ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
בפני כבוד הדיינים:
הרב יעקב זמיר
הרב שלמה שפירא
הרב אברהם שינדלר
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 290452/1
תאריך: כ"ז באדר א התשע"א
03/03/2011
תובעת פלונית
בא כוח התובעת עו"ד ניר יונגר
נתבע פלוני
בא כוח הנתבע עו"ד אריה סאמרלי
הנדון: גירושין
נושא הדיון: חיוב בגט עקב קשר עם אשה זרה ודחיית תביעה לשלום-בית

פסק דין
א) הצדדים נישאו בשנת 1977 ולהם שלושה ילדים בגירים.‏

ביום ה' בטבת תשס"ט (1.1.2009) הגישה האשה תביעת גירושין כנגד הבעל.

בכתב תביעתה מגוללת האשה את פרשת נישואיהם. לדבריה, הבעל עזב את הבית בשנת 2000. לאחר חצי שנה מחוץ לבית, חזר הבעל להתגורר בבית. לאחר ארבע שנים נוספות עזב הבעל את הבית וכיום יש לו קשרים עם אשה בשם [ה' נ'], עִמה הוא מתגורר ומנהל משק בית משותף.

לצדדים בית משותף הרשום על שם שניהם בחלקים שווים, אולם על חלקו של הבעל קיים עיקול של נושים כולל הורי האשה שהטילו על חלקו עיקול של למעלה ממיליון ש"ח.

האשה ביקשה לחייב את הבעל להתגרש, לחייבו בתשלום כתובתה ולפסוק על פירוק שיתוף בדירה.

הבעל הודה בכתב הגנתו שעזב בשנת 2000. לדבריו, חזרתו לבית לא הייתה כדי לחזור לאשה, אלא כדי לעזור לבתם. הבעל הודה שעזב את הבית, הודה שחי עם אשה אחרת, אך לדבריו, הדברים נעשו לאחר שחייו במחיצתה נמאסו עליו, ומאחר שכבר ידוע לשני הצדדים שחייהם המשותפים תמו, הם לא יחזרו לחיות יחדיו, וחסר רק הגט הפורמאלי. עוד כתב בכתב הגנתו שגם לאשה גבר אחר.

הבעל הודה שאכן קיים עיקול על חלקו בדירה לטובת אביה של האשה. למעשה מתנה הבעל את הסכמתו לגט שגם הוא חפץ בו, בוויתור אבי האשה על שטר העיקול העומד לטובתו על מחצית חלקו של הבעל בבית.

הבעל ביקש בכתב הגנתו להורות על פירוק השיתוף בדירת הצדדים בדרך של התעלמות מצו העיקול המוטל על חלקו. כמו כן ביקש לקבוע שאין הוא חייב בתשלום כתובת האשה.

ב) בדיון הראשון שנערך בתביעה זו ביום א' סיון תשס"ט, 24/05/09, הצהירו שני הצדדים על רצונם בגירושין. שני הצדדים הצהירו שהבעל עזב בגלל לחץ כלכלי, הודו שהם בפירוד חמש שנים. הבעל חזר והודה שיש לו קשר עם אשה אחרת שנוצר אחר פרידת הצדדים. בדיון זה עלה גם נושא הדירה הרשומה על שם שניהם והעיקול המוטל על חלקו של הבעל. מכיוון שהבעל סירב להתגרש עד שתתקבל תביעתו בעניין הסרת העיקול של אבי האשה, לפיכך קבע בית הדין מועד להוכחות לחיוב הבעל בגירושין.

במועד זה שנקבע ל־כ"ז תשרי תש"ע, 15/10/09, הופיעו הצדדים. ב"כ הצדדים ניהלו משא ומתן במסדרון בית הדין ואף הגיעו להסכמה שהוכתבה לפרוטוקול, ובית הדין אף קבע מועד לסידור גט פיטורין.

הבעל חזר בסופו של דבר מההסכמות עוד במועד זה ובפני בית הדין. האשה דרשה סידור גט ולדון בענייני הממון אחרי הגירושין. הבעל התנגד לסידור הגט עד שיגיעו להסכמות. בית הדין נתן לאשה שהות להודיע לבית הדין באיזה אופן רוצה להמשיך תביעתה.

האשה הודיעה לבית הדין שהצדדים לא הגיעו להסכמות, ובית הדין קבע מועד נוסף להוכחות האשה לחייב את הבעל להתגרש.

גם בדיון זה שנערך ביום כ"ט אייר תש"ע, 13/05/10, חזרו הצדדים על דבריהם.

הבעל אמר שרוצה להתגרש אלא שרוצה שהעיקול שהוטל על ידי אבי האשה על הבית, שלדבריו הוא פיקטיבי, יוסר. בדיון התברר שהבעל ממשיך להתגורר עם האשה האחרת. ב"כ הבעל רצה שאבי הבעל יופיע בבית הדין כדי לדון בנושא העיקול. בית הדין הבהיר לו שבית הדין לא יזמין לדיון אדם שאין לבית הדין סמכות כלפיו.

בסופו של הדיון הוציא בית הדין את ההחלטה דלהלן:
"1) בהסכמת הצדדים, קובע בית הדין מועד לבירור שמות ולסידור גט ליום י"ד סיון תש"ע 27.05.2010 שעה 09:00.

2) ב"כ הבעל יגיש תוך 30 יום כתב תביעתו לדמי שימוש לבית הדין ולצד השני, ולאחר מכן ב"כ האשה יגיש את תגובתו תוך 30 יום.

3) לאחר מכן ייתן בית הדין החלטתו בתביעה.

4) נושא העיקולים על הדירה נדונים בבית המשפט."

ג) יום לפני המועד שנקבע לסידור גט פיטורין, הגיש הבעל לבית הדין תביעה לשלום־בית ובקשה לביטול המועד לסידור גט פיטורין.

ביום שנקבע לסידור הגט, התייצבה האשה לבדה בבית הדין. הבעל לא הופיע.

וז"ל הפרוטוקול מיום כ"ז סיון תש"ע, 09/06/10:
"אשה: הוא לא יופיע, ביום חמישי הכניס מזוודה הביתה, יום ששי החלפתי מנעול וביום ראשון בא עם פורץ, הוצאתי לו צו הרחקה לשבוע הוא אמר שלא ייתן גט עד שיגמר עניין הרכוש.
...

