בעלי החיים שבתשובת ה' לאיוב

איוב לח-מא

יהודה פליקס

נתיבות לתרבות ולחינוך תורניים בתפוצות ירושלים תשל"ז



תוכן המאמר:
יעל ואיילה
פרא וערוד
רים - ראם
כנף-רננים - היען
בהמות - סוס היאור
לויתן - תנין

מילות מפתח: יעל ואיילה, פרא וערוד, ראם, כנף-רננים, יען, בהמות, סוס היאור, לויתן - תנין

שלושה מתוך ארבעת הפרקים של מענה ה' מן הסערה לאיוב מוקדשים לתיאור בריותיו המופלאות של הקב"ה וחכמתו בהנהגתן. רק חלקו של פרק לח מוקדש לתיאור הטבע הדומם.

לכאורה תמוה הדבר, שתשובת ה' לבעיות הנוקבות ביותר על מהותו, סוד קיומו וסיבת סבלו של האדם, מתרכזת דווקא בתיאור בעלי-חיים, מבלי להתייחס לאדם כלל. אכן הרעיון היסודי בפרקים אלה הוא, שכשם שאין בכוחו של האדם להבין את צפונות הבריאה ואורח חייהם המופלא של יצורי ה', כך מוגבל הוא השכל האנושי בהבנת דרכיו בכוונו את גורלו של האדם, שהוא רק חלק זעיר מהיקום כולו.

לאחר מחזורי הנאומים של איוב ורעיו, שגם בהם תאורי טבע יפים, באה תשובת ה' המגוללת יריעה רחבה, רבת-צבעים וגוונים של היקום. פרק לח מתאר את בריאת העולם, הצבת גבולות היבשה והים, עיצוב איתני הטבע וקביעת מחזורי תופעותיו העיקריות: אור וחושך, שלג ,וברד, גשם ומים, עננים וברקים ומסלולי צבא השמים.

בהמשך הדברים תואר אורח חייהם של היצורים, קטנים כגדולים, שבעיני האדם הם לעתים מופלאים ומוזרים. אין השגתו של בן-תמותה מגעת להבנת אורחם ורבעם של אותם יצורים, דאגתם לצאצאיהם ודרך השגת מזונותיהם במלחמת הקיום שלהם. אכן קיים מאבק נצחי בין היצורים השונים, אך בסופו של דבר התמונה הכוללת היא הארמונית, באשר הבורא עצמו כביכול מנהיג כל יצור ויצור ודואג לספק צרכיו המגוונים.

דרך השגת המזון על ידי בעלי-חיים היא לעתים קרובות חידה בעיני האדם. מכאן השאלה: "התצוד ללביא טרף וחית כפירים תמלא"? (לח, לט-מ). פלא הוא כיצד הלביא מצליח לצוד את טרפו - הצבי והאייל - שהן חיות קלות רגליים ממנו; תיאבונו של הכפיר רב הוא, והאריה מצליח לצוד לגוריו את טרפם ולספק את מזונם. משפט זה הוא כנראה אנטיתזה לדברי אליפז התימני: "שאגת אריה וקול שחל ושני כפירים נתעו; ליש אובד בלי טרף ובני לביא יתפרדו" (ד, י-יא) אליפז מדגיש שאף החזקים שביצורים יש שהם נידונים לכליה, בעוד שתשובת ה' מן הסערה מדגישה דווקא את החיוניות של היצורים כולם, שהוא מספק להם את אוכלם. כשאגת הארי כן צויחותיהם של "בני עורב": "מי יכין לעורב צידו, כי ילדיו אל אל ישועו, יתעו לבלי אוכל" (לח, מא). אלה ממלאים את חלל האויר בזעקותיהם למזון; פיותיהם פעורים לרווחה והוריהם עמלים ללא הרף להשביע את תאבונם שאינו יודע שבעה.

להלן מתוארים, בשירטוט או בתמונה רבת גוונים, מחזורי החיים - ההריון והלידה, הילדות והבגרות - של יעלי סלע והאיילות; אורח חייהם החופשי מעול אדם של חמורי-הבר - הפרא והערוד; עוצמתו של הראם - שור הבר; המוזר והמופלא באורח חייו של "כנף-רננים" - היען. אף סוס המלחמה שבשרותו של האדם, גם לו תכונות אופי גזעיות, שאין בידי בעליו להקנותן לו: "התתן לסוס גבורה? התלביש צוארו רעמה?" (לט: יט). הוא מתואר כמשתתף פעיל בקרב, שכביכול רוכבו - האדם - טפל לו והוא, הסוס, הנו הלוחם האמיתי.

