לימוד הסידור כתרומה לתקנת התפילה

פרופ' אוריאל סימון

בשדה חמד, טבת תשל"ט



תקציר:
המאמר דן בגורמים לנתק בין המתפלל לתפילה ,בחברה הדתית .ומציע להכניס את לימוד הסידור ולימוד התפילות חזרה למערכת הלימודים.

מילות מפתח:
תפילה; סידור; מחשבת ישראל.

באחת מאיגרותיו כתב "החזון איש":
"התפילה אם היא מצווה מעשית אצלנו, אחרי שערכו לנו אנשי כנסת הגדולה נוסח ערוך ומסודר בלתי משתנה, הינה אמנם מצווה עיונית בעיקרה וחובת הלב, וכל שלא יצא חובתה מצד הלב לא עשה גם במעשה מאומה, שאין תפילה אלא עבודה בלבו של אדם, כמו שאמרו: לעבדו בכל לבבכם - איזוהי עבודה שבלב? - זו 'תפילה' (תענית ב' 1)..." 1.
נורמה חוץ-הלכתית זו לפיה תפילה שאין עמה עבודת הלב אין שמה תפילה, אינה מנחה, לפי הנראה, את הגישה המעשית-עמלנית לתפילה, הרווחת בחינוך הדתי. ואכן, דומה שבמישור ה"אופרטיבי" הצלחתו מרשימה למדיי, ותעיד עליה בעיקר יכולתם של לא-מעטים מבוגרי החינוך הממלכתי-דתי לשמש כשליחי ציבור ובעלי קריאה. בשירות המילואים לא תמיד קל ללקט מנין של מתפללים. אך אין קושי למצוא בין העשרה את "כלי הקודש" הדרושים. יחד עם זאת חוששני שהגיעה השעה להכיר בכך, שציפייתם של המחנכים והמורים, שהעשייה תביא לידי הפנמה, ושהאמירה תוליך ברבות הימים אל הכוונה, אינה מתממשת בדרך כלל. התפילה בבתי הכנסת הלא ישיבתיים - בשכונה העירונית, בקיבוץ הדתי, במנייני הנוער - עומדת ברגיל בסימן של מלמול כמעט מיכאני, של מהירות המונעת עיון-תפילה, ולעתים קרובות אף של רעש-לחישות מפיהם של רומסי חצרות ה'. עיניהם של מתפללים רבים כבויות ופניהם רדומים, ובתפילות של חול ושבתות רגילות אין הם מגיעים לידי התעוררות אלא ברגעי חסד מעטים. גם התלכדות הציבור לעדה מתפללת נדירה למדיי, ובמידה שהיא מושגת הרי זה יותר מכוח העשייה המשותפת ונועם הלחנים, מאשר ההזדהות הפנימית עם לשון הרבים, שרוב התפילות עומדות עליה: "אהבתנו" ו"השיבנו", "רפאנו" ו"השכיבנו". השומע כיצד נאמרת בקשת הרחמים על "אחינו הנתונים בצרה ושביה" חש בעליל, שאין מכוונים בה לאחים ממשיים, כגון אלה הנאנקים בגטו הסורי או בכלא הסובייטי. באחת, גם במקומות שעשו רבות לשיפורו של בית הכנסת - שיפור מראהו מבית ומחוץ, תיקון סדריו ונוהליו, הפעלת צעיריו, וכיוצא באלה - כמעט ולא נעשה דבר לתקנתה של התפילה עצמה.

