ב"ה
בית הדין הגדול
בפני כבוד הדיינים:
הרב ציון אלגרבלי
הרב נחום שמואל גורטלר
הרב דוד ברוך לאו‏
דיין
דיין
הרב הראשי לישראל
תיק מספר: 943518/2
תאריך: ד'' בטבת התשע"ד
07/12/2013
מערער פלוני
בא כוח המערער טו"ר הרב נסים אברג'ל
משיבה פלונית
בא כוח המשיבה עו"ד רמי בז'ה
הנדון: כתובה / פיצוי גירושין
נושא הדיון: ענות לעניין עוברת על דת וחיוב הכתובה

פסק דין
שמענו טו"מ הצדדים בערעור על פס"ד של ביה"ד האזורי, ובו נכתב בין היתר:
חוב כתובה הוא התחייבות לכל דבר, הטוען לפטור עליו הראיה.

עיקר טענות האישה היו על אלימות פיזית ומילולית בלתי נסבלת ועל כך שהבעל שלח אותה כמה פעמים מחוץ לבית. היא פנתה ליועצים, התחילה בטיפול אולם הבעל התחיל אבל מיד הפסיק; היא השתמשה אחר הנישואין באמצעי מניעה ע"פ הוראת רבנים: הרב מ' ועוד, מאחר שהייתה אלימות והיא פחדה להיכנס במצב זה להיריון.

עיקר טענות הבעל על שהאישה השתמשה באמצעי מניעה; שהיא הלכה בלא כיסוי ראש ראוי שסוכם עליו ביניהם לפני הנשואין; שהוא פנה למתווכים, לאחר עזיבתה הסופית, ע"מ שישכינו שלום-בית.

ממהלך הדיונים התקבלה התמונה הבאה: האישה עזבה כמה פעמים את הבית עקב אירועי אלימות ומריבות קשות, הבעל הודה בחצי פה בעניין האלימות, שהיא הייתה תגובה לדחיפה של האישה... (הבעל בעל חגורת קרטה...); האישה חזרה וניסתה מספר פעמים. עו"ס מר אברהם כץ שהיה בפנינו, יעץ לאשה שאין מקום לחזרה; הבעל התחיל טיפול במניעת אלימות אצל גב' אורים, אך לא התמיד בכך; כנגד הבעל תלויות ועומדת מספר כתבי אישום בגין תלונות האישה; הייתה עדות של חברה בעניין האלימות ועל כך שהאישה נאלצה להתגורר אצלה מספר ימים, ושפעם אחת באה לאסוף אותה בחצות לילה לאחר שהבעל הוריד אותה מרכבו; כמו כן עד מטעם הבעל אשר לומד עמו, העיד שהוא בא לביתם מחשש לאלימות מטעם הבעל...

על כן אנו פוסקים: על הבעל לשלם לאשה עבור כתובתה סך 240,000 ₪.

טענות המערער הן כי למעשה האישה מרדה בו; כי בפועל הייתה עוברת על דת; וכי הגירושין הגיעו ממנה, מאחר שהוא עשה ככול יכולתו לפעול לשלום-בית.

מוסיף הבעל וטוען כלפי בית הדין האזורי כי זה קיים דיון למרות שהתבקש על ידי הבעל לדחותו מאחר שב"כ נקרא למילואים, ובפועל בדיון זה התקבלו עדויות אשר יש בהם כדי להשפיע על פסק הדין.

מנגד טוענת האישה כי אין אמת בטענות הבעל כי מרדה בו. לדבריה עזבה את הבית כדי להפסיק מסכת ארוכה של התעללות בה ועל פי הוראתו של יועץ הנישואין. לדבריה לא עברה על דת וכיסתה את ראשה, ועיקר הוויכוח היה לגבי איזה סוג כיסוי ראש תשתמש בו. לדברי האישה, דווקא היא שניסתה לפנות לשלום-בית מספר פעמים, והבעל הוא שסירב.

לדברי ב"כ האישה התקיים דיון שנקבע על ידי בית הדין ביום האחרון האפשרי, וזאת כתוצאה מכך שאב בית הדין האזורי, הרה"ג ח"ש שאנן עתיד היה לפרוש לגמלאות, ולא הייתה שום אפשרות לדחות את המועד. לדבריו, הציע לבעל כי באת-כוחו הקודמת תוכל לייצג אותו, ובפועל גם לא נעשה לבעל שום עוול שכן ייצג את עצמו על הצד הטוב ביותר.

לאחר העיון בתיק ובטענות הצדדים, ביה"ד דוחה הערעור. בפסק הדין של בית הדין האזורי נקבע כי לא ניתן לומר כי הגורם הדומיננטי לכישלון הנישואין רובץ לפתחה של האישה, דברים אלו נקבעו על ידי בית הדין שראה את הצדדים מספר פעמים ואף התרשם ממעשיו והנהגתו של הבעל. מאחר שכך, אין מקום לבית הדין לערעורים להתערב בקביעות אלו.

יש לשים לב שבני הזוג מגיעים מרקע שונה מלפני נשואיהם, ויש בכך כדי להביא לידי מצב בו היחסים לאחר הנשואין טומנים בחובם עיקולי ופישורי כמפורט בפרוטוקולי ביה"ד. ברור כי בהיות הצדדים מודעים לכך, הפתרון ההולם לגיבוש אורח חיים ודרך משותפים הוא מוכנות להידברות בדרכי נועם וליווי בייעוץ מתאים, תוך שיקום ובניית הזוגיות בהידברות, בהבנה, בהרמוניה, בצורה הדרגתית באופן הדדי.

בניגוד לכך, בחר לו המערער דרך תכתיבית להכוונת דרכו ואורח חייו. דרך זו היא מתכון ברור לכישלון במרקם הראוי לגיבוש הזוגיות. על כך אפשר ללמוד מהודאתו בעניין האלימות כפי שתוארה על ידו, ומשכך לא מופקעת התנהגות האישה בעניין תכנון ההיריון בעיתוי הנכון.