מבעלי החיים שעל פני הקרקע אנו מרימים עינינו למרום ופוגשים בשני מיני עופות: הנץ והנשר. הנץ הוא עוף דורס, ששמו נגזר כנראה מן הפועל נצץ, שמשמעו בערבית נידנוד הכנפים. בכתוב "המבינתך יאבר נץ" (לט, כד) הכוונה לתעופת התימרון של עוף זה ברודפו אתר טרפו, לרוב דרור הבית, שהוא צדו בציפורניו החדות תוך כדי תעופה. הנץ שוהה בארץ בחורף (בימינו הוא נדיר בארץ) ובאביב הוא נודד לחלקי הארץ הדרומיים - "יפרוש כנפיו לתימן" (שם) - מקום שהוא מתקבץ ללהקות הנודדות לארצות הצפון.

להלן: "אם על פיך יגביה נשר וכי ירים קנו". הכוונה כאן אינה לגדול שבדורסים כי אם לעוף בעל הצוואר הקרח הניזון מנבלות ופגרים, אחריהם הוא תר במרומים - "משם חפר אוכל, למרחוק עיניו יביטו. ואפרותיו יעלעו דם ובאשר חללים שם הוא" (לט, כז-ל).

תשובת ה' מסתיימת בתיאור עוצמתם של הבהמות - סוס היאור, ושכנו הלויתן - הוא הקרוקודיל, הגדול שבזוחלים. ובסך הכל לפנינו סקירה מקפת של הנציגים המעניינים מעולם החי: מן היונקים הטורפים - הארי; מאוכלי העשב - האיילה והיעל, הפרא והערוד, הראם, הסוס והבהמות; מן העופות - היען והעורב, הנץ והנשר, ומן הזוחלים - התנין.

על אחדים מבעלי-חיים אלה נתעכב במיוחד:

יעל ואיילה
פרק לט פותח בשאלה: "הידעת עת לדת יעלי סלע, חולל אילות תשמור"? מדובר כאן על שתי חיות אוכלות עשב, שהטורפים מתנכלים להן והן זהירות וחששניות מאד, במיוחד בעונת ההמלטה. קשה מאד להתחקות אחר אורח חייה של היעל במקום משכנה בין סלעי המגור של מדבר יהודה ובמצוקי הנגב, כמו כן נסתרות דרכיה של האיילה בסבכי החורש. להלן תוארה ההמלטה של היעל והאיילה, הכרוכה בסכנות, אך הוולדות גדלים מהר ומשהתבגרו "יצאו ולא שבו למו" (פסוק ד) - הם נפרדים מהוריהם ומקימים משפחות חדשות. הצייד להוט מאד אחר בשרן הטעים של חיות אלה, הוא עוקב אחריהן ומנסה להתחקות אחר אורח חייהן, אך בעיקרו של דבר זה נשאר חידה סתומה ומופלאה.

האגדה מקשרת לפסוקנו תופעות דמיוניות "בעת המלטתן של היעלים והאיילות: '"הידעת עת לדת יעלי סלע' - יעלה זו אכזרית על בניה: בשעה שכורעת ללדת, עולה לראש ההר כדי שיפול (ולדה) ממנה וימות; ואני (הקב"ה) מזמין לה נשר, שמקבלו בכנפיו ומניחו לפניה . . . אילה


יעל

זו רחמה צר, בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה, ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד - מיד מתה" (בבא בתרא טז ע"א-ע"ב). אגדות מעין אלה נוצרו בדמיון העממי שניסה לפתור חידת חייהם של בעלי חיים מופלאים אלה.


