פרק שלישי: עריכת התלמוד

התלמוד אכן ערוך
פעמים אנו מוצאים את מפרשי התלמוד מעירים הערה הנוגעת לעריכה. על שאלה של ריש לקיש לרבי יוחנן1: "ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מקל וחומר", מעיר רש"י:

"ריש לקיש לאו אמתניתין בעיא מרבי יוחנן (=לא על משנתנו שאל מרבי יוחנן), אלא בעלמא, וסדרוה מסדרי הגמרא כאן משום דסופה לשאול ותהא מיתת בית דין דוחה שבת (ובמשנתנו - סנהדרין לב, א - שנינו: 'דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות, וביום שלאחריו לחובה. לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב')".

בסוגיות אחרות אנו מוצאים לעיתים דברי אמוראים קדומים, המיישבים את דברי האמוראים המאוחרים. אף זו תופעה המעידה על עריכה. כך כותב רש"י במסכת עבודה זרה2 בנוגע לתירוצם של אביי ורבא - אמוראי הדור הרביעי - קושיה של אמימר על רב אשי, שניהם מן הדור הששי:
"ואי קשיא: אביי ורבא היכי מיתרצי אתקפתיה דאמימר הא אינהו הוו קשישי מיניה טובא? לא תיקשי דהא במסכת בכורות3 תרצינהו אביי ורבא להנך שינויי אליבא דרבי יוחנן (בן הדור השני לאמוראי ארץ ישראל) דאליביה קאמר אמימר לשמעתיה וקבעוה בעלי תלמוד כאן אמילתיה דאמימר".

לרוב, המפרשים אינם מעירים בהקשר לעריכת התלמוד. עם זאת, די בהכרה שטחית של דורות האמוראים בכדי להבין שסוגיה המתחילה בדור הראשון לאמוראי בבל ונמשכת עד לדור השישי היא סוגיה ערוכה. הדיונים המובאים בתלמוד לא בהכרח נערכו בבית מדרש אחד, ואף לא בדור אחד. ישנם דיונים שהתגבשו במשך דורות, ונתקבצו על ידי עורכי התלמוד לכלל סוגיה אחת. לדוגמא, סוגיית חצר, בפרק ראשון של מסכת בבא מציעא4 מתחילה בדור הראשון של אמוראי בבל - שמואל - ומסתיימת בדור השישי - רב אשי. כך היא לשון הסוגיה:

משנה.
"ראה אותן רצין אחר מציאה, אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר: זכתה לי שדי - זכתה לו".

אמוראי הדור הראשון והשני:
"אמר רב יהודה אמר שמואל: והוא שעומד בצד שדהו.

סתמא דגמרא:
ותקני ליה שדהו, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו!

הני מילי בחצר המשתמרת, אבל חצר שאינה משתמרת, אי עומד בצד שדהו - אין, אי לא - לא (בהמשך מביאה הגמרא הוכחה להבחנה בין עומד בצד שדהו לאינו עומד בצד שדהו, בחצר שאינה משתמרת).

אמוראי הדור השלישי:
וכן אמר עולא: והוא שעומד בצד שדהו. וכן אמר רבה בר בר חנה: והוא שעומד בצד שדהו.

איתיביה רבי אבא לעולא: מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, אמר רבן גמליאל: עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע, ומקומו מושכר לו. ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף, כדי שיזכה בו לעניים, ומקומו מושכר לו. וכי רבי יהושע ורבי עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין?
אמר ליה: דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא. כי אתא לסורא אמר להו: הכי אמר עולא, והכי אותביתיה.
אמר ליה ההוא מרבנן: רבן גמליאל מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם.
רבי זירא - קבלה, רבי אבא - לא קבלה.

אמוראי הדור הרביעי:
אמר רבא: שפיר עביד דלא קבלה, וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין? אלא - טובת הנאה אינה ממון לקנות ממנו בחליפין, הכא נמי - טובת הנאה אינה ממון לקנות על גבי קרקע.

הערת עריכה:
ולא היא, מתנות כהונה - נתינה כתיבא בהו, חליפין - דרך מקח וממכר הוא. מטלטלין אגב מקרקע - נתינה אלימתא היא.

