הבעל פתח תביעת גירושין ביום 22.6.2005, והאשה פתחה תביעת גירושין ביום 13.11.2005. הצדדים התגרשו ביום ט"ז במרחשוון תשס"ח (28.10.2007). לצדדים ארבעה ילדים, שלושה בגירים ואחד קטין.

בדיון שהתקיים ביום 21.12.2005, הבעל טען שהוא מעוניין בשלום־בית על אף שפתח תביעת גירושין, לדבריו האשה בוגדת בו ואצטט את דבריו מהפרוטוקול:

"יש גורם שלישי המעורב כאן. היא בוגדת בי וזו האמת. היא מתכתבת אתו באינטנרט. היא הורסת גם את המשפחה של אותו גבר. חשבתי שזה גיל מעבר וזה משבר. בקשתי להקפיא את התיק. מכיוון שהיא גררה אותי לבית המשפט, בקשתי לחדש כאן את התיק."

לשאלת בית הדין אם הוא מאמין שהאשה בגדה טען שהוא יודע שהיא בקשר אתו ואף שוחח עם אותו גבר אך ההוא הכחיש שיש לו קשר עם האשה.

האשה טענה שהיא מעוניינת להתגרש. הבעל חי עם אשה אחרת בשם ע', אלמנת צה"ל, כבר יותר מחצי שנה באותה הדירה.

לאחר דין ודברים הושגה הסכמה בין הצדדים להתגרש בהתאם להסכמות שהוצעו ע"י בית הדין. בית הדין נתן החלטה כדלקמן:

א. בית הדין מאשר את הסכמת הצדדים להתגרש כאמור בפרוטוקול.

ב. בית הדין קובע כי הסמכות לדון בנושא הרכוש, נתונה לבית הדין.

ג. על הצדדים לערוך הסכם גירושין, בהתאם להצעת בית הדין ולהעבירו לבית הדין לאישורו.

ד. בהיעדר הסכם, יגיש כל צד את הצעתו לתיק בית הדין ולתגובת הצד השני בתוך 30 יום.

ה. אם הבעל מבקש לקבוע הסדרי ראייה שלא במסגרת הסכם, עליו לפתוח תיק תביעה מתאים.

דיון שני התקיים ביום 4.6.2006. הצדדים מעוניינים להתגרש, כאשר אבן הנגף היא חלוקת זכויות האשה ממקום עבודתה. הבעל מוכן להתגרש רק לאחר קבלת הזכויות המגיעות לו. לדברי האשה לא מגיע לו דבר, גם לפי סעיף 8 לחוק יש מקום לשיקול דעת, ובכל מקרה האיזון יעשה רק לאחר קבלת הגט.

בהחלטת בית הדין נכתב:

"לדעת בית הדין מאחר שבהצעתו של הבעל לסיום ההליך נכתב שהבעל רוצה את זכויות האשה במקום העבודה תוך שהאשה תוותר על תביעת הכתובה. לדעת בית הדין זה לא הולך יחד. אנחנו נורה לאשה לפתוח תיק כתובה, הצדדים יתגרשו ונושא הכתובה והזכויות יוכרע לאחר הגט, על הבעל להעביר את תגובתו בתוך שבעה ימים."

בדיון שהתקיים ביום 11.2.2007 בפני בית הדין היו מונחות שתי הצעות של הצדדים להסכם. לדברי ב"כ הבעל, הבעל עומד על עמדתו להתגרש רק לאחר שיוסדרו ענייני הרכוש. אם האשה תצהיר שהיא מוכנה לחלוק את זכויותיה עם הבעל שווה בשווה, נתגרש. בינתיים היא ממשיכה את חייה ומפרסמת את עצמה באינטנרט, יש הוכחות, האשה מכחישה. לדברי האשה הבעל חי עם גב' ע' כבר שנה וחצי באותו בית, הבעל מכחיש. לדבריו הוא שוכר ממנה יחידה כאשר המקלחת והשירותים משותפים ועוד חלקים בדירה משותפים.

בהחלטת בית הדין מיום 14.2.2007 נכתב:

ביה"ד שמע את טענות ומענות הצדדים ועיין בחומר שבתיקים מהם עולה בבירור כי הצדדים מאשימים זא"ז בבגידות. שני הצדדים פתחו תיקי תביעה לגירושין ואינם רוצים זה בזה.

אבן הנגף לסיום הליך הגירושין הוא נושא זכויות ממקום עבודת האשה. הבעל טוען למחצית זכויותיה בהתאם לחוק יחסי ממון, כאשר לדבריו אינו עובד כיום ואין לו יותר זכויות.

מנגד האשה טוענת שעליה לפרנס את הילדים ולהחזיק בית עם תשלום משכנתא בסך של כאלף ושש מאות ש"ח. עמדתה שכל צד יישאר עם זכויותיו.

