'היהוּדי הנודד' במלחמת-העולם השנייה ולאחריה

דב לוין

תוכן המאמר: 1. וילנה כצומֶת נדוּדים במזרח אירופה 2. ליטא / ליטא - כפתח יציאה ומילוט 3. תקופת השלטון הסובייטי בליטא: (15 ביוני 1940- 22 ביוני 1941) 4. יציאה של הפליטים מליטא ונתיביה 5. יציאה המונית של פליטים מליטא הסובייטית- גורמים מסייעים 6. נספח, פרשת האחים סובלן 7. שארית-הפליטה וארגון ה"בריחה" לארץ-ישראל מילות מפתח: שואה, הצלה, בריחה, נדודים

בפרוץ מלחמת העולם השניה היו פזורים ברחבי אירופה קרוב ל-120,000 פליטים יהודים ללא מקום מגורים קבוע. מספטמבר 1939 ואילך נוספו אליהם במהלך המלחמה ולאחריה, עוד כ-200,000 יהודים מתושבי מזרח אירופה: ובראש וראשונה - מפולין שנחלקה בין גרמניה וברה"מ וכן מ-בסארביה, צפון-בוקובינה, והארצות הבלטיות (ליטא, לאטביה ואסטוניה) שנשלטו בפרקי זמן שונים לסירוגין ע"י הסובייטים וע"י הנאצים. חלק ניכר של הנדידות באזורים אלה התבצעו באינטנסיביות מרשימה במשך השנתיים הראשונות למלחמה (מספטמבר 1939 ועד אוגוסט 1941), כאשר העיר וילנה, שחזרה בתחילת תקופה זו להיות בירת ליטא, הפכה מעין מוקד של כניסה ויציאה להמוני יהודים ממזרח אירופה.

לא בכדי פתח המשורר אבּא קובנֶרכבר בתחילת מלחמת העולם ה-2 את הפואמה ההיסטורית: "בִּמקום שַם הַתֵבָה נַחַה... " [רמז ברור לתֵיבת נחַ] במילים הבאות:

"מִשוּם מַה הותִיר הגורל אותַך, וִילְנָה, לִפְלַיטָה גְדולָה וכְאודִים מוּצַלים אַסַף לקִרְבַּך אַלְפֵי נְשָמות אַמוּלות.

על רקע זה ראוי להבין את מקומה של וילנה כעיר ואם בישראל וכיצד הפכה קהילה זו בת 60 ריבוא נפשות בתחילת מלחמת העולם ה-2 כנקודת-ריכוז וקליטה עבור למעלה מ-15000 פליטים מיהדות פולין.
על מבול פניות של פליטים יהודים אל השלטונות הצבאיים בבקשת היתר- יציאה לחו"ל, ידוע למן תחילת ההשתלטות הסובייטית על האזורים המזרחיים של פולין בסתיו 1939.

אותו זמן היו גבולות ברה"מ סגורים כמעט הרמטית בפני אזרחים ארצישראליים. עם אלה נמנו 9 שליחים מטעם "חלוץ" ותנועות אחרות, שהשתתפו בקונגרס הציוני באוגוסט 1939 בז'נבה והגיעו לוארשה ביום שפרצה מלחמת-עולם ה-2. הללו ניסו לחזור לארץ-ישראל דרך רומניה, אך הגבול נסגר בפניהם, אף שהיו בידיהם דרכונים בריטיים ואף ויזות רומניות. רק אחרי כחודשיים עלו אנשי קבוצה זו על אוניה שהחזירתם לארץ- ישראל. אותו זמן כבר פשטה השמועה שוילנה עומדת להימסר למדינת ליטא הניטראלית. כמו כן עשוי להיפתח משם פתח תקווה, אשנב לעולם שדרכו יהיה אפשר להתקשר ואולי גם לצאת לארצות אחֵרות ומעֵבר-ליַם.

על טיבה של שמועה זו והשפע כותב הכתב הסופר בן-ציון בן שלום:

" מי העביר את הידיעה ממקום למקום ומאיש לאיש? מי עשה לשמועה כנפיים? לא אדע. במהירות הבזק התפשטה הידיעה והגיעה לכל הערים והעיירות שבמערב-אוקראינה ומערב-רוסיה הלבנה. מפה לאוזן נמסרה ובכל זאת הוליך עוף השמים את הקול... תוך ימים ספורים פשטה קדחת הנסיעה לווילנה בקרב רבים מהפליטים באזור הסובייטי של פולין ובמיוחד בקרב אלה שעוד קודם לכן גמרו אומר לצאת לחו"ל בכל דרך אפשרית, לרבות דרך הגבול הרומני. עתה שינו יעדם ונעו צפונה ברכבות במכוניות, בעגלות וגם ברגל. לזרם הפליטים הנודדים לווילנה הצטרפו גם יהודים מקומיים, בעיקר מטעמים אידיאולוגיים ומחשש מפני רדיפות (כגון חברי תנועות ציוניות, תלמידי ישיבות וכלי-קודש שביקשו להמשיך באין מפריע בלימוד-תורה וקיום מצוות). עתה הפכו גם אלה לפליטים אם כי מרצון, ומיהרו להגיע בדרך-לא-דרך לווילנה, פן יאחרו את המועד... למעשה לא פסק זרם גם לאחר שהסתיימה "שעת הרצון" הקצרה של השלטונות הסובייטיים והליטאיים, והגבולות נסגרו גם בקטע זה."

ראוי על-כן לנסות ולעקוב כמה מיהודי פולין לגוניהם השונים זכו למצוא בה מקלט זמני וכמה לימים זכו חלץ מוילנה לארצות שמעבר-לים לרבות ארץ-ישראל. אשתדל גם להתייחס לשרידי השואה שחזרו לוילנה ב-1944 והפכוּה למרכּז "בְּריחה" של הניצולים היהודים מהארצות הבלטיות לארץ-ישראל עוד לפני קום המדינה. לחידוד מוחשי של עובדה זו אסתייע במפת הנדודים שעוצבה בידי קארטוגראף ידוע.

נראה לי שעל סמך מקורות התיעוד שאספתי, לרַבּות העדויות שראיינתי בעצמי ומתוך כלל החומר שנאסף מסתבר שהבחירה של ליטא כמקום-מקלט ופתח-יציאה אמנם הצדיקה את עצמה יחסית במידה רבה.

כאמור כבר מתחילת המלחמה הייתה העיר וילנה, רבת הלאומים והמאבקים אחד הריכוזים החשובים ביותר של פליטים. בין ה- 1 בספטמבר, יום פרוץ מלחמת העולם השניה לבין ה-22 ביוני 1941, יום הפלישה הגרמנית לברית-המועצות, שימשה העיר מקלט יחיד במינו, ונמשכו אליה כאל אבן שואבת אלפי יהודים משטחי פולין שנפלו בידי גרמניה וברית-המועצות.

רוב רובם של הפליטים היהודים שהגיעו לווילנה מפרוץ המלחמה ועד למסירתה לידי הליטאים ב- 28 באוקטובר 1939 היו ילידי העיר או אנשים שבני משפחותיהם וקרוביהם התגוררו בה. מעטים ברחו לווילנה בשל היותה מקום שקט יחסית ומרוחק מהחזית, וקרש קפיצה לליטא הנייטרלית: בשעת הדחק. נהירת פליטים המונית לווילנה מכל חלקי פולין (לרבות אזוריה המזרחיים) החלה בעיקר לאחר שפשטה הידיעה כי העיר עומדת להימסר לשלטון ליטאי. מאחר שהגבול עם רומניה כבר נסגר למעשה, נותרה וילנה הסיכוי היחיד להיחלץ מפולין הכבושה.