הערכה קודרת זו של מצבה של תפילתנו - ולוואי ויכחישוה - היא המונעת בעדי מלדבר על הנושא שבו נתבקשתי מלכתחילה לדון, לאמור: "כוחה המחנך של התפילה". שכן, כוחה הייחודי של התפילה נובע מהיותה עבודה שבלב, וכל עוד איננה כזאת, אין מקום לדבר על השפעתה הממשית. שמע כיצד נאמרת או מושרת הקדושה המשולשת, ואתה נוכח שאין זה מעמד של הדרת קודש קיומית. האזן כיצד נבלעות מילות בוידוי בימי חול, ואתה יודע שאינך שותף למעשה של תשובה והיטהרות. וחמור מכל: נסה להתפלל בקצב של שליח הציבור, ועד מהרה תצטרך לבחור בין מלמול חפוז של כל התפילות, לבין אמירת חלק מהן תוך תשומת לב. רובם של המתפללים בוחרים בדרך הראשונה, ואי לכך שעת התפילה אינה שעה של עבודה רוחנית ונפשית מאומצת. ובניסוחו של "החזון איש" בהמשכה של אותה איגרת:
"...הזה מצוות תפילה לכבד בפה והלב רחוק? הלא יספות חטא על פשע על לב האבן אשר לא ימס מזרם קודש אשר ימטירו עליו מסדרי התפילה בעזוז קדשם, אשר הסתירו בכנפי מעייני תפילתם..."
הבא להתחקות אחר גורמיו האפשריים של מצב עניינים חמור זה, יודע מניסיונו האישי, שהסיבה הראשונית לכך היא עצם כובד המשימה. "אכן מה מאד יכבד על האדם. להירפא מחולי זה ולהשתלם במצוות התפילה" - ממשיך "החזון איש" -
"כי אם אמנם עשיית תפילה קבע הוא נמאס במושכל ראשון, אבל עשיית רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא מן השלמות היותר גדולה, והקניין היותר נבחר לאדם על פני חלד...".
ההכרה הענווה בקושי הבסיסי של כובד המשימה אינה פוטרת אותנו מבירור הנסיבות המיוחדות המקשות עלינו להתפלל כראוי. "החזון איש" תולה זאת בקטנות האמונה בהשגחה. ודומה, שכאשר מדובר באנשים שכמותנו ניתן להרחיב זאת ולהתייחס לחוסר האינטנסיביות הכללית בחיי הדת שלנו. התרופפות זו באה לידי ביטוי, בין השאר, בחיי קהילה לא מהודקים, בחוסר מנהיגות דתית בעלת סמכות, בסלחנות הפושרת של היחיד כלפי הציבור ושל הציבור כלפי מרכיביו, מבוגרים כילדים. גורמים אלה אינם פועלים, ככל הנראה, בבתי הכנסת שבישיבות (ושבתחום השפעתן), על כל פנים לא באותה העוצמה, ומכאן קנאתנו בהם. באטמוספירה של יראת שמים אינטנסיבית, מוקנה לתפילה מתח של עבודת ה'. ובמידה שאני יכול לשפוט ולהעריך, הרי שכרו של המאמץ הזה רב: עצם השקידה על קיום מצוות התפילה במלוא דיוקה ההלכתי מאצילה עליה רצינות והוד.

גורם שני, שגם מעונשו פטורים בני הישיבות, הוא הפער הניכר שבין תוכנן של תפילות לא מעטות לבין השקפת עולמם ותודעתם העצמית של רבים מן המתפללים. דרגות שונות של אי הזדהות השקפתית, של אי נחת רוחנית, או של ערפול מחשבתי, מעוררות בלב רבים מאתנו תפילות אודות תחיית המתים, חידוש משטר המלוכה והשבת עבודת הקרבנות. לא זו בלבד שבעינינו חדלו ירושלים ועם ישראל להיות "לחרפה לכל סביבותינו", אלא שבכלל קשה על בני דורנו להרכין ראש במחווה של חולשה, תחינה וקינה. ונראה לי, שמתח זה שבין תוכנן של תפילות מסוימות לבין חובת אמירתן יוצר בהכרח ניכור מקיף כלפי המלה הכתובה בסידור. בלא יודעין נוטה המתפלל לשמור על מעין ריחוק מחשבתי מן הדברים שבסידור, להימנע מהרהורים שאין לדעת לאן יובילוהו, ולהסתפק במה שמוטל עליו: לחתוך את המילים בשפתיו.

הגורם השלישי כרוך בעובדה שלשון התפילה יצאה מגדר של לשון קודש, והיתה לשפת חולין המדוברת. אין אני יכול לאמוד עד היכן הגיעה ידיעתם של מתפללים בארצות הגולה בלשון התפילות: עם זאת בטוחני, שגם תפילה ללא הבנת המילות יכולה להיות משמעותית מאד מבחינת עבודת ה'. אך כאשר דוברי עברית ולומדי ספרותה נוקטים בדפוס התנהגות זה, נוצר בהכרח מעין "קצר". עבור דור האמור להבין את אשר הוא אומר, פג לא מעט מקסמה והודה של המלה העברית, ולפיכך קשה עליו, למשל, אמירתן של קינות וסליחות, שלשונן מוזרה ורמזיהן סתומים. לא פחות מכך קשה עליו החזרה התכופה על תפילות מובנות: כיצד זה יכוון את לבו כאשר שליח הציבור חוזר על תפילת העמידה שזה עתה נאמרה? וכיצד זה לא יגיס לבו בקדיש, כשחוזרים עליו בזה אחר זה ארבע פעמים ברווחים מאד קצרים בסופה של תפילת שחרית? יתירה מזו: להבין יש לא רק את המלים גופן אלא גם את העניין, ומי שלא נתבררה לו מהותם של המינים והמלשינים שאת אובדנם הוא מבקש, אין פליאה שגם בקשת הרחמים שלו על גרי הצדק אינה מוסבת על הגרים הנספחים אלינו כאן ועתה. כך טופחות אי הבנתו וחוסר התכוונותנו על פנינו; הן הפכו מאונס לרצון, מאי יכולת לתעודת עניות.

