הכותים בדברי התנאים

במשנה, בתוספתא ובברייתות

יהודה אליצור

יבנה ב' (ת"ש)
נדפס ללא ההערות


תוכן המאמר:

מבוא
שתי תקופות בהתפתחות יחס ההלכה אל הכותים
תקופה ראשונה
תקופה שנייה
מה טעם התפתחה ההלכה בכיוון הנ"ל?
"קלקלתם מעשיכם"
"כותים גרי אריות הן, כותים גרי אמת הן"

א. אישות ויוחסין
איסור נישואין עם הכותים
כוהני הבמות שנטמעו בכותים

ב. הכותים במשפט
1. נזקי שור
2. קנסות
3. חבלות וקללות
4. מלקות
5. דיני נפשות
6. עדות

ג.הכותים באיסור והיתר
1. ברכות
2. מילה
3. שחיטת
4. חמץ ומצה
5. זרעים


תמצית:
היחס אל הכותים השתנה במרוצת הזמן, והם נדחו מישראל ונאסרו בחיתון.

מילות מפתח:
כותים, כהני במות, גרי אריות


מבוא
מקום חשוב נתייחד להם לכותים בארץ ישראל בימי הבית השני ועוד מאות שנים אחרי חורבנו. ולא זו בלבד, אלא שהם היו הקרובים ביותר לישראל קרבת מקום, קרבת רוח ואורח חיים. מובן, אפוא, שלא נחשבו בעיני חכמים על הגויים, והאמון בהם היה גדול הרבה יותר מבנוכרים. רוב חוקי הזהירות וההסתייגות, שהתקינו חכמים כלפי הנוכרים לא חלו על הכותים כמו ששנינו:
"מעמידין בהמה בפונדקאות של כותים... ומוסרין בהמה לרועה שלהן (משא"כ בנוכרים החשודים על הרביעה), ומוסרין לו תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות ולהתיחד עמו (משא"כ בנוכרים החשודים על שפיכת דמים), בת ישראל מילדת ומיניקה בנה של כותית וכותית מילדת ומיניקה את בנה של בת ישראל" (אבל לא של הנכרית מפני שמגדלת בן לעבודה זרה).
כיוצא בו:
"מתיחדת אשה עם שני אנשים, אפילו שניהם כותים... אבל לא תתיחד עם הגויים אפילו הן מאה".
וכן:
"ישראל המסתפר מן הנכרי רואה במראה (מחשש שפיכות דמים), מן הכותי אינו רואה במראה".
הקירבה בין שתי האומות משתקפת יפה בהלכה, שקבעה את יחסה אל הכותים מתוך התבוננות כנה באורחות חייהם והקנאה והשנאה וההתחרות - שהיו בין ישראל והכותים לעתים לא רחוקות - לא השפיעו עליה כל עיקר. התנאים הודו, כי "דרכי כותים רובם כישראל", כמו שהסיק עורך מסכת כותים מדבריהם.

הלכות כותים שנשנו ע"י התנאים, אינן מן הדינים הקבועים לשעתם ולדורות. הן נוצרו במשך דורות מתוך חיי שיתוף עם הכותים ושינויים חלו בהן, עם השתנות המציאות הכותית-היהודית בארץ. מקצתן בטלו ומקצתן נצטמצמו או נתרחבו, וחדשות נתוספו עליהן. הכל כמו שדרשה השתלשלות המצב.

שתי תקופות
בהתפתחות יחס ההלכה אל הכותים

העוקב אחרי קו ההתפתחות של יחס ההלכה אל הכותים, יבחין בה שתי תקופות, הנבדלות בעיקרון שלפיו נידונו הכותים - הוא העיקרון, ששימש קנה מידה לקרבם או לרחקם.

תקופה ראשונה
בתקופה הראשונה - בפני הבית וזמן-מה אחרי חורבנו - היה העיקרון: תורת הכותים. כלומר יחסם הדוגמתי אל המצוות והפירושים שהם מפרשים אותן לפרטיהן. סומכין היו ישראל בזמן ההוא על הכותים בכל הדברים שהללו החזיקו בהם להתנהג כיהודים. הגבלות הטילו עליהם וסייגים בעניינים שבפרטיהם היו חלוקים על ישראל, כגון עירוב שאין כותים מודים בו כלל, וכגון טהרת האשה שבקצת הלכותיה לא נהגו כישראל. כמו כן הובדלו הכותים בכל הדברים הקשורים בפרשת בית-הבחירה - הר גריזים (קורבנות, ברכות - שמא בירך לשם הר גריזים, וכיוצא בהן) ובעיקר בשטח האישות והיוחסין, שבו הוקמה מחיצה בין שתי האומות מתחילת פירודן. גם לא התיחסו אליהם באמון בעניינים שאינם מוחזקים בידיהם, כגון טומאות מדברי סופרים וכיוצא בהן. מובן מאליו שבדברים הנ"ל הסתייגו ישראל מהם למן הימים הראשונים ולגביהם לא היה כוחם יפה כמעט מכוח נוכרים. אף פי שחלק מן ההלכות הנ"ל ידוע לנו בניסוח מאוחר או מפי תנא מאוחר, אין ספק שביסודן קדומות הן ודרך צינורות הקבלה הגיעו אל האחרונים. בדרך כלל אפשר להשוות, מבחינת ההלכה, את מעמדם של הכותים בתקופה הראשונה למעמד הצדוקים, שהם בלי ספק בגדר ישראל, אבל פסולים הם לגבי עניינים ידועים.