בקרב הפליטים הראשונים שבאו לכאן במאורגן, בלטו כבר בתקופה זו קבוצות של תנועות נוער ציוניות וקיבוצי הכשרה מכל קצווי פולין: לקראת סוף אוקטובר הגיע מספרם בוילנה לכ- 400 איש. כמו כן הגיעו בתקופה זו במאורגן כ- 1000 תלמידי-ישיבה עם רבותיהם. נהרו לשם גם רבים מן המנהיגים ופעילי ארגונים ציונים, פעילי ה"בּונד", אנשי ציבור, חרשתניהם ובעלי עסקים גדולים ואישים שהיו מעורבים במוסדות המשטר הפולני. ניתן לומר שציבור זה הקיף חלק ניכר מהעילית הפוליטית והאינטלקטואלית של פולין היהודית.

התרכזות הפליטים היהודים בוילנה בתקופת השלטון הליטאי הגיעה לשיאה בסוף 1939: מספר הפליטים שנרשמו בוועד הפליטים על ידי הקהילה היהודית בוילנה התקרב ל- 10000 איש. כמחציתם היו צעירים בגיל 20-30. והרי הרכבם המקצועי: בעלי מלאכה- 20%; מסחר ותעשיה- 8%; מקצועות חופשיים- 3.7%; ספרות ואמנות- 12, 6%; חקלאות- 1, 3%; כלי-קודש- 1, 6%, פועלים בלתי-מיומנים 9, 3%; תלמידים- 22, 6%; חסרי-מקצוע- 17, 5%. מה שחשוב לענייננו - שרובם ככולם - לא עלה בדעתם להשתקע בליטא, אלא הייתה אמורה לשמש להם כארץ-מַעַבַר בלבד.

היענותם של יהודי וילנה למצוקת אחיהם מפולין, הייתה מיידית, כללית ולבבית, ספונטנית וממוסדת כאחד, בראש ובראשונה - באמצעות וועד הקהילה על עשרות שלוחותיו. אמצעים מסויימים עמדו גם לרשות "ועד הישיבות" בהנהגת הרב חיים-עוזר גרודזנסקי. לא פחות חשובה הייתה עזרתם של יהודי ליטא בתיווך ובשתדלנות אצל השלטונות.

תפקיד זה נטל על עצמו "ועד תיאום מיוחד" שפעל על דעת כל המוסדות שטיפלו בפליטים היהודים ובראשם ד"ר יעקב רובינסון, משפטן מעולה ומקורב לחוגי הממשל הליטאי. כמו כן סייעו לקידום עניני הפליטים היהודים, כמה ארגוני סעד יהודיים עולמיים ובראשם הג'וינט והיא"ס, מימנו חלק ניכר מהוצאות התחזוקה והזרימו קרוב למיליון דולר(!) לקופת מדינת ליטאית. נקבע הסדר מתקבל על הדעת לגבי השימוש בכספים מחו"ל שנועדו לפליטים, בלא עירובם של הגורמים הליטאיים בעניניו הפנימיים של ציבור הפליטים היהודים. עם נציגי הארגונים האלה נמנו בין השאר, משה בקלמן (ג'וינט), א. קייזר (איגוד יוצאי פולין) וד"ר שמואל שמידט מטעם ועד ההצלה של אגודת-הרבנים בארה"ב.

שיתוף-פעולה קוסנטרוקטיבי היה בדרך כלל גם בין ארגוני הסעד היהודיים המקומיים ןהעולמיים לבין הגופים "האוטונומיים" של הפליטים כגון ועד הישיבות, "הקואורדינציה החלוצית" ואחרים. חריג מבחינה זו היו אנשי ה"בונד" שחתרו לפרישה מהמסגרת הכללית של ועד הפליטים היהודי ורק לאחר מו"מ מייגע וממושך בינם לבין הג'וינט, הוסכם שאמנם לא יצטרפו אליה, אבל יתאמו עימה את חלוקת המשאבים לחבריהם.

הארגונים היהודיים המקומיים, לרבות המפלגות ותנועות-הנוער, קלטו רבים מפעילי הארגונים והמפלגות האחיות שהגיעו מפולין כפליטים. גם הציבור היהודי ככלל זכה להינות מנוכחותם של אישים נודעים מיהדות פולין. בתיאטרונים המקומיים נראו שחקנים ובמאים ממיטב הבַּמות היהודיות בפולין ובעיתונות היהודית בקובנה ובוילנה התפרסמו מדי יום מאמרים, מסות, זכרונות וסיפורים מפרי עטם של טובי הסופרים היהודים בפולין. ניתן לומר כי מן המיפגש בין פליטי פולין לבין יהדות ליטא, שנכפה על ידי המציאות הטראגית, יצאה יהדות ליטא גם נשכרת לפחות לפרק זמן קצר.
שינוי מהותי במצבם ובמעמדם של הפליטים היהודים, בעיקר בכל הנוגע לסיכוייהם לצאת לחו"ל חל בקיץ 1940 בעקבות הפיכתה של ליטא ויתר המדינות הבלטיות לרפובליקות סובייטיות לכל דבר. אותו זמן כבר הועברו לערי השדה כ- 3,200 פליטים מריכוז וילנה, חלק ניכר מהם מן המיגזר המאורגן: תלמידי ישיבה ורבניהם, שהתמקמו בעיקר בערי-המחוז, וקיבוצי הַכשרה של התנועות החלוציות, שהתמקמו בחלקם בחוות חקלאיות.

הפליטים מפולין כמוהם כיהודי ליטא הגיבו על כניסת הצבא האדום ברגשות מעורבים. פה ושם גם השתתפו בעַצַרות שאורגנו ע"י פעילי המחנה הקומוניסטי. בין היתר הועלתה הדרישה שהממשלה העממית תפתור את בעיותיהם, בהיותם קורבנות המלחמה האימפריאליסטית. כבר בשבוע הראשון, קיבלו ועדי הפליטים היהודים והפולנים הודעות ממשרד-הפנים שתהליך העברתם לערי-השדה ייפסק עד ה- 5 ביולי. יותר-מכך: פורסם שמתנהלים דיונים לספּק להם עבודה, וכך ייהפכו ליסודות מועילים ויפסיקו להיות למעמסה על המדינה או תלויים בעזרה פילנטרופית.

ואכן תוך ימים ספורים התבשרו הפליטים כי בני 60-17 יוכלו להירשם בלשכת העבודה ככל יתר המוּבטַלים. חילופי-המשטר בליטא אמנם החרידו חלק ניכר מציבור הפליטים, ובמיוחד את אלה שהגיעו לכאן במטרה להגֵר אל מעֵבֵר-לַיַם, אולם בחיי היומיום לא היו פגיעות מיוחדות, ונמשכה, לכאורה, שיגרת החיים. בנקודות ההכשרה בעיירות ליטא אף ניכר שיפור מסוים ביחס השלטונות ואפילו התקיימו ביקורי- נימוסין, אך למעשה חשו הכל כי ההֵסדֵרים שנוצרו בתקופת המשטר הקודם, לרבות המסגרות האוטונומיות של ריכוּזי הפליטים על רקע עֶרכִּי או אידאולוגי, עומדים להתבטל. ואכן הישיבות וקיבוצי ההכשרה פּוּזרו. עוד קודם לכן בּוּטלו כמעט כל המפלגות, התנועות והארגונים הפוליטיים, התרבותיים והחברתיים שפעלו בציבור היהודי, ובהם המשרד הארצישראלי ונציגות הייא"ס שעיקר פעילותם הוקדשה להגירה. למרבה ההפתעה הצליח נציג הג'וינט, משה בֶּקלמן להגיע להֵסדר עם ההנהלה החדשה של הצלב האדום הליטאי, שלפיו ימשיך הארגון בהקצבת כספים לפליטים היהודים, פחות או יותר לפי המתכונת הקודמת, בהנחה שזרם הכספים מארה"ב עתיד הג'וינט להתחדש והוא יחזיר כספים אלה. הסדר זה שהבטיח אשראי ממשי לנציגות הג'וינט בליטא הסובייטית, החזיק מעמד כ- 5 חודשים (עד ראשית נובמבר 1940) ולפיו קיבלה נציגות הג'וינט כ- 450,000 ליט כ- 45,000 דולר), שבאו למעשה מקופת ממשלת ליטא הסובייטית. חלוקת הכספים לפליטים היהודים נותרה במידה רבה בידי נציגות הג'וינט. בראשית 1941, כאשר הוברר שאין עוד סיכוי סביר לחידוש סביר לחידוש משלוח הכספים מארה"ב ראו השלטונות הסובייטיים את הפרשה "כמחוסלת" ובֶּקלמן הוּרשה לחזור לארה"ב...