אמור מעתה: עיון תפילה - במובן המקורי של תפילה תוך תשומת הלב - תורה הוא, ואין לקנותו אלא בעמל רב. התיזה שאותה אני בא להציע בזה היא, שניתן לעשות לא מעט להתקנת התפילה על ידי הוראתה האינטנסיבית. לדעת "החזון איש" עמל התבונה בתורה שבעל פה הוא המביא להגדלת כוחות הנפש, וממילא להחייאת התפילה. דרך זו מיועדת לבני תורה שלא חרגו בתודעתם מעולמו של בית המדרש. ואילו לגבי אנשים כמותנו וכתלמידינו מוצע בזה להפנות את המאמצים במישרין אל סידור התפילה, ולראות בו חומר לימוד ראוי לצעירים ולמבוגרים. ההצעה נראית לי סבירה עד כדי בנאליות ולא עלה בידי לגלות את הסיבה מדוע אין נוקטים בדרך זו זה מכבר. בדיקת תוכניות הלימודים של בתי הספר היסודיים והתיכוניים במערכת החינוך הממלכתי-דתי מעלה, שהוראת הסידור מגיעה שם לסיומה עם תום שנת הלימודים החמישית של ביה"ס היסודי! בכל שנות הלימוד בבית הספר התיכון אין חוזרים כלל אל הסידור, ורק במסגרת המקצוע "מחשבת היהדות" יש אפשרות, אך בשום פנים לא חובה, להקדיש בסך הכל עשר שעות לנושא בחירה ששמו "התפילה". במסגרת זו, המצומצמת עד כדי גיחוך, מוצע לעסוק בתפיסות התפילה של תשעה הוגים: מרב סעדיה גאון ור' יהודה הלוי ועד ר' שמשון רפאל הירש והרב קוק. נגד הרעיון ללמד את התפילות עצמן אפשר אולי לטעון, שהתפילה היא עניין כה עדין ויקר, שמוטב להניחו לנפשו ולא להכניסו לעולם החולין של לימוד כיתתי, הכנת שיעורי בית ושינון לבחינות. טענה כזאת מושמעת כיום ביחס ללימוד הספרות העברית בבית הספר, אך דומה שמעיקרא היא לא נועדה אלא לעורר את הלבבות על מידת כישלונו והיקף נזקו. אף אני הייתי מעדיף שהוראת התפילה ברמה תיכונית תנוסה הלכה למעשה בשלב הראשון בחוגי לימוד של רשות, בשיעורים שבבתי הכנסת, ובפעולות ההדרכה שבתנועות הנוער 2.

ברם, העיקר אינו במסגרת אלא בגישה, וזו חייבת להיות מותאמת לצרכיה האינטלקטואליים והנפשיים של קבוצת התלמידים. אם אמנם צדקתי בהערכת המצב ובאיתור גורמיו העיקריים, הרי מתבקש מכך שמטרתו הראשונה של הלימוד השיטתי של סידור התפילה היא, להביא את הלומד לידי הכרה, שהסידור מורכב מפרקי ספרות עתירי משמעויות, התובעים ממנו קודם כל הבנה, עיון והתייחסות אישית. המורה חייב לספק לתלמידיו מידע מינימלי אודות זמן התחברותן של התפילות ואודות השתלשלות נוסחיהן השונים, אך הדגש צריך להיות מושם על העיון במובנן ובמשמעותן לגבינו 3. הוא הדין ביחס לדיני התפילה והלכותיה.

