ב"ה
בית הדין הגדול
| ||||
בפני כבוד הדיינים: | ||||
הרב ציון אלגרבלי הרב נחום שמואל גורטלר הרב דוד ברוך לאו |
דיין דיין הרב הראשי לישראל |
תיק מספר: | 943518/2 | |
תאריך: |
ד'' בטבת התשע"ד
07/12/2013 | |||
מערער |
פלוני
בא כוח המערער טו"ר הרב נסים אברג'ל | |||
משיבה |
פלונית
בא כוח המשיבה עו"ד רמי בז'ה | |||
הנדון: | כתובה / פיצוי גירושין | |||
נושא הדיון: | ענות לעניין עוברת על דת וחיוב הכתובה |
חוב כתובה הוא התחייבות לכל דבר, הטוען לפטור עליו הראיה.
עיקר טענות האישה היו על אלימות פיזית ומילולית בלתי נסבלת ועל כך שהבעל שלח אותה כמה פעמים מחוץ לבית. היא פנתה ליועצים, התחילה בטיפול אולם הבעל התחיל אבל מיד הפסיק; היא השתמשה אחר הנישואין באמצעי מניעה ע"פ הוראת רבנים: הרב מ' ועוד, מאחר שהייתה אלימות והיא פחדה להיכנס במצב זה להיריון.
עיקר טענות הבעל על שהאישה השתמשה באמצעי מניעה; שהיא הלכה בלא כיסוי ראש ראוי שסוכם עליו ביניהם לפני הנשואין; שהוא פנה למתווכים, לאחר עזיבתה הסופית, ע"מ שישכינו שלום-בית.
ממהלך הדיונים התקבלה התמונה הבאה: האישה עזבה כמה פעמים את הבית עקב אירועי אלימות ומריבות קשות, הבעל הודה בחצי פה בעניין האלימות, שהיא הייתה תגובה לדחיפה של האישה... (הבעל בעל חגורת קרטה...); האישה חזרה וניסתה מספר פעמים. עו"ס מר אברהם כץ שהיה בפנינו, יעץ לאשה שאין מקום לחזרה; הבעל התחיל טיפול במניעת אלימות אצל גב' אורים, אך לא התמיד בכך; כנגד הבעל תלויות ועומדת מספר כתבי אישום בגין תלונות האישה; הייתה עדות של חברה בעניין האלימות ועל כך שהאישה נאלצה להתגורר אצלה מספר ימים, ושפעם אחת באה לאסוף אותה בחצות לילה לאחר שהבעל הוריד אותה מרכבו; כמו כן עד מטעם הבעל אשר לומד עמו, העיד שהוא בא לביתם מחשש לאלימות מטעם הבעל...
על כן אנו פוסקים: על הבעל לשלם לאשה עבור כתובתה סך 240,000 ₪.
השני נ"ל דאע"ג דבמשנה הוזכר סתם המקללת יולדיו בפניו דמשמע דבכל גוונא מפסדת כתובה מ"מ אפשר דאם הוא מכה אותה ומצערת הרבה דאין להפסיד כתובתה בשביל כך דאין אדם נתפס על צערו ומשום דמצער לה יצאה ממחיצתה ואין להפסידה ומוכח כן לכאורה, מלשון הרמב"ן שהבאתי דאמר אם מקללתו חכם הדין עמו דהא מקללת בעלה בפניו יוצאת וכו' ומשמע דמקלל' דיוצאת הוי מקללת חנם כדפתח ברישא אבל אם אינו חנם אלא לסבה אין להפסידה בשביל כך.
א) הנה לעצם הדבר באיכות האיסור כבר דברתי בו ארוכות בספרי חלק ה' בחיו"ד ס' כ' עם רב אחד שפנה אלי בזה כי שם העליתי כי טעם האיסור הוא משום פריצות וכו' כדברי כת"ר נ"י.