איילות-השדה

פרא וערוד
לגבי שני מיני חמורי-בר אלה צוינה זיקתם לחופש, בניגוד לקרובם, חמור הבית, המשועבד לאדם. מכאן השאלה: "מי שלח פרא חפשי ומוסרות ערוד מי פתח"? (לט, ה). פסוק זה נתפרש על הבורא, שנטע בפרא ובערוד תכונה זו של זיקה לחופש, והוא כביכול שילח אותם לחופשי. או שהכתוב פונה לאדם: האם הצלחת לביית את הפרא או הערוד ושיחררת אותו כנהוג עם החמור והוא שב אליך בחזרה? אכן אין הם מקבלים את מרותו של האדם ומשכנם במרחבי הערבה והמליחות, רחוק ממשכנו של האדם: "ישחק להמון קריה, תשואות נוגש לא ישמע" (לט, ח). גם ירמיהו (ב, כד) תיאר את הפרא (= פרה) כסמל החופש: "פרה למוד מדבר, באוות נפשה שאפה רוח". יש אמנם שהאדם צד חיות אלה ואף ניסה לרתום אותן למלאכתו. כך מסופר בתלמוד על השימוש בערוד להנעת אבני הריחיים (עבודה זרה טז ע"ב), ובתוספתא (כלאים פ"ה, ה) נידונה השאלה אם מותר לרתום את הערוד יחד עם החמור. אפשרי היה אפוא לאלף את הפרא אך לא לבייתו.

ברור כי פרא וערוד הם חמורי-בר. יש שזיהו שני בעלי-חיים אלה


ערוד המדבר

כשייכים למין אחד; כך בתרגום הארמי בירמיהו הנ"ל : "פרה (= פרא) - ערוד". וכן זיהה המדרש פרא עם ערוד (דברים רבה פ"ה). לדעה אחרת היו באזורנו שני מינים של חמורי-בר. עד לראשית המאה שלנו היה מצוי במדבר סוריה המין האסייתי, הקרוב בצורתו לסוס והוא הפרא, ויש הסבורים כי גם המין "אונאג'ר" היה מצוי באזורנו והוא הערוד. לדעה אחרת הערוד הוא חמור-הבר האפריקאני .

רים - ראם
הזיקה לחופש אופיינית גם לרים הוא הראם. משאת נפשו של האיכר היתה לרתום חיה אדירת כוח זו למחרשתו או לעגלתו, ברם הכתוב (לט, ט-יב) מציין כי זה חלום שוא:

היאבה רים עבדך אם ילין על אבוסך? התקשר רים בתלם עבותו אם ישדד עמקים אחריך?

התבטח בו כי רב כחו ותעזב אליו יגיעך? התאמין בו כי ישיב זרעך וגרנך יאסף?

"רים" כאן הוא הראם - שור הבר, שנחשב לאבי בקר הבית. דמותה של חיה זו שכיחה בציורי ציד אשוריים. תמונה אחת מראה ראם הנוגח ומרים בקרניו לביאה. שמו באכדית "רימו", מחמת הציד האכזרי שנערך עליו במקומות שונים, נכחד הראם כליל מן העולם (הפרט האחרון ניצוד כנראה בפולין במאה השמונה-עשרה ומאותו זמן נותר הציור האחרון של הראם על פי דוגמה חיה). בארץ נכחד הראם כבר לפני תקופת התלמוד, מכאן תיאורו בפי בעלי האגדה כחיה אדירה, שגדלה כמין הר.

בעל חיים שונה בהחלט קרוי בערבית "רים". זו אנטילופה יפה, קלת רגליים ובעלת קרניים ארוכות וחדות, שאורכן מגיע עד מטר. חיה זו, ששמה המדעי "אוריקס", היתה שכיחה באזורנו עד סוף המאה הקודמת. אפשר כי לה נתכוון הכתוב המציין את קרניה הגבוהות: "ותרם כראים קרני" (תהלים צב, יא). אין ספק כי לה התייחס הספרי (דברים פיסקא שנ"ג): "ראם קרניו נאות ואין כוחו קשה", שברור כי אין הכוונה לראם - שור הבר - אדיר הכוח. מסתבר כי לספרותנו חדרו שתי מסורות לגבי זיהוי הראם.


ראם - ציור מהמאה הי"ח

האחת ינקה ממקור בבלי-אשורי, שזיהה ראם או רים ל"רימו", היינו שור-הבר אדיר הכח אך בעל קרניים קצרות יחסית. מסורת זיהוי זו משתקפת בתיאור ה"רים" שבספר איוב, שהוא ללא ספק שור הבר. המסורת השניה, הדרומית-ערבית, זיהתה את הראם ל"רים", שהוא האדריקס ארוך הקרניים. זיהוי זה נתפשט כנראה לאחר שנעלם מאזורנו הראם - שור הבר.