עמדת ביה"ד כי יש לראות בצדדים כמורדים זה בזה מאחר שכל אחד מהם תבע גירושין וחלף זמן רב (כשלוש שנים) מאז שאינם חיים יחד ואינם מצליחים להגיע לעמק השווה בסוגיה הנ"ל.

אשר על כן הצדדים חייבים להתגרש בהתאם לדברי רבינו ירוחם (מישרים חלק ח' נתיב כ"ג) וז"ל: "כשאשה אומרת לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה כמורדת וכו' אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש וכו'". דבריו הובאו בפדרי"ם רבים ושייכים היטב בנידונינו.

בנוסף, גרסת הבעל בפרוטוקול, מהווה רגליים לדבר לטענת האשה על כך שהוא חי עם אשה אחרת.

לאור האמור מחליט ביה"ד:

א. הצדדים חייבים להתגרש.

ב. כל צד רשאי לפתוח תיק לסידור גט.

ג. באשר לחלוקת רכוש: על הצדדים לנהל משא ומתן במכלול התביעות הממוניות כאמור בכתב התביעה המפורט של האשה מיום י"א חשון תשס"ו 13.11.05 ולהעביר לביה"ד הצעתם בתוך 14 יום עם העתק לתגובת הצד השני.

ד. עם קבלת החומר הנ"ל ייתן ביה"ד דעתו בתביעה זו.

דיון נוסף התקיים ביום 21.06.2007, הצדדים מעוניינים להתגרש אך לא מצליחים להגיע להסכמות בעניין הרכושי.

ביום 25.6.2007 ניתנה החלטה:

ביה"ד שמע את טענות ומענות הצדדים ועיין בחומר שבתיקים, הכולל הצעות הצדדים וב"כ להסכם גירושין.

מן החומר שבתיקים עולה בבירור כי פני הצדדים להתגרש.

עמדת ביה"ד היא שיש לחייב את הצדדים להתגרש, וכמפורט בנימוקי החלטתו מיום כ"ו שבט תשס"ז 14.02.07.

הצדדים נתבקשו לנהל מו"מ במכלול התביעות הממוניות ולהעביר הצעתם להסכם לביה"ד, כדי לבדוק האם ניתן לגשר על הפער ביניהם. אולם הפער נותר בעינו.

הבעל וב"כ עומדים על כך שזכויות הצדדים ממקום העבודה תחולקנה שווה בשווה, ומאידך גיסא האשה עומדת על כך שכל אחד יישאר עם זכויותיו.

ביה"ד הציע כפשרה שתי הצעות, שלא התקבלו על דעת שני הצדדים.

עמדת ביה"ד, שהצעת ביה"ד מאשתקד (ראה פרוטוקול מיום ח' סיון תשס"ו 4.06.06) שנושא זה של זכויות הצדדים וכתובת האשה יידונו לאחר סידור הגט היא הצעה הגונה וראויה בנסיבות מקרה זה, בו מערכת הנישואין של הצדדים הגיעה לקיצה והדבר היחיד המקשר ביניהם היא הרישום כנשואים.

התבצרות הצדדים בעמדותיהם מהווה אבן נגף לסיום הליך הגירושין, ומשכך מוצדקת וסבירה היא הצעת ביה"ד הנ"ל.

לאור האמור מחליט ביה"ד כדלהלן:

א. ביה"ד חוזר ביתר שאת על החלטתו המנומקת מיום כ"ו שבט תשס"ז 14.02.07 המחייבת את הצדדים להתגרש.

ב. כל צד רשאי לפתוח תיק לסידור גט.

ג. ביה"ד ידון בנושא זכויות הצדדים ממקום העבודה לאחר סידור הגט.

ד. ביה"ד ידון בנושא הכתובה לאחר סידור הגט, בכפוף לפתיחת תיק מתאים.

ביום 17.10.2007 נחתם הסכם גירושין. וכן נאמר בעניין זה:

הופיעו הצדדים מחדר גיטין.

הבעל הודיע שהוא התייעץ עם עורך דינו והוא מוכן לתת גט ובהתאם להחלטת בית הדין, נושא זכויות האשה ידון לאחר הגט.

הסכם גירושין

א. הצדדים יתגרשו היום בבית הדין.

ב. לאחר מתן הגט, יתקיים דיון בבית הדין הרבני בחיפה, באשר לתביעת הבעל בגין זכויות האשה ממקום עבודתה, כפוף לפתיחת תיק מתאים, הצדדים מוסרים סמכות לבית הדין הרבני בחיפה, לדון בכך לאחר מתן הגט.

ג. לאחר מתן הגט, יתקיים דיון בנושא הכתובה, כפוף לפתיחת תיק מתאים.

עד כאן הדיונים וההחלטות בעניין הצדדים.

האשה עובדת בחברת חשמל, האב כיום אינו עובד הוא נכה צה"ל. לדברי ב"כ התובע כלל הזכויות שנצברו לתובע במסגרת מקומות העבודה השונים נפדו על ידו במהלך החיים המשותפים והופנו לטובת משק הבית המשותף.