מבירור נוסף במחשב מתברר שאתמול הגיש הבעל בקשה לדחית מועד הגט שקבוע להיום וזאת במקביל לתביעתו לשלום־בית שנפתחה אתמול.
...

אשה: לא קיבלתי שום הודעה על זה, הבקשה לא כנה בכלל. כשאני מדברת אתו ביום ראשון ליד הבית הוא מדבר עם חברתו ואומר לה יהיה בסדר, אני מחכה לפורץ, כל ה־4 שנים האחרונות כולל חתונות הוא בא אִתה (עם החברה), אני מבקשת לדחות תביעת שלום־בית, אני מבקשת לזמן אותו בצו הבאה."

בדיון נוסף שנערך ביום כ"ב תמוז תש"ע, 04/07/10, נכתב בפרוטוקול כדלהלן:
"בכא:... שלום־בית זה לא מסחר של תן וקח, זה ענייני נפשות, חצי שנה מדברים איך מתגרשים אלא שהבעיה איך מסדירים הגירושין, אזי אין שום סבירות להגשת תביעה לשלום־בית, כל העיכוב של הגט היה לבקשת הבעל לעניין מחלוקת ממונית בין הבעל והוריה של האשה, כלומר שגילה דעתו שרוצה להתגרש, אלא שלא הסתדר בעניין הכסף, ביום חמישי האחרון צולם האדון עם אותה גב' (בשלב זה מגיש בכ האשה תמונות לבית הדין).
...

אשה: היה יום הולדת, תמונה זו צולמה בבית של כלתי.

ב"ד: מי האשה הזו?

בעל: זו האשה שאני חי אִתה, אני כבר לא חי אִתה.

ב"ד: אז איך הייתה שם?

בעל: הזמינו אותה, אני לא הייתי אִתה, ישבתי במרפסת בחוץ.
...

בי"ד: האם זה הדיון הראשון שאתם בפנינו, האם אנו לא מכירים את התיק, על מה אתם מדברים.

בכב: מי אומר שלבעל אין זכות להגיש בקשה לשלום־בית, הבעל אומר שרוצה לחזור לאשת נעוריו עשה את חשבון נפשו ורוצה לחזור, האשה ישבה וציפתה לו."

בדיון זה ביקשה האשה שבית הדין יוציא צו הרחקה האוסר על הבעל להיכנס לבית בו היא מתגוררת והרשום על שם שני הצדדים.

בדיון זה תואר גם אופן חזרתו של הבעל ל"שלום־בית". וז"ל הפרוטוקול:
"אשה: אני חוזרת מהעבודה, מחכה לי מזוודה, שאלתי הבן האם השארת מזוודה, אומר לי, תשאלי את אבא אם השאיר ואמר שכן, לא טרח להודיע, היה ריב מה זה ריב, אנו לא יכולים להיות בבית יחד אפילו שנייה אחת הוא אדם לא יציב.

ב"ד: האם פעם הרים עלייך יד?

אשה: הוא לא צריך להרים יד, מספיק שייתן עיניו בי ובילדים וכולנו ניפול, יש דברים שגרועים יותר מהרמת ידיים.

ב"ד על מה הגשת תלונה?

אשה: שבא עם פורץ הביתה, שנתיים אני לא מדברת אתו. 4 שנים חי עם מישהי, ויום לפני שאנו עומדים להתגרש תובע שלום־בית מה המשחקים האלה?
...

ב"ד: מדוע אכן שמת המזוודה ולא הודעת?

בעל: באתי כל הזמן, שמתי המזוודה לא היה לי לאן ללכת אמרתי שאתקשר ומרוב לחץ לא התקשרתי, מדוע לא החליפה המפתח כל השנים.
...

בכא: מדובר באדם שפרץ את הדלת של הבית, מפי הבעל יצא שבא ללא תיאום עם האשה. מדובר על מצב שצריך צו הרחקה, ואם לא לכתחילה אז לחומרא, צריך ששני המחנות לא יהיו יחד.

בכב: לא ייתכן שאני בקניין שלי, בגלל שנוח לה יוצא צו מניעה.
...

בעל: אני רוצה לחזור הביתה, אני כבר חודש מורחק."

מכיוון שלא נטען לפני בית הדין שהבעל אלים ולא הוכח שיש סכנה כלשהי לאשה, ומשכך לא הייתה אפשרות חוקית לבית הדין למנוע מהבעל להשתמש ברכושו. לפיכך הוציא בית הדין את הצו דלהלן:
"בית הדין מוציא בזה צו הרחקה למשך 14 יום כנגד הבעל [פלוני] לפיו אסור על הבעל להתקרב למרחק של 100 מטר מהדירה שבה מתגוררת אשתו [פלונית].

על כל הרשויות לסייע במימוש צו זה.

בפרק זמן זה ינסו ב"כ הצדדים לנסח הסכם ותנאים לפיהם ישוב הבעל לבית הצדדים וזאת כדי שהצדדים לא יפגעו האחד בכבוד השני ולא יפריעו זה לזה.

לאחר המועד הנ"ל, ייתן בית הדין החלטה סופית בבקשה."

ד) ביום ד' באב תש"ע (15.7.2010) התקבלה בבית הדין בקשת האשה להארכת צו ההגנה. בבקשה נכתב:
"5) כפי שנטען בבית הדין, מצבה הנפשי של האשה בכי רע, בלשון עדינה, נוכח איומיו של הבעל, וחששותיה מפניו.

6) מעבר לעובדה כי הבעל מנסה בכל מאודו ליצור פרובוקציות כדי ליצור יתרון טקטי בכל הנוגע לתביעת הגירושין, הרי שחזרתו לדירה בה מתגוררת האשה, תביא לנזק בלתי הפיך לאשה.

7) אין מחלוקת כי הבעל מאיים על אשתו, וזורע בה פחד ואימה. לא פעם התבטא הבעל וסינן לעברה: "אני אקבור אותך, לא תוציאי אותי מהבית, אני אמרר לך את החיים..."

