טעמי מצוות שמיטה


רמב"ם, מורה נבוכים ג:לט
טעמים שונים למצוות שמיטה
כל המצוות אשר ספרנום בהלכות שמיטה ויובל -
מהם: לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם, כמו שאמר "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה".
ושתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה.
ומהם: חנינה לעבדים ולעניים, כלומר השמטת כספים והשמטת עבדים.
ומהם: עיון בתיקון הפרנסה והכלכלה על ההתמדה, והוא היות הארץ כולה שמורה לבעלים, אי אפשר בה מכירה לצמיתות "והארץ לא תמכר לצמיתות", ויישאר ממון האדם שמור עליו ועל יורשיו.

דון יצחק אברבנאל, נחלת אבות ה:יא
נגד הטעמים שהביא רמב"ם
הרב המורה (רמב"ם) כתב בטעם מצוות השמיטה, כדי שתחזק ותוסיף פירותיה, אבל זה אין לך לקבלו ממנו אם בעל נפש אתה. לפי שאם היה הדבר כן, לא הייתה השנה השישית - בהיות האדמה בתכלית חולשתה - עושה תבואה לשלוש שנים. דכתיב "וצוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים", והוא מורה שלא הייתה הארץ חלושה, שתצטרך אל השביתה כדי שתתחזק, כיוון שבשנה השישית הייתה עושה שלש פעמים יותר מהשנה הראשונה שתבוא אחר השביתה. כי ד' הוא הנותן בה כוח לעשות חיל ורוב תבואות.
גם שאם היה טעם המצווה כדברי הרב, לצורך התרבות תבואות הארץ, לא היה עונשם כל כך גדול שיבוא לגלות.

הסברו של רבי יצחק עראמא
ולכן חכם מחכמי הדור [רבי יצחק עראמא] חשב, שהיה זה ממנו יתברך הערה לנפשותינו, לפקוח עניים עוורות, השקועות בענייני העולם, כזביו והבליו, לעבוד את האדמה הגופיית תמיד, מבלי תת שביתה לנפשם. ולכן מאיר עיניהם ד', במה שציווה למנות ששת ימים ולשבות אחד, וכן למנות שש שנים ובשנה השביעית שבתון. כי הנה באותה שביתה נתעורר לצאת מאפלת מחשבותינו ומעבדות גופנו בשבועות ימי האדם, ובשנת השמיטה לא נתכוון לעבודת האדמה, רק לתת צורך אוכל נפש בלבד, והוא דמוי והמשל לקניין שלמותנו והנהגת חיינו. - עד כאן דבריו.
ועם היות הדעת הזה עצמו טוב ונאות, לרדוף אחרי שלמות גופני בשבועות חיי האדם וגם בכל ימיו, אין ספק שלא כוונה התורה לזה התכלית במצוות השמיטה. כי המצוות האלוהיות יש להם תכלית עצמיים בעצמם, והמשל והדמוי מהם לענייני הנהגת האדם בקניין שלמותו היא הנהגה שנית. ואין ראוי שנסתפק בה, ושנחשוב שהוא התכלית הראשון והכוונה הראשונה, כי יהיה זה תמורת מה שבעצם במה שבמקרה.
ואם היה זה בלבד תכלית מצוות השמיטה, והוא ג"כ תכלית מצוות השבת, למה התנא אמר בייחוד ש"גלות באה לעולם על שמיטת הארץ", ולא זכר חילול שבתות ולא יובל, הלא דבר הוא בהכרח!