ב) ואמנם לעניין אי מיקרי זה כעוברת על דת הנה בכל הנך שמנה מרן ז"ל שם בסי קט"ו ראשה פרוע ואין עליה רדיד טווה בשוק, וורד כנגד פניה וכו' כדרך העכו"ם הפרוצות ומראה זרועותיה לבני אדם וכו' הנה כל אלה הם מדברים באופן שרק הפרוצות נוהגות באלה ולכן אם נהגה בכך כדרך הפרוצות דין הוא שמתייחסת כעוברת על דת מכיוון שמנהג כל ישראל הכשרים להיות צנועות בכל אלה והיא פרצה גדר הצנועים הרי זה מטיל חשד שיבוא יום שתבגוד בבעלה ולשרך דרכיה כדרך הפרוצות ולזה על הבעל להקדים תרופה למכה להוציא רשעה מביתו אם תעמוד במרדה לא להשמע לו להטיב דרכיה.
ג) לא כן בזמננו זה שלצערינו פשתה המספחת כמעט ברוב בנות ישראל גם הכשרות שמתנהגות בביתם בכל ענייני טהרת המשפחה כדת וכהלכה וכן בשאר העניינים שמירת שבת וכדומה ובכל זאת דבר זה ללבוש מכנסים נחשב בעיניהם כהיתר באמרם שאדרבה הוא יותר צנוע בזמן עלייתם וירידתם שלא מתגלות שוקיהם וכו הרי אין זה בבחינת עוברת על דת כדרך הפרוצות מכיוון שלא רק הפרוצות מתנהגות כזאת ואין כאן עניין של חשש פן תשרך דרכיה ח"ו ותבגוד בבעלה שיצטרך להקדים תרופה למכה להוציאה מביתו, הגע עצמך בפרועת ראש שהיא מאותם הדברים שמנה מרן ז"ל בעוברת על דת שעתה לצערינו כמעט תשעים אחוז למאה פרועי ראש גם אלה הגברות של לומדי תורה האם אפשר לדונם כעוברת על דת ח"ו בזמננו זה, דא"כ לא הנחת בת לאאע"ה תחת בעלה.
ועיין בדברינו ישכי"ע ח"ד או"ח סי' ט' מה שדברנו בזה ואכמ"ל ופשוט דבכל כיוצא בזה אין לנו לדון אלא לפי העת ולפי הזמן כידוע דברי רעק"א והובא בדברינו ישכי"ע ח"ה או"ח סי' נה או"ד בעניין פסולי עדים מגולחי זקן בתער בזמן הזה ועיין בדומה לזה באוסף פסקי הדין של הרבנות הראשית לא"י ובי"ד הגדול לערעורים בעמוד קכז שהבאנו אותו שם באות ג' ומשם בארה לנ"ד.
ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות לפי העת ולפי הזמן וכפי מצב האיש והאישה עליו להוציא דינו אם לקרב אם לרחק ולא כל אדם שוים בשיעוריהם האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב לפעמים האדם יראה לעינים צדיק וחסיד אבל בקרבו ישים ארבו ולפעמים להיפך לעין נראה כאיש פשוט כאחד העם והוא איש צדיק וחסיד
בחינת ואת צנועים חכמה כן הדבר גם בסכסוכי איש ואשה על הדיין להיות מתון בדין לחקור בשבע חקירות טיב האיש והאישה תהלוכותיהן מובאיהן ומוצאיהן בדרכי החיים והתורה, מפי קרובים ורחוקים עד עמדו לאמיתו של דבר, ואז ישקול בפלס מאזנים איך להוציא דינו אם לקרב או לרחק ובזה ה' יהיה עם השופט להוציא אמת לאמיתו בנימוקו וטעמו ולא יצא תקלה מתחת ידו.
נלע"ד דבלא"ה קשה לדון בעתים הללו להוציא בשביל קללת יולדיו וכעין מ"ש בתה"ד סי' ס"ח הובא בח"מ שם סק"ו וב"ש סק"ז שבעתים הללו שרובם פרוצים בנדרים צריך דקדוק היטב לגרש אשה בלא כתובה בשביל שעוברת על נדרים ע"ש. וה"ה הכי הוי דבר שפרוצים בו רבים הרבה יותר מבנדרים. ואף אם יתרה בה תחשוב שהם דברי גוזמא ואין הדין כן. ולענ"ד אין לדון דין זה בעתים הללו רק כשיתרו בה ע"פ ב"ד שהדין שיוציאה בע"כ בלי כתובה. ועל כל פנים בנ"ד אין להתיר לו מצד זה.
