ב"ה
בית הדין האזורי חיפה
בפני כבוד הדיינים:
הרב יצחק שמואל גמזו
הרב יצחק אושינסקי
הרב ישראל דב רוזנטל
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 582278/6‏
תאריך: ז בשבט התשע"ד
08/01/2014
תובעת פלונית
בא כוח התובעת עו"ד אווה גלעדי
נתבע פלוני
בא כוח הנתבע עו"ד אווה גלעדי
הנדון: חלוקת רכוש – כריכה
נושא הדיון: דחיית תביעה לביטול הסכם גירושין בטענת לחץ ואי-הבנת המשמעות

החלטה
לפנינו תביעה לאכיפת הסכם גירושין וכן תביעה לביטול הסכם גירושין.

הצדדים התגרשו ביום כ"ג באייר תשס"ט (17.5.2009), ולהם הסכם גירושין מיום כ"ז בניסן תשס"ט (21.4.2009) אשר אושר בבית הדין ביום זה.

כתבי התביעה
בכתב התביעה הראשון של התובעת מיום ט"ו באלול תשע"ג (21.8.2013) שכותרתו "הבהרת הסכם ומתן הוראות", נאמר כי הצדדים פעלו ע"פ הסכם הגירושין ופנו לקבלת חוו"ד אקטואר, אך בהסכם לא נאמר כיצד יפעלו הצדדים עם קבלת חוות הדעת ולא נעשה בעניינה דבר. כן נטען שאין בהסכם הגירושין התייחסות באשר למועדים שבהם על הבעל להעביר לאשה את הכספים המגיעים לה בהתאם לדו"ח האקטואר, והכספים לא הועברו לתובעת.

הדיון נקבע בגין תביעה זו.

ברם, ביום הדיון, כ"ה בטבת תשע"ג (7.1.2013), הוגשה ע"י התובעת תביעה נוספת לביטול הסכם גירושין הנ"ל וביטול פסק הדין שניתן בגין אישורו. בכתב התביעה נטען כי הנתבע פעל שלא בתום לב, פעל בעושק ובמרמה כלפי התובעת כשהחתים אותה על הסכם המנשל אותה מזכויותיה. כן נטען שבעת עריכת ההסכם האשה לא הייתה מיוצגת, בעוד הבעל היה מיוצג. נטען כי בהתאם לסעיף 14(א) לחוק החוזים, יש לבטל את ההסכם מחמת טעות, משום שהנתבעת חתמה על ההסכם מבלי לברר את מקור החובות שהיו ע"ש הבעל. החובות נפרעו מתמורת מכירת הדירה. כן נטען שיש לבטל את ההסכם מכוח סעיף 15 לחוק החוזים, מחמת הטעייה, זאת משום שהתובעת לא הייתה מיוצגת והאמינה לנתבע. כן נטען שיש לבטל את ההסכם מכוח סעיף 18 לחוק החוזים, מחמת עושק, זאת משום שהנתבע ניצל את מצבה הקשה של התובעת בעת חתימת ההסכם, וקיפח באופן דראסטי, בוטה ושערורייתי את זכויות התובעת, כאמור שם. כן נטען שחתימת התובעת על ההסכם אינה מהווה גמירות דעת אמתית, משום שהסתמכה על הסבריו של הנתבע ובאת כוחו, שהשתמשו בהגדרות שאינן מוכרות לאדם מן היישוב, וציינה דוגמאות. כן נטען שהתובעת אינה יודעת מהו החומר שהועבר לאקטואר, היא לא העבירה מסמכים, והוא הסתמך רק על המסמכים שהועברו אליו מאת הנתבע. כן נטען שם שהנתבע פעל בחוסר תום לב.

למעשה, למרות שתביעה זו, השנייה, הוגשה רק ביום הדיון, שני הצדדים מבקשים לדון כיום אף בתביעה הנ"ל.

