בית הדין חזר על התראה זו פעם נוספת בהחלטתו מיום כ"ז באלול תשע"ג 02.09.2013 בו הסכימה האשה במהלך דיון שהתקיים לבקשת הבעל מיום 06.08.2013 לבוא לאחר החגים ולנסות חיי שלום־בית. וז"ל ההחלטה: "על הבעל וב"כ להמציא תשובה בתוך ארבעה־עשר יום, מתי הוא שב לארץ ע"מ לבדוק את האפשרות לשיקום שלום־בית. בהיעדר תגובה יראה זאת בית הדין כהתחמקות וכמרידה באשה ויוציא החלטה בהתאם לחומר שבתיקים.

כאמור עד כה חלפו כחמישים יום (מההחלטה האחרונה) ללא כל תגובה, פרט לקשר שנוצר באמצעות בני משפחת הבעל עם מנהל מחלקת בירורי יהדות, הרב אליהו מימון, ובו הם עומדים על דרישה כספית ממנו, וללא שיקבל את מבוקשו לא ייתן גט.

כך שלכל הדעות יש לבעל דין מורד שכופין עליו את מתן הגט.

ואמנם מצאתי בר"ן על הרי"ף בסוגיית מורד שיש משמעות ממנו שסובר שאין כופין על בעל מורד מתשמיש לתת גט, וכל הכפייה שנאמרה היא על תוספת הכתובה שייתן לאשה. וראה על כך בהרחבה בספר דברי יוסף להגר"י כהן זצ"ל סימן ע"ז וציין שזו גם דעת הריב"ש תלמידו של הר"ן, הובאו דבריו בביאור הגר"א סימן קנ"ד סקמ"ח, ובפ"ת שם סקל"א.

מ"מ המעיין היטב בסברת הר"ן יראה שאין זה שייך למקרה דנן.

הר"ן סבר שבמורד מתשמיש אין כופין את הבעל להוציא אלא להוסיף על הכתובה, "משום שבמורד המטרה היא לא הגירושין אלא שיחזור בו ממרדו ולשום שלום־בית להחזיר את המצב לקדמותו" כך ביאר הדברי יוסף ועוד את סברת הר"ן וכך נראה מפשטות דבריו ולא ייתכן להפליג במחלוקת זו של הר"ן כנגד כל הראשונים ללא טעם, ולכן נראה שבמקרה דנן שבית הדין מתרשם ומשוכנע שאין סיכוי קל לשלום־בית אחר פירוד כה ממושך של כארבע וחצי שנים כאשר הבעל החמקן בפירוש מהתל בהחלטות בית הדין פעם אחר פעם – בוודאי שלא על בעל כזה דברו הר"ן והריב"ש.

זאת ועוד: הר"ן והריב"ש מדברים באופן שהבעל מורד מתשמיש בלבד ואינו מורד ממזונות אבל במקרה שהוא מורד גם ממזונות ומכל ענייני האישות ונמלט לארץ לא נודעת כדי לעגן את האשה, אין לך מרידה גדולה מזו, ולכל הדעות יש לכוף אותו לתת גט.

אציין כי גם המאירי בסוגיה הביא דעה החולקת על הפוסקים הסוברים שיש לכפות גט על הבעל כאשר האשה מעוניינת להתגרש ממנו, ובהערה שם ציין שלא נודע מי החולק, ולענ"ד כוונת המאירי כנראה לר"ן שהבאנו.

ומה שכתב בפ"ת סימן קנ"ד במספר מקומות בשם הש"ך בספרו גבורת אנשים להיזהר מלכוף בעל מורד למעשה אלא אם באה מחמת טענה, הרי כאן יש לאשה טענת עגינות קשה שבית הדין רואה התנהלות הבעל במשך שנים.

יודגש: הבעל ברח מן הארץ למרות שידע מהחלטת בית הדין המטילה עליו צווי הגבלה כחודשיים לפני כן. דבר זה מצביע שהדבר נעשה בכוונה תחלה לעגן את האשה ולהימלט מהחלטות בית הדין.