8) במסגרת מצוקתה. פנתה האשה אל פסיכיאטר ד"ר י' נייסברג, אשר בדק את האשה, ולמצער אובחנה כ"אישה אשר עוברת תהליך משברי בהסתגלות לחיים תחת איום של בעלה, שממנו היא מעוניינת להתגרש". אשה שסובלת "אכזבה קשה שהיא עברה בחיי הנישואין החלו לפני שש שנים לאחר שבעלה נטש אותה ועזב את ביתם וצורך להתמודד עם חובותיו הכספיים ועם חינוך ילדיה בהתאם". אשה שסובלת עקב פלישת הבעל לדירה "וזה יצר אצלה משבר עצום, בגין פחד ממנו ואי רצון לחזור לחיים האומללים."

9) בית הדין הנכבד מתבקש ליתן תשומת לב מירבית לחוות הדעת המצ"ב. כל הנקבע בחוות הדעת משקף נאמנה את מצבה הנוראי של האשה נוכח איומי הבעל.
...

14) יתרה מכך, נכון לציין כי במהלך השבועיים הללו, לא פנה הבעל אל האשה (אם בעצמו, אם באמצעות ב"כ) כדי לנסות וליתן לה הרגשה טובה, המלמדת על כוונתו לשלום־בית אמתי וכן. הבעל קשור לפילגש ואינו אוהב כלל וכלל את האשה!!!

15) אגב אורחא. יוער כי אף לשאלת כב' בית הדין בדיון, הודה הבעל שלא עשה מאומה בטרם החלטתו לשוב הביתה. אלא אחרי שנים ארוכות לפתע הופיע הבעל עם מזוודה, פרץ את מנעול הבית ופלש פנימה."

ביום י"ג באלול תש"ע (23.8.2010) התקבלה בקשה נוספת להוצאת צו הרחקה כנגד הבעל. בבקשה נאמר:
"אבקש בכל לשון של בקשה לזרז את צו ההרחקה עד הדיון הבא, מכיוון שבעלי מגיע הביתה פעם בשבוע או פעמיים בשעות מאוחרות, החליט שהוא נכנס למיטה שלי וחודר לפרטיות שלי ואני נאלצת להיות כל הזמן בפחד מתי הוא מגיע, ואז אני עוברת לחדר אחר."

מכיוון שלטענת האשה הבעל לא עשה דבר לפייסה, אינו גר בבית באופן קבוע, וכשמגיע נכנס למיטתה כנגד רצונה, הוציא בית הדין ביום כ"ג אלול תש"ע 02/09/10, את הצו דלהלן:
"בית הדין מוציא בזה צו כנגד הבעל [פלוני] לפיו אסור עליו להכנס לחדר שינה של אשתו [פלונית].

אם יוכח לבית הדין שהבעל מפר את הצו, ישקול ביה"ד להוציא כנגדו צו הרחקה מהבית.

תוקף הצו הוא עד לפסיקת ביה"ד בתביעת האשה לגירושין ובתביעת שלום־בית של הבעל.

על כל הרשויות לסייע במימוש צו זה."

ה) הדיון שנקבע להוכחות האשה לגירושין והבעל לשלום־בית, נדחה עקב פטירתו של אבי הבעל.

בדיון שנקבע ליום ט"ו טבת תשע"א, 22/12/10, ושאליו הוזמנה חברתו של הבעל, לא הופיעה עדה זו. בתחילת הדיון לא הופיע גם ב"כ הבעל וביקש לדחות הדיון וז"ל הפרוטוקול:
"ב"כ אשה: בקשת דחיה זו מצטרפת לשורה ארוכה של דחיות, האשה עותרת לגט, והבעל כבר אמר שרוצה להתגרש ולאחר מכן הפך עורו, כל פעם יש אמתלה אחרת.

ב"ד: פעם קודמת אבי הבעל נפטר.

ב"כ אשה: לפני זה היו 6 דחיות, מה שקורה פה זה כמו הסיפור של הזאב והרועה, מאווייו של הבעל הם להשיג הסכם ולקשור הגט למחלוקת הממונית בינו ובין אביה של האשה, הליך זה צריך להתנהל בבית משפט אזרחי.
...

ב"כ אשה: או שלא מגיעים לדיון או שמבקשים דחייה וכשרואים שלא נדחה, יכולים להופיע, עו"ד סאמראלי התחייב בדיון הקודם שהעדה תופיע, הודעה זו מצטרפת לדחיות חוזרות ונשנות להתנהלות של התחמקות.
...

ב"ד: ב"כ האשה דיבר קודם על דחיות חוזרות ונשנות, בעבר כבר הגעתם להסכמות, למה זה נסחב ונסחב?
...

ב"כ בעל: מה שתוקע פה זה שטר החוב של האבא, אנו רוצים לסגור כל המחלוקת, אני מתגרש ממנה אני מתגרש מהכול, חוב של אבא שלה הוא חוב פיקטיבי וזה ידוע שזה כך, היה דיון ב־1.12 והם לא הגיעו לדיון, אם האשה חפצה בגיטה שתעשה הכול עם אביה כדי לסגור המחלוקת, הבעל בן 55 חסר כל, אביה אומר שלא חייב כלום.
...

ב"כ אשה: היינו עכשיו עדים שבעצם מה שמעכב הגט זה החשש של איבוד אמצעי הלחץ שבין הבעל לאבי האשה, מלבד זה לא שמענו כלום במה שנוגע לעניין שלום־בית.

בי"ד: אם הנושא הכספי ייסגר, ייתן גט?

ב"כ בעל: הוא יכול להבין שהעניין צריך להיסגר, אביה הוא הזרוע הארוכה שלה.
...

ב"כ אשה: היום אין מחלוקת שהוא עם פילגש, יש לנו צילומים מהספינה.

בעל: ישנתי בבית והיא לא הייתה, באתי לבקש שלום־בית.

בי"ד: איפה אתה מתגורר?

בעל: ברמת השרון אני גר אִתה בדירה, אבל אני לא בן זוג שלה.
...

אשה: האם טלפון אחד הרים לי כשרצה שלום־בית? כיבדתי אותו בשבעה, באתי והחברה שלו הייתה שם והגישה שם, מה המשחקים האלה.
...

ב"כ בעל: אנו לא מכחישים קשר, ואז באה החזרה לשלום־בית.