כנף-רננים - היען
בהמשך (לט, יג-יח) בא תיאור מפורט של עוף בשם "כנף רננים". בניגוד לרוב המפרשים, הסבורים כי בפסוקים אלה מדובר על שלושה עופות נראה לנו כי כולם מתייחסים לעוף אחד בלבד: היען, הגדול בעופות.


יען - "כנף רננים"
משמאל: ציידים מובילים יען עם נוצותיו (ציור מצרי עתיק)

ששת הפסוקים מתארים באופן מדויק את אורח חייהם של היען והיענה במדבר. היען קרוי בספרות חז"ל "נעמית" (בערבית: נעאמה), היינו נעימה - יפה. מכאן כינויה "כנף רננים" - בעלת הכנף המרנינה את העין, "נעלסה" - שהכל חומדים את נוצתה. המדובר בנוצות הזכר, שהקדמיות הן שחורות והאחוריות - של הכנף והזנב - הן צחורות כשלג. נוצות אלה נחשבו, מאז ועד ימינו, כקישוט פאר יקר מאד. לשם השגתם נרדפים מאד היענים, שהוכחדו במקומות שונים באסיה ובאפריקה. בסביבות הארץ היו היענים מצויים עוד בראשית המאה, ונראה שפרטים בודדים נותרו באזורים נידחים בדרום עבר הירדן ובצפון ערב.

המשך פסוק זה (לט, יג) והבאים אחריו (יד-יח) מתארים את המופלא והמוזר באורח חייו ומבנה גופו של היען: "אם אברה חסידה ונוצה". כבר ציינו חז"ל כי "הנעמיות הן כעופות לכל דבר", מכאן שהתלבטו אם אמנם יצור גדול זה, שאינו מוכשר לעוף, הוא אמנם עוף. פסוקנו מציין שאמנם היען הוא בעל כנף ("אם" = "אם"; "אברה" = כנף; השווה "אבר כיונה"); "חסידה" היא כנראה כינוי לנוצות שבבסיס הכנף, שהן דמויות חרמש או שיש לפרש "אם אברת חסידה" - שהיא בעלת כנף בגון שחור-לבן, ככנף החסידה.

מכאן ואנו עוברים לתיאור דרכי רבייתה של היענה: "כי תעזב לארץ בציה ועל עפר תחמם". זו מטילה כעשרים ביצה בגומא שבחול המדבר, ודוגרת עליהן במשך רוב שעות היום, בשעות הצהרים היא עוזבת אותן לאחר שכיסתה אותן בחול, מחשש שמא ייצלו בחום השמש (בלילה דוגר היען על הביצים). חוקרים אחדים ציינו את העובדה, שבדרך כלל ביצים אחדות מונחות מחוץ לקן, משערים כי ביצים אלה מיועדות לשמש מזון לאפרוחים סמוך לבקיעתם. נראה שלביצים אלה שבצד הקן, או לביצים שהיא מכסה ובחול, הנתונות לסכנת מירמס, כיון הכתוב: "ותשכח כי רגל תזורה וחית השדה תדושה".

ההמשך: "הקשיח בניה ללא לה" מתייחס לזכר. משפחת היענים היא לעתים קרובות פוליגאמית - זכר אחד עם מספר נקבות. אלה מטילות את הביצים לתוך גומא אחת והן מתחלפות בדגירה (וכאמור אף הזכר דוגר על הביצים בלילה). משבקעו האפרוחים לוקחם היען תחת חסותו והוא "מקשיח" - מערב את אפרוחי יענה אחת עם האחרים ואינו מאפשר לנקבות לטפל באפרוחיהן. אפשר שבכתוב "בת-עמי לאכזר כיענים במדבר" (איכה ד, ג) נרמז לכך שהיען מתאכזר ליענה. בנוסף לכך ידועה העובדה, שהיען הנתון בסכנה אינו מגן על אפרוחיו ולעתים הוא דורסם בגופו הכבד בשעה שנמלט. בכגון זה, היענה שהסתכנה זמן רב בדגרה על ביציה, - "לריק יגיעה בלי פחד".

אכן "כי השה אלוה חכמה ולא חלק לה בבינה" - יצור זה נחשב בין מעוטי הבינה שבעופות - יעיד על כך, בין השאר, ראשו הקטן יחסית לגוף העצום. גם דרכי תגובתם והתנהגותם של היענים מוזרות הן לאדם, כגון דרכם לבלוע חפצים שונים, שברי זכוכית ומתכת ואבנים.