תקופה שניה
התקופה השנייה של "קלקול הכותים" בעיני חז"ל מתחילה בימי "רבותינו": רבן גמליאל, רבי עקיבא וחבריהם. בתקופה זו שוב אין משגיחים בהלכה של כותים ובדעותיהם, אלא במעשיהם. מן הזמן ההוא והלאה - לדעת חכמים - כותים פורקים עול תורה ופורצים גדרים שגדרו קדמוניהם. לפיכך נוצר העיקרון החדש שדרש התבוננות במנהגי כותים וצורת חייהם, על אילו מצוות הם מקפידים עדיין, ובאילו הם מזלזלים, ובהתאם לכך נקבעה הלכה. מכיוון שאין אלו דברים קבועים וקיימים, הרי ההלכה הלכה ונשתנתה והחמירה מדור לדור.

אבי העיקרון הזה היה, כנראה, רבי עקיבא. הוא התחיל להחמיר בכותים ולחשוד בהם אף במצוות שהחזיקו בהן.

דעתו של רבן גמליאל לא הייתה נוחה משיטת רבי עקיבא בעניין זה (כמו בכמה דברים אחרים) ורק בעל כורחו הסכים לו במקצת. תלמידיו של רבי עקיבא, אבות המשנה, הוסיפו ללכת בדרכו. בתחילה החמירו על יינם ופירותיהם ולבסוף אסרום לגמרי וגם בענינים אחרים גזרו עליהם גזרות וקנסים והבדילום מישראל. כיוון זה ניכר בייחוד בדברי רבי שמעון ורבי מאיר ותלמידו רבי שמעון בן אלעזר, המרבה לטפל בבעיות הקשורות בכותים והריהו בקי גדול בפרטיהם (הוא דן ביין כותים, גביניהם, חמצם, ונוגע במכירת קרקעות לכותים וכו'. אף הוא מתווכח איתם וסותר דבריהם (עיין להלן ובייחוד הערה 127).

לעומת הללו לא זז ר' שמעון בן גמליאל מעמדת הקדמונים וסבר כותים כישראל, אף הוא אמר: "כל מצוות שהחזיקו בהן כותים הרבה מדקדקין בהן יותר מישראל". הוא הולך, אפוא, בעקבות אביו רבן גמליאל ולא קיבל את שיטת רבי עקיבא ותלמידיו. אף על פי כן נדחק - במשך הזמן - העיקרון הישן מפני החדש וההלכה התפתחה בכיוון שהתווה לה רבי עקיבא. היא הלכה והחמירה עד שבא רבי ופסק: כותי כגוי (מעניין שדווקא בנו של רשב"ג, נכדו של ר"ג, הסיק את המסקנה האחרונה הזאת משיטת רבי עקיבא). דעה זו הינה השלב האחרון של השתלשלות ההלכה ברוחו של רבי עקיבא ובימי רבי עדיין לא הגיעה שעתה. לפיכך לא נתקבלה, וההתפתחות האיטית המודרגת נמשכה. רבן גמליאל (ברבי) ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה. איסור זה נתקבל לאחר זמן, ואחריו נולדו איסורים חדשים וחומרות נוספות על ידי האמוראים וכולם נתאזרחו בחיים, אחרי התנגדות ממושכת פחות או יותר, עד שבסוף תקופת האמוראים הגיעה דעתו של רבי לידי ניצחון והכותים הורחקו לגמרי מעל ישראל.

מה טעם התפתחה ההלכה בכיוון הנ"ל?
בשאלה זו (ביתר דיוק: בשאלות חלקיות מעין זו) נושא ונותן התלמוד ומשיב עליה כמה תשובות. הצד השווה שבהן הוא אופיין האגדי הבלתי ברור (דמות יונה מצאו להן בהר גריזים; מעשה בזקן אחד וכו'. אף אין התאמה בין הבבלי והירושלמי). התשובות האלה סוברות, כי ביסודו של היחס הדוחה כלפי הכותים מונח מאורע מסויים ששימש מפנה בתולדות היחסים בין שתי האומות (בסוף ימי התנאים או בתחילת תקופת האמוראים). בעקבות התשובות הנ"ל, הולכים גם כמה חוקרים בדורותינו, התולים את ההתרחקות בסיבות מדיניות, כגון יוסט ((Jost הנותן אמון במסורת הנוצרית על דבר מלחמה בין הכותים וישראל בימי סוורוס וניגר (195 לספירה); אחרים תולים את הכיוון החדש בבגידת הכותים בימי בר-כוכבא, כי על פי ספרי הכותים נפלה ביתר בגלל בגידתם של שני אחים כותים, מנשה ואפרים. אולם, כל אלו אינם אלא השערות, וכאמור לעיל לא הייתה השפעה רבה לגורמים מדיניים על התפתחות ההלכה, שסללה לה דרכים מיוחדות ולא התחשבה, אלא במומנטים החשובים לה מבחינת ענייניה היא.