עוד כתבה ב"כ התובע בסיכומים שהאשה העלימה ואף הבריחה רכוש משותף בכך שפנתה לגורמים שונים שמחזיקים בזכויותיה לצורך נטילת הלוואות וזאת כחלק ממזימתה להבריח רכוש משותף.

כמו כן, כלכלת משק הבית המשותף נבעה ממאמץ משותף וממילוי חובות הדדי של בני הזוג במסגרת הנישואין כאשר אך ורק בשלבי הנישואין עלו הכנסותיה של האשה על אלו של הבעל תוך שהיא צוברת מעמד וזכויות במקום עבודתה הקבוע בחברת חשמל, ואילו התובע מנגד נותר מאחור בשל נכותו ובשל גילו המתקדם.

עוד כתבה ב"כ התובע שעל בית הדין לאמץ את חוות דעת האקטואר מיום 3.5.10. לפי האפשרות הראשונה שהוצעה שם, על האשה להעביר לבעל כיום סך של 155,437 ₪, לצורך איזון כולל של עודף זכויותיה. לפי האפשרות השנייה, האיזון נחלק לשני חלקים:

האשה תעביר לבעל כיום סך של 55,568 ₪.

ביום פרישת האשה, תעביר האשה לבעל סך של 20,224 ₪.

סך זה יעודכן בהתאם לתשורה שתישא קופ"ג [...] החל מיום חוו"ד ועד ליום התשלום.

איזון גמלת הצדדים:

החל מיום תחילת קבלת הגמלה ע"י האשה, ועד לאריכות ימים, תעביר האשה לבעל מדי חודש בחודשו גמלה בסך של 50%X (A–2,400).

ולא את חוות הדעת המתוקנת מיום 27.9.11, מאחר שלדברי ב"כ התובע, התובע משך את כספי "מבטחים" לצורך ההתמודדות עם נכותו עובר לפירוד. ואין במשיכה מוצדקת זו כדי להקנות לנתבעת את הזכות לתקן את חוות הדעת.

ביום 27.9.11 תוקנה חוות הדעת ע"י הממונה, כך שלפי האפשרות הראשונה המוצעת, על האשה להעביר לידי התובע סך של 147,691 ₪ ולפי האפשרות השנייה, האיזון יחולק כדלקמן:

הבעל יעביר לאשה כיום סך של 11,256 ₪.

ביום פרישת האשה, תעביר האשה לבעל סך של 37,025 ₪.

סך זה יעודכן בהתאם לתשואה שתישא קופ"ג מחוג 5 החל מיום חוו"ד ועד ליום התשלום.

החל מיום קבלת הגמלה ע"י האשה ועד לאריכות ימים, תעביר האשה לבעל מדי חודש בחודשו גמלה בסך 1,200 ₪.

לדעת ב"כ האשה והאשה, הבעל שנים לא עבד בכוונה למרות שיכול היה לעבוד, לא שילם דמי מזונות עבור הילדים, לא השתתף בלימודי הילדים, כל הילדים מתגוררים עד היום בבית האשה, מלבד זו שהתחתנה ואשר כל הוצאות החתונה היו על האשה אשר משלמת עד היום חובות אדירים, בגלל הילדים לקחה האשה דירה גדולה יותר שיהיה לילדים מקום לגור ולכן יש מקום להפעיל את סעיף 8 לפיו יש לבית הדין הסמכות במקרה דידן ובפרט שהאשה לא מקבלת את כתובתה למרות שבית הדין הרבני האזורי קבע שתקבל ולכן יש להורות כי במקרה דנן שהבעל התנער מכל אחריות כלפי אשתו וילדיו וכן לא משלם את דמי המזונות, במקרה דנן שיקול הדעת לפי חוק יחסי ממון סעיף 8 מצדיק התערבות כבוד בית הדין לשקול על פי הנתונים דלעיל ולשלול מצד ב' כל הטבה כספית.

דברי ב"כ האשה הסתמכו על דברי בית הדין מפרוטוקול הדיון מתאריך 21.6.20007.

בית הדין: ברוב רובם של המקרים הבעל עובד יותר וזכויותיו עודפות על האשה, וסביר להניח שזו הייתה כוונת המחוקק שאשה שהיא כרגיל עקרת הבית לא תצא נפסדת. במקרה זה המצב הפוך ויש לציין שסעיף 8 לחוק מאפשר שיקול דעת. האשה טוענת שרוצה את הכסף הזה לגידול הילדים. וזה מה שעומד כרגע בפנינו. נבקש את עמדת ב"כ הבעל.

