|
תקציר: התפילה אינה שלב נוסף לעבודה שבלב, כי אם הראי שבו משתקפת נפש העובד המסורה לאלוהים בכל מאודה תמיד. אין להפריד את התפילה מן החיים. אם הדמות מתרחקת מן הראי, נעלמת הבבואה. אם העבודה שבלב במציאות האדם נעדרת, והוא דחוף להט יצרי בלתי ממושמע ובלתי מכוון - אין התפילה אלא צביעות ושחצנות. התפילה נתקנה כנגד הקורבן של הקרבת האדם לאלוהים. האדם נפגש האדם עם האלוהים. אין האדם המתפלל יכול להקטין את המרחק בינו ובין האלוהים בקסמי-פולחן וטקס, שאינם משמשים בפני עצמם כלום. את הזכות הגדולה של ביאה לפני האלוהים מוכרח האדם למצוא מחוץ למקדש, במאבק הקיום. מילות מפתח: קורבן, תשובה, רשות הקודש, רשות החול, רצון האלוהים, תלות, תחנונים, נפילת אפיים. |
|
השלב הראשון של עבודה שבלב הוא השתלבות הערך ההלכתי-דתי לתוך חיי האדם בכל השטחים, מתחתית הקיום היצרי לשיא ההוויה הרוחנית. התפילה אינה שלב נוסף לעבודה שבלב, כי אם הראי שבו משתקפת נפש העובד המסורה לאלוהים בכל מאודה תמיד. היא לשכת המודיעין על כל המתרחש והמתהווה במעמקי נפש חולת אהבה. אין להפריד את התפילה מן החיים. אם הדמות מתרחקת מן הראי, נעלמת הבבואה. אם העבודה שבלב במציאות האדם נעדרת, והוא דחוף להט יצרי בלתי ממושמע ובלתי מכוון - אין התפילה אלא צביעות ושחצנות. ריקה,
-מה אתה מבטא בפיך רגשות שמעולם לא הרגשת, מחשבות שמימיך לא הרהרת בהן, מצבי-נפש שאולים וחוויות מזויפות? |
"ולרשע אמר אלוהים: מה לך לספר חוקי!" (תהילים נ, טז).
|
|
התפילה נתקנה כנגד הקורבן של הקרבת האדם לאלוהים. ברם, אין מתקרבים אליו לפתע-פתאום בשרירות לבו של האדם. אין האדם דופק על פתחו של מלך בלי הזמנה. אבל הזמנה זו אינה ניתנת לו בבית הכנסת, כי אם ברשות היחיד והרבים הכללית שבהם חי האדם: בחדר השינה, במסעדה, בבית החרושת; במשרד, על חוף הים ובמועדון - שם ניתנת ההזמנה ושם נפגש האדם עם האלוהים. אין האדם המתפלל יכול להקטין את המרחק בינו ובין האלוהים בקסמי-פולחן וטקס, שאינם משמשים בפני עצמם כלום. את הזכות הגדולה של ביאה לפני האלוהים מוכרח האדם למצוא מחוץ למקדש, במאבק הקיום. אין חכמה וחשבון לפנים מן הקלעים, שם נותנים לו את אשר כבר הכין בתחום החילוניות. אין מוסיפים ואין גורעים משהו. לפיכך כרוכה התפילה בטוהרת החיים ובקדושת הקיום הכולל. גזלה מעכבת קבלת תפילתו של האדם. חטאים חוצצים בין המתפלל ובין קונו. ההתמכרות לתענוגות זולים מטשטשת את פרצופה של התפילה. לפיכך גזרו על בעל קרי שלא יתפלל, |
"שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים" (ברכות כב, א).