"קלקלתם מעשיכם"
לשם פתרון נכון של השאלה, יש לשים לב לתשובת רבי אבהו לכותים ששאלוהו:
"אבותיכם היו מסתפקין בשלנו, אתם מפני מה אינכם מסתפקין ממנו? אמר להן: אבותיכם לא קלקלו מעשיהם, אתם קלקלתם מעשיכם."
ביטוי זה ("קלקול") חוזר בקשר עם הכותים, פעמים רבות, מזמן רבי עקיבא ואילך, עד שנעשה כמעט למונח. כדאי אפוא לברר קלקול זה מה טיבו ואימתי התחיל. דבר זה אנו למדים מדברי רבי שמעון:
"הדא דתימר (כל מצוה שהכותין נוהגין בה, הם מדקדקין בה יתר מישראל, כרשב"ג) בראשונה - שהיו משוקעין בכופרניהון, אבל עכשו, שאין להן לא מצוה ולא שיירי מצוה חשודין הן ומקולקלין הן".
הרי קלקול פירושו: פרישה מן המצוות ומחיי תורה. ועוד למדנו, כי בזמן ר' שמעון היו כותים כבר מקולקלים והשינוי באורחות חייהם חל עוד לפני ימיו. רבי שמעון תולה את קלקול הכותים בעזיבת "כופרניהם". ידוע, שהכותים חרגו ממסגרות ארצם בתקופת רבי עקיבא ונתיישבו במקומות שונים. הם יסדו להם קהילות ברוב חלקי הארץ. מובן, שרבים מהם נמשכו אל ערי החוף הגדולות שהיו משגשגות אז והפרנסה הייתה מצויה בהן. כותים אלה - ברובם כפריים - שנשתקעו בכרכי הנוכרים, לא יכלו לעמוד בפני זרם החיים הטבועים בחותם יווני-רומי, ומובן שבמשך הזמן סיגלו להם את נימוסי סביבתם, שכחו תורתם והתבוללו בנוכרים.

חשוב לדעת, שרבי אבהו הנ"ל, שהיה יושב בקיסרין, הגדול בכרכי הנוכרים, אף הוא היה מחמיר בכותים מאוד ואמר: "הלואי היינו יכולין לוסר (לאסור) גם מימיהן". כמו כן, הפלו לרעה את הכותים יושבי קיסרין והתירו להלוותם אפילו בריבית. הרי שהיו בעיניהם כנוכרים גמורים לכל דבר (ולא רק לחומרא!).

ברור, אפוא, כי מכרכי הנוכרים נפתחה הרעה לכותים ותורתם. יושביהן הכותים היו הראשונים לפרוק עול ולנטוש תורת אבות ומהם למדו גם שאר הכותים. הווה אומר: אין לבקש מאורע מיוחד, שגרם לפירוד. פרישתם המודרגת של הכותים מחיי תורה ומצוות הרחיקתם לאט לאט מעל ישראל. והרי התפתחות ההלכה מתאימה בכל לשינוי פני המציאות הכותית בארץ.

"כותים גרי אריות הן, כותים גרי אמת הן"
שני הקצוות בהשתלשלות ההלכה בעניין הכותים, הינן, כאמור, דעות רבן שמעון בן גמליאל ורבי. לדעת רשב"ג כותים כישראל, לדעת רבי - כותי כגוי. התלמוד הירושלמי מביא את הדעות הנ"ל פעמים רבות, מציגן זו לעומת זו ומפרש את ההלכות לאורן. אף בתלמוד הבבלי מובאות על פי רוב שתי דעות עיקריות בעניין זה: "כותים גרי אריות הן, כותים גרי אמת הן". מסתבר, שהן שתי הדעות המובאות בירושלמי (שהרי זהו עניין ארץ ישראלי מובהק) ואין כאן אלא שינוי לשון: כותים גרי אמת הן - כותים כישראל; כותים גרי אריות הן - כותים כגויים.
אולם גם הביטויים "גרי אמת - גרי אריות" שאולים הם בבבלי ומוצאים מידי פשוטם, כי במקורם בירושלמי פירושם שונה לגמרי. שם מדובר לעניין פסול חיתון; גרי אריות - כלומר, אבותיהם הראשונים - לא התגיירו לשמה ונשארו בגויותם, ונכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר (ע"ש). מובן, אפוא, שאין גדרים אלה עניין למעמדם ההלכי של הכותים בכלל (כי למאי נפקא מינה למשל לנאמנותם באיסורים, אם אבותיהם הראשונים 700 שנה לפניהם, התגיירו כהוגן או לא, והירושלמי אינו מחליף לעולם "כותי כגוי", ב"כותים גרי אריות"). אמור מעתה: הבבלי הלביש עניין ארץ ישראלי אחד בשם ארץ ישראלי של עניין אחר.

דברי התנאים, הנוגעים לכותים, נלקטו ונסדרו במסכת כותים. רובן של ההלכות המובאות במסכת הנ"ל, ידועות גם במקורן: במשנה, בתוספתא, ובברייתות פזורות בתלמוד. מקצתן אינן ידועות ממקום אחר והריהן בוודאי ממקורות שאינם ידועים לנו, שהיו מצויים בידי עורך המסכת. אולם נראה, שאין לתלות את כל ההוספות של מסכת כותים במקורות שאבדו. כמה מהן נתחברו בוודאי על ידי העורך עצמו, ברוח שאר ההלכות, לשם השלמה וסיסטמאטיזאציה, כמו שיתברר להלן.

אף על פי שלא נתכוון העורך אלא ללקט את הלכות הכותים של התנאים, הרי פה ושם ניכרות במסכת דעות האמוראים, ולא עוד אלא שאפילו סוגיות בבליות נותנות אותותיהן בין השיטין (אולי הגהות מאוחרות?), כמו שנראה להלן. לפיכך, אין לראות במסכת זו מקור קדום, אלא קובץ מאוחר.