על רקע זה רחוקה הדרך להגדיר האישה כעוברת על דת, כפי שכתב הרמב"ם "שלא תקנו לפרוצות", שהגדרות אלו תלויות במקומן ובשעתן ובהתאם לרוח החברה שמשתייכים אליה הצדדים. אין מדובר שם במשפחה הנמצאת בשלבי הליכי גיבוש לדרך חיים ואורח חיים דתי משותפים כאשר הכיוון הרצוי היה אמור להיות הידברות והבנה בדרכי נועם. גם ההדרגתיות ברמת הכיסוי ראש אינה מופקעת בנסיבות של זוגיות הצדדים שלפנינו כדרך להשגת היעד הרצוי, ובוודאי אי אפשר להגדירה כפריצות כלשון הרמב"ם.

למעשה בחר לו המערער בדרך העומדת ביחס הפוך לכיוון הרצוי לגיבוש, ויש להניח שמעשיו והתנהגותו, גרמו לאי-היענות, לריאקציה ולהתנגדות לבקשותיו מצד האישה.

וכך מצינו שבאופן שמכעיס לאישה וכתוצאה מזה עושה היא מעשים שיש בהם משום עוברת על דת אינה מפסידה כתובה, שכל מעשיה היו רק מתוך כעס ותגובה למעשי הבעל. ועיין בב"ש (סימן קטו אות יא) שפירש כן את דברי הרשב"א לגבי מגלה זרועותיה

ועיין בשו''ת לחם רב סי' נג באישה שקללה הבעל כתוצאה מהתגרות שלו, וז"ל:
השני נ"ל דאע"ג דבמשנה הוזכר סתם המקללת יולדיו בפניו דמשמע דבכל גוונא מפסדת כתובה מ"מ אפשר דאם הוא מכה אותה ומצערת הרבה דאין להפסיד כתובתה בשביל כך דאין אדם נתפס על צערו ומשום דמצער לה יצאה ממחיצתה ואין להפסידה ומוכח כן לכאורה, מלשון הרמב"ן שהבאתי דאמר אם מקללתו חכם הדין עמו דהא מקללת בעלה בפניו יוצאת וכו' ומשמע דמקלל' דיוצאת הוי מקללת חנם כדפתח ברישא אבל אם אינו חנם אלא לסבה אין להפסידה בשביל כך.

ומטעם נוסף יש לנו לדון שאינה בכלל עוברת על דת, כאשר מנהגה אינו חורג מהמצוי בחברה שנמצאים בה הצדדים. וכך כתב בשו''ת ישכיל עבדי (ח''ו אהע"ז סי' נד) בעניין אשה הלובשת בגדים לא הולמים מבחינת צניעות – האם יש לדונה כעוברת על דת, וז"ל:
א) הנה לעצם הדבר באיכות האיסור כבר דברתי בו ארוכות בספרי חלק ה' בחיו"ד ס' כ' עם רב אחד שפנה אלי בזה כי שם העליתי כי טעם האיסור הוא משום פריצות וכו' כדברי כת"ר נ"י.

ב) ואמנם לעניין אי מיקרי זה כעוברת על דת הנה בכל הנך שמנה מרן ז"ל שם בסי קט"ו ראשה פרוע ואין עליה רדיד טווה בשוק, וורד כנגד פניה וכו' כדרך העכו"ם הפרוצות ומראה זרועותיה לבני אדם וכו' הנה כל אלה הם מדברים באופן שרק הפרוצות נוהגות באלה ולכן אם נהגה בכך כדרך הפרוצות דין הוא שמתייחסת כעוברת על דת מכיוון שמנהג כל ישראל הכשרים להיות צנועות בכל אלה והיא פרצה גדר הצנועים הרי זה מטיל חשד שיבוא יום שתבגוד בבעלה ולשרך דרכיה כדרך הפרוצות ולזה על הבעל להקדים תרופה למכה להוציא רשעה מביתו אם תעמוד במרדה לא להשמע לו להטיב דרכיה.

ג) לא כן בזמננו זה שלצערינו פשתה המספחת כמעט ברוב בנות ישראל גם הכשרות שמתנהגות בביתם בכל ענייני טהרת המשפחה כדת וכהלכה וכן בשאר העניינים שמירת שבת וכדומה ובכל זאת דבר זה ללבוש מכנסים נחשב בעיניהם כהיתר באמרם שאדרבה הוא יותר צנוע בזמן עלייתם וירידתם שלא מתגלות שוקיהם וכו הרי אין זה בבחינת עוברת על דת כדרך הפרוצות מכיוון שלא רק הפרוצות מתנהגות כזאת ואין כאן עניין של חשש פן תשרך דרכיה ח"ו ותבגוד בבעלה שיצטרך להקדים תרופה למכה להוציאה מביתו, הגע עצמך בפרועת ראש שהיא מאותם הדברים שמנה מרן ז"ל בעוברת על דת שעתה לצערינו כמעט תשעים אחוז למאה פרועי ראש גם אלה הגברות של לומדי תורה האם אפשר לדונם כעוברת על דת ח"ו בזמננו זה, דא"כ לא הנחת בת לאאע"ה תחת בעלה.

ועיין בדברינו ישכי"ע ח"ד או"ח סי' ט' מה שדברנו בזה ואכמ"ל ופשוט דבכל כיוצא בזה אין לנו לדון אלא לפי העת ולפי הזמן כידוע דברי רעק"א והובא בדברינו ישכי"ע ח"ה או"ח סי' נה או"ד בעניין פסולי עדים מגולחי זקן בתער בזמן הזה ועיין בדומה לזה באוסף פסקי הדין של הרבנות הראשית לא"י ובי"ד הגדול לערעורים בעמוד קכז שהבאנו אותו שם באות ג' ומשם בארה לנ"ד.

ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות לפי העת ולפי הזמן וכפי מצב האיש והאישה עליו להוציא דינו אם לקרב אם לרחק ולא כל אדם שוים בשיעוריהם האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב לפעמים האדם יראה לעינים צדיק וחסיד אבל בקרבו ישים ארבו ולפעמים להיפך לעין נראה כאיש פשוט כאחד העם והוא איש צדיק וחסיד

בחינת ואת צנועים חכמה כן הדבר גם בסכסוכי איש ואשה על הדיין להיות מתון בדין לחקור בשבע חקירות טיב האיש והאישה תהלוכותיהן מובאיהן ומוצאיהן בדרכי החיים והתורה, מפי קרובים ורחוקים עד עמדו לאמיתו של דבר, ואז ישקול בפלס מאזנים איך להוציא דינו אם לקרב או לרחק ובזה ה' יהיה עם השופט להוציא אמת לאמיתו בנימוקו וטעמו ולא יצא תקלה מתחת ידו.

הרי שהדבר תלוי לפי העת ולפי הזמן ולפי מצב האיש והאישה.

ויעוין עוד כעין זה בדברי מלכיאל (ח''ג סי' קמה) ז"ל:
נלע"ד דבלא"ה קשה לדון בעתים הללו להוציא בשביל קללת יולדיו וכעין מ"ש בתה"ד סי' ס"ח הובא בח"מ שם סק"ו וב"ש סק"ז שבעתים הללו שרובם פרוצים בנדרים צריך דקדוק היטב לגרש אשה בלא כתובה בשביל שעוברת על נדרים ע"ש. וה"ה הכי הוי דבר שפרוצים בו רבים הרבה יותר מבנדרים. ואף אם יתרה בה תחשוב שהם דברי גוזמא ואין הדין כן. ולענ"ד אין לדון דין זה בעתים הללו רק כשיתרו בה ע"פ ב"ד שהדין שיוציאה בע"כ בלי כתובה. ועל כל פנים בנ"ד אין להתיר לו מצד זה.

הן אמת שדברים אלו אינם מוסכמים לכולי עלמא, וכך ראה מה כתב הגר"ע יוסף זצ"ל על דבריו בשו"ת יביע אומר:
ואיפכא מסתברא שכל שבא לפנינו אדם הגון ויר"ש, וטוען על אשתו שהיא עוברת על דת, ומסרבת לשמוע לקולו, ללכת בדרכי הצנועות, וניכרים דברי אמת שכוונתו לשמים, הא ודאי שאם עברה על ההתראה כדת יוצאת בלי כתובה. ורק אם טוען זאת מתוך מריבות וקטטות שיש לחוש שאין כוונתו טהורה, אלא רוצה לנצל את פסק ההלכה לתועלתו הפרטית, אה"נ דלא צייתינן ליה, ואף בדורות הראשונים אם היו רואים שאין לבו לשמים היו דוחים אותו שלא להחזיק בידי אנשי עולה, ולא תעשינה ידיהם תושיה. נמצא שאין הדין משתנה כלל...

וגדולה מזו אני אומר שאפי' נתברר בעדים שהבעל והאישה בשעת נישואיהן היו חפשים, ולאחר זמן החלה רוח ה' לפעמו וחזר בתשובה, ודורש מאשתו שלא תוסיף לעבור על דת משה ויהודית, והיא באה מחמת טענה דסבר וקביל, והתרה בה בפני עדים שאם תוסיף לעבור על דת תצא בלא כתובה.

מכל מקום הרי בעניין שלפנינו לא ברור כלל שהאישה היא בבחינת עוברת על דת שהרי לדבריה נהגה לצאת בכיסוי ראש, אמנם על צד פחות טוב משביקש הבעל, ואם כן לאלומי מילתא נוכל לסמוך על דברי הפוסקים שבאופן זה אין לחשוש לעוברת על דת.

ומאחר שכל טענת היות האישה עוברת על דת אינה ברורה, יש גם להסתמך על השיטות הסוברות שבעי התראה בדרך שיאמר לה שאם תעשה כן תפסיד כתובתה, עיין בח"מ ובב"ש (סימן קטו ס"ק טז ויז), ועיין ספר בית אהרן קריספין שהאריך בזה וז"ל:
ולעניין נוסח ההתראה אי צריך שיתרו לה כפירוש דעי שאם תעשי עוד כדבר הזה תפסידי כתובתיך או די בסתם התראה שלא תעשה עוד כדבר הזה המחלוקת הוא שנוי דמדברי הרא"ש ז"ל בעסקיו סוף כלל ל"ב נראה דס"ל דצריך שיתרו לה כן בפי'. אמנם ריא"ז ז"ל בפ' המדיר ס"ל דדי בסתם התראה שכתב וז"ל וכל אלו הנשים צריכות התראה וכו' ונר' בעיני רא"ץ להתרות בהן ולהודיען שמפסידות כתובתן אלא אפי' שיתרו שלא ינהגו כמנהגות הרעות הללו יוצאות בלי כתובה וכו' ע"כ. והרב באה"ט שם סי' קט"ו אות ט"ז הביא משם הרב שה"ג דכתב דדי בסתם התראה הפך סברת הרא"ש הנז'. ואנכי הרואה דהרב שה"ג הביא שם כל בתר איפכא שכתב שם בפ' המדיר וז"ל אבל מ"מ עוברת ע"ד האיש כיוון שנשבעת שלא לדבר עמו ועברה ודברה עמו יוצאת בלי כתובה ודווקא שהתרו בה תחי' אם תעברי על שבועתיך תפסידי כתובתיך אבל אם לא התרו בה לא הפסידה כתובתה יע"ש. ונראה דכונת הרב באה"ט שתביא משום הרב שה"ג היינו על סברת ריא"ז הנז' ש שהביא שם ומרן החביב ז"ל בכנה"ג שם סי' קט"ו הגחט"ו אות י"ב הכריח דגם להרא"ש ס"ל דלא בעינן התראה בפי' ומאי דכתב הרא"ש דצ"ל לה אם תעברי על שבועתיך תפסידי כתובתיך אשגרת לישן הוא דהא ראיה דבסיום לשונו כתב בסתם אכל אם לא התרו בה לא הפסידה כתובתה והי"ל לסיים אבל אם לא התרו בה בפירוש שיפסיד כתובתה וכו' יע"ש ולדידי אין זה הכרח משום דאפשר לומר דכיוון דדבתחילה כבר פירש הרא"ם אופן ההתראה דצריך לומר כפי' שיפסיד כתובתה מש"ה קיצר בסוף לשונו ולא חזר ושינה פעם אחרת וכתב אבל אם לא התרו בה דהוא באופן ההתראה בפירוש שפירש בתחילת דבריו זה נ"ל.

