דין מחלל שבת בפרהסיא בזמן הזה

הרב הגאון שלמה גורן

עטורי כהנים, גליון 110, ניסן תשנ"ד


מילות מפתח:
יין נסך, מומר

תקציר:
דיון בשאלה של שתית יין של מחלל שבת בפרהסיא.


הלכה רווחת היא בתלמוד, כי מחלל שבת בפרהסיא דינו כמומר לכל התורה כולה. כמו ששנינו במס' חולין (ה' א'):
מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבת בפרהסיא, (שדינו כמומר לכל התורה כולה).

ופירש"י שם:
הא תנא חמירא ליה שבת כעבודת כוכבים דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב"ה, והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית.

וביורה דעה סימן ב' ס"ה כתוב:
מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא דינו כעובד כוכבים.

וכתב שם הש"ך אפילו חילל שבת פעם אחת בפרהסיא דינו כעובד כוכבים. אבל בתוס' חולין י"ד א', בד"ה "השוחט", כתבו דמשום פעם אחת לא חשיב מומר, וכן פסקו בבאר היטב בסימן ב' ס"ק ט"ו. ומביא עוד בשם התוס' שאפי' מחלל שבת באיסור דרבנן בפני עשרה מישראל נקרא מומר, ובפתחי תשובה שם ס"ק ח' מביא שהפרי חדש חולק על זה, וסובר שעל איסור דרבנן אינו נעשה מומר לכל התורה.

והנה לעניין יין נסך, מביא הבית יוסף ביו"ד סימן קי"ט בד"ה "החשוד", את תשובת הרשב"א. שכתב:
אבל מומר לחלל שבתות בפרהסיא או שאינו מאמין בדברי חז"ל הוא מין ויינו יין נסך וכו'.

ומוסיף ע"ז הרשב"א:
ועניין חילול שבת והעברת דברי חז"ל לדעתו שעובד ע"ז הוא דווקא שהיה מוחזק בו ג' פעמים. אבל בפעם אחת, או שתי פעמים אינו עושה יין נסך, ובפני עשרה צריך שיחלל,

עכ"ל תשובת הרשב"א.

אולם הגאון בעל החזון איש זצ"ל בספרו הלכות שחיטה סימן ב' אות כ"ג, כתב בד"ה
ומיהו מין של חילול שבת או לכל התורה ואינו עובד כוכבים ומזלות, היה נראה דיינו מותר. דהא נכרי שאינו עובד עכו"ם יינו מותר בהנאה, כדאיתא ביו"ד סימן קכ"ד ס"ו, ואינו אסור אלא בשתיה משום בנותיהן. וכיוון דבמין לחילול שבת ליכא לא משום בנותיהן ולא משום ניסוך, אין לנו משום מה לאסור יינו, ובר"מ לא הזכיר לאסור יינו של ישראל מומר שאינו עובד עכו"ם.
ואמנם בבית יוסף יו"ד סימן קי"ט הביא תשובת הרשב"א שפשוט לו דמחלל שבת בפרהסיא או כופר בדברי חז"ל עושה יין נסך ולא נתגלה מקורו, עכ"ל. ומוסיף שם החזון איש דנראה דפתו ושלקו של מחלל שבת בפרהסיא דינו כיינו וכך כתב הפרי מגדים סימן קי"ב ס"ק ב' בשם הפרי חדש, דפתו של מחלל שבת בפרהסיא אסור, אבל בפתחי תשובה יו"ד סימן קי"ב ס"ק א' מביא בשם תפארת למשה דפת של מומר מותר, דמשום חתנות ליכא דאע"פ שחטא ישראל הוא ומותר לישא בתו.

אולם בפתחי תשובה ביו"ד סימן קי"ג ס"ק א', מביא שיש עוד טעם מבואר בב"י למה אסרו בישול עכו"ם לא רק משום חתנות, אלא שמא יאכילנו דברים אסורים.

אולם סביר להניח שאין ללמוד מבישול של מחלל שבת בפרהסיא לדעת התפארת למשה, ליינו. לכן על אף סברתו של החזון איש זצ"ל, להתיר מחלל שבת בפרהסיא לנגוע ביינו של ישראל משני טעמים הנ"ל, משום שאינו מנסך ואין אצלו איסור חתנות. אין לנו לכאורה כח לדחות את פסק ההלכה המפורש של הרשב"א, כי מחלל שבת בפרהסיא עושה יין נסך.