באשר לפגיעה בזכות הקניין הביע כבוד השופט בן ציון גרינברג בתמ"ש (ים) 20964/2 כי:

"המחוקק הוא אשר העניק לבית המשפט את השסתום המיוחד של סעיף 8(2) כאמצעי לכך שיוכל להביא לידי ביטוי שיקולים של "אשמה כלכלית", ועל כן אין בכך שזכות קנייניות של הנתבע תיפגענה כדי להרתיע משימוש מושכל בסמכות האמורה, במצבים שבהם הנחת היסוד של החוק – קרי, תרומה משותפת לבניית התא הכלכלי של המשפחה – אינה מתקיימת, עקב העדר מעש משמעותי מצד בן זוג זה או אחר."

לדעת בית הדין במקרה דידן, ספק אם הבעל אכן עבד ותרם תרומה משותפת לבניית התא הכלכלי של המשפחה, אמנם האשה עבדה שעות נוספות במסגרת עבודתה בנוסף לעבודה השוטפת ולעבודות הבית ומשנת 2004 הבעל לא עבד ועול הפרנסה וכלכלת הבית היה מוטל על האשה.

בפני בית הדין השאלה אם לקבל את דברי ב"כ האשה ולהפעיל את סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון, מאידך גיסא אין חולק שהבעל הוא שגרם להרס ופירוק התא המשפחתי, הבעל היה בקשר עם אשה זרה (כפי שטענה האשה גם בדיון מתאריך כ"ג שבט תשס"ז, ובדיון האחרון הבעל לא הכחיש זאת). דברים אלו נאמרו אף במפורש בנימוקי פסק הדין בעניין הכתובה "בנסיבות מקרה זה (שהבעל חי עם אשה זרה) נראה שיש להעמיד את ההלכה על תילה, ואין להפסידה כתובתה ללא התראה."

כמו כן ברוב רובם של המקרים הבעל עובד יותר וזכויותיו עודפות על האשה, וסביר להניח שזו הייתה כוונת המחוקק שאשה שהיא כרגיל עקרת הבית לא תצא נפסדת. במקרה זה המצב הפוך ויש לציין שסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון מאפשר שיקול דעת. האשה טוענת שרוצה את הכסף הזה לגידול הילדים.

לעניין זה יפים דבריו של כבוד השופט דרורי בעניין עמ"ש 638/04 בסעיף 37 לפסק הדין:

"...מן הראוי שהשימוש בסעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון ייעשה במשורה ובמקרים חריגים ביותר. עצם יישומו של סעיף זה, פוגע בוודאות המשפטית ובציפיות הצדדים. כמו כן, יש בו גם משום פגיעה בזכות הקניין של בן הזוג שמחצית הרכוש הינה שלו (זכות שכיום היא חוקתית, מכוח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "אין פוגעים בקניינו של אדם"), ובית המשפט מכוח סעיף 8 (2) הנ"ל, ייצור הדבר תיקווה בלב מתדיינים פוטנציאלים בעתיד, כי גם בעניינם יירשמו הוראות סעיף זה, והתוצאה תהיה כי ירבו ההתדיינויות ויתמעטו הפשרות, תופעה שבסופו של חשבון, תפגע בכלל הציבור."

בעניין חסכונות האשה היה מקום לדון: האם הם נחשבים כ"העדפה ע"י הדחק", מאחר שאשה אשר עובדת בעבודות אשר אין דרכם של הנשים לעסוק בהם אם מעשי ידיה לבעל או לא?

העבודה שהאשה עושה היא מסוג העבודות שאין האשה חייבת לעשותן. האשה עובדת בתור מנהלת חשבונות בחברת חשמל, ולכן אין הבעל זוכה במעשה ידיה, וגם אם נאמר שהואיל ובימינו אין נשים אשר עובדות בצמר כבעבר, אלא דרכן של הנשים היום לעבוד בעבודות אחרות ומכובדות ואף מכניסות סכום לא מבוטל ומעשי ידיה לבעלה, אין ספק שמעשי ידיה ע"י הדחק לא יהיה ניתן לחייבה.

בנידון זה דנו הדיינים הגאונים א. גולדשמידט, ש.ש. קרליץ, י. בבליקי בפד"ר א' מעמוד 90, וכן בפד"ר ב' מעמוד 223 ע"י הדיינים הגאונים י.נ. רוזנטל, ב. רקובר, ע. הדאיה. עי"ש באריכות דבריהם אשר הבהירו כל נקודה ונקודה בעניין זה.

בבירור סוגי המלאכות שהאשה חייבת לעשותן, הרי הם מבוארים במסכת כתובות נ"ט ב' במשנה: ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה וכו'.

וכתב הרמב"ם פרק כ"א ה"א מהלכות אישות:

"מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה, ומה היא עושה לו, הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה, ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד, שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתיים, והטווי היא המלאכה המיוחדת לנשים שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו."

וכן כתב מרן בשו"ע אהע"ז סי' פ' סעיף א כלשון הרמב"ם:

"מעשה ידיה לבעלה כיצד, הכול כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה. ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות בצמר בלבד."

