חלק שני
הוראת התלמוד בישיבות התיכוניות
על פי צופן העריכה של התלמוד


פרק ראשון: הוראת התלמוד בישיבות התיכוניות

מבוא
בשנה האחרונה יצאה אוניברסיטת בר-אילן בפרויקט בשם "רבדים". זהו מחקר יישומי של המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן והוא נועד לענות למשבר בהוראת התלמוד בבתי הספר והישיבות. מדובר בשיטה דידקטית המציעה לימוד של מקורות התורה שבעל פה בארבעה שלבים: משנה, תורת התנאים הרחבה, תורת האמוראים ותורת רבנן סתמאי.

ביסודה מבוססת שיטת "רבדים" על שיטת "השכבות", שבה דננו בהרחבה בחלק הראשון. לטענת אנשי הפרוייקט, הם הצליחו לגייר את השיטה. אין אנו באים לשפוט אם זהו גיור כהלכה, או שלא כהלכה, אך נראה לנו כי מבחינה דידקטית אין כאן פתרון ראוי.

הוראת התלמוד בישיבות התיכוניות סובלת מן המרחק בין התלמיד ובין החומר הנלמד. המרחק הוא כפול, הן בנושאי הלימוד והן באופן שבו ערוך התלמוד. זאת מעבר לקשיים הטכניים של אי הכרת שפת התלמוד ואי ידיעתם של מושגי יסוד המופיעים בסוגיה.

הפתרונות הדידקטיים עשויים לצעוד באחד משני מסלולים. הראשון - לפתח דרכי הקשבה לחומר הנלמד. השני - לתרגם את החומר לחשיבה המודרנית.

רש"י בפירושו לתלמוד מנסה לסייע לנו בהקשבה לדברי חז"ל כפי שהם. לעומת זאת, הרמב"ם בחיבורו משנה תורה מעבד את התלמוד ועורך אותו בצורה שונה המתאימה לחשיבה המערבית1 - מבוא, רובד הדאורייתא, רובד הדרבנן, ורבדים נוספים אם ישנם.

גם פרוייקט "רבדים" צועד במסלול זה. הנחת הוגי הפרוייקט היא כי החשיבה המודרנית נוטה להסתגל למודלים של התפתחות, ועל כן, אם נחלק את התלמוד לרבדים תלמידים יוכלו לקלוט את מהלך הסוגיה ביתר קלות.

לדעתנו כיוון החשיבה הדידקטי אינו נכון. אף שהרמב"ם מעבד את מסקנות הסוגיות לדרך החשיבה המערבית, הוא עושה זאת לאחר שלמד היטב את דברי התלמוד כפי שהם, ניתח, וסיכם, הבחין בין כללים לבין פרטים, בין דינים במישור הדאורייתא לדינים במישור הדרבנן ועוד. בשלב זה שלאחר הקליטה והעיבוד - החכמה והבינה - הוא פורש בפנינו את התורה שבעל פה באופן שיאפשר לנו להפנים אותה לפי דרכי החשיבה שאליהן אנו רגילים.

בפרוייקט "רבדים" לעומת זאת, מנסים לקרב את התלמוד לדרכי החשיבה המודרניות כבר בשלב הקליטה הראשונית - בשלב ה"חכמה". דרך זו מונעת למעשה את האפשרות להקשיב לדברי התלמוד כפי שהם, או כפי שנערכו בידי רב אשי ורבינא, ושמה את הדגש על הקשבה סלקטיבית, בהתאם לדרכי המחקר האוניברסיטאי, כפי שהתגבשו במהלך עשרות השנים האחרונות.

לדעתנו נכון לקלוט את התלמוד באותה דרך שבה התכוונו עורכי התלמוד להקנותו לנו, בפרט שזוהי דרך מובנית ושיטתית, כפי שנראה בפרק הבא.

המכשולים הניצבים בפני הניגש לתלמוד
הגישה לתלמוד רצופה מכשולים. ידידי הרב יהודה ברנדס נוהג בהרצאותיו למנות שישה מכשולים העומדים בפני התלמיד בגישתו אל התלמוד: המילים, מונחי הדיון, מושגים בהלכה, המשפטים, מבנה הסוגיה, והמשמעות שלה לגביו.