ברם למרות דברי הרשב"א בתשובותיו, יש לעיין בהפעלת הלכה זו בדבר מחלל שבת בפרהסיא שדינו כמומר, לכל התורה כולה, כמו ששנינו במס' חולין לעיל, האם הלכה זו נוהגת גם בימינו. לאור דבריו של החזון איש זצ"ל ביו"ד שלהי סימן ב' אות כ"ח. שם דן בעניין מומר שאינו זוקק ליבום, לפי הגאונים. וכותב שכל אותו שדינו כמין לעניין שחיטה אינו זוקק ליבום, אולם החזון איש מסייג את ההלכה הזאת, שלא כל מומר אינו זוקק ליבום, אלא יש בזה תנאי שלא יהיה אנוס. וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' ממרים ה"ג. רבניהם ותלמידיהם (של הכופרים בתורה שבעל פה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו) חשובים כאנוסים וכתינוק שנשבה, ותינוק שנשבה מביא קרבן ומצווין אנו להחיותו. ואף מחללין עליו השבת בשביל הצלתו, החזון איש ממשיך ומביא בשם הגהות מיימוניות בפ"ו מהל' דעות, דאין רשאין לשנוא את הכופר בתורה אלא אחר שאינו מקבל תוכחה. ומביא מספר "אהבת חסד", שכתב בשם הגר"י מולין "דמצוה לאהוב את הרשעים מהאי טעמא" והביא כן מתשובת מהר"מ לובלין "כי אצלנו הוא קודם תוכחה שאין אנו יודעין להוכיח" (ודבריו מבוססים על מה ששנינו במס ערכין ט"ז אמר ר' אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח). לכן מסיק שם החזון איש זצ"ל "ודיינין להו כאנוסין ולכן אי אפשר לנו לדון בזה לפטור מן היבום וכן לעניין שאר הלכות", עכ"ל החזון איש.

מדבריו של החזון איש משמע שלא רק לחומרה, דנים את המומר לכל התורה כולה כאנוס וכתינוק שנשבה, וזוקק ליבום, אלא אף לקולא הדין כן, משום שהוא קודם תוכחה.


כי בשלמא מה שכתב שכל אלו שדינם כמומרים הם לפני תוכחה, לכן הם זוקקים ליבום זהו לחומרא. וגם אם הוא נידון לספק מומר אין לפטור את היבמות של המומרים האלה מחליצה, באשר ספק מן התורה לחומרא, כי שמא אין דינו כמומר, משום שהוא לפני תוכחה. אבל מזה שהוסיף שם החזון איש וכן לעניין שאר הלכות. משמע שגם לקולא יש להורות שמומרים לדבר אחד, שנידונים כמומרים לכל התורה כולה, כגון מחללי שבת בפרהסיא וכופרים בתורה שבע"פ, אין עליהם דין מומר בזמן הזה משום שהם קודם תוכחה, שאין בדור הזה מי שיודע להוכיח. מזה יוצא שגם לעניין יין נסך אע"פ שהרשב"א פסק שמחלל שבת בפרהסיא עושה יין נסך, זהו לפי דינא דגמרא, כאשר הם לאחר תוכחה, אבל בזמן הזה שאין אנו יודעין להוכיח, כמו שפסק בתשובת מהר"מ לובלין, למה יעשה יין נסך אם לכל שאר ההלכות אין דינו כמומר כמו שמסיים שם החזון איש את סימן ב'.

נימוק זה לקולא, מצטרף לסברא הקודמת של החזון איש עצמו שהכריע מסברא דנפשיה נגד הרשב"א, שלדבריו, אין לנו טעם לאסור את יינם במגע, משום שאין מנסכין, וגם אין במחללי שבת איסור חתנות. ובסיום דבריו של החזון איש כותב, שלא נתגלה מקורו של הרשב"א.