גם כאן יובא המינימום ההכרחי בלבד, וגם זאת תוך ניסיון לרדת לסוף טעמה של ההלכה ולמשמעותה בעבור המתפלל (בשילוב האספקט ההלכתי והעיוני הגדיל לעשות הרב קוק בפירושו לסידור "עולת ראיה"). רבה הסכנה שהמורה יעדיף לדבוק באחת הדרכים הסלולות זה מכבר, וללמד את תולדות התפילה או את הלכות התפילה, גם מפני שבהוראת התפילות גופן כמעט ואין לרשותו ספרי עזר. חומר פרשני ועיוני רב נאסף בידי הרב יששכר יעקובסון ז"ל בספרו "נתיב בינה" 4, אך הוא מוגש בצורה כמעט גולמית, וההעדר של גיבוש והכרעה עלול לשמש למורה דוגמא שלילית. מבחינה רוחנית ורעיונית אין מקור השראה כ"עולת ראיה", בתנאי שהמורה מסוגל לתרגם את דברי הרב קוק ללשון המושגים שלו. הווה אומר: בסופו של דבר אין למורה מנוס מלהביא בפני תלמידיו את פירות העימות האישי שלו עם התפילה, ולהציעם כאינטרפרטציה אפשרית. קושי נוסף טמון בכך, שהגיבוב של מילים נרדפות ושל חזרות בניסוחים שונים, הטבוע בטבעה של הליטורגיה, מחייב להימנע במקרים מן הניתוח הספרותי המדוקדק, בו אנו מורגלים בהוראת רוב פרקי המקרא והספרות. ואכן, אין כל צורך לפרש ולנתח כל תפילה מראשיתה ועד סופה. המטרה צריכה להיות להעשיר ולהעצים את לשון התפילות שבסידור, כפי שהכימאים מעשירים את האורניום שבטבע, וכפי שהחקלאים מטייבים את אדמתם. ולפי שהוראה כזאת תהיה בהכרח ובדין מאד אישית, אין לדעתי כל רע בכך, שגם בחירת החומר שיילמד תיעשה על פי נטיותיו של המורה וצרכיה של הכיתה.

כנקודת מוצא אפשרית ניתן לבקש מן התלמידים לעבור בבית על מגזר מסוים של תפילות שחרית ולציין את התפילה שקל ביותר לאמרה, ואת זו שקשה ביותר להזדהות עמה, באמצעות התפילות "הקלות", שייבחרו על ידי מספר ניכר של תלמידים, אפשר יהיה לגלות את היסודות המעוררים והמדובבים שבתפילה, ולפתוח בהם את מלאכת ההעשרה. ואילו התפילות שיצוינו כ"קשות", יאפשרו לבודד את נקודות ההתנגשות שבין המנטליות שלנו לבין נוסח התפילה, ולנסות את כוחנו במלאכת הגישור. את הסיכום הסטטיסטי של בחירות התלמידים אפשר להביא לדיון בכיתה, וניתוחו יכול לשמש כמבוא יעיל לקורס. בשלב השני יתבקשו תלמידים שונים להציג את התפילה שבחרו בה ו"להגן" על בחירתם באורח מפורט. גם המורה רשאי, כמובן, להציע את התפילה המדובבת במיוחד את שפתותיו, ודומני שאני הייתי בוחר בתפילת "אהבה רבה אהבתנו". בבואי לנמק את בחירתי הייתי מראה, בין השאר, שאהבת ה' את עמו מוצבת כאן כקודמת לתביעת "ואהבת את ה' אלוקיך"; שהביטוי העליון של אהבת ה' לעמו הוא בכך שלימד את אבותינו חוקי חיים; ושתמציתה של התפילה היא הבקשה להתמדתו של חסד מתן תורה: "כן תחננו ותלמדנו". בהקשר זה ניתן להתייחס לתפילות אחרות, שבהן מובעת התודה על בחירת ישראל מבין האומות, ולדון בצדדים השונים של נושא מרכזי זה. תפילות אחרות תגרורנה דיונים על משמעותה של הקדושה ושל טיב ציפיותינו לגאולה, על התייחסות לטבע בחינת בריאה, ועל היחס שבין היחיד והציבור במאבק על התשובה, וכיוצא באלה.
לאינטרפרטציה המעשירה חייבת להצטרף רה-אינטרפרטציה מגשרת. באמצעות התפילות שצוינו על ידי התלמידים כמותירות אותם אדישים או אף כמעוררות בהם התנגדות, ניתן קודם כל להעלות את נקודות החיכוך לתודעתם. ואם לא הורגלנו בזאת, חייב, לדעתי, המורה לפתוח בכך ולהציג בפניהם את לבטיו שלו, תוך שיתאים את עצמו למידת הבנתם ולדרגת בשלותם. עצם הדיון גלוי הלב וישר הדעת בבעייתיות שבפסוק כה מרכזי בתפילתנו כמו "פותח את ידיך, ומשביע לכל חי רצון" שכרו החינוכי רב. אך ברי שאין להסתפק בכך, ושיש להציע גם פתרונות ומענים. כאשר מדובר בהתנגשות שבין הכרת הטבע המדעית לבין זו המשתקפת בתפילה (כגון בביטוי "פותח חלוני רקיע"), מתבקש מוצא על ידי מיטפוריזציה של התפיסה הקדומה. יהיו בוודאי שינקטו בדרך זו גם לגבי התפילות לחידוש עבודת הקרבנות. לגבי תפילות כמו ברכת "למלשינים אל תהי תקווה" ניתן לנקוט בהיסטוריזציה, אף על פי שלא קשה לתאר שהיא נאמרת גם כיום בכוונה רבה במקומות שישראל נרדפים שם ודתם מדוכאת, וששם הסכנה שבקרב ציבור המתפללים מצוי מלשין ומוסר היא מוחשית וריאלית. על הבייעתנות שבעצם בקשת אובדנם של החוטאים ולא של החטאים היטיב לכתוב הרב קוק, ודבריו יכולים לשמש מעין סם שכנגד לאותה מידה של שנאה ומשטמה המצויה בברכה זו 5. ברם, כשם שהמורה עשוי להיות שותף להסתייגויות המפורשות או המובלעות של תלמידיו, כך הוא עשוי גם להתנגד להן מכל וכל. חובת הגישור בין התפילה והמתפלל חלילה לה שתתפרש, כאילו תמיד וממילא יש לקרב את התפילה אל המתפלל. אדרבא, דרך המלך של החינוך לתפילה באמצעות הוראתה היא, לעורר בתלמיד את השאיפה לקרב את הוויתו אל התפילה, ללמוד מן המטבעות שטבעו חכמי התפילה כיצד עומדים לפני הקב"ה וכיצד עובדים אותו.