א. אישות ויוחסין

כאמור לעיל היו כותים בתחילה בגדר ישראל פגום ולהלן עוד יתברר, כי בזכויותיהם המשפטיות לא נפלו כמעט מישראל. לא כן מצבם החברתי השונה משל ישראל מעיקרו. כותים נאסרו לבוא בקהל בראשית ימי הבית השני ושוב לא הותרו כל ימי השכנות היהודית-הכותית, ולא עוד, אלא שהאיסור הזה היה ידוע ומקובל על העם - בחינת מפורסמות שאינם צריכים ראיה - עד שלא הוצרכו אפילו לשנותו במשנה בפירוש. רק דרך אגב נזכרו הכותים במשנה, בין ה"ספקות" האסורים לבוא בקהל.

איסור נישואין עם הכותים
עורך מסכת כותים ניסח את האיסור ניסוח הלכתי-שיטתי ושנה: "אין משיאים אותן ולא נושאים מהם נשים".

טעמו של דבר אף הוא לא נתפרש בפי התנאים בשום מקום, ורק בימי האמוראים התחילו לעיין בו. דברי האמוראים נמסרו בשתי נוסחאות, נוסחה בבלית ונוסחה ירושלמית.

בבלי ירושלמי
כי אתא רבין א"ר חייא בר אבא כותים משום מה הן פסולים?
א"ר יוחנן, ואמרי לה: אמר ר' אבא בר זבדא א"ר חנינא, ואמרי לה, א"ר יעקב בר אידי א"ר יהושע בן לוי: שלוש מחלוקות בדבר: ר' ישמעאל סבר א"ר יוחנן
כותים גרי אריות הן וכהנים שנטמעו משום גרי אריות. וקשיא:
בהן, כהנים פסולים היו, שנא' (מל"ב יז, לב): 'ויעשו להם מקצותם כהני במות', ואמר רבב"ח א"ר יוחנן: מן הקוצים שבעם, ומשום הכי פסלינהו. אלו מי שלא נתגייר לשום שמים וחזר ונתגייר לשום שמים, שמא אין מקבלין אותו?! רבי יוחנן בשם רבי אלעזר: משום גוי ועבד הבא על ישראל, הולד ממזר.
ורבי עקיבא סבר: כותים גרי אמת הן וכהנים האמר רבי עקיבה: גרי צדק הן?
שנטמעו בהן כהנים כשרים היו, שנא': 'ויעשו להם כהני במות', ואמר רבב"ח א"ר יוחנן:  
מן הבחירים שבעם, אלא מפני מה אסרום?
מפני שהיו מיבמין את הארוסות, ופוטרין את הנשואות... ורבי עקיבא לטעמיה דאמר: יש ממזר מחייבי לאוין. ויש אומרים: לפי שאין בקיאין

על שם שהן מיבמין את הארוסות, ומוציאין את הנשואות. והא רבנין אמרין: אין ממזר ביבמה! על שם שאינן בקיאין
בדקדוקי מצוות. מאן יש אומרים? בדקדוקי גיטין. הא רבן גמליאל מכשיר בגיטיהן?
א"ר אידי בר אבין: רבי אלעזר היא... לפי שאין בקיאין בתורת קידושין וגרושין. רבי יעקב בר אידי בשם ר' יוחנן: על שנתערבו בהם כהני במות, 'ויעש כהנים מקצות העם'.

קל לעמוד על ההבדלים הגדולים בין שתי הנוסחאות, אף על פי שמקורן משותף. הירושלמי מבסס את פסול הכותים לפי שיטת שלושה תנאים. אף הבבלי מביא שלוש מחלוקות תנאים. אולם שלושת התנאים בירושלמי הינם: רבי עקיבא, רבי אלעזר ("רבנין" - והכוונה בלא ספק לר' אלעזר כמו שהעירו בבבלי) ורבן גמליאל - ואילו בבבלי ר' עקיבא, ר' אלעזר ורבי ישמעאל. שיטת רבי ישמעאל בבבלי היא תרכובת שתי שיטות אחרות של הירושלמי. אף בשמות האמוראים אין התאמה בין שתי הנוסחאות.

צורת הסוגיה הבבלית עשויה לעשות את הרושם, שלפנינו מסורות דברי התנאים, שנשתמרו בפי האמוראים. לעומתה הסוגיה הירושלמית אינה אלא משא ומתן רגיל של אמוראים, בשיטות התנאים על יסוד הסברא והניתוח ההגיוני, ולא מסורת דברי התנאים עצמם. סוגיה בבלית זו ארץ-ישראלית היא מעיקרה ("כי אתא רבין"), כרוב הדברים הנוגעים להלכות כותים שאינן עניין אלא לארץ ישראל; חוץ מזה אין הנוסחה הבבלית בטוחה ונקייה מפקפוקים כלל (,,אמרי לה... ואמרי לה...). נמצאנו למדים, כי הנוסחה הירושלמית עיקר והרי זה, כאמור, דיון מאוחר, והסוגיה הבבלית אינה אלא מעין סיכום של המשא ומתן הארץ-ישראלי.