זאת ועוד: הפוסקים לא חשו לדברי הש"ך. ראה בשו"ת עין יצחק ח"ב סימן ס"ב. וכ"כ בספר נושא האפוד סימן ל"ב. וכ"כ החזון איש אה"ע סימן ק"ח. כולם הסכימו שאין להחמיר כלל למורד מכל ענייני אישות, וכ"כ בפדרי"ם והביאו דברי העונג יו"ט בתשובה סימן קס"ח במי שמוכתב לעבודת פרך ואינו יכול לזון ולפרנס אשתו ומונע ממנה ענייני אישות שאף שהוא אנוס יש לכופו לתת גט. (וראו עוד בפד"ר כרך כ' מה שהרחיב בזה הרה"ג א' עצור שליט"א מעמוד 256־281 ואכמ"ל.)

והדברים ק"ו במקרה דנן שאינו אנוס במצבו אלא הוא בכוונת זדון ורשע לעגן את אשת בריתו ונמלט למקום לא ידוע, בוודאי ובוודאי שלא יימצא פוסק אחד שיסבור שאין כפייה בגט לבעל מורד זה.

וראה עוד מה שהביא בטור שו"ע אה"ע סימן קנ"ד סעיפים ח' וט' בשם תשובת הרא"ש שכופין לגרש בעל שאינו רשאי לעמוד במקום שנשא אשה מפני סכנת נפשות ודינו כמורד. וברור שהרא"ש לשיטתו בסוגייה בכתובות שהבאנו לעיל מדבריו, אלא שבא לחדש שיש דין מרידה גם באונס (וראה בספר עטרת דבורה ח"ב סימן צ"ג מה שהרחיב בעניין בעל אסיר, ותרווה צמאונך).

ומה שציין בביאור הגר"א לדברי הריב"ש, זה לשיטת הריב"ש שפסק כמו הר"ן שאין דין כפיית גט בבעל המורד מתשמיש, אולם כבר ביארנו שבמקרה דנן שהבעל מורד מכל ענייני אישות במזיד אין חולק שכופין אותו לתת גט, ומ"מ דעת הר"ן לא התקבלה להלכה.

לפני סיום פרק זה אציין כי הב"ש בסימן ע"ז סק"ה עמד על קושיית הראשונים, מאי שנא מורד ממורדת שממתינים לה י"ב חודש ואילו במורד כופין לאלתר. ותירץ, שיש חילוק בין מורדת שיש גבול למרידתה, אזי אין בזה כוח לבטל חדר"ג, משא"כ בבעל המורד שאין קצבה של זמן למה שמצער את האשה, אזי מסלק הוא את איסור הכפייה לגרש בעל־כורחו.

ומזה יש ללמוד שלדעתו, בעל המורד לזמן קבוע דינו כמורדת שאין לכופו לתת גט. (ראה על כך בהרחבה בספר דברי יוסף להגר"י כהן זצ"ל סימן ע"ז.)

אולם מאחר שאין נפקותא למקרה דנן בו הבעל מתכוון לצער את האשה ללא הגבלת זמן כפי שעינינו רואות – למעלה מארבע שנים הוא מעגן את אשתו – קיצרתי בביאור דעתו, אך אציין שבעל ההפלאה חלק עליו בחילוק זה וסבר שאין חילוק בין בעל המורד לזמן קבוע או לא.

לסיכום: יש לבעל דין מורד מכל ענייני אישות לכל הדעות מאחר שהותרה ונמלט בזדון מן הארץ לאחר שהוטלו עליו צווי הגבלה בגין סירובו לתת גט.

ועתה לטעם השני: האשה טענה במשך כל הזמן שהבעל מאוס בעיניה בגין התנהגותו הנלוזה והתרחקותו ממנה בעונתה. הדבר נחקר ונבדק ע"י בית הדין בהרכבו הקודם וביותר בבית הדין הגדול.

בית הדין הגדול התרשם וקבע בהחלטתו מיום כ"ב באלול תשע"א 21.09.2011 שיש כאן טענת מאיס עלי באמתלא המבוררת ויש לנקוט כנגדו בצווי הגבלה אם יסרב לתת גט.

בית הדין בהרכב זה בוודאי שאינו ערכאת ערעור על החלטה זו והיא שרירה וקיימת ומחייבת.