טענות הצדדים בדיון
ב"כ התובעת מפרטת את התביעה: לא ברורה ההוראה באשר לאקטואר. מונה אקטואר. אין החלטה באשר לבחירת האופציה משתי האפשרויות האמורות בדו"ח האקטואר. כן אין הטלת עיקול לשם שמירה על זכויות. לאחר שהסתבר לי שכל המסמכים שהוגשו לאקטואר הוגשו רק ע"י הבעל, הגשנו תביעה שונה. זו התביעה השנייה שהוגשה. פתחנו את ההסכם וראינו שהוא לא הגיוני, כגון מזונות שלא מוצמדים או כתיבה מעורפלת של עורך־דין. חשבתי שדרך כתב ההגנה אוכל להיפגש עם צד שני. ביקשתי לדחות את הדיון אך לא צלח. יש חובות, אך קרו דברים לא ברורים, בית הדין אמר לצדדים למכור את הדירה ורק לאחר מכן לבוא עם הסכם. כשמכרו את הדירה, התברר לאשה שיש חובות לבנק יהב, הבנק של הבעל. נעשו דברים לא תקינים. לא היה גילוי נאות. האשה לא הייתה מיוצגת בעת עריכת ההסכם והבעל כן. לא נשאר כסף ממכירת הדירה, זה הלך לחובות. האשה לא ידעה מה זה מדור או הוצאות נלוות. יש לפתוח את ההסכם ולבודקו מחדש. שישה חודשים לאחר ההסכם הנתבע נסע בג'יפ חדש. יש פה מצב קיצוני. לבעל משכורת נאה, וכן הכנסות ממשרד הביטחון ודירה שכורה מירושה. זה לא נכנס לחשבון בקביעת המזונות. כיום לצדדים שני קטינים, משולמים מזונות לשני הילדים הקטינים בסך 3,300 ש''ח. האב התחייב מראש סך 5,000 ש''ח למזונות שלושת הילדים.

האשה מוסיפה: לא הייתי מיוצגת וסמכתי על הבעל לשעבר. לא חשבתי שההסכם יפגע בי.

ב"כ הנתבע מגיבה: אני רוצה להגיב על הכול. גם על התביעה שהוגשה אתמול. אנחנו כיום ארבע וחצי שנים לאחר ההסכם והגט. לא התקיימו דיונים בתיק זה, רק אישור ההסכם. הצדדים אישרו הסכם לאחר שהגיעו להבנות באשר לבית, לחובות ולדו"ח אקטואר. כן סיכמו ביניהם על מזונות בסך 5,000 ש''ח לשלושת הילדים, כולל מדור. אני ערכתי את ההסכם בהתאם להסכמות שהנתבע הגיע אליהם עם האשה. המלצתי לאשה לקבל ייעוץ מקצועי מטעמה, והיא הודיעה שהיא קיבלה ייעוץ, ולשם כך הוספתי את סעיף 41 בהסכם. אין סיבה לשנות הסכם אחרי כחמש שנים.

באשר לאיזון הזכויות ודו"ח האקטואר, מוסיפה ב"כ הנתבע: הבעל לשעבר הוא שכיר בישראל. האקטואר הוא מר שטרנפלד. לא ניתן להסתיר כלום כשהתובע עובד מדינה. הכול נאמר בדו"ח. בדו"ח האקטואר נאמר כי לפי אופציה ראשונה הבעל יעביר 122,000 ש''ח לאשה, ולפי האופציה השנייה, קיימת חלוקה שונה, בה האשה מעבירה בתחילה לבעל סך מסוים. זהו דו"ח מיום 13.10.09. הצדדים התחייבו כי יוגשו שאלות הבהרה בתוך 15 יום, כאמור בסעיף 33 בהסכם, ועד היום לא הוגשה השגה.

לגופו של עניין, ב"כ התובעת מבקשת לפעול בהתאם לאופציה הראשונה, ואילו ב"כ הנתבע מבקשת לחלוק הזכויות בהתאם לאופציה השנייה, כצפוי.