|
|
רבנו סעדיה גאון בספרו "אמונות ודעות" הקדיש פרק שלם להלכות תפילה, שכולן מושתתות על יסוד אחד - נקיות הכף וברות הלב. לפי דבריו, תפילה היא זהותית עם תשובה. נטילת ידים קודם התפילה, שהרמב"ם החמיר בה כל כך ופסל את התפילה אם פעולה זו חסרה, מסמלת טוהרת הידיים המזוהמות בעוול ובעושק. חז"ל ציוו: |
גמול חסד וצדקה לעני קודם שתעמוד בתחנונים לפני המקום.
|
|
יסוד זה ידוע לנו מימות הנביאים. ההיסטוריונים טועים בעמדת נביאי ישראל כלפי פולחן המקדש. תחת השפעת המסורת הנוצרית הקדומה, שהייתה אנטישמית, ושנאה את המקדש תכלית שנאה, אומרים ההיסטוריונים החילוניים כי הנביאים שללו את מוסד הקורבנות ועבודת הכוהנים. הנביאים, אומרים הם, רצו לחסל דתיות צרמוניאלית בכלל. הנחות כאלה יסודן בשקר ובשנאת ישראל, המושרשת בראשית צמיחת הנצרות. הנביאים מעולם לא לחמו במוסד של קורבן כשלעצמו ומעולם לא נתכוונו לערטל את היהדות מצורות פולחן-מקדש. ירמיהו הנביא, שכל כך הרבה להוכיח את ישראל על דבר ריבוי קורבנות, התאבל על חורבן המקדש ימים רבים. בספר איכה הוא מדגיש בכל עוז את עובדת ביטול הקורבנות והחגים כמאורע טראגי ביותר. ישעיהו הנביא, שצווח בכרוכיה: |
"למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אלים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" (ישעיה א, יא),
|
|
ניבא על בית נכון בראש הרים ועל הבאת מנחה וקורבן לה'. אף אחד מכל הנביאים לא קם נגד המקדש, חס ושלום, כי אם כלפי הלך-הרוח של עולי הרגל ובאי המקדש. המקדש הופרד מן החיים הממשיים כמקום מיוחד לפני ה', שבו מופיע האדם מדי פעם בפעם לפני אבינו שבשמים, ומשלם את נדריו וחובותיו. הנביאים מחו כנגד זה שעולמו של האדם נחצה לשתי רשויות, רשות החול ורשות הקודש, ושברשות הראשונה חופשי האדם להתנהג כפי מאוויו, בלי שום שיעבוד לעול מצווה וחובה. מחו נגד האדם הרוצה שהאלוהים לא יתערב בענייניו הפרטיים ובהתנהגותו הכללית. מחו נגד הדעה כי רק ברשות השנייה האדם צריך לעבוד את האלוהים, וכי כל זמן שמשלמים את חובות הפולחן הכול יבוא על מקומו בשלום. הנביאים לא סבלו את ההשקפה כי הקב"ה דורש רק קידוש תחום אחד לשמו, שבו יפרוק האדם את עול חשבונותיו הרבים ויקדש את עצמו לתכלית אחת - עבודת אלוהים בקודש. העדר המשך אורח החיים בין רשות הקודש ורשות החול - כנגדו מחו הנביאים. הם התנגדו לקפיצה המשונה מן החול אל הקודש, מן הטמא אל הטהור. נגד כל התופעות האלה מחו הנביאים ונגד לב מטומטם המיילל דברים נשגבים, נגד אישיות שחצנית חוץ למקדש הכורעת ומשפילה עת עצמה בשעה שהיא במקדש. כל פילוג אחדות האישיות, צביעות הכרוכה בשניות של האישיות - עוררו את משטמת הנביאים ותיעובם. עבודת המקדש ועבודה שבלב שתיהן מעורות בקיומו של האדם כיחידה בעלת זהות והמשכיות. התפילה וגם הקורבן המה רטרוספקציה. המתפלל מתעכב לשעה במרוצתו ומביט לאחוריו בנעשה, אם העשוי אינו הגון ולא טהור - התפילה תועבה היא. |
|