בהתאם לכך, בית הדין מציין כי לדעת רוב ככל הפוסקים בהצטרף נימוקים כבדי משקל לטענת מאיס עלי כמו דין מורד מכל ענייני אישות, ומניעי נקמה של הבעל באשתו בוודאי שיש לכוף את הבעל לתת גט לכל הדעות. ולא נאריך בזה אולם נפנה לעיין בקונטרס הברורים להגר"א הורביץ זצ"ל מה שהרחיב בשיטות הפוסקים בזה וכמו כן לאוצר הפוסקים סוף סימן ע"ג בקונטרס שחובר ובו מבוארים שיטות הפוסקים בזה.

לסיכום: יש לכוף על הבעל לתת גט לאשה מאחר שטענתה שהבעל מאוס עליה התבררה בבית הדין כאמתלא כנה.

הטעם השלישי: הבעל נמלט מן הארץ כחודשיים לאחר החלטת בית הדין המטילה עליו צווי הגבלה אם יסרב לתת גט במועד שנקבע.

מני אז נעלמו עקבותיו. עוה"ד שייצגה אותו בזמנו טלי רונן הודיעה על הפסקת ייצוגו מהטעם שזה כמה חודשים אין לה קשר עמו ואינה יודעת מקום הימצאו או טלפון שלו.

גם עתה ממשיך הוא בפעלוליו – ראה הודעתו של בא כוחו מיום ג' בתמוז תשע"ג (11.6.2013) לפיה "לא ברח אלא נסע לנוח" והודעה נוספת מיום ל' באב תשע"ג (6.8.2013) בה ציין כי הוא מעוניין לחזור לארץ לאחר תקופת החגים מאחר שבכוונתו להתחיל תשתית אשר תביא לביסוס והקמת התא המשפחתי המשותף, ומבקש לדעת מפי האשה מהו מקום המגורים המועדף עליה ומבקש מבית הדין שיסייע לו להגשים את רצונו.

בית הדין נתן לו הזדמנות שכזו, אולם תחת זאת בחר להעביר מידע באמצעות בני משפחתו כי הוא דורש מהאשה כסף כתנאי כדי שהאשה תקבל גיטה.

מעשיו מצביעים על תחכום רב, והוא משתמש בו כדי להתל בהחלטות בית הדין, ודבריו בבקשותיו הנ"ל אינם אלא צביעות ותו לא.

מכל העובדות הללו נראה לבית הדין שהבעל בחר במזיד את דרכו זו כדי לעגן את האשה ממניעי נקמה גרדא. וראה לעניין זה פד"ר כרך ז' להרה"ג יצחק נסים, יוסף שלום אלישיב ובצלאל ז'ולטי זצ"ל עמוד 112:

"לכאורה, כאשר עוברים על החומר של המתדיינים, מתקבל הרושם כי במקרה דנן לא נשאר לאשה שום יחס חיובי כלפי בעלה ולא קיים עוד אצלה כל קשר נפשי אליו, ואינה מעוניינת בבעלה בתור שכזה כלל. ואם כך הרי ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האשה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד הוא לכאורה נקמנות גרדא, בחינת 'תמות נפשי עם פלישתים' ותו לא. אם כי ייתכן שזה נובע מהצטברות של מרירות וכו' אך מסיבה זו או אחרת."

אף אנו השתכנענו למקרא החומר הנ"ל שהבעל נקט בצעד זה ממניעי נקמה גרדא תהא הסיבה אשר תהא ויש לכוף עליו לתת גט.

לסיכום: יש לכוף את הבעל לתת גט מאחר שמניעי סירובו לתת גט נובעים ממניעי נקמה.

לאור האמור מצטרף אני למסקנת ידידי הרה"ג יוסף יגודה שליט"א.

הרב מימון נהרי – אב"ד

אני מצטרף לדברי חבריי.

הרב יצחק רפפורט

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:

א. הבעל חייב לגרש את אשתו.

ב. אפשר לכפות את הבעל לקיים חיובו הנ"ל.

ג. יש להעביר העתק החלטה זו לרב אליהו מימון מנהל מחלקת עגונות כדי שיפעל ככל שאפשר כדי להציל האשה מעגינותה.

מותר לפרסם ללא פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ד במרחשון התשע"ד (28/10/2013).