לא נעלם מעיני ה'קסם' שיש ב'אוצר ב"ד', ובעיקר מול היתר המכירה. היתר המכירה נתפס כהפקעת דין שביעית בכלל, 'פטנט' הלכתי מפוקפק איך 'להתחמק' מקיום מצוות התורה. זאת מלבד ל'טעם לפגם' [בלשון המעטה] במכירת רוב קרקעות המדינה לנכרי. מולו ניצב 'אוצר ב"ד' כדרך לקיום מלא של מצוות שביעית, ואף הצרכן זוכה ואוכל פירות שביעית בקדושתם. בדרך זו אנו ממש מקיימים את 'רצון התורה' וכוונתה בשביעית. לצערי, כמו תמיד ב'קסם' - אין זה אלא אחיזת עיניים ומקסם שוא. כל הטענות האלו כבר עלו לפני כמאה שנה ואף יותר נגד היתר המכירה [אם כי בניסוח וסגנון יותר הלכתי ופחות 'עממי'], נדונו ע"י הגדולים שייסדו והנהיגו את היתר המכירה, ובעיקר ע"י מרן הגראי"ה קוק זיע"א במבוא לשבת הארץ, בתשובותיו ובאגרותיו. אולם כיוון שיהודים ישרים ותמימים הוטעו להימשך אחרי דברים אלו¹, אגע בקצרה בכמה נקודות:
- טענה זו מתחלקת לשני חלקים.

I. טענה הלכתית של איסור 'לא תחנם'. טענה זו נידונה בארוכה בספרות ההלכה, ואף הוזכרה בחיבור זה². נציין שבין יסודות ההיתר למכור לנכרי הוא דווקא בנכרי שבלאו הכי יש לו חנייה בקרקע בא"י³, וכן שאין איסור מכירה לנכרי שאינו עובד ע"ז⁴. כמדומה שעל טענה זו בתקופה שמייבאים אלפי עובדים זרים, עובדי ע"ז ממש, גם לעבודות חקלאות ואפילו לעבודות משק בית וטיפול בזקנים, עובדים זרים שללא מקום עבודה לא תותר כניסתם לארץ כלל, ומלינים אותם כאן בבתים, ואף מכניסים אותם לתוך בתי ישראל, נאמר⁵ 'עד שאתה אומר טול קיסם מבין עיניך, טול קורה מבין שיניך'.

II. טענה 'ציונית' - אין הדבר נאה למכור את כל א"י לישמעאלי, כיוון שיש לנו ויכוח אתם על א"י. לאחרונה פותחה טענה זו, שאחרי ההתנתקות, שישובים גורשו רח"ל ואדמתם נמסרה לישמעאלים, ודאי שכעט יש להימנע מלמכור להם. 'החקלאי בעל יר"ש טבעית שראשו ורובו שקוע בעבודת אדמתו מתוך מסירות ואהבה' 'לא מתיישבות על לבו' 'הבחנות למדניות' בעניין לא 'תחנם'⁶. בכגון דא כבר כתב מרן הרב זיע"א⁷: "שמא תאמר ליישב ע"פ הנוסח הרגיל מיסודו של מר אחד-העם: הספר הוא ספר, והלב עושה את החיים, וכיון שהלב נלחם בספר - הראשון הוא המנצח... הספר וכל אגפיו - גילוייו של הלב הם, ואיזה לב - לב האומה, הלב של נשמתה, הלב של תמצית כל הוויתה, של מעמק חייה, זה הלב דוקא בספר הוא מונח וגנוז...". כל אדם מישראל שיש לו ירא"ש אמיתית, ובוודאי חקלאי בארץ ישראל 'שמאמין בחי העולמים וזורע'⁸' 'מסכימה דעתו לדעת המקום'⁹, וכיוון שמסכימה 'דעתו', שוב גם מתיישב הדבר היטב בלבו.

לצורך הפקעת קדושת שביעית אנו מוכרים חלק מקרקעות א"י לנכרי ומפקיעים בכך את קדושתה. אמנם מכירה זו היא לזמן [לשנתיים], והפקעת הקדושה היא חלקית בלבד, וכשיחזרו הקרקעות לבעלות יהודית תחזור הקדושה. גדולה מזו עשו חז"ל: "דאמר ר' שמעון בן אליקים משום ר' אלעזר בן פדת שאמר משום ר' אלעזר בן שמוע: הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, וקסבר: קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית"¹⁰. לא רק שהפקיעו את קדושת הארץ 'כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית'. אלא 'קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא', ולכן השאירוה בלא קדושה כלל. לא לשנתיים הפקיעו את הקדושה, גם לא לשבע שנים או לחמישים שנה - אלא למאות ואלפי שנים, עד ביאה שלישית, עד שגואל ישראל יגאלנו גאולה שלמה ונקדש שוב את א"י כולה. כל זה 'כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית'¹¹.