כוהני הבמות שנטמעו בכותים
פרט אחד מן הדברים הנ"ל ראוי לתשומת לב יתירה והוא: עניין כוהני הבמות שנטמעו בכותים ובגללם הם פסולים לשיטת רבן גמליאל, ולפי הבבלי: לשיטת רבי ישמעאל (ולרבי עקיבא כוהנים כשרים היו). קשה מאוד להבין, מה לכוהני במות ולאיסור חיתון. רש"י (קידושין עה ע"ב, ד"ה: "ג' מחלוקות בדבר') הרגיש בקושי האמור ופירש: שלש מחלוקות... בכותיים ובכהנים האמורים בקרא שנטמעו בהם. הריהם אפוא, שני עניינים, לדעתו, ואין קשר ביניהם. אולם שיטת רבן גמליאל בירושלמי אינה ניתנת להתפרש כך ואף במסכת כותים מופיע עניין הכוהנים כנימוק לפסול הכותים ולא כדבר בפני עצמו. הרי חזרה קושיה למקומה: מה עניין כוהנים אצל איסור חיתון?

לשם פיתרון השאלה הזאת ולשם בירור הטעם של איסור חיתון, יש לחזור אל מקור האיסור, ולבחון את המסיבות בהן נולד. רמז חשוב לכך אנו מוצאים בנחמיה יג, כח: "ומבני יוידע בן אלישיב הכהן הגדול, חתן לסנבלט החרני, ואבריחהו מעלי".
אחרי פסוק קצר וסתום זה ממלא יוסף בן מתתיהו הכוהן, המתאר את העניין, תיאור יותר מפורט. ממנו אנו למדים, כי היו עוד כוהנים, ש"הוברחו" באותה שעה מעל ישראל וכי כולם נטמעו בכותים. כמו כן משמיענו יוסף, כי למען אותם כוהנים נבנה המקדש בהר גריזים. קרוב לוודאי, כי אלמלא המקדש ההוא - שהקים קיר ברזל בין הכותים לישראל - התאחה הקרע בין שני העמים במשך הדורות, אמור מעתה : על ידי אותו מעשה בכהנים (ותוצאותיו) נחלט הפירוד לדורות ואיסור החיתון נעשה בר קיימא וקיבל תוקף של חוק ולא יעבור.

איסור זה, היה, כאמור לעיל, ידוע ומקובל על העם, לא כסייג רשמי גרידא, אלא כנימוס עממי מובן מאליו (משום כך לא חשו לפרשו ולפרטו בהלכה). דבר שבמסורת היה, כי כותים אסורים לבוא בקהל. וכשם שנמסר גוף האיסור מאב לבן, כך נמסרו גם מסיבותיו וגורמיו: הכהנים שנטמעו בין הכותים. עיקר המסורת - גופו של איסור - לא נשתכח במשך הדורות, אבל הטפל בה - הפרטים ההיסטוריים של הולדת הפירוד - ניטשטש במרוצת הזמנים עד שלא זכרו שוב, כי "הכהנים שנטמעו" הם בנו של יוידע וחבריו הנזכרים בנחמיה. ואין תימה בכך: כי בנחמיה מסופרים הדברים בקיצור נמרץ, דרך אגב, ללא הדגשת הקשר ביניהם ובין הפירוד.

אישור לאמור יש לראות בנוסח הסיפור בפי יוסף בן מתתיהו, שיש בו כמה סתירות לנחמיה (הזמן, השמות וכו'), משום שבימי יוסף, לא היו כבר פרטי העניין ברורים כל צורכם, ואפילו ההיסטוריון לא נתן דעתו לעובדה הנשכחה, שהמאורע שהוא טורח ברקונסטרוקציה שלו נזכר בספרו של נחמיה.
מאות השנים שלאחר החורבן, עשו אף הן את שלהן בזכר המאורע הקדום, ובימי האמוראים לא נשרדה מכל העניין אלא מסורת מילולית, שלפיה קשור איסור החיתון של הכותים ב"כהנים שנטמעו בהם". מה טיבם של כוהנים אלה ומתי חיו שוב לא היה ידוע. כשעלתה שאלת איסור הכותים על הפרק בבית המדרש, הרי גם עניין הכוהנים הקשור בה דרש את בירורו. מובן שהשומע על דבר כוהנים שמילאו תפקיד חשוב בראשית תולדות הכותים בעל-כורחו ידרוש סמוכים בינם לבין הכוהנים, שהכתוב מייחד עליהם את הדיבור בפרשת התהוות העם הכותי (מל"ב יז). כך הוחלפו הכוהנים היהודים של תחילת ימי הבית השני בכוהנים הנוכרים של סוף ימי הבית הראשון, ומכאן הקושי בהבנת העניין. בסוגיה שלנו נשאר אפוא הד רחוק למעשה בנו של יהוידע הכוהן וחבריו בשעתם.

הכוהנים הנזכרים, שנספחו על הכותים, יסדו בקרבם שושלת כהונה, והם ובניהם היו מכוהנים בהר גריזים, כמשפט הכוהנים בבית הבחירה. בכלל השתדלו הכותים לחקות בכל דבר את בית המקדש בירושלים ובוודאי הרבו להדגיש, כי כוהניהם מתיחשים על אהרון. לא כן ההלכה שלנו, שאינה סומכת על ייחוסם ואינה מכירה בכהונתם כלל, כמו ששנינו: "חולק כהן ישראל עם כהן כותי (בתרומה שקיבל הלה בארץ הכותים), מפני שמציל מידו (חלק מן התרומה, שהכותי אסור בה), אבל לא בארץ ישראל, מפני שמחזיקו לכהונה". אף בארץ ישראל, מקום שמכירין אותו שהוא כותי, מותר לחלוק הימנו (כי ודאי לא יעלו כותי לכהונה).