ועיין שו"ת מהר"י הלוי סימן ג שיש צורך שההתראה תהיה בפני שני עדים, וזה ודאי לא היה כאן.

נוסף על האמור בנידו"ד יש סיבה נוספת שאינה מפסדת כתובה, וזה מאחר שהמשיך לחיות אתה. ובעניין זה נחלקו הראשונים – עיין ספר שערי בנימן כתובות שביאר הדברים:
והנה יש מקום לומר בהא דכתבנו אי מפסדת משום קנס או מעיקר דינא דחשודה דתליא במחלוקת ראשונים שהובא בשטמ"ק בשם הרשב"א בעוברת על דת והבעל אינו רוצה לגרשה אם מפסידה כתובה או לא, דעיין ברמב"ם מהלכות אישות פרק כ"ד הלכה ט"ז וז"ל עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא ואעפ"י שלא הוציא אין לה כתובה שהכתובה תקנ"ח היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה אלא תהא קלה בעיניו להוציאה עכ"ל, וחזינן דס"ל לרמב"ם דאף במקום שאין רוצה לגרשה מ"מ אין לה כתובה וחזינן מלשון הרמב"ם דכתב שעשתה דבר מכוער דהוה סברה משום פריצות א"כ מסתבר דס"ל לרמב"ם דהא דמפסדת כתובה הוא משום קנס ולא משום שחשודה ושפיר ס"ל דאף דאין רוצה לגרשה אין לה כתובה דתקנו רבנן שתהא קלה בעיניו, והרשב"א כתב בשם רבותיו דפליגי וס"ל דכל שמקיימה אית לה כתובה דתקנו רבנן שתהא קלה בעיניו, והרשב"א כתב בשם רבותיו דפליגי וס"ל דכל שמקיימה אית לה כתובה ואפשר דס"ל לרבותיו דהא דמפסדת כתובה מפני שחשודה ואומר אי אפשר לדור עם אשה כזו, אבל הכא שרוצה לקיימה אזי ליכא טענת הבעל אי אפשי לדור עם נחש בכפיפה ושפיר אית לה.

ולפי זה יוצא שהרמב"ם ס"ל שגם כשרוצה לקיימה מפסידה כתובתה. ומשמע שאין הבדל בין כתובה ובין תוספת כתובה וזאת מטעם שהרמב"ם סובר שהסיבה להפסד כתובה הוא מצד קנס, אמנם לדעת הרשב"א הפסד הכתובה הוא באופן שמוציאה מטעם אי אפשי לדור עם נחש בכפיפה אחת. אבל אם משהה אצלו אינה מפסידה כתובה.

הן אמת שמצינו דעות לגבי הפסד התוספת לדעת הרמב"ם באופן שמקיים את העוברת על דת. עיין משנת יעקב שכתב:
והנה נראה לכאורה, דהרמב"ם לא בא לומר בנוגע לכתובה שכתב לה בזמן נשואיה דזה ודאי דהפסידה הכול אפי' תוספת וכל תנאי הכתובה וכמש"כ הרמב"ם לעיל ה"י מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת וכו' ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת וכו' וכאן הרי לא כתב אלא על עיקר כתובה ומטעם שכתב שהכתובה תק"ח היא וכו' ובע"כ דעל הכתובה שיש לה מקודם ודאי דהפסידה הכול אף שמקיימה ולא בא הרמב"ם לומר אלא למה לא יצטרך לכתוב לה כתובה חדשה של מנה ומאתים.

אולם יש סוברים בדעת הרמב"ם שכשהמשיך לקיימה שמפסידה רק עיקר ולא תוספת. לעניין זה עיין ספר משא יד.

בהתייחס לסתירה בדברי הרמב"ם שבהלכה טז כתב שעוברת על דת יהודית מפסידה כתובה ולא תוספת, ולעומת זאת בהלכה י כתב שעוברת על דת מפסידה עיקר ותוספת, יש ליישב שהמדובר בהלכה טז כשלא רוצה להוציא ורוצה לקיימה – לכן מגיע לה תוספת, משא"כ בהלכה י מדובר כשרוצה להוציאה, ולכן לא מגיע לה תוספת. שהיות ומגרשה מחמתה בשל היותה עוע"ד בעבר ומחשש שתמשיך בהתנהגות שלא הולמת אשה נשואה בעתיד שאחריתה מי ישורנו – לכן אין מגיע לה תוספת. משא"כ כשרוצה לקיימה, שלא חשש מהעבר ומהעתיד – שיש לשלם לה תוספת, ורק עיקר כתובה הופקע ממנה שלא תקנו לפרוצות.

ונראה שיש לנקוט להלכה בשיטה הממוצעת בדעת הרמב"ם, דאפושי פלוגתא בין הרמב"ם והרשב"א לא מפשינן, ויש להפסידה רק תוספת כשהמשיך לחיות אתה.

אמנם בנידוננו קיימים נימוקים נוספים אחרים שכתבתי המצדדים שלא להפסידה כתובה בכלל.

ולסיכום, מכלל כל הנימוקים שהעליתי, יש לדחות הערעור.

הרב ציון אלגרבלי


קראתי בעיון את דברי עמיתי הגאון הרב ציון אלגרבלי והם נכתבו בטוב טעם ודעת, וברצוני לחזק את דבריו, ואצרף נימוקים הלכתיים שכתבתי בביה"ד רחובות בתיק 182448/5 בשנת תש"ע, והנידון היה עוברת על דת שמפסידה כתובתה, אם צריך להזכיר בהתראה אם תעברי תפסידי כתובתך.