בי"ד: אתה לא יכול לעשות צחוק מאתנו, אל תפגע במושג שלום־בית.

ב"כ בעל: אני לא אחראי להתנהגות של הצדדים.
...

ב"כ בעל: נכון הוא שלכאורה, מהלך הבעל נראה על פניו לא אמתי, אני מספיק מכיר את האדם, ההחלטה שלו לשלום־בית הייתה אמתית.

בי"ד: אז חזר לחיות אִתה?

ב"כ בעל: לא חי אִתה, אין לו איפה להיות, דיברתי אתו בחוץ אמרתי לו אני מכיר את השקפת בית הדין, נשבע לי שאין לו איפה להיות, אפילו שזה לא נראה טוב.

ב"ד: מה הם עושים שם יחד? משחקים דמקה? חי עם אשה בדירה, אתה רוצה לומר שאין יחסי אישות?

ב"כ בעל: תשאלו אותו.
...

ב"כ אשה: אני מבקש לסכם בעל פה.

ב"ד: תגישו הסיכומים בכתב, סיכומים קצרים בלבד. כמה ימים דרוש לך לסיכומים?

ב"כ אשה: 5 ימים.

ב"כ בעל: אני צריך 15 יום.

החלטה

לאור האמור לעיל והחומר שבתיק, ולבקשת ב"כ האשה להגשת סיכומים, בית הדין קובע שעל הצדדים להגיש סיכומיהם.

צד האשה ישלח סיכומיו תוך 5 ימים, צד הבעל יגיש סיכומיו 10 ימים אחריו."

האשה הגישה סיכומיה בזמן שנקצב. הבעל הגיש סיכומיו רק בימים אלה, כחודשיים אחרי מועד הדיון.

ו) הארכנו בתיאור העובדות וטענות הצדדים כפי שנפרשו לפנינו במשך השנים בהם התיק מתנהל לפנינו. אין חולק שהבעל עזב את הבית מרצונו בשנת 2004. לדברי הבעל, כבר בשנת 2000 ניתק רגשית מהאשה ואין הוא מעוניין בה. החזרה אחרי עזיבה של חצי שנה, הייתה כדי לחזור לבית ולא לחזור לאשה. ועל כל פנים לטענת הבעל בכתב הגנתו, כבר ידוע לשני הצדדים שחייהם המשותפים תמו. חסר רק הגט הפורמאלי.

הבעל הודה שיש לו קשרי אישות עם אשה זרה זה שנים ועמה הוא מתגורר. התביעה לשלום־בית שהגיש הבעל מחללת את המושג "שלום־בית". הבעל שמאס באשתו לא רצה לחזור לשלום־בית. אופן החזרה לבית, המשך קשריו עם האשה הזרה, מורים כבר על פניהם שבמעשיו לא היה תום לב, אלא רשעות לשמה וניסיון להלך אימים על האשה כדי להשיג הישגים רכושיים. לבעל היו קשרים עם האשה הזרה לפני שחזר לבית. יש לו קשרי אישות עם אשה זו גם כיום. טענותיו כאילו רק מתגורר אצלה בגלל שאין לו מקום מגורים, נראות בלתי אמינות על פניהן כפי שהעיר בית הדין בעת הדיון.

אין זה הגיוני שבעל שאומר בכתב הגנה ולפני בית הדין שאין הוא חפץ באשתו והכול יודעים שחייהם המשותפים תמו, פתאום יחפוץ בשלום־בית. חזרתו כביכול ל"שלום־בית" והתנהלותו מוכיחים שאין כאן חזרה לשלום־בית, אלא עשיית מעשים כדי להציק לאשה. גם העובדה שכיום חזר לחיות עם האשה הזרה, והעובדה שאשה זו לא הופיעה לדיון שאליו הוזמנה, מוכיחה שהאמת אינה נר לרגליו של הבעל.

ולפיכך מסתבר שמכיוון שהבעל התגורר בעבר עם אשה זו (ה.נ), מתגורר עמה כיום, יש להניח שגם בתקופת הזמן הקצרה שלכאורה, הגיש את התביעה לשלום־בית המשיך להיות בקשר אִתה, וכפי שמוכיחות העדויות הנסיבתיות שהביאה האשה. ויש להוכיח כן מיבמות (פ, א') דאמרינן גבי סימני סריס שהיו לו סימני סריס בצעירותו ונמצאים בו גם כיום ושואלת הגמרא:
"וליחוש שמא הבריא, כיוון דתחילתו וסופו לקוי לא חיישינן שמא הבריא באמצע."

וכעין זה בנדה (סח, א):
"רב אמר זבה כיוון שמעיקרא נמצאת טמאה ועכשיו טמאה, טמאה ודאי."

ועיין עוד בבכורות (לח, ב) גבי מומי בכור חוורוור דבודקים ג' פעמים ולא חיישינן שמא הבריא באמצע. עיי"ש (לט, א) ובתוד"ה שיהו.

ולפי זה הוא הדין בנידון דידן. אין ספק שלבעל קשרים עם אשה אחרת שעל קשריו עמה הודה בפני בית הדין מספר פעמים.

ועיין בשו"ע (סימן קנ"ד ס"א) ברמ"א שכתב:
"מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר שרואים אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא."

ולפי זה בנידון דידן שהבעל הודה על קשריו עם אשה אחרת, יש לו דין של רועה זונות ולדעת הרמ"א כופין אותו. ואף שהב"י פליג על הך סברא, וס"ל שאין כופין אלא למה שמצינו במפורש במשנה, על כל פנים אין ספק שמחייבים אותו להתגרש. וכבר הארכנו בזה במספר פסקי דין, ואכמ"ל.

ז) יש להוסיף שעצם התנהלותו של הבעל, חזרתו כביכול, לשלום־בית מבלי להודיע לאשה, הבאת פורץ בכדי להיכנס לבית הצדדים, התעקשותו לגור בבית הצדדים ואף בחדר השינה של האשה, יש בה משום התעללות נפשית, ויש בה בפני עצמה בכדי לחייבו להתגרש. אף שהבעל אמר והדברים לא הוכחשו על ידי האשה שמעולם לא נהג באלימות כנגד האשה, יש בהתנהלות זו של כניסתו לבית כדי להפעיל עליה לחצים, משום התעללות נפשית.