באותה עת התגבשה גם מדיניות השלטונות הסובייטיים לגבי הפליטים, ובכלל זה בעניין הסדרי-יציאה והתאזרחות. ב- 30 בדצמבר 1940 התפרסמה מטעם מועצת הקומיסרים של ליטא הסובייטית ההחלטה להעניק אזרחות סובייטית לכל פליטי המלחמה מפולין לשעבר שרצונם בכך. עד ל- 30 בינואר 1941 חייבים היו כל פליטי המלחמה המתגוררים בטריטוריה של ליטא הסובייטית) ברישום. אין ספק שהודעות אלו שהתפרסמו מיד בעיתונות הכללית והיהודית, עוררו אי-שקט מסוים בקרב פליטים, שהרי רובם הכירו היטב, וחלקם אף חזו מבשרם את מבצע הפספורטיזציה במערב -אוקראינה ובמערב-ביילורוסיה שהביאו בסופו של דבר להגליית רבים. אז גם הוחלט על סגירתם הסופית של המוסדות הלאומיים הנפרדים שטיפלו בפליטים (כולל ועד הפליטים היהודי על מדוריו וסניפיו), והעבירו, את כל רכושם וציודם לרשות הקומיסריאט העממי לטיפול סוציאלי. כך נהרסו הדפוסים הקודמים לטיפול בפליטים ונסתמנה תפנית חדה וגורלית בגישתם של שלטונות ליטא הסובייטית לציבור הזה: למבקשים להישאר הובטח אותו יחס כמו שניתן להתושבים הותיקים. לאחרים, ובמיוחד לאלה שביקשו במפורש להַגֵר, נועד טיפול ניפרד- על כל המשתמע מכך, לאור נסיונות העבר.
הלחצים מצד הפליטים, לצאת מליטא בכל מחיר הניעו את המוסדות שטיפלו בהגירה ובעיקר את היא"ס, היצ"ם והמשרד הארצישראלי, להגביר את מאמציהם ולחפש דרכים בלתי שיגרתיות לארץ-ישראל, לאמריקה ולכל מקום אפשרי בעולם וכל זאת - במציאות הסבוּכַה של המלחמה באירופה. למאמצים אלה הצטרפו בשלבים שונים, מוסדות ואישים דוגמת הסוכנות היהודית, ועד-הרבנים בארצות הברית, הרב יצחק הרצוג בירושלים ואחרים, וכמובן הפליטים עצמם, במאורגן או כיחידים. במידה מסוימת השתלבה בפעילות זו גם ממשלת ליטא, שהייתה מעונינת, מטעמים פוליטיים פנימיים, להיפַּטֵר ככל האפשר ממעמסת הפליטים, שהיו בעיניה יסוד זר ובלתי-יציב. מבחינה זו לא היה כמעט הבדל בין ממשלת ליטא העצמאית לבין ממשלת ליטא הסובייטית שהחלה לכהן בקיץ 1940.

בעת הכּיבוש הסובייטי הקצר בסתיו 1939 נאסרה כל יציאה של אזרחי חוץ מוילנה, ובמיוחד - פליטי-פולין. בתקופת הבֵּיניים, מהעבַרת וילנה לליטא העצמאית ועד להפיכת ליטא למדינה סובייטית, חל אמנם מבחינה זאת שינוי לטובה, אך ממדי ההגירה היו דלים יחסית, בעיקר מחמת סירוּבן של ארצות היעד להעניק היתרי-כניסה לפליטים יהודים. לפי דו"ח מסכם של חברת היא"ס בווילנה הוצאו באותה תקופה, 735 היתרי-כניסה ורק 543 מהם נוּצלוּ: 406 לארץ-ישראל, 46 לארצות הקהיליה הבריטית, 41 לארה"ב, 37 לארצות אמריקה הלטינית והיתר לארצות אחרות. ההישג ביציאה לארץ-ישראל היה פרי-הסכם שחתם המשרד הארצישראלי בקובנה עם חברות-תעופה סקנדינאביות וגורמים נוספים, נתאפשרה הטסתם של היוצאים לארץ-ישראל בקו: ריגה-שטוקהולם-הולנד-מארסיי, ומשם באנייה לחיפה. כשפלשו הגרמנים להולנד ולבלגיה, ב-10 למאי 1940 ולאחר מכן גם לצרפת, נותר למעשה רק נתיב יציאה אחד מליטא דרך ברה"מ. לשם כך נדרשה אשרת-מעבר סובייטית, דבר שהיה כרוך בהמתנה ארוכה יחסית וקשיים רבים.

עם כניסת הצבא האדום לליטא ביוני 1940 והחלת המהלכים הראשונים לקראת הסובייטיבציה המלאה של ארץ זו, היה נדמה כי אכן הֵקיץ הקֵץ על חלומותיהם של הפליטים מפולין לצאת משם. ליטא זו שהייתה אמורה להיות נייטרלית בתוך קלחת המלחמה נפלה עתה כולה כּפְרִי בַּשֵל בידי הסובייטים והפכה למעין מלכּודת להמוני הפליטים. רבים מהם חשו ש"כְּלוּב הזהב הסובייטי נסגר עליהם עתה בצורה סופית ". התחושה הכבדה גברה ללא ספק לאור ההחלטות המינהליות של השלטון הסובייטי החדש בליטא, שהיו להן השלכות מיידיות על מצב בפליטים' שהתעודדו לצאת:

1) פּוּזרוּ המוסדות והארגונים שטיפּלוּ בעניני הגירה.
2) נסגרו השגרירויות הקונסוליות בקובנה, ובווילנה, והועברו למוסקבה
3) הוּפסקה חלוקת תעודות, שהעידו על הֵיעַדר נתינוּת ומעמד של פַּליט.

בין הפעולות הרבות שננקטו אז, ראויה לציון יוזמתה של קבוצת פליטים, שעמדה בשעתה, בראש המשרד הארצישראלי בוורשה ושהוסיפה להפעיל מוסד זה בליטא בתנאי "מחתרת למחצה". הם קשרו קשרים, באמצעות אישיות יהודית מקובנה - ד"ר אֶלקֶס, עם הנציג הסובייטי בליטא, נ. ג. פּוזדניאקוב ועם סגן ראש ממשלת ליטא הסובייטית פ. גלובאצקאס. זה האחרון הופגש בסוף יוני או בתחילת יולי 1940, (דהיינו בזמן שבמזרח-פולין בוצעו הגליות של פליטים שביקשו לצאת מתחומי ברי"המ), עם חבר המשרַד הארצישראלי מווארשה, ד"ר זֶרח ורהַפטיג, שהוצג לפניו כ"נְציג הפליטים". בעקבות השיחה הוגשו, לבקשתו, תַזכִּיר מפורט בנידון, וחשוב (ומסוכן) מזֶה: רשימת הרוצים לצאת. באוגוסט 1940 נתקבלה ממוסקבה תשובה חיובית:

כל פַּליט שבידו אשרת-כניסה לארץ מסוימת, יקבל גם הֵיתֶר יציאה-אשרת-מַעַבַר דֶרֶך ברה"מ.