אמנם אבות הכהונה הכותית היו כוהנים, אבל נשיהם נוכריות וכותיות היו, שהרי בגללן עזבו את ירושלים והלכו אחרי הכותים. משום כך נגואלו צאצאיהם מן הכהונה בעיני חכמים לחלוטין, אף על פי, שמצד אביהם כהנים היו.

ב. הכותים במשפט

הלכות כותים אינן מהוות מערכת שלמה ושיטתית, אלא עניינים עניינים בודדים. ואף מקומם במשפט לא נקבע, אלא למקוטעין ובענפים מועטים של הדין ואלו הם:

1. נזקי שור
שתי דעות בהם: א) שור של ישראל שנגח שור של כותי ושור של כותי שנגח שור של ישראל, מועד משלם נזק שלם ותם משלם חצי נזק. ב) רבי מאיר אומר: שור של ישראל שנגח שור של כותי פטור ושל כותי שנגח שור של ישראל, בין תם, בין מועד, משלם נזק שלם.
רבי מאיר המחמיר על הכותים, אינו מבחין לעניין זה בין כותים לנכרים.

2. קנסות
ישראל שאנס את הכותית או שפיתה - משלם קנס. הכותית היא אפוא - כעדות המשנה - בגדר ישראלית פסולה (היא נמנית שם בין סוגי ישראליות פסולות), כמו לעניין קללה (עיין להלן).

3. חבלות וקללות
המקלל את הכותי פטור, שנאמר (שמות כב, כז): 'ונשיא בעמך לא תאור', בעושה מעשה עמך (והוא הדין לישראל מומר). לדברי האומר הוקשה הכאה לקללה, אין ישראל מצווה על הכאתו. לדברי האומר לא הוקשה, ישראל מצווה על הכאתו וחייב בנזק, צער, ריפוי, שבת, בושת וכשהוא פטור מתשלומין הריהו לוקה.

4. מלקות
לוקה ישראל על ידי כותי (אם עבר על לאו כלפיו) וכותי על ידי ישראל.

5. דיני נפשות
כותי גולה על ידי ישראל (אם רצחו בשוגג) וישראל גולה על ידי כותי. ובמסכת כותים שנינו: "ישראל שהרג את הכותי וכותי שהרג את ישראל, שוגג גולה, מזיד נהרג. מסתבר, שההוספה: מזיד נהרג, אינה נובעת ממקורות מיוחדים, אלא מדעת העורך שלמד מזיד משוגג (וממלקות), כדי להשלים את ההלכה.

6. עדות
האופי הקטוע של הלכות כותים מתבלט אף בדיני עדות שלא מצאנו בהם בירור מקיף של תנאים בפירוש, אלא מחלוקת בפרט אחד בלבד: בגיטי נשים ובשחרורי עבדים. רבן גמליאל מכשיר בהם אפילו שני עדים כותים ורבי אלעזר אינו מכשיר, אלא אם אחד מן העדים ישראל (ורק אחד כותי) וכדי שיחתים את הכותי לשמו; רבי אלעזר - לשיטתו בעניין כותים, שאינם בקיאים בדקדוקי מצוות (במקרה זה בדקדוקי גיטין, אבל גם בהלכות אחרות הוא סובר כך). האמוראים בתלמוד הירושלמי והבבלי משתדלים למלא את החסר בדברי התנאים ולברר דעתם גם בשאר שטחי העדות. לדבריהם פוסל ר' אלעזר עד כותי בכל יתר השטרות (חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים). ולפי שיטת הירושלמי, גם רבן גמליאל מודה בכך, כי כותים נחשדו על הממון, אבל כשרים הם לדברי הכל להעיד בדיני נפשות ועריות. לפי שיטת הבבלי, כשרים כותים לעדות אף בשאר שטרות, ורק רבי אלעזר פוסלם, ואפילו בעד כותי שישראל חותם עמו, כי בשאר שטרות אין העדים חותמין זה בפני זה וכותים אינם בקיאים בדקדוקי שטרות.

אמור מעתה, בדיני נפשות ועריות כותים כשרים לעדות לדברי הכל. גיטי נשים ושחרורי עבדים כשרים לרבי אלעזר בעד אחד כותי, ולרבן גמליאל אפילו בשני עדים כותים. בשאר השטרות ובכל דיני ממונות - לשיטת הירושלמי פסולים לדברי הכל, ולשיטת הבבלי - לר' אלעזר פסולים (בשטרות, אבל לעדות בדיני ממונות סתם - כנראה לא) ולרבן גמליאל כשרים.

יש להעיר כי הכלל: כותים נחשדו על הממון, אינו נזכר בדברי התנאים בשום מקום. קשה להניח שאילו היה כלל זה מקובל עליהם, לא היו מזכירים אותו בשום מקום ולא היו מסיקים ממנו אף מקצת מן המסקנות המרובות והחשובות שהוא מחייב. מסתבר, אפוא, שדברי הבבלי קרובים בעניין זה לפשוטם של עניינים יותר מן הירושלמי.