ובגוף הך מילתא דצער נפשי הוי מילתא ולא גרע מנזק גופני יש להביא מספר ראיות. דהנה בעלמא אמרינן בסוטה י"ב:
"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים."

וע"ש בתוס' שהוא אחד מהיורדים לגיהינום ואינם עולים, ומסקנת התוס' התם דהוי כאחת מג' עבירות חמורות שאין עומדים בפני פיקוח נפש והדין בהם שייהרג ואל יעבור, ע"ש. ומשמע שאף שבהלבנת פנים יש רק פגיעה נפשית אפילו הכי חמיר, ואין לזה היתר משום שלא נעשית פגיעה בלתי הפיכה. והנה דין זה נאמר ביחס של אדם לחברו אמנם מצאנו במפורש, שפגיעה נפשית מהוה סיבה לחייב את האדם לגרש את אשתו ונביא מספר ראיות להאי מילתא.

דהנה בכתובות (ע, א) שנינו המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס יתר מכן יוציא. ובגמ' שם בעמוד ב' שנינו:
"ומאי שנא עד ל' יום, עד ל' יום לא שמעי בה אינשי ולא זילא בה מילתא טפי שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא."

ומשמע שאף שלאשה אין הפסד בפועל דהרי מעמיד פרנס אפילו הכי יוציא ויתן כתובה, וטעמא דמילתא שכיוון שמתפרסם הדבר ברבים, נוצר זלזול לאשה בפני השומעים, ואשה אינה מחויבת לשאת זלזול זה. ושמע מינה שאף שלא הייתה פגיעה בפועל כיוון שנפגעה נפשית ע"י מה שזולזלה חל חיוב על הבעל לגרשה.

וכן שנינו שם (עא, ב) שבאשה שנדרה ושתק לה בעלה וקיים הנדר יוציא מיד, דסברא מדאישתיק מיסנא הוא דסני לי, והקשו התוס' בד"ה אבל אימאי לא תמתין כמו בהדירה הוא שמא ישאל על הקמתו ותירצו התוס':
"אבל הכא סברא מיסנא סני ואינה סבורה שיתפייס עוד לא תקנו שתמתין הואיל וקשה לה."

הרי שכיוון שחושבת שהוא שונאה אין מחייבים אותה להמתין שכיוון שנפגעה פגיעה נפשית משנאתו אין מאריכין לו הזמן וחייב להוציא מיד.

וכן שנינו התם במשנה:
"המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה וכו' יוציא ויתן כתובה המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה יוציא ויתן כתובה מפני שנועל בפניה וכו'."

הרי כשמונעה מלילך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה שמונעה מקשרים חברתיים הכרחיים ומינימליים הדין שיוציא ויתן כתובה וטעם הדבר משום שיש בזה פגיעה נפשית שמנתק הקשר בינה לבין משפחתה או שמונעה מלעשות פעולות אלמנטריות בקשרים בין בני אדם שבזה יש פגיעה נפשית.

ועיין ברמב"ם (ה' אישות פי"ג הי"ג) שביאר: "שזה כמו שאסרה בבית הסוהר ונעל בפניה."

ועיין בגמ' שם (עב,א): "בשלמא לבית המשתה איכא נועל בפניה."

וברש"י שם: "דלת של שמחה ופיקוח של צער." וע"ש עוד בגמ'.

הרי שחזינן שפגיעה נפשית הוי פגיעה והוי סיבה לחייבו לגרשה. וע"ש עוד בגמ' שביארו:
"הא דאיתא במשנה שתהא ממלאה ומערה לאשפה, במתניתא תנא שתמלא עשרה כדי מים ותערה לאשפה וכו' מפני שנראית כשוטה."

וכן איתא התם:
"המדיר אשתו שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה וריחים ותנור יוציא ויתן כתובה שמשיאה שם רע בשכנותיה."

הרי שכל שמכריחה לעשות דברים שנראית כשוטה או גורם לנתק הקשר החברתי שלה עם קרובים או שכנים, שבכל אלו יש פגיעה נפשית הדין שיוציא ויתן כתובה.

ועיין בתוספתא כתובות (פ"ז ה"ג – ה"ה) וברמב"ם (ה' אישות פי"ג ה"ט – הט"ו). חזינן מכל הנך דיני שגם התעללות נפשית ופגיעה נפשית מהוה סיבה לחייב את האדם לגרש את אשתו.

ועוד שנינו בכתובות (סא.א): "ר"א אמר מהכא כי היא היתה אם כל חי לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה."

הרי שהגדירה הגמ' שמהות חיי הנישואין היא שניתנו לחיים ולא לצער ומעתה היכא שנפגעת מהות ותכלית חיי הנישואין ששני הצדדים יחיו ונוצר מצב שעצם חיי הנישואין גורמים לצער יש לומר שזה עצמו מהוה סיבה לחיוב בגט.

ח) והנה אף שכל הראיות שהבאנו הם ראיות לחייב הבעל לתת גט לאשתו ולא מצאתי ראיה מפורשת שכופין הבעל לגרש את אשתו כשישנה מצדו התעללות נפשית חמורה, יש ללמוד דין זה מסברא וכמוש"כ לעיל, דחזינן מהאמור במשניות בכתובות (עז,א) שחילקו בין מומין קטנים למומין גדולים וכן חילקו בין מומין לבעל פוליפוס מקמץ ומצרף נחושת. ויסוד החילוק הוא גודל הצער ואי אפשרות האשה להשלים עם מצב זה. ואף אנו נאמר שכל היכא שיש התעללות נפשית חמורה שבי"ד משער שאין שום אפשרות לאשה לחיות בצער כזה, ואנו רואים מעשים בכל יום בבית הדין שהעינויים הנפשיים שעוברים על האשה גורמים לה לקוץ בחיים ויש לומר שבכה"ג נכפה את הבעל לגרש.

והלוא בכתובות (עז,א) שנינו גבי מחלוקת רב ושמואל באומר איני זן ואיני מפרנס אם כופין אותו להוציא או כופין אותו לפרנס, ואומרת הגמ' דטעמא דמאן דסבר שכופין אותו להוציא מפני שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, ואף אנו נאמר שבמקרה של התעללות נפשית חמורה לא גרע מהתעללות גופנית והוי ק"ו מחיי נפש ונימא שיוציא ואם אינו רוצה להוציא חובה עלינו לכפותו להוציאה.