באותה עת בערך השיב איוון מאיסקי, שגריר בריה"מ בלונדון תשובה דומה לפנייתו של הרב הרצוג מירושלים בדבר יציאתם של תלמידי-הישיבות.

מן הפליטים שהיו מעונינים ביציאה מברה"מ נדרש:
א) להוכיח את מעמדם כפליטים, שכן רק פְּליטים הורשו לצאת לחו"ל.
ב) להציג אשרת-כניסה לאֶרֶץ-היַעַד,
ג) לקבל מן הקומיסַריאט לעניני-פְּנים (נקוו"ד) אַשְרת-מעַבַר דרך בריה"מ,
ד) להציג את אשרת-המעבר לפני חֶברת-הנסיעות הסובייטית "אינטוּריסט",לקביעת זמן הנסיעה, תנאי התשלום, סידורי האוכל והלינה בדרך וכדומה. לימים גדלה חשיבותה של "אינטוּריסט" גם כגורם מתַוֵוך עם מוסדות נוספים האחים ובקיום הקשר בין הפליטים לבין הנציגויות הזרות במוסקבה.

"חלום היציאה" החל להתממש כבר בתחילת ספטמבר 1940, שבועות ספורים לאחר סיפוחה הרישמי של ליטא לבריה"מ. אכן קרה הלא-יאמן: פליטי פולין שחלקם היו נידונים לפני זמן קצר בלבד למאַסר או לשילוּח לארץ-גזירה, עשו עתה את דרכם, באישור השלטונות הסובייטיים, בקרונות מרוּוחים, וקבלת שירותי תיירים מחברת "אינטוריסט", אירוּח בבתי-מלון מפוארים במוסקבה ולפעמים גם עריכת טיולים וביקורים במקומות מעניינים במוסקבה...

"שעת הרצון" נמשכה חודשים אחדים, תוך עליות וירידות והפסקות ממושכות. תדירוּת היציאה נקבעה בעיקר על ידי קֶצֶב הוצאת אשרות-המַעַבר. ואילו מסלול הנסיעה הוכתב על פי המקום הגיאוגרפי של ארץ-היַעַד, אך גם על פי הסכמת ארצות-המעַבַר להעניק אשרת-מעבר... כך התגבשו בסוף 1940 ובתחילת 1941 צירי נסיעה אחדים ליציאת פליטי פולין לחוץ לארץ:

א. וילנה-מינסק- מוסקבה-ולאדיווסטוק, ומשם באנייה לסוּרוגה וקובֶּה ביפּאן. בציר זה שפעל מספטמבר 1940 ועד אפריל-מאי 1941 ארכה הנסיעה כשבועיים ונסעו בה בדרך כלל פיקטיבית למשל קוּראַסאוּ שנמצא מערב. למעשה השתמשו בדרך זו גם לארץ-ישראל. בסך הכל יצאו מליטא הסובייטית בקו מוסקבה-ולאדיווסטוק-יפן 2500 - 3000 איש. רק חלקם הצליחו להגיע לארה"בּ. רוב רובם נשארו תקועים בעת המלחמה בקובה שביפאן ובשנחאי.

ב. וילנה-מינסק-מוסקבה-קיוב-אודיסה.
חלוקת היתרי -היציאה לפליטים בליטא הייתה ללא ספק חריג בולט בתנאי המשטר הסובייטי דאז. מחוסר גישה למקורות הסובייטים האותנטיים אמנם אי-אפשר לתת לו הסבר חד-משמעי, אולם ניתן לאתר את הגורמים העיקריים שתרמו להחלטה משונה זו ולמימושה. עם גורמים אלה שהצטרפו למעשה למערכת אחת, נמנו הפליטים עצמם, מוסדות ואישים בליטא ובחו"ל שסייעו להם, והחשוב מכל- העניין שהיה לשלטונות הסובייטיים עצמם להיענות ללחץ. להיטותם היתירה של הפליטים לצאת, הצמיחה בקרבם יוזמות שונות ומשונות. טפח מקדחת הנסיעה שאחזה את קהל הפליטים, מתאר סופר וארשאי שישב אז בליטא:

"... רצים למברקה ומשגרים כמה מלים לקרובים או לקרובים רחוקים, או לידידים או לכל כתובת שהיא הנמצאת בהישג-יד. ממש טרחו ומצאו קרובים מתחת לאדמה. היו מטלגרפים למישהו בארגנטינה ומבקשים שיטלגרף לפלוני בן פלוני בשיקאגו שבשעתו היגר מפולניה, שהרי ניתן להניח שהיום הוא מליונר וללא ספק הוא מסוגל לשלוח כסף וגם אשרת-כניסה. כך ניסו רבים את מזלם. וראה זה פלא, פעמים רבות אכן קרה שאכן שיחק המזל והביא הצלה. תחבלנות מופלגת גילו הפליטים בהשגת המסמכים הדרושים ליציאה. תוך התרוצצות בין הקונסוליות השונות בליטא הצליחו לקבל מהנציגות ההולנדית אישור מסוייג לגבי אפשרות הכניסה למושבה ההולנדית קוּראַסאוּ, ועל סמך אישור זה הסכימה הקונסוליה היפאנית לתת אשרת-מעבר דרך יפאן, והשלטונות הסובייטיים הוציאו אשרת-מעבר דרך סיביר, והעיקר - הֵיתֶר יציאה מברה"מ.

על פרשת קוּראסאוּ מעידים הרב יצחק לוין מלבוב ואשתו פֶּפִּי לבית שטֶרנהיים מהולנד, שהיו אז פליטים בליטא:

חשבנו להתקשר עם קונסול הולנד ולבקש שיתן לנו רשיון כניסה... . הקונסול ההולנדי בקובנה - יאן צְוואַרטְנדִיק... אמר שאין לו שום רשות לתת ויזה כזאת. לפי הצעתו כתבה אשתי מכתב לשגריר ההולנדי בריגה... והוא ענה שאין לו אפשרות לתת לנו ויזה לא ליאַוַוה ולא למקום אחר...

היא כתבה לו עוד מכתב, בו נאמר:

" אם אין אתה יכול לתת לנו רשיון-כניסה, אולי יש איזה אופֶן אַחֵר שתתן לנו מכתב שאנחנו יכולים לקבל איזה רישיון שם". הוא ענה: שליאַוַוה ואפילו לסוּמאַטְרַה וקוּראסאוּ - כל כניסה היא בסמכות המושֵל... כתבה לו אשתי, שיתן בכתב שלסוּרינאַם וקוראסאו לא צריכים בכלל לקבל ויזה... ראינו כבר את פיתרון הבעיה... עם המכתב הזה הלכה אשתי לקונסול הַהולנדי בקובנה, הראתה לו את המכתב וביקשה להעתיק מה שכתב השגריר, והרי הניסוח: "הקונסולאט ההולנדי בקובנה מאשר על ידי המכתב הזה, כי בשביל כניסה לסוּרינאַם, קוראסאו או קולוניות הולנדיות אחרות באמריקה אין צורך בויזה". זה היה בקובנה ב- 22 ביוני 1940. מר צווארטנדיק- הקונסול חתם על זה. אשתי הלכה מיד לקונסול היאפאני, וב- 26 ביולי 1940 הוא נתן לה ויזה טראנזיט לסוּרינאַם דרך יאפאן. הוא חתם על זה, ולקח כמה ליטים עבור זה... זה היווה יסוד לקבלת ויזת יציאה מרוסיה.