עיקר החידוש בשיטתנו נוגע להבנת מבנה הדיון התלמודי. אף על פי כן נעיר מספר הערות גם בנוגע למכשולים האחרים:

מילים: לא ניתן לדלג על רכישת אוצר מילים בסיסי בארמית התלמודית. כאשר התחלתי ללמוד תלמוד עם בני, הפעולה הראשונה הייתה לימוד בעל פה של המילון היסודי שמופיע בספר מדריך לתלמוד של הרב שטיינזלץ. מילון זה הוא בן מאתים מילים, ולנער, די בלימוד של מספר שעות כדי לרכוש את אוצר המילים הזה.

אפשרות שנייה היא לרכוש אוצר מילים תוך כדי הלימוד השוטף. די באוצר של כ-300-500 מילים יסודיות, על הטיותיהן השונות2. המילים האחרות יופיעו בדרך כלל בפירוש רש"י לסוגיה, וניתן גם להיעזר במילון התלמודי המצוין של ע"צ מלמד3.

מונחי הדיון: חלק מן הדיוק התלמודי חבוי בתוך מונחי הדיון שתלמוד משתמש בהם. רוב הלומדים, אפילו אלו הלומדים שנים רבות אינם עומדים על המשמעות המדויקת של מונחי הדיון, ועל כן הבנתם את הדיון התלמודי היא בחלקה אינטואיטיבית וחסרה ושפת התלמוד מבחינתם היא שפה זרה.

לדוגמא, המונח "לעולם" המופיע פעמים רבות בדיון התלמודי משמעותו היא כי הדיון חוזר להצעה שכבר הועלתה. מספר פעמים שאלתי תלמידים בשיעורים הגבוהים של ישיבות ההסדר מהי המשמעות המדויקת של מונח זה, ומעולם לא קיבלתי תשובה נכונה על כך.

המצב דומה גם בנוגע למונחי דיון נוספים - "בשלמא", "איני", ההבדל בין הביטוי "אי בעית אימא" לביטוי "אי נמי", ועוד.

ישנם ספרים העוסקים, בהרחבה כזו או אחרת, במונחי הדיון. הרב שטיינזלץ בספרו מדריך לתלמוד הקדיש חלק מיוחד לנושא זה. מעט עסקו בכך גם ראשונים כמו רבי יצחק קנפנטון, ואחרונים, כרדב"ז, שדבריהם לוקטו בספר "דרכי התלמוד" שיצא לאור בספריית בני תורה.

גם כאן יכול הר"מ למצוא דרכים יצירתיות ללמד את הנושא, אם בהשוואה בין מונחים נרדפים לכאורה, ואם בהפניית תשומת הלב למונח שבמבט ראשון נראה שניתן להבין את המשפט בלעדיו. נראה לנו שהתלמיד ימצא סיפוק רב בכך שהדיון התלמודי אינו מטושטש, אלא מחודד ומדויק במונחיו.

מושגים: תרי"ג מצוות התורה שזורות זו בזו. בתלמוד הדבר בא לידי ביטוי מודגש, שכן התלמוד עורך השוואות בין הלכות שהן רחוקות זו מזו לכאורה - בין הלכות גיטין להלכות קניין, בין הלכות זבחים להלכות גיטין ועוד. כך קורה לעתים שהתלמיד, גם אם הוא בקי במושגים השייכים לחומר הנלמד, מוצא את עצמו ניצב בפני מושגים שהובאו מרחוק, ואין הוא יודע את פשרם. כבר בעמוד הראשון במסכת ברכות הוא מוצא את עצמו ניצב בפני מושגים הקשורים לסדרי זרעים קודשים וטהרות - "הכהנים נכנסים לאכול בתרומתן", "הקטר חלבים ואברים", "טבול יום", "מחוסר כפרה", ועוד.

לשיטתנו, כפי שתובא בהרחבה בהמשך, כדאי גם כאן, כמו בנוגע למהלך הדיון התלמודי להתמקד בדיון העיקרי בסוגיה, ואת הרקע לאותם מושגים הלכתיים שאינם קשורים לדיון העיקרי להכין מבעוד מועד כחומר עזר. הספרים העוסקים בכך: מדריך לתלמוד של הרב שטיינזלץ, אוצר התלמוד, שכטר; ובעיקר בפתיחה לערכים המופיעה באנציקלופדיה התלמודית, שם הדיוק בהגדרת המושגים רב יותר.