זאת ועוד. דרכו של מרן הרב זיע"א, ובעקבותיו דרכה של הציונות הדתית, היא למצוא פתרון ממלכתי, פתרון שיכלול את כל החקלאות היהודית בא"י. ברור ש'אוצר ב"ד' אינו פתרון אלא לחקלאי שומר תורה ומצוות, וגם לא לכולם. ברור ש'אוצר ב"ד' גם אינו פתרון לכל הצרכנים, שהרי צריך לשמור קדושת שביעית בפירות. האם זו דרכנו ה'ציונית' והממלכתית [או בכלל דרך של תורה] שלרוב עם ישראל יהיה 'בדיעבד', יהודי פחות טוב מאיתנו? ומה לגבי השירות בצה"ל בשנת השמיטה [ובשמינית כשיש עוד בעיות של ספיחים ואח"כ של פירות שביעית] לא נלך לצבא?! לא נצא למילואים?! או שאולי נשרת רק בישל"מים [=יחידות שמיטה לדתיים מאוד]?! האם זעקתם הכנה של הרוב המכריע של החקלאים היהודים בארץ, שערים שלמות סגרו את שעריהן בפני תוצרתן אינה מגיעה אלינו? האם המשמעות האמתית של השמיטה היא שחקלאים אלו [בנוסף על מגדלי החיטה בנגב] יובירו את שדותיהם עד שישתלטו עליהן ערבים?
- נכון. בהלכה קוראים לזה 'הערמה'¹². אבל גם 'היתר עיסקא' שעל פיה [כמעט] כל החקלאים מממנים את הקמת המשק החקלאי שלהם, ובעצם כולנו סומכים על זה כשאנו מפקידים כסף בבנק [זאת למרות שריבית דאורייתא לכל הדעות, גם בזה"ז וגם בחו"ל]. גם מכירת 'אוזן' של בהמה 'מבכרת' [העומדות ללדת את הוולד הראשון שלה, שאם יהיה זכר יהיה קדוש בקדושת בכורה], גם מכירת חמץ ועוד הם 'פטנטים' כאלו. מבחינה הלכתית 'היתר מכירה' בשביעית הרבה יותר מבוסס מרוב ה'פטנטים' האחרים. בלב כל יהודי ישר יש תחושה של אי נוחות ואף דחייה מ'התחכמות' עם התורה, ו'פטנט' לעקיפת מצוותיה. היטיב לבטא תחושה [חיובית ונורמלית] זו שמואל. שנינו במשנה¹³: "הלל התקין פרוזבול", כלומר הלל המציא 'פטנט' הלכתי העוזר להתחכם ולעקוף את מצוות התורה להשבית את כל החובות בסוף שנה שביעית¹⁴. מביאה הגמרא¹⁵: " ת"ש דאמר שמואל, הא פרוסבלא עולבנא דדייני הוא, אי איישר חיל אבטליניה" כלומר, פרוזבול הוא חוצפה [מלשון 'עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה (שבת פח, ב) - גמ' שם], אילו היה לי כוח לבטל את תקנת הלל, הייתי מבטל אותו. אמנם רב נחמן אמר: "אקיימנה אקיימנה" [=אקיים ואחזק את התקנה]. שמא מותר לנו לומר שרק אחרי שרב נחמן הרגיש את התחושה הטבעית של עלבון ואי נוחות מהתקנה העולה מדברי שמואל, ידע שאין התקנה מביאה להשכחה ולביטול מצוות שמיטת כספים, רק אז הסכים לקיים ולחזק את התקנה¹⁶. היטיב לבטא דברים אלו מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל¹⁷:

"בעיקר נצרך בנידון לתת הסבר לבני הנוער, שיש להם הרגשה כאילו אנו באים להערים על התורה ועל עצמנו, ובמקום לנהוג בכנות וביושר לב, מעמידים פנים כאילו אנו מקיימים המצוה, בעוד שלמעשה עושים עצמנו רק לצחוק, בעשותנו מכירה בעוד שאין דעתנו למכור, או מסדרים שליחי בי"ד בעוד שאין אלה אלא אותם הבעלים בשינוי פורמלי קטן. המטרה העיקרית של התורה אינה קיימת שוב, ובמקום זה מסתבכים בסעיפי הלכות וסעיפי סעיפים שאין להם כאילו ולא כלום למה שכוונה התורה במצוה זו. בתשובה לזה נאמר... יש לדעת שגם דרכי הוראה לשעת הדחק כפופים להלכה ולסדרי הוראה שהתורה וחז"ל קבעום, ולא רק אותם רעיונות נאצלים שאנחנו יכולים לעמוד עליהם במצוה זאת או אחרת הם תורה, כי גם אותן דרכי הוראה תורה הם, וגם בהם גנוזים ודאי אורות התורה, אף שהם עלומים לעתים מאתנו."

- לפני שנים רבות שאלתי את מו"ר הגרש"ז אוירבאך זצ"ל שאלה זו. הוא צחק וענה לי שהיום ההיתר נחוץ עוד יותר מאשר בזמנו. אז דובר על כמה מאות חקלאים, שהיה צריך למצוא להם פרנסה למשך שנת השמיטה. אולם בעת הזאת, אם נעצור את היצוא החקלאי לשנת השמיטה, יימצאו הרבה מאוד מדינות שישמחו למהר ולתפוס את פלח השוק שלנו, ואז לא יהיה לנו לאן לייצא במשך כל השבע שנים, ולא רק שנה אחת¹⁸.
- ראשית, כפי שפורט למעלה¹⁹, דברים דומים כתב גם הגר"ש ישראלי זצ"ל לגבי אוצר ב"ד. כוונת הרבנים שכתבו 'הוראת שעה' הייתה שאין זו קיום שמיטה כהלכתה, אלא דרך הלכתית, להפקעת קדושת שביעית. על כן אין לראות בו פתרון קבוע, אלא רק הנהגה זמנית, עד אשר לא יהיה בו צורך. ככל שהתרבה, התרחב והתבסס הישוב החקלאי היהודי בארץ, כן גדל הצורך להיתר מכירה. גדולי א"י, הגרי"ל דיסקין והגרש"ס שאסרו את המכירה בשמיטה של שנת תרמ"ט, הצטרפו להתיר [ע"פ ההיתר של הגר"נ הרץ זצ"ל מיפו]²⁰.

הגראי"ה קוק זצ"ל כותב²¹:

"עלינו לדעת שאנו חייבים להתאמץ בכל כחנו לסבב פני הדברים, שסוף כל סוף תהי' שבת הארץ הולכת ונקבעת בכל קודשתה על אדמת הקודש... כי מצוה זו לבד חבתה ככל מצוה ממצותיה של תורה, הלא עונשה, ומכלל לאו אתה שומע הן, שגם מתן שכרה בצדה, ובה תלוי גלות הארץ וישובה... לפי דעתי אנו צריכים לבא אל מחוז חפצנו דוקא קמעא קמא... [= שלב א' - יב"מ.] שלעת עתה לפחות תעלה בידינו יסוד קדושת המצוה במה שהוא מן התורה... אבל איך נבא תחילה להנצל מאיסור של תורה, צריך אני לבאר סדרן של דברים... התוכן הפשוט הוא, שמאחר שלפי דעת רוב הראשונים אין לנו מלאכות האסורות מן התורה בשביעית, כי אם חמש או ארבע, דהיינו זריעה, זמירה, קצירה, בצירה, לכל הדיעות, והחמישית שהיא חרישה במחלוקת היא שנויה... לזאת עלינו להשתדל, שכל זמן שיש עוד הכרח לקיום הישוב לבקש צדדי היתר בענין שביעית, שעכ"פ אלה חמשת המלאכות, או לפחות, כשהדחק גדול הרבה, ארבעת המלאכות, לא יעשו ע"י ישראל, כי-אם ע"י פועלים נכרים... עכ"פ ממוצא דבר אנו למדים, שאם נעמד על המשמר להשתדל, שגם אחר המכירה לא יעשו ע"י ישראל אותן חמש או ארבע מלאכות האסורות מן התורה, הרי אנו מרויחים דבר גדול, שעולה בידינו שביתת הארץ מן התורה... והנה כ"ז הוא מה שנוגע לשנתנו זאת, אבל עלינו לדאוג ג"כ על מעמד השמיטה בקביעות. ואם יחננו ד' ומשיח צדקנו יבא במהרה בימינו, ולא נצטרך לכל אותם האמצעיים... אם חלילה יתאחר הזמן [=שיבוא המשיח, שלב ב' - יב"מ] אנו צריכים ראשית כל לכונן מוסד גדול, שיספיק לתמוך בידי כל בעלי השדות של מזרע תבואות, זרעים וירקות, וכיוצא בהן, שאינם קשורים בקשרי מסחר [=כלומר אין להם קונים קבועים ושוק קבוע שיכולים לאבד. בימינו, גם בירקות ובגידולי שדה יש תחרות וכיבוש שווקים - יב"מ] שאם אך יותן להם סיפוק פרנסתם במשך השנה יוכלו לשבות. והקופה צריכה להיות עשירה כ"כ, באופן שתוכל ג"כ לתמוך בידי הפועלים [=כלומר השכירים - יב"מ.], אשר יתבטלו מעבודתם. ויותר טוב הוא, שהאגודה שתהי' עסוקה בזה תכונן מעשי', ליסד עבודות כשרות של בנינים ושל חרשת המעשה, שתעסיק בהם את הפועלים בכל משך שנת השביעית. [=שלב ג' - יב"מ] וכשתהי' הקופה מושפעת בפועלים חרוצים, העוסקים בעבודת הקדש הזאת בזרוע וגבורה, נוכל להמשיך הדבר שאפילו בכרמים ובפרדסים, שהמכירה והשכירות לגוי היא מוכרחת בהם, מפני הפסק המסחר, מ"מ אפשר להנהיג שתהיה באמת ההפקעה נעשית ע"י שכירות לגוי בהבלעה [=כלומר, ולא מכירה. אלא שאז בודאי שאסור לישראל לעבוד בקרקע - יב"מ], ופועלים גויים יעבדו גם בהם, וכל פועלי ישראל יהיו עסוקים בבנינים, ובכל ענפי התעשי' שתכין האגודה, ביחוד לצורך תשלום חסרון העבודה של שנת השביעית... ושישראל לא יעשו כל עבודה אסורה, ואפילו הגויים יעשו רק בהפרדסים והכרמים השכורים להם, ותהיה שבת הארץ מתקיימת ברוב עיקריה ופרטיה על אדמת הקודש. זהו דרך שאפשר לכונן אליו את מטרתנו...".

הנה הגראי"ה קוק זצ"ל מבאר לנו את 'חזונו' לקיום שביעית בארץ [עד שיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, ואז 'לא נצטרך לכל אותם האמצעיים'], להביא למצב שבמקום 'מכירה' לנכרי, תהיה 'שכירות בהבלעה', ושעבודת החקלאות תתקיים ע"י פועלים נכרים, כאשר הפועלים היהודים יעסקו בעבודה אחרת. אגב, למרות שהרב הוא המייסד של 'אוצר בית דין', אין בחזונו שום שלב בו עבודות השדה, או אפילו האיסוף והעיבוד יעשו ע"י 'שלוחי ב"ד'²².
כששביעית תהיה דאורייתא לא תהיה ברירה אחרת אלא 'אוצר ב"ד' - יש סתירה פנימית בטיעון הזה. אם²³ 'אוצר בית-דין הוא המענה היחיד לקיום המצווה הלכה למעשה. הוא לא פתרון דחוק, אלא דרך המלך לכתחילה, הוא מבוסס על הנחת יסוד שהיא בעצם נשמתה של השמיטה, עליה בנויות כל הלכות השמיטה', הרי היינו מצפים למצוא את 'המענה היחיד לקיום המצווה הלכה למעשה' בכל הראשונים והפוסקים המדברים על שמיטה. שהרי לא סביר הדבר שכולם דיברו רק על הפרטים והוציאו לה, לשמיטה את 'נשמתה של השמיטה'. לחילופין, אם 'אוצר בית-דין הוא אפוא לא הלכה אלא אמצעי טכני המאפשר טיפול בפרי לצורך הכלל', הרי קשה לקבל ש'נשמתה של השמיטה' הוא רק 'אמצעי טכני', אשר 'הוא מוזכר אומנם בתוספתא, אולם מעניין, הרמב"ם לא הביאו ואילו הראב"ד²⁴ הרמב"ן והר"ש הזכירוהו רק דרך אגב. והיא הנותנת, אוצר בית-דין אינו הלכה מיוחדת בהלכות שמיטה, הוא סמכות כללית הבאה לידי שימוש גם הלכות שמיטה כפי שיבואר'. כמדומה שאין ספק שהרמב"ם והפוסקים היו מחויבים להביא ולהדגיש את 'המענה היחיד לקיום המצווה הלכה למעשה'²⁵.

זאת ועוד, לא רק הרמב"ם והפוסקים השמיטוה, גם בתלמודים אין לה זכר. כאשר שבי ציון בזמן עזרא ונחמיה חיפשו פיתרון לבעיית העניים בשביעית, הם לא פנו ל'מענה היחיד לקיום המצווה הלכה למעשה', אלא הניחו הרבה כרכים ולא קידשום [ראה למעלה, פרק זה, סעיף 1(II)], 'כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית'. אנשי כנה"ג, שתיקנו כ"כ הרבה תקנות בכוח ב"ד, שכל אורח חיינו הוא על פי תקנותיהם, הם התעלמו מה'סמכות כללית' של ב"ד בכל התורה? הם אשר קבעו ש'ב"ד דואג לכלל ... במשך כל השנים הוא אביהן של יתומים', ודאגו להעביר לנו מסר זה בכ"כ הרבה הלכות, ורק בשביעית, שדין זה הוא 'נשמתה', לא השתמשו בכוחם אלא השאירו את א"י ללא קדושה?