מהמשך העדות הזאת וממקורות נוספים מסתבר שקביעתו של הקונסול ההולנדי שימשה תקדים לפליטים אחרים, ובמיוחד לגבי תלמידי-ישיבה ולרבּותיהם. עקרונית, לא התלהבו ראשי הישיבות שתלמידים יצטרכו "לבטֵל תורה וללכת לחפש מסמכים וויזות". אך לאחר שהשתכנעו בחשיבות הדבר הסכימו בחלקם (כגון ראש ישיבת מִיר) להַפרִיש למטרה זו חלק מתקציבם הדל והירשו לתלמידיהם לנסוע לקובנה לטפל בהשגת דרכונים ואשרות. ואילו ראשי ישיבות אחרים (כגון בקְלֶצְק, קאַמִינִיץ, בּאראנוביץ) זילזלו ב"הרפתקת קוּראסאוּ" ולא ראו כל תועלת באשֵרות-דֶמַה אלה.

פעילות אינטנסיבית ביותר בעניין זה, התנהלה בקיבוצי ההכשרה של התנועות הציוניות ובקרב גופים אחרים מן הפליטים. גם לאחר שמסגרותיהם הארגוניות פורקו בתקופת השלטון הסובייטי, לא פסקה פעילותם בנושא, אלא שעתה נאלצו החברים בעצמם לכתת רגליהם במשרדים שונים בקובנה כדי לקבל את התעודות הדרושות. כשהובררה חיוּניתם הרַבָּה להבטחת היציאה לחו"ל גַבַר כמובן הביקוש להם, במיוחד סמוך למועד סגירת הקונסוליות בקובנה. ולאחר מכן כאשר רבים עדיין נזקקו לאשרות "השתמשו בכל מיני טֶכניקות המוכרות בעת פִּיקוּח-נֶפֶש, להעתיק את הוויזות האמיתיות שעל המסמכים.

אין ספק שפעילות זו הייתה מסוכנת ביותר. בנוסף לפליטים בעצמם, השתלבו גם יהודים מקומיים, ניסו לעלות על גל-היציאה של הפליטים, שהרי לאזרחי ליטא לא הותר לצאת.

עם המוסדות והאישים שגילו יוזמה ברוכה ופעילות שיטתית ומוצלחת יחסית בסיוע ליציאת הפליטים מליטא, יש לציין את הג'וינט ונציגו בליטא- משה בֶּקלמן. את ההצלחה יש לזקוף בין שאר לזכות סכומי העַתַק של מטבע זר שהכניס מוסד זה, כזכור, לקופת המדינה. תפקיד דומה במימון הוצאות הנסיעה ובאספקת המסמכים הדרושים, מילא גם הסניף של חברת "האיאס--איקא"

רבה הראשי של ארץ-ישראל, הרב יצחק-אייזיק הלוי הרצוג עשה כמה צעדים נמרצים לעורר את דעת-הקהל והגורמים הממשלתיים בארץ ובאנגליה, לבעית תלמידי הישיבה מפּולין שנתקעו בליטא. אפֶקטיבית במיוחד הייתה פגישתו הארוכה עם שגריר בריה"מ בלונדון, איוואַן מאיסקי בפברואר 1940 אף שבממסד היהודי באנגליה (ואפילו בהנהגת היישוב) נשמעה הסתייגות ממגע עם הסובייטים בנושא עַדִין זה.

כאן המקום לציין שעד לסובייטיזציה של ליטא היה עיקר הטיפול בהסעת הפליטים בעלי רשיונות העליה מוטל על המשרד האריצישראלי בקובנה. עם סגירתו עבר מרכז הכובד לסוכנות היהודית ונציגה בקוּשטא חיים בַּרְלַס. לאחר שורת צעדים הצליחה הנציגות להסיג את הסכָּמת ממשלת תוּרכּיה למעבר פליטים יהודים "הנתונים לרדיפות בארצות מוצאם". נציגות זו ניהלה גם מו"מ ממושך ומורכב עם הסובייטים שהסתיים, בין היתר בהסכמתה של חברת "אינטוּריסט" להסיע את העולים דרך מוסקבה ואודיסה לקוּשטה ומכאן - באונייה אחרת- עד חיפה. בזכות הסכם זה נתאפשר הגל המחודש של יציאת הפליטים מליטא הסובייטית מדצמבר 1940 ואילך.

הרב הראשי של שבדיה, ד"ר אֶהרנפְּריַיז, הרב הראשי של מצריים, נחום אֶפֶנדי, איש העסקים יהושוע פּולאק, שמעון בּרודי בקוּשטה ואחרים נתעוררו אף הם לסייע לפליטים יהודים מליטא בדרכם לארץ-ישראל.

להישגים מסויימים בהמצאת רישיונות-כניסה לארה"ב הגיעו, בין היתר, שני ארגונים יהודים בארה"ב:
א. ועד הפועלים היהודי, בראשות יעקוב פּאַטבאמצעות האגודים המקצועיים השתדל להשפיע על הנשיא רוּזבֶלט שיורֶה לנציגו בליטא להמציא אַשְרות כניסה - אשרות-הצלה מומלצים, רובם לפליטי ה"בּוּנד".
ב. ועד ההצלה מטעם אגודת הרבנים בארצות הברית וקנדה בהנהגת אליעזר סילבר. ארגון זה הוקם בנובמבר 1939, בוועידת חירום של רבנים אורתודוכסים ותוך כדי כמחצית השנה הספיק לאסוף כ- 140,000 דולר. בנוסף לסיוע זה לבני הישיבות ולרבנים הפליטים בליטא, הפעיל גן אישים ובעלי תפקידים בכירים שסייעו להשגת מאות אשרות כניסה לארצות הברית. בסתיו 1940 הקימה גם "אגודת ישראל", בשיתוף עם "קרן התורה", ארגון עזרה להצלת להצלת תלמידי ישיבה ורבנים מליטא בשם "אַחִי-עֵזֶר".

מבחינת הסולידריות נודעה אמנם חשיבות לא מבוטלת ליוזמות אלו אך אין להכחיש שתוצאותיהם היו מוגבלות, בין השאר בגלל חוסר התיאום ביניהם מחמת מצב המלחמה ששרר בעולם.

גל היציאה הגדול, יחסית דרך בריה"מ ויפאן (ובחלקו גם דרך תורכיה) התאפשר, כאמור הודות לאלפי רשיונות-כניסה, ואשרות-מעבר שסיפקו בקלות יחסית קונסוליות אחדות בקובנה, דווקא בזמן שהשלטונות הסובייטיים לחצו עליהן לצאת מעיר זו. הקונסול הבריטי גֶנְט, לא זו בלבד שהסכים לראות בידיעה בדבר סלילת כביש מברה"מ לגבול התורכי נימוק סביר למתן אשרות כניסה לארץ-ישראל אלא גם ניאות להעסיק את אנשי המשרד הארצישראלי הווארשאי בהכנת ניירות הדרושים. בנוסף ל- 250 אַשְרות ארצישראליות שהוטבעו בדרכוניהם של פליטים, סיפקה הקונסוליה כ- 550 "מכתבי הודעָה" לפליטים שלא היו בידיהם דַרכּונים. הקונסוּל הבּריטי גם ניאות להשְאיר בידי אנשי המשרד מכתבי הודעה נוספים. התנהגות זו, שחרגה מן המקובל בסגל הדיפלומטי בריטי דאז בולטת במיוחד על רקע סירוּבה העקבי של הצירוּת הבּריטית במוסקבה להוציא אשרות-כניסה לארץ-ישראל.