פיסוק: נושא הפיסוק הוא לדעתנו נושא שלא ניתן ללמוד אותו ללא הכרה טובה של התכנים, ולכן אנו ניצבים מבחינה מסוימת מבוי סתום - לא ניתן ללמוד את התכנים ללא הבנת הפיסוק, ולא ניתן לרכוש את הפיסוק ללא ידיעת התכנים היסודיים. לפיכך נכון יהיה להשתמש לעת עתה בתלמוד מפוסק. חלק מן המאגרים הממוחשבים מביאים את הטקסט התלמודי מפוסק, וכך הוא מופיע גם במהדורת הרב שטיינזלץ ועוד.

משמעות - הקניית תחושת הקדושה
בעיני אין זה נכון לחפש את המשמעות של דברי התלמוד בתוך עולמו של התלמיד. באופן טבעי עולמם של חלק גדול מן התלמידים מצומצם כל כך, עד שרק חלק קטן מן הנושאים המובאים בתלמוד יהיו רלוונטיים מבחינתם. אם זה יהיה קנה המידה למשמעות יקשה עלינו למצוא בתלמוד נושאים בעלי משמעות כזו.

לפעמים נדמה לנו, וכך אנו שומעים מן התלמידים, שאם הלימוד יהיה בנושאים מעשיים - הלכות ברכות, הלכות שבת וכדומה - הדברים יהיו בעלי משמעות רבה יותר בעיני התלמיד. הניסיון מוכיח שכמעט אין הבדל במוטיבציה של התלמיד ללמוד את הנושא, בין אם מדובר בסוגיות של הלכות מעשיות ובין אם ההלכות לקוחות מדיני נזיקין.

נראה לנו כי הקסם שבלימוד התלמוד קיים רק באותה מידה שהלימוד משרה על התלמיד אווירה של קדושה, של דברי א-להים חיים. אין צורך להוריד את התלמוד לתוך עולמו של התלמיד. ניתן להעלות את התלמיד לתוך עולמו של התלמוד.

הנקודה היסודית, שבלעדיה כל לימוד התלמוד אינו כדאי, היא תחושת הקדושה שאמורה להלוות אליו. המצב האידיאלי הוא אותו לימוד שמתאר הרמח"ל בספרו דרך ה'4 - "אך התנאים הצריכים להתלוות לתלמוד הנה הם היראה בתלמוד עצמו ותיקון המעשה (=שמעשי האדם יהיו מעשים מתוקנים ולא מקולקלים) בכל עת. וזה, כי הנה כל כוחה של התורה אינו אלא במה שקשר ותלה יתברך את השפעתו היקרה בה, עד שעל ידי הדיבור בה וההשכלה תימשך ההשפעה הגדולה ההיא.. ואמנם ההשפעה הזאת הנה עניינה אלקי כמו שזכרנו. ולא עוד, אלא שהוא היותר עליון ונשגב שבעניינים הנמשכים ומגיעים ממנו יתברך אל הברואים. וכיון שכן, ודאי שיש לו לאדם לירוא ולרעוד בעסקו בעניין כזה שנמצא הוא ניגש לאלוקיו ומתעסק בהמשכת האור הגדול ממנו אליו. והנה צריך שיבוש משפלותו האנושי וירעש מרוממותו יתברך. והנה יגל מאד מחלקו הטוב שזכה לזה, אך ברעדה כמו כן... ואם הוא עושה כן אז יהיה תלמודו מה שראוי לו להיות באמת ותימשך על ידו ההשפעה שזכרנו... אבל אם תנאי זה יחסר ממנו לא תימשך ההארה על ידו ולא יהיו דבריו אלא כשאר כל הדיבורים האנושיים"...

דרך אידיאלית זו אמורה כלפי מי שכל חייו סובבים סביב השאיפה להתקרב אל ה'. התלמיד הממוצע אינו נמצא בדרגה רוחנית כזו, אך גם הוא שואף לתחושה של קדושה תוך כדי הלימוד, ועלינו לחשוב על דרכים להקנות לו אותה.