א. בעניין שנדון בבית הדין ברחובות הצדדים התגרשו והאשה הגישה תביעה לחייב את בעלה לשעבר שיפרע לה את כתובתה.

הנתבע טען שכאשר חיו יחד הוא חשד שאשתו אינה שומרת כראוי על הלכות נידה היא לא הקפידה על הלכות הפסק טהרה, וכן קרה שלא הלכה לטבול ואמרה לו שטבלה, והכשילתו באיסור נידה. הנתבע טען שהעיר על כך לאשתו לשעבר, אולם היא לא שמעה בקולו. האשה השיבה וטענה שלא הכשילתו, אולם למעשה גמגמה בתשובתה, וביה"ד לא שמע ממנה תשובה חד־משמעית שנהגה כראוי ולא הכשילה את בעלה.

ב. והנה כדי להשיב אם מגיע לאשה כתובתה, עלינו לפשוט שתי שאלות:
א. אשה שעוברת על דת דצריכה התראה כדי להפסידה כתובתה, האם ההתראה היא אם לא תשמרי כדין את דיני נידה וטבילה תפסידי כתובתך, או שמא מספיק אם התרה בה שתשמור כראוי דיני נידה וטבילה, ואין צורך שיזכיר בהתראתו שאם לא תקיים תפסיד כתובתה.

ב. אשה המכשלת את בעלה באיסור נידה, האם צריכה התראה להפסיד כתובתה.

ג. והנה לגבי השאלה הראשונה הדרכי משה אבע"ז סי' קט"ו ס"ק י' כתב וז"ל:
נראה מתשובת מהר"ם שצריכה להתרות לה שאם עוד תעשה כזה תפסיד כתובתה, וזה מקרי התראה, וכן משמע מתשובות הרא"ש כלל ל"ב סי' ח'. ודלא כהגהת אלפסי דף תק"ד ע"א שכתב דאין צריך להתרות רק שלא תעשה עוד. עכ"ל.

והנה בתשובות מיימוניות (נשים סימן ט"ז) העתיק את התשובה בעניין זה. ומאחר שתשובה זו הוא דנה בשתי השאלות שאנו דנים, לכן אעתיק את חלק התשובה הנוגעת לענייננו וז"ל:
תשובה עודני מחזיק לקיים דברי דעל כרחך לא בעיא התראה בשעת מעשה כמו שהוכחתי מההיא דמקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה, (יבמות נ"ח ע"ב) ופרש"י (ד"ה רב פפא אמר) על סתירה שנסתרה לאחר שנשאת. ואע"פ שרש"י פי' פירוש אחר שם דמיירי שקינא לה כשהיא ארוסה ואיסתתרה כשהיא ארוסה וקא משקי לה כשהיא נשואה, פר"י דפי' ראשון עיקר כמ"ש בתוספות (שם) והכל עמך. והכי איתא בהדיא בפרק ארוסה (כ"ו א) המקנא לארוסתו ולשומרת יבם שלו ומשכנסה נסתרה או שותות או לא נוטלות כתובה, אלמא אע"ג דהקינוי היה קודם הסתירה הרבה מהני להשקותה ע"י ההוא קינוי, כ"ש דמהני להפסידה כתובתה כמו שכתבתי כבר. ומה שכתבת דומיא דמשמשתו נדה, משמשתו נדה נמי לא בעיא להתרות בשעת עבירה, אלא כשהיא עוברת פעם אחת שוב מתרין בה בעדים הזהרי שלא תעבורי עוד ואם תעבורי עוד תפסידי כתובתיך ותצאי בלא כתובה, ואם יש עדים שראוה עוברת תצא בלא כתובה אע"פ שלא חזרו והתרו בה פעם אחרת בשעת מעשה, מידי דהוה אקינוי שאדם מקנא לאשתו אל תסתרי ושוב ראוה שנסתרה אע"פ שלא התרו בה בשעת סתירה משקה לה ולא מציא למימר אישתליין. וכ"ש הכא לגבי כתובה דלא מצי' למימר אישתליין. עכ"ל.

שו"ת הרא"ש כלל ל"ב סימן ח וז"ל:
על אודות הנשים אשר לא היה להם כח לעמוד בהיכל המלך, ובעת הגזרה החליפו (כלומר המירו דתן) מפני אימת מות; וכאשר מצאו נס ונמלטו, חזרו לדתן. אמת הדבר כי מאד הרעו לעשות, וצריכות חרטה ותשובה וקבלת יסורין יותר מהמחליפין שלא בשעת הגזרה כי פרהסיא הוא, ושעת הגזרה אמרו חז"ל (סנהדרין עד:) אפי' לשנויי ערקתא דמסאנא אסור לשנויי וכו'. ונראה לי, שמותרות לבעליהן וכו'. ויש רוצין לומר שיש להן דין עוברת על דת להפסיד כתובתה וכו'.

מיהו, נראה לי שלא הפסידה כתובתה, דמסקינן בסוטה פרק ארוסה (דף כ"ה ע"א), דעוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה. אלמא, היכא דעברה על דת כמה פעמים ולא התרו בה: אם תעבור על דת תפסידי כתובתך, לא הפסידה. והנראה לי כתבתי, אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

ובכלל ל"ב בסימן י"ז כתב הרא"ש וז"ל:
שאלה: ראובן השביע לאשתו שבועת התורה בנקיטת חפץ, שלא תדבר לפלוני ולפלוני, ולא תכנס עמהן בבית אחד, וקבלה שבועתו בפני עדים לזמן קצוב. אם עברה על שום דבר משבועה זו, [אם] הפסידה כתובתה.