אמוראי הדור החמישי:
רב פפא אמר: דעת אחרת מקנה אותן שאני...
אמר ליה רב שימי לרב פפא: הרי גט, דדעת אחרת מקנה אותה, ואמר עולא: והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה!
שאני גט, דאיתיה בעל כרחה.
מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי, ולאו קל וחומר הוא: ומה גט דאיתיה בעל כרחה - אי עומדת בצד ביתה ובצד חצרה - אין, אי לא - לא. מתנה דמדעתיה - לא כל שכן!

אמוראי הדור השישי:
אלא אמר רב אשי: חצר איתרבאי משום יד, ולא גרעה משליחות. גבי גט דחוב הוא לה - אין חבין לאדם אלא בפניו. גבי מתנה, דזכות הוא לו - זכין לאדם שלא בפניו".

ניתן להבחין בסוגיה זו במספר מאפיינים של עריכה:
העובדה שהסוגיה, מתחילה בדור הראשון, או השני לאמוראים ומסתיימת בדור השישי.
אנו מוצאים בסוגיה זו מילות עריכה המהוות ציונים מקדימים לאופי חלקי הסוגיה כדוגמת "איתיביה", או "מתקיף לה".
אנו מוצאים בסוגיה הערת עריכה החולקת על דברי רבא.
הביטוי "וכן אמר עולא" הוא ככל הנראה ביטוי עריכה5.

אמנם, בניגוד לתפיסה החילונית המוצגת בתיאוריית השכבות, קיבוץ דברי חכמי הדורות לכלל סוגיה אחד לא אירע במקרה. המקריות היא היפוכה של ההשגחה האלקית - "וּרְאִיתֶם אִם דֶּרֶךְ גְּבוּלו יַעֲלֶה בֵּית שֶׁמֶשׁ הוּא עָשָׂה לָנוּ אֶת הָרָעָה הַגְּדולָה הַזּאת וְאִם לא וְיָדַעְנוּ כִּי לא יָדו נָגְעָה בָּנוּ מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנו"6. התורה שבעל פה, בהיותה פרשנות של דבר ה', אינה יכולה להיות נתונה למקריות. האגדה התלמודית7 מדגישה כי עריכת וחתימת התלמוד בידי רבינא ורב אשי כבר כתובה לפני הקב"ה מבריאת העולם:
"שמואל ירחינאה אסייה דרבי הוה (=רופאו של רבי היה)... הוה קא מצטער רבי למסמכיה, ולא הוה מסתייעא מילתא. אמר ליה: לא לצטער מר, לדידי חזי לי סיפרא דאדם הראשון (שהראהו הקדוש ברוך הוא דור דור וסופריו, דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו), וכתיב ביה: שמואל ירחינאה, חכים (=חכם) - יתקרי, ורבי (=סמוך) - לא יתקרי, ואסו דרבי על ידו תהא (=ורפואתו של רבי על ידו תהיה). רבי ורבי נתן סוף משנה, רב אשי ורבינא סוף הוראה (כל זה כתוב בספרו של אדם הראשון). וסימנך: 'עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם'8".

כשם שאין זה מקרי ששמואל אינו נסמך, כך אין זה מקרי שרב אשי ורבינא סוף הוראה. חלק מקבלת התורה על ידי כנסת ישראל היא עריכת התלמוד על ידי רב אשי ורבינא. עריכת התלמוד נמשכה עשרות שנים. רש"ג באגרתו כותב9:
"ונהג רב אשי ראשות ישיבתו (במתא מחסיא) קרוב לששים שנים. וזהו שאמרנו בפרק מי שמת: מהדורא קמא דרב אשי ומהדורא בתרא דרב אשי10. כך תקנו רבנן לשנות בכל כלה שתי מסכתות, בין חסר בין יתר, וחזר על תלמודו כולו בשלושים שנים. וכיוון שרב אשי מלך קרוב לששים שנים היו להם שתי מהדורות".