באשר לילדים, מגיבה ב"כ הנתבע: הבנות גדולות, הצעירה בגיל 16.5. אין לדבר כיום על הסדרי ראייה. האב שילם בצורה סדירה את המזונות.

באשר לחובות, מוסיפה: החובות פורטו בסעיף 22 להסכם. אלו הלוואות משותפות שהוחזרו מהתלוש של הבעל. הצדדים ביצעו את ההסכם. לכל אחד נשאר מהדירה כמעט 200,000 ש''ח לאחר כיסוי החובות. הבעל השאיר לאשה את כל התכולה. האשה לקחה את התמורה והלכה לדרכה.

בית הדין מברר עם התובעת מדוע השתהתה עם התביעה במשך כארבע וחצי שנים. היא מגיבה: לא ידעתי שאני יכולה לבטל הסכם. למרות שני הסעיפים האחרונים שבהסכם, לא הבנתי ולא קיבלתי ייעוץ מקצועי, אף שחתמתי על שני הסעיפים הללו. את ההבנות שבהסכם גיבשנו יחד. על ההסכם חתמתי מתוך לחצים, איומים והתנהגות ברוטאלית. סמכתי על הבעל בעת עריכת ההסכם.

בית הדין ציין בדיון כי אם לאשה טענות בדבר הונאה או עושק, עליה להוכיח תביעתה זו, שהרי אין לכך סימוכין בשטח.

ב"כ התובעת מבקשת קביעת דיון הוכחות לשם כך.

ב"כ התובעת מגיבה: האשה הייתה זכאית לקבלת מסמכים וחומר במסגרת דו"ח האקטואר. ומוסיפה: הדירה נמכרה לפני שההסכם אושר. כבר אז האשה ידעה על החובות, אך היא הייתה אז במצב של חולשה. לכן היא נגררה לחתום, כולל העובדה שהיא לא קבלה ייעוץ משפטי. כל אדם בעת גירושין נמצא בחולשה.

הנתבע מגיב: אני כן פוגש את הילדות, ואני נותן להם. הן גדולות. ההסכם נמסר לתובעת חודש לפני אישורו. היא קראה אותו, ולאחר מכן הגישה אותו עם תיקונים. התחייבתי למזונות מלאים עד גיל 20 לבת. את דו"ח האקטואר שנינו קבלנו.

האשה מגיבה: את ההסכם ראיתי רק כמה ימים קודם האישור, אצל ב"כ הנתבע.

עד כאן תמצית טענות הצדדים ההדדיות. עתה נעבור להכרעת הדין.

דיון והכרעה
ובכן, לאחר שמיעת טענות הצדדים בפירוט, כולל עיון בכתבי התביעה, בית הדין אינו מוצא כל עילה לביטול ההסכם נשוא התביעה.

הנחה זו נשענת אף על הנתונים הבאים:

א. התובעת מודה כי היא ראתה את ההסכם לפחות כמה ימים טרם הבאתו לאישור בית הדין. התובע טוען כי היא קבלה אותו לעיונה כחודש ימים טרם הבאתו לאישור וכן טוען כי היא השיבה אותו עם תיקונים מטעמה. כך שלפי שתי הגרסהות, לתובעת היה די זמן לקרוא את כל סעיפי ההסכם ולהבין את משמעותם.

ב. התובעת לא סברה כי עליה להיעזר בייעוץ משפטי, כך שכנראה סמכה על עצמה שהבינה היטב את כל האמור בהסכם.

ג. בהחלטת בית הדין מיום כ"ז בניסן תשס"ט (21.4.2009) לאישור הסכם הגירושין נאמר כי "הצדדים מצהירים כי קראו את ההסכם בעיון רב, ידוע להם תוכנו ומבקשים לאשרו". אף נאמר כי הצדדים קבלו בקניין על התחייבותם. נוסח זה מופיע בכל אישור הסכם שבו לא התרשם בית הדין כי קיימת בעיה בשיפוט ובגמירות הדעת או בחיסרון בהבנת הצדדים. כך שבית הדין (דיין יחיד) התרשם שהתובעת הבינה את משמעות ההסכם, וקשה לקבל כיום את טענת התובעת כי לא הבינה את ההסכם עליה חתמה או את משמעותו.

