חלק רביעי:
סופי דברים

מחקר זה בא לתת את הדעת על תולדות הוראת משנה ותלמוד בבתי הספר החדשים בארץ ישראל מתחילת המאה העשרים ואילך. המחקר מתייחס לשינויים בהוראת משנה ותלמוד בבתי הספר הכלליים והדתיים, ולזיקתם לתפיסת קבוצות שונות בחברה היהודית את עצמן ואת תרבותן. המחקר כולל סקירה וניתוח של ההתייחסויות להוראת משנה ותלמוד, ומטפל בהקשרים האידיאולוגיים-תרבותיים, שבתוכם התרחשו השינויים בהוראת מקצועות אלה.
כותבי החומר בתחום הדידקטיקה של הוראת תורה שבעל פה טענו שהם באים להציע הצעות דידקטיות או טכניות, אולם למעשה הצעותיהם מתבססות על תפיסה אידיאולוגית. הואיל והכותבים לא הרימו בדרך כלל בדבריהם את הדגל המסמל את השקפתם האידיאולוגית, היה צורך לארגן ולהציג את הגישות הטיפולוגיות השונות בהוראת משנה ותלמוד, כדי שישמשו בסיס לניתוח ולשחזור התפיסה האידיאולוגית של הכותבים השונים. הבהרה כזאת מועילה לכותבים עצמם בהצגת דבריהם באופן מושכל ושלם יותר. הבהרה כזאת מועילה גם לקוראים את ההצעות הדידקטיות, ומחזקת את תובנתם במכלול העניינים הנוגעים למקצועות שעומדים במוקד האינטרס החינוכי שלהם.
ניתן לקבוע בצורה תמציתית את תוצאות המחקר בדברינו הבאים. מצאנו כי ניתן לשרטט קווים מוגדרים של הנחות ושל עקרונות בהצעות ההוראה השונות של המשנה והתלמוד. קווים אלה מתלכדים לשלמות פרקטית, אם וכאשר הם כוללים את מוקדי החינוך הנחוצים לצורך קביעת עמדה חינוכית מושכלת. ארבעת המוקדים או מרכיבי היסוד של המעשה החינוכי על פי יוסף שוואב הם: חומר, מורה, תלמיד וחברה. התברר כי יש צורך בהתחשבות מאוזנת בכל אחד מהמוקדים וביצירת שלמות דילברטיבית במעשה החינוכי. שאם לא כן, דהיינו אם יוזנח אחד ממרכיבי היסוד תיגרם נכות חינוכית; ואכן, תוכניות שנכתבו להוראת משנה ותלמוד ולא התחשבו במוקדי החינוך - לא החזיקו מעמד. הניתוח האידיאולוגי התבסס על הפרמטרים שכלולים, לפי צבי לם, בכל טקסט אידיאולוגי. ארבעת הפרמטרים הללו הם: דיאגנוזה, אסכטולוגיה, קולקטיב ואסטרטגיה. (מה הוא מצב העניינים בתחום, מה הוא שמן הראוי שיהיה, בשביל מי ועל ידי מי יתחולל השינוי הרצוי, מה היא הדרך הטובה ביותר להוביל את השינוי כדי להשיג את המטרה). לדעת לם טקסט פדגוגי בדרך כלל הוא גם טקסט אידיאולוגי. במהלך העבודה נבדקה גם זיקת החומר שנכתב על הוראת משנה ותלמוד לשלושת דפוסי ההוראה על פי לם: דפוס החיקוי (אקולטורציה), דפוס העיצוב (סוציאליזציה) ודפוס הפיתוח (אינדיבידואליזציה).
תרומת העבודה לקידום מחקר החינוך היא, בהפריית הדילברציה על הוראת מקצועות היהדות בכלל ועל הוראת התורה שבעל פה בפרט, בדרך של התבוננות באידיאולוגיות שנחשפו בדבריהם של המורים תוך שקלא וטריא, אימוץ וביקורת. תרומה נוספת היא, בחיזוק מודעותם של חוקרי החינוך לפוטנציאל הטמון בספרות הדידקטית (ולא רק בספרות הפילוסופית והתרבותית) לצורך מחקר חינוכי, הן בתחום הפילוסופיה של החינוך והן בתחום המעשה החינוכי.
תרומה מיוחדת של העבודה לעוסקים בהוראת יהדות בכלל ותורה שבעל פה בפרט, היא בהבלטת החשיבות של ההתבוננות ביסודות האידיאולוגיים בעשייה החינוכית הפרקטית. התבוננות כזאת מעלה על נס את הצורך להתמודד עם מגמות שונות וסותרות במלאכת ההוראה, כדי להעמיד בפני התלמידים תמונת חיים ותפיסה מקצועית משכנעות ואמינות.