במסכת כותים שנינו: "שוה כותי לישראל לכל הנזיקין שבתורה". דברים אלה לא נשנו בלשון זו בפירוש בשום מקור וכנראה אינם אלא מסקנה שהוסקה מתוך ההלכות המצויות במקורות. עורך מסכת כותים סיכם את כל מה שנשנה במשניות ובברייתות בענייני נזיקין והביעו (ברוח הדעה הראשונה בשור ובחבלות לדברי האומר לא הוקשה הכאה לקללה) בצורת הכלל: "שוה כותי לישראל לכל הנזיקין שבתורה" - שאינו אפוא אלא ניסוח הדברים שלפנינו והרחבתם בדרך של למד סתום מן המפורש.

מסכת כותים מסתיימת במילים: "מכאן ואילך (אחרי שנתגייר הכותי), נגוזל את הכותי כגוזל את ישראל". סיום זה סותר את הכלל הנ"ל (שוה כותי וכו') שלפיו אפילו לא נתגייר דינו כישראל. וייתכן שמחבר המסכת הוסיף כאן את ההלכה הנהוגה בימיו.

ג. הכותים באיסור והיתר

רוב הלכות כותים נשנו בשטח הרחב של איסור והיתר, ואף כמה דעות עקרוניות כלליות על הכותים לשטח זה נתכוונו מיסודן, כגון המחלוקת הידועה בין רבי אלעזר, הסובר: אינן בקיאין בדקדוקי מצוות כישראל (כלומר: אף על פי, שהם מתכוונים לשמור את המצוות, הרי אינם מקיימים אותן כהלכתן לכל פרטיהן), ובין רבן שמעון בן גמליאל, שלדעתו: כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקין בה, יותר מישראל. גם דעתו של רבי: "כותים כגויים", הינה עניין בעיקר לאיסור והיתר.

1. ברכות
מזמנין על הכותי ברכת המזון (אבל לא על הנוכרי), עונין אמן אחר הכותי המברך, עד שישמע כל הברכה (אחר הגוי עונין). בעניין זה החמירו אפוא עליהם מתוך החשש שהכותי שילב בברכתו (בחלק שלא שמע העונה) את שם הר גריזים. אותו החשש משמש יסוד למחלוקת בעניין מילה.

2. מילה
לדעת רבי יהודה לא ימול כותי את ישראל, מפני שמלו לשם הר גריזים. ולרבי יוסי אין המילה נפסלת בכך. רבי מאיר מחמיר ביותר וסובר: מוטב שימול נוכרי משימול כותי (כמו בעניית אמן).
מתוך שני הסעיפים הנ"ל למדנו, שכותים נהגו לשלב בברכותיהם ובתפילותיהם את הר גריזים, כדרך שנוהגים ישראל בציון ובית הבחירה.
מנהג זה קדום בישראל, כעדות מזמורי תהילים רבים (כגון: מב, מג, מח, סה, עד, עו, פד, פז ועוד), שהר ה' וירושלים תופסים בהם מקום חשוב. וכמובן התבלט הדבר עוד יותר אחרי החורבן, כשבית הבחירה נעשה סמל הגאולה העתידה לבוא. מקדשם של הכותים היה חרב מימות יוחנן הורקנוס, לפיכך הרבו בודאי להתפלל על בניינו ולהזכיר מקומו בברכותיהם ביתר דביקות, בייחוד בברכת המזון ובתפילות הקשורות בחיי המשפחה, שגם ישראל מקדישים בהן מקום רחב לציון.

3. שחיטת כותי
שחיטת כותי מותרת; במה דברים, כשישראל עומד על גביו, אבל בא ומצאו ששחט, חותך כזית ונותן לו. אכלו, מותר לאכול משחיטתו. כיוצא בו: מצא בידו דיקוריא של צפרין, קוטע ראשו של אחד מהן, ונותן לו. אכלו, מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו, אסור לאכול משחיטתו.

4. חמץ ומצה
במצת כותי חולק ר' שמעון בן גמליאל על רבי אלעזר. בחמצן של כותים יש משא ומתן של תנאים, בגלל ההבדלים בקביעת המועדות: "כותים, כל זמן שעושין מצתן עם ישראל (כלומר: פסחם חל בפסח שלנו), נאמנין הן על בעור חמץ. אמר רבי יוסה: הדא דתימר בבתים, אבל בחצרות חשודין הן, דאינון דרשין: 'לא ימצא' - בבתיכם לא בחצרותיכם".

מעין זה הוא הדין בחמצם אחר הפסח, שהוא מותר אחר הפסח מיד, "אם עשו פסחם עם ישראל או שעכבו יום אחד", אבל "אם לא עשו פסחם עם ישראל, שהקדימו יום אחד" (ונמצאים אוכלים חמץ בשביעי של פסח), חמצם אסור, עד שיכלה השאור שהכינו בשביעי של פסח. ודינים מיוחדים לעניין זה לבעל הבית, לנחתום כפרי ולנחתום עירוני וחולקים בהם חכמים ורבי שמעון בן אלעזר.

מהלכות אלה למדנו, שכותים אינם חוגגים תמיד עם ישראל, כי חשבון זמניהם שונה משלנו. בימינו שונה הלוח הכותי מלוח ישראל שינוי ניכר (ההבדל מגיע לפרקים לכדי חודש), כי הם מקדשים חודשיהם ואף מעברים שנותיהם לעצמם. בהלכה הנזכרת ("שעכבו יום אחד" או "שהקדימו יום אחד") נדון רק מקרה של הבדל הנובע מקידוש החודש בימים שונים.

5. זרעים
מרובות הלכות כותים בדיני זרעים יותר מבשאר שטחי ההלכה. הכותים, כישראל, היו אומה חקלאית בראשיתם ורוב משאם ומתנם עם היהודים - בתוצרת חקלאית. אף ההתרחקות המודרגת בין שני העמים משתקפת יפה בהלכות אלו.