ד. כאסמכתא לטענה זו, ראה גם פס"ד ביהמ"ש העליון בעניין ע"א 359/86, קוך נגד קוך, פד"י לט (3) 421, שם נאמר:
"ספק בלבי אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני זוג במעמד של שופט, דיין או עורך נישואין וכו', יכול בן זוג להישמע בטענה שכרת את ההסכם בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי."

נוסיף כי על פי התרשמות בית הדין מן התובעת לאור הדיון שהתקיים, אין היא נראית לבית הדין כאחת שלא מבינה משמעות ההליכים שמסביבה, ואדרבא היא נראית כאשה פיקחית המבינה היטב את משמעות ההליכים המתנהלים.

ה. בנוסף, בפתיח הסכם הגירושין נשוא התביעה נאמר "והואיל והצדדים מבקשים להסדיר בהסכם זה בהבנה ובהסכמה הדדית את כל העניינים... לרבות השאלות...", כך שהתובעת מודה שהיא הבינה את כל פרטי ההסכם.

ו. כל פירוט החובות מובא בהסכם הגירושין, סעיף 22, ואף ב"כ התובעת מודה כי התובעת ידעה על החובות בעת מכירת הדירה עוד טרם אישור ההסכם הנ"ל, כך שטענתה הראשונה כאילו התובעת לא ידעה מהיקף החובות נראית תמוהה, בלשון המעטה.

ז. בסעיף 35 להסכם נאמר כי הצדדים מצהירים שהסדירו ביניהם את האמור בהסכם לשביעות רצונם מתוך רצון חופשי והבנה מלאה.

ח. בסעיף 41 להסכם נאמר כי הצדדים מצהירים כי בטרם חתמו על הסכם זה, הם קיבלו ייעוץ מקצועי.

ט. בסעיף 42 להסכם נאמר כי הצדדים מצהירים כי קראו ההסכם בעיון, הבינו את סעיפיו, פרטיו ותנאיו, וכי הם חותמים עליו מרצונם החופשי והטוב, ללא כל לחץ וכפייה.

בית הדין אינו מוצא כל רמז לכך כי התובעת חתמה על ההסכם מתוך לחץ, איום או התנהגות ברוטאלית של התובע, כטענתה.

כידוע, נדרשת ראיה משמעותית לביטול הסכם שנחתם בין צדדים וקיבל תוקף של פסק דין. וראה בעניין זה אף פסק דין בית הדין הרבני טבריה, תיק 814807/3, שם כתבו בעניין דומה:
ביחס לטענה שבעת החתימה על ההסכם הבעל היה מאושפז ייאמר כדלהלן: מאחר שבפנינו הסכם גירושין בר תוקף עם פסק דין המאשרו, נטל הראיה להעדר כשירות הבעל בעת חתימת ההסכם מוטלת עליו.

וראה אף התבטאות דומה מאת בית המשפט לענייני משפחה כפר סבא, תמ"ש 3351/07, שם נכתב:
... אלא שבנדון, מצאתי כי התובע לא עמד בנטל הראיה הכבד המוטל לשכמו להוכחת פגמים חמורים שכאלו בכריתתו של הסכם הגירושין, הכול כפי שיפורט בהמשך הדברים.

כך שכל עוד ולא מוכח כטענת התובעת כי ההסכם נערך מתוך לחץ או איום, ההנחה הבסיסית היא כי הסכם נכרת כדין.