נציע כאן דרך אחת - חיבור התורה שבעל פה לתורה שבכתב. האמצעי הפשוט ביותר ליצירת החיבור הזה הוא ספר משנה תורה לרמב"ם. הרמב"ם כתב את חיבורו זה מתוך מחשבה שזהו ספר שני לתורה שבכתב, כפי שהוא כותב בהקדמה, ודי לו לאדם שילמד את התורה שבכתב ואחר כך ילמד את ספר משנה תורה, וכבר בידו התורה שבכתב יחד עם התורה שבעל פה כולה. בהתאם למגמה זו ספר משנה תורה מתחבר באופן ישיר לתורה שבכתב. כדי לסבר את האוזן ניתן דוגמא לכך.

המשנה הראשונה במסכת ביצה דנה במחלוקת בית שמאי ובית הלל בנוגע לשאלת אכילת ביצה שנולדה ביום טוב. הסוגיה הראשונה באותה מסכת דנה בשאלה באיזו תרנגולת מדובר, האם בכזו העומדת לגדל ביצים, או בתרנגולת העומדת לאכילה, ומהו העיקרון העומד בבסיס האיסור. מבחינת התלמיד, כניסה כזו להלכות יום טוב יוצרת הן תחושה של עיסוק בעניינים הרחוקים מקדושה, והן תחושה של עיסוק בזוטות. לעומת זאת אם התלמיד למד כמבוא את הפרק הראשון בהלכות יום טוב לרמב"ם, מתבררים לו מספר יסודות על היחס בין שבת לבין יום טוב:

ישנם שישה ימים טובים ובכל אחד מהם מצוות עשה לשבות, ומצוות לא תעשה, שלא לעשות מלאכה. כך כותב הרמב"ם בכותרת להלכות יום טוב:
"הלכות שביתת יום טוב. יש בכללן שתים עשרה מצות, שש מצות עשה, ושש מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) לשבות בראשון של פסח. (ב) שלא לעשות בו מלאכה. (ג) לשבות בשביעי של פסח. (ד) שלא לעשות בו מלאכה. (ה) לשבות ביום חג השבועות. (ו) שלא לעשות בו מלאכה. (ז) לשבות בראש השנה. (ח) שלא לעשות בו מלאכה. (ט) לשבות בראשון של חג הסכות. (י) שלא לעשות בו מלאכה. (יא) לשבות בשמיני של חג. (יב) שלא לעשות בו מלאכה. וביאור שביתת ימים אלו בפרקים אלו".

כדי לעבות את הזיקה בין התורה שבעל פה לבין התורה שבכתב נוכל להביא את דברי הרמב"ם בספר המצוות. כך לדוגמא בספר המצוות לרמב"ם חלק מצוות עשה כותב הרמב"ם בהקשר ליום טוב ראשון של פסח:
"והמצוה הקנ"ט היא שצונו לשבות ממלאכה ביום ראשון שלפסח והוא אמרו יתברך5 ביום הראשון מקרא קדש. ודע זו ההקדמה. והיא כל מה שנאמר בו מקרא קודש בא בפירושו6: 'קדשהו'. וענין 'קדשהו' שלא תעשה בו מלאכה אלא מה שמיוחד באכילה כמו שביאר הכתוב7. וכבר קדם לנו לשון אמרם8 'האי שבתון עשה הוא'. כלומר כי כל יום שאמר האל בו שבתון כאילו אמר שבות או תשבות. ואלו כלם הם צווים בשביתה ושבתות ה' נקראו ימי המועדים כולם. רוצה לומר ימים טובים. וכבר בא בתלמוד במקומות רבים אמרם9: 'יום טוב עשה ולא תעשה הוא'. כלומר כי ביטול המלאכה בכל יום טוב עשה הוא ועשיית המלאכה המוגבלת היא מצות לא תעשה. ולכן מי שעשה בו מלאכה מוגבלת עבר על מצות עשה ולא תעשה. וכבר התבארו משפטי שביתה זאת במסכת יום טוב".

גם במצוות לא תעשה מונה הרמב"ם שש מצוות שונות בנוגע לאיסור מלאכה בימים טובים, ובאחרונה שבהן הוא מסכם:
"והמצוה השכ"ח היא שהזהירנו מעשות מלאכה ביום שמיני עצרת והוא אמרו בו כל מלאכת עבודה לא תעשו10.
ודע שאלו הששה ימים טובים כל מי שיעשה מלאכה אי זו שתהיה באי זה יום שיהיה מהם - לוקה, אלא אם כן תהיה המלאכה ממה שיצטרך באוכל נפש כמו שבא הכתוב באחד מהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם11. והוא הדין לשאר ימים טובים. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת ביצה".