כפי שהראינו למעלה [בפרק י], הגראי"ה קוק שכה כאב את כאבה של א"י ואת 'עלבונא דדייני' בהפקעת שביעית, דווקא הוא לא מצא פתרון לקיום הישוב בא"י ב'אוצר ב"ד' [כאשר 'אוצר ב"ד' הוא רק 'זכר לשביעית' כי 'מצד עצמו אין בו כדי סמיכה'], רק במכירת הקרקע לנכרים?²⁶ גם הגר"ש ישראלי זצ"ל רואה ב'נשמתה של השמיטה' רק 'הערמה בולטת' 'פרצה דחוקה' 'בזה אין לראות פתרון קבע' 'אלא כדרך נוספת לשעת הדחק'²⁷.

מהו אם כן 'דרך המלך לכתחילה', 'נשמתה של השמיטה' רצון התורה וכוונתה? שמא נעיז ונאמר שרצונה של התורה הוא בדיוק מה שהיא כתבה²⁸: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתון יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַידוָד שָׂדְךָ לא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לא תִזְמר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לא תִקְצור וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לא תִבְצר שְׁנַת שַׁבָּתון יִהְיֶה לָאָרֶץ". נכון, "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתושָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ", אבל גם: "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכל". שמא תאמר - איך נאכל את 'שבת הארץ', 'האם לצורך כל שלוש סעודות ניסע לגולן לקטוף כמה פירות? ומה יעשו האביונים שאין להם רכב?"²⁹ השאלה הרבה יותר קשה - 'מה נאכל', הרי לרוב השיטות 'לאוקמי פירא' אסור אפילו להשקות³⁰. ואם פירות אילן עוד נמצא סוג ב' קטנים [מחוסר השקעה] ומתולעים [בלי ריסוס], מה נעשה בירקות. לדעת ר"ע³¹ כל הירקות, אפילו שצימחו לבד, אסורים מהתורה מאיסור ספיחים. אמנם יותר פלא שיטת רבנן, שהתורה רצתה 'ואכלו אביוני עמך ושבעו', ובאו חכמים ולדעת הרמב"ם אסרו את כל הירקות מדרבנן באיסור ספיחים. כך מתנהג ב"ד של ישראל ש'דואג לכלל לא רק בשנת השמיטה אלא במשך כל השנים הוא אביהן של יתומים'? ואפילו לשיטת הר"ש, 'האם רצון התורה' שמפסח ואילך נייבא ירקות מטורקיה?

אמנם התורה ביארה היטב את רצונה וכתבה³²: "וְכִי תאמְרוּ מַה נּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לא נִזְרָע וְלא נֶאֱסף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוא תְּבוּאָתָהּ תּאכְלוּ יָשָׁן". כוונת התורה שתנובת השנה השביעית, שממילא תהיה מצומצמת מאוד, תהיה הפקר. כל הרוצה ליטול ייטול. אולם אוכל ופרנסה הבטיחה התורה שיהיה מפירות שישית. אלא שכידוע כבר כתב הסמ"ע³³ שאין הבטחת התורה קיימת אלא בזמן ששביעית דאורייתא, אבל בזה"ז ששביעית דרבנן, אין לנו הבטחת 'וצויתי את ברכתי'.

לכן כתב מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל ש'אוצר ב"ד' הוא בקושי היתר לשעת הדחק, פרצה דחוקה שאין לראות בה דרך קבע. זאת כיוון שהוא 'כמעט ביטול של הפקר הפרי למעשה' - ועיקר רצון וכוונת התורה בפירות שנה שביעית הוא שיהיו הפקר.

היתר המכירה מבוסס על רוב שיטות הראשונים והאחרונים, נוסד לפני למעלה ממאה שנה³⁴ (בשנת תרמ"ח, ערב שנת השמיטה) ע"י גדולי ישראל הגאונים ר' ישראל יהושע מקוטנא, הרב שמואל מהוליבר מביאליסטוק, הרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשא, בצירוף הגאון הרב יצחק אלחנן מקאוונא, הגאון ר' אברהם מסוכטשוב מח"ס 'אגלי-טל'³⁵ זכר כולם לברכה. בארץ הצטרף אליהם הגאון הרב יעקב שאול אלישר זצ"ל בעל 'הישא ברכה'³⁶. בשנת תרנ"ו הצטרפו למתירים הגאונים המהרי"ל דיסקין והגר"ש סלאנט זצ"ל, והסמיכו את הגה"צ ר' נפתלי הערץ [הגאב"ד דיפו] זצ"ל לסדר מכירה להפקעת שביעית³⁷. בשנת תרס"ב הצטרף למתירים הגאון האדר"ת זצ"ל³⁸, והסמיך את הגרנ"ה הלוי לעשות שוב הפקעה ע"י מכירה. כמו כן הצטרפו למתירים [בין השאר]; ר' דוד ליב זילברשטיין זצ"ל, מגדולי הונגריה³⁹; כן נראה מהגאון מהר"י ענגיל זצ"ל⁴⁰'; הגאון ר' יהושע לאנג זצ"ל⁴¹; הג"ר צבי יעקב אפענהיים [גאב"ד קעלם] זצ"ל⁴²; והגרב"צ עוזיאל זצ"ל. מרן הגראי"ה קוק זיע"א שכלל את שטר המכירה והאריך לבסס את יסודות ההיתר בהרחבה במבוא לספרו 'שבת הארץ', וסיכם⁴³: "אחרי כל אלה אין מקום לערער על דרך-הוראה כזו".