לא הבינה משמעות ההסכם
בית הדיון מתקשה לקבל טענת התובעת כי היא סמכה על התובע ולכן לא התעמקה בהבנת פרטי ההסכם ומשמעותם, וכאן גדולה התמיהה – וכי אדם חותם על מסמך כה משמעותי מתוך הנחה כי הוא סומך על הצד השני, זה שמתגרש ממנו?

כן לא תתקבל טענה שלא הבינה את המושגים שבהסכם הגירושין, כנטען לעיל.

וכבר ידועה ההלכה שלא נאמן אדם בטענתו שלא הבין על מה חתם או שלא הבין את משמעות הדברים הכתובים או לא דקדק בהם די הצורך. ועי' שו"ע חושן משפט סימן סא סעיף יג שפסק:
"מי שטוען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו"

פסק זה יסודו בתשובת הרשב"א (חלק א סימן תרכט, והובאה בבית יוסף אבה"ע סוף סימן סו), שכתב:
"כתוב בתשובות הרשב"א סימן תרכט, על עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו ב"ד שיפרע לה כתובתה ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה ולא הבין התנאים, ושאלו את פי ה"ר מאיר והשיב דשומעין לו, והוא אומר דאין שומעין לו, דחזקה שהעידו עדים בע"פ ועל פיו חתמו בו, ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעם הארץ ולא על הנשים שכולם יטענו כן, ואין אלו אלא דברי תימה, אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבה חכם עם איש שיבה."

וכתב על כך הב"י עצמו:
"ואיני יודע למה נחבא אל הכלים, משום דחזא גברא כיון דתיובתא לא חזא, ולענין הלכה ס"ל כדברי הרשב"א משום דאם לא כן לא שבקת חיי, דכל עמי הארץ יאמרו כן."

ועי' ש"ך שם.

הלכך גם בנידון שלפנינו אין מקום לקבל טענה זו שלא הבינה מושגים בהסכם ואת משמעותו (וכ"ש בנידון דידן שאף חתמה על ההסכם, כמובא בכנה"ג אבהע"ז הגב"י סימן סו ס"ק לט בשם שו"ת מהר"ב אשכנזי סימן כה, ושו"ע חו"מ מה, ג).

חתימת ההסכם מתוך לחץ או איום
באשר לטענת התובעת כי היא חתמה על ההסכם מתוך לחץ, איום או התנהגות ברוטאלית של התובע, כטענתה, בית הדין אינו יכול לקבל טענה זו. ראשית, מבחינה עובדתית, בית הדין דוחה טענה זו מכול וכול, כמפורט לעיל, וכן משום שלא הובא בדל ראיה המאושש טענה זו.

מהפן ההלכתי, מצאנו בפוסקים שאין מקום לטענה כי הסכם הגירושין נערך תחת לחץ ע"י הצדדים, ואין בטענה זו כדי לפגוע בתוקפו של ההסכם, כל עוד לא מסר הצד הנלחץ מודעה או אמירה בעת חתימת ההסכם שהוא נלחץ או הוכרח לחתום על הסכם זה. ונפרט.

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טז סימן נג) דן בעניין בעל שהעביר לאשתו בהסכם גירושין כל זכויות או תגמולין שיבואו בגין בנם המנוח בהסכם גירושין בסעיף ה היה כתוב: "כל זכויות או תשלומים או תגמולין שיבואו בגין הבן המנוח יעברו לזכות האשה", ונשאל האם רשאי הבעל לאחר מכן לחזור מהסכמתו.

והסיק שם שאינו יכול לחזור בו, אף אם יטען שחתם באונס, משום שרצה כבר את הסכמת אשתו לגירושין, ותמורת סעיף זה ניאותה להתגרש. והוסיף בתשובתו כי המערער הצהיר וחתם בחתימת ידו על כתב הבקשה לזירוז הגירושין, ושם כתב כי חתם על ההסכם מרצונו הטוב, וא"כ שוב איננו נאמן לטעון שנלחץ בזמנו להסכים לכך.