אי לזאת, לעניין יין נסך אנו יכולים לצרף את שיטות המקילים במומרים לדבר אחד, כגון מחללי שבת וכופרים בתורה שבע"פ, שאינם נידונים עכשיו כמומרים לפי ההלכה, מפני שהם קודם תוכחה. לשיטת הסוברים שאין מחללי שבת בפרהסיא עושים יין נסך, הלא הוא הגאון בעל החזון איש זצ"ל, שכתב כך מסברא דנפשיה. וממה שמסיים את דבריו לעניין זוקק ליבום "וכן לעניין שאר הלכות", יתכן שכוונתו לעניין שחיטה ויין נסך. ישנם, איפא שני טעמים מבוססים: סברת החזון איש וסברת הר"י מולין, כדי להתיר מגע מחלל שבת בפרהסיא ביינו של ישראל.

והנה בשולחן ערוך אורח חיים סימן ל"ט ס"א כתוב: תפילין שכתבן עכו"ם או כותי, או מומר לעבודת אלילים, או מוסר, פסולים. ולא הזכיר שם הש"ע מחלל שבת. משמע שלכאורה שאין דינו כמומר לעניין כתיבת תפילין. ויש ללמוד לכאורה מזה שלפי השלחן ערוך לא לכל הדברים דינו של מחלל שבת בפרהסיא כמומר לכל התורה כולה, ואולי גם אינו עושה יין נסך במגעו, שהרי על אף שהב"י מביא ביורה דעה את שיטת הרשב"א, שמחלל שבת בפרהסיא עושה יין נסך, אין דין זה מובא בשו"ע, וייתכן שדחה את דברי הרשב"א מהלכה.

אולם הפרי מגדים והמשנה ברורה באו"ח סימן ל"ט, כותבים בהחלטיות שהוא הדין מומר לחלל שבת בפרהסיא התפילין שכתב פסולות, ערוך השולחן כותב כן על מחלל שבת בלבד, בלי להזכיר אם הוא בפרהסיא.

הבעיה המתעוררת בזה היא לאחר שמצאנו שגדולי הפוסקים הסוברים שכל שאינו עובד ע"ז והם מומרים לדבר אחד, כגון הכופרים בתורה שבע"פ ומחללי שבתות בפרהסיא, שדינם כמומרים לכל התורה. מכיון שהם בזמן הזה קודם תוכחה, אין לדון אותם כמומרים לכל התורה, למה לא מצינו פוסק אחד מגדולי הפוסקים, שיכשיר תפילין שכתבן מחלל שבת בפרהסיא, מטעם שהוא קודם תוכחה?

ייתכן לפרש את דברי המהר"מ מלובלין שכוונתו רק למומר אידיאולוגי, כגון כופר בתורה שבע"פ, כעין דברי הרמב"ם בהל' ממרים הנ"ל. אבל מי שמחלל שבת בפרהסיא, ע"י מעשה עבירה שהיא כשלעצמה חמורה והופכת אותו למומר לכל התורה אולי אין לבוא עליו להכשירו מטעם שהוא לפני תוכחה. אלא שמדברי החזון איש עצמם לא ניכרת הבחנה כזאת, שהרי מביא מהגר"י מולין, שמטעם זה מצווה לאהוב את הרשעים, ובין רשעים הללו בודאי כלולים גם מחללי שבת בפרהסיא. משמע שגם אין להכריז עליהם כמומרים לכל התורה כולה, ללא תוכחה, אלא נחשבים כאנוסים לפי הרמב"ם בהל' ממרים הנ"ל.

אי לזאת, בהתחשב עם נימוקיו של החזון איש ביחס ליין נסך, ועם הסמכותו על שיטת הר"י מולין והמהר"ם מלובלין ביחס לכל שאינם נידונים היום כמומרים על סמך עבירה, יש מקום להתיר יין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא בשתיה, כפי נימוקיו של החזון איש זצ"ל.


וזאת למודעי כל כל הדיון כאן הוא ביין לא מפוסטר, כמו המיוצר בשאר היקבים בארץ, שאין דינו כיין מבושל (פרט ליקבי "כרמל חזקה" ו"אליעז"), ונעשה יין נסך במגע גוי. עליהם נסוב הדיון על מגע יין נסך על מגע מחלל שבת בפרהסיא ביין, אבל הינות המפוסטרים במעלות חום מעל - 80 מעלות צלזיוס, כגון כל היינות של "כרמל מזרחי" ויקבי "אליעזר" כבר ביארנו שאין על הינות המפוסטרים הללו חשש של יין נסך, ומותרים הם במגע של גוי או במגע מחלל שבת בפרהסיא לכל הדעות.