והוסיף וכתב⁴⁴:

"ומש"כ כ"ג, שהלא כבר הדפסתי את שה"א [=שבת הארץ], ומה יש ללחום עוד יותר, הלא הודעתי לכ"ג ידי"נ שי', כי בכונה לא סדרתי את כל הדברים בענין זה בהבנה גמורה, מסודרת ועמוקה כראוי, וכמה צדדים וטעמים ברורים השמטתי לגמרי, והכל כדי שלא יקלט עי"ז ענין ההיתר יותר מדאי, ויהי' תמיד נחשב רק להוראת שעה, וענין שהותר בדוחק, רק מפני שעת הדחק. אבל כשמרחיבין דברים הללו ע"פ דרכה של תורה, כפי הדרך הנהוג מאז בישראל לחפש צדדים של קולא בענין גדול שהוא צורך רבים, אז יוקלש יותר מדאי ענין האיסור, מה שאיני חפץ בשום אופן וענין. ואע"פ שאם יהי' הדבר מכריח להציג את הענין ביותר בירור, גם אז לא אמנע בעה"י מלהעיר תמיד, שהוא היתר של דחק ועינן של הוראת שעה, אבל לכתחילה ניחא לי שלא אצטרך לבא לידי מדה זו, ויהי' הדבר עומד כפי התכונה רפויה שנתתי לו בהמבא".

בעקבות פעולתו של הגראי"ה קוק זיע"א, נתקבל היתר המכירה ונהיה מנהג בכל ארץ ישראל⁴⁵. בשנת תרע"ז היה הגראי"ה זיע"א באנגליה. כמ"מ ראב"ד דיפו שימש הגר"י הלוי, חתנו של הגר"נ הרץ זצ"ל. הגר"י הלוי המשיך בדרכו של חותנו זצ"ל, וסידר מכירת הקרקעות של המושבות לנכרי לצורך הפקעת שביעית⁴⁶.

כבר בשנת תש"ד (ערב שנת השמיטה) פירסם מו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל את ספרו "מעדני ארץ" על שביעית, ובו ביסס את יסודות ההיתר, וכתב שההיתר מועיל גם לקצירה ולבצירה. רבנו, נשיא הדור, מו"ר הגר"א אלקנה כהנא שפירא שליט"א, בתקופת כהונתו כרב הראשי לישראל, שכלל את שטר המכירה באופן שפתר חלק גדול מהספקות שעוררו כנגדו.

בשנות השמיטה האחרונות מתרחב היקף התמיכה בחקלאים הדתיים הרוצים להקפיד ולהדר בשמירת שביעית, וזאת ע"י שישווקו את תוצרתם דרך אוצר ב"ד.

הדרך הנכונה לעשות פעולה זו היא ראשית וקודם לכל לנקוט בדרך המבוררת מבחינת הלכה, והוא היתר המכירה. לאחר מכירת הקרקע לנכרי, יש מקום ליראים לדבר ה', להחמיר ולנהוג קדושת שביעית בפירות, ולשווקם דרך אוצר ב"ד, וכמו שהבאנו למעלה [בפרק י] ממרן הגראי"ה קוק זצ"ל. בדרך זו נמנעים מכל החששות שיש ב'אוצר ב"ד', וזאת משום ההסתמכות על כך שהקרקע נמכרה לנכרי. מאידך, באם יש איזה חשש שהוא בתוקף המכירה⁴⁷, או שרוצים להחמיר שאף אם המכירה תקפה, עדיין יש דין קדושת שביעית בפירות⁴⁸, הרי הצרכן ניצל מכל חשש איסור עקב החמרה והידור בשיווק דרך 'אוצר ב"ד' ושמירת קדושת שביעית בפירות, ובכל מקרה יש בכך 'זכר לשביעית'.

מכירת הקרקע לנכרי הוא ההיתר המבוסס על גדולי ישראל במשך דורות, ופשט כמנהג בא"י. הרוצה להדר ב'אוצר ב"ד' לאחר המכירה יבורך. אולם אין שום סיבה והצדקה הלכתית⁵⁰ להסתמך על 'אוצר ב"ד' בפני עצמו, שמלבד ש'מצד עצמו אין בו כדי סמיכה', יש חשש "לעז על הראשונים" ופגיעה בת"ח וגאונים קדמאי שהתקינו את היתר המכירה⁵¹.

חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו. אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף. (תהילים פה, יא-יב).

הערות:

1. [ראה 'ישועות מלכו', או"ח סי' מו].
2. ראה מבוא לשבת הארץ פרק יב; ולעיל הערות 34, 120, 132, 140 ובמה שצויין שם.
3. מבוא ל'שבת הארץ' שם [הערה הקודמת]; 'משפט כהן' תשובה סח; וראה לעיל הערה 34 ובמה שצויין שם.
4. 'משפט כהן' תשובה סג.
5. ב"ב טו, ב, [ע"ש במסורת הש"ס וכ"ה בילק"ש רות רמז תקצז בד"ה 'אמרה תורה'].
6. הגר"י אריאל שליט"א, 'שנת השמיטה כשנה של אחריות הדדית' [מאמר תגובה למאמר של כותב שורות אלו], קומי אורי כא. [מעניין שחלק מהחקלאים (אם כי רבים מהחקלאים הדתיים היום מקפידים על 'עבודה עברית' - ועל כך יבורכו ממקור הברכות) מבינים את ההבדל הלמדני בין מכירה לזמן לישמעאלי שגר ממילא בארץ, לבין יבוא מאות עובדים זרים עובדי ע"ז. אשמח מאוד אם יסבירו גם לי את החילוק הזה, שטרם הצלחתי לעמוד עליו. אגב, למרות שלדעתי אין הדבר משנה כלל, למיטב ידיעתי המכירה מתבצעת לדרוזי שהוא קצין בצבא]. וראה מבוא ל'שבת הארץ' פרק טו; 'משפט כהן' תשובה סג שהרידב"ז זצ"ל טען כנגד היתר המכירה - מה טעם למכור את א"י לנכרי בשביל ישוב א"י, הרי כשמוכרים את הקרקע לגוי נפקיע קדושת הארץ, שוב אין זה א"י, וממילא אין זה ישוב א"י. וראה תשובתו של הגראי"ה קוק זיע"א בהסברת עומק קודשת א"י ומצוות ישוב א"י. וראה גם 'אורח משפט' סי' סד, אות ה' [במכתב מתאריך כח אייר תרצ"א]: "ובכלל אי-אפשר לישוב יהודי שלא ימצאו בתוכו ג"כ נכרים אחדים, לפי ההכרח של איזה דברים המותרים להעשות בשוי"ט דוקא ע"י נכרים. וחוקי תוה"ק הם בודאי יותר חזקים באין ערוך מכל מנהגי בדאות שבדאו להם אנשים, והם חיינו ואורך ימינו ויסוד תחייתנו על אדמת הקודש" [תודתי ליד"נ הגאון הרב שבתי רפפורט שליט"א שהראה לי 'אורח משפט' זה].
7. 'על במותינו חללים', סיני, כרך יז. הודפס מחדש במאמרי הראיה, ח"א, עמ' 93-89, בעמ' 91.
8. תוס' שבת לא, א ד"ה 'אמונת זה סדר זרעים' בשם הירושלמי.
9. ע"פ יבמות סב, א: 'שלשה דברים עשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת המקום'.
10. חולין ז, א.
11. בעיתון 'מקור ראשון' של ע"ש פרשת 'כי תצא' (י' אלול) תשס"ז, במוסף השבת [מוסף מס' 5] עמ' 4 התפרסם מאמר מהרב אמנון דוקוב בשם 'אדמת חולין היא?' בתוך הדברים הוא כותב: "מבחינה זו, ניתן לראות בהיתר המכירה את ההד החזק ביותר בתורה שבעל פה לקבלת עמדתה של הציונית החילונית ביחס לארץ ישראל. מדובר פה בקשר אנושי של פעולה ויצירה, של כיבוש השממה והפרחתה, אך הוא מדיר מתוכו כל מרכיב של קדושה וברית א - לקית'". כלומר הגראי"ה קוק זיע"א זנח את הציונות הדתית, וקיבל את עמדתה של הציונות החילונית ביחס לארץ ישראל. צריך לקרוא פעמיים להאמין - מי הוא זה אשר מקבל את עמדתה של הציונות החילונית ביחס לארץ ישראל - לא פחות ולא יותר מהרב קוק. כפי שכתבתי למעלה, הרב קוק רק עשה מעט מזעיר ממה שעשו אנשי כנה"ג בשיבת ציון בזמן עזרא ונחמיה. א"כ סו"ס מצאנו את יסודותיה של הציונית החילונית - ראשי שיבת ציון, עזרא ונחמיה. [האמת היא שהגראי"ה באמת לימד אותנו שהציונית היא תנועה רוחנית-יהודית-דתית ממקורה של תורה]. אינני מכיר את המחבר, וסביר שהוא בן-תורה - ודווקא מכך אתה מזדעזע. האמת היא שבמבט שני יש דברים בגו - אם 'אוצר בית דין' בפירות שביעית הוא הידור לכתחילה, הגראי"ה קוק באמת קיבל את עמדתה של הציונית החילונית ביחס לארץ ישראל.
12. ראה מבוא ל'שבת הארץ' פרק יג; משפט כהן תשובה נח; וראה מש"כ לעיל פרק ט(1) ו- ט(2) ובהערות שם; וראה 'תורת יהונתן' הנ"ל הערה 34 בעמ' קלב: "... והיתר זה נוהג אצלינו בכל זמן, כי בכל שנה סומכין ע"ז לענין חמץ דהוה דאורייתא (כי החמץ שמוכרים אינו בכלל הביטול) בלאו דבל יראה ובל ימצא, וכן בכל שבת לענין שביתת בהמתו שמתירין לעשות בהן מלאכה בשבת ע"י מכירה כנודע, ויכולים לסמוך ע"ז שפיר גם לענין איסור שביעית".
13. גיטין פ"ד מ"ג [בבלי לד, ב].
14. שו"ע חו"מ סי' סז, סעיפים ל-לא. אמנם דעת הרא"ש דשביעית משמטת אף בתחילתה, וכבר בשנה השביעית אסור לתבוע חוב, וע' תומים, באורים, ס"ק נד שכתב שהירא והחרד יחמיר כדעת הרא"ש.
15. גיטין לו, ב.
16. שמועיל אף פרוזבול באמירה בע"פ, ראה רמ"א חו"מ שם סעיף כ', וע"ש בבאה"ג אות ע, פ; בביאור הגר"א ס"ק לג, לד. אמנם דעת המחבר, שם, שרק לת"ח מותר לעשות פרוזבול בע"פ, כיוון שת"ח יודעים ששמיטת כספים בזה"ז מדרבנן [ואולי לכן אין חשש שעקירת שמיטת כספים אפילו בע"פ יביא אותם לשכחה ולביטול המצווה]. וע' יביע אומר, ח"ג, חו"מ סימן ו' אות ז, שכיוון שלת"ח מותר לעשות כן לכתחילה, בדיעבד מהני לכל אדם.
17. ב'בצאת השנה' במאמרו הנ"ל הערות 58, 85, 132, 135 בפרק ו (עמ' כב-כד), עיי"ש שהאריך בדברים.