והוסיף עוד שאפילו אם אכן הסכים לכך מפני שלא הייתה לו בררה ורצה שהאשה תקבל את הגט, הא בכה"ג של אנוס מחמת עצמו לא נקרא אונס, כדנפסק בשו"ע חו"מ (סימן רה סעיף יב) שבאונס דאתי ליה מנפשיה כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות לא הוי אונסא, וזביניה זביני.

לעניין זה נזקק בשו"ת ציץ אליעזר גם במקום אחר (חלק יב סימן עד), וזה הנידון שעסק בו: זוג שהתגרש, וכדי שתתרצה האשה לקבל הגט הסכים בעלה והתחייב לשלם מזונות יותר גבוהים מהרגיל לילדם, עד שיגדל, וזמן מה אחר שהתגרשה, רצה הבעל לפטור את עצמו מחיובו הגבוה במזונות ולשלם פחות, בטענה שהוכרח להתחייב כפי שהתחייב אז מפני שאחרת לא הסכימה אשתו לקבל גט פיטורין, וקשה לו כעת לשלם סכום גבוה כזה. וכתב:
"הנה אין כל מקום למבוקשו זאת של הבעל, היות ובזמנו סודר ההסכם לפני ביה"ד שדן בדבר ומתוך הסכמה מפורשת שלו. לא מסר שום מודעה על כך, וגם לא הביע שום גילוי דעת בע"פ שמתוך אונס הוא מסכים לזה. ואם חשב בלב על כך הרי זה בבחינה של דברים שבלב שאינם דברים, והסכום שהסכים אליו איננו מוגזם כ"כ עד שיהא מקום להרהר אולי הוה כאומדנא דמוכח שלא הסכים מרצון על כך."

ועוד הוסיף:
"ועל הטענה שהיה אנוס, מלבד שכבר הזכרנו שלא היה כן, יש להוסיף שאפילו לו נניח שהסכים לכך מתוך הכרח, הא הרי זה אז רק אונסיה דנפשיה דלא מיקרי אונס, וכל משא ומתן וכל הסכם ופשר בין צדדים מריבים לא תמיד בא הדבר מתוך הסכמה ורצון של ממש משני הצדדים גם יחד, אלא האחד מתוך הכרח ומתוך רצון לגמור את הענין מסכים לדרישותיו של השני. וכדי שעי"כ ישיג מתוך זה מה שחשוב לו ביותר להשיג לפי צריכתו (יעוין בב"ב ד' מ"ח, וכן בערוה"ש אה"ע סי' קל"ד סעי' כ"ב), ולכן אונס כזה לא מיקרי אונס."

ועוד טען (ומתאים לנידון דידן):
"יתר על כן, אפילו אי לו בנידוננו היה כן מיקרי זה אונס, הא ג"כ אין זה כאונס של תלוהו ויהיב, אלא כאונס של תלוהו וזבין, כי על ידי הסכמתו – ההכרחי הזה קיבל מה שרצה ורדף לקבל תמורת זה ואשר היה מוכח בעליל שהיתה זאת התמורה שקיבל עבור כך שוה לו ביותר מזה, והוא לזכות להיות עי"כ בן חורין מזאת האשה וליפטר מכל חיוביו כלפיה שחלו עליו כל עוד היתה אשתו, וגם לרבות, ואולי זאת בעיקר להיות עי"כ בן חורין לישא האשה שחפץ בה, וד"ל. (יעוין בפ"ת אה"ע שם ס"ק י"א וס"ק י"ז עיי"ש). ויתכן על כן שאין זה אפילו בגדר של תלוהו וזבין, אלא הוא זה נתינת תמורה עבור ההסכמה של האשה לקבל את הג"פ ולעשותו עי"כ בן חורין, והיא הסכימה לכך ע"י ההתחייבות היותר גדולה מהרגיל למזונות הבן אשר זה יביא לה יותר הקלה בטיפולה בו ובכלכלתה אותו, וכיוצא בזה."