תשובה: אם נכנסה עם אחד מהם או עם שניהם לבית הסתר, ושהתה כדי טומאה ע"פ עדים, אסורה לבעלה, ותצא שלא בכתובה. כיון דקנא ונסתרה, אסורה לבעלה עד שתשתה, וזו, שנסתרה בזמן הזה, שאין מי סוטה, נתנה אצבעה בין שיניה, שנסתרה בזמן שאין יכולה לשתות, ותצא שלא בכתובה. ודוקא שיש עדים שנסתרה, אבל אם נסתרה בעד אחד אינה אסורה; והלכה כרבי יהושע, דאמר: מקנא לה ע"פ שנים, ומשקה לה ע"פ שנים. אבל אם לא נכנסה עמהם לבית הסתר אלא דברה עם אחד מהם אינה אסורה לו וכו'. מכל מקום עוברת על דת היא, כיון שנשבעה שלא לדבר עמו ועברה על שבועתה ודברה עמו, ויוצאה שלא בכתובה; דלא גרעה מנודרת ואינה מקיימת. ומה שכתבתי שהפסידה כתובתה, היינו דוקא כשהתרו בה תחלה: אם תעברי על שבועתיך, תפסידי כתובתיך, אבל אם לא התרו בה, לא הפסידה כתובתה. דמסקינן בפרק ארוסה (דף כה), דעוברת על דת צריכה התראה להפסיד כתובתה. נאם הכותב, אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.

וגם המאירי בכתובות (דף ע"ב ע"א) כתב כן וז"ל:
במסכת סוטה (כ"ה ע"א) התבאר שעוברת על דת משה ויהודית לא הפסידה כתובתה, אלא אם כן התרה בה שלא לעשות כך ושאם תעשה שתפסיד כתובתה. וכל שעברה אחר התראתו הפסידה, אם בעדי התראה ועבירה אם בהודאתה על העבירה ועל ההתראה, וכל שטוענת שלא התרה בה או שלא עברה משביעה ויתן כתובה:

הנה המהר"ם והרא"ש בתשובותיהם והמאירי בבית הבחירה בכתובות ברור מיללו דכדי שאשה העוברת על דת תפסיד כתובתה, צריך הבעל להתרות בה תחילה אם תעברי על דבר שעברה תפסידי כתובתך.

ד. ועתה אביא עתה את דברי השלטי הגבורים בכתובות פרק המדיר (דף ל"ג ע"א בדפי הרי"ף). ומאחר שהריא"ז שממנו העתיק השלטי גבורים נמצא עתה בדפוס והוא לא העתיק את כל דברי הריא"ז, לכן אעתיק את לשון הריא"ז וז"ל:
"וכל אלו הנשים צריכות התראה בפני עדים להפסידן כתובתן כמו שמבואר במס' סוטה. ונראה בעיני שאין צורך להתרות בהן ולהודיען שמפסידות כתובתן, אלא אפי' אם התרו שלא ינהגו במנהגות הרעות הללו והן מחזיקות ברשען יוצאות בלא כתובה ובלא תוספת, כמבואר בקונטרס הראיות.
וכן נראה בעיני שאם היה טוען הבעל התריתי בה, והיא היתה טוענת שלא התרה בי, היא נאמנת, ומשביעין אותה שבועת היסת, וגובה כתובתה ותוספת בשבועה, כדין כל טענה, ונפרעת ממנו בלא שבועה אינה גובה, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק ארוסה בראיה א'. עכ"ל הריא"ז.

והנה מה שכתב הריא"ז בתחילת דבריו "וכל אלו הנשים צריכות התראה בפני עדים להפסידן כתובתן כמו שמבואר במס' סוטה". צריך עיון היכן מבואר במסכת סוטה שעוברת על דת צריך שיתרה בה בפני שני עדים. ואם נאמר שהריא"ז סובר שלומדים דין התראה בעוברת על דת מדין קינוי לסוטה, צ"ע מנין לו. ועוד קשה, דלהלכה אנו חוששים לדברי רבי יוסי בר' יהודה (סוטה דף ב' ע"ב) שאם אדם קינא לאשתו בינו לבינה ונסתרה נאסרת על בעלה, הרי להדיא שאין צריך קינוי בפני עדים. ונראה שהריא"ז סובר שצריך להתרות בה בפני עדים, ומה שחששו לדברי ר' יוסי ב"ר יהודה חששו רק לגבי איסורין אבל לא לגבי דיני ממונות, שהעיקר להלכה כר' יהושע שקינוי בלא עדים לא הוה קינוי. והנה, אם כוונת הריא"ז שאמנם אין צריך שיתרה בפני שני עדים, אלא מה שכתב שצריך להתרות בה בפני עדים הוא כדי שאשתו לא תכחיש שהתרה בה, גם דרך זו צ"ע, היכן כתוב דבר זה במסכת סוטה. מ"מ ברמב"ם מבואר שאין צריך שהבעל יתרה באשתו בפני עדים. וכך כתב בהלכות אישות פרק כ"ד הלכה י"ד:
"העוברת על דת צריכה התראה ועדים ואחר כך תפסיד כתובתה, עברה בינו לבינה וידע שהיא עוברת על דת והתרה בה בלא עדים וחזרה ועברה הוא טוען ואומר עברה אחר התראה והיא אומרת לא עברתי כלל או לא התרה בי, אם רצה להוציא הרי זה נותן כתובה אחר שתשבע שלא עברה, שאם תודה שעברה אחר התראה זו אין לה כלום."

וסוף דברי הריא"ז הם גם דברי הרמב"ם, שאם אין עדים בפנינו שהתרה בה, או אין עדים שעברה על התראתו, דאינה גובה כתובתה אלא בשבועה. וכן פסק השו"ע בסי' קט"ו סעי' ד' וז"ל:
"בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה, אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו. ואם אין עדים, תשבע שהוא כדבריה. ואם רצה לקיים אותה אח"כ, אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה."

ה. ועתה נדון בדין השני שכתב הריא"ז, שבעל המתרה באשתו העוברת על דת צריך להתרות בה שלא תעשה המעשה הרע שעשתה, אולם אין צריך להתרות בה שאם תעברי תפסידי כתובתך. ונ"ל שראית הריא"ז לדינו היא הגמ' בסוטה דף כ"ה ע"א שפשטה שעוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה. וזה לשון הגמ' שם:
ת"ש, ואלו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין, ולא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה; ש"מ בעי התראה, ש"מ. וכולהו מאי טעמא לא אמרי מהא? דלמא שאני התם, דלית לה אימתא דבעל כלל.