אף שלכאורה התנהגותו של היען היא "חסרת היגיון", הרי למעשה ישנה התאמה בין אורח חייו לתנאי בית-גידולו שבמדבר. הוא ניחון בחושי שמע וראיה מצוינים ונמנה עם מהירי הריצה שבין בעלי-החיים. התכונה האחרונה מסיימת את תיאור היען שבפרקנו: "כעת במרום תמריא - תשחק לסוס ולרוכבו". נרמז כאן על הדרך בה היו צדים את היען: הציידים התפרסו בשרשרת של רוכבי סוסים, במרחק קצוב זה מזה. פרש אחד מגרש את היען הנרדף לכיוון חברו וזה ממשיך ברדיפה עד לפרש הבא וכן הלאה. כך, לאחר רדיפה ממושכת במרחבי המדבר, מתעייף היען ורובץ חסר-אונים, כשהוא פושט את צווארו הארוך על החול וראשו הקטן אינו ניכר כמעט. הצייד, הסבור שאמנם כבר טרפו בידו, מתקרב אליו, אבל היען חוגר את שארית כוחותיו והוא "ממריא" - מדלג גבוה מעל הסוס ורוכבו ובדהרות ארוכות מתרחק, וכביכול "תשחק לסוס ולרוכבו". הרי לפנינו עוף כבד, שאינו מסוגל לעוף, הוא אכזר והוא טיפש, שוכן במדבר הצחיח ומרובים אויביו, אך בכל זאת הוא מתקיים ולועג ליכולתו המצומצמת של החכם בבריאה - האדם.

המענה השני של ה' מן הסערה לאיוב (פרקים מ-מא) שונה באופיו מן הראשון תכלית שינוי. בעוד שבמענה הראשון שורטטה דמות בעלי-החיים בקוים קצרים וריאליסטיים, הרי שני בעלי-החיים שבמענה השני - הבהמות והלויתן - צוירו בתמונה רחבה, רבת גוונים, שהמוטיב האגדי-דמיוני דומינאנטי בה, ורק פה ושם יש בה קווים ריאליסטיים. תיאורם הפיוטי של הבהמות והלויתן שימש יסוד לאגדות הפלאים על המאבק בין שתי חיות בראשית ענקיות: הבהמות (או שור-הבר) והלויתן, מאבק שיתרחש ביום הדין שלעתיד לבוא, ולבסוף ישמש בשרם מאכל לצדיקים. להלן נתעכב על הקווים הריאליים שבתיאורי חיות אלה בפרקינו.

בהמות - סוס היאור
נחלקו הדעות בין המפרשים לגבי מהותו של ה"בהמות" כאן (מ, טו- כד). יש הסבורים, כי מעיקרו מדובר כאן בבעל-חיים דמיוני, כפי שהבינה האגדה. ברם עיון מדוקדק בעשרת הפסוקים שלפנינו מצביע על כך,


בהמות (סוס היאור)
משמאל: ציד הבהמות (ציור מצרי עתיק)

שמחבר פרק זה הכיר בעל-חיים זה מקרוב, אלא שהוסיף לו מימד אגדי של עצמה וגודל.

כוונתו היתה ללא ספק לסוס היאור, שבתקופות ההיסטוריות היה הגדול שביצורים באזורנו. מכידון שניזון מעשב, כבהמה, כונה "בהמות", כלומר המיוחד שבין הבהמות. אורך גופו כארבעה מטרים ומשקלו כשלוש טונות. סוס היאור היה מצוי בארץ בזמן המקרא ושרידי עצמותיו נתגלו במקומות שונים בארץ.

וכך תיאורו: מאכלו עשב "חציר כבקר יאכל" (מ, טו), ולשם קיום גופו הוא זקוק לו בכמויות עצומות: "כי בול הרים ישאו לו" (כ); (בול = יבול), בשעות היום החמות הוא רובץ במים, מתוכם מזדקר רק ראשו הענק, ובפערו את פיו נראה כאילו הוא עומד לבלוע את מי הירדן לתוכו: "כי יגיח ירדן אל-פיהו" (כג). סביר להניח שסוס היאור היה מצוי לפנים בגאון הירדן. כאן "בסתר קנה רבצה" (כא) הוא רובץ וסביבו עצי גדות הנחלים: "יסוכוהו צאלים סביבו, יסובוהו ערבי-נחל" (כב); הצאלים הם עצי השיזף המצוי בעלי הצמרת הרחבה המסככת מפני קרני השמש. אלה נפוצים בשדות המרעה שבעמק הירדן בריחוק-מה מן הנהר, שעל גדותיו גדלים עצי ערבה.