הלכך הסיק ביחס לנידון דידיה:
"על כן אין כל מקום להיענות למבוקשו של הבעל כעת להוריד ולהפחית גובה סכום התחייבותו במזונות בנו."

הרי שאף בפן ההלכתי אין מקום לביטול ההסכם מחמת טענת התובעת שהסכם נערך מתוך לחץ ואונס שהפעיל הבעל כנגדה.

לכאורה, היה מקום להביא כאן את האמור בסוגיה ביבמות דף קו שהאשה שהבטיחה ליבם תשלום עבור חליצה יכולה לומר לו "משטה הייתי בך" מכיוון שהיא הייתה אנוסה, אולם כבר דנו בכך בספר עטרת דבורה סימן צו עמוד 692, שכאשר הסכם גירושין נחתם בבית הדין וניתן לו תוקף של פסק דין, אין מקום לטענת "משטה הייתי בך", עי"ש עמוד 695.

שיהוי התביעה
הנתבע טען לא אחת כי התובעת הגישה את תביעתה בשיהוי ניכר של ארבע וחצי שנים מעת אישור ההסכם, ולכן דין התביעה להידחות.

ובכן, בעניין תביעה או הוכחה שהוגשה רק לאחר זמן רב, ראה תשובת הרא"ש (מובאת בשו"ע סימן סא סעיף ט וכן שו"ע צח סעיף ב) הטוען כי שטר ישן שלא גבו אותו זמן רב לאחר מועד פירעונו, יש לבדקו האם אכן הוא שטר כשר. בנוסף, ידוע הדין בהלכות אונאה (שו"ע חו"מ סימן רכז סעיף ז) "עד שיראה לתגר או לקרוביו", דהיינו שיהוי התביעה מוכיח על מחילתו והסכמתו של המתאנה למחיר הגבוה ששילם בעד המוצר. גם בנסיבות דידן, חלוף הזמן מעת ההסכם ועד להגשת התביעה, מעורר סברה כי אכן ההסכם לא היווה הפרעה לאשה ולא סברה כי הוא בעייתי מבחינתה.

בנוסף, אף אין מקום לטענה זו בהתאם לאמור בחוק החוזים, שסעיפים ממנו הוזכרו ע"י התובעת בכתב התביעה. ע"פ האמור בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי, ב) אכן ניתן להעלות טענה לביטול הסכם עקב כפייה, אולם סעיף 20 שם קובע אודות כך:
"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפייה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה."

בנידון שלפנינו, אף לגרסת התובעת, חלף זמן רב מכריתת ההסכם השני ועד להגשת תביעה זו (לפחות ארבע וחצי שנים) הכוללת טענת לחץ או איום לחתימה על ההסכם. טענות התובעת להצדקת השיהוי אינן מתקבלות על דעתו של בית הדין, שהרי אדם אשר נעשק כה קשה (כטענת האשה) אינו ממתין זמן רב, אף לאור ההסבר כי לא הבינה שנעשה לה עוול עד שפנתה לבאת כוחה.

טענה בדבר הסכם מקפח
באשר לטענת ב"כ התובעת כי האשה קופחה בחלק מסעיפי הסכם (כאמור בכתב התביעה וכמוזכר לעיל), בית הדין לא התרשם כך. עיון מדוקדק בהסכם הגירושין מעלה תנאים מקובלים וסבירים; ויתור כתובה מצד האשה, משמורת הילדים אצל האם, מזונות ומדור לשלשה ילדים בסך 5,000 ש"ח – כולל דמי מזונות לאחת הבנות עד גיל 20, השתתפות שווה בהוצאות חריגות, מכירת הדירה, ניכוי משכנתא ופירעון החובות מיתרת סך התמורה, תכולת הדירה תיוותר אצל האשה, איזון זכויות כספיות והרכב. לאור האמור, ההתבטאות האמורה בכתב התביעה לפיה כביכול "הנתבע קיפח באופן דראסטי, בוטה ושערורייתי את זכויות התובעת" אינה נראית הגונה בנסיבות העניין.