קונסול-הכבוד של הולנד בקובנה, פ. ריידיה העניק כאמור לכל דורֵש, ובמחיר סִמְלי, אישורים מיוחדים שהיוו תחליף לאשרות כניסה לקוּראסאוּ, סוּרינאַם ויֶתר האיים ההולַנדיים, שביַם הקאריבִּי. הדבר נעשה בידיעתו של מיוּפֶּה-הכוח של הולנד בארצות הבלטיות, פ. נ. דֶה-דֶקר, שישב בריגה. עם סגירת הקונסוליה ההולנדית בקובנה סופקו לפליטי פולין בליטא כ- 1000 אישורים מסוג זה על ידי הקונסול הכללי של הולנד בשטוקהולם א. מ. דֶה-יוּנג. כאשר דרשו הסובייטים להעביר את האישורים האלה ישר ל"אינטוּריסט", הסכים לכך דֶה-יונג והציע לייעל את העבודה הכרוכה בזה. כל זאת עשה בחפץ לב ומרצון לסייע לפליטים שעל מצבם הקשה קיבל מידע ישיר. בסך הכל הוציאו הקונסולים של הולנד בקובנה ובשטוקהולם כ- 2500 אישורים. יחס מיוחד לפליטים הוכיח הקונסול היפּאני בקובנה, ס. סוּגיהארה. אף כי קרוב לודאי עמד על טיבם האמיתי של אישורים ההולנדיים לקוראסאו ולסורינאם, הסכים תמורת סכום פעוט של 2 ליטים (0.2 דולר) להעניק אשרת-מעבר יאפאנית וכך נפתחה לפליטים הדרך לקבלת היתר יציאה מהשלטונות הסובייטיים. אין תימה שדמותו של קונסול זה הצטיירה בצורה חיובית ביותר בקרב ציבור פליטים. על פעילותו ומניעיו סיפר בעצמו בזכרונותיו:

בבוקר השכם באחד מימי אוגוסט 1940 נשמע ברחוב ליד הקונסוליה רעש בלתי רגיל. הצצתי בחלון דירתי וראיתי המון רב של פליטים. היו אלה אנשים שברחו ממקומות שונים בפולין, אשר עליהם כבר ריחפה סכנת פלישה נאצית. מספרם הלך ורב. בדמעות בעיניהם התחננו לקבל אשרות-מעבר יפאניות כדי שיוכלו להגיע דרך יפאן ליבשות אחרות. רובם הצביעו על אמריקה הלאטינית, ארצות-הברית וארץ-ישראל כעל יעדם הסופי. הפליטים - גברים נשים וטף היו עייפים וסחוטים עד מוות. לא ברור לי איך ללון בימים ההם בתחנת-הרכבת או סתם בחוצות העיר הזרה. פניתי לקונסוליה הסובייטית בדבר קבלת אשרות סובייטיות בר הפליטים דרך ברית המועצות ליפאן. עובדי הקונסוליה הסובייטית הסבּירו לי שהם מוכנים לתת אשרות-מעבר בתנאי שהפליטים יהיו מצוידים תחילה באשרות יפאניות. בערך ידעתי כבר שכעבור חודש אני עוזב את קובנה. בינתיים הלך וגדל מספר הפליטים שביקשו אשרות יפאניות. בערך ב- 10 באוגוסט החלטתי שאין טעם להמשיך במגעים עם טוקיו. ב- 11 באוגוסט התחלתי על דעת עצמי ועל אחריותי המלאה לחלק אשרות-מעבר יפאניות לפליטים בלי שים לב לכך, אם ברשותו של פלוני יש המסמכים הדרושים, אם לאו.

לא בכדי הוענקו לשלושת הקונסולים הנ"ל, אותות "חסיד אומות העולם".
על אף חשיבותם של הגורמים שנסקרו לעיל, אין ספק שבסופו של דבר הוכרעו הדברים על ידי השלטונות הסובייטיים ועל פי שיקוליהם. יש להניח שכל אימת שפעולתם של גורמים אלה עלתה בקנה אחד עם אינטרסים מקומיים וגלובליים של ברית המועצות, גברה הנטיה להֵיעַנות בצוּרה מבוּקרֶת ותוך נקיטת צעדים מַגבּילים. לעיתים קרובות היו צעדים אלה רחוקים מעקביוּת הֶגיונית וקרוב לוודאי שגם מנקוּדת ראוּתם של הסובייטים הייתה יעילוּתם מפוּקפֶּקת. השלטונות לא אסרו למשל, על הקשרים עם ארצות-חוץ שנועדו לקַדם את יציאתם. עם זאת ניסו רבים מהפוּנקציונרים הסובייטיים לשַכנע את הפליטים תוך הַבטחות וּפַּיתוּיים שונים, שימַנעוּ מלַעזוב את ברה"מ. עצות. לא פעם קרה גם שמוסדות הביטחון הזמינו לחקירות פליטים ואף כַּלאו לימים רבים פליטים שכבר היו ברשותם הֵיתרי-יציאה מטעם אותם מוסדות. גם הפּרוצֶדוּרה במתן ההיתרים הייתה רחוקה מלהיות אחידה: יש שהמבקשים לצאת הוזמנו אישית למשרדי הנקוו"ד וקיבלו את ההיתר במהירות יחסית, לאחר חקירה קצרה "שֶלא הייתה קשה ונשאה אופי פורמַלי". לעומתם אחרים נדחו ב"לֵך וַשוּב" במשך שבועות רבים. מגישי הבקשות היו מקבלים פעם תשובה שלילית ופעם היו נֶאֶסַרים. בתחילה היו נדרשים לשלֵם עבוּר כרטיסי הנסיעה בעיקר ברובלים ובמקצת גם בדולרים. לימים עלו המחירים במידה ניכרת ולפעמים נדרשו לשלם במַטְבֵּעַ זַר. מאחר שאחזקתו הייתה אסורה באיסור חמור, נאלצו להזדקק ל"שוּק השחור". ומשהתחננו באוזני הפקידים הסובייטיים: הייתכן, הלא דולרים אסורים במדינה, הייתה התשובה "כַּאן בבַּית הזה הכּל נעשֶה בדולַרים".

כל המבקשים לצאת חויבו למלא שאֵלונים ארוּכּים ומפורטים ולכתוב קורות חיים. הממונים ידעו אל נכון כי האוטוביוגרפיות של הפליטים היו יצירות מעוּבַּדות היטֵב ושזוּרות עוּבדות נייטראליות וחצאי-אַמיתות כדי שלא לתת פיתחון-פה או עילה לסירוּב, אך גם שלא להִסְתבֵּך בשקרים ואף על פי כן עמדו על כתיבתם. "למה נזקקה הממשלה הסובייטית לאוטוביוגראפיות של סוחרים מווארשה, ביאליסטק ולודז"?, כתב בזיכרונותיו אחד הפליטים דאז: "דבר אחד הוא וודאי: לצחוק הם בודאי צחקו כשקראו את הפואמות החדשות של המשוררים החדשים". היה ממה לצחוק.