תיאור ממדי גופו של הבהמות הוא אמנם אגדתי, אבל יש בו מוטיבים הלקוחים מן המציאות, כגון שרירי בטנו העצומים ועצמותיו החזקות: '"הנה נא כחו במתניו ואונו בשרירי בטנו . . . גרמיו כמטיל ברזל" (טז, יח). מבחינה זו, של כריכת האגדי עם המציאותי, מעניין הביטוי: "יחפץ זנבו כמו ארז" (יז). למעשה זנבו של סוס היאור קצר הוא, אך מערך הזיפים שמשני צדדיו יש לו דמיון לענף הארז. קולע במיוחד הביטוי "יחפץ זנבו" (יחפץ היינו: יחפוז) שמציין את התנועה האופיינית של חיה כבדה זו, המניעה במהירות גדולה, בחיפזון כביכול, את זנבה בתנועה סיבובית, כשהוא מתיז סביבו מים. אין ספק שרק על-ידי הסתכלות בלתי אמצעית ניתן לעמוד על תנועה מיוחדת במינה זו. גם הסיום: "בעיניך יקחנו, במוקשים ינקב אף" (כד) מעיד, כי המחבר ראה מקרוב את ציד הבהמות, שנהגו להשליך עליו כידון מצויד באנקול, שנתפס באפו, ומשוהו מן המים לאחר שניקרו את עיניו, תמונות ציד מעין אלה מצויות בציורים מצריים קדומים.

לויתן - תנין
הלויתן, בעל-החיים המסיים את מענה ה' לאיוב, זכה לתיאור הנרחב ביותר (פרק מ, כה-לב - מא, א-כו). עיקר התיאור יסודו במיתולוגיה של עמי הקדם ובפולקלור של מפלצות-ים השכיח אצל עמים רבים. אף כאן ישנה מזיגה של דמיון ומציאות, אלא שכאן יד הדמיון על העליונה. ביסודו של דבר "לויתן" כאן הוא התנין, הקרוקודיל, שיחזקאל הנביא הקדיש לו שתי נבואות והוא הגדול בזוחלים של ימינו.


תנין - קרוקודיל
מימין: צפור "התנינן"

תיאורו של הלויתן פותח בשאלה: "תמשוך לויתן בחכה ובתבל תשקיע לשונו"? (מ, כה) ולהלן מוצגת שורה של שאלות ריטוריות: האם יש בכוחו של האדם לצודו וליהנות מעורו או לבייתו ולאלפו? אגב כך הוא שואל: "התשחק בו כציפור"? (כט). הפירוש המקובל הוא: התוכל לשחק בו כמו בציפור שעשועים? ברם נראה יותר הפירוש: "התוכל להשתעשע בלויתן כפי שהציפור משתעשעת בו? הכוונה לציפור "התנינן" החיה בסימביוזה עם הקרוקודיל: הוא פותח לפניה את פיו והיא מנקרת את עודפי המזון שבלועו ובין שיניו, מבלי שייגע בה לרעה. כאן כרותה ברית בין התנין וציפור התנינן, אך לא עם האדם: "היכרות ברית עמך, תקחנו לעבד עולם"? (כח). אכן, יחסי ידידות, שיתוף או עבדות אינם אפשריים כאן. אין בכוחו של האדם להכניע את הלויתן כפי שהכניע את שאר בעלי- החיים, ובאשר במאבק זה ידו של האדם תהיה על התחתונה, והפרק מסיים באזהרה: "זכור מלחמה - אל תוסף" (לב) - אין טעם לצפות לניצחון על יצור אדיר זה.

פרק מא כולו מוקדש לתיאור שיטתי של אברי גופו העצום של הלויתן הקרוקודיל, אולם בתוך תיאורים אלה נשתרבבה גם דמות של ענק אחר - הלויתן היונק הדגי, שהוא הגדול ביצורים כולם. לאחרון מתייחסת התמונה: "מפיו לפידים יהלוכו, כידודי אש יתמלטו. מנחיריו יצא עשן, כדוד נפוח ואגמון" (יא, יב). כאן אין הכוונה לתנין שהוא זוחל בעל דם קר, כי אם ללויתן היונק, שסילוני אדים מתמלטים מנחיריו. מינים אחדים של הלויתן היונק מגיעים לעתים לחופי הים שבאזורנו, ובדמיונו הפורה צירף ומיזג המשורר את העוצמה והמופלא שבשני בעלי-חיים אלה - התנין הזוחל והלויתן היונק - כדמות אחת של "לויתן".