ובפשטות נראה שהטעם שנשים אלו מפסידות כתובתן הוא משום שבי"ד התרה בהן שלא ייסתרו, ומאחר שנסתרו ועברו על דת הפסידו כתובתן. ונראה שזו הייתה ראית הריא"ז לדינו, דהרי כאן נשים אלו הפסידו כתובתן אע"פ שבי"ד לא הזכיר בהתראתו שאם תסתרי תפסידי כתובתך, וסובר הריא"ז דכשם שבסוטה שם אין צורך להתרות בה שאם תסתרי תפסידי כתובתך, כן בשאר אלו שצריך התראה להפסיד כתובתה אין צורך להזכיר שאם תעברי תפסידי כתובתך. ועיינתי בדבר זה וראיתי שהמהרח"ש (בספרו תורת חיים ח"ד סי' נ"ז) הביא ראיה זו לדברי הריא"ז, וכתב מחמת כן שבעל שהתרה באשתו סתם ולא הזכיר שאם תעברי תפסידי כתובתך יכול לומר קים לי כדעה זו ולהפטר מלתת כתובה לאשתו. וראיה זו כתב גם הב"ש סי' קט"ו ס"ק י"ז.

ברם נ"ל שאפשר לדחות ראיה זו, ששם בקינוי שמקנים לה בי"ד אין צורך להזכיר אם תעברי תפסידי כתובתך, כיוון ששם כשנסתרה היא נאסרת על בעלה, והיות וגרמה להאסר על בעלה, לכן מפסדת כתובתה אף אם לא התרו בה במיוחד אם תעברי תפסידי כתובתך. אבל בכל מקום אחר שהזכירו שעוברת על דת צריכה התראה להפסיד כתובתה, צריך להתרות בה אם תעברי על התראתי תפסידי כתובתך.

ולכאורה, יש להביא עוד ראיה לדברי הריא"ז שהנה אמרו שם בגמ' ששאר האמוראים לא הביאו ראיה מהברייתא דלעיל שעוברת על דת צריכה התראה כי: "דלמא שאני התם, דלית לה אימתא דבעל כלל."

ופירש רש"י וז"ל:
"דלית לה אימתא דבעל – ואי לאו דאתרו בה בי דינא לא הוה לן למקנסה, דכיון דלית לה אימתא אין תימה בדבר אם עוברת על דת, ואין זה פריצותא יתירתא. אבל מי שבעלה אצלה ואינה יראה ממנו ועוברת על דת, פריצותא יתירתא אית בה ואיכא למימר דבלאו התראה נמי מפסדא כתובתה". עכ"ל.

הרי להדיא שהיו אמוראים שסברו שעוברת על דת אינה צריכה התראה כלל, וא"כ להלכה שפסקו שעוברת על דת צריכה התראה די לנו לומר שמספיק התראה סתם ולא צריך להזכיר את כתובתה. ברם נ"ל שהמהר"ם והרא"ש סוברים שלמסקנת הגמ' שצריך התראה בעוברת על דת להפסידה כתובתה צריך להזכיר בהתראה את הכתובה, וכמו שמצאנו בהתראה במורדת, דהתראה בלי להזכיר הכתובה אינה נחשבת להתראה.

והנה הבית מאיר (אבע"ז סי' קט"ו סעי' ד') גילה לנו ששני הפירושים שכתבנו לעיל להסביר את הברייתא מדוע אשת חרש שקינו לה בי"ד ועברה על ההתראה מפסידה כתובתה, הובאו בתוס' יבמות (דף ל"ח ע"ב ד"ה בית שמאי), ומהתירוץ השני של תוס' עולה שהם סוברים כריא"ז. וז"ל התוס' שם:
"בש"א נוטלות כתובה ולא שותות – והא דתנן בריש פ' ארוסה (סוטה דף כ"ג ע"ב) ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובתן, ולא פליגי ב"ש, אור"י דהתם היא נתנה אצבע בין שיניה שנסתרה ואסרה עצמה על בעלה אבל הכא (ר"ל באשה שקינא לה בעלה ונסתרה ומת הבעל קודם ששתתה) בשעה שנסתרה היתה יכולה ליבדק בשתיה. ועוד דבארוסה ושומרת יבם (אין) [יש] לחושבה כעוברת על דת כיון שאינה יכולה ליבדק כדקאמר התם בגמ'."

הרי להדיא שבתירוץ הראשון סוברים תוס' שארוסה שקינא לה בעלה ונסתרה מפסדת כתובתה, משום שגרמה להיאסר על בעלה, ובתירוץ השני הם סוברים שמפסידה כתובתה משום שהיא עוברת על דת שהתרו בה אל תסתרי, ומחמת כן מפסדת כתובתה, הרי שגם בעוברת על דת די בהתראה שלא תעשה כן ולא צריך להתרות בה שאם תעשה כן תפסיד כתובתה.

והנה בעניין זה מצאתי שתוס' בסוטה (דף כ"ג ע"ב) הביאו ירושלמי שסובר כתירוץ הראשון של התוס' ביבמות וזה לשונם שם:
"ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה – ירושלמי יודעת היתה שאין ארוסה שותה ולמה הכניסה עצמה למספר הזה המרובה, בשביל לפוסלה מכתובתה."

וכדברי התוס' בסוטה שם כן כתבו גם בתוס' שאנץ ותוס' הרא"ש (שם) שהביאו רק את התירוץ הראשון של התוס' ביבמות. וכ"כ המאירי בסוטה שם.

שוב ראיתי שהבני אהובה הביא ראיה מהרמב"ם שגם הוא סובר כדעת הפוסקים שעוברת על דת כדי שתפסיד כתובתה צריך הבעל להתרות באשתו אם תעברי תפסידי כתובתך שהנה בהלכות אישות פרק כ"ד הלכה כ"ד כתב הרמב"ם וז"ל.
האומר לאשתו בפני שנים אל תסתרי עם איש פלוני ונכנסה עמו לסתר בפני שני עדים ושהת כדי טומאה, הרי זו אסורה על בעלה עד שישקנה מי המרים כמו שיתבאר בהלכות שוטה. ואם מת קודם שישקנה אין לה כתובה, ואע"פ שלא מצאו דבר מכוער, שאין לך דבר מכוער יתר מזה. והיום שאין שם מי שוטה נאסרה עליו איסור עולם ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להאסר.