הסבר של רבי יצחק אברבנאל: סגולת ארץ ישראל
אבל אמיתת העניין הזה הוא: שארץ ישראל יש לה בעצמה סגולה נפלאה וייחוס גדול לקבל הניצוץ האלוהי, והשגחה העליונה תתייחד באותה ארץ באופן נפלא, מה שאין כן בשום ארץ אחרת. ולהורות על מעלת הארץ בעצמה, זכרו חז"ל, שאדם הראשון לא בראו השי"ת אלא ממקום קדוש וטהור, ממקום בית המקדש. וכאשר בחר באברהם ציווהו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". להגיד, שבהיותו עבד אלוהים ודבק בו, צריך שייעתק לאותו מקום השלמות. הנה אם כן, הייתה הארץ ההיא מצד טבעה ומצבה אצל העליונים, נבחרת מכל הארצות. ולכן העידה התורה עליה: "ארץ אשר ד' אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ד' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", ועל בית המקדש אמר שלמה: "והיו עיני ולבי שם כל הימים". וכל זה ממה שיורה שהארץ בעצמה, מלבד העם היושב בה, היא הייתה מקודשת בעצמה, ולכן היו רוב המצוות תלויות בארץ, כי הם היו מכלל עבודתה...
נמצא שהייתה ארץ ישראל נבחרת ונחמדת לפניו יתברך מתוך כל שאר הארצות, כמו שהיה העם הישראלי נבחר מכל שאר העמים. וכמה דברים זכר בזה החבר למלך כוזר דברי אמת.
ומפני זה רצה הקב"ה, שכמו שהאומה בכללה תעשה זכר בשביתת היום השביעי אל הפנה הקדושה מבריאת העולם וחידושו, ככה הארץ הנבחרת תעיד עליה בשמיטתה השנה השביעית. ולזה נתן הסיבה במצוות השמיטה: "שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'", רוצה לומר, ששמיטת הארץ תהיה כמו השבת המקודש אשר לישראל, ושעניין השביתה ההיא לרמוז ולהעיד על שבת בראשית שבת לד', כי בו שבת מכל מלאכתו. וכאלו הארץ ההיא, למעלת קדושתה, עם היותה בלתי מדברת, תעיד בפינה הזאת מה שיעיד העם הישראלי בשבתותיהם, ותהיה עדות הארץ בזמן היותר ניכר בה, והוא השנה, מעניין התבואה המתחדשת בה.
לכן חתם הדברים בסוף אותה פרשה "והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גויים ותושבים אתם עמדי ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ". שביאר בזה, שהארץ אינה נתונה להם בהחלט, כי על כל פנים לד' הארץ ומלואה, ולכן לא יוכלו למוכרה לצמיתות ולא להשתעבד בה בפרך, כי הם היו גרים ותושבים בה, וה' אלוהים הוא אדוני הארץ. ולכן ראוי שיתנהגו בה כרצונו ויתנו לה גאולה. שאם לא יעשו כן, תבוא עליהם הגלות, כי בעל הבית יתברך יגרשם מארצו. וזה עניין "אז תרצה הארץ את שבתותיה", לפי שהייתה הארץ הנבחרת עשוקה מבני ישראל, במונעם ממנו שמיטתה... ומפני זה כולו נאמר במשנתנו שמסיבות הגלות הייתה שמיטת הארץ.

ספר החינוך, מצווה פד ומצווה תעז
משרשי המצווה: ציווה הקב"ה להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו, מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם, כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה, לא בכוחה וסגולתה, כי יש לה אדון על אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצווה עליו להפקירם.
ועוד יש תועלת נמצא בדבר: לקנות בזה מידת הוותרנות. כי אין נדיב כנותן מבלי תקווה אל הגמול.
ועוד יש תועלת אחר נמצא בה: שיוסיף האדם ביטחון בד' יתברך, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת, ומלומד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מידת הכילות הרבה, ולא מיעוט הביטחון.
ושמיטת כספים - ללמד נפשנו במידות מעולות, מידת הנדיבות ועין טובה, ולקבוע בלבבנו הביטחון הגדול בד' ברוך הוא. ואז תוכשר נפשנו לקבל טוב מאת אדון הכול כלול בברכה ורחמים. וגם נמצא מזה גדר חזק ומחיצה של ברזל, להתרחק מאוד מן הגזל ומן החמדה בכל אשר לרענו. כי נישא קל וחומר בנפשותינו, לאמור: אפילו הלוויתי ממוני והגיעה שנת השמיטה, אמרה תורה להשמיט ביד הלווה, שלא לגזול ושלא לחמוד משלו - לא כל שכן שראוי לי להתרחק עד קצה האחרון.

שאלות

1. בדוק כמה טעמים נתן הרמב"ם למצוות שמיטה. סכמם!
2. מהי שיטת רבי יצחק עראמא בהסבר טעם השמיטה?
3. איך דוחה אברבנאל את שיטת ר"י עראמא, ואיך את רמב"ם?
4. מה פירוש "כי המצוות האלוקיות יש להם תכלית עצמית בעצמם"?
5. למה מתכוון אברבאנל באמרו כי בהסבר ר"י עראמא "יהיה זה תמורת מה שבעצם במה שבמקרה"?
6. איזו מטענות רמב"ם דחה אברבנאל בדחותו את ר"י עראמא?
7. כיצד יתכן שרוב המצוות תלויות בארץ, כדברי אברבנאל? עיין באחד מהמקורות הבאים: דברים יא:יח, רמב"ן ורש"י, וכן רמב"ן לדברים ד:ה וויקרא יח:כה בסוף.
8. מה הקשר בין חילול שמיטה וגלות לפי אברבנאל, ומה הקשר לפי ר"י עראמא?
9. אילו טעמים מנה בעל ספר החינוך במצוות שמיטה?