בנוסף, אף אם נניח כי היו בהסכם זה תנאים בלתי סבירים, עדיין אין בכך כדי לבטל הסכם שנחתם ע"י שני צדדים. וראו בעניין זה מה שנכתב בע"א 537/82 ברק נ' ברק פד"י לח (4) 626:
"הצדדים להתקשרות הם הדואגים לענייניהם וכו', אפשר שצד זה, המתקשר בחוזה, מודע לכך כי ההישגים הם בעיקר לזולתו, ובכל זאת, מטעמים הרצויים לו, הוא מתקשר באותו הסכם. אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא."

סברה זו מתאימה ונכונה במקרים רבים. ועי' פסק דינו של הגר"א שינפלד שליט"א (שורת הדין, כרך טו, עמ' תנב).

מסקנה ומתן הוראות
לאור כל האמור, ולאור העובדה כי בית הדין לא מצא כל הוכחה להצדקת טענת התובעת כי חתמה על ההסכם מחמת לחץ או איומים, בית הדין סבור כי יש לדחות את התביעה כבר עתה, ולקבוע כי הסכם הגירושין מיום כ"ז בניסן תשס"ט (21.4.2009) אשר אושר בבית הדין בתוקף של פסק דין ביום זה, הוא בתוקפו.

ברם, התובעת תבחר אם לבקש דיון נוסף להוכחות אם לאו. אם תחפוץ לקיים ישיבה נוספת כנ"ל, עליה להודיע על כך לבית הדין בתוך 14 יום. אם לא תתקבל הודעה מתאימה במועדה, בית הדין ישקול בחיוב למחוק את התביעה וסגירת התיק, בכפוף לבקשה מתאימה. אם בית הדין יתבקש לקיים דיון נוסף להוכחות, על התובעת לקחת בחשבון כי אם לא תוכיח את טענותיה כבקשה, כאלו העשויות להצדיק טענתה אף לאור כל האמור לעיל, בית הדין ישקול הטלת הוצאות משפט ריאליות, אף המשקפות את הוצאותיו של הנתבע שנאלץ להתגונן מפני תביעה זו, ובכפוף לבקשה מתאימה. בהתאם לכל האמור לעיל, אמליץ לתובעת שלא לבקש קיום דיון נוסף.

חלוקת זכויות כספיות (דו"ח אקטואר)
באשר לדו"ח האקטואר; לאור האמור בסעיף 33 להסכם שאף הוא אושר בתוקף של פסק דין (שם נאמר: "כל אחד מהצדדים יוכל להפנות לאקטואר שאלות הבהרה תוך 15 יום מיום קבלת חוות הדעת"), בית הדין לא ייאות לשמוע כיום השגות על דו"ח האקטואר. הסכם זה נועד להבטיח לכל צד את השקט הנפשי העתידי לאחר חלוף הזמן להגשת השגות על דו"ח האקטואר, ולא מתקבל על הדעת כי לאחר כארבע שנים מהגשת דו"ח האקטואר, ייאלץ אחד הצדדים להתמודד עם טענות והשגות באשר לדו"ח זה.

באשר לחלוקת הזכויות בפועל, זכויות שעד היום לא חולקו בין הצדדים, הצדדים ינהלו משא ומתן באשר להעברת הזכויות (כולל אפשרות לתשלום ע"פ אופציה ראשונה שבדו"ח עם הנחה מסוימת), וידווחו לבית הדין על ההסכמות בתוך 21 יום. אם לא תושג הסכמה, בית הדין ישקול מתן הכרעתו בסוגיה זו, בהתאם לפסיקה המקובלת וכאמור בחוק יחסי ממון.

הרב יצחק אושינסקי


מוחלט כאמור.

ניתן ביום ז' בשבט התשע"ד (08/01/2014)


הרב יצחק שמואל גמזו – אב"דהרב יצחק אושינסקי הרב ישראל דב רוזנטל