לא הייתה זו עבודת יחיד של רב אשי. בית מדרש שלם ערך את התלמוד יחד עמו - בית דינו של רב אשי. מאליו מובן שעבודה של אנשים רבים במשך עשרות שנים לא תוציא מתחת ידה דבר שאינו מתוקן, מן גיבוב של חכמי תקופות שונות שלא הבינו זה את זה, כפי שסבורים חוקרי התלמוד. העבודה שיצאה מתחת ידם הייתה מדויקת להפליא. יש בידנו פרק מתוך מבוא לתלמוד המיוחס לרבי שמואל הנגיד, הפורש בפנינו את התמונה השלמה של מפעל העריכה התלמודי. הפרק נדפס בש"ס דפוס ווילנה בסוף מסכת ברכות. מבוא זה כמו רב שרירא גאון מתייחס לתלמוד כפירוש המשנה, תוך שהוא מחלק אופי השיח התלמודי לעשרים ואחת תבניות שונות.

כך הוא לשון המבוא שבידנו:
"אמר המחבר: התלמוד נחלק לשני חלקים:
משנה
ופירוש המשנה.
...והחלק השני משני החלקים הראשונים - פירוש המשנה - יתחלק לעשרים ואחד חלקים ואלו הן: תוספתא וברייתא, פירוש, שאלה ותשובה, וקושיא ופירוק, ותיובתא, וסיוע, ורמיה והתקפתא והצרכה ומעשה ושמעתא וסוגיא והלכה ותיקו והגדה והוראה ושיטה ושנוי".

בהמשך דבריו מפרש רבי שמואל הנגיד את משמעות חלקי התלמוד הללו, ואת סימניהם - אותם סימנים שבהם מציין עורך התלמוד כי לפנינו חלק כזה או אחר. ולבסוף הוא כותב: "ויש לך לדעת שהתלמוד נחתם בימי רבינא ורב אשי והם למדונו הסודות הללו וכיוצא בהם".
מדובר אפוא בעבודת עריכה שיטתית של עורכי התלמוד, שכוונתה הייתה שהלומד יוכל לעמוד באמצעותה על מסקנת הדיון התלמודי11.

התלמוד, האם הוא יצירה עצמאית או יצירה המשכית למשנה
על מאמר התלמוד12: "רב אשי ורבינא סוף הוראה13", כותב רש"י:
"סוף הוראה - סוף כל האמוראים, עד ימיהם לא הייתה גמרא על הסדר אלא כשהייתה שאלה נשאלת בטעם המשנה בבית המדרש או שאלה על מעשה המאורע בדין ממון או איסור והיתר כל אחד ואחד אומר טעמו. ורב אשי ורבינא סידרו שמועות אמוראים שלפניהם וקבעו על סדר המסכתות כל אחד ואחד אצל המשנה הראויה והשנויה לה והקשו קושיות שיש להשיב ופירוקים שראויים לתרץ הם והאמוראים שעמהם, וקבעו הכל בגמרא כגון: איתיביה, מיתיבי, ורמינהי, איבעיא להו, והתירוצים שעליהן, מה ששיירו אותן שלפניהן. ואותן שאמרו לפניהם הקושיות והתירוצים שעליהם, לא קבעום בגמרא על סדר המסכתות והמשנה שסידר רבי, ובאו רב אשי ורבינא וקבעום".
לדעת רש"י בפני רב אשי ורבינא, בבואם לערוך את התלמוד, עמדו דיונים עצמאיים, אשר כל אחד מהם דן בשאלה אחרת. רב אשי ורבינא הפכו את התלמוד מאוסף של דיונים לכלל יצירה אחת. לא הייתה זו עריכה ספרותית גרידא. למעשה נערך דיון מחודש בבית המדרש באותם נושאים, כאשר המדברים בו הם חכמי בית דינו של רב אשי, כדברי רש"י: "והקשו קושיות שיש להשיב ופירוקים שראויים לתרץ הם והאמוראים שעימהם". בדיון השתתפו לא רק אמוראי הדור השישי ואילך, אלא גם אמוראי הדורות הקודמים; לא בגופם, אלא ברוחם. דעותיהם נבחנו, היה מי שהתקיף אותם והיה מי שהגן על דעתם, עד שהתלבנה ההלכה ונתקבלה, או לחילופין נדחתה. הסדר שנבחר להצגת הדיונים הללו היה זה של ששה סדרי משנה, אף שהיה מקום, לכאורה, לסדר אותם גם בסדר אחר. על פי הסידור שנבחר הותאם כל דיון למשנה שנושאה הוא הקרוב ביותר לנושא הדיון התלמודי, או לחילופין שיש בהלכות המופיעות בה ללמד ולתת תשובה לשאלה העולה באותו דיון. בין השאר, בכדי שהדיון יהיה ברור גם למי שלא נכח בו נקבעו מילות עריכה, שציינו האם מדובר בקושיה, בשאלה או בתירוץ - מיתיבי, ורמינהו, איבעיא להו וכיוצא באלו.