ואיפכא מסתברא שכל שבא לפנינו אדם הגון ויר"ש, וטוען על אשתו שהיא עוברת על דת, ומסרבת לשמוע לקולו, ללכת בדרכי הצנועות, וניכרים דברי אמת שכוונתו לשמים, הא ודאי שאם עברה על ההתראה כדת יוצאת בלי כתובה. ורק אם טוען זאת מתוך מריבות וקטטות שיש לחוש שאין כוונתו טהורה, אלא רוצה לנצל את פסק ההלכה לתועלתו הפרטית, אה"נ דלא צייתינן ליה, ואף בדורות הראשונים אם היו רואים שאין לבו לשמים היו דוחים אותו שלא להחזיק בידי אנשי עולה, ולא תעשינה ידיהם תושיה. נמצא שאין הדין משתנה כלל...
וגדולה מזו אני אומר שאפי' נתברר בעדים שהבעל והאישה בשעת נישואיהן היו חפשים, ולאחר זמן החלה רוח ה' לפעמו וחזר בתשובה, ודורש מאשתו שלא תוסיף לעבור על דת משה ויהודית, והיא באה מחמת טענה דסבר וקביל, והתרה בה בפני עדים שאם תוסיף לעבור על דת תצא בלא כתובה.
ולעניין נוסח ההתראה אי צריך שיתרו לה כפירוש דעי שאם תעשי עוד כדבר הזה תפסידי כתובתיך או די בסתם התראה שלא תעשה עוד כדבר הזה המחלוקת הוא שנוי דמדברי הרא"ש ז"ל בעסקיו סוף כלל ל"ב נראה דס"ל דצריך שיתרו לה כן בפי'. אמנם ריא"ז ז"ל בפ' המדיר ס"ל דדי בסתם התראה שכתב וז"ל וכל אלו הנשים צריכות התראה וכו' ונר' בעיני רא"ץ להתרות בהן ולהודיען שמפסידות כתובתן אלא אפי' שיתרו שלא ינהגו כמנהגות הרעות הללו יוצאות בלי כתובה וכו' ע"כ. והרב באה"ט שם סי' קט"ו אות ט"ז הביא משם הרב שה"ג דכתב דדי בסתם התראה הפך סברת הרא"ש הנז'. ואנכי הרואה דהרב שה"ג הביא שם כל בתר איפכא שכתב שם בפ' המדיר וז"ל אבל מ"מ עוברת ע"ד האיש כיוון שנשבעת שלא לדבר עמו ועברה ודברה עמו יוצאת בלי כתובה ודווקא שהתרו בה תחי' אם תעברי על שבועתיך תפסידי כתובתיך אבל אם לא התרו בה לא הפסידה כתובתה יע"ש. ונראה דכונת הרב באה"ט שתביא משום הרב שה"ג היינו על סברת ריא"ז הנז' ש שהביא שם ומרן החביב ז"ל בכנה"ג שם סי' קט"ו הגחט"ו אות י"ב הכריח דגם להרא"ש ס"ל דלא בעינן התראה בפי' ומאי דכתב הרא"ש דצ"ל לה אם תעברי על שבועתיך תפסידי כתובתיך אשגרת לישן הוא דהא ראיה דבסיום לשונו כתב בסתם אכל אם לא התרו בה לא הפסידה כתובתה והי"ל לסיים אבל אם לא התרו בה בפירוש שיפסיד כתובתה וכו' יע"ש ולדידי אין זה הכרח משום דאפשר לומר דכיוון דדבתחילה כבר פירש הרא"ם אופן ההתראה דצריך לומר כפי' שיפסיד כתובתה מש"ה קיצר בסוף לשונו ולא חזר ושינה פעם אחרת וכתב אבל אם לא התרו בה דהוא באופן ההתראה בפירוש שפירש בתחילת דבריו זה נ"ל.