המחקר מקיף שלושה - ארבעה דורות של הוראת משנה ותלמוד במאה העשרים. בפרק השני של העבודה הוצג הרקע ערב המאה העשרים, ותוארה ההתפתחות שחלה במהלך התקופה.
במהלך המחקר נעשה שימוש במושגים הקשורים לאידיאולוגיה ולאדם המחונך בחקר החומר שנכתב על הוראת משנה ותלמוד. שימוש זה הבהיר את היסודות העקרוניים שעליהם בנויים דברי המתבטאים בקשר להוראת המקצועות, שלעתים אף הכותבים עצמם - בלהט כתיבתם - לא היו מודעים ליסודות אלה המשוקעים בכתיבתם.
התוצר המרכזי של מחקר זה הוא תיאור תולדות הדידקטיקה של הוראת תורה שבעל פה בישראל בבתי הספר הממלכתיים (כללי ודתי).
התבוננות במחקר זה עשויה לפתוח דיון חינוכי וציבורי בנוגע לתוכנית הלימודים ולשיטת ההוראה של המשנה והתלמוד, דיון שיביא לצמצום העמימות בהגדרת המטרות וההישגים של מקצועות אלה.
במחקר עמדנו במיוחד על ההקשרים המתודיים והדידקטיים של הוראת משנה ותלמוד והשתמעויותיהם; המבטאים, לדעתנו, יותר מכל את תפיסותיה של מערכת החינוך החדשה שהלכה והתעצבה מראשית המאה העשרים בארץ ישראל.
במחקר התברר כי יש בישראל גישות שונות להוראת משנה ותלמוד, השרויות במתח ניכר ביניהן. בשולי תאור הגישות וניתוחן התייחסנו לסוגיות אידיאולוגיות אחדות, המחדדות את המתח המלווה את הוראת המשנה והתלמוד. הכוונה לסוגיות כמו הפער שבין תרבות יהודית לבין תרבות הומניסטית בקשר למקורות התורה שבעל פה; או פער בין אספקלריה התגלותית נצחית ביחס לתלמוד, לבין אספקלריה היסטורית אנושית. נדמה כי המתח בין הגישות משקף מאבק סבוך על טיבן ועל משמעותן של מורשת וזהות, המתבטא אף בתחומים אחרים של תרבות ישראל בימינו. הוויכוח בין הגישות הוא מהותי ונוקב, חוצה את החברה ומפלגה.
מתברר, כי במידה רבה התפלגות החברה בישראל לחרדים, דתיים, וחילוניים, תלויה בזיקה לספרות התורה שבעל פה. המשנה והתלמוד כיסודותיה של התורה שבעל פה, משפיעים על עיצוב חיי היהודי הלכה למעשה (לא התנ"ך!). מידת הדבקות בהלכה היא הפרמטר העיקרי המבדיל בין הקבוצות בחברה; ודבקות זאת נובעת קודם כל ומעל לכל, מהכרת המשנה והתלמוד ומהערכת מקומם בחיי האדם מישראל וממחויבותו כלפיהם.
לשון אחר, הלבטים הכרוכים בהתרקמותה של תרבות יהודית רבת פנים בישראל משתקפים גם בשאלת ההתייחסות לספרות התורה שבעל פה, ומתבטאים בדרך לימודה והוראתה ובהקניית משמעות חינוכית לתכניה וערכיה בחיי התלמידים. חקר הוראת תורה שבעל פה מספק זווית ראייה מעניינת להבנת הסבך של המשכיות התרבות היהודית בעידן המודרני מנקודת ראותם של מחנכים ומורים.
המשנה והתלמוד נחשבים למקצועות הוראה מסובכים ובעייתיים בבתי הספר. בקרב מחנכים שונים קיימת סתירה בין ההכרה שהתורה שבעל פה היא מרכיב חשוב בתרבות היהודית, לבין התחושה שהמציאות המודרנית חוללה ניתוק בין ספרות זאת לבין ה"חיים". יש הרואים במשנה ובתלמוד תחומי דעת שאבד עליהם הכלח, שאין להם מקום במערכת הלימודים בבית הספר הישראלי; ולעומתם יש הטוענים, שחינוך יהודי ראוי לשמו חייב לחשוף את התלמידים למקורות המשנה והתלמוד, שאם לא כן - לא יהיה זה חינוך יהודי. הבנת הבעייתיות של הוראת תורה שבעל פה בישראל תורמת להבנת אחת הבעיות החשובות של מערכת החינוך - הן הכללית והן הדתית, ולהפקת רעיונות להתמודדות עמה.
אנו מקווים שמחקרנו יביא לדיון הגותי וחינוכי בקרב מחנכים, וישמש כלי עזר להתמודדות עם ההיבטים החינוכיים, התיאורטיים, הרעיוניים ואף הפרקטיים, הנוגעים להוראת משנה ותלמוד.