לשיטה זו התלמוד הוא יצירה בפני עצמה, וסידורה כסדר המשנה נעשה מבחירה, כשם שמאוחר יותר בחר רבי יוסף קארו לסדר את ספריו - הבית יוסף והשולחן ערוך - כסדר הטור, אף שפסיקתו נשענת בעיקרה על פסיקת הרמב"ם.

מדברי רב שרירא גאון באיגרתו14 עולה גישה שונה. כך הוא כותב:
"ובכל דור ודור מאותם דורות (של האמוראים) היו להם שמועות שגרסו אותם החכמים כולם, וחוזרים עליהן תדיר...
וכאשר בא דור אחר, מתמעט הלב, ואותם דברים שהיו פשוטים לאותם ראשונים ופירשו בהם לתלמידיהם (במסגרת הפירוש שאחר הגרסה, שאין כולם צריכים לגרוס אותו ולקבוע אותו בגמרא), ראו שהתעוררו בהם ספיקות וצריכים לקבוע אותם בגרסה. ו[כך עשו] - אמרו אותם בישיבה וקבעו אותם בגמרא וגרסו אותם כל החכמים...
וכמה שמתמעט הלב ונולדים ספיקות, אותם פירושים של הראשונים שלא היו קבועים נקבעים ונגרסים בגרסה, ומעשים שנעשו על ידי הראשונים (כפסקי דין) נשנים".
לשיטתו התלמוד כולו הוא פירוש המשנה. דורות הראשונים - התנאים עד ימי רבי - שהיה לבם רחב, לא היו זקוקים לגרוס פירוש זה כיצירה אחידה. די היה בכך שכל אחד הבין את פירוש התורה שבעל פה בדרכו הוא. משנתמעט לבם של חכמים, והתעוררו ספקות בפרוש המשנה, נזקקו לגרוס פירוש זה באופן אחיד. בדרך זו התוספה ההוראה דור אחר דור.

לשיטה זו התלמוד אינו יצירה בפני עצמה, אלא נוצר מלכתחילה כיצירה המשכית למשנה. העובדה שעתה לא תמיד ברור לנו כיצד פסקה מסוימת מהווה פירוש המשנה אינה מעידה דבר, שכן אנו, שלבנו סתום וחתום, איננו מסוגלים לעמוד על סוף דעתם של עורכי התלמוד. עבודת העריכה של רב אשי, לשיטה זו, לא התערבה בדיונים הקדומים, ולא לקחה חלקים מהם, אלא השתמשה בהם בשלמותם כרקע להמשך הדיון בבית דינו של רב אשי.

הצד השווה לשתי השיטות הוא שעריכת התלמוד אינה עריכה ספרותית, אלא עריכה במגמת הכרעה, שנעשתה בבית הדין הגדול של אמוראי הדור השישי, אך היו שותפים לה גם אמוראי הדורות הקודמים15.