משמע מלשון הרמב"ם והשולחן ערוך שהאשה חייבת רק במלאכות מסוג זה, המלאכות המיוחדות לנשים, אבל לא במלאכות מסוג אחר, גם אם יהיה מנהג המדינה שנשים עובדות בהן.

וכן כתב הבית מאיר סימן פ' ס"א:

"ואם לא היה דרך נשי העיר כו' האלו אין כופין אלא לטוות הצמר. יראה לע"ד לדייק מלשון זה שמדייק האלו היא אם אין דרכן כלל במלאכות אלו אלא באחרות, כגון חרישה וזריעה, או כמו בזמנינו בעסק מו"מ, ומכ"ש ליסע לשווקים, עכ"ז שמנהגם כך מרצונם הטוב, מ"מ אינו כופה אלא לטוות בצמר, וכדמסיים הר"מ והטויה היא המלאכה וכו'. ואך מדמה לטויה אריגה וריקום, שזה בכלל עושה בצמר, לאפוקי מה שאינו ממלאכות אלו א"י לכופה. וכ"מ מתשובת הרשב"א שבב"י סימן צ"ה כתב: שהרי האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות לעקור ולנטוע ולא להתעסק ברבית, אלא לעשות בצמר, ואם רוצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת אינו רשאי. וסתמא משמע אפילו דרך המדינה זו אף בהנהו..."

הרי שהבית מאיר מפרש בדברי הרמב"ם והשו"ע שרק במלאכות מסוג עבודת הצמר הן המלאכות המיוחדות לנשים, האשה חייבת בהן, אבל לא במלאכה מסוג אחר, ואף אם יהיה מנהג המדינה שנשים עובדות במלאכות שאינן מיוחדות להן, ואי אפשר לחייב אותן לעבוד בזה, כפי שכתב הרשב"א הובא לעיל.

וכתבו בפדר א עמוד 90 שההסבר הוא, "כי אין האשה שכירת יום של הבעל תמורת המזונות, שנוכל לומר שזמנה שייך לבעל, ולכן היא מחויבת לעבוד בשבילו בזמן שלו בכל מלאכה הנוהגת ומקובלת במקום, אין הדבר כן, אלא רק תקנו והטילו על האשה עשיית מלאכות מסוימות, מלאכות נשים אופיניות, תמורת המזונות שהבעל מחויב לתת לה". ודווקא במלאכות שהיא חייבת מה שאין כן מלאכות שאינה חייבת מעשי ידיה לעצמה.

וכן כתב הרה"ג ח.ג. צימבליסט בפד"ר חלק ח עמוד 307:

"אבל בזמננו שרוב רווחי הנשים אינם ממעשי הידים המחויבת לעשותם וכמבואר באה"ע סי' פ' ס"א: ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות בצמר בלבד, ובבית מאיר שם: יראה לע"ד לדייק מלשון זה שמדייק האלו, הא אם אין דרכם כלל במלאכות אלו אלא באחרות, כגון חרישה וזריעה, או כמו בזמננו בעסק מו"מ, ומכ"ש ליסע בשווקים, עם כל זה שמנהגם כך מרצונם הטוב, מ"מ אינו כופה אלא לטוות בצמר, וכדמסיים הרמב"ם והטוי' היא המלאכה וכו', ואך מדמה לטוי' אריגה וריקום שזה בכלל עושה בצמר, ולאפוקי מה שאינו ממלאכות אלו אינו יכול לכופה, וא"כ בנידונם הנ"ל שכנראה לא היו מע"י האשה מעבודת הצמר אלא משאר מלאכות הנהוגות בזמננו, באופן שאינה חייבת לעשותן כלל, איך יאמר לה צאי מע"י במזונותיך, והרי יכולה לומר לו: אני רוצה להפסיק לעבוד, ומה שאני עובדת הוא מפני שאתה בבית הסוהר ואין רצוני למות ברעב, אבל אתה את חיובך אינך מקיים כלל – ואפילו לא ללחם בלבד – כי אין רצוני לעבוד, ואינך יכול לחייבני בזאת, וכנ"ל. וכמובן שה"ה בנידוננו שהאשה הצהירה שמטפלת בילדה ומרויחה מאתיים וחמשים ל"י לחודש, דאין היא מחויבת כלל לעשות לבעלה מעשי ידים אלה, פשיטא שאינו יכול לומר לה צאי מע"י במזונותיך, ויכולה לומר שרצונה להפסיק לעבוד (וכאשר אמרה בפנינו שאינה עובדת אלא מפני שאין לה פרנסה) וממילא לא יהיו לה מזונות וע"כ הוא חייב לגרשה. וכשיגרשנה תנשא לאחר שיזונה (לשון בית מאיר בסי' ע' ס"ג, עיי"ש)."

