פרק ראשון - פרק שלא נלמד

הערה: בנספח - שמות כ"ב, יט' - כו' ישנה טעות! בפס' יט' נשמטה האות למ"ד לפני ה'.

שאלה 5
א. (1) מחלוקת רש"י וראב"ע המובאים ברמב"ן לפס' יט' - למי מופנית אזהרה זו, אם לישראל - רש"י, או שמא לגר ("תושב") הבא לגור בארצנו, זהו גם הקשר - לשיטתו של ראב"ע - לפס' הבא (כ') העוסק בגרים.

(2) ראב"ע מוכיח טענתו מעשרת הדיברות, שם נאסרה ע"ז ומכיון שציווי זה פונה לישראל הרי שהציווי כאן פונה לגרים.
רמב"ן סבור כי בעשרת הדיברות נאמר האיסור גרידא ללא פירוט עונש העובד ע"ז, ואילו כאן פורט העונש ("יחרם") כפי שנהגה התורה ב "לא תרצח" וב"לא תנאף".

ב. הפס' בשמות מחדש כי העובד ע"ז חייב מיתה רק אם עבדה עבודות הנעשות "בפנים" היינו סוג עבודות שכדוגמתן עובדים לה' בבית המקדש כגון זביחה, הקטרה, ניסוך וכדו'. (עפ"י הפס' בדברים הווא אמינה כי חייב על כל צורת עבודה אפי' מגפף, מנשק וכיו"ב.)

שאלה 6
א. לפי רש"י - "גרים הייתם" מנמק את הלאו "לא תונו". ומנמקו שכן גם אנחנו היינו גרים במצרים "ומום שבך אל תאמר לחבירך".
לפי רמב"ן - מנמק את ההמשך (סוף פס' כב') היינו שמוע אשמע צעקתו כי אני ה' מציל אדם מיד חזק ממנו. ומנמקו שכן גם אותנו הציל ה' מיד לוןחצמנו כאשר היינו עשוקים במצרים וזוהי מידתו של הקב"ה להציל עשוק מיד עושקו.

ב. הבעיות הלשוניות - המעברים מלשון רבים ליחיד וחזרה לרבים.
ראב"ע טוען כי פתח בלשון רבים לומר כי יש כאן אחריות ציבורית, ובהמשך ביחיד לומר כי גם אם אינך מענה בפועל אולם ראית אחר המענה ושתקת - ניתפסת אף אתה בחובו. על כן מסימת התורה שוב בלשון רבים לומר כי גם העונש יחול על אותם שעינו בפועל ואותם שראו ושתקו.

שאלה 7
א. ר' ישמעאל מפרשו "אם" = כאשר. (ולא "אם" = לכשתרצה). ונראה שהבין כי מצות הלואה אינה רק בגדר לכשיזדמן רשאי אלא ישנו ענין חיובי לקיימה גם אם אינו רוצה בכך...וכן מוכח מדברים ט"ו, ח' דישנו ציווי מעשי להלוות לעני ולא רק באם ירצה אז...(בדברים מופיע "כי פתוח תפתח את ידך..." היינו כאשר תפתח ידך...)

ב. בפירוש ראשון "עמך" משמעותו הלכתית, היינו שמחויב להלוות קודם לקרובים אליו
ובפירוש השני משמעותו רעיונית, איינו שצריך לראות עצמו כאילו הוא עצמו (המלוה) עני וממילא ירחם.

שאלה 8
א. (1) אין לי - אינני יודע על דבר אחר למעט הדרשה שעד כה.
מניין - מהו המקור המלמד על הדרשה הנוספת?
תלמוד לומר - הא לך המקור ממנו תלמד את הדרשה הנידונת.
(2) המסקנה ההלכתית - משכון "יום" (=בשימוש יומי) צריך להחזירו בשעות היום
וליטלו בלילה, משכון "לילה" (=בשימוש לילי) צריך להחזירו בלילה וליטלו ביום.

ב. שני המצבים הם:
1. נתינת משכון בשעת ההלוואה.
2. לקיחת משכון מהלווה כאשר הגיע מועד הפירעון ואינו פורע.
פרשתנו עוסקת במצב השני.

פרק שני - תורה

שאלה 9
א. 1. "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" - איסור זביחה בבמות או איסור ניתוץ מזבח ה'.
2. "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים...איש כל הישר בעיניו" - איסור זביחה בבמות
נדרים ונדבות אולם שאר קורבנות התורו לזבוח משך י"ד שנה.
3. "השמר לך פן תעלה עולותיך..." - זביחה במקדש בלבד. (לאו על העשה)

ב. התנאים למינוי מלך:
1. ירושת הארץ.
2. התיישבות בארץ עפ"י נחלות.
3. רצון העם ("ואמרת").
התנאים לבנין בית הבחירה: מנוחה מהאויבים.