הסתירות והתמיהות הללו בנוהגם של השלטונות נמשכו כמעט עד לסיומה של שעת הרצון שארכה קרוב לשנה "יודעי דבר" בקרב הפליטים ייחסו את מכלול הסתירות הללו, לאי-הסדרים שציינו את המשרדים הסובייטיים דאז, ותירצו אותם בהסברים שונים. ניתן גם להסבירם באי-מיומנותו של המשטר הסובייטי ובחוסר גמישותו בטיפול ביציאת פליטים, שמבחינת מהותה והיקפה הייתה חריגה ביותר בברית המועצות של אז. במילים אחרות: סביר להניח שגם לאחר שנפלה בממשלה הסובייטית הכרעה לאפשר לפליטי פולין בליטא הסובייטית לצאת, עדיין התקשו שלוּחות שונות של המימשל לעכֵּל החלטה זו. בהיסטוריוגרפיה הסובייטית לא נאמר כמעט דבר על ההחלטה חסרת-התקדים, לאפשר יציאת אלפים מגבולותיה וקשה מאוד לדעת כיצד ולמה התקבלה, מכל מקום סביר להניח, כי אחד הגורמים היה השיקול לנַצֵל את היציאה להשתלת מרגלים סובייטיים במקומות שונים של העולם הקאפיטליסטי: כך עולה מרֶשֶת סובְּלֶן שפרטיה מובאים להלן, ובראש וראשונה מזכרונותיהם של לא-מעט פליטים לשעבר. לא בכדי נשאלו המבקשים להיתר יציאה מה יוכלו לעשות למען ברית המועצות לאחר הגיעם לארצות היַעַד, מוסדות-הבּיון ניסו ם לגייס יהודים מקומיים: לנציב בית"ר בליטא יוסף גלאזמן הוצעה עסקה פוליטית מודיעינית, לשיתוף פעולה צבאי בין האצ"ל לבין מוסדות הביטחון הסובייטיים המרכזיים לקראת מלחמה צפויה בין ברית-מועצות וגרמניה הנאצית.

מפרשת האחים סובְּלֶן יש מקום להסיק כי השיקול המודיעיני הֵקֵל בלי ספק על הדרג סובייטי הבכיר את קבלת ההחלטה להתיר את יציאתם של פליטי פולין מליטא הסובייטית. עם זאת אין להוציא מכלל חשבון גם שיקולים נוספים. יש סימנים לכך שאישים ידועים ואחראים בקרב הפליטים בליטא נוצלו במישרין או בעקיפין לצורכי תעמולה לטובת ברית המועצות. מכל מקום, אין זה מקרה שכמה רבנים ידועים שיצאו התבטאו בחו"ל בלשון חיובית על יחסו של המשטר הסובייטי ליהודים ודבריהם התפרסמו בעיתונות היהודית. כך למשל נַהַג הרב ממודז'יץ בהגיע לארצות-הברית. שלטונות בריה"מ טענו ש"יהודי העוזב את רוסיה יכול גם להיות מֵליץ-יושר". עם זאת הוּבע גם החשש "פן יבוּלע ליתר היהודים העתידים לצאת בקרוב" מברה"מ, אם תופץ האמת על החיים שם.

גורם נוסף היוו המוסדות והאישים בחו"ל שגילו עניין רב בפליטים ובגורלם והגבירו בכַך את ההתחַשבוּת בעֶרכּו הסֶגוּלי של ציבּור הפְּליטים על רקע היחסים הבינלאומיים ודעת-הקהל העולמית. חשיבות מיוחדת מבחינה זו נודעה לנציגויות הדיפלומַטיות בליטא, שדרכַּן זרמה לחו"ל האינפורמציה על הנעשה בליטא בכלל ועל גורל פליטים בפרט.

גם מעמדה המיוחד של הרפובליקה הסובייטית-הסוציאליסטית הליטאית לעומת אזורי פולין ורומניה וכן עמדתה הפשרנית של המפלגה הקומוניסטית הליטאית כלפי היסוד הפולני בליטא השפיעו ודאי על השיקולים.

לכל אלה נוספוּ ללא ספֵק גם הלקַחים שהוּפקוּ מהכישלונות לפרודוּקטיביזציה של פליטי-פולין באזורים המערביים של ביילורוסיה ואוקראינה. בממסד הסובייטי רווחה הדעה שמרבית הפליטים הם חומר אנושי בלתי-פרודוקטיבי, קשה לשילוב וגורם מתסיס מבחינה פוליטית, כלכלית ועֶרכִּית.

לדֵעה זו היו שותפים הפליטים עצמם והם הביעו אותה בתזכִּירים רַשמיים וגם בשיחות אישיים עם פְּקידים סובייטיים. מבחינה מעשית עשויה הייתה גישה זו למסקנה שיש להיפטֵר מציבור הפליטים, אם בהגליה מסיבית לסיביר, כפי שנעשה בבילורוסיה ואוקראינה - דבר שפגע לא מעט בתדמית המשטר הסובייטי ואם על ידי היתרי-יציאה לארצות חוץ, שהיו להם יתרונות כלכליים, תעמולתיים וביטחוניים.

על ידי מתן היתרי יציאה לפליטים ניתן לשלטונות לערוך ללא זעזועים מיותרים מעין סֶלֶקצִיַה בין הרוצים לצאת לבין המסכימים להישאר בברית המועצות. על האפשרות לקבלת אזרחות סובייטית, נודע רק בתום התקופה שנקבעה (פברואר 1941): בכך נמנעה בליטא הסובייטית התופעה המביכה שנתגלתה באזורים המערביים של אוּקראינה ובּיילורוסיה - הסירוּב הכמעט מוּחלט מצד פּליטי פּולין לקבַּלת אֶזרחות סובייטית, שלא לאבד את סיכויי היציאה. מבחינת ציבור הפליטים התברר בסופו של דבר כי הבחירה שנפלה על ליטא כמקום מקלט ופתח ליציאה אמנם הצדיקה את עצמה במידה רבה יחסית.
רובֶּרט (ראובן-לייבּ, יליד 1900) ואחיו הצעיר ז'אק (יעקב-אברהם יליד 1903) היו בניו של החרשתן האמיד, שמואל-אבַּא סובּולביץ', מהעיירה וילקובישק שבדרום ליטא. שני האחים הנ"ל היו מאז 1919 מעורבים בפעילות המפלגה הקומוניסטית בליטא, ואף נאסרו מדי פעם בגלל השתתפות בהפגנות וכדו'. בשנות ה- 30 יצאו שניהם ללמוד באוניברסיטאות אירופה. רובּרט סיים לימודיו בפסיכולוגיה באוניברסיטת בֶּרן, כדוקטור, וחזר לליטא עם אשתו בשנות ה- 30. רווחו עליו שמועות שהוא משתייך לקבוצה טרוצקיסטית. ז'אק שלמד כלכלה ומשפטים באוניברסיטאות לייפציג וסוּרבּון, נסע באמצע שנות השלשים למוסקוה והתמנה שם לפי השמועה לעורך בטאון של מוסדות הקומאינטרן.

עם התבססותם של הסובייטים בליטא בתחילת מלחמת-העולם השנייה, הגיע ז'אק ממוסקבה לליטא ואילו רוברט ערך בייקור קצר במוסקבה. בתחילת 1941 פשטה בקובנה ידיעה מפתיעה שמשפחת סובולוביץ', כולה לרבות האחים רוברט וז'אק וכמה מידידי המשפחה ביחד קרוב ל- 20 איש, הורשו לצאת מברית המועצות לארה"ב דרך יפן. הדבר עורר תמיה רבה, שהרי מדובר ביהודים מקומיים אנשי-ציבור ועשירים נודעים שכמותם נרדפו אז על ידי השלטונות. מפֶּה לאוזן סוּפַּר שהיציאה סודרה בתיווך שלטונות הביטחון הסובייטיים.

הקבוצה נסעה בציר וילנה - מוסקבה לוולאדיווסטוק, משם לקובֵּה ביאפאן ושאנחאי בסין. שם עלו על סיפון אנייה אמריקאנית והגיעו לסאן פראנסיסקו ב-20 באוקטובר 1941. הקבוצה התפזרה לניו-יורק, בוסטון ומונטריאול. שני האחים שינו את שמם ל- SOBLEN. ב- 1947 קיבלו שניהם אזרחות אמריקנית. ד"ר רוברט סובלן עסק רוב הזמן בפסיכיאטריה פרטית במסגרת בית- חולים הממשלתי ברוקלנד שבמדינת ניו יורק. שם עבדה גם רעיתו.