התנין - הקרוקודיל הוא הגדול בזוחלים; אורכו עד שבעה מטרים, הוא טורף בעלי-חיים שונים ואף בני-אדם (השווה ירמיה נא, לד). אף שגרם לקורבנות אדם לא העיזו המצרים לפגוע בו. הוא היה מקודש עליהם, חנטו את פגריו וקברום בבתי-קברות מיוחדים. עד ראשית המאה הזאת שרדו תנינים בביצות של נחלי החוף בארץ. חיות טורפות אלה הטילו חתיתם על סביבתם והתושבים חששו להתקרב אליהן. כנראה שמחבר פרקנו לא הכיר מקרוב את התנין ובתאורו שילב דמות חיה של הלויתן היונק, מפלצת מים אגדית, והקרוקודיל.

לאחרון מתייחס ללא ספק תיאור קשקשי עורו של הלוויתן, היוצרים כמין שריון בלתי חדיר לחץ ולכידון: "גאוה אפיקי מגנים, סגור חותם צר. אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם" (ז, ח). גם בטנו עוטה שריון קשקשים, ובזוחלו על פני הקרקע הלחה נמשל הוא כמין מורג חרוץ ששקועים בו אבנים מדות או שברי חרס: "תחתיו חדודי חרש, ירפד חרוץ עלי-טיט" (כב). תיאור יצור זה הזוחל על הטיט והוא בעל שריון הקשקשים מתאים רק לקרוקודיל ולא ללוויתן היונק, שאינו עולה על היבשה וגופו חסר קשקשים. תיאור זה אינו מתאים גם לדג בעל קשקשים, אף שדרשו מכתובנו שהלוויתן הוא דג טהור, בעל סנפיר וקשקשת (תוספתא חולין ג, כז). הכוונה ללוויתן האגדי, שמזומן יחד עם הבהמות או שור-הבר לסעודת הצדיקים לעתיד לבוא.

בשתי תשובות ה' מן הסערה לאיוב הועברה לנגד עיננו גאלריה עשירה של בעלי חיים מופלאים והועלו בעיות קיומם ואורח חייהם, שאין בכוחו של האדם להבינן: אצל בני-לביא וילדי-עורב הועלתה שאלת השגת המזון עבורם. בפני יעלי-סלע ואיילות-השדה, הנרדפות על ידי האדם וחיות הטרף, עומדת הבעיה כיצד למצוא מקום מסתור ומחבוא, במיוחד בעת הריונן ובעונת המלטתן. לפרא, ולערוד ולראם יש קרובים בין בהמות-הבית -השור והחמור - הסמוכים על שולחנו של האדם והם עבדים לו, אך חיות-בר חופשיות אלה דיין בעשבי-הבר ובצמחי המדבר והמליחה ואין לבייתן ולתלות את קיומן בחסדי האדם. כנף-רננים - היען - מוזר מאד במראהו ובאורח חייו, אכזר ולא ניחון בבינה, ואף-על-פי-כן יש בו חיוניות רבה ומוכשר הוא להינצל מכף אויביו - סוס ורוכבו. אף הסוס שבשירותו של האדם מגלה תכונות אופי עצמאיות בסערת הקרב. אצל הנץ הועלתה שאלת התמצאותו במסלול מסעיו לארצות רחוקות. לגבי הנשף תואר כושר תעופתו, ראייתו החדה ודאגתו לגוזליו. הבהמות והלוויתן, ענקי היצורים, מבליטים את מיגבלותיו של האדם וקטנותו.

מענה ה' מן הסערה לאיוב מעמידנו על העובדה, שחושיו של האדם ושכלו אין בכוחם להשיג את המופלא שביקום ובהנהגת הבורא את עולמו. ואכן, נשתכנע איוב והודה: "לכן הגדתי ולא אבין, נפלאות ממני ולא אדע" (מב, ב). הכרה זו באפסות האדם לעומת גדלות הבורא היא שהחזירה לו לאיוב את האמונה והביטחון, בעקבותיה הוא קיבל עליו את הדין וסופו שזכה לגמול: "וה' שב את שבות איוב" (מב, י).