בהתאם לכך, מסכת ביצה מהווה בעצם השלמה למסכת שבת. עיקר דיני יום טוב שווים לדיני שבת ומובאים במסכת שבת. יום טוב שונה משבת רק בכך שהותרה בו מלאכת אוכל נפש, וממילא מסכת ביצה עוסקת רק באותו שוני שבין יום טוב לשבת.

גם ברובד הדרבנן, "כל שאסור בשבת בין משום שהוא דומה למלאכה או מביא לידי מלאכה בין שהוא משום שבות הרי זה אסור ביום טוב אלא אם כן היה בו צורך אכילה וכיוצא בה, או דברים שהם מותרים ביום טוב כמו שיתבאר בהלכות אלו, וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום טוב אלא לצורך אכילה וכיוצא בה, וכל שמותר בשבת מותר ביום טוב"12.
"יש ביום טוב מה שאין בשבת - איסור מוקצה, שהמוקצה אסור ביום טוב ומותר בשבת, מפני שיום טוב קל משבת אסרו בו המוקצה שמא יבואו לזלזל בו".

"חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב אבל אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב"13. החול מכין לקודש, אך נאסר עלינו להשפיל את הקודש לדרגת אמצעי, ולכן אין הקודש מכין לקודש, לא יום טוב לשבת, ולא שבת ליום טוב.

הצורה המעשית שהלכה זו מקבלת היא: "לפיכך ביצה שנולדה ביום טוב אחר השבת אסורה, ואף על פי שהתרנגולת עומדת לאכילה, הואיל ומאמש נגמרה הביצה נמצא שבת מכין אותה ליום טוב"14.

הרמב"ם נותן לנו את התחושה שאכן מדובר בעיסוק בדבר שבקדושה, הן על ידי החיבור לתורה שבכתב, והן באמצעות ההשוואה לדיני שבת. הלכת ביצה שנולדה ביום טוב אינה אלא היישום המעשי של העיקרון הגדול שכל ימי החול אינם אלא אמצעים לימים הקדושים, ולעומת זאת הימים הקדושים כל אחד מהם מטרה לעצמו. הרמב"ם לפי דרכו פוטר אותנו גם מן המועקה כאילו עיסוק בזוטות יש כאן. "כשעוסק בתורה בדברים פשוטים יראה איך ירד האור העליון בצורה נפלאה, עד שנתיישב כל כך יפה בעולם המעשה, וירחיב לבבו על היקר הגדול הזה ועוז החיים הללו"15...

העמדת נושא הסוגיה בהקשר וברמה שבה הוא נמצא
הרמח"ל בהקדמה לספרו דרך ה' מסביר את הצורך בכך שידיעת הדבר תהיה שלמה ומסודרת:
"יתרון ידיעת הדברים על מתכונת חלקיהם, כפי מחלקותם וסדרי יחסיהם, מידיעתם שלא בהבחנה, כיתרון ראיית הגן המהודר בערוגותיו ומיופה במסילותיו ובשורות מטעיו מראיית חורש הקנים והיער הצומח בערבוב. כי אמנם ציור חלקים רבים אשר לא נודע קשרם ומדרגתם האמיתי בבניין הכול המורכב מהם, אצל השכל המשתוקק לדעת אינו אלא משא כבדה בלא חמדה, שייגע בו ויעמול ונלאה ועייף ואין נחת".

אם נמשיך באותה דוגמא, תלמיד הנכנס לסוגיה הראשונה במסכת ביצה, ואין הוא יודע להיכן קשורה הלכה זו, האם היא דין תורה או גזרת חכמים, לאיזה חלק מהלכות יום טוב יש לסווג אותה, וכדומה, עצם העיסוק בה הופך למשא כבד ומעיק. אף כאן עומד לנו הרמב"ם, אשר בהלכותיו מסדר את ערוגות הגן של הלכות יום טוב בהידור.