גם תפילת האבות מתגלית לנו על רקע רוחני כזה. אברהם, הראשון שגילה את רציפות עבודת האדם לאלוהים, התפלל רק שחרית, אבל עסק בעבודת ה' כל היום וכל הלילה. בשבתו פתח האוהל כחצות היום, בהשקיפו מעל לשמי תכלת זרועי כוכבים, בנשאו עיניו אל מרומים מופלאים ובהעפילו לגשת אל האלוהים, במגעו במשאו עם הבריות, בדיבורו ובמעשיו. התפילה החלה בבוקר בבוקר, כשכל היקום טבל בטל שחרית ובזוהרי חמה. תפילה זו לא נסתיימה עם חום השמש, התפילה היוותה סיכום מעשיו מן העבר ויכוח דוחף לעלייה לעתיד. המחשבה הישראלית הבינה תמיד את פעולת הקורבן כוויתור על משהו שיצר האדם החיוני או הדמיוני, רב הגוונים, תאב לו. המנחה היותר-רצויה לאלוהים היא כיבוש היצרים התאוותים התרבותיים אם מתנגדים המה לרצון האלוהים. ההלכה לא ציוותה על פרישות גמורה מן החיים או על סיגוף הגוף. אדרבא, חפצה היא שהאדם ייהנה מעולמו של הקב"ה. ברם, היא תובעת משמעת בזיקת האדם ליצריו ולתאוותיו בכל השטחים והכוחות. יקריב האדם קצת מראשית פרי אדמתו, ראשית עיסתו, ראשית בקרו וצאנו, ראשית עמלו. הלב החומד והדחף האינסטינקטיבי מפעיל עליו לחץ לפרקים בנוגע: -למאכל ולמשתה, -בנוגע ליחסיו עם אשתו, -עם חבריו. הציווי הראשון שניתן לאדם כמבחן לערכו המוסרי היה בפעולת-וויתור פעוטה, פרישה מאכילת פריו של עץ אחד. גם כשאנו מקדשים את השם הנכבד והנורא ומקבלים עלינו גזירותיו, אנו מקדישים עצמנו לו כקורבן וכעולה. אין הקורבן זהותי עם הכיליון. התורה התעניינה בחיים ובחלה במוות. המזבח לא נבנה על קברו של האדם, אלא ליד עריסתו. ביום השמיני מקריבים אותו לאלוהים; טקס זה מסמל את העולה התמידית בחיי היהודי. שולחנו, מיטתו, חנותו, היכלו, הופכים למזבחות שעליהם מקריב האדם את עצמו יום-ביומו ומקדש את אישיותו בכיבוש שגרת היצר, בוויתור על פעולת תענוג ונחת רוח, בהתעסקות הגורמת צער ועגמה לשם הישג אידיאה מוסרית. חז"ל כבר תיארו את האידיאה של קורבן כנסיגה פתאומית ממילוי חמדת היצר בשעה שהוא מגיע לשיא מתיחות. כשרק פסיעה אחת מפרידה בין הגישום המלא ובין האכזבה המרה, בין אושר משכר ובין סבל האכזבה - באה ההסתייגות. צו ההקרבה האמיתית פולח את הווייתו של החומד והלה הופך פתאום את פניו לצד אחר ומרסן את החרג הכביר של גוף שדמו רותח. הקורבן הנעלה ביותר הוקרב. אש התאווה הוקדשה לאש מזבח. הרטט הארוטי של נפש הנתונה באהבה יוקדת יצרים - טוהר והועלה למוקד המוקדש לאלוהים: |
"חתן נכנס עם כלתו לחופה, לבו מתגעגע על אהבת חיתוניו, בא להזדקק אליה, אומרת לו; טיפת דם כחרדל ראיתי, הופך פניו לאחוריו ולא עקרב עוקצהו ולא נחש נושכו - הווי אומר: סוגה בשושנים",
|
|
גשום הצו המוסרי אינו זקוק לסנקציות ולאלימות; אינו צריך לגדר חסונה העומדת נגד פריצה. דומה הוא לערוגת שושנים שאינה נדרסת אלא ברגל גאווה. רגישות יתירה ליופי ולעדינות נטועה באישיותו הרוחנית של האדם והוא המעכב את היצר מלדרוס ערוגת פרחים, פרחי חן, אף-על-פי שמעבר לערוגה נשקפת החמדה ומושכת בחבלי קסם, והעין והלב זונים אחריה. ערוגה זו חונכה למזבח והחתן העומד ביצרו הוא הכוהן המקריב וגם הקורבן והמוקד. ובכל מקום שיש קורבן כזה הרי האדם עובד את האלוהים. מה נאה ההלכה של: |
"בועל בעילת מצווה ופורש".