והנה יש מקום לומר בהא דכתבנו אי מפסדת משום קנס או מעיקר דינא דחשודה דתליא במחלוקת ראשונים שהובא בשטמ"ק בשם הרשב"א בעוברת על דת והבעל אינו רוצה לגרשה אם מפסידה כתובה או לא, דעיין ברמב"ם מהלכות אישות פרק כ"ד הלכה ט"ז וז"ל עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא ואעפ"י שלא הוציא אין לה כתובה שהכתובה תקנ"ח היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה אלא תהא קלה בעיניו להוציאה עכ"ל, וחזינן דס"ל לרמב"ם דאף במקום שאין רוצה לגרשה מ"מ אין לה כתובה וחזינן מלשון הרמב"ם דכתב שעשתה דבר מכוער דהוה סברה משום פריצות א"כ מסתבר דס"ל לרמב"ם דהא דמפסדת כתובה הוא משום קנס ולא משום שחשודה ושפיר ס"ל דאף דאין רוצה לגרשה אין לה כתובה דתקנו רבנן שתהא קלה בעיניו, והרשב"א כתב בשם רבותיו דפליגי וס"ל דכל שמקיימה אית לה כתובה דתקנו רבנן שתהא קלה בעיניו, והרשב"א כתב בשם רבותיו דפליגי וס"ל דכל שמקיימה אית לה כתובה ואפשר דס"ל לרבותיו דהא דמפסדת כתובה מפני שחשודה ואומר אי אפשר לדור עם אשה כזו, אבל הכא שרוצה לקיימה אזי ליכא טענת הבעל אי אפשי לדור עם נחש בכפיפה ושפיר אית לה.
והנה נראה לכאורה, דהרמב"ם לא בא לומר בנוגע לכתובה שכתב לה בזמן נשואיה דזה ודאי דהפסידה הכול אפי' תוספת וכל תנאי הכתובה וכמש"כ הרמב"ם לעיל ה"י מי שזינתה תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת וכו' ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת וכו' וכאן הרי לא כתב אלא על עיקר כתובה ומטעם שכתב שהכתובה תק"ח היא וכו' ובע"כ דעל הכתובה שיש לה מקודם ודאי דהפסידה הכול אף שמקיימה ולא בא הרמב"ם לומר אלא למה לא יצטרך לכתוב לה כתובה חדשה של מנה ומאתים.
א. אשה שעוברת על דת דצריכה התראה כדי להפסידה כתובתה, האם ההתראה היא אם לא תשמרי כדין את דיני נידה וטבילה תפסידי כתובתך, או שמא מספיק אם התרה בה שתשמור כראוי דיני נידה וטבילה, ואין צורך שיזכיר בהתראתו שאם לא תקיים תפסיד כתובתה.
ב. אשה המכשלת את בעלה באיסור נידה, האם צריכה התראה להפסיד כתובתה.
נראה מתשובת מהר"ם שצריכה להתרות לה שאם עוד תעשה כזה תפסיד כתובתה, וזה מקרי התראה, וכן משמע מתשובות הרא"ש כלל ל"ב סי' ח'. ודלא כהגהת אלפסי דף תק"ד ע"א שכתב דאין צריך להתרות רק שלא תעשה עוד. עכ"ל.
תשובה עודני מחזיק לקיים דברי דעל כרחך לא בעיא התראה בשעת מעשה כמו שהוכחתי מההיא דמקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה, (יבמות נ"ח ע"ב) ופרש"י (ד"ה רב פפא אמר) על סתירה שנסתרה לאחר שנשאת. ואע"פ שרש"י פי' פירוש אחר שם דמיירי שקינא לה כשהיא ארוסה ואיסתתרה כשהיא ארוסה וקא משקי לה כשהיא נשואה, פר"י דפי' ראשון עיקר כמ"ש בתוספות (שם) והכל עמך. והכי איתא בהדיא בפרק ארוסה (כ"ו א) המקנא לארוסתו ולשומרת יבם שלו ומשכנסה נסתרה או שותות או לא נוטלות כתובה, אלמא אע"ג דהקינוי היה קודם הסתירה הרבה מהני להשקותה ע"י ההוא קינוי, כ"ש דמהני להפסידה כתובתה כמו שכתבתי כבר. ומה שכתבת דומיא דמשמשתו נדה, משמשתו נדה נמי לא בעיא להתרות בשעת עבירה, אלא כשהיא עוברת פעם אחת שוב מתרין בה בעדים הזהרי שלא תעבורי עוד ואם תעבורי עוד תפסידי כתובתיך ותצאי בלא כתובה, ואם יש עדים שראוה עוברת תצא בלא כתובה אע"פ שלא חזרו והתרו בה פעם אחרת בשעת מעשה, מידי דהוה אקינוי שאדם מקנא לאשתו אל תסתרי ושוב ראוה שנסתרה אע"פ שלא התרו בה בשעת סתירה משקה לה ולא מציא למימר אישתליין. וכ"ש הכא לגבי כתובה דלא מצי' למימר אישתליין. עכ"ל.
