מלחמת עמלק

שמואל א' טו

יהודה איזנברג



שאול מקבל משמואל פקודה קשה ואכזרית:
לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לו וְלא תַחְמל עָלָיו
וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעלֵל וְעַד יונֵק מִשּׁור וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמור:

לפני מסירת הפקודה מקדים שמואל הקדמה רבת משמעות:
ספר שמואל א פרק טו
אתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּו עַל יִשְׂרָאֵל
וְעַתָּה שְׁמַע לְקול דִּבְרֵי ה'

הקשר בין ההקדמה לבין הפקודה ברור: במלחמת עמלק מקבל שאול פקודה שרק מלך מסוגל לקבל.
שאול מגייס יותר ממאתיים אלף חיילים, בא עד עיר עמלק, ו - מתחיל להסס:
וַיָּבא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל:

אומר המדרש:
אמר ר' מני: וירב בנחל - על עסקי נחל.
בשעה שאמר הקב"ה לשאול לך והכית את עמלק, אמר:
ומה על נפש אחת מישראל אמרה תורה הבא עגלה ערופה בנחל,
כל הנפשות האלו כולן, על אחת כמה וכמה!
אם אדם חטא, בהמה מה חטאה?!
אם גדולים חטאו - קטנים מה חטאו?!
יצתה בת קול ואמרה: "אל תהי צדיק הרבה".
ובשעה שאמר לדואג: "סוב, פגע בכוהנים",
יצתה בת קול ואמרה לו: "אל תרשע הרבה".

ההתלבטות של שאול קשה ומובנת. אולם מיד לאחר הססנותו מתחילה התדרדרותו:
(ט) וַיַּחְמל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים
וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוב וְלא אָבוּ הַחֲרִימָם
וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אתָהּ הֶחֱרִימוּ:

תיאור זה הוא תיאור הכתוב את המאורעות: "וחמול שאול והעם": החמלה הייתה של שאול, ובעקבותיו העם; החמלה הפכה להיות מיד לתאוות בצע:
הם "חומלים", אבל רק על מיטב השלל;
הם שומעים לקול ה' - כאשר מדובר בחפצים מאוסים.


לאחר רדיפת הבצע מתחיל שאול לשקר. כאשר שמואל בא אל שאול, יוצא לקראתו שאול בהכרזה:
בָּרוּךְ אַתָּה לה' הֲקִימתִי אֶת דְּבַר ה':

ולשאלה הנוקבת של שמואל "ומה קול הצאן הזה באוזני", משיב שאול תשובה מתחמקת:
מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצּאן וְהַבָּקָר
לְמַעַן זְבחַ לה' אֱלהֶיךָ וְאֶת הַיּותֵר הֶחֱרַמְנו

שני דברים מוסיף שאול על מה שהתרחש באמת:
א. העם חמל ולא שאול.
ב. המטרה: לזבוח לה'.
את עובדת השאירו את אגג מלך עמלק חי מסתיר שאול.

כאשר שמואל מזכיר לשאול כי מלך הוא, וכי תפקידו כמלך היה להשמיד את עמלק, ממשיך שאול לעמוד בהכחשתו:
אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקול ה' וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה'
וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי:
הפעם מודה שאול שהשאיר את אגג חי, וממשיך לטפול על העם את אשמת השלל.

לאחר זמן "מבצע" שאול את הפקודה שקיבל - אבל בעיר הכוהנים נוב:
וְאֵת נב עִיר הַכּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב
מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעולֵל וְעַד יונֵק וְשׁור וַחֲמור וָשֶׂה לְפִי חָרֶב: (ש"א כב יט).

ועל כך מעיר המדרש:
"ויחמול שאול והעם על אגג ... אמר ר' יהושוע בן לוי,
כל שהוא רחמן על אכזרים סופו שהוא אכזר על רחמנים".

כישלונו של שאול במלחמת עמלק עלה לו במלכותו.

ר' יוסף אלבו שואל בספר העיקרים (ד, כו), מהו ההבדל בין שאול ודוד:
שניהם חטאו, שניהם הודו בחטאם לאחר שהוכיחו אותם.
מדוע נשאר דוד מלך, ואילו מלכותו של שאול הוסרה?
ועל כך תשובתו:
המלך צריך שיהיה אכזר לזרים, ורחמן לעמו, ומוסר נפשו עליהם להצילם, כמו שדרך הרועה לסכן את נפשו ולהציל את הצאן.
שאול - חמל על אגג, והיה אכזרי על עמו, כי נוב עיר הכוהנים הכה לפי חרב.
ואילו דוד - להפך: את מואב הכה, אבל כשראה את מלאך המשחית אמר: "אנוכי חטאתי ואנוכי העוויתי, ואלה הצאן מה עשו? תהי נא ידך בי ובבית אבי".

חטאו של שאול היה בעצם מלכותו;
חטאו של דוד היה בתחום האישי של חייו.
שאול רצה להיות מלך, אבל יחד עם זאת התחמק מקבלת החלטות קשות ומייסרות, וכאשר נכשל ניסה להעביר את האחריות על אחרים ועל כן הודח ממלכותו.


נספח: ר' יוסף אלבו, ספר העיקרים ד, כו

ואולם למה נענש שאול שתוסר המלכות ממנו מפני חטאו, ולא נענש עונש אחר, כמו שנענש דוד על עניין בת שבע ולא הוסרה המלכות ממנו?

הטעם בזה לפי דעתי הוא:
שדוד לא חטא במצווה פרטית שנצטווה בה אחר שהיה מלך,
או במצווה פרטית שנצטווה בה בתורה מצד שהוא מלך, אלא במצווה כוללת אותו עם כל האנשים. כי איסור אשת איש או רציחה כוללת כל האנשים, ולכן ראוי שיהיה עונשו שווה לעונש כלל האנשים.

אבל שאול חטא במצווה פרטית אליו מפי שמואל, אחר שהיה מלך, או מצד שהיה מלך.
שאמר לו שמואל: שבעת ימים תוחל עד בואי אליך (שמואל א' י'),
ואמר גם כן: לך והכיתה את עמלק וגו' ולא תחמול עליו וגו' (שם ט"ו),

ובעבור זה נענש בהסרת המלכות מזרעו ושימות בלא עתו.

ועל כן כשעבר על דבריו והעלה עולה בגלגל קודם שבא שמואל, נאמר לו: ועתה ממלכתך לא תקום (שם י"ג), כלומר שיפסק המלכות מזרעו, אבל לא אמר לו שימות בחצי ימיו.
וכשחטא בדבר עמלק נאמר לו: כי מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך, כלומר שימות בלא עתו ולא יחשב לו מלכות משם ואילך. שהדבר הנמאס לא יקימנו האדם.

ועל כן כשהעלה שאול את שמואל על ידי בעלת האוב אמר לו שמואל: אשר לא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק וגו', מחר אתה ובניך עמי, רמז שבעבור היות אלו מצוות פרטיות אליו היה מת בלא עתו, והייתה המלכות נפסקת ממנו.

ויורה על זה הטעם מה שיעד ה' יתברך ליהוא, שיתקיים המלכות ביד זרעו עד דור רביעי, בעבור ששמר המצווה הפרטית שנצטווה להשמיד בית אחאב ועובדי הבעל.
וכן שלמה בעבור שחטא במצוות לא ירבה לו נשים.

והמצוות הפרטיות שנצטווה עליהן המלך מצד שהוא מלך, הוסרה מזרעו מלכות עשרת השבטים, ולא נשאר לו רק שבט יהודה ובנימין, בעבור השבועה שנשבע ה' יתברך לדוד.


זהו דעתי בדבר הזה.