מתחילה היו קניות ומכירות רגילות בין הכותים והיהודים, יחסי מסחר וחליפין בתבואה ויין - ברשות חכמים. כותים היו בתקופה הראשונה נאמנים בעניינים אלה, כמו שמעידות ההלכות שנשרדו מהתקופה ההיא, כגון: "המפקיד פירותיו אצל כותי או אצל עם הארץ, הרי הן בחזקתן לשביעית ולמעשרות (ואינם חשודים להחליפם בפירות שאינם מתוקנים). אצל הנכרי, כפירותיו. המוליך חיטים לטוחן כותי או לטוחן עם הארץ, הריהן בחזקתן למעשרות ולשביעית; לטוחן נכרי, דמאי".

כיוצא בו: "נאמן עני לומר: לקט זה לקטתיו (לקט פטור מן המעשר). עניי כותים כעניי ישראל, אבל עניי נכרים, אין מאמינים להם לכל דבר". לפי פשוטן של הלכות אלו, אין כותים חשודים עדיין על "לפני עוור לא תתן מכשול".

לעומתן מרובות ההלכות (בעיקר של תלמידי רבי עקיבא) המשוות את הכותים למי שאינו נאמן על המעשרות ולנוכרי. פירות כותי, הנמכרים לישראל, הינם, לפי הלכות אלו בחזקת ודאי טבל, כי כותים נחשדו על "לפני עוור לא תתן מכשול".

חומרה זו ראשיתה - כאמור - בזמנו של רבן גמליאל דיבנה ומסיבותיה נמסרות בתוספתא בנוסחאות שונות.

נוסחה א:
"רבי שמעון אומר: שלוש גזרות בדמאי (של כותים). מעשה שנכנסו רבותינו לעיירות של כותים שעל יד הדרך (הגדולה, המובילה מיהודה לגליל דרך החוף, מאנטיפטריס עד כפר עותני בצפון). הביאו לפניהם ירק, קפץ רבי עקיבא ועישרן ודאי. אמר לו רבן גמליאל: היאך מלאך לבך לעבור על דברי חבריך, או מי נתן לך רשות לעשר?! אמר לו: וכי הלכה קבעתי בישראל?... ירק שלי עשרתי. אמר לו: תדע, שקבעתה הלכה בישראל... וכשבא רבן גמליאל ביניהם, עשה תבואה וקטנית שלהן דמאי ושאר כל פירותיהן ודאי; וכשחזר שמעון בן גמליאל ביניהן, ראה ש נ ת ק ל ק ל ו ועש(ו)[ה] כל פירותיהן ודאי".
אמנם, לפי נוסחה זו, היה המעשה בעיירות שליד הדרך, אבל הגזירה נגזירה על כל הכותים (שהרי בקלקול תלוי הדבר ומה לי כאן, מה לי שם), לרגל מעשהו של רבי עקיבא, אלא שלא נחשדו תחילה על תבואה וקטנית עד שנתקלקלו.

נוסחה ב:
של הגזירה אנו שומעים מפי רבי יהודה: "כופת הישוב וכופת אנטיפטרוס ושוק של פטרוס, בראשונה היו דמיי, מפני שחזקתן מהר המלך. עכשו רבותינו אמרו: כל עיירות הכותיים שעל יד הדרך, כגון התבואה והקטנית שלהן - דמיי, מפני שחזקתן מהר המלך, שהן משתמשין ביהודה, ושאר כל פירותיהן - ודאי.

פירוש הדברים: בתחילה היו כותים נאמנים יותר מישראל עם הארץ ותבואתם בחזקת מתוקנת, רק בשווקים מסויימים (אנטיפטריס, פטרוס וישוב) החמירו עליהם לעשותה דמאי כי חששו שמישראל עם הארץ, מהר המלך, באה אליהם. עכשו אינם נאמנים כלל ותבואתם בכל מקום ודאי. רק במקומות מסוימים (עיירות שליד הדרך) הקלו עליהן לעשותה דמאי, כי תולים אותה בישראל. מובן אפוא, כי תבואה וקטנית, שהותרו מכלל פירות כותים לרבי יהודה, רק בעיירות שליד הדרך הותרו, שיש לתלותן בישראל. ברור, שלפי נוסחה זו אין מקום לגזרה השלישית, שהרי אם כותים נתקלקלו, תבואת ישראל למה תיאסר?

רבן שמעון בן גמליאל יודע את גזרת רבן גמליאל בנוסחה שלישית: לפי דעתו, פירות כותים בחזקת מתוקנים, ולא גזר עליהם רבן גמליאל, אלא גזרת דמאי ואף היא רק במקומות מיוחדים (מעין בראשונה של רבי יהודה).

לשתי הנוסחאות הראשונות נעשו פירות כותים ודאי טבל (חוץ מתבואה וקטנית של עיירות אחדות לרבי יהודה), וזוהי גם דעת רבי מאיר, רבי יוסי ורבי אלעזר, אלא שחולקים הם בפירוש העניין: לרבי מאיר ורבי יהודה - הריהם ודאי גמור ומעשרין מהן על טבל של ישראל, לרבי יוסי ורבי שמעון - אין מעשרין מהן על טבל של ישראל (כי ייתכן, שהם מתוקנים והרי זו הפרשה מן הפטור