|
| חומרת נשי ישראל שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים. הפרישה מן אשת נעורים לעונה קצרה, היא הפולחן הקדוש והנעלה ביותר ביהדות, שאליו שועה היוצר ומקבלו באהבה וברצון: |
"הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן?" (מיכה ו, ז).
|
|
כל מקום שישנה גדר פרישה מן העריות - קדושה כרוכה בה. עריות מהוות בנין-אב לכל הסתייגות מבולמוס התאווה בכל מקום. הרמב"ם כלל בספר הקדושה את איסורי ביאה ומאכלות אסורים. גם הפרישה מתאוות האכילה האסורה עולה לה' כמנחה וכקורבן .
מצד אחד התורה אינה מכירה את תורת הסגפנות, מגנה היא את הנזירות. מצד שני תובעת היא מן האדם קידוש היצרים והעלאת הגוף לדרגה של עבודה, על ידי מעצור שטף התאווה וריסון ועידון ההפקרות שאין בה לא משום התקינות הפיזיולוגית-ביולוגית ולא משום הישג רוחני. קורבנות של ויתור וכיבוש היצר מהווים תחליף לקורבן הגדול והנורא שהאדם חייב להביא - את החיוניות המפולמה. אברהם ויתר על הרבה דברים. דחה את יצרו שדחפו למרד, המתין וחיכה על אף לעג השאננים שצחקו לו ולאורח חייו המלא ברקנים וקוצים. הוא ניצח... |
"אתה קדוש ושמך קדוש".
|
| לעומתך ישח רום אנשים, אתה מזעזע את אשיות העולם. ברם, |
"וקדושים בכל יום יהללוך סלה" -
|
|
המציאות מתקדשת בהקרבת עצמו של האדם ובעלותו על המוקד לפני ה'.
|
|
התפילה היא פעולה של ביטוי רגש של תלות גמורה, התנפלות לפני ה' של הסגרה מוחלטת. פעולה זו שבוקעת ועולה בברכת גבורות, מביאה את המתפלל לידי הקרבת קורבן , הקרבת העצמות גם על ידי ריסון היצר, גם הקרבת העצמאות על ידי הסגרה מוחלטת. האדם כוזב, הגורל מתאכזר, החיים המגואלים והמכוערים כאין נחשבו; עשירות, גבורה, חכמה - כאפס הנה. אין מחסה לקיום סופי המפרפר בחבל יש - אפס, רק אלוהים יעזור ויושיע. בלעדיו אי אפשר להיוושע, בלעדיו הכול יעלה בתוהו: |
"כולם אליך ישברון לתת אכלם בעתו. תיתן להם ילקטון, תפתח ידך ישבעון טוב. תסתיר פניך יבהלון, תסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון" (תהילים קד, כז-כס).
|
|
תלות שאינה ניתנת לניתוק מצמידה את הכל לאדון הכול, הוא זן ומפרנס לכול, כולם יישאו עיניהם אליו, לוקטים הם מתוך ידו ומצפים לרחמיו. והכול מוסרים את נפשותיהם עליו ומקריבים את "הכול". |
"אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום" (אבות ב, יג).