וכתב על כך בספר בני אהובה וז"ל:
מדהאריך רבינו לתת טעם למה מפסדת כתובתה ולא נתן טעם דהיא עוברת על דת דנתייחדה ולפיכך אבדה כתובתה, ואי משום דלא היה לה התראה הא היה לה קינוי, ש"מ דקינוי לא מיקרי התראה, דצריך להתרות בה בעוברת על דת דתפסיד כתובתה אם תעשה כך, ובקינוי אינו מתרה כן רק אמר סתם אל תסתרי עם פלוני. וזה ראיה לדעת הרמ"א אבע"ז סי' קט"ו ולא כדברי הש"ג, ועיין מה שכתבתי לעיל בהלכ' י"ד בשם הרב בית שמואל. עכ"ל.

ואמנם היה מקום לדחות הראיה מדברי הרמב"ם ולפרש בדבריו כפי שפירש ההפלאה (קו"א סי' קט"ו ס"ק כ"ג), שמדובר שהתרה באשתו שלא תיסתר באופן דלא הוי יחוד כגון בפתח הפתוח לרה"ר, או שלא תיסתר עם אביה, אבל אוקימתות אלו דחוקות, ולכן העיקר כפי שכתב הבני אהובה. ועיין עוד בבני אהובה שם בהלכה י"ד שהביא עוד ראיה לדברי הרמ"א. והנה את דברי הרמב"ם לעיל העתיק גם הסמ"ג עשין סי' מ"ח, וגם ממנו אפשר להביא ראיה כדלעיל.

ולהלכה למעשה בעניין זה, נ"ל דמאחר שהמהר"ם מרוטנבורג בתשובה, והרא"ש בתשובה, והמאירי כתבו ברור שעוברת על דת אינה מפסידה כתובה רק לאחר שהתרה בה אם תעברי תפסידי כתובתך, וכן פסקו הטור בסי' קט"ו והשו"ע בסי' קט"ו בסעי' י' והדרכי משה (סי' קט"ו הביא את דברי הריא"ז ופסק דלא כמותו) והלבוש שם והח"מ (ס"ק ט"ז), הרי שזו דעת רוב רובם של הראשונים והאחרונים, ואדם אינו יכול לומר קים לי כהריא"ז. ואף שהמהרח"ש והב"ש הביאו ראיה לריא"ז ומחמת כן כתבו שאפשר לומר קים לי כריא"ז, הרי דחינו ראייתם, והבאנו שהתוס' בסוטה הביאו ירושלמי שסובר כדחייתנו, וכן פירשו התוס' שאנץ ותוס' הרא"ש, והיות שדחינו ראייתם על כן אנו צריכים לחזור ולפסוק כדעת רוב רובם של הראשונים והאחרונים שעוברת על דת אינה מפסידה כתובתה אא"כ התרה בה תחילה אם תעברי על דת תפסידי כתובתך. (הפ"ת הביא שבשו"ת גאוני בתראי סי' כ"ו כתב שיכול לומר קים לי כריא"ז, ועיינתי בספר זה וראיתי שעיקר השאלה היא בעניין אם יכול להוציאה בעל כורחה, ולא דן שם בעניין דינו של הריא"ז.)

ובנוסף על כך נראה שגם הריא"ז שסובר שלא צריך להתרות בעוברת על דת אם תעברי תפסידי כתובתך, מ"מ הוא סובר שצריך שהבעל יתרה בה בפני שני עדים, וכן כתב הריא"ז – הבאתי לשונו לעיל – דמאחר שהבעל עושה התראה חשובה שוב אינו צריך להזכיר עניין הכתובה, אבל אם הבעל התרה בה רק בינו לבינה אינה מפסידה כתובתה אם עברה על התראה זו. ועיין לעיל שדייקתי דבר זה מלשון הריא"ז.

עד כאן הדברים שכתבתי בתיק בתיק 182448/5 (ביה"ד רחובות) בשנת תש"ע. המסקנה היא אפוא שהעיקר להלכה שבעוברת על דת שצריכה התראה כדי להפסידה כתובתה, צריך שהבעל יתרה בה: דעי שאם תעברי על אותו דבר שאת עושה תפסידי כתובתך, והוכחתי שכן דעת רוב הראשונים ושכן פסקו השו"ע סי' קט"ו סעי' י' והרמ"א שם בדרכי משה. עוד ראינו שהריא"ז שסובר שהאישה מפסידה כתובתה גם אם התרה בה שלא תעברי על כך, ולא הצריך שיזכיר שאם תעברי תפסידי כתובתך, מ"מ הוא סובר שצריך שיתרה בה בפני עדים, שזו תהיה התראה חשובה.

לכן אני מסכים לדחות את הערעור.

הרב נחום גורטלר


עברתי על דברי חבריי שליט"א, וזאת לאחר ששוחחתי אתם ארוכות בנושאים אלו, ואף דעתי כמותם. מעבר לכך, שאכן יש לדון אם כשאינה רוצה היריון זו סיבה להפסידה כתובתה, ומעבר לכך, שזו מחלוקת ראשונים בסוגיית ההתראה שצריך להתרות בה בעת שאומר לה לכסות ראשה. אבל ברור הוא שכאן המתינה לראות אם יש סיכוי לנישואין, ובחברה שבה היא נמצאת היא אינה חריגה בדרך כיסוי הראש, ואין להפסידה בשל כך. לכן אני מסכים לדעות חבריי לדחות את הערעור.

הרב דוד ברוך לאו


הערעור נדחה פה אחד.

מותר לפרסם את פסק הדין אחרי השמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום ד' בטבת התשע"ד (07/12/2013).


הרב דוד ברוך לאוהרב ציון אלגרבליהרב נחום שמואל גורטלר