18. נניח לדוגמא שההכשרים החרדים יאיימו על יצרני ירקות העלים ללא תולעים שאם בשנת השמיטה יעשו היתר מכירה, יימנעו מלתת להם הכשר כל שאר השנים. כמדומה שכל בר דעת מבין את המצב הבלתי נסבל שאיום כזה, חלילה, היה גורם להם.
[וראה משפט כהן סי' ס-סא תגובתו של הגראי"ה קוק זצ"ל להצעתו של הרידב"ז שיסעו שניהם לפריז לשכנע את הברון שיחזיק על חשבונו את החקלאים בשנת השמיטה].
בשיחה שהייתה לי עם ת"ח הגון לפני זמן קצר, אמר לי שיש אומרים שנוותר על כל החקלאות בארץ, נייבא מוצרי חקלאות כל השבע שנים מחו"ל, ונתפרנס מהיי טק. אמרתי לו, שמלבד שבדרך זו ישתלטו הבדואים והערבים על כל הקרקעות של א"י לתמיד [וזה וודאי מה שאסרה התורה ב'לא תחנם'], חז"ל אומרים (סנהדרין צח, א) "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל ל"ו, ח) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל". וראה אבנ"ז, יור"ד ב, סי תנד.
19. פרק י', ד שיטת הרב ישראלי, ובעיקר בטקסט שלאחר הערה 135.
20. . ל'היסטוריה' של ה'היתר מכירה', ראה הקדמה ל"מעדני ארץ" הלכות שביעית; ספר השמיטה להגרי"מ טוקצינסקי זצ"ל ח"ב פרקים א-ב (עמ' סג-עה); הרב כ"פ טכורש, 'שביעית במדינה', התורה והמדינה ג (ניסן תשי"א) עמ' ע-פו ועוד; 'דברים בשם אומרם', נלקט ע"י הרב ח"ז גרוסברג, 'בצאת השנה', ירושלים תשי"ט, עמ' עט-פו ועוד.
21. אגרות ראיה, א, אגרת רפט, בנספח לאגרת 'יסוד השמיטה'.
22. אדרבה, בשלבים הבאים, כאשר ההפקעה היא ע"י 'שכירות בהבלעה', הרב כותב [בסוף האיגרת, צוטט לעיל הערה 109] שאסור יהיה לשווק דרך אוצר ב"ד.
23. הציטוטים הם ממאמרו של הגר"י אריאל שליט"א הנ"ל הערה 19, בעמ' 17, 28. וראה הערה 36 דברי מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל בעניין השמטת הרמב"ם את התוספתא.
24. הראב"ד לא הזכירו אפילו דרך אגב, ראה לעיל הערה 41.
25. יתרה מזו, הרמב"ם התחייב להביא כל הלכה שיש במשנה, בתוספתא ובמדרשי הלכה ובתלמודים [אא"כ הוא דחה אותה מהלכה], ראה הקדמת הרמב"ם למשנה תורה. וראה גם לשונו של הגריא"ה הרצוג זצ"ל לעיל הערה 44.
26. ראה למעלה בטקסט שלאחר הערה 162. אדרבא, חזון העתיד של הגראי"ה קוק זצ"ל מדבר על כך שאפילו השיווק לא יעשה דרך אוצר ב"ד, ראה לעיל הערות 109, 163.
27. ראה ציטוטים לעיל פרק י', וכן בפרק זה בטקסט שלאחר הערה 158.
28. ויקרא כה, ב-ז.
29. הציטוטים הם ממאמרו של הגר"י אריאל שליט"א הנ"ל הערה 19, בעמ' 17.
30. ראה למעלה פרק ה'. אף בין המתירים היו שהתירו רק משום ששמיטה בזה"ז דרבנן.
31. בעניין איסור ספיחים ראה לעיל פרק ו ובהערה 59 שם.
32. ויקרא שם, כ-כב. וראה לעיל פרק ד' דברי הר"ש סירילאו (בטקסט שאחר הערה 39) ומש"כ שם הערה 40.
וראה 'נעם אלימלך' פרשת בהר עה"פ 'וכי תאמרו מה נאכל' שכתב בשם אחיו ר' זושא, שמה היה לה לתורה לומר את הקושיא, דייה שהייתה אומרת 'ונתתי את ברכתי', אלא שעצם השאלה היא חטא וחוסר ביטחון. הגר"ש ישראלי, במאמרו ב'בצאת השנה' הנ"ל הערה 58, בעמ' יח, הביא דברים דומים בשם הסבא מנובהורדוק [ר' יוסף יוזל הורביץ זצ"ל]. אמנם הדברים נוגדים את דברי הר"ש סירילאו שהוזכרו בהערה הקודמת, ואף את פשוטו של מקרא. וראה הרב נתן צבי פרידמן זצ"ל, 'התורה והמדינה' ג' (ניסן תשי"א), עמ' צז-קד בעמ' צח שפירש ע"פ דברי הטושו"ע (או"ח תרכה) לכוון בישיבת סוכה שהקב"ה הקיף את עם ישראל בענני כבוד ביצ"מ. והק' הב"ח היכן מצינו שצריך לכוון בטעם המצווה. ותירץ שכיוון שמצינו ששינתה התורה במצוות סוכה מכל המצוות, ונתנה טעם למצווה [ויקרא כג, מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דרתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּות הושַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוצִיאִי אותָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", ש"מ שרצתה התורה שנזכור טעם זה בעת קיום המצווה. ולפי"ז תירץ שמכיוון שהתורה מזכירה גם את הקושיא 'וכי תאמרו מה נאכל', התכוונה ללמדנו שבעת קיום מצוות שביעית עלינו לדאוג [עוד בשנה השישית] מה נאכל. מה נעמו פירוש הר"ש סירילאו לפי דברים אלו. [וראה גם ספר 'נחלי חיים' הנ"ל הערות 122, 128, 140, בסימן יז (עמ' קה) מש"כ בזה].
33. חו"מ סי' סז, סק"ב [בהתבסס על תוס' גיטין לו, ב ד"ה 'תיקון']: "דדוקא בזמן שהיה שמטה ויובל נוהג מה"ת הי' מקוים בהם הברכה לגדל בשנה ששית לשלש שנים". וראה גם פאה"ש סי' כט ס"ק ג, ד. וע' באוצרות יוסף להגאון ר"י ענגל שהביא את הסמ"ע וכתב: "ושמעתי שאיזה רבנים החמירו - ואני אומר לא מן השם הוא זה, ועל עצמו יש להחמיר אבל לא לאחרים ומה גם לרבים בדבר הנוגע לחייהם".