ב- 1957 נאסרו ז'אק ואשתו מיה אשתו לאחר מעַקב ממושך של הבולשת הפדרלית באשמת ריגול צבאי לטובת ברית-מועצות. לדברי התביעה מילא ז'אק את מקומו של ואסילי זאבילין, ראש הריגול הסובייטי באמריקה, שכיהן כמזכיר שלישי בשגרירות ברית המועצות. ז'אק נדון לשבע וחצי שנות מאסר, ומירה לחמש וחצי שנים. בחשד דומה נאסר כעבור ארבע שנים גם ROBERT. הוא נאשם בהעברת מידע חשוב לברית המועצות ונדון למאסר עולם. אולם בהיותו משוחרר בערבות נמלט לישראל ובשליחתו במטוס בחזרה לאמריקה - התאבד. במהלך משפטיהם של האחים סובלן הסתבר ששניהם יוּעַדו לתפקידי בִּיוּן בידי Lavrenti BERIA, ראש שרותי הבטחון של ברית המועצות. כנראה הוא גם הַגה גם רעיון הכיסוי למיבצע ההַשְתלה על ידי שילובם בקבוצה שֶבּה נכְללו הורים, אחים, קרובי משפחה וידידים בהם אנשי-ציבּור, בין היתר ידועים ועשירים. התוכנית עלתה יפה גם הודות לכך שמשפחת סובולוביץ' קיבלה רשות-כניסה לאמריקה בהתערבותו של אחד מקרובי המשפחה שהיה בעל עמדה בחוגי הממשל האמריקאי.

אין לדעת מה היה מספרם הכולל של הסוכנים ששולבו בגל היציאה המבוקרת של פליטי פולין מליטא הסובייטית, מכל מקום יש להניח כי בדומה לחוליית סובְּלֶן, נשלחו גם חוליות נוספות, שלא נתגלו עד היום.
כמובן שסיפור מרתק זה בא להדגים כיצד נוצל לחץ-הנדודים לאינטרסים פוליטיים-סטראטגיים של מעצמות. אך בפרופורציה של ההסטוריה היה זה כמשחק ילדים לעומת האירוע הגורלי שפקד לפתע כמיליון יהודים תושבי הסְפַר המערבי של ברה"מ, ובין הראשונים את 350,000 יהודי הארצות הבאלטיות שהוזכרו לעיל. הכוונה למיבצע "בּארבּארוסה", מה- 22 ביוני 1941 שבהמשכו נטבחו כ- 94% מהם בידי הנאצים ושותפיהם המקומיים. (השיעור הכי גבוה בכל אירופה!!! )

על אף שכיבוש-הבזק של ארצות אלו ארך ימים ספורים בלבד, הצליחו משם להִימַלֵט לִיפְנִים ברה"מ כ- 30,000 יהודים בעיקר צעירים. ביניהם בלטו קבוצות של ארגונים ציוניים ואחרים שהצטיינו בעזרה הדדית, ובמוראל גבוה. יחד עברו את תלאות-הדרך של אלפי קילומטרים והשתלבו במקומות-הקליטה בקולחוזים, בגדודי-עבודה ובקומוּנות באסיה התיכונה. גם אלה שלא היו חייבי-הגיוס, התייצבו מרצונם בקרבות הבלימה של נגד הפולשים. אחד מהם. מוּלה יָפֶה מפעילי "השומר-הצעיר" בריגה שהגיע עם יחידתו ללנינגראד שם נקבע שאינו מתאים לשירות, אך הוצע לו לבחור מקום כלשהו להתפנות בפְנִים רוסיה. לאחר שהסתכל במפה ונוכח שהדרך הנוחה ביותר לארץ-ישראל היא דרך אשכאבאד הגובלת עם אירַן, ביקש וקיבל צו-תנועה לעיר זו. אך כשהגיע לשם ועמד להבריח את הגבול, נעצר בידי המשטרה החשאית ובקושי נחלץ ממשפט. מאז נאלץ להסתפק בשמירת קשר אינטנסיבי מחתרתי עם עשרות חבריו מלטביה ולהמשיך ללא הצלחה, בחיפושי-נתיב כלשהוא לארץ-ישראל דרך אפגַניסטַן ומקומות אחרים. על אף שהיה במעקב מתמיד הצליח בשלהי המלחמה (סתיו 1945) לחזור לריגה שֶכמו יתר הערים בארצות הבַּלטיות, כבר שוחררו מהכיבוש הנאצי, אך נותרו כמעט "יוּדן=ריין".

[סופו של מוּלה, כרבים מחבריו שנאסר והתענה במשך שנים ארוכות בכלא סובייטי שם מת ב- 1955]. עוד לפני-כן הספיק להצטרף ולתרום רבות מנסיונו וכשרונו למטֶה-הפעולה של ארגון "הבּריחה" החשאי לארץ-ישראל שנוסד בשעתו בידי פארטיזנים יהודים ביערות וילנה ובראשם אבּא קובנֶר, רוּז'קה קורצ'אק ווִיטקה קֶמפּנֶר לימים הורחבה פעילותו גם לגבי פעילים ציונים ששרדו בלאטביה.

עוד בראשית סתיו 1944 נודע למַטֶה הראשוני כי ברומניה נותר יישוב יהודי ניכר ושם נמצאת נציגות קבועה של שליחים מארץ-ישראל. אי לכך סומנה ארץ זו ובירתה בוּקַרֶשט כמטרה ראשונית ליוצאים (למעשה: לבּורחים) דרומה בדרך לארץ-ישראל. חלק ניכר מהם השתמש ברשיונות-נסיעה) "קומאנדירובקה") שהושגו באמצעות המטה או בייזמה עצמית.

במשך הזמן החלו להסתמן אפשרויות-יציאה דרומה גם דרך פּולין השכֵנה, שכֵּן לפי הסכם הרֶפּאטריציה בין פולין לליטא-הסובייטית ניתנה רשות-יציאה מליטא לפולין לתושבי איזור וילנה ולאחרים שהיו לפני המלחמה אזרחי פולין.

הבריחה המאורגנת הנ"ל שנמשכה קרוב לשנתיים וידע גם כשלונות וקרבנות והקיפה כ- 1,500 איש מליטא, לטביה ואסטוניה, הסתייעה בסוף קיומה (1946) בארגון ה"בריחה" הכללי שנציגה הארצישראלי ישב בלודז' שבפולין. לימים התקיימו מרכזי בריחה נוספים בלבוב ובמקומות נוספים בעוד שחוליית היוצאים הראשונה (רוז'קה קורצ'אק שהוזכרה לעיל) הצליחה להגיע ללא עיכובים לבּוּקרשט ומשם הועלו חבריה על אניה שהביאתם כבר ב- 12 בדצמבר 1944 לחֵיפה, הרי כמה מהחוּליות שיצאו אחריה נעצרו בידי השלטונות הסובייטיים בעיר צֶ'רנוביץ. שם הועמדו למשפט ועל חלקם ניגזרו עונשי-מאסר. מאז שוּנה המסלול של החוּליות הבָּאות - הגיעו בחלקן בשלום לבוקרשט. ומשם הוסעו במאורגן לאיטליה. שם הוטענו בצורה סודית על אניות מעפילים והורדו בחשאי בנקוּדות שונות של חוף הים התיכון בארץ- ישראל!

הערה:

יתכן שמישהו מבין הקוראים של פרק זה בוודאי יהיה מעוניין לדעת, שבאחת האוניות הללו ולמרות ההסגר הבריטי, הגיעה בשלום לחופי הארץ (בין שפיים לרישפון) באוקטובר 1945. הייתה זו ספינת המעפילים PETRO2 ועליה 171 יהודים מגיל 0 ועד 50 וביניהם נער בגיל העשרה - פרטיזן לשעבר מיערות וילנה שבליטא. ביום מהימים אולי אזכה לפרסם את היומן שכתבתי בעברית על סיפון הספינה.