ויש להביא ראיה לספק שהסתפקנו מתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן ק"ב (עליה רמז הב"י בס' קנ"ד, והביאה ה"דרכי משה" שם) ותשובה זו הובאה גם בשו"ת הרשב"א (ח"ז ס' תע"ז). ואמנם יש שינוי בין סוף התשובה בח"ז לסוף התשובה בתשובות המיוחסות לרמב"ן אך ברור שחדא תשובה היא. דהנה הרשב"א נשאל:
"בעל המכה את אשתו בכל יום עד שהצריכה לצאת מביתו וכו' הודיעני מה דינו.

תשובה: אין לבעל להכות את אשתו דלחיים נתנה לא לצער וכו' ואם הוא מכה אותה ומצערה שלא בדין והיא בורחת הדין עמה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, זכר לדבר הגר, וכו' ומודיעין אותו שאם יכה שלא כדין שהוא חייב להוציא וליתן כתובה שאפילו על שאר הדברים שאין לה צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל ולבית המשתה או אפילו שלא תשאיל נפה וכברה לחברותיה או שלא תשאל מהם הוא מוציא ויתן כתובה כל שכן במכה ופוצע ומצער בגופה וכו'."

ומבואר מדבריו דאת עצם הדין שמחייבים את הבעל לגרש את אשתו במכה אותה פיזית למד הרשב"א מק"ו מבעל המתעלל התעללות נפשית באשתו. וכתב על זה הרשב"א שאפילו באותם הדברים שאין לה כל כך צער, והיינו שכל ההתעללויות הנפשיות שנקטה הגמ' והביא הרשב"א, אין הצער גדול כל כך ואפ"ה מחייבים להוציא, ובוודאי בצער גדול היינו צער גופני. ולפי"ז הוא הדין בהתעללות נפשית חמורה ילפינן בק"ו מדינים אלו ומחייבים להוציא.

וע"ש עוד בתשובה בח"ז שהביא בשם ר' יוסף אביתורי שאין כופין הבעל ליתן גט ולהגבותה כתובתה רק אחרי שיתרו בו ויאמרו לו "הוי יודע שמקויים עליך בשטר כתובה שתכבדנה ותזוננה כדכתיב בכתובה ואני אפלח ואוקיר וכו' וכשמקבל עליו התראה ומשכין אותם על ידי נאמן אם יעיד אותו נאמן ששנה באולתו מגבין לה כתובה", הרי שביאר שצריך להתרות ולהשרות על ידי נאמן שיבאר הדברים היטב היכא שאין ידוע לנו מי הגורם, וטעם חיובו לגרש מפני שהתחייב בכתובתה לכבדה וכשעובר על התחייבותו חייב וכופין אותו לגרש וליתן כתובה, ולפי"ז נראה שגם בהתעללות נפשית חמורה שעובר על התחייבותו והדבר ברור לבי"ד יכפוהו לגרש.

ט) ובשו"ת "בנימין זאב" (סימן פ"ח) האריך בהאי דינא דבעל המכה את אשתו והביא תשובות הראשונים בדין זה, וננסה לפשוט ספקנו מתוך דבריו, ובתחילה הביא תשובת רבינו שמחה וכתב וז"ל:
"כתב לפנינו ר' ירמיה על חתנו שמכה בתו בתמידות ומבזה אותה בפריעת האשה שלא כדת היהודים והאשה לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה וכו' דבכל הכאה עובר משום פן יוסיף ועונשו גדול ממכה חבירו כי היא יושבת לבטח עמו ודמעתה מצויה וכו' אפילו לשמואל דאמר וכו' יכפוהו לזון ה"מ במזונות וכו' אבל להכותה ולבזותה שעניה זו מסורה לידו ואין בידינו לעשות תקנה אפילו שמואל מודה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה וכו' הא קמן דגדול עוונו מנשוא המכה את אשתו וכו' ע"י שהוא עובר בלא דלאו יוסיף וכו' עד שבסוף כתב אם אין שם תקנה אחרת כופין אותו לגרש."

וחזינן מתוך דבריו דנשאל בתרתי על בעל המכה את אשתו ומבזה אותה. והנה אף שעיקר תשובתו היא לעניין ההכאה דמשמע דזה היה הקוץ המכאיב ביותר וכתב שבהכאה עובר על לאו דלא יוסיף וזה לא שייך בהתעללות נפשית. מכל מקום שאר דבריו שכתב שהיא יושבת לבטח עמו ודמעתה מצויה וכן מש"כ לחיים ניתנה ולא לצער ועוד שחמור מאומר איני זן כיוון שגרה עמו ומסורה בידיו להכותה ולבזותה וטעם זה שייך בין באלימות גופנית ובין באלימות מילולית ונפשית, ונראה לומר שכמו שלעניין הכאה כופין אותו לגרשה לדעת רבינו שמחה הוא הדין לעניין ההתעללות הנפשית דאם לא כן, כיוון שנשאל בתרתי היה לו לומר דדין זה אינו נוהג אלא בהכאה גרידא אבל במבזה אשתו הדין שונה ומדלא כתב כן ש"מ שתרווייהו חד דינא להו.

ובהמשך דבריו שם בתשובת "בנימין זאב" כתב לחלק בין המקרים האמורים בתלמוד שהבעל לא פשע כנגד האשה שבהם לא יכפוהו להוציא אלא שחייב להוציא, לבין מקרים שפשע נגדה כגון במכה אותה שבזה אף כופין להוציא, והביא שם עוד שכל העובר על תקנת חכמים מעשין וכופין לגרש כאשר מעשין לפסולות ועוד שיש לנהוג בו בהרחקה דר"ת וכתב שם וז"ל:
"ופשיטא הוא לפי מה שנראה לענ"ד דאין לך עובר על תקנת חז"ל גדול מזה שמכה אותה תמיד ומבזה דתקנת חז"ל הוא שלא יכה את אשתו ויהיה זהיר בכבודה כדאמרינן בב"מ פ' הזהב א"ר חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו וכו' ועוד שם אמר רב לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה וכו' וכתב הרמב"ם (הלכות אישות פט"ו) וז"ל וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו וכו', (וע"ש שמביא כמה ראיות מתנאים ואמוראים שכיבדו נשותיהן) ולאו דוקא לאשתו אלא אפילו למי שנצרך ממנו פעם אחד יכבדהו כדאיתא בפ' החובל וכו' בירא דשתית מיניה מיא לא תשדי ביה קלא וכו' ואם על מי שנצרך פעם אחת לא יבזהו כ"ש באשתו שהיא כגופו דנצרך אליה בכל עת שלא לבזותה ולא להכותה אלא אדרבה ראוי לכבדה כדאיתא ביבמות פ' הב"עי ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו וכו'."