על אודות הנשים אשר לא היה להם כח לעמוד בהיכל המלך, ובעת הגזרה החליפו (כלומר המירו דתן) מפני אימת מות; וכאשר מצאו נס ונמלטו, חזרו לדתן. אמת הדבר כי מאד הרעו לעשות, וצריכות חרטה ותשובה וקבלת יסורין יותר מהמחליפין שלא בשעת הגזרה כי פרהסיא הוא, ושעת הגזרה אמרו חז"ל (סנהדרין עד:) אפי' לשנויי ערקתא דמסאנא אסור לשנויי וכו'. ונראה לי, שמותרות לבעליהן וכו'. ויש רוצין לומר שיש להן דין עוברת על דת להפסיד כתובתה וכו'.
מיהו, נראה לי שלא הפסידה כתובתה, דמסקינן בסוטה פרק ארוסה (דף כ"ה ע"א), דעוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה. אלמא, היכא דעברה על דת כמה פעמים ולא התרו בה: אם תעבור על דת תפסידי כתובתך, לא הפסידה. והנראה לי כתבתי, אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.
שאלה: ראובן השביע לאשתו שבועת התורה בנקיטת חפץ, שלא תדבר לפלוני ולפלוני, ולא תכנס עמהן בבית אחד, וקבלה שבועתו בפני עדים לזמן קצוב. אם עברה על שום דבר משבועה זו, [אם] הפסידה כתובתה.
תשובה: אם נכנסה עם אחד מהם או עם שניהם לבית הסתר, ושהתה כדי טומאה ע"פ עדים, אסורה לבעלה, ותצא שלא בכתובה. כיון דקנא ונסתרה, אסורה לבעלה עד שתשתה, וזו, שנסתרה בזמן הזה, שאין מי סוטה, נתנה אצבעה בין שיניה, שנסתרה בזמן שאין יכולה לשתות, ותצא שלא בכתובה. ודוקא שיש עדים שנסתרה, אבל אם נסתרה בעד אחד אינה אסורה; והלכה כרבי יהושע, דאמר: מקנא לה ע"פ שנים, ומשקה לה ע"פ שנים. אבל אם לא נכנסה עמהם לבית הסתר אלא דברה עם אחד מהם אינה אסורה לו וכו'. מכל מקום עוברת על דת היא, כיון שנשבעה שלא לדבר עמו ועברה על שבועתה ודברה עמו, ויוצאה שלא בכתובה; דלא גרעה מנודרת ואינה מקיימת. ומה שכתבתי שהפסידה כתובתה, היינו דוקא כשהתרו בה תחלה: אם תעברי על שבועתיך, תפסידי כתובתיך, אבל אם לא התרו בה, לא הפסידה כתובתה. דמסקינן בפרק ארוסה (דף כה), דעוברת על דת צריכה התראה להפסיד כתובתה. נאם הכותב, אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.
במסכת סוטה (כ"ה ע"א) התבאר שעוברת על דת משה ויהודית לא הפסידה כתובתה, אלא אם כן התרה בה שלא לעשות כך ושאם תעשה שתפסיד כתובתה. וכל שעברה אחר התראתו הפסידה, אם בעדי התראה ועבירה אם בהודאתה על העבירה ועל ההתראה, וכל שטוענת שלא התרה בה או שלא עברה משביעה ויתן כתובה:
"וכל אלו הנשים צריכות התראה בפני עדים להפסידן כתובתן כמו שמבואר במס' סוטה. ונראה בעיני שאין צורך להתרות בהן ולהודיען שמפסידות כתובתן, אלא אפי' אם התרו שלא ינהגו במנהגות הרעות הללו והן מחזיקות ברשען יוצאות בלא כתובה ובלא תוספת, כמבואר בקונטרס הראיות.