|
| התפלל כעני המתחנן ושואל דבר שהוא צריך - |
"כי תחנונים ידבר רש" (משלי, יח, כג).
|
|
אל תיגש אל האלוהים שאנן ושליו. כל אדם זקוק לרחמים. גם המאושר אל יבטח בהצלחתו. לא לעולם חוסן. האלוהים משפיל גאים ומגביה שפלים, וניחם על הרעה וגם לפרקים על הטובה. מטבע של תפילה קצרה הושתתה על ריבוי הצרכים וקוצר הדעת. אי אפשר לאדם להבין צרכיו ולנסחם במטבע של תפילה מחוורת. כבד פה ועילג הלשון הוא. זקוק הוא לעזרת ה' לא רק לשם הבטחת קיומו אלא גם לשם הכרת מחסוריו והכנת מענה לשונו: |
"ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך"
|
|
אומר המתפלל כשהוא פותח בתפילת עמידה. כלומר, אי אפשר לו לפתוח שפתיו ולבטא את המלים; מבוהל עומד הוא לפני אל כביר כוח. בחתימת התפילה פוסע הוא שלוש פסיעות לאחוריו, נותן שלום לרבו ונופל על אפיו.
|
|
תקנת נפילת אפיים באה להדגיש את ביטול היש של האדם. מתפלש הוא בעפר ושולל את קיומו. דברי תחינה הנאמרים בשעת נפילת אפיים מבליטים את הצביון הטראגי של המתחנן: |
"חנני ה' כי אומלל אני רפאני ה' כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאד... מתרצה ברחמים ומתפיס בתחנונים התרצה והתפיס לדור עני כי אין עוזר... ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו".
|
|
כל ביעותיו של אדם אומלל וקשה-יום הנושא בחיקו יגון עולם וקלון עולם בוקעים מתוך תחנון זה. המתחנן מתחרט על עוונותיו וקורא לעזרה. בייחוד מופיעה מטבע של תחינה טעונת כאב-חרפה בשעת ההתוודות על החטא. לא לחינם נוהגים בהרבה קהילות להתוודות קודם נפילת אפיים. תמצית הווידוי היא חיסול הגאות והשחצנות של נפש נושאת-עין, חיסול המביא לידי הסגר-טהרה והעלאה מתהום של חלאה. |
|
כשאנו מסתכלים במטבע של ברכות אנו רואים כי מסדרי התפילה האריכו הרבה בבקשה וקיצרו ברינה. התחינה מהווה הבריח התיכון של עבודה שבלב, המתפלל בחול שאמר פחות מי"ט ברכות לא יצא ידי חובתו, משום שלא פירט כראוי את הצרכים, צרכי היחיד והציבור. המתפלל תפילת חול בשבת יצא בדיעבד (אם הזכיר של שבת). גם התפילות המיוחדות לשבת וליום-טוב לא נתרוקנו לגמרי מניבי בקשה-תחינה. אמנם, שבת ויום-טוב הם מלזעוק, אבל בכל זאת מתחננים אנו בהם אליו על טוהרת הלב וקידוש האדם, על ידי עשיית מצוות ולימוד תורה, וגם על השפעת הטוב הממשי ושמחת הישועה ומנוחה שלמה זכה נקיה מכל תוגה. בתפילת המוספים משתפכת הנפש על גלות ישראל מאדמתו ועותרת להקב"ה על גאולה קרובה. עצבות אילמת נסוכה על פני טופס תפילת "ומפני חטאינו". אין תפילה בלי בקשה ותחינה. ההלכה התנגדה לכל ההשקפות שמקורן במיסטיקה פנתיאיסטית שרצו להשמיט את התחינה מתוך התפילה ולהעמיד את הפולחן רק על יסוד אסתטי-אכסטטי - ההמנון. אמנם, זקוקה התפילה גם לשבח והודאה: מכל מקום לשדה וכוחה של התפילה צפונים בבקשה. ההלכה מעונינת באדם הפסיכוסומטי, בגופו הממשי. אין דעתה נוחה מפירוד אכסטטי של נשמה מן הגוף בעת התפילה. העבודה שבלב מתכוונת להבאת קורבן על ידי הסגרה שלמה של נפש וגווייה לאלוהים. ועוד זאת, ההלכה שמרה על עקרון האכסוטריות בהקפדה מרובה. הכלל אינו יכול להיחלץ מכבלי הגשמיות וצרכיו הפעוטים, וכל ניסיון להטיל משימה זו עליו - שכרו יוצא בהפסדו. ההלכה עסוקה בבני אדם יושבי חושך וצלמוות, אלו הפושעים על פת לחם. אין לאנשים אלו אלא ד' אמות של יצר מאוס ומגוחך. אותם עילגי לשון ומסובכי מחשבה לימדה ההלכה להתפלל, ושמה בפיהם מטבע ברכה ברורה, האדם הפשוט מצווה להתפלל על החולה בתוך ביתו, על יינו שהחמיץ, על תבואתו שלקתה. ההימנון רפוד החוויה האסתטית תחום ברשות היחיד של בני-העלייה, וטוב הוא רק בעיני בעלי המיסתורין שהצטיינו באנטיסוציאליות. קיומם הוא איסוטרי, אניני הדעת המה. ההלכה אינה יכולה להצטמצם ברשות האצילים ונזירי הרוח. רק התחינה מוכשרת להוציא את התפילה לרשות הרבים. |
|
גם גדולי האומה העדיפו את הזעקה על השירה. אברהם עמד לפני ה' בתפילה על אנשי סדום. ישראל צעק לה' במצרים ועל ים סוף. משה מבקש את האלוהים על המתקת מי מרה, בסיני הוא מעתיר את פני האלוהים על סליחת העוון. בחצרות הוא מתפלל על רפואת מרים, ובערבות מואב הוא מתחנן לפני ה' על כניסתו לארץ המיועדת. זעקת תפילה-תחינה של עני כי יעטוף בוקעת מתוך ספר התהילים. מחמת ריבוי צעקת האדם, על הרינה וההלל בספר זה, נקרא הספר "תהילים" ולא "תהילות", חזקיהו בחוליו הסב פניו אל הקיר והתפלל; דניאל, אסתר, עזרא ונחמיה נשאו עיניהם והתחננו אל האלוהים מתוך צער וסבל. יצור נרדף שנלכד בפח, יישות נענה, צועקים אל האלוהים. תפילה כזו תוארה על ידי שלמה בחנוכת בית ה': |
"ופנית אל תפלת עבדך ואל תחינתו וגו' בהינגף עמך ישראל לפני אויב וגו' והתפללו והתחננו אליך בבית הזה וגו' בהיעצר שמים ולא יהיה מטר כי יחטאו לך והתפללו אל המקום הזה וגו' רעב כי יהיה בארץ, דבר כי יהיה, שידפון, ירקון; ארבה, חסיל כי יהיה, כי יצר לו אויבו בארץ שעריו, כל נגע, כל מחלה, כל תפילה, כל תחנה אשר תהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה" (מלכים א פרק ח).
|
|
הצרכים מרובי-גוונים המה, ועל כולם באה התחינה. על פי דברי שלמה נתייסדה תפילת עמידה. מטפלת היא בצרכי העולם הזה: רפואת הגוף, ברכת האדמה, פרנסה וכלכלה. צרכים פוליטיים של האומה בארץ, קיבוץ גלויות, החזרת האבטונומיה המשפטית, קיום חכמי ישראל, בניין ירושלים, תקומת מלכות בית דוד, וכן כל כיוצא בהם מהווים את הרקע שעליו מתרקמת התפילה בשיבולת גווניה. |