וע"ש שהאריך שמחרימין למי שנוהג עם אשתו שלא כדין, והנה כל הנך טעמים שחייב בכבוד אשתו ואסור לו לבזותה שייכים בין בנוהג באלימות פיזית ובין בנוהג באלימות נפשית ומתעלל בה וש"מ שגם בכהאי גוונא נוהג הך דינא דמחרימין אותו. ועיין שם שהוסיף:
"הא קמן דאפילו דלא נחרים אותו האיש המכה את אשתו וכו' הרי הוא מוחרם מגזירה דלעיל (גזירת רבינו פרץ), ואם על דמאיס עלי כתבו האלפסי והרמב"ם פי"ד מה' אישות דאם אמרה מאיס עלי ואינה יכולה להבעל לו מדעתה כופין אותו לשעתו לגרשה שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה כלומר בתוך סל אחד שכשלא ישמר ישכנו כ"ש היכא דמתמיד להכותה ברשע ובזדון דפשיטא דכופין אותו לגרשה."

והך ק"ו דנקט ה"בנימין זאב" שייך גם כן היכא שהבעל מתעלל התעללות נפשית כנגד האשה.

י) ולכאורה, יש להביא כדמות ראיה למש"כ שהתעללות נפשית מהוה סיבה לכפות את הבעל לתת גט לאשתו, ממה ששנינו בס' קנ"ד ס"א מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו י"א שכופין אותו להוציא.

ובאחרונים הוזכרו ב' טעמים להאי דינא: (א) משום רועה זונות יאבד הון וסופו שלא יהיה לו במה לפרנסה; (ב) משום שנמאס על האשה ואינה יכולה לחיות עמו ולמחול לו.

ופוק חזי מאי עמא דבר מעשים בכל יום בבית הדין, והסברה השנייה כל יסודה הוא משום הפגיעה הנפשית שנפגעת האשה, ואפ"ה כופין אותו להוציא, ולהך סברא לא בעינן נמי התראה, וש"מ שהפוגע באשתו פגיעה נפשית י"א שכופין אותו להוציא ואף בנידון דידן נימא הכי.

ומצאנו עוד בשו"ת התשב"ץ ח"ב (סימן ח'):
"עוד שאלת אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וכו'.

תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקיי"ל לחיים ניתנה ולא לצער דנפקא לן מקרא דכתיב היא היתה אם כל חי בפ' אעפ"י, ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן יוציא ויתן כתובה כדאיתא בהמדיר וכו' דוק ותשכח כ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה וכו' אבל הכא מעוות לא יוכל לתקון הוא ומקרא מלא דבר הכתוב טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב ועוד כתוב טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו, הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום, ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מק"ו דבעל פוליפוס דהשתא מפני ריח הפה כופין מפני צער תדיר שהוא מר ממות לא כ"ש וכו'.

ואעפ"י שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה כלל אנן לאו קטלי קני באגמא אנן ומילתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואפשר שלא אמרו כן על כיוצא בזה הצער הגדול וכו'."

והנה דברי התשב"ץ הם באשה שבעלה מצערה ולא הזכיר כלל שהוא מכה אותה וש"מ שמצערה בדברים אחרים ולא בהכאות וש"מ שמיירי בהתעללות נפשית הנובעת מיחסו של הבעל לאשתו ומסקנתו היא שיש לומר שכופין את הבעל לגרשה.

ועיין עוד בתשובה לנכדו של התשב"ץ בשו"ת "יכין ובועז" (ח"ב ס' מ"ד) בדבר אשה שעזבה בית בעלה ורצו לפייסה שתחזור לביתו ויפרנסנה והיא שלחה לגדולי הקהל:
"שיסירו מעליה נזק בעלה ונתנה להם אמתלא שהשנאה ששנאתו היא מחמת הצער הגדול שציערה בעודה בריאה וגם תוך חליה זה הרבה צער ציערה והיתה מקבלת הכל אבל עכשיו שהיא נוטה למות ושלחה מביתו אינה יכולה עוד לסבול וכו'."

וע"ש שהפצירו בה שתחזור לבעלה ומיאנה לחזור ע"ש האריכות בלשון השאלה וע"ש בתשובה שכתב:
"מאחר שהאיש הוא רע מעללים כאשר נודע טבעו וקושי רוחו והיה מקניט אותה ומצערה קרוב היה הדבר שיוציא ויתן כתובה דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער נתנה וכו' ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת וכו'."

ע"ש שהביא ככל לשון זקנו התשב"ץ וסיים:
"ואעפ"י שיש בתשובות האחרונים שאין כופין בזה אפשר שלא אמרו על כיוצא בזה הצער הגדול, ואילו הות דידהו לא הוו אמרו הכי ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות וכי כך עונין את המעוקות וכו'."

והנה גם בעובדה זו שהובאה בשו"ת "יכין ובועז" לא הוזכר כלל שהבעל היה מכה את אשתו, אלא שהיה מצערה. וש"מ שאף היכא שמצער את אשתו וגורם לה התעללות נפשית חייב לגרשה. והיכא שהצער מרובה יש לומר שאף יכפו את הבעל לגרשה כמבואר בדברי התשב"ץ ובדברי נכדו בשו"ת "יכין ובועז."

והנה אף שלא כל ההצקות והצערים שווים, אין ספק שבנידון דידן התנהלות הבעל אחרי פירוד של שנים רבות, מהוה אף היא סיבה נוספת לחייבו לגרשה.