לא פחות מבירור האספקט העיוני-תיאולוגי של התפילה חיונית הארת האספקט החוויתי-קיומי שלה, בחוברת "מבוא לסידור" ליוסף שכטר 6 מצויות כמה הערות חשובות על מה שקרוי בפיו "הרגשות היסוד" של התפילות: חווית הבוקר המגולמת בברכת יוצר אור, והרגשת הערב הבאה לידי ביטוי ב"מעריב ערבים" וב"השכיבנו". ואכן, ברוח זו ניתן ללמד את "ברכות השחר" בחינת עיצוב של יקיצתה המודרכת של התודעה הדתית שלב אחר שלב, בפתחו של יום חדש. כל אחד מן הסוגים הספרותיים השונים הרווחים בתפילה - כגון: הברכה, ההודיה, הוידוי, התחינה ובקשת הצרכים - מוסב על מחוה דתית מסוימת. באורח אינטואיטיבי חשים הכל את ההבדל שבין ברכה והלל, אך ניתן לעשות הרבה להעמקת הבנתן על ידי ארטיקולציה של העמדה הנפשית המגולמת באמצעותן 7. בהקשר זה ניתן לדון גם בעצם בעייתנותה של התפילה: מדוע מתאווה הקב"ה לתפילתם של צדיקים? מדוע הוא בוחר בשירי זמרה? ומדוע כלולה גם התפילה עצמה בין הדברים שאנו מתפללים עליהם? 8

ולבסוף: בחינת האספקט הפולחני של התפילה. התפילות הבודדות, יהיה מקורן אשר יהיה, נתונות בסידור בהקשר חדש המעניק להן רצף משמעותי. הסברת המבנה הכולל של תפילת שחרית, תוך השוואתו לתפילת ערבית, חייבת להשלים את הוראת התפילות הבודדות, ויכולה לשמש כסיכומה. בהקשר זה ניתן לטפל בבעיית החזרות והגיבוב בשכרה של התפילה בציבור ובמחירה, ובהבדל העקרוני שבין חוויתו של המתפלל לבין החוויה האסתטית, ובמה שמתבקש ממנו 9.