34. ראשי המתירים סמכו, בין היתר, גם על שו"ת 'שמן המור' מהרב של חברון הרב מרדכי רוביו, מלפני יותר ממאתיים שנה.
35. בשו"ת אבני נזר, יור"ד, ב תנח. אמנם התשובה היא ללא תאריך, ואין הכרח שהיא כבר משנת תרמ"ח.
36. תשובתו משנת תרמ"ח התומכת במכירה התפרסמה בספרו 'שמחה לאי"ש' סימן כב.
37. מכתבו של הגרנ"ה [מתאריך כ"ז אלול תרנ"ה] התפרסם ב'שערי ציון' תרח"ץ, חוברת ד-ז. וראה 'הוראות שעה' מחתנו הגר"י הלוי, פרק יב.
38. ראה מכתביו שהודפסו באגרות ראיה, א' ב'נוספות', אגרת ט, י [עמ' שעז-שעח].
39. 'שבילי דוד', ח"ד (יור"ד), וע"ש שכתב להתיר אפילו בלי מכירה. וכן סבר הגאון ר' מרדכי עליאשבערג זצ"ל גאב"ד בויסק.
40. ראה למעלה הערה 174.
41. בתשובה משנת תרס"ג להרב ריינס. התשובה הודפסה בתשובות הג"ר שמואל מוהליבער זצ"ל. וכ"פ הגר"י שמעלקס בשו"ת בית יצחק ח"ב סי' קכא.
42. 'צבי גאון יעקב' סח' צג.
43. סיום המבוא ל'שבת הארץ'. וכעי"ז כתב ב'משפט כהן' סא, סג. וראה לעיל הערות 107, 141 שאף לחולקים על ההיתר אין מקום להחמיר בפירות.
44. אגרות ראיה א, אגרת שיא, להרידב"ז מתאריך יט סיון תר"ע. וכ"כ שם באגרת שכג, להרב משה קליערס מטבריה, בט"ו מנח"א תר"ע, והוסיף: "וכמובן אין להרהר אחר מה שכבר הורו זקנים, שאפי' קולא שהונהגה מפני טעם, שעבר הטעם, ג"כ אין מבטלים אותה כ"ז שלא עמד ב"ד ובטלה, ... וק"ו כ"ז שהטעם נוהג", וכעי"ז כתב במשפט כהן סי' ע.
45. ראה לדוגמא 'ספר השמיטה' להגרי"מ טוקצינסקי, 'אקדמות מילין' למהדורת תשי"א (עמ' ו): "אולם לאחר שכבר הנהיגו גדולי הזמן בהדור העבר וגם הגאונים הרבנים הראשיים דזמננו - את המכירה...." [וראה לעיל הערה 107]. וכן הורו כ'היתר מכירה' הרבנים הנושאים בעול ההוראה בישראל לדרותיהם - הגריא"ה הרצוג[(פסקים וכתבים זרעים סי' מז, נ, נג. וראה פסקים וכתבים ג' סי' עב בו הסתייג מ'אוצר ב"ד']; שו"ת ישכיל עבדי [ח"ח יור"ד סי' כח]; הגרצ"פ פראנק [הר צבי זרעים ח"ב סי' מו-נב]; הגר"ש גורן ["מאורות" 1] זצ"ל ויבלח"ט הגר"ע יוסף [יביע אומר ח"ג יור"ד סי' יט].
46. אזהרה לבעלי הקרקעות לחתום על שטרי הרשאה עד י' מנחם אב תרע"ו מצורף כנספח לחיבור זה.
47. . חלק גדול מהספקות ההלכתיות תוקנו ע"י רבנו, נשיא הדור, מו"ר הגר"א אלקנה כהנא שפירא שליט"א, בתקופת כהונתו כרב הראשי לישראל. החוק תוקן כך שאין צורך ברישום בטאבו. החקלאים נותנים לרבנים הרשאה למכירה, ולא עושים אותם שליחים (כדי להמנע מבעיית "אין שליח לד"ע"), ועוד. מזכירין לשבח [ראה פ"ג דיומא משנה י] את הרב זאב ויטמן שליט"א, שהגדיל לעשות בשמיטה זו - תשס"ח, שהחתים את כל החקלאים גם על חוזים משפטיים ערוכים ע"י עו"ד כדי שלא יהיה חשש הערמה או חוסר גמירות דעת [זאת בנוסף לשטר ההרשאה של מרן הראי"ה קוק זיע"א]. נציין שלאור חוזים אלו יש מקום להסתפק אם מותר בכלל להחמיר לאחר המכירה ולנהוג קדושת שביעית ביבול, ואם אין בזה חשש איסור שאסורו גאוני הדור בימי הב"י שלא להחמיר בפירות של נכרי בקדושת שביעית, ראה אגרות ראיה, א, 'ביסוד השמיטה' שבסוף אגרת רפט בסופו [צוטט לעיל סוף הערה 109. אמנם ע' חזו"א סי' א אות כב שהחרם הוא רק על יחיד המחמיר ולא על ב"ד שרוצה להחמיר; וסי' כ' אות ז שהב"י חזר בו מהחרם. וע' הערה הסמוכה].
48. . ר"ש סירילאו; מהרי"ט ח"א סי"ג; מבי"ט ח"א סכ"א; חרדים של"ה ועוד. החזו"א (שביעית סימן כ אות ז וסימן כא) פסק כמהרי"ט. [אף שהב"י כתב שיש חרם שלא לנהוג כמהר"יט, ראה הערה קודמת]. אמנם רוה"פ פסקו כב"י, וכן המנהג המפשוט בא"י, ראה פאה""ש סימן כג אות יב; שבת הארץ במבוא פרק יא.
49. בשנת השמיטה תרע"ז הגראי"ה קוק זיע"א היה באנגליה. כמ"מ ראב"ד דיפו כיהן הגהר"צ הלוי זצ"ל, חתנו של הגרנ"ה הלוי
50. הגר"י אריאל שליט"א, במאמרו הנ"ל הערה 147 כותב: "חקלאי שעושה גם היתר מכירה מרגיש שהכל מותר לו ואינו מסוגל נפשית לשמור על כל ההלכות המגבילות של אוצר בי"ד. חקלאי שומר שמיטה בהידור הוא בלאו הכי גיבור כוח עושה דברו, ואין אפשרות להעמיס עליו גבורה כפולה ומכופלת כזו. על כך אמרו המושלים משל לאברהם אבינו שהלך לעקוד יצחק כשהאיל מתלווה אליו". אודה שלא הבנתי מה ה'גבורה הכפולה ומכופלת' שצריך במכירת האדמות לנכרי. חוששני שמי שאינו מוכר לנכרי אלא עושה רק 'אוצר ב"ד' הוא נמשל לאברהם אבינו שהולך לעקדה עם האיל לבד, ואת יצחק משאיר בבית.
51. ראה במה שצוטט וצויין לעיל הערה 185. אגב אציין, ששמיטה בזה"ז לרוה"פ דרבנן. ביזוי ת"ח, ואף פגיעה בכל אדם מישראל, הוא לכ"ע דאורייתא.

---