ולפי זה, מאחר שעבודת הנתבעת כמנהלת חשבונות בחברת חשמל, ועבודה זו היא עבודה שאינה מחויבת בה כלפי בעלה, מתעורר ספק הכנסת עבודה זו למי היא, אם לבעל לפי הכלל מעשה ידיה לבעלה, או דכלל זה הוא רק במלאכות שהאשה חייבת בה, אבל במלאכה שאינה חייבת בה מעשה ידיה לעצמה. וגם אם נאמר שמעשי ידיה לבעלה, מה הדין בהעדפה ע"י הדחק, הרי האשה דנן אמרה שעבדה שעות נוספות בכדי להביא טרף לביתה, מאחר שהבעל לא עבד יותר ולא הביא פרנסה והאשה היר שכלכלה את הבית, ובנוסף עשתה את כל עבודות הבית, ואין ספק שעבודה זו לא הייתה האשה חייבת ודינה כהעדפה ע"י הדחק.

מעשה ידי האשה ממלאכה שעבדה מעל המדיה שהיא מחויבת, זהו הנקרא העדפה ע"י הדחק (כתובות נ"ט). והכוונה היא לעודף ממלאכה שעשתה בהתאמצות יוצאת מהרגיל כבמקרה דידן שעבדה שעות נוספות ובנוסף את עבודות הבית, אבל אם ההתאמצות לא הייתה יותר מהרגיל, זהו הנקרא העדפה סתם, והוי לבעל ככל מעשה ידיה.

בהעדפה ע"י הדחק ישנה מחלוקת הפוסקים. וכתב הטור אבהע"ז סימן פ':

"דחקה ועשתה מלאכה יותר ממה שהאשה חייבת, פסק רב האי שהוא לבעל... ור"ח פסק דלא הוי המותר לבעל, אלא במותר שלא ע"י הדחק, אבל בכל שדחקה בין שעושה בלילה, או שעשתה ב' וג' מלאכות ביחד, הכול לעצמה, וא"א ז"ל הביא דברי שניהם ולא פסק כמי..."

וכתב הב"ח שם:

"... ואיכא ספיקא דדינא, והמוציא מחברו עליו הראיה, והוי לעצמה, ולכן כתב רבינו וא"א הרא"ש ז"ל הביא דברי שניהם ולא פסק כמי, דשקולין הן. ולפענ"ד דהכי נקטינן שלא להוציא שום העדפה שע"י הדחק מיד האשה, וכן נוהגין במדינות אלו, ויש לו יסוד על פי דעת ר"ח והרא"ש, ודלא כמ"ש בש"ע בסתם כדברי הרמב"ם."

ובחלקת מחוקק שם ס"ק ב', ועי' בטור הביא דעות בזה מחלוקת ר"ח ורב האי, והרא"ש לא הכריע, ותוכל האשה לומר קים לי כמ"ד לעצמה, וכתב הרב בב"ח שכן נוהגים במדינות אלו שלא להוציא מיד האשה שום העדפה שעל ידי הדחק.

וכן בבית שמואל שם ס"ק ב' הביא דברי הב"ח, וכתב ב"ח מנהג שלנו שאין מוציאין מידה דמי מלאכה שע"י דחק. משמע שגם הבית שמואל פוסק להלכה כב"ח.

ועיין למורינו ורבינו הראשון לציון הרב הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספרו יביע אומר חלק ג' חושן משפט סימן ה' אות כה' שכתב

"ומאחר שהאשה נישאת כבר לאיש אחר וטרודה בעסקי הבית, אין לחייבה לעבוד כדי לפרנס את בנה, כמו שעשתה כן קודם נישואיה, שכל כבודה בת מלך פנימה. (ואפי' קודם נישואיה לא היינו יכולים לחייבה לעבוד ולפרנס את בנה.) וזה אפי' אם היא מסוגלת לעבוד עבודה מקצועית כגון פקידה וכיו"ב, שאין מעשה ידיה לבעלה בכה"ג, וכמ"ש הגאון בית מאיר (ר"ס פ)."

ועיין עוד באגרות משה אבן העזר חלק א סימן קו עמוד רנט שסובר כדעת הב"ח, ועיין עוד מהר"ם מינץ סימן יז, אמנם עיין חזון איש כתובות סימן ע' ס"ק ה שחולק על הב"ח.

לאור האמור שהאשה עבדה והשתכרה מעבודה שלא ניתן לחייבה לעבוד בעבודה זו ובנוסף עשתה את כל מטלות ועבודות הבית, ואף כלכלה את הבית היות והבעל לא עבד משנת 2004, ועול הפרנסה היה מוטל על האשה, אין ספק שעבודתה היא העדפה ע"י הדחק.