אסיים בביקורת עצמית. חולשתה של ההצעה המובאת בזה היא בדגש הרב המושם בה על חלקו של האינטלקט במעשה התפילה, ועל כוחה של ההבנה לעשות לתקנת התפילה. ואכן, אין הצעתי באה כתחליף לדרך העמלנית בחינוך לתפילה, אלא כהשלמתה. אין ספק בכך שמופת אישי של הורים ומחנכים חשוב ומועיל פי כמה מן ההוראה המעולה ביותר. אלא שלגבי תלמידינו אין בו דיי. כמו כן ברור, שישועתה הממשית של התפילה לא תבוא מבית הספר אלא מן העדה המתפללת, משתתחדש ותתנער, ותאזור עוז לטבוע את חותם הדור על הסידור ועל עבודת ה' 10. אך דברים אלה מצויים מחוץ לתחום שליטתו של המורה, ואל לו להמתין עד להתממשותם. בינתיים הוא יכול להגדיל את אחיזתם האישית של תלמידיו בתפילת הקבע, ולפתח את יכולתם לחדש בה דבר.

הערות:



1. האיגרת נדפסה בקובץ "ספר יסודות נאמנים", בעריכת נ' וינטרויב, בני ברק, תשכ"ח, עמ' קל"ג-קל"ד.
2. דברים אלה אמורים בבני נוער דתיים, שכן המאמר כולו דן בתקנת תפילתם של המתפללים. לעומת זאת אין לדידי מקום לספקות ביחס להתאמתו של בית הספר כמקום הוראת התפילה לתלמידים, שכמעט לא באו עמה במגע. ניסיוני בהוראת הסידור בבית ספר תיכון כללי למדני, שתלמידים הבאים אל עולם התפילה מבחוץ עשויים לגלות בו עניין אמיתי (אחרי שהתגברו על התנגדותם הראשונית). ההצעה לכלול את הוראת הסידור בשנת הלימודים השביעית, תוך הסתייעות במוטיבציה הנובעת מן ההתכוננות לחגיגת הבר מצווה, נראית כסבירה מאוד. מאמרו של אליעזר שביד, "הוראת מקצועות היהדות בבית הספר התיכון במדינת ישראל" ("פתחים" 21, אייר, תשל"ב), אינו דן אמנם בהוראת התפילה, אך יש בו משום התווית דרך להוראה כנה, ישרת לב ואמיצה של טקסטים דתיים בבית הספר החילוני. ראה גם יוסף שכטר, "מבוא לסידור", הוצאת "דביר", תל אביב, תשי"ח.
3. בדיון שתכף את ההרצאה העיר פרופ' יוסף היינימן, שגם השוואת נוסחי תפילה יכולים לשמש כנקודת מוצא לדיון פרשני. כדוגמא לכך הביא את החילוקים לגבי סיומה של ברכת יוצר אור. בסידורו של רב סעדיה גאון חסרות המילים "אור חדש על ציון תאיר", וזאת בהתאם לקביעתו המפורשת ש"לא תיקנו חכמים ברכה זו על האור העתיד לימות המשיח, אלא על אור המאיר בכל יום... הילכך מאן דמדכר ליה, שפיר ליה לשתוקיה". ואכן, בסידורי ספרד הסיום הוא "והתקין מאורות לשמח עולמו אשר ברא", ומסתבר שזהו הנוסח המקורי, שנדחק ברוב הסידורים מכוח הסיום המשיחי. ראה י"מ אלבוגן, "התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית", בתרגום י' עמיר, "דביר", תל אביב, 1972, עמ' 15; וכן: י' היינימן, "יחסו של רב סעדיה גאון לשינויי מטבע תפילה", "שנתון בר אילן" א' (תשכ"ג), עמ' 221 ואילך.
4. י' יעקבסון "נתיב בינה" - פרקי מבוא, פירושים עיונים בסידור, "סיני" תל אביב תשכ"ח.
5. ראי"ה קוק, "סדר תפלה עם פירוש עולת ראיה", "מוסד הרב קוק", כרך א', ירושלים, תרצ"ט, עמ' רע"ח.
6. תל אביב, תשי"ח, עמ' 18-17.
7. על הברכה ראה פ' פלאי, "הברכה - פתח לתפילה", "פתחים" 16 (אדר תשל"א), עמ' 38-21.
8. השווה 1962 Eliezer Berkovits, Prayer, Yeshiva University, New York,
9. השווה א' שביד, "המייחלים לתפילה", "מאזניים" ל"ו, חוברת 6 (אייר תשל"ג), עמ' 402-497.
10. על משקל תפילתו של ר' נחמן מברצלב: "...ריבונו של עולם, ריבונו של עולם, איום ונורא! תן לי דיבורים חדשים עתה. תן לי דיבורים עתה לרצותך בהם ממקום שאני שם עתה עתה, שאזכה לשוב אליך באמת מעתה..." (ר' נחמן מברצלב (עורך), "ספר ליקוטי תפילות", ורשה, תר"צ, חלק ב', נ"ז).