בדברי הרמב"ם ניתן לראות שילוב של שתי התפיסות, עם קרבת מה לשיטת רב שרירא גאון. מחד מסכים הרמב"ם כי מרבית הפירושים אכן צמחו מתוך המשנה. בהתאם לכך ניתן לומר שהמטרה העיקרית של רב אשי בעריכת התלמוד הייתה פירוש המשנה. עם זאת יש בתלמוד סוגיות שלא התחילו כפירוש המשנה, אלא כשאלות מעשיות, ומאחר שפסיקת ההלכה בהן נלמדה מן המשנה נסמכו אף אלו לדברי התנאים שבמשנה. בדומה לכך הגזרות שהתחדשו בכל דור היו תוצאה של המציאות המתחדשת, אך הן נלמדו מן העקרונות המובאים במשנה, ולכן אף הן נסמכו למשנה. כך היא לשון הרמב"ם16:
"וכל מי שעמד אחריו (=אחרי רבי יהודה הנשיא) ואחרי אותה החבורה הנכבדה (=לאחר תקופת התנאים), לא הייתה מטרתו אלא להבין דברי המשנה, ולא חדלו דור אחר דור מלעיין בה ולפרשה, כל חכם לפי ידיעתו והבנתו, ונחלקו במשך השנים בפירוש מקצת הלכות שבה. ולא היה דור שלא עיין בה וחידש ממנה חידושים ולמד ממנה למודים, עד שהגיע הזמן לרבינא ורב אשי שהם סוף חכמי התלמוד. ונתייחד רב אשי לחברם, וראה לעשות בדברי כל מי שהיה אחר רבנו הקדוש כמו שעשה רבנו הקדוש בדברי כל מי שהיה אחרי משה - אסף כל שמועות בעלי השמועות, ודברי עיון של המעיינים ופירושי המפרשים וברר הקבלות ואספם. וכללה ידיעתו את הכל במה שחננו ה' מאורך הרוח ואהבת הלמוד, וחיבר התלמוד, וקבע מטרתו בו ארבעה דברים:
ביאור המשנה וכל הפירושים השונים שנאמרו על לשונות המשנה שאין להם הכרע, וטענת כל מפרש על חברו ובירור הטענה הצודקת. וזו היא המטרה העיקרית במטרותיו.
פסק הלכה כדברי אחד החולקים שנחלקו במשנה, או בפירושה, או במה שנלמד ממנה, או במה שדימוהו לדברי המשנה.
החידושים שחידשו מן המשנה חכמי כל דור וביאור הכללים והראיות שלמדו מהם והסמיכם לדברי התנאים שדברו במשנה עד שנקבע מדבריהם מה שנקבע והגזירות והתקנות שנעשו מאחר רבנו הקדוש עד זמנו.
דרשות המתאימות לעניין כל פרק שיזדמן שראוי בו הדרש".
הרמב"ם רואה אפוא את התלמוד כיצירה שצמחה מתוך המשנה ולדעתו אף אותם חלקים שלא צמחו מתוך המשנה אלא שנסמכו לה קשורים אליה קשר מהותי, ולא קשר מקרי.

הערות:



1. סנהדרין לה, א.
2. עא, ב.
3. יג, ב.
4. יא, א - יב, א.
5. השווה בבא מציעא מ, א, תוספות ד"ה וכן.
6. שמואל א, ו, ט.
7. בבא מציעא פה, ב.
8. תהלים עג.
9. מהדורת לוין עמוד 93.
10. במסכת בבא בתרא (קנז, ב): "אמר רבינא, מהדורא קמא דרב אשי אמר לן: ראשון קנה, מהדורא בתרא דרב אשי אמר לן: יחלוקו". ופירש רשב"ם: "מהדורא בתרא - כשחזר לימודו פעם שניה. נמצא בתשובת רב האי ובפירוש ר"ח: רב אשי חיה ששים שנה ובכל שנה מחזר לימודו בשני חדשי הכלה ניסן ותשרי ולכשהגיעו שלשים שנה סיים כל לימודו וכן עשה בשלשים שנים אחרונים ומהדורא קמא היינו שלשים שנים ראשונים ומהדורא בתרא הן שלשים שנים אחרונים".
11. בחלק השני נעמוד בהרחבה אל אופיין המדויק של תבניות הדיון התלמודי המוזכרות במבוא זה.
12. בבא מציעא פו, א.
13. להלן נרחיב בנוגע למשמעותו של מאמר זה.
14. מהדורת לוין עמוד 62.
15. נרחיב בנקודה זו להלן.
16. הקדמה לפירוש המשנה, מהדורת הרב קאפח, עמוד יט.