מאחר שאין בית הדין דן בעניין מעשי ידיה אם הם לבעל או לא במקרה דידן, אלא הדיון בעניינינו הוא בעניין חסכונות האשה, ודין חסכונות האשה הם כדין העדפה ע"י הדחק ואיכא ספיקא דדינא אם מוציאים מיד האשה המוציא מחברו עליו הראיה, והוי לעצמה כדברי הב"ח.

אמנם כל זה נכון אילו לא היינו דנים על פי חוק איזון משאבים, אך כשאנו באים לקבוע ולדון על פי חוק האיזון אין אנו יכולים לקבוע ולעשות את החלוקה על פי האמור לעיל, הדברים האמורים לעיל הובאו כסניף בשיקול הדעת אם יש ונוכל להפעיל את סעיף 8 (2) לחוק איזון המשאבים לחלוקה לא שוויונית.

עוד יש לומר ביום כ"ז באדר א' תשס"ח (4.3.2008) בית הדין נתן החלטה שהבעל חייב בתשלום הכתובה בהסתמך על הודאת הבעל שחי עם אשה אחרת, שהבעל הוא אשר גרם להרס התא המשפחתי הבעל היה בקשר עם אשה זרה (כפי שטענה האשה גם בדיון מתאריך כ"ג שבט תשס"ז, ובדיון האחרון הבעל לא הכחיש זאת). דברים אלו נאמרו אף במפורש בנימוקי פסק הדין בעניין הכתובה: "בנסיבות מקרה זה (שהבעל חי עם אשה זרה) נראה שיש להעמיד את ההלכה על תילה, ואין להפסידה כתובתה ללא התראה". כמו כן גם אם האשה היא אשר פרסמה עצמה באינטרנט הרי היא עוברת על דת אך לא הפסידה כתובתה מאחר שלא הייתה התראה.

על פסק דין זה ערער הבעל וב"כ לבית הדין הגדול ואכן ביום ז' בסיון תשס"ט (30.5.2009) ניתן פסק דין של כבוד בית הדין הגדול ע"י הדיינים הרה"ג ח. איזירר, הרה"ג מ. חשאי והרה"ג צ. אלגרבלי ואכן הערעור התקבל. החלטת בית הדין הגדול:

..."בדיון שני בתביעת הגירושין בפני הרכב מלא (הדיינים: י.שחור, מ.נהרי, יצחק מרוה) ביום 11.2.07. בדיון מתברר ששני הצדדים רוצים להתגרש. הבעל חי עם אשה בשם ע' זה שנה וחצי. רק טוען באופן מוזר שהוא שכיר אצלה והשירותים והמקלחת משותפים. והאשה (עמוד 2 שורה 14) לשאלה למה אינה רוצה בגירושין היא משיבה אני מסכימה להתגרש מיד.

עמדת ביה"ד הנ"ל ניתנה בפס"ד ביום כ"ו בשבט תשס"ז 14.2.07 שיש לו חשיבות רבה לעניינינו. "יש לראות בצדדים כמורדים זה בזה מאחר שכל אחד תבע גירושין וחלף זמן רב (כשלוש שנים) מאז שאינם חיים יחד... אשר על כן הצדדים חייבים להתגרש בהתאם לדברי רבנו ירוחם שבמורדים זב"ז ושניהם רוצים בגירושין משהים אותם יב"ח ולאחר שנה כופין אותו לגרש.

לפיכך יש לתמוה על החלטת ביה"ד האזורי בעניין הכתובה. לפי פסה"ד מיום 14.2.07 שקבע שעניין הצדדים מתאים לנדון של רבנו ירוחם ולכן הבעל חויב בגט אם כן לפי דברי רבנו ירוחם באותו מקום האשה אמנם לא מפסידה את עיקר כתובתה אבל את תוספת הכתובה היא מפסידה.

וא"כ כיצד פוסק ביה"ד בהחלטה נשואת הערעור בסעיף א. האשה לא הפסידה כתובתה. קשה לומר שכוונת ביה"ד היא רק לעיקר כתובה שהרי כל ההתדיינות הייתה על התוספת. ההחלטה בעניין הכתובה ניתנה ע"י הרכב שונה ברובו (הדיינים י. שחור, ד. אדרי ויצחק אושינסקי) אבל אין בכך לישב את הקושיה. הקושיה היא לגופו של עניין לו עיינו דייני הכתובה בחומר שלפני דייני חיוב הגט היו נוכחים לדעת כי אכן שני הצדדים מורדים זע"ז.

גם בפנינו נתבאר כמו בפני דייני חיוב הגט ששני הצדדים מורדים זע"ז (מראשית הסכסוך).

לפיכך מתקבל הערעור וביה"ד פוסק שהבעל אינו חייב בתוספת כתובה, אבל הוא חייב בעיקר הכתובה שהיא בשווי מאתים זוז דרבנן שהם שוה ערך ל־125 ג' כסף טהור.

אין ספק שבית הדין האזורי כפוף לבית הדין הגדול וחייב לקיים ולכבד את החלטות בית הדין הגדול.