יא) והנה מלבד כל הנ"ל, אין ספק ששני הצדדים אינם רוצים זה בזו, הבעל הצהיר בפנינו שאין הוא מעוניין באשה וכל מגמתו והתנגדותו להתגרש הוא מפני שהוא חושב שעל ידי הפעלת לחצים על האשה, הדבר יגרום לאבי האשה לוותר על העיקול ועל החוב שיש לו כלפי הבעל. והנה היכא שאין הצדדים רוצים זה בזה, כבר הזכרנו במספר רב של פסקי דין דברי הגר"ח פאלאג'י שהיכא ששני בני הזוג אינם רוצים זה בזו אלא מעכבים הגירושין מחמת דבר אחר, כופים אותם להתגרש. וביארנו שיש לומר שה"דברי מלכיאל" יודה להך סברא (וכתבנו שיש לפרש שאף רבינו גרשום לא גזר בהאי עובדא), וסברא זו כבר הובאה בראשונים.

וזה לשון רבינו ירוחם בספר מישרים (נתיב כ"ג חלק שמיני):
"וכתב מורי הר' אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש וכו'."

ומבואר מדבריו דהיכא דהאשה תובעת גט, והבעל אומר שאינו רוצה באשה אך מסרב ליתן גט כופין אותו שיגרשנה. ועל כורחך כיוון ששניהם אינם רוצים בקשר האישות, כופים את הבעל שיגרש האשה.

ועיין עוד בפד"ר ח"ו עמ' 13 ח"ז עמ' 111 וח"ח עמ' 323–325.

וכבר כתבנו במספר רב של פסקי דין שהיכא שהבעל רוצה להתגרש, אלא שדוחה סידור הגט כדי להשיג הישגים רכושיים שאינם מגיעים לו, אין שומעין לו, ומחייבים אותו ואף כופין אותו לתת גט פיטורין. וק"ו בנידון דידן שדרישת הבעל היא שהאשה תלחץ על אביה שיוותר על חוב ועיקול שיש לו כלפי הבעל.

ב"כ הבעל ניסה לשכנע את בית הדין להביא את אבי האשה לבית הדין ולקיים דיון בנושא חוב זה. בית הדין הבהיר שאין לבית הדין סמכות לדון בתביעות ממוניות שאינן בין בני זוג, ועל הבעל להעלות טענותיו בנוגע לחוב ולעיקול לפני הרשות המשפטית המוסמכת. בית הדין לא ישמש כתפאורה ורקע לבעל, להפעיל לחץ על אבי האשה, ואין מקום לשמיעת עדויות והתערבות בית הדין בנושא זה. אין ספק שהתנהלות הבעל עולה לכדי סחיטה ואיומים על האשה והפעלת לחץ באופן לא הוגן על מי שאינו צד בתביעת הגירושין.

יב) והנה מכיוון שהבית בו מתגוררת האשה ושהבעל עזב מרצונו לפני שנים, רשום על שם שניהם שווה בשווה, האשה הגישה תביעה לפירוק שיתוף והבעל גם הוא בכתב הגנתו הסכים לפירוק השיתוף. לפיכך קובע בית הדין שיש לפרק השיתוף בדירת הצדדים. הדירה תימכר, מחצית מהכספים יינתנו לאשה, והמחצית השניה לבעל. על הבעל לנהל תביעותיו להורדת העיקול על חצי הדירה הרשומה על שמו לפני הרשות המשפטית המוסמכת.

יש להוסיף עוד שעקרונית אין ספק שבנסיבות דידן האשה זכאית לקבל כתובתה. אך כתובת האשה משנת תשל"ז עולה לסך של 180,000 ל"י, ולדעתי אין מקום לפסוק הצמדה. לפיכך אין לכתובה ערך כספי כיום. מלבד זה בנידון דידן אין מקום גם לקציבת פיצויים בתמורה לכתובה, מכיוון שכבר כתבנו בקונטרס "משפט הכתובה", שהיכא שהאשה מקבלת מחצית הרכוש, אין מקום לקציבת פיצויים נוספים. ובנידון דידן האשה מקבלת מחצית הדירה.

המסקנות העולות מכל האמור לעיל, הן כדלהלן:

א) הבעל חייב לתת גט פיטורין לאשה בהקדם האפשרי.

ב) דוחים תביעתו הלא־כנה של הבעל לשלום־בית.

ג) דירת הצדדים תימכר, ותמורתה תחולק שוה בשוה בין הצדדים.

ד) העיקול המוטל על חלקו של הבעל, הוא רק על חלקו, ועל הבעל לנהל תביעתו המשפטית להורדת העיקול בערכאה המוסמכת.

ה) בנידון דידן אף שהאשה זכאית עקרונית לקבלת כתובתה, ערכה הנומינלי של הכתובה הוא זעיר. ולפיכך הבעל חייב רק בעיקר כתובה, שהוא בנידון דידן שווי 125 גרם כסף.

ו) אם ברצון הבעל להגיש תביעה בגין דמי שימוש עבור חלקו בדירה מהמועד בו עזב את בית הצדדים, זכותו להגיש תביעה זו כפי שנכתב בהחלטת בית הדין מיום כ"ט אייר תש"ע. בין כך ובין כך הדיון בנושא זה לא ימנע עיכוב סידור הגט.

ז) קובעים מועד לסידור גט פיטורין ל־ג' ניסן תשע"א, 07/04/11 שעה 09:00.

אם יסרב הבעל לסדר גט פיטורין במועד זה, ידון בית הדין באותו מועד אם יתבקש, בהטלת צוי הגבלה על הבעל.

ניתן לפרסם אחרי השמטת שמות הצדדים.

הרב שלמה שפירא


מצטרף למסקנות.

הרב אברהם שינדלר


מצטרף למסקנות פסק הדין הנ"ל פרט לאמור בסעיף ה מאחר שלענ"ד כפי שכתבתי בעבר בכמה פסקי דין שעל פי ההלכה יש להצמיד את סכום הכתובה למדד יוקר המחיה.

הרב יעקב זמיר – אב"ד


נפסק כאמור.

ניתן ביום כ"ז באדר א התשע"א (03/03/2011).

הרב יעקב זמיר – אב"דהרב שלמה שפירא הרב אברהם שינדלר