ערך השמיטה והיובל

הגראי"ה קוק זצ"ל, הקדמה לספר "שבת הארץ" על הלכות שביעית
סגולת האומה - הטוב האלוהי הטבוע בקרבה, סדר העולם החיים הישרים והטובים המתאימים אל הצדק והיושר, השקט והשלוה, החן והאומץ הממולאים בהסתכלות אלוהית מקפת, כפי מה שהיא נמצאת בנשמת האומה, - אין חיי החול יכולים להוציאה מן הכח אל הפועל. חיים אלה במהומתם המעשית התכופה מסתירים הם את ההוד רוחני של הנשמה האלוהית, ומעכבים את הזרחת אורה הבהיר והישר לתוך המציאות החילונית השולטת. דחיפת הגידול וההשתלמות של החיים צריכה שתצא אל הפועל על-יךי נתינת רווח של הפסקה והתנערות, ממהומת החיים הרגילה.

היחיד מתנער מחיי החול לפרקים קרובים - בכל שבת. "בא שבת באה מנוחה", מתחלת הנפש להשתחרר מכבליה הקשים, "ביום הניח ד' לך מעצבך ומרגזך ומן העב ודה הקשה אשר עובד בך", ומבקשת היא לה אז נתיבות עליונות, חפצים רוחנים, כפי טבע מקורה, "טוב להודות לד' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות, עלי עשור ועלי נבל, עלי הגיון בכנור". "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם", יום קדוש, אשר בו תתגלה נטיית האומה - הנטייה של החיים האלוהיים כמו שהם - ביחידיה, אות היא לאומה, שיש בסגולת נשמתה צורך ויכולת להתענג על ד', - ונועם אלוהי, המתכנס לנקודה רוחנית של נשמה יתירה, שרוי בלבו של כל יחיך מבניה.

את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד היא לאומה זו, שהיצירה האלוהית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יתגלה בתוכה המאור האלוהי שלה בכל מלא זוהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של חול עם העמל והדאגה, הזעף והתחרות אשר להם, למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו שהיא. ואם אותה האביריות, המוכרחה להתלוות עם כל סדר של חיי ציבור קבועים, גורמת להקטין את עדינות החיים המוסרית, והניגוד, המתמיד שבין השמיעה האידיאלית להכרזה של חסד ואמת, חמלה ורחמים, לבין הנגישה הכפייה ולחץ הקפדה של קניין ורכוש, המוכרחים להראות בעולם המעשי, גורם הרחקה לאור האלוהי מתכונת הכרתה הציבורית של האומה, שהרחקה זו מפעפעת כארס גם במוסרם של היחידים, - הנה הפסקת הסדר החברתי בצדדים ידועים, מתקופה לתקופה, מביאה לאומה זו, כשהיא מסודרת, על מכונה, לידי עלייתה העצמית למרומי התכונות הפנימיות שבחיים המוסריים רהרוחניים, מצד התוכן האלהי שבהם, העומד למעלה למעלה מכל תכסיס וסדר חברתי והוא מעבד ומעלה את הסדרים החברתיים ונותן להם את שלמותם.

"וכשם שנאמר בשבת בראשית שבת לד' כך נאמר בשביעית שבת לד'". סגולת הארץ וסגולת האומה מתאימות יחד. כשם שהאומה מיוחדת להתרוממות האלוהית במעמקי חייה, כך הארץ, היא ארץ ד', היא מכשירה את העם היושב עליה בנחלת עולמים, הבאה בברית ובשבועה בבטחון נצח ישראל, המיוסד על הטבע האלוהי הקבוע במטבע ארץ חמדה נפלאה זו, המזווגת לעם זה אשר בחר לו יה לסגולתו. נשמת האומה והארץ יחדיו פועלות את יסוד הוויתן, תובעות את תפקידן, להוציא אל הפועל את עריגת קדושתן, בשנת שבתון. העם פועל בכוחו הנפשי על הארץ, זרע ד' מתגלה על ידי השפעתן הרוחנית, והארץ פועלת על העם, להכשיר את תכונתו לפי חפץ חיים אלוהיים שלמים בתבניתם.

- שנת שבתון מוכרחת היא לאומה ולארץ, שנת שקט ושלוה, באין נוגש ורודה, "לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לד'" שנת שויון ומרגוע, התפשטות הנשמה בהרחבתה אל היושר האלוהי המכלכל חיים בחסד, אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית, ושלום אלוהי שורר על כל אשר נשמה באפו. "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל". אין חילול קודש של קפדנות רכוש פרטי בכל תוצאות יבולה של שנה זו, וחמדת העושר המתגרה על ידי המסחר, משתכחת "לאכלה ולא לסחורה". עין טובה והוקרה נאמנה באה לכל ברכת ד' אשר בפרי ארץ, "לאכלה ולא להפסד". והאדם חוזר אל טבעו הרענן, עד אשר לא יצטרך לרפואות למחלות, שהן באות ברובן על ידי הריסת המשקל של החיים, בהתרחקם מטהרת הטבע הרוחני והחומרי, "לאכלה ולא למלוגמה ולא לרפואה ולא לעשות נה אפיקטוזין". רוח קדושה ואצילות שפוכה על פני כל, שבת שבתון יהיה לארץ, - שבת לד'!".