וכן נראה בעיני שאם היה טוען הבעל התריתי בה, והיא היתה טוענת שלא התרה בי, היא נאמנת, ומשביעין אותה שבועת היסת, וגובה כתובתה ותוספת בשבועה, כדין כל טענה, ונפרעת ממנו בלא שבועה אינה גובה, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק ארוסה בראיה א'. עכ"ל הריא"ז.
"העוברת על דת צריכה התראה ועדים ואחר כך תפסיד כתובתה, עברה בינו לבינה וידע שהיא עוברת על דת והתרה בה בלא עדים וחזרה ועברה הוא טוען ואומר עברה אחר התראה והיא אומרת לא עברתי כלל או לא התרה בי, אם רצה להוציא הרי זה נותן כתובה אחר שתשבע שלא עברה, שאם תודה שעברה אחר התראה זו אין לה כלום."
"בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה, אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו. ואם אין עדים, תשבע שהוא כדבריה. ואם רצה לקיים אותה אח"כ, אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה."
ת"ש, ואלו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין, ולא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה; ש"מ בעי התראה, ש"מ. וכולהו מאי טעמא לא אמרי מהא? דלמא שאני התם, דלית לה אימתא דבעל כלל.
"דלית לה אימתא דבעל– ואי לאו דאתרו בה בי דינא לא הוה לן למקנסה, דכיון דלית לה אימתא אין תימה בדבר אם עוברת על דת, ואין זה פריצותא יתירתא. אבל מי שבעלה אצלה ואינה יראה ממנו ועוברת על דת, פריצותא יתירתא אית בה ואיכא למימר דבלאו התראה נמי מפסדא כתובתה". עכ"ל.
"בש"א נוטלות כתובה ולא שותות – והא דתנן בריש פ' ארוסה (סוטה דף כ"ג ע"ב) ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובתן, ולא פליגי ב"ש, אור"י דהתם היא נתנה אצבע בין שיניה שנסתרה ואסרה עצמה על בעלה אבל הכא (ר"ל באשה שקינא לה בעלה ונסתרה ומת הבעל קודם ששתתה) בשעה שנסתרה היתה יכולה ליבדק בשתיה. ועוד דבארוסה ושומרת יבם (אין) [יש] לחושבה כעוברת על דת כיון שאינה יכולה ליבדק כדקאמר התם בגמ'."
"ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה – ירושלמי יודעת היתה שאין ארוסה שותה ולמה הכניסה עצמה למספר הזה המרובה, בשביל לפוסלה מכתובתה."
האומר לאשתו בפני שנים אל תסתרי עם איש פלוני ונכנסה עמו לסתר בפני שני עדים ושהת כדי טומאה, הרי זו אסורה על בעלה עד שישקנה מי המרים כמו שיתבאר בהלכות שוטה. ואם מת קודם שישקנה אין לה כתובה, ואע"פ שלא מצאו דבר מכוער, שאין לך דבר מכוער יתר מזה. והיום שאין שם מי שוטה נאסרה עליו איסור עולם ותצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להאסר.
מדהאריך רבינו לתת טעם למה מפסדת כתובתה ולא נתן טעם דהיא עוברת על דת דנתייחדה ולפיכך אבדה כתובתה, ואי משום דלא היה לה התראה הא היה לה קינוי, ש"מ דקינוי לא מיקרי התראה, דצריך להתרות בה בעוברת על דת דתפסיד כתובתה אם תעשה כך, ובקינוי אינו מתרה כן רק אמר סתם אל תסתרי עם פלוני. וזה ראיה לדעת הרמ"א אבע"ז סי' קט"ו ולא כדברי הש"ג, ועיין מה שכתבתי לעיל בהלכ' י"ד בשם הרב בית שמואל. עכ"ל.
הרב דוד ברוך לאו | הרב ציון אלגרבלי | הרב נחום שמואל גורטלר |