נושא הפרק הראשון של הלכות יום טוב במשנה תורה לרמב"ם הוא השוואת שבת ליום טוב. תחילה עוסק הרמב"ם בהבחנה בין איסורי שבת לבין איסורי יום טוב מדין תורה. מן ההלכה החמישית ואילך מתחיל הרמב"ם לעסוק באיסורים שיסודם בגזרות חכמים, הנוגעים למלאכת אוכל נפש. מלאכות אלו מותרות מן התורה ביום טוב, אלא שחכמים השוו את איסור יום טוב לאיסור שבת. בהמשך עוסק הרמב"ם באיסורי חכמים שמיסודם שווים לשבת וליום טוב. ב"ערוגה" זו של איסורי חכמים הזהים בשבת וביום טוב מצויה הלכת ביצה שנולדה ביום טוב. זוהי הלכה הנובעת מקדושת שבת ויום טוב ביחס לימי החול, ועל כן היא שווה לשבת וליום טוב.

מדוע רבי יהודה הנשיא לא סידר כך את המשנה? סידורו של רבי יהודה הנשיא בא לענות על צורך אחר, כדברי רש"י בפירושו לפרק אלו מציאות16:
"לפי שמשרבו תלמידי שמאי והלל שהיו לפניו שלשה דורות רבו מחלוקות בתורה ונעשית כשתי תורות, מתוך עול שעבוד מלכיות וגזירות שהיו גוזרין עליהן, ומתוך כך לא היו יכולים לתת לב לברר דברי החולקים עד ימיו של רבי, שנתן הקדוש ברוך הוא לו חן בעיני אנטונינוס מלך רומי, כדאמרינן בעבודה זרה17, ונחו מצרה, ושלח וקבץ כל תלמידי ארץ ישראל, ועד ימיו לא היו מסכתות סדורות, אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו גרסה, ונתן סימנים: הלכה פלונית ופלונית שמעתי משם פלוני, וכשנתקבצו אמר כל אחד מה ששמע, ונתנו לב לברר טעמי המחלוקת דברי מי ראוין לקיים, וסידרו המסכתות; דברי נזיקין לבדם, ודברי יבמות לבדם, ודברי קדשים לבדם, וסתם נמי במשנה דברי יחידים שראה רבי את דבריהם ושנאן סתם, כדי לקבוע הלכה כמותם, לפיכך אמרו בגמרא: אין לך מדה גדולה מזו, שיתנו לב לטעמי המשנה".

המגמה היסודית של סידור המשנה היא להחזיר את התורה שנעשית כשתי תורות לאחר חורבן הבית השני למצב של תורה אחת. מגמה משנית היא סידור הסדרים והמסכתות לפי נושאים. לכן אף שמסכת ביצה עוסקת בהלכות יום טוב, הסידור היסודי הוא בהתאם לסדרן של מחלוקות בית שמאי ובית הלל, ורק אחר כך מתחשב הסידור בנושאים. הפרק הראשון ורובו של הפרק השני של המסכת עוסקים לפיכך במחלוקות בית שמאי ובית הלל. אחר כך המסכת עוסקת במחלוקות שהיו בדורות הבאים.

הרמב"ם לעומת זאת בחר לסדר לנו את ההלכות על פי נושאים ועל כן הסידור הוא אחר, וקל לנו יותר להבין אותו.

בעקבות סידורו של הרמב"ם לתלמיד ברור שהגן הוא גן מהודר גדול ויפה, אלא שלא ניתן לטפל בכל הערוגות בעת ובעונה אחת ועל כן הוא עוסק עתה בערוגה אחת. הטיפול באותו נושא ייחודי מקבל בעיניו משמעות עמוקה ורחבה יותר, כפי שכותב שם הרמח"ל:

"היודע דבר על אפניו שבהיות נושאו מתגלה לעיניו בעליל כמות שהוא הלוך ילך והשכל אל אשר יפנה שם, וביופי מלאכותיו יתענג וישתעשע".

מבנה הדיון התלמודי - הקשבה לתלמוד באמצעות צופן העריכה שלו
ישנו מכשול נוסף בהוראת התלמוד. תלמידים רבים הניצבים מול התלמוד חשים שהם מצויים בתוך ערפל כבד. הם אינם מסוגלים לראות סדר ושיטה בדיון התלמודי. לדעתנו ידיעת תבניות הסוגיה תסייע לבהירות, ותהפוך את הצלילה בים התלמוד לחוויה מחכימה. עיקר החידוש בשיטתנו הוא בנקודה זו. אנו מציעים ללמוד את התלמוד לאורו של צופן העריכה התלמודי שיובא להלן. כך אנו מקשיבים לתלמוד באותו אופן שבו רב אשי ורבינא, עורכי התלמוד, התכוונו שנעשה זאת, כפי שמעיד רבי שמואל הנגיד. יש בלימוד כזה להפוך את הלימוד למוגדר, הן מבחינת תיחום יחידת הדיון, והן מבחינת הנושא, והשורה התחתונה שלו. התועלת מן הלימוד באופן זה היא:

הגדרת יחידת הלימוד. יחידת הלמוד היא "הסוגיה", דיון שעמוד השדרה שלו הוא הדין - המשנה, הברייתא, או השמועה - ונלווה אליו הדיון התלמודי.