בית הדין האריך בהקדמה והביא את מהלכי הדיונים שהיו ואף את ההחלטות וזאת לא בכדי, אלא הסיבה שהובאו הדברים בארוכה היא שעל אף שדייני חיוב הגט (הדיינים י. שחור, מ. נהרי, י. מרוה), פסקו לחייב את הצדדים בגט בהסתמך על דין רבינו ירוחם, ואין ספק שהבינו את משמעות הדברים בכך שקבעו שעניין הצדדים מתאים לנדון של רבנו ירוחם ולכן הבעל חויב בגט, אם כן לפי דברי רבנו ירוחם באותו מקום האשה אמנם לא מפסידה את עיקר כתובתה אבל את תוספת הכתובה היא מפסידה. הם גם אמרו והחליטו בדיונים שאחר כך שיש צורך לדון בעניין הכתובה, האם האשה מפסדת כתובתה או לא, אם לא די בכך ביום 25.6.2007 ניתנה החלטה ע"י הדיינים הנ"ל ובהחלטה זו ציטטו את החלטתם מיום 14.2.2007 כך שלא ניתן לומר שנעלמה החלטה זו מעינם ואף על פי כן פסקו שבית הדין ידון בעניין הכתובה לאחר מתן הגט ואף בהסכם שערכו בית הדין לצדדים נכתב בסעיף ג' להסכם בית הדין ידון בעניין הכתובה לאחר סידור הגט, אין לומר שהדיינים הנ"ל אמרו רק לדון מתוך ידיעה שלא מגיע לאשה כתובה על סמך דין רבינו ירוחם שהרי הכתובה הייתה אחד מאבני הנגף לעיכוב סידור הגט ואם היה כל כך ברור לדיינים שלא מגיע לאשה כתובה כלל היו אומרים זאת, וכן אין לומר שכוונתם לדון בעיקר הכתובה ללא תוספת הכתובה. אלא אין ספק לבית דין זה שבית הדין שפסק לחייבם בגט בהסתמך על דין רבינו ירוחם וזאת אך ורק לאור פירודם הממושך ורצון הצדדים להתגרש ללא עניין אם האשה זכאית לכתובה או לא, מאחר שהבעל הוא אשר גרם להרס התא המשפחתי ולא תמיד בדין רבינו ירוחם האשה מפסדת כתובתה אלא יש לחקור מה הגורם ומה גרם לפירוק המשפחה ורצון האשה להתגרש, או לחלופין הבינו הדיינים שאולי כתובה לא מגיע לאשה אך ייתכן ופיצוי מגיע לאשה.

לאור האמור פנה הח"מ לאחד מדייני ההרכב וביקש לומר מה הייתה כוונתם בעניין זה ותשובת הדיין הייתה שאולי כתובה לא היינו מחייבים אבל אין לי ספק שכוונתנו היה לדון מצד פיצוי כתובה, בסכום הולם.

בנוסף הבעל מאז פציעתו חדל מלעבוד ונשאר בבית ללא עבודה. לדברי האשה הבעל יכול היה לעבוד ולא רצה. היה בריא, והאשה עבדה שעות נוספות בכדי להביא פרנסה לבית ובנוסף עשתה את כל המטלות בבית ואילו הבעל לא עבד וכל עול הפרנסה היה על האשה בלבד החל משנת 2004 מועד פציעתו של הבעל (עיין פרוטוקול בית הדין הגדול).

לאחר העיון בחומר שבתיק ושיקול דעת רחב, ולאור האמור לעיל בית הדין מקזז מהסכום שקבע האקטואר סך של 77,691 ₪, סכום זה כולל פיצוי לאשה והתחשבות במעשי ידיה שהם העדפה ע"י הדחק, בהתאם לחוק איזון המשאבים סעיף 8 (2), חלוקה לא שוויונית, כאשר בסכום זה מגולם תשלום המזונות שלא שולם לאשה בגין מזונות הילדים עד מועד מתן פסק דין זה.

עם מתן פסק דין זה חוב המזונות בהוצאה לפועל יימחק ועל האשה לבטל ולמחוק את התביעה לאלתר.

בחוות דעת האקטואר ביום 27.9.11, לפי האפשרות הראשונה המוצעת, על האשה להעביר לידי התובע סך של 147,691 ש''ח.

משכך, בית הדין מחייב את האשה להעביר לבעל סך של 70,000 ש''ח.

על האשה להעביר סכום זה לבעל בתוך 45 יום.

הרב דניאל אדרי – אב"ד

אני מצטרף למסקנות.

הרב אייל יוסף

גם אני מצטרף למסקנות.

הרב דוד בר שלטון

מסקנה
בית הדין מחייב את האשה להעביר לבעל סך של 70,000 ש''ח.

על האשה להעביר סכום זה לבעל בתוך 45 יום.

אפשר לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"א בשבט התשע"ד (12/01/2014)