מאחר שמדובר בעשרים ואחת תבניות קבועות יוכל התלמיד להגדיר לעצמו מהי התבנית שהובאה בחלק מסוים של הסוגיה ומיד יוכל להבין את תכליתו.

הדיון סובב סביב מוקד אחד, כאשר לכל אורך הסוגיה אנו מנסים לברר אותו בלבד, מבלי להיסחף לדיונים משניים שהסוגיה אינה מתמקדת בהם.

המסקנה העולה מן הסוגיה היא חד משמעית.

רצוי ללוות כל סוגיה במבוא, המסביר מהו החידוש בדין המהווה את חוט השדרה של הסוגיה18, מהו מוקד הדיון בסוגיה, וכן בסיכום העומד על המסקנה ההלכתית העולה מן הסוגיה.

לא תמיד ההלכה נסגרת ברמת הדיון התלמודי. הרבה פעמים ישנה מחלוקת בין הראשונים כיצד לפסוק את ההלכה. הרב קוק (בהרצאת הרב) מונה חמש סיבות עיקריות למחלוקת בפסיקה:

מחלוקת בפירוש הסוגיה,

חילוק בגרסה,

דחייה של סוגיה אחת מפני סוגיה אחרת הנראית יותר עיקרית, אם מפני רוב הסוגיות פוסקות כמו אותה סוגיה, ואם מפני שהדברים מובאים שם בצורה יותר ישירה,

מחלוקת בכללי ההלכה,

מחלוקת הבאה מתוך הכרע הסברה במקום שאין שם ראיות מכריעות והפוסקים חולקים בסברה.

כאשר ההלכה אינה מוכרעת בתלמוד עצמו, נלמד את מסקנות הפוסקים, את המחלוקת ביניהם ואת שיקולי הפסיקה השונים.

חלוקת הסוגיה למבנים יכולה להיעשות באמצעות תכנת WORD רגילה, או לחילופין בעיפרון, או במדגש בתלמוד עצמו. אין צורך באמצעי עזר חריגים. יש לזכור כי בסופו של דבר אנו מעונינים שהתלמיד ידע ללמוד בעצמו, ולא בתכנה שתעשה עבורו את לימוד התלמוד באופן אוטומטי.

מדובר בשיטה שכל ר"מ מסוגל להשתמש בה במסכת שאותה הוא מלמד, אם כאמצעי עזר לתלמידים בניתוח מבנה הסוגיה, ואם כאמצעי עזר להצגת הסוגיה בפני התלמידים.

בפרק הבא נעמוד את סודו של צופן העריכה של התלמוד.

הערות:



1.
ראה "קול הנבואה" לרב דוד כהן עמוד ג פסקה א ועמוד ד פסקה ג.
2.
יש לשים לב שההטיות אינן מובנות מאליהן לתלמידים. לכן כדאי להתייחס לשורשים, ולא למילים.
3.
כדי לעשות במילון שימוש יעיל יש לקרוא תחילה את ההקדמה, המסבירה את כללי השימוש בו.
4.
עמודים 125-126.
5.
שמות יב; ויקרא כג; במדבר כח.
6.
ראש השנה לב, א.
7.
שמות יב, טז: אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּו יֵעָשֶׂה לָכֶם.
8.
שבת כד, ב ועוד.
9.
ביצה ח, ב ועוד.
10.
ויקרא כג, לו.
11.
שמות יב, טז.
12.
שם הלכה יז.
13.
שם הלכה יט.
14.
שם.
15.
אורות התורה פרק ב פסקה ג.
16.
בבא מציעא לג, ב.
17.
י, ב.
18.
פעמים הסוגיה עצמה דנה בכך, ובמקרים אלו אנו פטורים מלעשות זאת בעצמנו.